תגית: ידיעות ספרים

אנה זגרס, יהודיה וקומוניסטית, היתה סופרת מוערכת בגרמניה החל משנות ה-20. עם עלית הנאצים לשלטון ספריה נאסרו לקריאה והועלו באש. ב-1933, אחרי תקופת מעצר קצרה אצל הגסטפו, הצליחה להמלט לצרפת, והשתלבה בקהילת הגולים הגרמנים (במאמר מוסגר, לנושא הגולים הללו אני ממליצה מאוד על ספרו של ליון פויכטונגר, "גלות"). עם כיבוש פריז נמלטה אנה עם משפחתה למרסיי, ומשם עלה בידם להפליג למכסיקו. הספר "טרנזיט" מתרחש במרסיי, בקרב אלפי הבורחים הנואשים המבקשים לעזוב את אירופה. זה אינו ספר אוטוביוגרפי, אבל הוא מן הסתם מבוסס על החוויות שחוותה הסופרת.

גיבור הספר הוא גבר צעיר שנמלט ממחנה ריכוז בגרמניה והגיע לצרפת. בצרפת נכלא בשל היותו גרמני, ושימש ככוח עזר לצבא הצרפתי. עם פלישת הגרמנים לצרפת נאלץ לברוח שוב: אילו היה נתפס על ידי בני ארצו, היה מוצא להורג. הוא מצטרף להמונים הנוהרים דרומה. במרסיי הוא מאמץ את זהותו של סופר שהתאבד, מתאהב באשתו, ומעביר את ימיו בין קונסוליות ומשרדי נסיעות, כמו כל הבורחים הצובאים על הנמל בתקווה להשיג מקום על אחת הספינות.

אנה זגרס מיטיבה להמחיש את אוירת הפחד והיאוש והמחנק. גיבור הספר לא באמת רוצה לעזוב. משהו בו מתקומם נגד הצורך לברוח, והאמביוולנטיות הזו מאפיינת לא רק אותו. אנשים, בעיצומו של מירוץ מטורף אחרי ויזות ואישורים אחרים, מתקשים עם הקריעה מעברם ומאהוביהם. בתוך הכאב הזה הם נקלעים אל תוך ביורוקרטיה, שבאבסורד שלה מזכירה את שווייק ואת מלכוד 22: הם נדרשים להשיג ויזה למדינת היעד, אישורי מעבר בכל הארצות שבהן יעברו בדרך לשם וכרטיס נסיעה. וכאילו באלה לא די, הם חייבים להשיג גם אשרת יציאה ממרסיי, שבעצם להוטה להפטר מהם. בהעדר הוכחות שהם באמת מנסים להשיג את כל האישורים הללו, אסור להם לשהות בעיר, והם נופלים קורבן לרדיפות המשטרה המקומית. ואם במקרה התהליך הזה – או שילוב התהליכים הללו – נראה לכם לא מספיק מסובך, קחו בחשבון שלכל אישור יש תוקף מוגבל, ובעוד אדם מתרוצץ להשיג אשרה אחת, פג תוקפה של האחרת, ומירוץ העכברים במבוך האכזרי נמשך.

"טרנזיט" הוא ספר דחוס, מעיק. בערך במחציתו בחרתי לקחת ממנו הפוגה למספר שעות, לנשום לרווחה ולהתאושש מן המועקה. זו אינה אמירה לגנותו, להפך. הוא עד כדי כך אמין ומוחשי.

זהו הספר השלישי של אנה זגרס שמתורגם לעברית. קדמו לו "הצלב השביעי" (ראה אור במקור ב-1942) ו"טיול הנערות המתות" (1943) – שניהם עוסקים במוראות אותם ימים, ושניהם מומלצים בחום. "טרנזיט" פורסם לראשונה ב-1944.

Transit / Anna Seghers

הוצאת ידיעות ספרים

2013 (1944)

תרגום מגרמנית: דן תמיר

כותרת משנה: מלחמת יום הכיפורים – יומן אישי

היום הראשון של חודש אוקטובר 1973 היה יום חג עבור עוזי עילם. בשני ארועים נפרדים – בבוקר במשרד הבטחון ובערב בלשכת הרמטכ"ל – מונה לעמוד בראש יחידת מחקר ופיתוח (מו"פ), והועלה לדרגת תת-אלוף. עם כניסתו לתפקיד החליט לנהל יומן אישי. שישה ימים אחר-כך פרצה מלחמת יום הכיפורים. עוזי עילם, כחבר מטכ"ל, ישב בצומת מרכזי, בבור בקריה, ויומנו מכיל הן דיווחים שלו עצמו על פעילותו באותה תקופה, והן סיכומים תמציתיים של דברים שנאמרו בישיבות. לאלה הוסיף לאחרונה קטעי פרשנות והבהרה קצרים, והמכלול יצא לאור כספר.

הספר ריתק אותי יותר מכפי שצפיתי. הוא דינמי, הכתיבה בהירה, השילוב של היומן עם סיכומי דיונים מוצלח, וחשוב מכל – האוירה של אותם ימים, שזכורה לי היטב, שורה על הספר: החשש שלפני, התדהמה של יום הכיפורים, הפחד מתבוסה כוללת, התנודות במצב הרוח בין יאוש לאופוריה, חוסר האונים מול לחצי העולם, הכאב המתמשך נוכח המספר העצום של החללים. וכמובן, מלחמות הגנרלים, ההנהגה הפוליטית המתנערת מאחריות, עריפת הראשים במטכ"ל, הסכמי ההפרדה.

מעבר לכתיבה הבהירה, נראה לי שצריך לתת קרדיטים להחלטות העריכה. הספר נכתב בשלושה פונטים שונים: לקטעי היומן כפי שעילם עצמו כתב אותם, לסיכומים תמציתיים של ישיבות המטכ"ל, ולקטעי הבהרה שנצבעו באפור. ההפרדה החזותית הזו של מי אמר מה ומתי יעילה מאוד. החלטה אחרת שטובה בעיני היא לצמצם את קטעי ההברה למינימום, ולהניח לדברים שנכתבו בזמן אמת להוביל. החלטת עריכה נוספת היא בנקודת הסיום של הספר: אפשר היה לסיים אחרי הקרבות, אבל למלחמה היו השלכות חברתיות ארוכות טווח. נכון היה לסיים את הספר עם החלפת ההנהגה המדינית, ובעת שהצבא נערך מחדש, וכך אכן נעשה. מכיוון שזהו יומן אישי אפשר היה להמשיך לספר על קורותיו של הכותב בשנים שאחר-כך (מדען ראשי של מערכת הבטחון, בין שאר מינויים מרשימים, ופרס בטחון ישראל למפעל חיים), אבל כאמור ההחלטה היתה להתמקד במלחמה, ויפה הוחלט.

מטבע הדברים הספר אישי, ומוטה על פי נטיות לבו והעדפותיו של הכותב. זו הטיה שאין לה מקום בספרי היסטוריה, אבל מכיוון שכותרת המשנה מודיעה בפרוש: "מלחמת יום הכיפורים – יומן אישי", הרי שאין למצוא כאן פגם. עוזי עילם כתב על חוויותיו. כמי שישב היכן שישב היה באפשרותו לשפוך אור על התנהלויות מאחורי הקלעים, והקורא נשכר.

הוצאת ידיעות ספרים

2013

הופ מק'קנה-סמית חשה שחייה "נתקעו": שנה לפני פתיחת הספר התגרשה, בתה היחידה הגיעה לסף גיל ההתבגרות עם כל הניכור וההתמרדות הכרוכים בכך, סבתה האהובה לוקה באלצהיימר, והבנק מאיים לעקל את המאפיה שבבעלות המשפחה בקייפ קוד מזה שלושה דורות. הסבתא, רוז מק'קנה, המודעת לשקיעתה ולשכחנותה, מנצלת רגעים של צלילות דעת כדי למסור לידי רוז רשימת שמות, ולבקש ממנה לנסוע לפריז לברר מה עלה בגורל האנשים שברשימה, שאת שמותיהם לא שמעה הופ מימיה.

בשל מצבה הקשה של המאפיה הופ נוטה לא לנסוע, ומנסה לעלות על עקבות האנשים באמצעות האינטרנט והטלפון. אנני בתה מגלה להיטות גדולה לחשוף את המסתורין, ולוחצת עליה לצאת לפריז. מכיוון שהחיפושים ברשת אינם מספקים, ומכיוון שקשה לה לאכזב את סבתה ואת בתה, הופ מחליטה לנסוע. מסעה יוביל אותה אל עברה של סבתה, אל מלחמת העולם השניה ומוראות השואה, ואל סיפור אהבה גדול. זה יהיה מסע אל סיפורם של אנשים אחרים, אבל גם מסע אל תוך עצמה. הדברים שתראה ותחווה ותלמד ישפיעו על חייה מכאן ואילך.

לא אפרט פה את מהלך העלילה כדי להמנע מספוילרים. אציין רק כמה מן הנושאים בהם עוסק הספר: יחסי הורים-ילדים, ובעיקר ההשפעה שהורים משפיעים על ילדיהם באמצעות דוגמא אישית; שאלות של אחריות ואשמה, בעיקר בהקשר של הצלת עצמך בעת אסון מול הרגשת החובה להציל אחרים; אהבה ככוח מניע חיים; זכרון והסתרה, ועוד.

למדתי מהספר שבאלבניה התגיסו התושבים להצלת יהודי המדינה ויהודים שברחו אליה, תוך סיכון חייהם שלהם, ולמרות התפיסה הסטראוטיפית לפיה מוסלמים לא יצילו יהודים. מסתבר שגם האימאם במסגד בפריז פעל להסתרת יהודים. אני אוהבת ספרים שמעשירים אותי בידע.

נראה לי שמה שעושה את הספר כל-כך מוצלח זו הכתיבה החכמה של קריסטין הרמל. היא אף פעם לא נופלת למלכודות סטראוטיפיות: הטובים אינם מושלמים, שום דבר אינו משורטט בשחור-לבן. התוצאה היא שורה של דמויות אמינות ושל עלילה לגמרי מתקבלת על הדעת, כולל צירופי המקרים שפה ושם מניעים את העלילה.

על כריכת הספר מופיע משפט מתוך ביקורת בעתון כלשהו, ונכללת בו הבטחה לבכות בסיום הספר. יש לי רגש אנטי חזק לפרסומות על הכריכה, אבל יש להודות שהכותב צדק, ואפילו נקט לשון המעטה: הספר מרטיט ומרגש לכל אורכו. הקורא מזדהה עם הופ, חש ביסוריה של רוז השוקעת, נע בין מצבי רוח עם אנני, ולבו יוצא אל אמה המתה של הופ שסיפורה נגול מפי בתה. יש בספר קטעים סוחטי דמעות, שלולא כתיבתה הנבונה של הסופרת היו מסומנים כקיטש, אבל הרגישות שבה היא נוגעת בדמויות הופכת אותן אנושיות וקרובות ואמיתיות.

חובבי מאפים מתוקים ייהנו מן המתכונים המובאים בספר. מכיוון שלמאפים יש תפקיד בפענוח העבר, הכללתם בספר נתפסת כהגיונית, לא כגימיק.

בשורה התחתונה: ספר מרגש מומלץ בחום.

The Sweetness of Forgetting – Kristin Harmel

הוצאת ידיעות אחרונות

2013

תרגום מאנגלית: ניצה פלד

כותרת משנה:  סיפור הצלתו של בית הילדים היהודי בברלין

"בית אהבה" הוא ספר מרגש. תוכנו מבוסס בעיקר על עדויות וזכרונות של ילדי הבית, כשאלה שזורים בסיפורו של המוסד כפי שהוא עולה ממסמכים ומתחקירים שערכה הכותבת. הוא אולי לא ספרות גדולה, ואין בו העמקה של ממש בנפשות גיבוריו, אבל הוא עושה בדיוק את מה שנועד לעשות – לספר על עוד פן של השואה ושל גיבוריה הסמויים – ועושה זאת מצוין.

"אהבה" היה מוסד לילדים יהודים בברלין שלפני מלחמת העולם השניה. הוא נועד לילדים יתומים, כמו גם לילדים ממשפחות שהתקשו בגידולם. אופיו של המוסד היה יהודי דתי ציוני, ובתקופה המסופרת עמדה בראשו ביאטה ברגר, דודה-רבתא של הכותבת. ביאטה ברגר מצטיירת בספר כאשה נוקשה וקפדנית, אך מסורה ובעלת לב חם ומסירות אינסופית לילדיה. בניגוד למרבית המוסדות מסוג זה, שהיו בגדר הרע במיעוטו לילדים שנקלעו אליהם, "אהבה" זכור לבוגריו כבית של ממש. בדומה ליאנוש קורצ'אק גם ביאטה ברגר הקדישה מחשבה מעמיקה לנושאי חינוך, והנהיגה מידה רבה של שלטון עצמי ושותפות של הילדים בניהול עניני היומיום.

כשהנאצים עלו לשלטון היתה ביאטה ברגר בין אלה שהבינו שהאסון בפתח, ואין ליהודים עתיד בגרמניה. היא פעלה ללא לאות להקמת מוסד מקביל בקרית ביאליק ולהעלאת הילדים אליו. הקשיים שנתקלה בהם היו עצומים, הן בהשגת סרטיפיקטים לילדים, והן במימון המבצע. במקביל למאמציה למען ילדיה, היא פתחה את שערי המוסד לצעירים שהכשירו עצמם לעלות לארץ כחלוצים. כשלוש-מאות ילדים ובני נוער הגיעו לארץ במסגרת זו בשנים שלפני המלחמה, וחייהם ניצלו.

חשיבותו של הספר בהבאת סיפור המוסד לידיעת הציבור. חוזקו בהתמקדות בסיפורים האישיים, במתן במה למי שעברו את מוראות אותם ימים, ובכיבוד זכרם של אלה שנפלו קורבן. בשל קוצר היריעה לא אוכל להזכיר כאן את כולם, ואספר על שניים שנגעו ללבי:

אהרן מנצ'ר – בשנים 1939 עד 1942 ליווה קבוצות של צעירים מוינה לטריאסטה, שם עלו על אניה בדרכם לארץ. הוא עצמו יכול היה לעלות, ובחר להשאר ולעזור. לדבריו "כל עוד יש ילד יהודי אחד בוינה, אני אתו". ב-1942 נכלא בגטו טרזינשטט, שם המשיך לטפל בבני נוער, ובאוקטובר 1943 נספה איתם באושוויץ. הילדים שהציל בקשו לכלול את סיפורו בספר.

קורט מנדלסון – יליד 1926, מילדי המוסד. ביאטה ברגר לא הצליחה להשיג עבורו סרטיפיקט בגלל מסמכים חסרים, והוא נותר מאחור בעוד אחותו עלתה לארץ. ב-1943 נספה באושוויץ.

שמחתי על הכללת תמונות רבות בספר, מה שעשה אותו קרוב ונוגע יותר. מבחינה טכנית אני מברכת על ההחלטה לכלול הערות שוליים בתחתית הדפים ולא במרוכז בסוף הספר.

בשורה התחתונה: ספר מרגש ומומלץ, המאיר סיפור היסטורי שהיה עלום ברובו.

Ahawah heißt Liebe – Ayelet Bargur

הוצאת ידיעות ספרים

2013

תרגום מגרמנית:  יוסיפיה סימון

קוריאה הדרומית היתה תחת משטר דיקטטורי כמעט בכל השנים מאז הקמתה ב-1948 ועד 1987. לקראת סוף 1979 נרצח האיש שעמד בראשה מאז 1961, ואשר הנהיג בה משטר צבאי. הרצח הזה הטיל את המדינה לתוהו ובוהו, שנפתח בהפגנות סטודנטים ב-1980, והסתיים בכינון דמוקרטיה ב-1987. באותה תקופה סוערת סבלו תושבי המדינה מתופעות מכוערות המוכרות לנו ממשטרים דומים, כולל העלמת אנשים, עינויים ורצח. קיונג סוק שין היתה שותפה בפעילות הסטודנטים, ו"בדרך אליך" מתרחש על רקע הארועים הללו.

הספר משלב את סיפוריהם של כמה אנשים צעירים, המשלמים את מחיר החיים תחת דיקטטורה, ויותר מזה את מחיר נסיונות ההתקוממות. המספרת, נערה כפרית שנשלחה על ידי אמה חולת הסרטן לגור עם דודניתה בעיר; חבר הילדות שלה שמנסה למצוא מפלט בשרות הצבאי; נערה שברירית שאיבדה באופן מחריד את אחותה, שהיא מצדה לא מצאה מנוחה לאחר שבן זוגה הועלם וכנראה נרצח; בן זוגה של המספרת שזונח את לימודיו כשהוא נשאב אל פעולות ההתקוממות נגד המשטר. ההתמודדות הפרטית של כל אחד מהם, וההשפעות שלהם זה על זה, הם לב העלילה.

הרקע, כאמור, אלים, אם כי תיאורי האלימות בספר מעטים. באורח מוזר ניתן אפילו לומר שזהו ספר ענוג. הזהירות שהצעירים הללו נוהגים זה בזה, יחסי הקירבה המתפתחים לאיטם, התיאורים השקטים של המפגשים ביניהם, שילוב החתולה החרשת בסיפור, הפרופסור המרעיף עליהם מתובנותיו – כל אלה מתחברים לסיפור אנושי המסופר בשלווה מטעה. הם נעים כל הזמן על קו התפר בין הההתבגרות וההתפתחות של כל אחד מהם, לבין הארועים הפוליטיים שברקע שמשפיעים השפעה עמוקה על כל אחד מהם ועל כולם יחד כקבוצה. חלקם יצמחו, חלקם יפלו קורבן.

הספר הוא קוריאני במובהק. בקוים כלליים הוא יכול היה לקרות במקומות אחרים, אבל בפרטים – הנימוסים, היחסים הבינאישיים במשפחה ובין חברים ומכרים, תפיסות העולם, המזון – הוא מאוד מקומי. מבחינתי דווקא הזרות הזו קירבה אלי את הספר, כשגרמה לי לנסות לחשוב ולהרגיש גם בדרכים שאני לא מורגלת אליהן.

אהבתי את עטיפת הספר הנאה, שעיצבה נעמה נחושתאי. היא משדרת יפה את הכוונות הטובות והנאיביות למחצה שבדמויות.

בשורה התחתונה: ספר מומלץ שעוצמתו הרבה טמונה ברכותו המטעה.

I`ll Be Right There – Kyung Sook Shin

הוצאת ידיעות ספרים

2013 (2010)

תרגום מאנגלית: מרב זקס פורטל

"זאב הים" אינו מיועד לקהל יעד של בני נוער בלבד. בגלל סיפור המסגרת – הרפתקאות מלחים קשוחים בלב ים סוער – הוא זכה לתדמית הזו, ובעקבותיה לתרגומים מקוצרים שנטרלו את התוכן ההגותי שלו. אבל התוכן הזה הוא שעושה את הספר ליצירה בעלת עומק, שתכניה מתאימים גם לקהל מבוגר.

האמפרי ואן ויידן, אינטלקטואל איש ספר שלא עבד עבודה פיזית מימיו, נקלע לספינת ציידי דובי ים, לאחר שספינה בה הפליג טבעה. תקוותו שהספינה המושיעה תוביל אותו לחוף מבטחים אינה מוגשמת, שכן הספינה נשלטת בידי רב-חובל אכזרי, וולף לארסן. במקום לחזור לחוף, הוא מוצא עצמו עובד בפרך כאיש צוות בספינה. דמותו של לארסן עומדת במרכז הספר: מצד אחד הוא רודן מטורף, שלא מהסס להפעיל את כוחו הפיזי העצום ולחסל אנשים בדם קר. מצד שני הוא אוטודידקט, חובב ספרות ושירה, שמחשבותיו עסוקות בשאלות קיומיות, כמו משמעות החיים, אלמוות, מוסר, מצפון. הדיאלוגים בין השניים, וההתבוננות של ואן ויידן בלארסן, מעניקים לעלילה תוכן שמעניין להתעמק בו.

סיפור המסגרת מבוסס על חוויותיו האישיות של ג'ק לונדון, ועל מספר דמויות שפגש בהפלגותיו, וכן על הווי ציידי דובי הים באותה תקופה (שלהי המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20). דמותו של לארסן מרחפת מעל כולן, אבל לא יישכחו גם הטבח הפחדן וליץ` האמיץ, ודמויות רבות אחרות שסיפוריהן משתרגים יחדו לתיאור חי של ההפלגה. לתוך ההווי הגברי בעליל הזה מצניח לונדון דמות נשית אחת, ובמפתיע לא דמות האשה החלושה הנזקקת לתמיכה גברית, אלא אישיות חזקה ומגובשת, שיחסיה ההדדיים עם ואן ויידן מעניקים לספר את ההיבט הרך שלו.

הספר המצוין הזה ראוי לתרגום טוב יותר מזה שזכה לו כאן, וכן להגהה ברמה סבירה יותר. הבחירה לתרגם סלנג אמריקאי של 1904 לסלנג ישראלי של 2013 היא נלעגת, ואין בה כדי לקרב את הספר אל הקורא. אין שום הצדקה לשגיאות מביכות כמו "צרכה באימה", "הבעיה נפטרה מעצמה", חילופי זכר/נקבה, יחיד/רבים, משפטים מסורבלים שהתחביר התקין מהם והלאה, ומילים שנשרו להן אי שם. לדוגמא, מה אמור להביע צירוף המלים הזה, "אלמלא הייתי מורגל להזדרז בכל שבת אחרי הצהרים ולהשאר עד יום שני בבוקר…", שמופיע כבר בעמוד הראשון של הספר? עיון בטקסט המקורי פותר את התעלומה:

Had it not been my custom to run up to see him every Saturday afternoon and to stop over till Monday morning…

בדרך-כלל אני נמנעת מלהביע דעה על התרגום, משום שנראה לי לא נכון לעשות זאת בלי לקרוא את הטקסט המקורי. אבל "זאב הים" מופיע בשלמותו ברשת, והוא נפלא, מה שאי אפשר לומר על תרגומו.

בשורה התחתונה: ספר מומלץ ביותר למבוגרים ולנוער, עדיף בשפת המקור.

Sea-Wolf – Jack London

הוצאת ידיעות ספרים

2013 (1904)

תרגום מאנגלית: גרשון גירון

קראתי את הספר בקריאה רצופה, כמעט ללא הפסקות. הוא מעניין לכל אורכו, אפילו מותח למרות הסוף הידוע מראש.

כשקראתי את "איש קטן לאן" היתה לי תחושה של התגלות. זה היה הספר הראשון שהצליח להעביר עבורי את אוירת גרמניה של שנות ה-20, ונתן מענה לשאלה איך התאפשרה תופעת היטלר. פאלאדה הצליח להכנס לקרביים של גיבוריו, וגם לקרביים של מדינתם, ולהחיות את אוירת אותה תקופה שהיטלר ידע לנצל היטב. ב"לבד בברלין" הוא עשה משהו דומה, כשהתמקד בפחד, במלשינות ובאוירת הטרור ששררה בשנות ה-40, ושדיכאה בהצלחה רגשות מרי. בשני המקרים להבין אין פירושו לסלוח, אבל לדעת פירושו לפחות לשאול את השאלות הנכונות.

בשונה מ"איש קטן לאן", "לבד בברלין" הוא ספר לא מבושל דיו. הספר נכתב בפרץ יצירתי אחד שארך 24 ימים, וניכר שלא עבר עריכה ביקורתית. כתוצאה מכך הוא סובל משורה של תיאורים פלקטיים וסטראוטיפיים, שלא עושים אתו חסד, ולא עושים צדק עם כשרונו של פאלאדה. דוגמאות: הנער השכן של הזוג קוונגל, בלדור פרסיקה, הוא דמות כזו, וכך גם בורקהאוזן, השכן מהמרתף, וגם איש הגסטפו פרל. שלושה אלה הם אנשים שנואים מעצם מעשיהם, אבל פאלאדה מעמיס עליהם טמטום ועילגות במידה מופרזת, שהופכת אותם למין קלישאה מגוחכת.

למרות המגרעת המשמעותית הזו, אני חושבת שזהו ספר טוב, ויחודו ואמינותו נובעים מכך שנכתב מיד אחרי המלחמה על ידי מי שחווה על בשרו את האימה ואת ההתלבטות בין מה שהוכרח לעשות למה שרצה לעשות. בעלילת משנה צדדית מסופר בספר על שחקן שהיה חביבו של גבלס עד שסר חינו, והוא, שכל מה שרצה בחיים היה לעמוד על במה ולשחק, לא קלט בתמימותו את רוחות הזמן. היתה לי הרגשה שפאלאדה כתב את הדברים על עצמו.

Jeder stribt fur allein – Hans Fallada

הוצאת פן וידיעות אחרונות

2010 (1947)

תרגום מגרמנית: יוסיפיה סימון

"נופים ממטרופולין המוות" נכתב על ידי אוטו דב קולקה, המשמש כאן בשני "תפקידים": כעד, שחווה את השואה בבשרו ובנפשו, הוא מספר ומעיד על חוויותיו, כהיסטוריון הוא מתייחס לעובדות ההיסטוריות ולמשמעותן (בעיקר במאמר החותם את הספר), ותחת שני הכובעים כאחד הוא עוסק בשאלת ההתמודדות עם הזכרון והחיים עם הטראומה.

את הספר פותחים שני עמודים גדושי דברי הלל ממקורות שונים, שפורסמו בעקבות הוצאתו של הספר לאור באנגלית בהוצאת "פינגווין". לדעתי, ההמלצות הגלומות בהם מופרזות וחוטאות במקרים מסוימים לרוח הספר. לא שהספר אינו ראוי להמלצה, נהפוך הוא. אבל מוטב היה להניח לו לדבר בעד עצמו, ולהניח לקורא להתרשם מן הדברים מתוך עולמו הפנימי, ולא להעמיס סופרלטיבים שמקומם יכירם בפמפלטים יחצנ"ים. נראה לי שקצת פספסתי את עומקו של הספר בתחילתו, כי באופן לא מודע חיפשתי בו את מה ש"אמרו" לי לחפש.

המספר נולד בצ`כיה ב-1933, ואת שנות השואה עבר כילד וכנער צעיר. הוא נשלח למחנה טרזינשטט, ומשם למחנה המשפחות באושוויץ-בירקנאו. המחנה הזה היה חריג בנוף מחנות המוות: תושביו לא עברו סלקציה, הורשו ללבוש את בגדיהם שלהם, וניהלו את חייהם התרבותיים באורח אוטונומי יחסית. במאמר הנכלל בספר הוא מסביר את יעודו של המחנה כאמצעי תעמולה להוכחת חייהם הטובים של היהודים. כשלא היה בתעמולה עוד צורך, נשלחו תושביו להשמדה.

קולקה ההיסטוריון עוסק בין השאר בחקר האנטישמיות מהעת החדשה עד ל"פתרון הסופי" ובחקר השואה. בעבודתו כחוקר הוא שומר על ריחוק מנושאי הכתיבה והמחקר. בספר הזה הוא מנסה להתמודד כאדם, ולא כאיש מקצוע, עם זכרונותיו. הספר נע בין זכרונות פרטיים, לנסיון לארגן אותם ולהבין את משמעותם כחוקר. יותר משהוא מספר זכרונות, הוא בודק את הזכרון עצמו, את מה אנחנו זוכרים ומה לא ולמה. ההמלצות בתחילת הספר מדברות בין השאר על מבט אותנטי של ילד, אבל לזה אין כמעט ביטוי בספר. קולקה המבוגר חוזר לשואה, אך לא כילד, אלא כמבוגר התוהה על עיבוד חוויותיו של הילד. זו אינה ביקורת שלילית, כמובן. ההתיחסות שלו לאספקט הזה מרתקת בעיני.

דווקא ההימנעות (לתחושתי, הימנעות לא מכוונת) מזכרונות ישירים, הופכת את חווית הקריאה למצמררת, כשהוא מתאר תמונות מחייו באותה תקופה רעה. לדוגמא, תיאור אמו הכותבת בקרון פתקים המעידים על גורלם, ומפזרת אותם ברוח בתקווה שיגיעו אל בני משפחתה, קורע לב, דווקא בשל פשטות התיאור. יתכן ששירו הידוע של דן פגיס, ידידו הקרוב של הכותב, נותן ביטוי לאפיזודה הזו:

כתוב בעיפרון בקרון החתום

כאן במשלוח הזה

אני חוה

עם הבל בני

אם תראו את בני הגדול

קין בן אדם

תגידו לו שאני

הספר עוסק במגוון נושאים מעניינים. לדוגמא, הוא מדבר על חלומות הנקמה שרקמו הכלואים בשוביהם, ומנתח בצורה מרתקת את השאלה מדוע בתכנוני הנקמה לא נבנה מחנה אושוויץ דמיוני, שבו יתהפכו תפקידי המענים והמעונים.

הספר מורכב מקטעים שמקורם בראיונות שהוקלטו בעבר, ומקטעי יומנים שכוללים בעיקר חלומות. כאמור, מצורף גם מאמר מחקרי אודות מחנה המשפחות. הספר מלווה בתמונות רבות, רובן צולמו בביקוריו של הכותב באתרי ההשמדה שנים אחרי השואה. נוגעים ללב במיוחד ציורים שצוירו על ידי ילדי המחנה בשהותם שם.

סגנונו של הספר אינו אחיד ואינו מתפתח בקו לינארי מנושא לנושא. בעיני הפיזור הזה, שאולי יש בו להעיד על ההיסוס לגעת בזכרונות באופן הישיר ביותר, עושה את הספר אמין ביותר ומאוד נוגע ללב.

בשורה התחתונה: ספר עדות מרתק ובלתי שגרתי, שבו זכרונות משולבים בפרקי הגות.

ידיעות ספרים

2013

כותרת משנה: סיפורו של אברהם כרמי

בתמונות הילדות של אברהם כרמי המצורפות לספר נראה ילד שמבטו שובב והבעת פניו חייכנית, גם כשהוא שומר על ארשת פנים רצינית לטובת הצילום. תמונתו העדכנית, כשהוא כבן 85, משקפת גם היא אדם חייכני, עם שמץ של ממזריות. כאילו לא עבר רעב ועינויים ואובדן כל אהוביו. כשקוראים את הספר מבינים כיצד נשמרה רוחו הטובה: אברהם כרמי נאחז בחיים. כדבריו בספר, על החיים הוא מספר, לא על המוות. הוא לא מתכחש לסבל שעבר, לא מדחיק אותו, לא מסתיר אותו, אבל החיים הם שחשובים בעיניו. כשמוסיפים לזה תפיסת עולם שאינה נוטה לתסבוכים (את דעתו על פסיכולוגיסטים למיניהם הוא מביע בחצי משפט, ולא מקדיש לתחום תשומת לב נוספת), כנות, ואיזון בריא בין עבר להווה, מוצאים את החוט המקשר בין חיוכו של הילד שהיה למבוגר שהוא.

"חלקי בארץ החיים" עשה עלי רושם עז. הספר מספר על גלגוליו של כרמי בשנות השואה, החל מן הפלישה הגרמנית לפולין, שפיצלה את משפחתו ופיזרה אותה למקומות שונים (הוא ואמו התגלגלו לורשה, בעוד אביו נקלע ללבוב, וסביו ודודיו התפזרו בישובים שונים), ועד ששוחרר בתום המלחמה, והוא נער בן 17, שנותר כמעט בלי משפחה. אני חושבת שמעבר לסיפור המרתק, מה שהופך את הספר למרשים הוא הסגנון המשתנה המשקף הלכי רוח, הכנות שבה הסיפור מסופר, ומתן מרכז הבמה לעובדות ולא לרגשות.

באשר לסגנון: הספר מסופר בגוף ראשון מפיו של אברהם כרמי, אך נכתב בפועל ע"י אפרת חבה. לא ברור אילו הן מילותיו שלו ואילו שלה, אבל כך או כך השילוב מנצח. קשה למבוגר לספר באופן אוביקטיבי את סיפורו של הילד והנער, לתאר את חוויות הצעיר בלי להשחית אותן ע"י פרשנות המבוגר. בספר הזה תיאורי העבר אמנם מועשרים בזוית ההווה, אך עדיין נשמרות הרעננות והאותנטיות של הארועים כפי שנחוו ע"י הצעיר. בנוסף, המספר כן וישר בתיאוריו, לא מייפה אותם כדי למצוא חן בעיני הקורא (אם כי בוחר לצמצם בתיאורי הסבל כדי לא להכביד), והתוצאה אמינה מאוד ויוצרת הזדהות עמוקה. כמו כן המספר והכותבת יודעים את סוד הצמצום: קחו לדוגמא את מות אמו. הנער בן ה-14, שאת הנסיעה ברכבת למיידנק עשה כשאמו מלטפת את ראשו, איבד אותה ברגע חטוף אחד כשהופרדו בהגיעם לשם. כמעט מתבקש תיאור קורע לב של רגשותיו ברגע ההוא ובימים שאחריו. אבל כרמי אינו נזקק לכך. במלים פשוטות המתארות את מילותיה האחרונות, בדמעות שצצו כאילו בהקשר אחר כמה ימים אחר-כך, הוא מביע את כל שיש להביע, את מה שכמעט בלתי אפשרי להביע. כך גם אחרי מות דודו, שהיה קרוב המשפחה האחרון שתמך בו: הוא סוגר את הפרק של תקופה זו בחייו בשלוש מילים שהעבירו בי צמרמורת: "ונותרתי אני לבדי". לפעמים תיאורים מפורטים הם לגמרי מיותרים, ומספר חכם יודע מתי להרחיב ומתי לתת לשקט לדבר.

(כקוראת דקדקנית יש לי כמה הערות לעריכה. תרגישו חופשיים לדלג, כי באמת הספר ראוי מאוד לתשומת לב למרות הפגמים הקלים בגימור. אני מרגישה צורך להעיר לטובת המהדורות הבאות.

על הדש הפנימי של הכריכה נכתב: "בין השנים 1939 – 1945 הסתתר בבית החיים בגטו ורשה". הגטו, כידוע, חדל להתקיים ב-1943. אני מניחה שמי שכתב את הטקטס הזה התכוון לכלול את כל תקופת המלחמה במשפט אחד. אבל בעיני יש טעם לפגם וחוסר כבוד באי הקפדה על פרטים כאלה.

פה ושם משובצים בספר ביטויים ביידיש, רובם ללא תרגום. הייתי שמחה להבין אותם באמצעות הערת שוליים.

כמה שגיאות חמקו מן המגיה, כמו שימוש קבוע ב"מן" במקום "מין", ואיות משתנה של שמות אנשים ומקומות. חבל).

אני מרבה לקרוא ספרי שואה, בחלקו משום כבוד לקורבנות, ובחלקו כדי לנסות להבין ולתפוס מה ארע ולמה. כשאני קוראת ספרי עדות אני מגלה בכל פעם את הפנים המרובות של השואה, את דרכי ההתמודדות הרבות והמגוונות של הניצוילם והשורדים עם התלאות הקשות שעברו עליהם ועם הטראומה של החורבן שחוו. "חלקי בארץ החיים" הוא בין העדויות המרשימות שקראתי.

הספר ראה אור בסיעו מכון "שם עולם", מוסד חינוך והנצחה העוסק בחקר השואה, בדגש על סוגיות רוח ואמונה.

בשורה התחתונה: ספר מומלץ ביותר, מרשים ומעורר השראה.

הוצאת ידיעות ספרים

2013

 

חייהם של גרגורי, שרה, רוברט וטרי השתלבו זה בזה כשהיו סטודנטים. למעלה מעשור אחר-כך חייהם משתלבים שוב באותו מקום, שהיה פעם קולג` וכיום מעבדת שינה. הסיפור לכאורה פשוט, וקל לבודד כל דמות ולעקוב אחר מהלך חייה, אבל הוא מוגש לקורא כרשת של ארועים שכולם ארוגים זה בזה ומזינים זה את זה (כך זה בעצם בחיים, לא?). הסיפור תפור בקפדנות עילאית, שום פרט אינו נותר תלוי באויר, ולכל ארוע – קטן או גדול – יש השלכות ויש משמעות שמתגלה בשלב זה או אחר.

יש בספר מקום נרחב לצרופי מקרים. בספרים "רציניים" יותר הם לא היו מתקבלים על הדעת. בספר הזה, שלוקח את עצמו בקלות, הם משתלבים להפליא ומניעים את העלילה ללא חריקות. יש לייחס זאת לקפדנות שהזכרתי: מכיוון ששום דבר לא נותר בלתי מוסבר, ולכל פרט יש "שימוש" בעלילה, גם צירופי המקרים לא מתקבלים כאיזו הנחתה מלאכותית כדי לספק דלק למהלך הארועים, אלא כחלק אינטגרלי מהם.

קל להבחין ב"טריקים" הספרותיים, והעובדה שהם ברורים וגלויים דווקא הופכת אותם מהנים יותר. לכל חלק בספר ניתן שם ע"ש אחד משלבי השינה. כל הפרקים האי-זוגיים מתרחשים בשנות ה-80, כאשר גיבורי הספר היו ברובם סטודנטים. כל הפרקים הזוגיים מתרחשים בשנות ה-90. כל אחד מחלקי הספר מסתיים באמצע משפט, וכל חלק שאחריו פותח במילים בהן הסתיים קודמו (ראיתי בכך עוד הקבלה לשינה, שבה המעבר משלב לשלב אינו בגדר קו גבול חד).

אמנם, כאמור, הספר לוקח את עצמו בקלות, אבל אין זאת אומרת שאין בו צדדים רציניים ששווים עיון. הוא עוסק יפה בקשר שבין עבר ועתיד, נוגע באובססיות, מתייחס לרפואה, ליחסים בינאישיים, ליחיד בחברה, למין, ללסביות, לקולנוע, לניסויים בחיות ובבני אדם. הוא צוחק (כאנגלי טוב) על האמריקאים, ממחיז פרודיה על כנס פסיכיאטרים, ועוד. ויש בו גם סיפור אהבה נהדר ומרגש, וגם אחד הקטעים הכי מצחיקים שיצא לי לקרוא מזה זמן רב (המאמר וההערות המשובשות).

נהניתי הנאה מרובה.

The House of Sleep – Jonathan Coe

הוצאת ידיעות אחרונות

1998 (1997)

תרגום מאנגלית: אלאונורה לב