תגית: ילדות

סקירה מספר אלפיים (גרפומניה? אובססיה? התמכרות? אני מעדיפה אהבה, לספרים ולמילה הכתובה) אינה יכולה להיות מוקדשת לספר אקראי. בחרתי ב"מחניים" (המוכר גם כ"הנערים מרחוב פאל", תרגום מאוחר ומדויק יותר). בשנות הילדות, וגם קצת אחר כך, קראתי אותו פעמים אינספור, התרגשתי באותם מקומות, צחקתי באותם מקומות, הזלתי דמעה לפחות פעמיים למרות שהצער לא בא בהפתעה (מה שמעיד אולי על חשיבות היתר שמייחסים לקלקלנים), והתאהבתי בכל פעם מחדש. עברו מאז שנים רבות, ובכל פעם שדיללתי את הספריה הביתית, הוא שרד על המדף. סקירה מספר אלפיים היא הזדמנות מצוינת לשלוף אותו משם ולגלות אם הקסם שרד אף הוא.

הנה גילוי בלתי מפתיע: שרד בהחלט.

שתי חבורות של ילדים, תלמידי בתי ספר שונים, מתמקמות בשני אתרים פתוחים בבודפשט. חבורה אחת, בראשותו של פרנץ אטש הסמכותי, מקימה את המטה שלה בגן הבוטני. החבורה השניה, בראשותו של ינוש בוקה הרציני, בוחרת במגרש עצים. החבורה הראשונה כוללת את האחים פסטור המטילים את חיתתם על החלשים מהם, אבל פרט לכך אין חיכוכים משמעותיים בין החבורות. אלא שחשקה נפשה של הראשונה במגרש של השניה, ומלחמה עתידה לפרוץ, כשחבורת המגרש תתגייס להגן על המולדת. יהיו כאן בגידה וגבורה, ריגול וריגול נגדי, ויכוחים על כבוד וחברוּת, שיקוף של עולם המבוגרים בעולם התמים יחסית והבלתי ציני של הילדים. ותהיה גם טרגדיה, ואחריה אחת נוספת שתעקר את כל הטעם מן המלחמה ומקורבנותיה.

מלבד כתיבה טובה וסיפור מושך, נדמה לי שעיקר כוחו של הספר בדמויותיו. גיבוריו של מולנר הם ילדים שעסוקים במידה שווה בהבלים ובשאלות של ערכים ומוסר. בוקה בן הארבע-עשרה, לדוגמא, הוא ה"מבוגר האחראי" במגרש, ובו זמנית הוא שוגה בחלומות שבהם הוא משווה את עצמו לנפוליאון. אטש, מן הצד השני, שמנהיג בקשיחות את חבורתו, מתגלה כמי שיכול להיות נבוך בקלות וכאדם הוגן. כשחבורת המגרש מתגייסת בהתלהבות להגנה על שלה, הסכסוכים הפעוטים בין חבריה אינם נמוגים, ושניים מהם, המתמודדים על תפקיד באגודה שהקימו, משתפים פעולה וחותרים זה תחת זה בו זמנית. קל להתפתות לראות בספר משל על אוילותם של המבוגרים, אבל חינו דווקא בילדותיות של גיבוריו, שמחקים את שהם רואים וחווים ומשמרים עדיין את התום ואת התמימות. ונמצ'ק, כמובן, הגיבור הצנוע והבלתי נשכח, זה שמקומו ה"טבעי" בשל מימדיו, אופיו הנוח ונאמנותו מצוי בתחתית הסולם. מצד אחד הוא להוט לרַצות, ומצד שני נואש עד דמעות לזכות במעמד שווה לחבריו. הוא זה שיודע מה נכון ומה טוב, ובהתמסרות ללא סייג יפעל להשיג אותם.

הספר תורגם לראשונה ב-1940, והמתרגמים, רות כץ (ליבנית) ושאול קנצלר, חילקו אותו לשני חלקים – "מחניים" ו"איזהו גיבור". איוריה היפים של בינה גבירץ מעטרים אותו. ב-1984 תרגם אותו מרדכי ברקאי תחת השם הנאמן למקור, "הנערים מרחוב פאל", בליווי איוריו של דני קרמן. מכיוון ש"הוחתמתי" מילדות על התרגום הראשון, שהופיע במספר מהדורות, אני שומרת לו אמונים, למרות שאני מודעת לאי דיוקים (וגם למרות שגיליתי בקריאה הנוכחית שלאורכו של הספר כולו הניקוד שגוי באופן כמעט מביש).

כשקראתי כעת על הספר ברשת מצאתי כי בארצות שונות ברחבי הגלובוס הוא מצוין כספר ילדות בלתי נשכח. למרות שהוא מעוגן ברחובות בודפשט, ואולי יש בו ניואנסים שקוראים הונגריים מיטיבים להבין מאחרים, הוא בפשטות ספר חוצה גבולות וגם חוצה זמנים.

נהדר.

A Pál utcai fiúk – Molnár Ferenc

יזרעאל

תרגום: רות כץ ושאול קנצלר

1968 (1906)

"העבר אינו מוזר ומקסים כשאתה נמצא בתוכו. רק ממרחק בטוח, כעבור זמן, כשאתה יכול לראותו כתפאורה, לא כתבנית שחייך נדחסו לתוכה"

לאיליין ריזלי היתה ילדות בלתי שגרתית. שנותיה הראשונות, בשנות הארבעים של המאה העשרים, עברו עליה בנדודים עם משפחתה – אב, אם ואח בכור – בטבע בצפון קנדה בשל עבודתו של האב כאנטומולוג, חוקר חרקים ופרוקי רגליים. כשהיתה כבת שבע התיישבה המשפחה בטורונטו, אבל במשך חצי מהשנה שהתה בצפון בשל אותה סיבה. בטורונטו, באזור הלא נכון של העיר באותה תקופה, חוותה אילין לראשונה מסגרת לימודים מסודרת, לפחות באותם חודשים בהם המשפחה שהתה שם, ומצאה עצמה בחברתן של בנות.

"אני מכירה את הכללים הלא-כתובים של הבנים, אבל עם בנות יש לי תחושה שאני תמיד עומדת על סף שגיאה לא צפויה, אשר תמיט אסון". בחבורה הקטנה שאליה היא משתייכת, איליין היא זו ששוגה, לכאורה. מנהיגת הקבוצה, קורדיליה, מזהה את חולשתה של איליין ואת כוחה שלה, ומשיתה עליה, בשיתוף פעולה מרצון או מכניעה של שתי האחרות, עונשים. שנים רבות מאוחר יותר תצליח איליין להבין את פחדיה של קורדיליה, את המצוקות שלה, את הצורך להטיל שררה על חלשות ממנה. כילדה יש לה אולי בדל תחושה שמשהו אינו תקין, אבל היא משכנעת את עצמה כי "כל זה לטובתי, כי הן החברות הכי טובות שלי והן רוצות לעזור לי להשתפר". בארנק ילדוּת אדום היא שומרת מכל משמר גולת עין חתול כחולה שמעניקה לה כוח. "לפעמים כשעין החתול אצלי אני יכולה לראות כמו שהיא רואה. אני יכולה לראות אנשים נעים כמו בובות עליזות שהפיחו בהן רוח-חיים, פיותיהם נפתחים ונסגרים אבל שום מלים של ממש אינן יוצאות מהם. אני יכולה להסתכל בצורותיהם, בגודלם, בצבעיהם, ולא לחוש כלפיהם מאומה".

עונש אחד יותר מדי, כזה שנוגע בכל הפחדים העמוקים של איליין, משליך אותה אל אדישות כלפי חברותיה, ויותר מזה – אל שכחה כמעט מוחלטת. אפילו גולת עין החתול נשכחת. כשתמצא אותה אחרי עשרות שנים ישובו הזכרונות. אבל זכרונות, גם אם נדמה שנשכחו, נותרים חיים במקום בו הוטמנו ומשפיעים באופנים בלתי מודעים. יצירותיה של איליין, שהפכה ציירת נודעת, משקפות שוב ושוב את שעבר עליה. ההורות שלה לשתי בנות מושפעת עמוקות מחוויותיה שלה כילדה. החל מן הפחד ללדת בנות – "לא חשבתי שאני מתאימה לגדל בנות, לא ידעתי איך הן פועלות. בודאי פחדתי שאשנא אותן" – ועד ההקלה אחרי שנחלצו בשלום מן הילדוּת. "רוב האמהות דואגות כשבנותיהן מגיעות לגיל ההתבגרות, אבל אצלי זה היה הפוך. נרגעתי, נאנחתי בהקלה. ילדות קטנות הן חמודות וקטנות רק בעיני מבוגרים. ביחסיהן זו לזו הן אינן חמודות קטנות. הן בגודל טבעי". האופן בו מתפתחים יחסיה עם נשים וגברים בבגרותה משקפים אף הם את ילדותה.

אזכור כמעט מפורש של הקשר בין עברה להווה שלה מצוי בתיאור יחסיה עם קבוצות נשים פמיניסטיות אקטיביסטיות. למרות שהיא מזדהה עם המאבק, ולמרות שהיא שואבת כוח מן האחווה הנשית, היא מסרבת להיות מקוטלגת כאחת מהן ולשנן את המסרים הקבוצתיים. "הן עושות אותי עצבנית יותר מתמיד, כי הן רוצות שאנהג בדרך מסוימת, ואיני בנויה לכך. הן רוצות לשפר אותי. לפעמים אני חשה צורך להתריס: איזו זכות יש להן לומר לי מה לחשוב? איני "האשה", ושיילכו לעזאזל, אותי לא ידחפו לתוך זה". האשה, שמסרבת שיכתיבו לה, כבר אינה אותה הילדה, שהאמינה שחברותיה מבקשות לשפר אותה לטובתה. ובכלל, איליין (כמו הסופרת שבראה אותה) מסרבת להכנס למשבצות המיועדות לה. לקראת תערוכת רטרוספקטיבה היא מתראיינת לעיתון, ומאכזבת את המראיינת: "לאנשים בגילי אמורים להיות סיפורים על עלבונות; לפחות פגיעה, לפחות דיכוי […] היא היתה רוצה שאהיה זועמת ומיושנת". לא היא.

ילדים אינם גדלים בחלל ריק. איפה היו המבוגרים? אמה של איליין חשה שמשהו אינו כשורה אצל בתה. "את לא מוכרחה לשחק אתן", היא אומרת. "את צריכה ללמוד לעמוד על שלך […] אל תתני להן להציק לך. אל תהיי רכרוכית. את צריכה שיהיה לך עמוד שדרה". איליין שותקת ומעמידה פנים, בפני אמה ובפני עצמה, שאינה מבינה במה מדובר. גם שנים אחר כך היא בוחרת לא להרגיש שנבגדה על ידי אמה. "מה הייתי עושה אילו אני הייתי אמא שלי? הרי ודאי הרגישה מה קורה לי, או שמשהו קורה לי […] אילו זה היה קורה עכשו, לילדה שלי, הייתי יודעת מה לעשות. אבל אז? היו פחות אפשרויות, ועוד פחות מזה נאמר". את טינתה ושנאתה כלפי המבוגרים שלא הגנו עליה היא מפנה אל מרת סמית, אמה של אחת הבנות, שאותה שמעה באקראי אומרת כי איליין סופגת יחס משפיל מחברותיה כעונש מאלוהים. "אני שונאת את מרת סמית, מפני שמה שחשבתי שהוא סוד, משהו שמתרחש בין בנות, בין ילדים, אינו סוד. כבר דנו בזה קודם לכן וקבלו את זה בסובלנות. מרת סמית ידעה והסכימה לזה. היא לא עשתה מאומה כדי להפסיק זאת. היא חושבת שזה מגיע לי". רבות מהתמונות שאיליין מציירת כבוגרת מציגות את מרת סמית ומשקפות את תחושותיה כלפיה. איליין המבוגרת יותר, זו שנזכרת בכל מה ששכחה ועומדת בפני תערוכה שמסכמת את יצירתה, מרשה לעצמה לנסות לראות את איליין הילדה, שהיתה יוצאת דופן וחסרת אמונה, בעיניה של מרת סמית האדוקה, השמרנית. ה"נקמה" שבתמונות נראית לה כעת עקרה. "עין תחת עין רק מוביל לעיוורון".

העלילה מתרחשת בין שנות הארבעים לשנות התשעים, והסופרת מיטיבה לתאר כל תקופה לפרטיה. היא עושה זאת באמצעות אינספור פרטים קטנים, משחקי ילדות, מוסיקה, אופנות לבוש, ערכים שמתחלפים. הדמויות שלה אינן מתקבעות בתבנית אחת, אלא מתפתחות, משתנות, מתאימות את עצמן (או שלא). הספר מרבה לקפוץ בין זמנים, וגם אם יש בכך כדי לבלבל מעט, העירוב הזה של עבר רחוק, עבר קרוב והווה, מהדק את הזיקה ביניהם. טורונטו תופסת מקום נכבד בעלילה, כמעט אישיות בפני עצמה. האנשים השלובים בחייה של איליין מלאי חיים משל עצמם, ביניהם אחיה, שהוא דמות דומיננטית, מורים לטוב ולרע, אמניות שאתן היא מציגה בתערוכה משותפת כשהיא בתחילת דרכה, קורדיליה, שהיתה לה השפעה כל כך משמעותית על כל מהלך חייה של איליין, ועוד.

מרגרט אטווד, סופרת מחוננת ואשה חכמה ומקורית, מגישה סיפור אנושי ומורכב, נכנס אל הלב ומעורר מחשבות. קראתי אותו בתרגומה הטוב של שלומית אביאסף משנת 1996. ב-2011 הספר זכה לתרגום עדכני של יעל אכמון. כששמו של הספר עולה בין אנשים שקראו אותו, הנושא שכולם זוכרים היטב הוא האכזריות של חבורת הילדות. יש בו כל-כך הרבה יותר. ולכן, למרות שזוהי הקריאה השניה שלי בו, לבטח אקרא אותו שוב, לגלות עוד.

Cat’s Eye – Margaret Atwood

כנרת

1996 (1988)

תרגום מאנגלית: שלומית אביאסף

בכל בוקר יוצאים הוריו של פְּרוֹפִי לעבודה. עד שישובו בערב הדירה היא ממלכתו של הילד בן השתים-עשרה (שתים עשרה ורבע, כפי שהוא מציין בדקדקנות אופיינית). הימים ימי חופשת הקיץ, הארץ נתונה תחת המנדט הבריטי, פרופי מגיף את התריסים, ובאפלולית הדירה נותן דרור לדמיונו. הוא מתכנן פעולות מחתרתיות למיגור השלטון הבריטי, ושוקע בספרים הרבים בחדר העבודה של אביו. מסיבה שתתברר בהמשך, מופיעה באחד הבקרים על הקיר החיצוני של הבית כתובת המכתירה אותו כבוגד, אבל כשהוא עוסק בלהיטות במה שחביב עליו מכל, חקירת מילים, משמעותן ומקורן, הוא שוכח מהכל, "וכבר לא אכפת היה מה אני, בוגד, וכחן, ילד משוגע, כי כל הבוקר ההוא הפלגתי במרחבי האנציקלופדיה". ההיסחפות הזו היא שגרמה לחבריו להעניק לו את הכינוי הנגזר מן המילה פרופסור.

אביו של פרופי עובד בהוצאה לאור בשעות היום, ובשעות הקטנות של הלילה הוא שקוע בהכנות לכתיבת ספר על תולדות היהודים בפולין. אמו היא מורה וחונכת במעון לילדים יתומים שהצליחו להסתתר מפני הנאצים. שניהם איבדו את קרוביהם בשואה, ושניהם, כל אחד בדרכו, מעורבים בפעילות המחתרתית, האב בניסוח כרוזים באנגלית, והאם בטיפול בפצועים. בדגם משפחתי, הלקוח מן הביוגרפיה של הסופר, האב הוא הקפדן והמעשי מבין השניים, מרוחק יחסית מן הילד, אך חולק עמו רגעים של חסד בבילויים אינטלקטואלים משותפים. האם היא הרכה מביניהם, מעט חולמנית, רגישה לנפשו של הילד. בתקופה שבה משפחות מסתגרות בדלת אמותיהן בשעות הערב מחמת העוצר, ההורים ובנם יוצרים יחידה קטנה מגובשת, שבה יש מקום למשפחתיות אך גם מקום לעצמיות. נדמה שהבן הוא הֶלְחֵם של הוריו, רך ונוקשה גם יחד, חולמני לעתים כאמו, ולהוט לצבור ידע ולשתף בו כאביו.

פרופי הוא חבר מחתרת גאה, מחתרת שהוא עצמו הגה והקים יחד עם שני חברים בני גילו. שניים אלה הם שהכריזו עליו כעת כבוגד. כי פרופי, שנמנע בקנאות מכל מגע עם האויב המשוקץ, גילה שהעולם אינו שחור ולבן בלבד, וכי גם בינו ובין אחד מנציגי אותו אויב ניתן למצוא את המשותף. כשנסחף ערב אחד בעיסוקיו מחוץ לבית, ומצא עצמו ברחוב אחרי שהעוצר החל, נתפס בידי סרג'נט דנלופ, גבר עדין, מעט תמהוני, שליווה אותו הביתה כשהוא פונה אל הילד בעברית מקראית. לרגע נשכחה מפרופי השנאה לבריטים, ותאוות השפה גברה עליו. כשהציע לו הסרג'נט להפגש ללימוד הדדי –  הוא ילמד מפרופי עברית בת זמננו, ובתמורה ילמד אותו אנגלית – פיתויו של העיסוק האהוב עליו מכל גבר. הוא שכנע את עצמו שמן המפגשים הללו תצמח תועלת למחתרת, ובגאווה סירב להסגיר לבריטי את שמו האמיתי, אבל הוא נהנה הנאה אמיתית מן הלימוד, ולמען האמת הוא מחבב את הסרג'נט.

את עלילת הספר אפשר לסכם במשפטים בודדים, אך העלילה אינה לב הענין. התיאור החי של הדמויות, היכולת לכתוב ארבעים וחמש שנים אחרי הארועים ועדיין להיות הילד על חוכמתו, על תמימותו ועל משוגותיו, המחשת אווירת התקופה, התשוקה הסוחפת ליֶדע – כל אלה מתגבשים לספר כובש לב. "מה שמיוחד אצלך, כל דבר שאתה מספר ממש יכולים לראות", אומרת לפרופי נערה שכנה, והדברים יפים גם לעמוס עוז. הוא מלהטט עם השפה, ומפיח חיים מרהיבים בסיפור פשוט. בעיני, זהו אחד הטובים שבספריו.

הספר מלווה בציורים פרי מכחולה של אנה טיכו. האיור שעל הכריכה הוא של יוסף זריצקי.

מומלץ מאוד.

כתר

1995

תמי, האחות הקטנה במשפחתה, מתכננת יחד עם חבריה לשכבה בכפר עין בדולח לחגוג את בר-המצווה. בכפר, הרחוק במתכוון מתודעה יהודית, חוגגים הבנות והבנים יחדיו בהגיעם לגיל שלוש-עשרה, והחגיגות נושאות אופי חילוני והתיישבותי. יזהר, המחנך בעל ההשפעה, מציע לציין את המעבר מילדות לבגרות באמצעות שלוש-עשרה משימות, ומטיל על תלמידיו לגבש הצעות למשימות על פי קווים מנחים: "ברור שהצעות אלו חייבות לכלול תחומי חיים מגוּוָנים: מה שהוצע עד כה לא היה מאוּזן: לנטות אוהל, לירות ברובה ולהִתמצא יחידי בלילה – כל אלה נוגעים לצופיוּת ולהגנה. אך יש לבחור גם משהו מתחום העבודה: הבנות תִלמדנה לתפור במכונת תפירה ותנהלנה יום אחד את משק הבית, הבנים יוכיחו שהם יודעים לרתום סוס, לקצור בחרמש ולחרוש, נניח. ולאלה יש לצרף משימות שתדגמנה הִתמצאות בדרכי החיים: כל אחד יסע לבד העירה, יטלפן משם הביתה, ישלח מִברק, ייגש לבנק, יפקיד המחאה ויוציא כסף, יזמין ארוחה במִסעדה. למען האיזון מִתבקש גם משהו מן התחום העיוני: המועמד יַרצה על נושא שחקר בעצמו ויוכיח בקיאות באזרחות: יידע את הכתוב במגילת העצמאות, יסביר כיצד פועלת הכנסת, ימנה את המִפלגות ואת מוסדות ההִסתדרות ואת הזרמים בחינוך ובהִתיישבות, לרבות עקרונות המושב השיתופי".

על רקע ביצוע המשימות בזו אחר זו, ועל רקע חיי ההתיישבות בשנות החמישים, תמי מספרת על חבריה, על משפחתה, ובעיקר על עצמה. בחברת הילדים הסגורה והקשוחה היא אינה לגמרי מוצאת את מקומה. אין המדובר בילדה תמה המתקשה להתמודד – תמי מודה בכנות בכל מגרעותיה, בנטייתה לשקר, ביחסה הבלתי הוגן אל נער שנמשך אליה, בערמומיות שבה היא טווה מזימות כדי להתנקם – אלא בילדה חושבת, מתלבטת, שלא ניחנה בשוויון הנפש ובתחושת הערך העצמי של חבריה, ומוצאת עצמה לפיכך מבודדת ואפילו דחויה. היא מרבה להרהר בשאלת קיומו או אי קיומו של אלוהים, וגם אם היא נוטה לא להאמין, היא אינה יכולה להמנע מלהטיח בו בכאב: "אם באמת יצרתָ אותי, תדע שלא יצאה לך יצירת מופת. יצרתָ אותי גועלית, עלובה, שלא יודעת מה לעשות בעצמה, וכל כך נורא קרתנית, שיש לה גועל מזה. מפני שהיא סתם, אתה שומע, סתם. ואז כל האנשים נִראים לה פתאום עלובים ומשעממים, וקטנוניים גם, מפני שהיא עצמה כזאת, יצור שאין לו בכלל זכות קיום, כי בשביל מה? האם גם מרילין מונרו הִרגישה פעם כל כך עלובה? ובריג’יט בארדו? ואימא? ועליזה? יזהר כועס וגבריאלה כועסת, ואימא כועסת ואבא עצוב. האם ירון לא יודע כמה אני עלובה? אז מה הוא נטפל – הרי זה מגַחך ומלעיג אותו, אם הוא מסוגל לאהוב יצור עלוב כמוני. ובשביל מה, בשביל מה הכול?"

גם בבית חייה אינם פשוטים. אמה מנוכרת וקרה. אביה, אולי משום היחסים הצוננים בינו ובין אשתו, מרוחק בנפשו ממשפחתו. עליזה, אחותה הגדולה, מתייחסת אליה כאל סרח עודף.

תמי נחושה בהחלטתה לקבוע את יום הבר-מצווה כיום מפנה בחייה. זה יהיה היום שבו היא תחדל לשקר, שבו תשפר את עצמה לאין ערוך. כאקט סמלי היא מחליטה להכריז באותו יום כי לא תענה יותר לשם תמי, רק לשם תמר. היא משוכנעת שמשעה שתחצה את הגיל המיוחד, ישתפרו גם יחסיה עם אחותה, והן תוכלנה להפוך לחברות. צעדים ראשונים בכיוון זה היא עושה כבר כעת כשהיא כמהה לאוזן קשבת ומצליחה לפתח איתה שיחה. היא מוצאת גם הזדמנויות להתקרב אל הוריה, בעיקר אל אביה.

בשורה קשה שהיא מקבלת ממש לפני החגיגה, מאלצת אותה להתמודד לבדה במשימה פרטית משלה עם בעיה רפואית ועם אכזבה, וגם עם סטיגמה חברתית צורבת. באחת הגרסאות של הספר הוא נקרא "המשימה ה-14 של תמי" על שום משימה זו.

יזהר, המחנך המנווט את חבורת הילדים התוססת והדעתנית, מנהיג בכתתו שעת שאלות. כל תלמיד רשאי להפקיד בקופסה פתק ובו שאלה אנונימית, ובלבד שלא תהיה מקניטה, ויזהר מתחייב לענות עליה ולהעמיד אותה לדיון. שאלות של מוסר, של חברה ושל אמונה עולות מן הפתקים, ומן ההתיחסות אליהן, כמו גם מפרטי עלילה אחרים, עולה תמונת החברה של שנות החמישים על כל קשייה. בהקשר של יחס הכיתה אל תלמיד חדש, עולה מרוסיה, אומר יזהר: "עכשיו, כשבאנו לארץ ישראל, לא למדנו לקח, ולא קיימנו את דִברי הילל, ‘מה שעליך שנוא, לחברך לא תעשה’, ומפלים את הערבים ואת בני עדות המזרח, וממיינים את האנשים לפי מפלגות, ומקפחים את היריבים במתן עבודה ובקבלת הלוואות ושאר הטבות שהשלטון מחלק לנתיניו, וכאילו לא די בכך, אתם מביאים את האפליה אף לכאן, לכיתה. כמה ילדים כנִראה חושבים עצמם ילדי סגולה, חכמים ומעולים מן השאר, ונוהגים כאילו מחשבה זו מעניקה להם זכות להִתגאות על השאר". ובהקשר של קשרי דת ומדינה הוא מסביר: "כיום שום מפלגה ושום חוג בציבור לא יעזו לצאת נגד מנהג זה, מפני שאנו נתונים בתהליך גדול של קיבוץ גלויות ובניין הארץ ותלויים בתרומות של יהודי אמריקה ובלחצם המדיני על הממשל שם וזקוקים לשלום בית בין דתיים לחילוניים ואיננו מעוניינים להחריף כיום את המאבק על חופש המצפון. לכן אנחנו מוסיפים לקיים מִנהגים עתיקים שלדעת רבים אבד עליהם כלח". דעותיו ברורות, נחרצות, והוא אינו חושש לחלוק אותן, גם אם הוא עתיד לשלם את המחיר.

ראובן קריץ, שהרבה ללהטט עם שמות עט בדויים ועם כתיבה במסווה, נקט בדרך דומה גם בספר זה. הוא שלח נערה צעירה אל אורי אבנרי, עורך "העולם הזה", ובידה כתב-יד של רומן שלטענתה היא זו שכתבה. אבנרי היה בטוח שגילה סופרת מוכשרת, אך כשהרעיף עליה מחמאות סיפרה לו מי הוא המחבר האמיתי. קריץ טען באוזני אבנרי שנקט בתכסיס זה משום שסבר שאחרת לא יקרא את כתב היד (טיעון קצת משונה בהתחשב בחברות שבין השניים).

ב"בוקר חדש", הספר האהוב עלי ביותר של קריץ, הוא תיאר, ושאב מן הביוגרפיה הפרטית שלו, נער עולה חדש, שמנסה להשתלב בחברת ילדים בקיבוץ, וחווה זרות ובדידות. ב"אחות קטנה" הוא שב אל המוטיב של הילד היחיד מול החברה, ומרחיב את היריעה אל המשפחה ואל החברה הישראלית.

הספר עלה במלואו בפרויקט בן-יהודה.

כואב, אך אופטימי, כתוב בכשרון ומומלץ.

הוצאת פורה

1961

מספר ימים לפני הגיעו לגיל מצוות נשלח נוֹנוֹ ברכבת לדודו. מה שנדמה לילד כמסע מעיק אל דוד שנוטה לחנך אותו באריכות ובטרחנות, מתגלה כמסע הרפתקאות שתכננו עבורו אביו ומזכירתו, המשמשת לנונו, שהתייתם בעודו תינוק, כתחליף אם. נונו, כך הוא מגלה כשמכתב מהשניים צץ לפתע בתא בו הוא יושב, אמור לאתר ברכבת אדם מסוים, לקבל ממנו משימה שתעביר אותו לידי אדם אחר, וכן הלאה עד להפתעה בסיום. אלא שמבטו של נונו נמשך אל אדם בשם פליקס, שאינו זה שאליו הוא אמור לפנות. נדמה לו שהוא בסך הכל מדלג על כמה שלבים, אך בפועל הוא מוצא עצמו מעורב בהרפתקה בלתי מתוכננת (ואולי כן מתוכננת כדי לעקוף את התכנית המקורית?). בסיומו של מסע מתעתע ורב תהפוכות יזכה סוף סוף לשמוע את סיפור חייהם של הוריו, ובעיקר של אמו שעליה אין איש מוכן לדבר, ויבין מדוע גדל כשם שגדל וכיצד עוצב אופיו.

אביו של נונו הוא קצין משטרה, שהכשיר את בנו מגיל צעיר מאוד לעירנות של בלש ולמשמעת נוקשה. נונו אמנם משתדל לעמוד בסטנדרטים הקשוחים של אביו, אבל יש בו גם צד פרוע, חסר מנוח, שגורם למוריו לא אחת להתייאש ממנו. גבי, מזכירתו של האב ובת זוגו, היא זו שממהרת לכבות שריפות ולעמוד לצדו של הילד. "אולי לא כל אחד מתאים בדיוק למסגרת המרובעת של בית-הספר! כי יש אנשים עיגולים, גבירתי, ויש אנשים שמיניות, ויש ילדים בצורה של, נניח, משולש, למה לא, ויש – […] יש ילדים זיגזג!", היא מסבירה למורה. גבי היא גם זו שיוצאת עם נונו למקומות שהילד אוהב. הם חוזרים שוב ושוב לסיור בבית חרושת לשוקולד, ממתינים שעות ליד ביתה של שחקנית נערצת, והולכים לים, שבו נונו אוהב לשחות, למרות שגבי חשה שם שלא בנוח.

גרוסמן הגדיר את הספר כ"צוהל", ויש בו אכן שמחה מתפרצת, יותר בסגנונו המבעבע והצבעוני, פחות בתכניו. כך מתאר נונו רגע של אושר: "אותו רגע הצליף מנהל הקרקס הפנימי שלי בשוטו הארוך, וקול פיצוץ עז נשמע בתוך אוזניי השתים. התזמורת פצחה בנגינת מארש מהיר, ושלושים ושניים לולייני, שלושת בולעי האש שבי, שני קוסמַי, משליך סכינַי, ליצנַי, קופַי, אריותַי ופילַי, וחמשת נמרַי הבנגאליים פרצו כולם בבת-אחת לתוך הזירה שלי, המוצפת אור זרקורים, והחלו לסובב אותה בסחרחרת לא פוסקת… כן, זה היה מין רגע כזה, מקרה נדיר כזה, שקרקס שלם בורח כדי להצטרף לילד, וקולו של כרוז שיכור מרוב אושר הרעים בתוך רמקולֵי אוזניי הוורודים: 'גבירותי ורבותי, קהל אהוב, קבלו אותי!'". אבל נונו הוא רוב הזמן ילד אומלל למדי. ההסתרה שמסתירים ממנו את אמו שמתה מתמיהה אותו וכואבת לו. הקשיחות של אביו גורמת לו לפעמים להעריץ אותו ולפעמים לחשוש ממנו. הוא מוכן לעשות הכל, כולל להשפיל את עצמו ולסכן את חייו, כדי לשמור לצדו את החבר היחיד שלו. הוא אוהב את גבי, וחי בחרדה מפני האפשרות שהיא תנטוש את המשפחה בשל סירובו של אביו לשאת אותה לאשה. הזיגזגיות שלו באה לידי ביטוי גם בהתקפים של אובדן עשתונות. "רעש היה תמיד מבלבל אותי. ורעש חזק כזה, שבא עלי מכל הצדדים, היה גורם לי להשתגע ממש. כהרף-עין לא היה לי עור שיפריד ביני לבין שאר העולם, והייתי נשאב ועף לתוך מערבולת הרעש, ונקרע לאורך ולרוחב, ואפילו לא הייתי מרגיש שזה אני שצורח ככה".

נונו מבין די מהר שהמסע שאליו מוליך אותו פליקס אינו זה שאליו התכוונו אביו וגבי. אבל למרות היותו עירני ורגיש ונבון ומודע, הוא מניח לעצמו להסחף. בסיומה של דרכם המשותפת, כך הוא חש, מצפים לו פתרונות של סודות חייו.

משהו מן הערפל שבחלום נסוך על הסיפור. לקח לי קצת זמן להכנס לאוירה ולהשתחרר משיפוטיות בנוסח 'מי שולח ילד בלתי צפוי לנסיעה לבדו ועוד מעמיס עליו משימות'. משעה שהנחתי לעצמי להסחף עם הפיתולים הפלאיים לעתים של העלילה, נהניתי הנאה מרובה. מכל מקום, שום ערפול ושום שיפוטיות אינם יכולים לעמוד בדרכה של התאהבות בלתי נמנעת בנונו, שמספר את סיפור ההרפתקה ממרחק שנים, אך מביע בכנות ובאמינות את שחש כילד. גרוסמן עצמו, מפיו של נונו, מתייחס לקראת סיום לאוירת הספר: "סיפרתי להם הכל, או כמעט הכל, ובעצם – מעט מאוד, כי תכף כשהתחלתי לדבר הבנתי שאת העיקר לא אוכל לספר, כי העיקר היה לא לגמרי מובן, וחמקמק, וגם לא הגיוני. הרגשתי כמו מי שקם משינה ומספר בהתלהבות חלום שחלם, ותוך כדי דיבור החלום מתפוגג לו ונעלם".

ספר מקסים ממש.

הספריה החדשה

1994

כשסומכי היה בן אחת-עשרה הביא לו דודו צמח אופניים במתנה. סומכי, שנחשב "ילד משוגע", חולמני, מתעניין במה שלא מעניין ילדים אחרים (הכינוי סוּמְכִי נדבק אליו כשציין בכתה, מבלי שנשאל, שזהו אחד משמותיו של אגם החולה), קצת אאוטסיידר, חולם על חיים אחרים, על הרפתקאות, על מרחבים, או בקיצור על אפריקה. וגם על הימאלאיה. שם הכל שונה, תוסס, מרגש, לא אפור כחייו בדירה קטנה עם הורים שאינם מבינים ללבו, עם חברים שמלגלגים עליו, עם אסתי שאינה אוהבת אותו כפי שהוא אוהב אותה (הוא מושך לה בצמות ומדביק את הסוודר האהוב עליה במסטיק לכסא, למה שתאהב?). נראה ש"הכבשה השחורה" של המשפחה, הדוד צמח, הוא היחיד שמזהה את חלומותיו של הילד, ועל האופניים שקנה לו סומכי יוצא לאפריקה.

"הכל מתחלף", אומר סומכי המבוגר, המספר על יום בילדותו. אנשים מחליפים ברכות, דירה, בולים, מכתבים, דעות. העולם מחליף צורה בין העונות. וסומכי התחלף ארבע או חמש פעמים ביום אחד. הרכיבה אל החופש שהקנו האופניים הובילה אותו בסופה של שרשרת החלפות אל יעד חלומותיו, ולא, הוא לא היה באפריקה, אלא ממש קרוב לבית. איכשהו התממשה לה אהבה, למרות שכמעט שמט אותה מידיו, ואחר-כך התפוגגה.

"למה נפסקה האהבה, הנה זו שאלה. ובכלל אפשר גם לשאול הרבה שאלות אחרות: למה חלף עבר לו הקיץ ההוא? והקיץ שלאחריו? ועוד קיץ, ועוד? למה חלה המהנדס ענבר? למה הכל מתחלף בעולם? ולמה, אם כבר מציגים שאלות, למה עכשו שגדלתי עדיין אני כאן ולא בהרי ההימאלאיה ולא בארץ אובאנגי-שארי? ובכן, שאלות יש הרבה וביניהן גם שאלות קשות. אבל אני את סיפורי סיימתי, ומי שיש לו תשובות שיקום ויגיד לנו".

"סומכי" מוגדר כספר לילדים ולנוער, אבל לדעתי הוא מתאים בהחלט לקהל מבוגר יותר. עולם פנימי עשיר מתנהל בנפשו של הילד, המצטייר כלפי חוץ כמי שעושה מה שבראש שלו, למרות, ואולי בגלל, שהוא חש כלוא ובלתי מובן. עמוס עוז נותן לו קול ברור וצלול שצריך להשמע. הוא מיטיב לבטא את מחשבותיו של בן האחת-עשרה ואת רגשותיו, ועושה זאת בחן ובכתיבה מענגת.

ציור הכריכה והאיורים הנאים שבתוך הספר הם פרי מכחולה של אורה איתן.

מומלץ.

כתר

1978, 1990

ראשונה, בת רבע לשבע, היא גיבורת "עד שתדעי לכתוב אהבה". הילדה, שנקראה ראמונה בארחנטינה – כך על פי מבטאם של הסובבים אותה – זכתה לשמה העברי יוצא הדופן בשל היותה הילדה הראשונה בבית הילדים בקיבוץ בו התיישבו הוריה. עלילת הספר ממוקמת בערבות הנגב, הקיבוץ שהקימו יוצאי אמריקה הלטינית, ומתארת קיץ אחד בראשית שנות החמישים. ברקע מתרחש הפילוג בקיבוץ המאוחד, הסכם השילומים מסעיר את הרוחות, המצב הפוליטי בארגנטינה מדאיג את מי שהשאירו שם קרובי משפחה וחברים, ומחלוקות חברתיות מעוררות ויכוחים ערים חדשות לבקרים.

ראשונה היא ילדה של ספרים, של מלים, של חלומות ושל תחושות. היא יודעת לקרוא מאז שהיא זוכרת את עצמה, ומוצאת בספרים נחמה ומגן. "את לא מפחדת לישון שאת ככה לבדה? שאלה אותה מגדה, וראשונה ענתה, לא, אם מרשים לי לקחת ספר לקרוא במיטה אני לא לבדה". רבות נכתב על הפגמים שבשיטת החינוך הקיבוצי, והספר הזה אף הוא מצביע עליהם, לא באמצעות דיון ישיר בנושא, אלא כעולה מתוך חוויותיה של ראשונה. הוריה, שהם אנשים חיוביים, אינם ממלאים באמת תפקיד של הורים, מן הסתם בשל ריחוקה של בתם מהם רוב שעות היממה. המטפלות המופקדות על הילדים, אף הן נשים חיוביות, מקנות להם תשומת לב כללית, ולא תמיד רואות את היחיד בתוך הקבוצה. המורה, שאינה מסוגלת להתמודד עם ידיעותיה של ראשונה ועם דמיונותיה, פשוט מוותרת עליה. ראשונה יודעת כי "בין גדולים לקטנים עוברת חומה: בצד אחד גדולים. בצד שני קטנים. […] נמאס לה להיות קטנה". ואין מי שיפוגג עבורה את החומה. אז היא מתנהלת פחות או יותר לבדה בין המציאות היומיומית למציאות האמיתית יותר, זו שבספרים, ומעדיפה את האחרונה. "ירוק זה צבע של קסמים וחום זה צבע של ימים רגילים", היא חושבת כשהיא קוראת את "הקוסם מארץ עוץ", ותמהה על דורותי שביקשה לחזור הביתה. "כשהתעוררה גילתה שהיא בבית החום שלה במיטה החומה שלה, והאנשים החומים שקודם צעקו עליה מתחנפים ודואגים לה, והיא שמחה להיות בבית החום שלה; איזה טיפשה".

כשילד חוץ מגיע לקיבוץ, ואינו רוצה להשאר בו, ראשונה מסתבכת ברשת של הסתרות ושל תחבולות, שנובעת מחוסר התקשורת עם המבוגרים, מן הקשרים הסבוכים בין הילדים בקבוצה, ומתערובת המעשיות והחולמניות שבה מתנהלים חייה. התסבוכת תוביל לתוצאות טרגיות, וגם למהפך, שיתגלה כמבורך, בחיי ראשונה ומשפחתה.

מבין השורות עולה ביקורת גם על הקשיחות האידיאולוגית של הקיבוץ באותם ימים, על ההתנשאות כלפי ילדי החוץ, ועל המעמדיות בחברה שוויונית לכאורה.

בשוליים, למרות הפרשי השנים בין ילדותה של ראשונה לילדותי, חוויתי כמה רגעים נוסטלגיים. ביניהם האזכור של המנהג להוסיף בסופם של ספרים שהודפסו בארץ "תיקוני טעויות שנפלו בדפוס ועם הקוראים הסליחה", ובקשת קרייני הרדיו מן המאזינים בשעות אחר-הצהרים, "אנא הנמיכו את קול המקלטים לבל תופרע מנוחת השכנים".

גבריאלה אביגור-רותם היא קוסמת של מלים ושל ניסוחים, ומצליחה בכשרון רב לברוא את העולם הקיבוצי כפי שהוא מתקיים בתודעתה של הילדה, ששומעת גם את מה שהמבוגרים לא רוצים שתשמע. ראשונה, שחולקת איתה פרטים אוטוביוגרפיים, מוקסמת ממלים, מצבעים ומריחות. היא מתמודדת באהבה ובהשתאות עם העברית הגבוהה של הספרים שהיא קוראת, ואינה מניחה אף מילה ללא משמעות. כך לדוגמא, היא יודעת שכותבים זכוכית, אבל בטוחה שיש לבטא זאת זרוחית, מילה שנראית לה הגיונית כי האור זורח דרכה. למלים ולביטויים יש בעיניה חיים תוססים של ממש. "ראשונה מגלגלת בפיה את הביטוי "בכל לשון של בקשה". אולי לכל בקשה יש לשון והיא מלקקת את היד כמו כלב שרוצה להתיידד". בתוך עולמה יש גם לצבעים ולריחות נוכחות משלהם. "האוויר של המטבח-חברים מלא ריח של עגבניות מתבשלות. לריח הזה יש צבע כתום חזק והוא צפוף כל כך שקשה לעבור בו. ראשונה מנסה לנשום כמה שפחות. בתוך הכתום מטייל פס מריר של ריח קפה". ועם כל היחודיות הזאת, היא ילדה שחווה, כמו כולם, אהבה וכעס וקנאה ושמחה ופחד, אוהבת את הלבד, וחיה את היחד.

כמו ספריה האחרים של אביגור-רותם, גם הספר הזה הוא מלאכת מחשבת מורכבת של פרטים ופרטי-פרטים, והסגנון אינטנסיבי ודחוס מעט. וכמו תמיד, המכלול מרהיב, מהנה ומרחיב לב.

מומלץ מאוד.

כנרת זמורה

2023

מאיה אנג'לו, סופרת ומשוררת ופעילה מרכזית בתנועה לזכויות האזרח, העלתה את קורות חייה על הכתב בששה ספרים ביוגרפיים. "ידעתי למה הציפור הכלואה שרה" הוא הראשון מביניהם, והיחיד שתורגם לעברית. שמו של הספר נלקח מן הפואמה "סימפטיה" שכתב פול לורנס דנבר, משורר אפרו-אמריקאי, בן להורים שהיו עבדים. הסופרת, שנולדה ב-1928 בשם מרגריט ג'ונסון (מאיה הוא הכינוי שניתן לה בהשראת אחיה, ואנג'לוּ הוא השם שאימצה לאחר גירושיה מאדם ששם משפחתו אנג'לוס), מתארת בספר את חייה מאז היתה ילדה בת שלוש, ועד לידת בנה כשהיתה בת שבע-עשרה.

מאיה ואחיה ביילי, המבוגר ממנה בשנה, נולדו בסנט-לואיס. כשהיתה בת שלוש ההורים נפרדו, והילדים הועלו על רכבת ונשלחו אל סבתם, אם אביהם, בארקנסו. מוֹמָה, כפי שכונתה הסבתא, גידלה אותם במסירות תחת שורה של עקרונות נוקשים שעיצבו את חייה של הילדה. כעבור ארבע שנים ראו לראשונה את אביהם, שבא לבקרם ולקח אותם אתו אל בית אמם. על האב מעידה בתו שהיה שחצן ומרוכז בעצמו – לחג המולד שלח לילדיו תמונה של עצמו. האם, לעומת זאת, היתה מושא הערצתם של הילדים, אשה שמחה, זוהרת, לוקחת את החיים בקלות (בראיון עם אופרה וינפרי אמרה מאיה אנג'לו, שאמה היתה אם גרועה לפעוטות אבל מושלמת למתבגרים). שנה אחת בלבד חיו ביילי ומאיה עם האם ועם בן זוגה. כשהיתה מאיה בת שמונה נאנסה על ידיו. הארוע הקשה, העדות שנאלצה לתת במשפט, הרצח של האיש, ככל הנראה על ידי בני משפחת האב, לאחר שפרקליטו הצליח לחלץ אותו מישיבה בכלא – כל אלה גרמו לה לחדול כליל מדיבור ולהסתגר בתוך עצמה. יכול להיות שהאם לא הצליחה להתמודד עם הקדרות שאפפה אותה, והילדים נשלחו שוב אל מומה. חמש שנים אחר-כך טולטלו שוב, ועברו לגור עם אמם בסן-פרנציסקו. יתכן שמומה חשה שהיא מזדקנת, ואין בכוחה לטפל בהם, או אולי הטראומה שחווה ביילי, כשראה את גופתו של קורבן לינץ' נמשית מן המים, היא שדחפה אותה לשלוח את נכדיה אל מקום טוב יותר. ביילי נותר חסר מנוחה, אך מאיה מצאה בית אצל אמה.

שני נושאים מרכזיים שזורים בסיפור חייה של מאיה אנג'לו, הילדות הבלתי שגרתית והיחסים בין שחורים ללבנים. הסופרת מתארת באמינות רבה את תחושותיהם של ילדים קטנים, שהורחקו על לא עוול בכפם מהוריהם. הם אולי לא הרבו להרהר בכך ביומיום, אבל לא יכלו להמנע מכך כשהמציאות טפחה על פניהם. פרק קורע לב מתאר את הפעם הראשונה בה שלחו להם ההורים מתנות לחג המולד. המתנות, שהעידו בבירור על הניכור והזרות ששררו ביניהם, אילצו אותם להתמודד עם העובדה שההורים אכן חיים אי שם, ולא מתים, כפי ששכנעו את עצמם, שהרי אם לא מתו מדוע לא הביאו את הילדים אליהם? "המתנות פתחו את הדלת לשאלות שאיש מאתנו לא רצה לשאול. למה הם שלחו אותנו מעליהם? ומה עשינו שהיה רע כל כך?" ביילי, שלמרות גילו הצעיר היה הסלע היציב בחייה של אחותו, שכנע את הילדה, ואולי גם את עצמו, שאם אמם שלחה להם מתנות, היא ודאי מתכוונת לבוא לקחת אותם. שלוש שנים עברו בטרם התגשמה אשליה זו. פרק עצוב נוסף, שהתרחש בתקופת שהותם השניה של הילדים אצל מומה, מתאר כיצד ביילי, שהלך לקולנוע ולא שב הביתה בשעה שהיה אמור לשוב, סירב להסביר את היעדרו, ולא פצה פה גם כשהוענש במלקות. למאיה סיפר אחר-כך שראה בסרט שחקנית שדמתה דמיון מפליא לאמם, ויצא לשוטט משום שלא מצא מנוחה לנפשו.

הנושא השני, הכתוב אף הוא בכנות ובאמינות, ממחיש את הרגשות הקולקטיביים של האפרו-אמריקאים. מומה חינכה את ילדיה ללכת בנתיבים הבטוחים שהיא ניסתה והכשירה עבורם – לא לדבר אל הלבנים, לא להתייחס אליהם בגסות אפילו בהיעדרם. "אילו נשאלה אם היא פחדנית או לא, היתה אומרת שהיא ריאליסטית". במציאות שבה אשה מכובדת כמומה, בעלת חנות, מצליחה כלכלית, ומלווה כספים ללבנים ולשחורים, נאלצת לסבול הקנטות מצד ילדי "זבל לבן"; שבה הפעם היחידה שלבנים התיחסו אליה כ"מיסיס" היתה בטעות; שבה המשפחה מחביאה עד יעבור זעם צעירים שחורים מפחד לינץ'; שבה רופא שיניים לבן, שפעם הלוותה לו כסף מבלי לגבות ריבית, עונה לתחינותיה שיטפל בנכדתה במילים "המדיניות שלי היא שאני לא מטפל בצבעוניים […] המדיניות שלי היא שאני מעדיף לתקוע את היד שלי לפה של כלב ולא של ניגר"; שבה גברים ממשיכים לעבוד בקטיף כותנה, חופשיים אך מנוצלים; שבה מעסיקתה של מאיה מחליטה שהשם מרגריט אינו טוב דיו ומשנה אותו; במציאות כזו אין פלא שנכדתה של מומה מספרת כי במשך זמן רב לא האמינה שהלבנים אמיתיים, וכשנאלצה לעבור מן האזור השחור של העיר אל האזור הלבן, חשה כי "היינו מגלי ארצות היוצאים בלי נשק אל טריטוריה של חיות טרף". תחושת הקהילה, ההרגשה כי כל הישג של היחיד הוא הישג של הקולקטיב, נובעת מן המציאות הזו. באחד הפרקים מתארת הסופרת את חשיבותו של הקרב, שבו הגן המתאגרף השחור ג'ו לואיס על תוארו, עבור תושבי המקום שהצטופפו בחנות בדאגה ובתקווה: "בני עמי נאנקו. האנשים שלנו הם שנפלו. זה היה עוד לינץ', עוד שחור שנתלה על עץ. עוד אשה שהתעללו בה ואנסו אותה. נער שחור שהולקה והוטל בו מום. כלבים רודפים אחרי אדם נמלט בביצות מרופשות. אשה לבנה מצליפה במשרתת מפני ששכחה משהו […] אם ג'ו יפסיד, אנחנו חוזרים לעבדות באין מושיע. הכל יהיה נכון, ההאשמות שאנחנו בני אדם מסוג נחות. נעלים במקצת על הקופים. נכון שאנחנו טפשים ומכוערים ועצלים ומלוכלכים, והגרוע מכל, שאלוהים עצמו שונא אותנו וגוזר עלינו להיות חוטבי עצים ושואבי מים, לנצח נצחים, עד עולם ועד אינסוף". מכיוון שלואיס ניצח בסופו של דבר, נותרו חלק מן האנשים בסביבה ולא שבו לביתם באותו ערב, כי "לא כדאי לשחור ומשפחתו להתפס בדרך כפרית שוממה בלילה שבו הוכיח ג'ו לואיס שאנחנו האנשים הכי חזקים בעולם".

מאיה אנג'לו מתארת את תחושותיה של ילדה בשילוב תובנותיה המאוחרות של האשה המבוגרת. פרק נוקב במיוחד, שלמרבה הצער לא איבד את תקפותו, ממחיש את הזוועה שעוברת קורבן אונס. לא רק הכאב וחוסר האונים ותחושת חוסר ערך הם המייסרים אותה, אלא גם, ואולי בעיקר, הבושה והאשמה. בושה על שנבגדה, על שנסחטה לשתוק תחת איומו של התוקף שיהרוג את ביילי. בושה על שבעולמה נטול המגע החם רצתה לרגע במגעו של האיש שחיבק אותה וניצל אותה. אשמה על שהסתירה את הסוד מביילי. אשמה על ששיקרה במשפט, ולא סיפרה על המגעים התוקפניים שקדמו למעשה האונס. ואפילו אשמה על מותו של הגבר.

עוד נמצא בספר את ההתבגרות המינית של נערה, שגדלה בסביבה שמרנית, וחונכה לשתוק ולא לדבר מפורשות על נושאים אינטימיים. כדי לפתור בינה לבין עצמה את תהיותיה על זהותה המינית, בחרה לעצמה בחור, והציעה לו ישירות לקיים יחסי מין. שלושה שבועות אחר-כך גילתה שהיא בהריון.

אין ערוך לחשיבותן של דמויות תומכות בחיי ילדים. מאיה אנג'לו, בתוך חייה הלא קלים – "כשרונם של הילדים לסבול נובע מחוסר ידיעתם על קיומן של אלטרנטיבות" – זכתה במומה, בביילי ובאמה, וגם בגברת פלאוארס, האריסטוקרטית השחורה, שבעידודה הסמוי של מומה הזמינה את הילדה אל ביתה, הכינה עוגיות ושתיה במיוחד בשבילה, העניקה לה את מה שהן כינו מאוחר יותר "שיעורי האיך-לחיות", וקירבה אותה אל השירה. "חיבבו אותי, ואיזה הבדל זה היה. כיבדו אותי לא כנכדתה של מיסיס הנדרסון או כאחותו של ביילי, אלא רק כמרגריט ג'ונסון", צהלה הילדה בדרכה חזרה הביתה.

מאיה אנג'לו מוכרת כדמות אייקונית, המשוררת שזכתה בכבוד הנדיר להקריא שיר משלה בטקס ההשבעה של הנשיא קלינטון, ושקיבלה את המדליה הנשיאותית מן הנשיא אובמה. "ידעתי למה הציפור הכלואה שרה" חושף את שורשי אישיותה המרשימה, ואת תחילת דרכה מנקודת מוצא שולית אל מרכז הבמה. הפרקים הבאים של האוטוביוגרפיה מספרים על המשך גלגוליה, כולל עבודות שונות ומשונות וקריירה בימתית כרקדנית וכזמרת, חבל שלא תורגמו אף הם.

"ידעתי למה הציפור הכלואה שרה" כתוב בחשיפה אישית כנה ומפוכחת. הוא אמנם מגולל סיפור אישי, אך חשיבותו חורגת מן הפרטי אל הציבורי. תיאוריה של מאיה אנג'לו מדויקים וכובשים, והספר מאיר עיניים ומרתק.

Still I Rise

I Know Why the Caged Bird Sings – Maya Angelou

זמורה ביתן

2000 (1969)

תרגום מאנגלית: דפנה לוי