תגית: ידיעות ספרים

"האשה בזהב" קרוי על שם ציורו של גוסטב קלימט, בו הנציח ב-1907 את דיוקנה של אדלה בלוך-באואר. קלימט, מבכירי צייריה של אוסטריה, היה בין השאר צייר דיוקנאות מבוקש. למרות השם שיצא לו כרודף נשים, ואב בלתי חוקי למספר לא ידוע של צאצאים, עשירי החברה האוסטרית עמדו בתור כדי שינציח את נשותיהם. משפחת בלוך-באואר היתה משפחה יהודית עשירה ורבת השפעה, שהטביעה חותם על חיי התרבות בוינה בשלהי המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20. פרדיננד, שהיה מאוהב באשתו הצעירה אדלה, הזמין אצל קלימט את ציור דיוקנה. אדלה הלכה לעולמה ב-1925, ובצוואתה הורישה את הדיוקן לבעלה, ולאחר מותו לגלריה הלאומית האוסטרית. בשל האנשלוס נאלץ פרדיננד להמלט מאוסטריה, ומרבית רכושו, כולל הדיוקן, הוחרם. אחרי המלחמה ביקשו צאצאי המשפחה להשיב לרשותם את רכושם, אך אוסטריה נאחזה בצוואה, וטענה שהציור נמצא ברשותה כדין. מנגד טענה אחייניתה של אדלה, מריה אלטמן, כי לא ניתנה לפרדיננד הברירה להחליט מה ייעשה בציור, ומכל מקום אדלה מן הסתם היתה משנה את צוואתה לו ראתה מה ארע למשפחתה, ולכלל הקהילה היהודית, כשאוסטריה אימצה את הנאציזם. התהליך המשפטי נמשך שנים רבות, ובסיומו הושב הציור לידי היורשים.

הספר נחלק לשלושה חלקים: בראשון מסופר על חיי החברה הגבוהה, בדגש על החברה היהודית, בוינה של המחצית השניה של המאה ה-19, במשולב עם סיפורו של קלימט. החלק השני מתרחש בתקופה הנאצית, כשהחיים התהפכו. אנטישמיות היתה ברקע גם קודם לכן, אבל כעת ניתנו לה לגיטימציה וכוח, ויהודי אוסטריה נקלעו למצב בלתי אפשרי. החלק השלישי מספר על המאבק על הנכסים שהוחרמו, מאבק שלווה בצביעות ובעוינות, תוך התכחשות לעבר. הסיפור מרתק, ומן הראוי שיסופר, אך אבוי, הביצוע לוקה מאוד.

חולשתו של הספר בסגנונו. אן-מארי אוקונור שופכת על הנייר את כל מה שהיא יודעת, בלי סינון, בלי עריכה שתהפוך אוסף עובדות מעניינות לפרוזה סוחפת. ולא די שהיא מעמיסה פרטים שאינם ממין הענין, ואשר מעכבים ומסיטים את מהלך הסיפור, היא חוזרת לעייפה על דברים שכבר אמרה וחזרה ואמרה, דוחפת לקורא בכוח את מה שהיא רוצה לומר. במקום לתת לסיפור לדבר ולקורא לעכל, היא טוחנת ולועסת, וליתר בטחון גם מעכלת ומגישה לקורא בכפית חומר מעובד עד זרא. לא יכולתי שלא להשוות עם "הארנבת עם עיני הענבר" המעולה: גם שם ציר הסיפור הוא יצירת אמנות, שהיתה בידי משפחה יהודית (בפריז ובוינה), ושרדה והושבה אל יורשי השושלת. בשני הספרים בחרו הכותבים להרחיב את היריעה אל תולדות האמנות ואל ההיסטוריה המשפחתית והכללית, אבל בעוד אדמונד דה ואל מדגיש בסופו של דבר את מה שחשוב, וניכר בו שזיקק את מה שהעלה בחקירותיו, אן-מארי אוקונור מתפזרת, ואיכשהו אפילו הסיפור של מעשה יצירת הדיוקן מתמסמס. חבל.

אני נמנעת מלכתוב המלצה שלילית בשל הנושא: גם בימינו אלה חשוב לדבר על אנטישמיות, על מקומם של יהודים בעולם, על עוולות שמחוללים בעלי הכוח, ועדיין יש להלחם על השבת הרכוש ונגד הכחשת השואה. אבל גם המלצה חיובית איני יכולה לכתוב: למרות השפה הפשוטה וחוסר התחכום של הטקסט הספר היה בעיני בלתי קריא, ולמרות ההתענינות שלי בנושא היו לי הרהורי נטישה.

The Lady in Gold – Anne-Marie O`Connor

פן וידיעות ספרים

2013 (2012)

תרגום מאנגלית: יוני רז-פורטוגלי

אובה, גבר שבדי בן חמישים ותשע, אינו מוצא סיבה להמשיך לחיות. אשתו, האדם היחיד שאהב אותו, נפטרה לפני מספר חודשים, והוא יודע כי לא היו לו חיים לפניה ואין לו חיים אחריה. אין לו את הכישורים הנחוצים כדי להתרועע עם בני אדם, אף פעם לא היו לו. לאחרונה פוטר ממשרתו לטובת עובדים צעירים יותר, וכעת הוא מרגיש מיותר וחסר תועלת. אובה מחליט למות, וזה לא כל-כך הולך לו.

אובה הוא איש של עקרונות, שומר בקפדנות על הכללים, ודורש התיחסות כזו גם מאחרים. הוא השכן הנרגן שכולנו מכירים, כזה שמטריד נהגים שחונים במקומות אסורים, או שכנים שאינם ממחזרים כנדרש. הוא דורש מאחרים עמידה באותם סטנדרטים קשוחים שהוא מציב לעצמו. אביו, אדם שתקן וקפדן כמוהו, הנחיל לו כמה כללים ברורים להתנהלות כאדם – אל תתן שירמסו אותך, אל תלשין, אל תבליג על עוולות – ואלה מכתיבים את חייו.

"איש ושמו אובה" הוא ספר מהזן האופטימי, סוג של אגדה אורבנית שכבר נכתבו כמוהו: קחו איש בגיל העמידה נרגן ומסוגר, הכניסו לחייו דמויות שיערערו את השגרה שבה הוא שקוע – במקרה הזה מהגרת מאירן וחתול אשפתות – ערבבו עם חבר-יריב ותיק וממסד אטום, וקבלו איש חביב וטוב לב, שבעצם תמיד היה כזה אבל אף אחד לא ידע. העלילה די צפויה ולא מפתיעה, ומבחינה זו אין בספר שום חידוש. הוא כתוב בסגנון מאוד פשטני, כמעט כמו סיפור לילה-טוב לילדים, ובעיני יש בזה משהו מרתיע מצד אחד וחביב מצד שני. בעצם, כל ההתנהלות של הספר היא דו-ערכית שכזו: מצד אחד קלילות, מצד שני חיים לא פשוטים. מצד אחד נסיון להצחיק, מצד שני אמירות חברתיות. אני לא בטוחה שהחביבות של הספר פועלת לטובתו, כי אם יש לסופר מה להגיד, האמירה מיטשטשת תחת הסגנון, וחבל.

על פי הטקסט על הכריכה, "איש ושמו אובה" היה הספר הנמכר ביותר בשבדיה בשנת 2013. חלק מן הביקורות שקראתי אודות הספר המתורגם יצאו מגדרן מהתלהבות, וגם אלה שלא התלהבו די חיבבו אותו, ואפשר להבין למה: לא צריך להיות זקן נרגן כדי להזדהות עם התיעוב שאובה חש כלפי הביורוקרטיה וכלפי המעורבות של הממסד בחיי הפרט, ולכן קל להזדהות עם תוכנו של הספר. האופטימיות שבו מאפשרת לחבב אותו בקלות, והסגנון הפשטני עושה אותו קל לעיכול וקריא. כתוצאה מכל אלה, זהו ספר שאפשר להגדיר אותו כנחמד, אבל מכיוון שהעומק שיכול היה להיות לו נעדר כמעט לגמרי, הוא גם ספר שיישכח.

En man som heter Ove – Fredrik Backman

ידיעות ספרים

2014 (2012)

תרגום משבדית: יעל צובארי

"ספר משפחתי" ראה אור לראשונה ב-1980, ויצא כעת במהדורה מחודשת בהוצאת ידיעות ספרים במלאות עשור לפטירתו של קישון. הספר מאגד עשרות קטעי סאטירה קצרים שנכתבו במשך שנים, הסובבים ברובם סביב חיי המשפחה של הסופר. אבל יש בשם הקובץ כדי להטעות, שכן המכלול כולו אינו מתמקד רק בתוך הבית פנימה, אלא יוצר מיקרו קוסמוס מדויק של החיים בארץ. ואולי "החיים בארץ" היא הגדרה מצמצמת, ויעידו אינספור התרגומים של ספריו לעשרות לשונות.

יש מעין "סיכון" בחזרה לספרים שאהבתי לפני עשרות שנים. יכול להיות שהזמן שיווה לספרים של פעם מעטה נוסטלגי מתוק, ובהחלט יכול להיות שמה שהלהיב אותי אז לא מלהיב אותי היום. עם קישון, כך הסתבר לי השבוע, הסיכון הזה לא קיים. קראתי וצחקתי ונהניתי, ואפילו קטעים שזכרתי כמעט בעל-פה לא נשחקו עם השנים (את הקובץ הזה לא קראתי בעבר, אבל נכללים בו כמה קטעים שאני מכירה מספרים אחרים). לכאורה, פרטי הטריוויה בספר היו רלוונטים לזמנם, ונראים ארכאים כיום – מכונת כתיבה, חיים בלי טלפון צמוד, ערוץ בודד בטלויזיה, תקליטים – אבל הפרטים האלה הם רק הרקע. כשרונו היחודי של קישון הוא בתפיסת האדם בתוך הסיטואציה, ובהיבט הזה הספרים שלו לגמרי עדכניים. מעניין למצוא בספר קטעים על תופעות שנראות לנו חדשות, ומסתבר שכבר היו דברים מעולם. לדוגמא, מרבים לדבר ולהתלונן על האלימות ועל התרופפות המשמעת בבתי הספר, כאילו רק אתמול היו הדברים שונים. ב"ספר משפחתי" מוצאים שבדיוק על אותה תופעה התלוננו ב-1980, אולי עוד קודם. קצת מעמיד בפרופורציה את הגישה של "בזמננו זה היה לגמרי אחרת". סגנון הכתיבה של קישון מבודח, אבל התוכן רציני. אפשר לקרוא את הספר בחיוך, ואפשר לצלול פנימה אל הפרטים, ולגלות את כל מה שמעצבן בחיי היומיום. השילוב של השניים הוא שהופך את קישון לאל-זמני.

בעיני קישון הוא גאון, ההשפעה שלו על השפה העברית ועל התרבות המקומית מרשימה ביותר, בפרט אם לוקחים בחשבון שלמד עברית רק אחרי גיל עשרים וחמש. כשרונותיו לא התמצו בכתיבה ספרותית ועתונאית בלבד, הוא היה גם יוצר סרטים מחונן, ודי אם נזכיר את המועמדות לאוסקר והזכיה בגלובוס הזהב של "השוטר אזולאי" המרגש ו"סלאח שבתי". "תעלת בלאומילך" מצחיק אותי עד דמעות גם בצפיה חמישית.

אני, למותר לציין, ממליצה על הספר.

לטעימה מן המבחר

ידיעות ספרים

2014

זהו סיפורו של תותחן במלחמת יום הכיפורים. הספר אוטוביוגרפי, והוא מתעד בגוף ראשון את חוויותיו של המחבר כחייל בגולן בימי המלחמה. התיאורים ברובם נושאים אופי דוקומנטרי, אבל למרות שהפן הרגשי די מובלע בהם הספר נוגע ללב ומרגש.

יחודו של הספר בהיותו של המחבר תלמיד ישיבה. הטקסט רצוף מובאות מן התפילה ומן הגמרא, והווי היומיום הוא לפיכך בעל אופי דתי. מצאתי שאני בוחרת להתבונן בפן הזה של הספר מן הזוית האנושית יותר מאשר מן הזוית הדתית. המחבר מספר למשל על ההקפדה שהקפיד כל חייו להניח תפילין מדי יום. כשעזב במלחמה טנק שנפגע, שקית התפילין שלו נשארה שם. לקראת שעות הערב הצוות חוזר אל הטנק, וגבורנו מוצא את התפילין, וממהר להניח אותם בטרם תשקע השמש. יותר משמדובר פה על אקט דתי, זהו בעיני אקט של היאחזות במציאות ובשיגרה הברוכה בתוך טירוף המלחמה, דרכו הפרטית של המחבר לשמור על שפיות. 

יפה בעיני שאין בספר אפילו שמץ של נסיון להחזיר אנשים בתשובה. אין ביקורת על החילוניות, אין הפלגה בשבחה של הדת. איש באמונתו יחיה. היו שאיבדו את אמונתם במלחמה, אחרים מצאו בדת נחמה. עבור המחבר הדת היא דרך חיים. 

לאורך כל הספר המחבר מנסה לגלות את עקבותיו של חברו הקרוב שככל הנראה נהרג. בתוך מהומת הקרבות הוא מלקט רמזים משמועות, ובצאתו לחופשה הוא מתקשה לעמוד מול השאלה כיצד קרה ששניים יצאו לקרב ורק אחד חזר.

מצאתי את הספר מעניין ברובד של הדיווח היבש על מהלך הקרבות, מרתק בתיאורי העמידה העיקשת מול הסורים, ומרגש ברובד של היחידים בתוך הקרבות.

ידיעות ספרים וספרי עליית הגג

1999

ברונו אפיץ, קומוניסט גרמני, עבר את מלחמת העולם השניה כאסיר במחנה הריכוז בוכנוואלד, שם היה כלוא בין השנים 1937 עד 1945. "עירום בין זאבים" מתאר את החודשיים האחרונים במחנה, כשהחזית התקרבה, והמחתרת המקומית חכתה בדריכות לרגע בו תוכל להשתלט על המחנה. בלב העלילה עומד סיפור הצלתו של פעוט אחד כבן ארבע, שהצליח לשרוד לאחר שהוסתר בצריף של החולים במחלות מדבקות, אליו הגרמנים כמעט ולא העזו להתקרב. סיפורו הבדוי של הפעוט שבספר מבוסס על סיפורו האמיתי של שטפן יז'י צווייג, שהובא למחנה עם אביו ב-1944 בהיותו כבן שלוש, ושרד בעיקר בזכותם של שני אנשי מחתרת. אפיץ, כשכתב את הספר ב-1958, לא ידע מי הילד המדובר, ולא היה בקיא בפרטי הפרשה, אלא התבסס על שמועות. למרות שהספר אינו דוקומנטרי במובן זה, וגם לא מבחינת תיאורי שיחות והשתלשלות ענינים, הוא מבוסס על חוויותיו של אפיץ עצמו כאסיר, והוא מתאר באופן חי ואמין ומרתק את החיים ואת האוירה באותו מקום גיהינומי.

בוכנוואלד היה מחנה עבודה לגברים בלבד. הנשים היחידות שהובאו אליו הוכרחו לשמש כזונות עבור האסירים הפוליטיים, במטרה להגביר את המוטיבציה שלהם ולהעלות את התפוקה. מכיוון שדובר במחנה עבודה, כמעט ולא נשלחו אליו ילדים. עם השחרור היו בו 224 ילדים בלבד. הידועים שבהם הם שטפן יז'י צווייג, בזכות ספרו של אפיץ, ג'וזף שלייפשטיין, שהוסתר על ידי המחתרת, אך לאחר שהתגלה הפך למעין קמע של המחנה דווקא על ידי הגרמנים, וישראל מאיר לאו, שהיה בן שמונה בעת השחרור, והפך שנים אחר-כך לרב הראשי לישראל.

לקראת סיום המלחמה, ככל שהחזית הלכה וקרבה אל לב גרמניה, נשלחו אל בוכנוואלד עוד ועוד אסירים שצעדו ימים ארוכים בצעדות המוות עד לשערי המחנה. במקביל, מפקד המחנה הורה על פינויו, כדי לא להשאיר אחריו גופות מרשיעות. אפיץ מיטיב לתאר את המהומה ואת חוסר הוודאות, את הנסיון לשרוד יום ועוד יום, לעכב בעוד שעה ועוד שעה את הפינוי שמשמעותו מוות, ואת התשוקה לקחת סוף סוף נשק ביד, להשתלט על המחנה ולחבור אל בעלות הברית.

זהו ספר שקשה להניחו מן היד. למרות שהסוף ידוע, גם סופו של שטפן הקטן וגם סופו של המחנה, הספר נקרא בנשימה עצורה ובמתח רב. קשה שלא להקשר אל הדמויות המתוארות בספר, לחיות אתן את האימה, ולקוות שכל אחד ואחד מגיבורי הספר ישרוד.

עוד על חוויות בוכנוואלד אפשר לקרוא בספרו המצוין של חורחה סמפרון, "המת הדרוש", וזו הזדמנות טובה להמליץ גם על שני ספריו האחרים של הסופר המרשים הזה, "הכתיבה או החיים" ו"המסע הגדול", הראשון אודות ההתמודדות עם הזכרון, והשני אודות המסע ברכבת הדחוסה אל המחנה.

ההוצאה, למרבה הצער, לא נתנה לספר את הכבוד המגיע לו. התרגום רצוף שיבושים תחביריים (ואני לא מתכוונת לתרגום של הגרמנית הרצוצה שבפי הפולנים שבספר), ושגיאות כתיב מבישות (רכשו במקום רחשו, רוכן במקום רוקן). מגיע לספר, וגם לקוראים, יחס מקצועי יותר.

Nackt Unter Wölfen – Bruno Apitz

ידיעות ספרים

2014

תרגום מגרמנית: יפתח הלרמן-כרמל

שטפן יז'י צווייג

אחדים מילדי בוכנוואלד לאחר השחרור (ג'וזף שלייפשטיין במרכז השורה הקדמית)

"תפילות לחטופות" מתאר את עולמן של נשים ונערות כפריות במכסיקו בצל כלכלת הסמים. בכפר במדינת גררו, אחת משלושים ואחת המדינות המרכיבות את מכסיקו, במרחק חצי שעת נסיעה מעיר התיירות אקפולקו, החוק היחיד השולט הוא זה של קרטלי הסמים. ילדות עלולות להחטף ולהמכר, רעל מומטר על התושבים ממטוסי ריסוס, שטייסיהם חוששים להמטיר את החומר על שדות הפרגים שהם היעד המקורי שלהם, נשים נותרות לבדן לאחר שבעליהן יצאו לחפש פרנסה במקומות אחרים. תוסיפו לזה חום כבד ובעלי חיים ארסיים, ותקבלו חיים התלויים על בלימה.

את הסיפור מספרת ליידי-די גרסיה מרטינז. שמה הפרטי ניתן לה לא בשל חלום רומנטי על נסיכה וארמון, אלא משום שאמה, מיואשת מבגידותיו של בעלה, בחרה בשם כאקט של מחאה על בגידתו של צ'רלס בדיאנה. אביה של ליידי-די יצא לחפש פרנסה בארצות הברית. תחילה שלח כסף וחזר לבקר פעם בשנה. אחר-כך עזב לבלי שוב, וגם חדל לתמוך באשתו ובבתו. את ליידי-די, כמו את שאר הבנות בכפר, הלבישו בבגדי בנים, כדי להסוות את זהותן, וכשגופן החל להצמיח סימני נשיות עשו הכל כדי לכער אותן – גזזו את שערן, מרחו משחות מלוכלכות על עורן, השחירו את שיניהן. סכנת החטיפה על ידי סוחרי הסמים ריחפה מעליהן ללא הרף, בעיקר על הבנות היפות. בחצרות הבתים חפרו האמהות בורות, וכשנשמע מרחוק קול המנועים של רכבי השטח שבשימוש הסוחרים, מיהרו הבנות להתקפל בתוך הבורות ולעצור את נשימתן. מקום מגוריהן סובל לא רק מן הטרור, אלא גם מהזנחה של המדינה. כך, לדוגמא, השכלתן היא ענין של מקריות: אל בית הספר המקומי מגיע מדי שנה מורה חדש, מתנדב בשרות אזרחי, ורמת הלימוד תלויה בנכונותו להשקיע. יש המלמדים על פי התכנית של משרד החינוך, ויש המבקשים רק לעבור בשלום את השנה שהוקצבה להם. בנוסף, שולטת תרבות השוחד, כך שהאזרחים חשופים לחלוטין לשרירות ליבם של בעלי הכוח.

אפשר להצביע על חורים בעלילה, כמו תינוקת שצצה לה בסוף והעדר פרטים רחבים יותר על ארועים ברמת האזור והמדינה. אבל יכול להיות שזוית הראיה הצרה מכוונת, כי זוהי זוית הראיה של המספרת. היא יודעת רק מה שהיא רואה ומה שמספרים לה, ואנו נחשפים בדרך זו לקיום המעורפל והלא בטוח שלה.

זהו סיפור של יאוש ואימה, אבל גם של חמלה ותקווה. המספרת ניחנה באופטימיות אירונית, בסקרנות ובאומץ, לצד נאיביות וחוסר אונים. יש בספר קטעים כמעט קומיים, כמו תיאור הנשים המתאמצות להשיג קליטה בטלפונים הסלולריים בקרחת יער, אך המתיקות המעטה תמיד מהולה במרירות. יש כאן אהבה ואכפתיות, לצד אגואיזם הנובע בעיקר מפחד. הסופרת מיטיבה לתאר בסצנות לכאורה שוליות את הווי החיים ואת האוירה הקשה. לדוגמא, הבנות מתענגות על צביעת ציפורניהן במכון יופי, אך מסירות את הצבע כשהן יוצאות לרחוב: מצד אחד נערות בפעילות שגרתית, מצד שני ההכרח להסתיר את נערותן.

בשורה התחתונה: ספר כתוב היטב על מצוקה בלתי מוכרת. מומלץ

Prayers for the Stolen – Jennifer Clement

ידיעות ספרים

2014 (2012)

תרגום מאנגלית: יואב כ"ץ

מנחם בן הודה פעם שהוא לא בהכרח קורא בשלמותם את הספרים שהוא מבקר: "אני מצליח לקרוא רק את הספרים שאני כותב עליהם, וגם אותם אני לא בהכרח קורא עד הסוף. לפעמים אני קורא עד שיש לי דעה מגובשת וזהו. לפעמים אני אפילו קורא בדילוגים אבל אני עוזב ספר רק כשאני יודע מה דעתי עליו בדיוק". הפיתוי לנהוג כמוהו במקרה הזה היה גדול. כבר בדפים הראשונים הבנתי מה אני עתידה לקרוא: עוד ספר מסוגו של "מזוודה על השלג", ספרה הראשון של אולה גרויסמן, על כל ליקוייו. לדאבוני, בשל ההתחיבות לכתוב עליו, מצפוני לא אפשר לי לנטוש את הספר, וכך דנתי את עצמי לשעות של שעמום.

זהו סיפורם של עולים מרוסיה, חלקם עלו בשנות ה-70 וחלקם בשנות ה-90, עת התרחשות הארועים בספר. למעט הפרט הביוגרפי הזה אין ביניהם מכנה משותף. לכל אחד סיפור משלו, מניעים משלו לבחור במולדת שניה, מסלול התאקלמות מוצלח או רצוף קשיים, יכולת או רצון להתמסד, אמביציות ברמות שונות. נקודת המפגש ביניהם מתרחשת בסדנאות צמיחה אישית שמנהל אלי אורקין, גם הוא ממוצא רוסי. חייו האישיים של אלי הם בעצם כשלון בכל היבט, אבל יש בו מספיק כריזמה כדי להנהיג סדנאות מסוג זה, ובמקרים מסוימים אף להשפיע על חיי המשתתפים מעבר למסגרת הסדנה, בדרך כלל באמצעות מניפולציות ותככים.

הסיפור מתרחש על רקע הארועים בישראל של אותם ימים – אינתיפאדה, מלחמת המפרץ – מה שמאפשר לסופרת לשים בפי גיבוריה התיחסויות פוליטיות, בדרך כלל קיצוניות לימין או לשמאל. יש גם התיחסות מסוימת לדת מול חילוניות, וגם פסיכולוגיה שטחית בהקשר לשאלות של זוגיות ושל מודעות עצמית. אבל למרות היקפו הנרחב של הספר – 555 עמודים – אין באמת העמקה בשום דבר. המון פרטים, אבל בלי תוכן משמעותי. אם ב"מזוודה על השלג" עוד מצאתי בדוחק ענין מסוים, לפחות בהיבט של החיים בברית המועצות לפני התפוררותה, בספר הנוכחי אני לא יכולה לשים את האצבע על איזושהי נקודת חוזק יחסית. הכל מאוד אוורירי ולא נוגע.

עושה רושם שאפילו בהוצאה לא ממש התעמקו בספר, אחרת לא היו מאשרים את הטקסט שעל הכריכה, שהקשר בינו לבין העלילה קלוש: "חייהם נעצרים באחת כשהם קושרים את גורלם באלי אורקין, סוציופת מקסים וכריזמטי, המשתלט על חייהם ונעשה למנהיגם הרוחני. הם ננעלים בתוך קהילה סגורה, אטומים למתחולל סביבם ובלתי-נגישים לאנשים מבחוץ. האינתיפאדה הראשונה, מלחמת המפרץ והסכמי השלום עוברים כרחש בלתי-מובן באוזניהם". גיבורי הספר מעולם לא הפכו לקבוצה אטומה, וכמו שציינתי קודם הם דווקא מתיחסים, והרבה, למה שמתרחש סביבם. חייהם לגמרי לא נעצרו כשפגשו את אלי. להפך, שניים מהם, לדוגמא, עשו מהפך של ממש בחייהם כשהחליטו לעלות לארץ בעקבות הביקור כאן, שבמסגרתו התנהלה הסדנה. רובם של אלה שנפלו ב"קסמו" של אלי, נטשו אותו במוקדם או במאוחר, ורק ענת, הגיבורה הראשית של הספר, פיתחה סממנים של תלות מאלה המאפיינים כת.

מילא שבהוצאה חיפפו, חמור יותר לגלות שבמחצית השניה של הספר גם הסופרת לא שמה לב לפרטים. יש סתירות בגוף הטקסט, ויש עובדות לא נכונות. ואם איתרתי כמה כאלה במהלך הקריאה הנחפזת שלי, שהלכה והואצה כדי להגיע כבר לסיום, מן הסתם יש עוד כמה שחמקו ממני. בפתיחת הספר הסופרת מציינת שמדובר בארועים ובדמויות ששאבו השראה מארועים שקרו ומאנשים אמיתיים, אבל אין בכך די כדי ליצור אמינות. לא מספיק להצהיר "אבל יש דברים כאלה באמת", צריך גם לכתוב אותם באופן אמין כדי שישכנעו.

הדבר היחיד שאהבתי בספר היא העטיפה המלבבת שעיצבה דנה ציביאק.

 

ידיעות ספרים

2014

זהו סיפורו של סילבה, שאחרי קרוב לחמישים שנות נישואים אוהבים ומאושרים, התאלמן מאשתו לאורה, ועבר להתגורר בדיור מוגן ששמו הציורי "הגיל המאושר". סילבה מתמודד עם מספר קשיים במקביל: האובדן של לאורה, קשיי הזיקנה, מקום המגורים המדכדך, וגם עם זכרונות טראומטיים מתקופת שלטונו של סלזר, הרודן ששלט בפורטוגל בין השנים 1932 ו-1968.

סגנונו של הסיפור מעורפל מעט, ולטעמי הוא הולם מאוד את הספר. מדובר במספר שהוא צלול למדי, אבל נמצא על סף דמנציה, ולא תמיד ברור לו ולקוראים מה אמת ומה דמיון בסיפוריו. הוא מתאר, לדוגמא, איך רצח את אחת הדיירות בבית כשהיכה בספר על ראשה, והתיאור חי כל-כך עד שיש נטיה להאמין לו, אם כי די ברור שלא היו דברים מעולם. כשפורצת שרפה באחד החדרים, שבהם שוכנים זקנים סיעודיים, הבית כולו מאמין שזו היתה שרפה מכוונת, שנועדה להמית ולסלק זקנים שאינם יכולים לשלם לטובת מועמדים חדשים בעלי יכולת.

העיסוק בזיקנה ובמגורים בדיור מוגן, כשהדיירים כבר אינם עצמאים והם תלויים בצוות הרפואי והלוגיסטי, הזכיר לי עד כאב את סבתי ז"ל. היא בחרה מרצונה לעבור לדיור שכזה כשהתאלמנה, אך כשנאלצה לעבור למחלקה סיעודית פיתחה שנאה יוקדת כלפי כל העולם בערך. זה לא כל-כך בגלל המקום, אלא בעיקר בשל חוסר האונים, בשל הידיעה שזו התחנה האחרונה. הנה שני ציטוטים מפיו של סילבה, שיכלו בשינויים קלים להיות ציטוטים מפיה:

לאורה מתה, לקחו והכניסו אותי לאיזה מעון זקנים עם שני שקי בגדים ואלבום תמונות אחד. אחר כך, עוד באותו ערב עצמו, לקחו ממני את האלבום כי חשבו שהוא רק יעודד אותי לטפח את הצער שנגרם לי מאובדנה של אשתי…. כולאים אותי, חשבתי. לידי, שני שקי הבגדים ואחות אחת שמדברת במילים פשוטות, שמשוכנעת שהגיל המנטלי של אדם קשיש שווה באמת לגילו של ילד קטן. ההלם שמסב יחס כזה הוא עצום… אדון סילבה, עם השמיכונת הזאת יהיה לך חם-חם הלילה. אתה עוד תחלום פה הרבה חלומות יפים, אתה תראה.

נהניתי מהרישעות שלי והודיתי בכך בלי כחל וסרק, בכנות ומכל הלב. מוצאת חן בעיני הרישעות הזאת, אסור לנו להפוך לזקנים חלשלושים שנפגעים מכל דבר, אנחנו חייבים למרוד פה ושם, לכל הרוחות, אנחנו חייבים להיות מוכנים לאיזושהי נקמה, לאיזשהו מאבק, כדי שהעולם לא יחשוב שהוא לא צריך להישמר מלהכאיב לנו.

תיאור חדר האוכל, לדוגמא, הוא כמעט אחד לאחד זה שראיתי במוסד בו התגוררה. את הדמויות המתנדנדות בין יאוש לטירוף פגשתי בכל אחד ואחד מביקורי אצלה. אולי משום כך ההיבט הזה של הספר דיבר אלי מאוד, ודכדך אותי מאוד.

אבל הספר הוא יותר מתיאור של החיים בדיור מוגן. הסופר, באמצעות גיבורו, מתאר גם קטעים בהיסטוריה של פורטוגל, בעיקר הרעה החולה של רודנות, והפחדנות שכפתה על תושבי המדינה, פחדנות שסילבה מתבייש בה אך משלים איתה. גם את הפן הזה של הספר היה קל להבין, ואפשר היה להזדהות.

מה שבכל זאת מקשה על הקריאה זו עובדת היותו של הספר באופן מובהק פורטוגלי בהוויתו ובהקשריו התרבותיים. אין לי ספק שפספסתי הרבה בשל היותי זרה. כשקורא ישראלי נתקל בספר ישראלי באיזכור של, נניח, ביאליק, עולם שלם של אסוציאציות עולה במוחו, החל ב"ציפורה נחמדת", דרך הלחן של "הכניסיני תחת כנפך", עבור במראה פניו של המשורר, וכלה ברחוב ביאליק המצוי בכל עיר. את השפע הזה לא יכולה להחליף שום הערת שוליים. מכיוון שהספר גדוש איזכורים מקומיים, היתה לי תחושה של החמצה, שגם פגמה בשטף הקריאה. עם זאת, אין בכך כדי למנוע ממני להמליץ על הספר. צריך לקחת ממנו את מה שאפשר, ולוותר באנחה על מה שאי-אפשר.

A Maquina de Fazer Espanhois – Valter Hugo Mae

ידיעות ספרים

2014

תרגום מפורטוגלית: אראלה טלנברג לרר

אביו של יורן רוזנברג התאבד כשלושה חודשים לפני יום הולדתו השנים-עשר. בזכרונותיו של יורן, האב הוא אדם שמח, בעל חוש הומור, אוהב טבע, פעיל. בפועל היה דוד רוזנברג רדוף צללי השואה, סבל מסיוטים ונטה לדכאונות. במבט מפוכח של אדם מבוגר יורן יודע להסביר שהפעלתנות וההתבדחות, שאפיינו גם את נתק (נפתלי), אחיו של האב, נבעו מחוסר מנוחה, מפחד להרגע, לעצור ולהביט לאחור.

דוד רוזנברג היה בן שש-עשרה כשנכלא עם משפחתו בגטו לודז'. בגטו נכלאה גם הלה, הנערה בה היה מאוהב. השניים, ומרבית בני משפחתם הקרובה, שרדו את תלאות הגטו, ובאוגוסט 1944 הועמסו על הרכבות והוסעו לאושוויץ. רק מיעוטם צלחו את הסלקציה על הרמפות. לאחר מספר ימים באושוויץ, שיחק להם "מזלם", והם נשלחו למחנות עבודה שונים שהוקמו בסמוך למפעלים גרמנים ששיוועו לעובדים, ומיינו לעצמם כוח אדם חינם מתוך מאגר הנידונים למוות במחנות הריכוז. כשהסתימה המלחמה, ואחרי שהות בבתי חולים של בנות הברית, הלה חזרה ללודז', ודוד – יחד עם נתק, האח היחיד ששרד אתו – קבלו את ההצעה לעבור לשבדיה לתקופת ביניים, עד שיתאוששו ויוכלו למצוא לעצמם מקום של קבע. בעת שדוד שהה במחנה בשבדיה, נודע לו שהלה שרדה והיא מחפשת אותו. אחרי קרוב לשתי שנות פירוד התאחדו השניים בעיר סודרטליה שבשבדיה. שבדיה, שלא התלהבה לקלוט קליטה של קבע את פליטי השואה, העניקה בכל זאת אזרחות לכמה מהם, הן משום שהכירה בכך שלא היה להם לאן לחזור, והן משום שהתעשיה המשגשגת של אחרי המלחמה נזקקה נואשות לידים עובדות.

על פני השטח נראה כי דוד והלה הגיעו אל המנוחה ואל הנחלה. הם התקדמו בהדרגה מחדר שכור לדירת שני חדרים. נולדו להם בן ובת. היתה להם פרנסה סבירה. הם רכשו מכונית – מנהג לא שכיח באותה תקופה – והרבו לטייל. בפועל השלווה החיצונית כסתה על קשיים הולכים וגוברים. יורן רוזנברג מתחקה אחר קורות אביו במהלך המלחמה ואחריה, ומיטיב להסביר את מה שהתרחש מתחת לפני השטח. הוא מתאר את הבדידות שבהיותו של האב ניצול השואה הכמעט יחיד בסביבה, את תחושת חוסר האונים וההחמצה בשל עולם שנהרס ומסלול חיים שלא הוא בחר בו, את המחנק בשל חוסר יכולתו לנתב את עצמו אל מחוץ למסגרת הצרה של המפעל בו עבד.

שלושה גורמים, להבנתי, הקצינו את סבלו של דוד רוזנברג עד שלא יכול יותר: ועדת השילומים הגרמנית שקבעה כי לא ניזוק כלל מתלאות השואה (הרופא קבע כי האב סובל ממה שהוא כינה "נוירוזת קיצבה", או במילים פשוטות הוא מעמיד פני סובל כדי לקבל כסף), מותו בתאונת דרכים של חבר ניצול שואה כמותו, וקטטה בעקבות הערה אנטישמית במפעל ("המישהו הזה תהה בקול מה עושה אחד כמוך בין פועלים רגילים. למה אחד כמוך לא מתעסק בהלוואות של כספים או חי על חשבון אחרים. עוד הוא אמר שמימיו לא ראה יהודי עובד"). הוא ניסה להתאבד, אושפז, נראה שמצבו משתפר, אבל בסופו של דבר, כפי שאומר בנו, הצללים הכריעו אותו.

בלתי אפשרי לסכם את הספר בסקירה אחת. שלד הספר הוא תיעוד כרונולוגי של חיי דוד רוזנברג, אבל הסופר מתעכב בתחנות חייו של האב, ומרחיב בתחומים שונים ומגוונים. בגטו לודז' הוא מצטט בשלמותו את הנאום המפורסם של רומקובסקי, ראש היודנראט, "תנו לי את ילדיכם", ומתייחס להתנהלות הנהגת היהודים מול הנאצים. במחנות העבודה המסונפים למפעלי התעשיה הוא מרחיב בשאלת החפות או האשמה של ראשי התעשיה, ובדרך בה נהגו בהם השלטונות אחרי המלחמה. בשבדיה הוא מתייחס ליחס המקומי כלפי היהודים, ודן בהתפתחותה של העיר סודרטליה. ועוד ועוד. התובנות שלו את התהליכים הנפשיים שהתרחשו אצל אביו הן הפן המעניין ביותר בספר. יש משהו מאוד מיוחד בדרך בה הוא משלב בין כל ההיבטים והרבדים השונים שבאים לידי ביטוי ביצירה השלמה. הספר מבוסס מאוד על מסמכים, רשמיים ופרטיים, ויחד עם זאת התיעודיות "נגועה" מאוד ברגש האישי. אין בכך כדי לפגוע בתחושת האמינות והדיוק של הספר.

Göran Rosenberg – Ett kort uppehåll på vägen från Auschwitz

ידיעות ספרים

2014

תרגום משבדית: רות שפירא

"האביב שבלב" עוסק בשני נושאים חשובים, שמאוד ראוי לקרוא אודותם: סחר בנשים והדיכוי בצפון קוריאה. האם הוא עושה זאת באופן איכותי, הן ספרותית והן תוכנית? כן ולא, ולכן הסקירה, וההמלצה בסופה, תהיינה לא חד-משמעיות.

הסיפור נפתח בתיאור חייהן של שתי חברות צפון קוריאניות, גי ואיל-סון. השתים חניכות בבית יתומים, ואת רוב שעותיהן הן מעבירות בעבודה קשה במפעל בגדים, נתונות לשרירות לבו ולגחמותיו של מנהל העבודה. איל-סון גדלה בעושר יחסי עד שמשפחתה איבדה את מעמדה מסיבות פוליטיות, והיא לא חדלה לשאוף להחזיר לעצמה את התפנוקים שנלקחו ממנה. גי איבדה את הוריה בגולאג, אליו נשלחה המשפחה לאחר שבביקורת בביתם נמצאו גרגירי אבק על תמונותיהם של מנהיגי האומה, מה שנחשב ללא פחות מבגידה. גי סובלת מטראומה קשה בעקבות רעב ועינויים במחנה, והחברות עם איל-סון משמשת עוגן בחייה הסחופים. כשאיל-סון מאתרת הזדמנות להמלט לדרום קוריאה, השתים חוברות לבחורה נוספת, ובהנהגת בחור שאיל-סון מאוהבת בו הן עוברות את הגבול. חלומותיהן נרמסים עד עפר כשמתברר שאותו בחור בעצם מכר אותן לזנות. לאחר כמה חודשים, בעקבות נסיון בריחה, הן נמכרות למאפיה הקוריאנית בארצות הברית.

למה אני ממליצה לקרוא את הספר? כי על הבזיון של סחר בנשים חייבים לדבר ולדבר עד שייעשה משהו משמעותי להפסקתו. כי צריכים להיות מודעים לכך שעדיין יש אומות שנתונות לשטיפת מוח ולדיכוי מטורפים. וגם כי הספר בסך הכל כתוב היטב: קריא מאוד, סוחף, מנסה ולפעמים גם מצליח להעמיק בנפשן של הדמויות, וככזה הוא מהווה חווית קריאה מוצלחת.

למה ההסתיגות? כי לא השתכנעתי שהסופר באמת טרח לערוך תחקיר וליצור ערך מוסף. נראה שהוא קרא ספרים ומאמרים בשני הנושאים, ורקח סיפור על בסיס ידע זמין ולעוס. כתוצאה מכך נוצר לפעמים הרושם שהדוקומנטרי מפנה יותר מדי מקום לרומן-רומנטי, ונינוח של אי-אמינות מרחף כל הזמן ברקע. התחושה הזו התחזקה כשברשימת התודות הארוכה לא מצאתי אפילו שם קוריאני אחד. נכנסתי גם לאתר הבית של הסופר, ולא מצאתי שום רמז לתחקיר או לנסיון אישי. לי, אישית, רמזים לחוסר אמינות מפריעים.

בשורה התחתונה: כשמשעים שיפוט לחומרה, הספר ראוי בהחלט לקריאה.

All Woman and Springtime – Brandon W. Jones

הוצאת ידיעות ספרים

2013 (2012)

תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ'