אלישע בן אבויה, תלמיד חכם, חי בארץ ישראל בתקופת הרומאים, במאה הראשונה והשניה לספירה, בן-זמנו של רבי עקיבא. הוא נחשב לאחד מגדולי התנאים, עד שהפך לאפיקורס, וככל הנראה חבר לרומאים כנגד בני עמו. בשל כפירתו במקרא ובתורה שבעל-פה נודה מן החברה היהודית, ובמקומות מסוימים הוא אף אינו מכונה בשמו, אלא בכינוי "אחר". על פי סיפור תלמודי, בן אבויה איבד את אמונתו אחרי שראה ילד נופל אל מותו מצמרת עץ, לשם טיפס במצוות אביו לקיים מצוות שילוח הקן. לכאורה היה הילד אמור לזכות באריכות ימים בשל קיום שתי המצוות – כיבוד אב ושילוח הקן – ומותו הסתמי זעזע את בן אבויה.
מילטון שטיינברג, מי שהצטיין הן בלימודי פילוסופיה, והן בלימודי יהדות, ניצב בפני אותן דילמות שעינו את בן אבויה. בהיותו סטודנט ארגן חוג לימוד לעימות בין שני התחומים, לאחר שהמרצה למתמטיקה וללוגיקה עשה כמיטב יכולתו לערער את אמונתם של תלמידיו היהודים. במרכז הספר "כעלה נידף" העמיד את חיפושו של בן אבויה אחר דרך לוגית להבנת העולם, לאחר שאיבד את היכולת להאמין אמונה עיוורת.
"אם אפשר ליישם בהצלחה את שיטתו של אוקלידס על נושאים שבהם עוסקות הדת, הפילוסופיה ותורת המוסר, ראי אילו תוצאות יהיו לזה: במקום תורות המבוססות על אמונה עיוורת או ניחוש, תהיה למין האנושי שיטת הוכחה שתוכל להעניק לו בטחון שלם. נדע לעד שזו וזו היא האמת על המציאות, שאנחנו מוכרחים להתנהג כך ולא אחרת".
כנגד הגישה הזו הוא שם בפיו של רבי עקיבא את הטיעון בזכות האמונה, ולא בזכות ההגיון, להוות נקודת מוצא להבנת המציאות:
"זה כל מה שאני אומר – שהאמונה היא ההתחלה, שאפשר לבחון אותה באמצעות הנסיון, אבל היא חייבת להתקיים, כי בלעדיה לא יכול להתקיים דבר"
"שטות מוחלטת," זרק אלישע בבוז.
"אפשר היה לצפות," המשיך עקיבא בלהט, "שזה מה שתגיד. לדבר על אמונה עם אדם חסר אמונה זה כמו לתאר את חווית הצבע לעיוור".
חלקו הראשון של הספר הוא גרסתו של שטיינברג לסיפור התלמודי על ארבעה תלמידי חכמים שנכנסו לפרדס, כלומר עסקו בתורת הסוד:
תנו רבנן: ארבעה נכנסו בפרדס, ואלו הן: בן עזאי, ובן זומא, אחר, ורבי עקיבא. אמר להם רבי עקיבא: כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים! משום שנאמר (תהלים ק"א): דובר שקרים לא יכון לנגד עיני. בן עזאי הציץ ומת, עליו הכתוב אומר (תהלים קט"ז): יקר בעיני ה' המותה לחסידיו. בן זומא הציץ ונפגע, ועליו הכתוב אומר (משלי כ"ה): דבש מצאת אכל דיך פן תשבענו והקאתו. אחר קיצץ בנטיעות. רבי עקיבא יצא בשלום. (תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף יד עמוד ב)
על פי הספר, בן אבויה, שהתענה לנוכח התערערות אמונתו, ניסה למצוא ישועה בדיונים מעמיקים עם חבריו על אמיתות המקרא, על האמונה באל שככל הנראה אינו טוב ומיטיב, ועל תקפותן של שיטות לוגיות מבית מדרשם של היוונים. בן עזאי ובן זומא לא עמדו בעולו של הדיון, ורק רבי עקיבא יצא ממנו בשלום. בן אבויה, על פי הספר, חש כמי שעולמו נחרב:
"אבל אם נשלול את הנסים, מהי מהימנותו של מקרא שרשם אותם כעובדות? ואם מתערערת סמכותו של המקרא, הרי אין שום בסיס מוצק לתורה שבעל פה הנשענת עליו".
[…]
"הכל הידרדר כמו מפולת: חלוק אבן זז ממקומו; האדמה שמאחוריו מידרדרת. סלע מתגלגל. שיח מתאמץ להאחז בשורשיו ונכנע, והמדרון כולו מחליק בתנועה רועמת והרסנית…"
בחלקו השני של הספר, בן אבויה שנודה והוחרם, עובר לאנטיוכיה, העיר השלישית בגודלה באימפריה הרומית (אחרי רומא ואלכסנדריה). כאן הוא שוקע בלימוד שיטתי של כל מה שיכול לסייע לו בחיפושו אחר הדרך הלוגית להבין את העולם. הוא לומד יוונית, מתמטיקה, ספרות, פילוסופיה ועוד. יתכן שהיה נשכח, או אולי הופך לפילוסוף ידוע, אך הגורל הועיד לו תפקיד אכזרי. הוא נקרא לירושלים לסייע לרומאים בעצותיו, המבוססות על היכרותו עם מנהיגי היהודים, כדי להכניע את מרד בר-כוכבא. על פי הספר, מכיוון שהאמין בכוחה של האימפריה להעניק חירות מחשבתית לתושביה לאורך שנים, ומכיוון שלא האמין בהמשך קיומו של העם היהודי, בחר לתמוך ברומא ולבגוד בעמו.
"אדם יהיה מאושר אם יש לו שלושה דברים – האנשים שהוא אוהב והם אוהבים אותו, בטחון בערכה ובהמשך דרכה של הקבוצה שהוא חלק ממנה, והדבר האחרון, אמת שעל פיה יוכל לארגן את קיומו".
שטיינברג אינו מתיימר להציג תשובות לשאלות שעולות בספר, ולגיבורו הטרגי הוא אינו מעניק שלוות נפש. בן אבויה מגיע למסקנה ששיטתו של אוקלידס, שעליה התבסס, מושתתת גם היא על אמונה, שאצל אוקלידס היא באה לידי ביטוי במערכת של אקסיומות. מכיוון שהוא שואף להתבסס על הגיון בלבד, השיטה שהיתה נר לרגליו כבר אינה יכולה לשמש אותו. ועם זאת הוא אינו מסוגל לחזור לאמונת נעוריו:
"זו הסתירה המופלאה והבלתי-נסבלת של חיי: שיצאתי לחפש את מה שהיה לי מראש – אמונה שתעניק לימי כבוד ומשמעות, דפוס התנהגות שבאמצעותו יכול אדם לבטא, בבהירות, את מסירותו לחבריו. במובן מסוים היה זה מסע ארוך ומפרך במעגל, שבסופו חזרתי לנקודת המוצא. ואף על פי כן אסור לי להכנס. כי אלה שחיים שם מתעקשים, לפחות בדורנו, על קבלה מוחלטת, ללא סייג, של הדת שנגלתה להם – ואני איני מסוגל להפקיד את חירות דעתי לשום סמכות. חופש המחשבה, בני, הוא יין משכר. הוא לא הצליח לחזק את ליבי, אך משלגמתי ממנו, לעולם לא אוכל להסתפק במשקה יוקד פחות".
הספר נפתח במבוא מאת דב אלבוים ובהקדמה מאת דוד גולינקין, שניהם מאירי עיניים, וכדאי מאוד לקרוא אותם כרקע לספר. הסופר עצמו מפרט בפרק המסיים מהם המקורות שהסתמך עליהם, ואיפה הרשה לעצמו חירות ספרותית. בעיני זהו פרק חיוני והכרחי בכל ספר מבוסס היסטוריה.
כמה גורמים חברו יחד לעשות את הספר הזה מרתק. ארץ ישראל של אותם ימים מתוארת בחיות, כאילו היה הסופר נוכח במקום. הדמויות התלמודיות לובשות עור וגידים, ויוצאות מן היובש העיוני אל נוכחות אנושית משכנעת. על הסיפור שורה אוירה של חמלה ושל הבנה, וניכר ענין אמיתי של הסופר בתכנים שהוא מעלה. ואולי יותר מהכל, העדכניות של הנושאים שבן אבויה התלבט בהם לפני אלפיים שנה היא שמעניקה לקורא חווית קריאה מעוררת.
As a Driven Leaf – Milton Steinberg
ידיעות ספרים
2015 (1939)
תרגום מאנגלית: יעל ענבר
סקירות ספרים 