תפילות לחטופות / ג'ניפר קלמנט

isc3hocnpzk4o13v5dq

"תפילות לחטופות" מתאר את עולמן של נשים ונערות כפריות במכסיקו בצל כלכלת הסמים. בכפר במדינת גררו, אחת משלושים ואחת המדינות המרכיבות את מכסיקו, במרחק חצי שעת נסיעה מעיר התיירות אקפולקו, החוק היחיד השולט הוא זה של קרטלי הסמים. ילדות עלולות להחטף ולהמכר, רעל מומטר על התושבים ממטוסי ריסוס, שטייסיהם חוששים להמטיר את החומר על שדות הפרגים שהם היעד המקורי שלהם, נשים נותרות לבדן לאחר שבעליהן יצאו לחפש פרנסה במקומות אחרים. תוסיפו לזה חום כבד ובעלי חיים ארסיים, ותקבלו חיים התלויים על בלימה.

את הסיפור מספרת ליידי-די גרסיה מרטינז. שמה הפרטי ניתן לה לא בשל חלום רומנטי על נסיכה וארמון, אלא משום שאמה, מיואשת מבגידותיו של בעלה, בחרה בשם כאקט של מחאה על בגידתו של צ'רלס בדיאנה. אביה של ליידי-די יצא לחפש פרנסה בארצות הברית. תחילה שלח כסף וחזר לבקר פעם בשנה. אחר-כך עזב לבלי שוב, וגם חדל לתמוך באשתו ובבתו. את ליידי-די, כמו את שאר הבנות בכפר, הלבישו בבגדי בנים, כדי להסוות את זהותן, וכשגופן החל להצמיח סימני נשיות עשו הכל כדי לכער אותן – גזזו את שערן, מרחו משחות מלוכלכות על עורן, השחירו את שיניהן. סכנת החטיפה על ידי סוחרי הסמים ריחפה מעליהן ללא הרף, בעיקר על הבנות היפות. בחצרות הבתים חפרו האמהות בורות, וכשנשמע מרחוק קול המנועים של רכבי השטח שבשימוש הסוחרים, מיהרו הבנות להתקפל בתוך הבורות ולעצור את נשימתן. מקום מגוריהן סובל לא רק מן הטרור, אלא גם מהזנחה של המדינה. כך, לדוגמא, השכלתן היא ענין של מקריות: אל בית הספר המקומי מגיע מדי שנה מורה חדש, מתנדב בשרות אזרחי, ורמת הלימוד תלויה בנכונותו להשקיע. יש המלמדים על פי התכנית של משרד החינוך, ויש המבקשים רק לעבור בשלום את השנה שהוקצבה להם. בנוסף, שולטת תרבות השוחד, כך שהאזרחים חשופים לחלוטין לשרירות ליבם של בעלי הכוח.

אפשר להצביע על חורים בעלילה, כמו תינוקת שצצה לה בסוף והעדר פרטים רחבים יותר על ארועים ברמת האזור והמדינה. אבל יכול להיות שזוית הראיה הצרה מכוונת, כי זוהי זוית הראיה של המספרת. היא יודעת רק מה שהיא רואה ומה שמספרים לה, ואנו נחשפים בדרך זו לקיום המעורפל והלא בטוח שלה.

זהו סיפור של יאוש ואימה, אבל גם של חמלה ותקווה. המספרת ניחנה באופטימיות אירונית, בסקרנות ובאומץ, לצד נאיביות וחוסר אונים. יש בספר קטעים כמעט קומיים, כמו תיאור הנשים המתאמצות להשיג קליטה בטלפונים הסלולריים בקרחת יער, אך המתיקות המעטה תמיד מהולה במרירות. יש כאן אהבה ואכפתיות, לצד אגואיזם הנובע בעיקר מפחד. הסופרת מיטיבה לתאר בסצנות לכאורה שוליות את הווי החיים ואת האוירה הקשה. לדוגמא, הבנות מתענגות על צביעת ציפורניהן במכון יופי, אך מסירות את הצבע כשהן יוצאות לרחוב: מצד אחד נערות בפעילות שגרתית, מצד שני ההכרח להסתיר את נערותן.

בשורה התחתונה: ספר כתוב היטב על מצוקה בלתי מוכרת. מומלץ

Prayers for the Stolen – Jennifer Clement

ידיעות ספרים

2014 (2012)

תרגום מאנגלית: יואב כ"ץ

קהילת האבודים / אולה גרויסמן

946465

מנחם בן הודה פעם שהוא לא בהכרח קורא בשלמותם את הספרים שהוא מבקר: "אני מצליח לקרוא רק את הספרים שאני כותב עליהם, וגם אותם אני לא בהכרח קורא עד הסוף. לפעמים אני קורא עד שיש לי דעה מגובשת וזהו. לפעמים אני אפילו קורא בדילוגים אבל אני עוזב ספר רק כשאני יודע מה דעתי עליו בדיוק". הפיתוי לנהוג כמוהו במקרה הזה היה גדול. כבר בדפים הראשונים הבנתי מה אני עתידה לקרוא: עוד ספר מסוגו של "מזוודה על השלג", ספרה הראשון של אולה גרויסמן, על כל ליקוייו. לדאבוני, בשל ההתחיבות לכתוב עליו, מצפוני לא אפשר לי לנטוש את הספר, וכך דנתי את עצמי לשעות של שעמום.

זהו סיפורם של עולים מרוסיה, חלקם עלו בשנות ה-70 וחלקם בשנות ה-90, עת התרחשות הארועים בספר. למעט הפרט הביוגרפי הזה אין ביניהם מכנה משותף. לכל אחד סיפור משלו, מניעים משלו לבחור במולדת שניה, מסלול התאקלמות מוצלח או רצוף קשיים, יכולת או רצון להתמסד, אמביציות ברמות שונות. נקודת המפגש ביניהם מתרחשת בסדנאות צמיחה אישית שמנהל אלי אורקין, גם הוא ממוצא רוסי. חייו האישיים של אלי הם בעצם כשלון בכל היבט, אבל יש בו מספיק כריזמה כדי להנהיג סדנאות מסוג זה, ובמקרים מסוימים אף להשפיע על חיי המשתתפים מעבר למסגרת הסדנה, בדרך כלל באמצעות מניפולציות ותככים.

הסיפור מתרחש על רקע הארועים בישראל של אותם ימים – אינתיפאדה, מלחמת המפרץ – מה שמאפשר לסופרת לשים בפי גיבוריה התיחסויות פוליטיות, בדרך כלל קיצוניות לימין או לשמאל. יש גם התיחסות מסוימת לדת מול חילוניות, וגם פסיכולוגיה שטחית בהקשר לשאלות של זוגיות ושל מודעות עצמית. אבל למרות היקפו הנרחב של הספר – 555 עמודים – אין באמת העמקה בשום דבר. המון פרטים, אבל בלי תוכן משמעותי. אם ב"מזוודה על השלג" עוד מצאתי בדוחק ענין מסוים, לפחות בהיבט של החיים בברית המועצות לפני התפוררותה, בספר הנוכחי אני לא יכולה לשים את האצבע על איזושהי נקודת חוזק יחסית. הכל מאוד אוורירי ולא נוגע.

עושה רושם שאפילו בהוצאה לא ממש התעמקו בספר, אחרת לא היו מאשרים את הטקסט שעל הכריכה, שהקשר בינו לבין העלילה קלוש: "חייהם נעצרים באחת כשהם קושרים את גורלם באלי אורקין, סוציופת מקסים וכריזמטי, המשתלט על חייהם ונעשה למנהיגם הרוחני. הם ננעלים בתוך קהילה סגורה, אטומים למתחולל סביבם ובלתי-נגישים לאנשים מבחוץ. האינתיפאדה הראשונה, מלחמת המפרץ והסכמי השלום עוברים כרחש בלתי-מובן באוזניהם". גיבורי הספר מעולם לא הפכו לקבוצה אטומה, וכמו שציינתי קודם הם דווקא מתיחסים, והרבה, למה שמתרחש סביבם. חייהם לגמרי לא נעצרו כשפגשו את אלי. להפך, שניים מהם, לדוגמא, עשו מהפך של ממש בחייהם כשהחליטו לעלות לארץ בעקבות הביקור כאן, שבמסגרתו התנהלה הסדנה. רובם של אלה שנפלו ב"קסמו" של אלי, נטשו אותו במוקדם או במאוחר, ורק ענת, הגיבורה הראשית של הספר, פיתחה סממנים של תלות מאלה המאפיינים כת.

מילא שבהוצאה חיפפו, חמור יותר לגלות שבמחצית השניה של הספר גם הסופרת לא שמה לב לפרטים. יש סתירות בגוף הטקסט, ויש עובדות לא נכונות. ואם איתרתי כמה כאלה במהלך הקריאה הנחפזת שלי, שהלכה והואצה כדי להגיע כבר לסיום, מן הסתם יש עוד כמה שחמקו ממני. בפתיחת הספר הסופרת מציינת שמדובר בארועים ובדמויות ששאבו השראה מארועים שקרו ומאנשים אמיתיים, אבל אין בכך די כדי ליצור אמינות. לא מספיק להצהיר "אבל יש דברים כאלה באמת", צריך גם לכתוב אותם באופן אמין כדי שישכנעו.

הדבר היחיד שאהבתי בספר היא העטיפה המלבבת שעיצבה דנה ציביאק.

 

ידיעות ספרים

2014

המכונה לייצור ספרדים / ולטר הוגו מאי

d794d79ed79bd795d7a0d794-d79cd799d799d7a6d795d7a8-d7a1d7a4d7a8d793d799d79d

זהו סיפורו של סילבה, שאחרי קרוב לחמישים שנות נישואים אוהבים ומאושרים, התאלמן מאשתו לאורה, ועבר להתגורר בדיור מוגן ששמו הציורי "הגיל המאושר". סילבה מתמודד עם מספר קשיים במקביל: האובדן של לאורה, קשיי הזיקנה, מקום המגורים המדכדך, וגם עם זכרונות טראומטיים מתקופת שלטונו של סלזר, הרודן ששלט בפורטוגל בין השנים 1932 ו-1968.

סגנונו של הסיפור מעורפל מעט, ולטעמי הוא הולם מאוד את הספר. מדובר במספר שהוא צלול למדי, אבל נמצא על סף דמנציה, ולא תמיד ברור לו ולקוראים מה אמת ומה דמיון בסיפוריו. הוא מתאר, לדוגמא, איך רצח את אחת הדיירות בבית כשהיכה בספר על ראשה, והתיאור חי כל-כך עד שיש נטיה להאמין לו, אם כי די ברור שלא היו דברים מעולם. כשפורצת שרפה באחד החדרים, שבהם שוכנים זקנים סיעודיים, הבית כולו מאמין שזו היתה שרפה מכוונת, שנועדה להמית ולסלק זקנים שאינם יכולים לשלם לטובת מועמדים חדשים בעלי יכולת.

העיסוק בזיקנה ובמגורים בדיור מוגן, כשהדיירים כבר אינם עצמאים והם תלויים בצוות הרפואי והלוגיסטי, הזכיר לי עד כאב את סבתי ז"ל. היא בחרה מרצונה לעבור לדיור שכזה כשהתאלמנה, אך כשנאלצה לעבור למחלקה סיעודית פיתחה שנאה יוקדת כלפי כל העולם בערך. זה לא כל-כך בגלל המקום, אלא בעיקר בשל חוסר האונים, בשל הידיעה שזו התחנה האחרונה. הנה שני ציטוטים מפיו של סילבה, שיכלו בשינויים קלים להיות ציטוטים מפיה:

לאורה מתה, לקחו והכניסו אותי לאיזה מעון זקנים עם שני שקי בגדים ואלבום תמונות אחד. אחר כך, עוד באותו ערב עצמו, לקחו ממני את האלבום כי חשבו שהוא רק יעודד אותי לטפח את הצער שנגרם לי מאובדנה של אשתי…. כולאים אותי, חשבתי. לידי, שני שקי הבגדים ואחות אחת שמדברת במילים פשוטות, שמשוכנעת שהגיל המנטלי של אדם קשיש שווה באמת לגילו של ילד קטן. ההלם שמסב יחס כזה הוא עצום… אדון סילבה, עם השמיכונת הזאת יהיה לך חם-חם הלילה. אתה עוד תחלום פה הרבה חלומות יפים, אתה תראה.

נהניתי מהרישעות שלי והודיתי בכך בלי כחל וסרק, בכנות ומכל הלב. מוצאת חן בעיני הרישעות הזאת, אסור לנו להפוך לזקנים חלשלושים שנפגעים מכל דבר, אנחנו חייבים למרוד פה ושם, לכל הרוחות, אנחנו חייבים להיות מוכנים לאיזושהי נקמה, לאיזשהו מאבק, כדי שהעולם לא יחשוב שהוא לא צריך להישמר מלהכאיב לנו.

תיאור חדר האוכל, לדוגמא, הוא כמעט אחד לאחד זה שראיתי במוסד בו התגוררה. את הדמויות המתנדנדות בין יאוש לטירוף פגשתי בכל אחד ואחד מביקורי אצלה. אולי משום כך ההיבט הזה של הספר דיבר אלי מאוד, ודכדך אותי מאוד.

אבל הספר הוא יותר מתיאור של החיים בדיור מוגן. הסופר, באמצעות גיבורו, מתאר גם קטעים בהיסטוריה של פורטוגל, בעיקר הרעה החולה של רודנות, והפחדנות שכפתה על תושבי המדינה, פחדנות שסילבה מתבייש בה אך משלים איתה. גם את הפן הזה של הספר היה קל להבין, ואפשר היה להזדהות.

מה שבכל זאת מקשה על הקריאה זו עובדת היותו של הספר באופן מובהק פורטוגלי בהוויתו ובהקשריו התרבותיים. אין לי ספק שפספסתי הרבה בשל היותי זרה. כשקורא ישראלי נתקל בספר ישראלי באיזכור של, נניח, ביאליק, עולם שלם של אסוציאציות עולה במוחו, החל ב"ציפורה נחמדת", דרך הלחן של "הכניסיני תחת כנפך", עבור במראה פניו של המשורר, וכלה ברחוב ביאליק המצוי בכל עיר. את השפע הזה לא יכולה להחליף שום הערת שוליים. מכיוון שהספר גדוש איזכורים מקומיים, היתה לי תחושה של החמצה, שגם פגמה בשטף הקריאה. עם זאת, אין בכך כדי למנוע ממני להמליץ על הספר. צריך לקחת ממנו את מה שאפשר, ולוותר באנחה על מה שאי-אפשר.

A Maquina de Fazer Espanhois – Valter Hugo Mae

ידיעות ספרים

2014

תרגום מפורטוגלית: אראלה טלנברג לרר

עצירה קצרה בדרך מאושוויץ / יורן רוזנברג

362-4812b

אביו של יורן רוזנברג התאבד כשלושה חודשים לפני יום הולדתו השנים-עשר. בזכרונותיו של יורן, האב הוא אדם שמח, בעל חוש הומור, אוהב טבע, פעיל. בפועל היה דוד רוזנברג רדוף צללי השואה, סבל מסיוטים ונטה לדכאונות. במבט מפוכח של אדם מבוגר יורן יודע להסביר שהפעלתנות וההתבדחות, שאפיינו גם את נתק (נפתלי), אחיו של האב, נבעו מחוסר מנוחה, מפחד להרגע, לעצור ולהביט לאחור.

דוד רוזנברג היה בן שש-עשרה כשנכלא עם משפחתו בגטו לודז'. בגטו נכלאה גם הלה, הנערה בה היה מאוהב. השניים, ומרבית בני משפחתם הקרובה, שרדו את תלאות הגטו, ובאוגוסט 1944 הועמסו על הרכבות והוסעו לאושוויץ. רק מיעוטם צלחו את הסלקציה על הרמפות. לאחר מספר ימים באושוויץ, שיחק להם "מזלם", והם נשלחו למחנות עבודה שונים שהוקמו בסמוך למפעלים גרמנים ששיוועו לעובדים, ומיינו לעצמם כוח אדם חינם מתוך מאגר הנידונים למוות במחנות הריכוז. כשהסתימה המלחמה, ואחרי שהות בבתי חולים של בנות הברית, הלה חזרה ללודז', ודוד – יחד עם נתק, האח היחיד ששרד אתו – קבלו את ההצעה לעבור לשבדיה לתקופת ביניים, עד שיתאוששו ויוכלו למצוא לעצמם מקום של קבע. בעת שדוד שהה במחנה בשבדיה, נודע לו שהלה שרדה והיא מחפשת אותו. אחרי קרוב לשתי שנות פירוד התאחדו השניים בעיר סודרטליה שבשבדיה. שבדיה, שלא התלהבה לקלוט קליטה של קבע את פליטי השואה, העניקה בכל זאת אזרחות לכמה מהם, הן משום שהכירה בכך שלא היה להם לאן לחזור, והן משום שהתעשיה המשגשגת של אחרי המלחמה נזקקה נואשות לידים עובדות.

על פני השטח נראה כי דוד והלה הגיעו אל המנוחה ואל הנחלה. הם התקדמו בהדרגה מחדר שכור לדירת שני חדרים. נולדו להם בן ובת. היתה להם פרנסה סבירה. הם רכשו מכונית – מנהג לא שכיח באותה תקופה – והרבו לטייל. בפועל השלווה החיצונית כסתה על קשיים הולכים וגוברים. יורן רוזנברג מתחקה אחר קורות אביו במהלך המלחמה ואחריה, ומיטיב להסביר את מה שהתרחש מתחת לפני השטח. הוא מתאר את הבדידות שבהיותו של האב ניצול השואה הכמעט יחיד בסביבה, את תחושת חוסר האונים וההחמצה בשל עולם שנהרס ומסלול חיים שלא הוא בחר בו, את המחנק בשל חוסר יכולתו לנתב את עצמו אל מחוץ למסגרת הצרה של המפעל בו עבד.

שלושה גורמים, להבנתי, הקצינו את סבלו של דוד רוזנברג עד שלא יכול יותר: ועדת השילומים הגרמנית שקבעה כי לא ניזוק כלל מתלאות השואה (הרופא קבע כי האב סובל ממה שהוא כינה "נוירוזת קיצבה", או במילים פשוטות הוא מעמיד פני סובל כדי לקבל כסף), מותו בתאונת דרכים של חבר ניצול שואה כמותו, וקטטה בעקבות הערה אנטישמית במפעל ("המישהו הזה תהה בקול מה עושה אחד כמוך בין פועלים רגילים. למה אחד כמוך לא מתעסק בהלוואות של כספים או חי על חשבון אחרים. עוד הוא אמר שמימיו לא ראה יהודי עובד"). הוא ניסה להתאבד, אושפז, נראה שמצבו משתפר, אבל בסופו של דבר, כפי שאומר בנו, הצללים הכריעו אותו.

בלתי אפשרי לסכם את הספר בסקירה אחת. שלד הספר הוא תיעוד כרונולוגי של חיי דוד רוזנברג, אבל הסופר מתעכב בתחנות חייו של האב, ומרחיב בתחומים שונים ומגוונים. בגטו לודז' הוא מצטט בשלמותו את הנאום המפורסם של רומקובסקי, ראש היודנראט, "תנו לי את ילדיכם", ומתייחס להתנהלות הנהגת היהודים מול הנאצים. במחנות העבודה המסונפים למפעלי התעשיה הוא מרחיב בשאלת החפות או האשמה של ראשי התעשיה, ובדרך בה נהגו בהם השלטונות אחרי המלחמה. בשבדיה הוא מתייחס ליחס המקומי כלפי היהודים, ודן בהתפתחותה של העיר סודרטליה. ועוד ועוד. התובנות שלו את התהליכים הנפשיים שהתרחשו אצל אביו הן הפן המעניין ביותר בספר. יש משהו מאוד מיוחד בדרך בה הוא משלב בין כל ההיבטים והרבדים השונים שבאים לידי ביטוי ביצירה השלמה. הספר מבוסס מאוד על מסמכים, רשמיים ופרטיים, ויחד עם זאת התיעודיות "נגועה" מאוד ברגש האישי. אין בכך כדי לפגוע בתחושת האמינות והדיוק של הספר.

Göran Rosenberg – Ett kort uppehåll på vägen från Auschwitz

ידיעות ספרים

2014

תרגום משבדית: רות שפירא

האביב שבלב / ברנדן ו. ג'ונס

d794d790d791d799d791-d7a9d791d79cd791-d791d7a8d7a0d793d79f-d795-d792d795d7a0d7a1-d79bd7a8d799d79bd7aa-d794d7a1d7a4d7a81

"האביב שבלב" עוסק בשני נושאים חשובים, שמאוד ראוי לקרוא אודותם: סחר בנשים והדיכוי בצפון קוריאה. האם הוא עושה זאת באופן איכותי, הן ספרותית והן תוכנית? כן ולא, ולכן הסקירה, וההמלצה בסופה, תהיינה לא חד-משמעיות.

הסיפור נפתח בתיאור חייהן של שתי חברות צפון קוריאניות, גי ואיל-סון. השתים חניכות בבית יתומים, ואת רוב שעותיהן הן מעבירות בעבודה קשה במפעל בגדים, נתונות לשרירות לבו ולגחמותיו של מנהל העבודה. איל-סון גדלה בעושר יחסי עד שמשפחתה איבדה את מעמדה מסיבות פוליטיות, והיא לא חדלה לשאוף להחזיר לעצמה את התפנוקים שנלקחו ממנה. גי איבדה את הוריה בגולאג, אליו נשלחה המשפחה לאחר שבביקורת בביתם נמצאו גרגירי אבק על תמונותיהם של מנהיגי האומה, מה שנחשב ללא פחות מבגידה. גי סובלת מטראומה קשה בעקבות רעב ועינויים במחנה, והחברות עם איל-סון משמשת עוגן בחייה הסחופים. כשאיל-סון מאתרת הזדמנות להמלט לדרום קוריאה, השתים חוברות לבחורה נוספת, ובהנהגת בחור שאיל-סון מאוהבת בו הן עוברות את הגבול. חלומותיהן נרמסים עד עפר כשמתברר שאותו בחור בעצם מכר אותן לזנות. לאחר כמה חודשים, בעקבות נסיון בריחה, הן נמכרות למאפיה הקוריאנית בארצות הברית.

למה אני ממליצה לקרוא את הספר? כי על הבזיון של סחר בנשים חייבים לדבר ולדבר עד שייעשה משהו משמעותי להפסקתו. כי צריכים להיות מודעים לכך שעדיין יש אומות שנתונות לשטיפת מוח ולדיכוי מטורפים. וגם כי הספר בסך הכל כתוב היטב: קריא מאוד, סוחף, מנסה ולפעמים גם מצליח להעמיק בנפשן של הדמויות, וככזה הוא מהווה חווית קריאה מוצלחת.

למה ההסתיגות? כי לא השתכנעתי שהסופר באמת טרח לערוך תחקיר וליצור ערך מוסף. נראה שהוא קרא ספרים ומאמרים בשני הנושאים, ורקח סיפור על בסיס ידע זמין ולעוס. כתוצאה מכך נוצר לפעמים הרושם שהדוקומנטרי מפנה יותר מדי מקום לרומן-רומנטי, ונינוח של אי-אמינות מרחף כל הזמן ברקע. התחושה הזו התחזקה כשברשימת התודות הארוכה לא מצאתי אפילו שם קוריאני אחד. נכנסתי גם לאתר הבית של הסופר, ולא מצאתי שום רמז לתחקיר או לנסיון אישי. לי, אישית, רמזים לחוסר אמינות מפריעים.

בשורה התחתונה: כשמשעים שיפוט לחומרה, הספר ראוי בהחלט לקריאה.

All Woman and Springtime – Brandon W. Jones

הוצאת ידיעות ספרים

2013 (2012)

תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ'

טרנזיט / אנה זגרס

d798d7a8d7a0d796d799d798-d790d7a0d794-d796d792d7a8d798-d79bd7a8d799d79bd7aa-d794d7a1d7a4d7a8

אנה זגרס, יהודיה וקומוניסטית, היתה סופרת מוערכת בגרמניה החל משנות ה-20. עם עלית הנאצים לשלטון ספריה נאסרו לקריאה והועלו באש. ב-1933, אחרי תקופת מעצר קצרה אצל הגסטפו, הצליחה להמלט לצרפת, והשתלבה בקהילת הגולים הגרמנים (במאמר מוסגר, לנושא הגולים הללו אני ממליצה מאוד על ספרו של ליון פויכטונגר, "גלות"). עם כיבוש פריז נמלטה אנה עם משפחתה למרסיי, ומשם עלה בידם להפליג למכסיקו. הספר "טרנזיט" מתרחש במרסיי, בקרב אלפי הבורחים הנואשים המבקשים לעזוב את אירופה. זה אינו ספר אוטוביוגרפי, אבל הוא מן הסתם מבוסס על החוויות שחוותה הסופרת.

גיבור הספר הוא גבר צעיר שנמלט ממחנה ריכוז בגרמניה והגיע לצרפת. בצרפת נכלא בשל היותו גרמני, ושימש ככוח עזר לצבא הצרפתי. עם פלישת הגרמנים לצרפת נאלץ לברוח שוב: אילו היה נתפס על ידי בני ארצו, היה מוצא להורג. הוא מצטרף להמונים הנוהרים דרומה. במרסיי הוא מאמץ את זהותו של סופר שהתאבד, מתאהב באשתו, ומעביר את ימיו בין קונסוליות ומשרדי נסיעות, כמו כל הבורחים הצובאים על הנמל בתקווה להשיג מקום על אחת הספינות.

אנה זגרס מיטיבה להמחיש את אוירת הפחד והיאוש והמחנק. גיבור הספר לא באמת רוצה לעזוב. משהו בו מתקומם נגד הצורך לברוח, והאמביוולנטיות הזו מאפיינת לא רק אותו. אנשים, בעיצומו של מירוץ מטורף אחרי ויזות ואישורים אחרים, מתקשים עם הקריעה מעברם ומאהוביהם. בתוך הכאב הזה הם נקלעים אל תוך ביורוקרטיה, שבאבסורד שלה מזכירה את שווייק ואת מלכוד 22: הם נדרשים להשיג ויזה למדינת היעד, אישורי מעבר בכל הארצות שבהן יעברו בדרך לשם וכרטיס נסיעה. וכאילו באלה לא די, הם חייבים להשיג גם אשרת יציאה ממרסיי, שבעצם להוטה להפטר מהם. בהעדר הוכחות שהם באמת מנסים להשיג את כל האישורים הללו, אסור להם לשהות בעיר, והם נופלים קורבן לרדיפות המשטרה המקומית. ואם במקרה התהליך הזה – או שילוב התהליכים הללו – נראה לכם לא מספיק מסובך, קחו בחשבון שלכל אישור יש תוקף מוגבל, ובעוד אדם מתרוצץ להשיג אשרה אחת, פג תוקפה של האחרת, ומירוץ העכברים במבוך האכזרי נמשך.

"טרנזיט" הוא ספר דחוס, מעיק. בערך במחציתו בחרתי לקחת ממנו הפוגה למספר שעות, לנשום לרווחה ולהתאושש מן המועקה. זו אינה אמירה לגנותו, להפך. הוא עד כדי כך אמין ומוחשי.

זהו הספר השלישי של אנה זגרס שמתורגם לעברית. קדמו לו "הצלב השביעי" (ראה אור במקור ב-1942) ו"טיול הנערות המתות" (1943) – שניהם עוסקים במוראות אותם ימים, ושניהם מומלצים בחום. "טרנזיט" פורסם לראשונה ב-1944.

Transit / Anna Seghers

הוצאת ידיעות ספרים

2013 (1944)

תרגום מגרמנית: דן תמיר

עדות מן הבור / עוזי עילם

d7a2d795d796d799-d7a2d799d79cd79d-d7a2d793d795d7aa-d79ed79f-d794d791d795d7a8

כותרת משנה: מלחמת יום הכיפורים – יומן אישי

היום הראשון של חודש אוקטובר 1973 היה יום חג עבור עוזי עילם. בשני ארועים נפרדים – בבוקר במשרד הבטחון ובערב בלשכת הרמטכ"ל – מונה לעמוד בראש יחידת מחקר ופיתוח (מו"פ), והועלה לדרגת תת-אלוף. עם כניסתו לתפקיד החליט לנהל יומן אישי. שישה ימים אחר-כך פרצה מלחמת יום הכיפורים. עוזי עילם, כחבר מטכ"ל, ישב בצומת מרכזי, בבור בקריה, ויומנו מכיל הן דיווחים שלו עצמו על פעילותו באותה תקופה, והן סיכומים תמציתיים של דברים שנאמרו בישיבות. לאלה הוסיף לאחרונה קטעי פרשנות והבהרה קצרים, והמכלול יצא לאור כספר.

הספר ריתק אותי יותר מכפי שצפיתי. הוא דינמי, הכתיבה בהירה, השילוב של היומן עם סיכומי דיונים מוצלח, וחשוב מכל – האוירה של אותם ימים, שזכורה לי היטב, שורה על הספר: החשש שלפני, התדהמה של יום הכיפורים, הפחד מתבוסה כוללת, התנודות במצב הרוח בין יאוש לאופוריה, חוסר האונים מול לחצי העולם, הכאב המתמשך נוכח המספר העצום של החללים. וכמובן, מלחמות הגנרלים, ההנהגה הפוליטית המתנערת מאחריות, עריפת הראשים במטכ"ל, הסכמי ההפרדה.

מעבר לכתיבה הבהירה, נראה לי שצריך לתת קרדיטים להחלטות העריכה. הספר נכתב בשלושה פונטים שונים: לקטעי היומן כפי שעילם עצמו כתב אותם, לסיכומים תמציתיים של ישיבות המטכ"ל, ולקטעי הבהרה שנצבעו באפור. ההפרדה החזותית הזו של מי אמר מה ומתי יעילה מאוד. החלטה אחרת שטובה בעיני היא לצמצם את קטעי ההברה למינימום, ולהניח לדברים שנכתבו בזמן אמת להוביל. החלטת עריכה נוספת היא בנקודת הסיום של הספר: אפשר היה לסיים אחרי הקרבות, אבל למלחמה היו השלכות חברתיות ארוכות טווח. נכון היה לסיים את הספר עם החלפת ההנהגה המדינית, ובעת שהצבא נערך מחדש, וכך אכן נעשה. מכיוון שזהו יומן אישי אפשר היה להמשיך לספר על קורותיו של הכותב בשנים שאחר-כך (מדען ראשי של מערכת הבטחון, בין שאר מינויים מרשימים, ופרס בטחון ישראל למפעל חיים), אבל כאמור ההחלטה היתה להתמקד במלחמה, ויפה הוחלט.

מטבע הדברים הספר אישי, ומוטה על פי נטיות לבו והעדפותיו של הכותב. זו הטיה שאין לה מקום בספרי היסטוריה, אבל מכיוון שכותרת המשנה מודיעה בפרוש: "מלחמת יום הכיפורים – יומן אישי", הרי שאין למצוא כאן פגם. עוזי עילם כתב על חוויותיו. כמי שישב היכן שישב היה באפשרותו לשפוך אור על התנהלויות מאחורי הקלעים, והקורא נשכר.

הוצאת ידיעות ספרים

2013

המתיקות שבשכחה / קריסטין הרמל

d794d79ed7aad799d7a7d795d7aa-d7a9d791d7a9d79bd797d794

הופ מק'קנה-סמית חשה שחייה "נתקעו": שנה לפני פתיחת הספר התגרשה, בתה היחידה הגיעה לסף גיל ההתבגרות עם כל הניכור וההתמרדות הכרוכים בכך, סבתה האהובה לוקה באלצהיימר, והבנק מאיים לעקל את המאפיה שבבעלות המשפחה בקייפ קוד מזה שלושה דורות. הסבתא, רוז מק'קנה, המודעת לשקיעתה ולשכחנותה, מנצלת רגעים של צלילות דעת כדי למסור לידי רוז רשימת שמות, ולבקש ממנה לנסוע לפריז לברר מה עלה בגורל האנשים שברשימה, שאת שמותיהם לא שמעה הופ מימיה.

בשל מצבה הקשה של המאפיה הופ נוטה לא לנסוע, ומנסה לעלות על עקבות האנשים באמצעות האינטרנט והטלפון. אנני בתה מגלה להיטות גדולה לחשוף את המסתורין, ולוחצת עליה לצאת לפריז. מכיוון שהחיפושים ברשת אינם מספקים, ומכיוון שקשה לה לאכזב את סבתה ואת בתה, הופ מחליטה לנסוע. מסעה יוביל אותה אל עברה של סבתה, אל מלחמת העולם השניה ומוראות השואה, ואל סיפור אהבה גדול. זה יהיה מסע אל סיפורם של אנשים אחרים, אבל גם מסע אל תוך עצמה. הדברים שתראה ותחווה ותלמד ישפיעו על חייה מכאן ואילך.

לא אפרט פה את מהלך העלילה כדי להמנע מספוילרים. אציין רק כמה מן הנושאים בהם עוסק הספר: יחסי הורים-ילדים, ובעיקר ההשפעה שהורים משפיעים על ילדיהם באמצעות דוגמא אישית; שאלות של אחריות ואשמה, בעיקר בהקשר של הצלת עצמך בעת אסון מול הרגשת החובה להציל אחרים; אהבה ככוח מניע חיים; זכרון והסתרה, ועוד.

למדתי מהספר שבאלבניה התגיסו התושבים להצלת יהודי המדינה ויהודים שברחו אליה, תוך סיכון חייהם שלהם, ולמרות התפיסה הסטראוטיפית לפיה מוסלמים לא יצילו יהודים. מסתבר שגם האימאם במסגד בפריז פעל להסתרת יהודים. אני אוהבת ספרים שמעשירים אותי בידע.

נראה לי שמה שעושה את הספר כל-כך מוצלח זו הכתיבה החכמה של קריסטין הרמל. היא אף פעם לא נופלת למלכודות סטראוטיפיות: הטובים אינם מושלמים, שום דבר אינו משורטט בשחור-לבן. התוצאה היא שורה של דמויות אמינות ושל עלילה לגמרי מתקבלת על הדעת, כולל צירופי המקרים שפה ושם מניעים את העלילה.

על כריכת הספר מופיע משפט מתוך ביקורת בעתון כלשהו, ונכללת בו הבטחה לבכות בסיום הספר. יש לי רגש אנטי חזק לפרסומות על הכריכה, אבל יש להודות שהכותב צדק, ואפילו נקט לשון המעטה: הספר מרטיט ומרגש לכל אורכו. הקורא מזדהה עם הופ, חש ביסוריה של רוז השוקעת, נע בין מצבי רוח עם אנני, ולבו יוצא אל אמה המתה של הופ שסיפורה נגול מפי בתה. יש בספר קטעים סוחטי דמעות, שלולא כתיבתה הנבונה של הסופרת היו מסומנים כקיטש, אבל הרגישות שבה היא נוגעת בדמויות הופכת אותן אנושיות וקרובות ואמיתיות.

חובבי מאפים מתוקים ייהנו מן המתכונים המובאים בספר. מכיוון שלמאפים יש תפקיד בפענוח העבר, הכללתם בספר נתפסת כהגיונית, לא כגימיק.

בשורה התחתונה: ספר מרגש מומלץ בחום.

The Sweetness of Forgetting – Kristin Harmel

הוצאת ידיעות אחרונות

2013

תרגום מאנגלית: ניצה פלד

בית אהבה / איילת ברגור

d791d799d7aa-d790d794d791d794

כותרת משנה:  סיפור הצלתו של בית הילדים היהודי בברלין

"בית אהבה" הוא ספר מרגש. תוכנו מבוסס בעיקר על עדויות וזכרונות של ילדי הבית, כשאלה שזורים בסיפורו של המוסד כפי שהוא עולה ממסמכים ומתחקירים שערכה הכותבת. הוא אולי לא ספרות גדולה, ואין בו העמקה של ממש בנפשות גיבוריו, אבל הוא עושה בדיוק את מה שנועד לעשות – לספר על עוד פן של השואה ושל גיבוריה הסמויים – ועושה זאת מצוין.

"אהבה" היה מוסד לילדים יהודים בברלין שלפני מלחמת העולם השניה. הוא נועד לילדים יתומים, כמו גם לילדים ממשפחות שהתקשו בגידולם. אופיו של המוסד היה יהודי דתי ציוני, ובתקופה המסופרת עמדה בראשו ביאטה ברגר, דודה-רבתא של הכותבת. ביאטה ברגר מצטיירת בספר כאשה נוקשה וקפדנית, אך מסורה ובעלת לב חם ומסירות אינסופית לילדיה. בניגוד למרבית המוסדות מסוג זה, שהיו בגדר הרע במיעוטו לילדים שנקלעו אליהם, "אהבה" זכור לבוגריו כבית של ממש. בדומה ליאנוש קורצ'אק גם ביאטה ברגר הקדישה מחשבה מעמיקה לנושאי חינוך, והנהיגה מידה רבה של שלטון עצמי ושותפות של הילדים בניהול עניני היומיום.

כשהנאצים עלו לשלטון היתה ביאטה ברגר בין אלה שהבינו שהאסון בפתח, ואין ליהודים עתיד בגרמניה. היא פעלה ללא לאות להקמת מוסד מקביל בקרית ביאליק ולהעלאת הילדים אליו. הקשיים שנתקלה בהם היו עצומים, הן בהשגת סרטיפיקטים לילדים, והן במימון המבצע. במקביל למאמציה למען ילדיה, היא פתחה את שערי המוסד לצעירים שהכשירו עצמם לעלות לארץ כחלוצים. כשלוש-מאות ילדים ובני נוער הגיעו לארץ במסגרת זו בשנים שלפני המלחמה, וחייהם ניצלו.

חשיבותו של הספר בהבאת סיפור המוסד לידיעת הציבור. חוזקו בהתמקדות בסיפורים האישיים, במתן במה למי שעברו את מוראות אותם ימים, ובכיבוד זכרם של אלה שנפלו קורבן. בשל קוצר היריעה לא אוכל להזכיר כאן את כולם, ואספר על שניים שנגעו ללבי:

אהרן מנצ'ר – בשנים 1939 עד 1942 ליווה קבוצות של צעירים מוינה לטריאסטה, שם עלו על אניה בדרכם לארץ. הוא עצמו יכול היה לעלות, ובחר להשאר ולעזור. לדבריו "כל עוד יש ילד יהודי אחד בוינה, אני אתו". ב-1942 נכלא בגטו טרזינשטט, שם המשיך לטפל בבני נוער, ובאוקטובר 1943 נספה איתם באושוויץ. הילדים שהציל בקשו לכלול את סיפורו בספר.

קורט מנדלסון – יליד 1926, מילדי המוסד. ביאטה ברגר לא הצליחה להשיג עבורו סרטיפיקט בגלל מסמכים חסרים, והוא נותר מאחור בעוד אחותו עלתה לארץ. ב-1943 נספה באושוויץ.

שמחתי על הכללת תמונות רבות בספר, מה שעשה אותו קרוב ונוגע יותר. מבחינה טכנית אני מברכת על ההחלטה לכלול הערות שוליים בתחתית הדפים ולא במרוכז בסוף הספר.

בשורה התחתונה: ספר מרגש ומומלץ, המאיר סיפור היסטורי שהיה עלום ברובו.

Ahawah heißt Liebe – Ayelet Bargur

הוצאת ידיעות ספרים

2013

תרגום מגרמנית:  יוסיפיה סימון

בדרך אליך / קיונג סוק שין

d791d793d7a8d79a-d790d79cd799d79a-d7a7d799d795d7a0d792-d7a1d795d7a7-d7a9d799d79f-d79bd7a8d799d79bd7aa-d794d7a1d7a4d7a8

קוריאה הדרומית היתה תחת משטר דיקטטורי כמעט בכל השנים מאז הקמתה ב-1948 ועד 1987. לקראת סוף 1979 נרצח האיש שעמד בראשה מאז 1961, ואשר הנהיג בה משטר צבאי. הרצח הזה הטיל את המדינה לתוהו ובוהו, שנפתח בהפגנות סטודנטים ב-1980, והסתיים בכינון דמוקרטיה ב-1987. באותה תקופה סוערת סבלו תושבי המדינה מתופעות מכוערות המוכרות לנו ממשטרים דומים, כולל העלמת אנשים, עינויים ורצח. קיונג סוק שין היתה שותפה בפעילות הסטודנטים, ו"בדרך אליך" מתרחש על רקע הארועים הללו.

הספר משלב את סיפוריהם של כמה אנשים צעירים, המשלמים את מחיר החיים תחת דיקטטורה, ויותר מזה את מחיר נסיונות ההתקוממות. המספרת, נערה כפרית שנשלחה על ידי אמה חולת הסרטן לגור עם דודניתה בעיר; חבר הילדות שלה שמנסה למצוא מפלט בשרות הצבאי; נערה שברירית שאיבדה באופן מחריד את אחותה, שהיא מצדה לא מצאה מנוחה לאחר שבן זוגה הועלם וכנראה נרצח; בן זוגה של המספרת שזונח את לימודיו כשהוא נשאב אל פעולות ההתקוממות נגד המשטר. ההתמודדות הפרטית של כל אחד מהם, וההשפעות שלהם זה על זה, הם לב העלילה.

הרקע, כאמור, אלים, אם כי תיאורי האלימות בספר מעטים. באורח מוזר ניתן אפילו לומר שזהו ספר ענוג. הזהירות שהצעירים הללו נוהגים זה בזה, יחסי הקירבה המתפתחים לאיטם, התיאורים השקטים של המפגשים ביניהם, שילוב החתולה החרשת בסיפור, הפרופסור המרעיף עליהם מתובנותיו – כל אלה מתחברים לסיפור אנושי המסופר בשלווה מטעה. הם נעים כל הזמן על קו התפר בין הההתבגרות וההתפתחות של כל אחד מהם, לבין הארועים הפוליטיים שברקע שמשפיעים השפעה עמוקה על כל אחד מהם ועל כולם יחד כקבוצה. חלקם יצמחו, חלקם יפלו קורבן.

הספר הוא קוריאני במובהק. בקוים כלליים הוא יכול היה לקרות במקומות אחרים, אבל בפרטים – הנימוסים, היחסים הבינאישיים במשפחה ובין חברים ומכרים, תפיסות העולם, המזון – הוא מאוד מקומי. מבחינתי דווקא הזרות הזו קירבה אלי את הספר, כשגרמה לי לנסות לחשוב ולהרגיש גם בדרכים שאני לא מורגלת אליהן.

אהבתי את עטיפת הספר הנאה, שעיצבה נעמה נחושתאי. היא משדרת יפה את הכוונות הטובות והנאיביות למחצה שבדמויות.

בשורה התחתונה: ספר מומלץ שעוצמתו הרבה טמונה ברכותו המטעה.

I`ll Be Right There – Kyung Sook Shin

הוצאת ידיעות ספרים

2013 (2010)

תרגום מאנגלית: מרב זקס פורטל