תגית: ילדים ונוער

סקירה מספר אלפיים (גרפומניה? אובססיה? התמכרות? אני מעדיפה אהבה, לספרים ולמילה הכתובה) אינה יכולה להיות מוקדשת לספר אקראי. בחרתי ב"מחניים" (המוכר גם כ"הנערים מרחוב פאל", תרגום מאוחר ומדויק יותר). בשנות הילדות, וגם קצת אחר כך, קראתי אותו פעמים אינספור, התרגשתי באותם מקומות, צחקתי באותם מקומות, הזלתי דמעה לפחות פעמיים למרות שהצער לא בא בהפתעה (מה שמעיד אולי על חשיבות היתר שמייחסים לקלקלנים), והתאהבתי בכל פעם מחדש. עברו מאז שנים רבות, ובכל פעם שדיללתי את הספריה הביתית, הוא שרד על המדף. סקירה מספר אלפיים היא הזדמנות מצוינת לשלוף אותו משם ולגלות אם הקסם שרד אף הוא.

הנה גילוי בלתי מפתיע: שרד בהחלט.

שתי חבורות של ילדים, תלמידי בתי ספר שונים, מתמקמות בשני אתרים פתוחים בבודפשט. חבורה אחת, בראשותו של פרנץ אטש הסמכותי, מקימה את המטה שלה בגן הבוטני. החבורה השניה, בראשותו של ינוש בוקה הרציני, בוחרת במגרש עצים. החבורה הראשונה כוללת את האחים פסטור המטילים את חיתתם על החלשים מהם, אבל פרט לכך אין חיכוכים משמעותיים בין החבורות. אלא שחשקה נפשה של הראשונה במגרש של השניה, ומלחמה עתידה לפרוץ, כשחבורת המגרש תתגייס להגן על המולדת. יהיו כאן בגידה וגבורה, ריגול וריגול נגדי, ויכוחים על כבוד וחברוּת, שיקוף של עולם המבוגרים בעולם התמים יחסית והבלתי ציני של הילדים. ותהיה גם טרגדיה, ואחריה אחת נוספת שתעקר את כל הטעם מן המלחמה ומקורבנותיה.

מלבד כתיבה טובה וסיפור מושך, נדמה לי שעיקר כוחו של הספר בדמויותיו. גיבוריו של מולנר הם ילדים שעסוקים במידה שווה בהבלים ובשאלות של ערכים ומוסר. בוקה בן הארבע-עשרה, לדוגמא, הוא ה"מבוגר האחראי" במגרש, ובו זמנית הוא שוגה בחלומות שבהם הוא משווה את עצמו לנפוליאון. אטש, מן הצד השני, שמנהיג בקשיחות את חבורתו, מתגלה כמי שיכול להיות נבוך בקלות וכאדם הוגן. כשחבורת המגרש מתגייסת בהתלהבות להגנה על שלה, הסכסוכים הפעוטים בין חבריה אינם נמוגים, ושניים מהם, המתמודדים על תפקיד באגודה שהקימו, משתפים פעולה וחותרים זה תחת זה בו זמנית. קל להתפתות לראות בספר משל על אוילותם של המבוגרים, אבל חינו דווקא בילדותיות של גיבוריו, שמחקים את שהם רואים וחווים ומשמרים עדיין את התום ואת התמימות. ונמצ'ק, כמובן, הגיבור הצנוע והבלתי נשכח, זה שמקומו ה"טבעי" בשל מימדיו, אופיו הנוח ונאמנותו מצוי בתחתית הסולם. מצד אחד הוא להוט לרַצות, ומצד שני נואש עד דמעות לזכות במעמד שווה לחבריו. הוא זה שיודע מה נכון ומה טוב, ובהתמסרות ללא סייג יפעל להשיג אותם.

הספר תורגם לראשונה ב-1940, והמתרגמים, רות כץ (ליבנית) ושאול קנצלר, חילקו אותו לשני חלקים – "מחניים" ו"איזהו גיבור". איוריה היפים של בינה גבירץ מעטרים אותו. ב-1984 תרגם אותו מרדכי ברקאי תחת השם הנאמן למקור, "הנערים מרחוב פאל", בליווי איוריו של דני קרמן. מכיוון ש"הוחתמתי" מילדות על התרגום הראשון, שהופיע במספר מהדורות, אני שומרת לו אמונים, למרות שאני מודעת לאי דיוקים (וגם למרות שגיליתי בקריאה הנוכחית שלאורכו של הספר כולו הניקוד שגוי באופן כמעט מביש).

כשקראתי כעת על הספר ברשת מצאתי כי בארצות שונות ברחבי הגלובוס הוא מצוין כספר ילדות בלתי נשכח. למרות שהוא מעוגן ברחובות בודפשט, ואולי יש בו ניואנסים שקוראים הונגריים מיטיבים להבין מאחרים, הוא בפשטות ספר חוצה גבולות וגם חוצה זמנים.

נהדר.

A Pál utcai fiúk – Molnár Ferenc

יזרעאל

תרגום: רות כץ ושאול קנצלר

1968 (1906)

ד"ר סתיו אלבר, מומחית הצפנה, מנגישה את תחום עיסוקה לילדים. בשפה נהירה ובלתי מתיילדת, תוך שילוב אנקדוטות היסטוריות, היא מספרת בתמציתיות על חשיבות ההצפנה, על נוכחותה בכל מקום בחיינו, ועל התפתחותה מימי התנ"ך ויוליוס קיסר ועד היום. את הספר מלווים אתגרי הצפנה ופענוח שילדים יכולים להתמודד איתם, בצירוף כלים להתנסות אינטראקטיבית.

את הספר מלווים איורים פשוטים וחביבים המשתלבים בטקסט, פרי מכחולה של שמרית שולמן.

כמי שתומכת מאוד בגישה המעודדת הנחלת ידע בגיל צעיר, על פני הגישה – השגויה בעיני – של "קשה מדי" ו"לא לגילך" ו"כשתגדלו תבינו", עצם כתיבת הספר ופרסומו נאים מאוד בעיני. מכיוון שהביצוע מכבד את הקוראים הצעירים ומכיר ביכולותיהם, אני שמחה להמליץ עליו.

מראיון עם הכותבת למדתי שהספר מיועד לבני שמונה עד שלוש-עשרה. אני יכולה להעיד שגם הח"מ, שרחוקה שנים מילדותה, נהנתה ממנו.

טוב שיש ספרים כאלה.

הוצאה עצמית

2024

את טום סוייר אין צורך להציג. הילד התחמן, ההרפתקן, ההולך שבי אחר דמיונותיו, מוכר וידוע. פרשת צביעת הגדר הפכה מזמן לקלאסיקה, אהבתו לבקי מרגשת גם היום, והאוצר שנופל לידיו ולידי האק עדיין משמח. חזרתי אל הספר בעקבות קריאת "הרפתקאותיו של האקלברי פין" במהדורתו המוערת, גם מתוך סקרנות לגלות איך אחווה אותו אחרי שנים, וגם כדי ללמוד מן ההערות שצורפו אליו.

המתרגם יניב פרקש התמודד גם כאן יפה עם שפה לא קלה לתרגום. ההערות בספר הזה הן שלו, וכפי שהוא מסביר בהקדמה, בהעדר מהדורה מוערת בשפת המקור הוא הונע מתוך סקרנות להעמיק במקורות ובפרשנות. בפורמט הדיגיטלי ההערות מרוכזות בסופו של כל פרק, מבנה שמאפשר קריאה רצופה בטקטס ללא הסחות דעת, והנאה מן ההערות בנפרד.

בשונה מן הספר המוקדש להאקלברי, שחשתי כאילו הופנה למבוגרים אבל כך שגם ילדים ייהנו ממנו, בספר של טום התחושה היא הפוכה. הסופר כותב במבוא לספר כי הוא מיועד לקוראים צעירים, ויחד עם זאת "חלק מכוונתי היה לנסות להזכיר בנועם למבוגרים כיצד נראו פעם הם-עצמם, כיצד הרגישו וחשבו ודברו, ואילו מפעלות מוזרות העסיקו אותם מדי פעם". הספר נקרא ברובו כהרפתקאות תמימות של ילד שובה לב, והקורא המבוגר, כך נראה לי, קורא אותן בחיוך סלחני ונוסטלגי. גם האקלברי וגם טום מוצאים עצמם במאבק שהסופר הגדיר בדברו על האק כ"התנגשות בין לב בריא למצפון מעוות", אבל בעוד בספר של האקלברי ההתנגשות הזו מניעה חלקים נרחבים מן העלילה, לצד הרפתקאות מלבבות, בספר של טום היא נוכחת אך אינה דומיננטית. יתכן שמשום כך, משום העומק הרעיוני, האקלברי דיבר אלי יותר מטום.

למארק טוויין היו דעות מוצקות על החברה בימיו, לא בהכרח מחמיאות, והוא הביא אותן לידי ביטוי בספריו. גם כאן, למרות שמדובר בספר הרפתקאות קליל יחסית, השתרבבו כמה מהן. הנה שתיים לדוגמא.

בתיאור תחרות חיבורים יומרניים הוא מתייחס, בין השאר, לנטיה הספרותית להטיף: "ויחוד שציין והכתים אותם במובהק היה ההטפה המושרשת והבלתי נסבלת שכשכשה בזנבה הקטום בסופו של כל אחד ואחד מהם. יהא אשר יהא הנושא, נעשה מאמץ מייסר לעקמו לכיוון כזה או אחר שהדעת המוסרית והדתית תוכל להגות בו ולהתחזק לאורו. הצביעות הבוטה שבהטפות הללו לא די היה בה להביא לסילוק האופנה מבתי הספר, ועד ימינו-אנו לא הצליחה לעשות זאת; יתכן שלעולם לא תצליח, כל עוד עומד העולם על מכונו".

וזה מה שיש לו לומר על הנהיה הבלתי מוסברת אל פושעים, שמתמיהה גם היום: "סברו שאינג'ן ג'ו רצח חמישה מתושבי העיירה, אך מה בכך? אפילו היה הוא השטן בכבודו ובעצמו היו נמצאות די סמרטוטיות שישרבטו את שמותיהן על בקשת חנינה ויזילו עליה דמעות ממפלי-התמיד הפגומים והדולפים שלהן".

הספר מלווה באיורים המקוריים של טרו ויליאמס. את העטיפה הנאה ציירה כריסטינה קדמון.

מהנה ומומלץ.

The Adventures of Tom Sawyer – Mark Twain

אריה ניר

2009 (1876)

תרגום מאנגלית והערות: יניב פרקש

החפרפר טורח להכין את ביתו שתחת האדמה לקראת האביב, מנקה ומקרצף ומסייד בשקדנות, עד שרחש האביב מעליו קורא לו לצאת. הוא משליך את מברשת הצבע מידו, מפטיר "שהכל יתפוצץ, נמאס לי לשפץ", וחופר את דרכו החוצה. השמש, הפריחה, תחושת החופש, כל אלה ממלאות אותו חדווה, ויותר מכל הוא מתפעם מן הנהר שאותו הוא רואה לראשונה. השיטוט המאושר הזה מוביל אותו לחברות עם עכברוש המים, טיפוס טוב לב, שמח בחייו, והחבר שכל אחד צריך. חייהם של החברים החדשים משתלבים באלה של הקרפד העשיר, השחצן, הקפריזי, שחי בטירה לצד הנהר, נסחף בהתלהבות אחרי כל גחמה העולה בראשו, ויוצא מכל תסבוכת שחצן ומלא מעצמו עוד יותר. את הרביעיה סוגר התחש, המבוגר האחראי, הרציני, שתמיד מזומן עם תכנית ועם עצה לשעת הצורך.

אם הדברים שלמעלה נשמעים כתיאור של ספר ילדים, יש בזה משהו מן האמת. יש בספר חן ופשטות ותום שיכולים לכבוש את לבם של קוראים צעירים, ואם יש בו מסרים כלשהם הם מוכמנים יפה ואינם מוטחים בפני הקוראים. אבל כמי שכבר מזמן אינה ילדה אני יכולה להעיד שהספר הקסים גם אותי. הוא מצחיק ונוגע ללב, דמויותיו מייצגות בנאמנות טיפוסים אנושיים מציאותיים עד מאוד, והדינמיקה ביניהן יכולה לשמש מודל לאופן שבו אנשים צריכים לנהוג זה בזה.

הארבעה, בהרכבים שונים, לפעמים עם חברים נוספים, עוברים חוויות בקשת שבין פרוזאיות למיסטיות. החפרפר והעכברוש יוצאים לחפש את בנו של כלב הים שאבד והותיר את אביו שבור לב; החפרפר הסקרן יוצא לשיטוט ביער, ומבלה שם שעות של אימה עד שהעכברוש מגיע להציל אותו; התחש מתכנן תרגיל לשחרור הטירה מפולשים; ועוד הרפתקאות פשוטות עד דרמטיות, שכוחה של הידידות מניע אותן ומביא אותן לסיום משמח.

והקרפד? הוא מבטיח שוב ושוב לעשות מאמץ לרסן את דחפיו, אבל רוב הזמן אינו מסוגל לכך, וכשהוא נחלץ מצרה יש לו תמיד סיפור חדש לפאר בו את עצמו. "רוב סיפוריו היו בעצם מהסוג של מה-שיכול-היה-לקרות-אלו-חשבתי-על-זה-בזמן-במקום-עשר-דקות-אחר-כך. אלה הן תמיד ההרפתקאות היפות והמרתקות ביותר, ומדוע לא נחשוב אותן לשלנו, ממש כמו הארועים הפחות מוצלחים שקרו באמת?"

הספר תורגם לעברית מספר פעמים. כל מתרגם ושיטתו, אך כולם שימרו את השם המאוושש שהעניק לו המתרגם הראשון, יונתן רטוש. התרגום שהגיע אלי הוא של יעל רנן, ונהניתי מיופיו הנאה מרובה.

את הספר מלוות תמונות מהסרט משנת 1984, ועיטורי העמודים לקוחים מהמהדורה האנגלית של 1983.

משובב לב ומומלץ.

The Wind in the Willows – Kenneth Grahame

אדם מוציאים לאור

1986 (1908)

תרגום מאנגלית: יעל רנן