תגית: יצחק בשביס-זינגר

"הסופרים הללו התעלמו מגיבור מן הסוג הרעב, המותש, שאין לו מקום לישון, ואין לו מושג במי הוא מאוהב […] הסופרים, כמו הפוליטיקאים, משקרים ומכלילים הכללות שאינן תואמות את העובדות". דוד בנדיגר, צעיר כבן תשע-עשרה, סופר בשאיפה, סבור שהספרות הפופולרית מציגה מצג שווא רומנטי שבמרבית המקרים אינו מחובר למציאות. "ספרות חדשה חייבת להופיע, ספרות שאין בה כללים מוכתבים מראש, או חוקי פתיחה. ויושם הקץ להבחנה בין ספרות ופילוסופיה. היא תייצג אנשים על כל מעשיהם, מחשבותיהם, גחמותיהם וטירופיהם. אף שהספרות בחנה תמיד את אופיו של האדם, היא התעלמה כמעט תמיד מחוסר-אופיו של האדם המודרני". יצחק בשביס-זינגר המבוגר, בשנות הששים לחייו, הביא לידי ביטוי ב"הסרטיפיקט" את כל אותם המרכיבים שמנה גיבורו הצעיר.

דוד הוא בן דמותו של הסופר. בנו של רב שהתנער מן העולם הדתי, אחיהם הצעיר ואדום השיער של סופר וסופרת יידישאים, להוט אחר נשים אך לוקה בביישנות משתקת, מתלבט בין כתיבה בעברית וכתיבה ביידיש, מעמיק בהגות פילוסופית, ומבקש לעצמו את ההכרה כסופר בזכות עצמו. בראשית שנות העשרים של המאה הקודמת, אחרי נסיון כושל להתפרנס כמורה, החליט לנטוש את העיירות הקטנות ולנסות להתמודד עם החיים בורשה שבה נולד. הוא חסר פרוטה, וגם אם מזדמנת לו אחת הוא מצליח בדרך-כלל לאבד אותה. רעב, לבוש בבגדים שראו ימים טובים יותר, בנעליים מתפוררות, הוא מתדפק על דלתות קרובים ומכרים, ונע בין הזיות על גדולה ליאוש.

פתרון למצבו מזדמן לו בדמות סרטיפיקט שישגר אותו לארץ-ישראל. מה יעשה שם בחור חלוש, שלא יצלח לשום עבודה קשה? איך יוכל להתפתח כסופר בארץ שבה יש יותר סופרים מקוראים? לא ברור. אבל הרעיון לפתוח חיים חדשים קורץ לו. אלא שאליה וקוץ בה. הסרטיפיקט רשום על שמו, אך בעצם אינו מיועד לו, אלא למינה, בת למשפחה עשירה שמבקשת להצטרף אל ארוסה שכבר היגר. דוד נדרש להנשא לה, כדי שתוכל לעלות אתו כאשתו, ומתחייב להתגרש ממנה בסוף המסע.

סיפורו של דוד מעת קבלת ההצעה ועד סופה של העלילה הוא סיפורם של היהודים בורשה באותה תקופה, ובהרחבה סיפורם של יהודי מזרח אירופה. אלו הן שנים סוערות. מלחמת העולם הראשונה הסתיימה לא מכבר, והותירה חורבן ומצוקה. הקומוניזם קונה לו מאמינים אדוקים, למרות שיש המתחילים לחוש בצדדיו האפלים. זוהי גם עת של התנערות מאמונות דתיות, ושל שינוי במעמדן של הנשים. דוד, שבגילו הצעיר הוא עדיין בלתי מגובש, קצת נאיבי, ספקני וחקרן, ונתון לטלטלות של מצב רוח, אינו חדל לתהות על סביבתו. "התיבה המפטפטת שבתוכי, זו שחושבת בלי הרף", כדבריו, אינה עוצרת לרגע. הוא מתחבט בשאלות של מוסר, אלוהים, גורל, אנטישמיות, קורא ספרי פילוסופיה, מנסה להיות הוגן והגון ולא תמיד מצליח. למרות שנדמה לעתים כי הוא נסחף עם כל שינוי בזרם, הוא חותר בעקשנות אל המטרה האמיתית היחידה שלו, להיות מוכר כסופר, והוא מודע עד מאוד לפגמיו. "חשתי טינה כלפיו כי נהגתי בדיוק כמוהו", הוא מודה כשהוא מעביר ביקורת על מי שהתגורר בעבר בכוך החשוך ששכר, וכמוהו ניהל פרשיית אהבים עם אחת מבעלות המקום. "אף שאני עצמי חייתי חיים מתירניים, מתירנותן של נשים זעזעה אותי", הוא מעיר במקום אחר, עירני למוסר הכפול.

כמו בספריו האחרים של בשביס-זינגר, השילוב של סיפור פרוע כלשהו עם הגות עובד מצוין. דוד, למרות מגרעותיו, שיכולות להסלח בשל גילו הצעיר, הוא דמות מתחבבת, והיכולת שלו להפוך כל פן בחייו למושא מחשבות מעמיקות מרשימה, ומעניקה לספר מימד רוחני ואינטלקטואלי מעניין.

הספר ראה אור לראשונה ביידיש ב-1967. תרגומה המוצלח של עופרה עופר נעשה מן הנוסח האנגלי שראה אור ב-1992.

מהנה, מעורר מחשבה ומומלץ.

The Certificate – Isaac Bashevis Singer

ספרית מעריב

1993 (1967 יידיש, 1992 אנגלית)

תרגום מאנגלית: עופרה עופר

כחמישים סיפורים ביוגרפיים נכללים ב"אנשים בדרכי". בספר סיפורים קודם, "בית הדין של אבא", תיאר בשביס-זינגר את קורותיו ואת קורות משפחתו, כמו גם פרקים מקורותיהם של האנשים שבאו לבקש עצה והלכה מפיו של אביו, בארבע-עשרה השנים הראשונות לחייו, בעיקר מתקופת מגוריהם בורשה. "אנשים בדרכי" מספר בחלקו הראשון על אותה התקופה. חלקו השני, הקצר יחסית, מתרחש בבילוגריי, שאליה עברו בשל המצוקה הקשה של אחרי מלחמת העולם הראשונה. בחלקו השלישי המספר, שהוא כבר בן שבע-עשרה, שב לורשה, ועושה צעדים משמעותיים אל עתידו הספרותי.

הסיפורים, מטבע הדברים, "נגועים" בתובנה של המספר המבוגר, אבל בשביס-זינגר במודע מבקש לשמור ככל האפשר על נקודת המבט המקורית, ולתאר את הארועים כפי שחווה אותם הילד והנער. בחלקו הראשון של הספר הוא מתאר "ילד אדום-פאות, שמתערב בעסקי זרים, יודע סודות מוזרים וחושב מחשבות פראיות", ילד סקרן שמקשיב מאחורי דלתות סגורות לסודותיהם של המבקרים הרבים בבית, ואת שאינו שומע הוא משלים מדמיונו. "כבר רתחה בי מרדנות העולם העכשווי והתשוקה ההרפתקנית למהפכות, לחידושים פראיים, לשינויים מופלאים", הוא מעיד על עצמו, ואת תשוקותיו אלה הוא מזין בספרי מתח שהוא קונה כשמזדמנת לו פרוטה. סיפוריהם של הבאים להתייעץ עם אביו האידיאליסט, וגם עם אמו המעשית, יוצרים יחדיו פסיפס של החיים היהודיים בורשה של לפני מלחמת העולם הראשונה, ונקודת המבט הילדית מְשווה גם למצוקה האובייקטיבית וגם לחיבוטים הסובייקטיבים חן והומור.

פרקי בילוגריי מתארים נער צעיר שמנסה לבור את דרכו בחיים. "מה יהיה בסופי? מה אצמח? אינני יכול להגיע להשכלה שיטתית, אינני לומד מקצוע. ב'יידישקייט' אינני מאמין יותר. מ'גויישקייט' אני רחוק כרחוק שמים מארץ. ואיפה מקומי? מה אהיה?" הוא מתנסה בכתיבה בעברית, אך חש מוזר לכתוב כשהוא נעזר במילון. נסיונות הכתיבה שלו ביידיש מהוססים. הוא נמשך לעתים אל החברותא בבית המדרש, אבל בטוח שמקומו אינו שם. אביו איבד עם המעבר לבילוגריי את מעמדו – "הוא לא היה רב כאן ואפילו לא מורה-הוראה. היה חתנו של הרב הזקן בלבד" – אך בנו לא איבד את העירנות לסביבה, את הסקרנות, ואת הדמיון המשלים את סיפוריהן של הבריות. "יותר מאשר חיות רבות ארבו סביב בילגוריי ובעיר גופא – שדים, לצים, שדונים, אנשי-זאב, ליליות ושאר מיני רוחות רעות", ואלה יאכלסו את כתיבתו העתידית.

פרקי ורשה נפתחים בבריחה. גונבה לאוזניו של הנער שמועה על סמינר ורשאי רבינרי, תחכמוני שמו, שיעניק הן השכלה יהודית והן השכלה כללית, ויכשיר את בוגריו להיות או רבנים או סטודנטים באוניברסיטה. עבור מי שפוסח על שתי הסעיפים נדמה שמדובר בפתרון מושלם. אמנם מדובר בסמינר שעדיין לא נפתח, אבל גיבורנו האימפולסיבי יוצא לדרך מבלי להודיע לאיש וללא אמצעים להגיע ליעדו. הנסיעה ההרפתקנית הזו, שסופה התקבלות לסמינר אך גם חזרה בלית ברירה לבילוגריי, מתוארת בחיות רבה בכמה מן הסיפורים. בין השאר הוא מתאר את האנטישמיות הבוטה והמתעללת שחוו יהודים שנסעו כמוהו ברכבת. "אלה המתפעלים מן הגלות היהודית, היו צריכים לחוות נסיעה שכזאת". הנסיעה הזו אמנם הסתיימה בחצי תבוסה, אבל היא פתחה לו את הפתח אל ורשה, ובאמצעות אחיו ישראל-יהושע, שחזר לורשה אחרי מספר שנים בקייב, ניתנה לו דריסת רגל בעולמם של הסופרים.

לצד ההתפעלות מדמותו של נער סקרן, עירני, פילוסופי, ומתחבט רבות בשאלות של משמעות, יש בכמה מן מהסיפורים פן שוביניסטי בלתי נעים. ההוצאה, שחשה בכך, צירפה בתחילתו של הספר ציטוט מספרו האוטוביוגרפי של בשביס-זינגר, "איש צעיר מבקש אהבה", שנועד אולי לרכך את השוביניזם: "ויינינגר, שופנהאואר, ניצ'ה ונסיוני שלי הפכו אותי לשונא נשים. חשקתי בנשים אך בו בזמן ראיתי את מגרעותיהן, שהעיקרית בהן (מדובר בנשים מודרניות ולא נשות הנוסח הישן) דמיונן המדהים לי: אף הן תאוותניות, ערמומיות, אנוכיות ולהוטות אחרי הרפתקאות".

למעט החריקה הזו, נהניתי מאוד לקרוא את הספר, כמו את מכלול יצירתו של בשביס-זינגר, שהוא סופר חד-עין ובעל כשרון ניכר להחיות בסיפורים תוססים מציאות שהיתה ואיננה. הוא משלב לבלי הפרד הרהורים פילוסופיים עם קונדסות ילדותית, התחבטויות גורליות עם הומור, והתוצאה מלבבת.

מיין טאטנס בית-דין שטוב (המשכים זאמלונג) – יצחק באשעוויס זינגער

ספרית פועלים

1999 (1996)

תרגום מיידיש: אריה אהרוני

האיור על הכריכה: יוסל ברגנר

יוסף שפירא, ניצול שואה, פגש אחרי המלחמה את בת זוגו צילה, שניצלה אף היא. השניים נישאו, תכננו לעלות לארץ, אך התגלגלו לארצות-הברית, שם עשה יוסף חיל בעסקיו. חייו נקלעו למשבר בערב סוער אחד. תחילה התברר לו שפילגשו לא רק סחטה ממנו כספים אלא גם קיימה קשר מקביל עם גבר אחר. כשהסתלק מביתה ושב לביתו מוקדם מו המתוכנן, מצא את אשתו בחברת מאהב. הוא ארז את חפציו בו במקום והסתלק, ולאחר סדרת טלטלות מצא את מקומו בחברה החרדית בירושלים.

שפירא הוא דמות מעצבנת, ולדעתי לא מהטובות של בשביס-זינגר. עולמו נחלק לשחור וללבן, כשבצד אחד ניצב העולם הדתי-אמוני, תמים וטהור וחף מליקויים, ובצד השני כל מי שאינו משתייך לעולם זה, נטול ערכים, נטול מוסר, צבוע וריקני. "אין מוסריות ללא דת", הוא קובע, ומכיוון שאינו מסוגל לרסן את תשוקותיו הוא מקיף עצמו בסייגים ובאיסורים הלכתיים כדי להשמר מן היצר הרע. דרכו אל הדת אינה נובעת מאמונה, אלא מבריחה. כדרכם של חוזרים בתשובה רבים הוא קופץ מקצה אל קצה, מן החיים ההוללים שניהל אל הכללים הכפייתיים של הדת. איך יכול אדם שעבר את מוראות השואה וחווה את הקומוניזם להאמין בטוב לבו של אלוהים? אליבא דשפירא, אין בכך צורך. "אף אם הקדוש-ברוך-הוא אכזר, אעדיף לדבר אל בורא חוסר צדק בעולם מאשר אל נוכל מן הק.ג.ב.. אם אלוהים אינו בעל חסד, הוא לפחות חכם. אך מה על הרשעים? הללו טיפשים נוסף על כך…". אלוהים בגרסת הרע במיעוטו. "אימצתי את התורה ואת מפרשיה, כיוון שאני בטוח שאין ברירה טובה יותר", הוא מסכם כשהוא גולל את קורותיו באוזני הסופר. הוא מודה שגם שנים אחרי ששינה את אורח חייו הוא עדיין אינו מאמין באמונה שלמה, אבל אין דאגה בלבו, שכן נעשה קדם לנשמע, והאמונה תגיע עם המעשים.

לעמדות הקיצוניות הללו יש להוסיף גם את השוביניזם הבוטה שלו, את זלזולו בכל אשה, למעט אשתו השניה, בתו הצנועה של רב, ואת הסטנדרט הכפול שלו לפיו החזקת הפילגש היתה לגיטימית, אבל החזקת מאהב הפכה את אשתו לפרוצה. איכשהו הוא מצליח לראות את עצמו כקורבן, ומרחיב את הקורבנוּת לגורלם המר של כל הגברים שנישאו לכל הנשים.

בשביס-זינגר עוסק בספר זה בנושאים שהעסיקו אותו במרבית יצירתו. אורח החיים המסורתי ואורח החיים המודרני, יחסי גברים-נשים, צמחונות, אמונה אחרי השואה ועוד. הבעיה כאן, כך אני סבורה, היא בהפקדת הדיון בידיו של אדם מעורר עוינות בתפיסותיו הקיצוניות, ובעיני אף מעורר בוז.

בהקדמה לספר מבדיל עצמו הסופר מגיבורו בהיבט של הפתרון שבו בחר שפירא, הווה אומר, כלשונו, "בריחה מוחלטת מן הבעיה האנושית". לעומת זאת, הוא סבור כגיבורו שקיימת בעיה קשה הנובעת מהידרדרותו של האדם המודרני. "דרכי הגאולה שהוא ממליץ עליהן", הוא אומר על שפירא, "יתכן שאין בכוחם לרפא את פצעי האנושות, אך אני מקווה שהכל יכירו את טיבה של המחלה".

ובכל זאת אמליץ על הספר. גם בשל הכתיבה הטובה כתמיד של בשביס-זינגר, וגם משום ההנאה שבניהול ויכוח עירני עם דמות ספרותית.

תחת השמש, אגב, כנראה באמת אין כל חדש. בספר, שנכתב ב-1973, מספר שפירא על התרשמותו מן החברה היהודית בארץ בשנות הששים, המפולגת בין חילוניים לחרדים ובין שמאל לימין. "אנו אומה קטנה, כמחציתה הושמדה, ואילו הנותרים מסוכסכים, אכולי מחלוקת ושנאה".

The Penitent – I. Bashevis Singer

ספרית פועלים

1986 (1973)

תרגום מאנגלית: ישראל זמיר

"המפתח" הוא קובץ בן שישה-עשר סיפורים, חמישה-עשר משל יצחק בשביס-זינגר, ואחד משל בנו, ישראל זמיר, שתרגם את מרבית הסיפורים, למעט "הבן" שתורגם על ידי שלמה שנהוד. בהקדמה לספר כותב זמיר: "לתרגם יצירות של אב, אינו מן הדברים המקובלים. נוסף על הקשיים הרגילים, יש ואתה מוצא את עצמך נלכד בדילמות רגשיות שעליך להתמודד איתן". מן הסתם זו הסיבה שנמנע מלתרגם את "הבן", הקרוב אליו אישית מכולם. בשביס-זינגר, שנפרד מאמו של בנו כשהילד היה בן חמש, מתאר בסיפור את פגישתו הראשונה אתו עשרים שנה אחר-כך. הסיפור שכתב הבן, "הפגישה", עוסק באותו הארוע, והקריאה בשניהם בזה אחר זה מיוחדת.

הסיפורים שבקובץ סובבים סביב הנושאים שהעסיקו את בשביס-זינגר במכלול יצירתו – כתיבה, הגירה, אמונה ואפיקורסות, לשון, הקשרים והניכור בין העולם החדש לישן, יחסי גברים-נשים, העולם היהודי על ריבוי גווניו. ברבים מן הסיפורים המספר הוא סופר, שהביוגרפיה שלו שאולה מזו של הכותב, סופר ששפתו יידיש, שהגיע מאירופה הישנה ומנסה למצוא את מקומו באמריקה, שמצליח לעשות לעצמו שם. הכתיבה שלו מדויקת מאוד, בוראת עולם במספר דפים מצומצם, עשירה בתובנות ומעוררת למחשבה.

נגע ללבי יותר מכולם הסיפור שנתן את שמו לקובץ. אשה בודדה, מזדקנת, חיה בגפה בדירה שהפכה למבצר, מתקשה להתמודד עם החוץ, בטוחה ששכניה, כמו העולם כולו, חורשים רעה נגדה. מפתח שבור, שבגינו היא מוצאת עצמה מעבירה לילה מחוץ לדירה, מוליך אותה לגילוי שיש בעולם יופי וטוּב לב.

אהבתי במיוחד גם את "הבן מעבר לים", שמפגיש בן שהיגר לאמריקה עם הוריו שנותרו בעיירה באירופה שכמו קפאה בעבר, ואת "המושבה", המתאר ביקור של סופר במושבה שהקים הברון הירש בדרום-אמריקה, מושבה שחוותה את עידן צבי מגדל, ושלא נותר בה דבר מחזונו של הברון.

אבל אין באמת צורך לבחור מועדפים. כולם כתובים במיטב כשרונו של בשביס-זינגר, וכל אחד מהם מעניין ונכנס ללב בדרכו.

מומלץ, כמובן

The Key – I. Bashevis Singer

ספרית פועלים

1978

תרגום מאנגלית: ישראל זמיר

אהרון גריידינגר הוא בנו של רב המגשש את דרכו אל עולם הספרות היידית בורשה של שנות השלושים. אהרון, החולק פרטים ביוגרפיים עם יוצרו, בילה את שנות ילדותו כבנו של רב ברחוב קרוכמלנה 10, הבית בו גדל בשביס-זינגר, ומגיל צעיר התחבט בשאלות פילוסופיות. כמו דמויות רבות אחרות של הסופר, הוא תוהה האם קיימת בחירה חופשית או שהחיים הם משחק מכור, האם הנשמה ממשיכה להתקיים אחרי מות הגוף, מהו תפקידו של אלוהים בעולם בכלל ובחיי האדם בפרט, אילו מן החוקים שחוקקה לעצמה האנושות מחייבים את היחיד, האם אפשר להתגבר על קנאה ועל רכושנות, האם יצר לב האדם טוב או רע מנעוריו. החיפוש הבלתי מסתיים אחר תשובות מרומם את רוחו וגם מדרדר אותו אל תהומות היאוש, כפי שהוא מתאר: "מיום שעזבתי את בית אבי חייתי במצב של יאוש מתמיד. מפעם לפעם שקלתי בדעתי את האפשרות לחזור בתשובה, לחזור אל היהדות האמיתית. אבל לחיות כאבי, כסבַי, כסביהם של סבי, ללא אמונתם – האם הדבר אפשרי? כל פעם שנכנסתי לספריה, עלה בי ניצוץ תקווה, שאולי אמצא באחד הספרים רמז, כיצד יכול אדם בעל נטיות והשקפת עולם כמו שלי לעשות שלום עם נפשו".

בחיפושיו הוא מסתייע בדמויות ססגוניות, ובראשן מוריס פייטלזון, פילוסוף מטעם עצמו, כופר ומאמין בעת ובעונה אחת, שדמותו המורכבת והבלתי שגרתית מזכירה את זו של נביאי השקר המהלכים קסם על אהרון. יצירתו המצליחה ביותר של אהרון בתקופה המתוארת בספר היא ביוגרפיה מעורבת בבדיה של יעקב פרנק, המתפרסמת בהמשכים בעיתון, והוא מתכנן ספר שלם שיעסוק בו, ואחריו ספרים שיעסקו בנביאי שקר אחרים. דמויות נוספות הן של בני הזוג חיימל וצרלה, המאמצים אותו כבן או כחבר או כשותף מיני; סם ובטי האמריקאים, איש תיאטרון ושחקנית שמבקשים ממנו לכתוב עבורם מחזה, והופכים חלק בלתי נפרד מחייו באופנים שונים; דורה, בת זוגו הקומוניסטית, שעל דיעותיה הוא חולק; טקלה, משרתת בבית בו הוא שוכר דירה, שאיתה, כמו עם נשים אחרות, הוא מקיים קשר מיני-ידידותי בלתי מחייב רשמית אך מחייב נפשית, ועוד.

הימים הם ימי פריחת הנאציזם בגרמניה, האנטישמיות בפולין עזה מתמיד, והצל המאיים של המלחמה הבלתי נמנעת ושל האסון לעם היהודי שיגיע איתה מרחף מעל כל הדמויות. לברוח או להשאר? כל אחד מגיבורי הספר מתחבט בשאלה זו בדרכו. לאהרון אין כל ספק ששום נס לא יתרחש, ובשביס-זינגר מביע מפיו, במהלך שיחה עם דורה, דעה שלילית ומייסרת על האנושות: "את מדברת על ההמונים כאילו היו כבשים תמות, ורק נבלים אחדים אשמים בטרגדיה האנושית. למעשה, חלק גדול של ההמונים עצמם רוצים להרוג, לשדוד, לאנוס, ולעשות את מה שעשו תמיד היטלר, סטלין ועריצים כמותם […] האמת המכוערת היא כי מספר רב של אנשים – במיוחד צעירים – הם בעלי תאווה לרצוח. דרושה להם רק אמתלה או עילה. פעם אחת הם עושים זאת למען הדת; בפעם אחרת, למען הפשיזם או כדי להגן על הדמוקרטיה. הדחף שלהם להרוג כה חזק, שהוא גובר על הפחד להיהרג […] לא היו אמביציה מטופשת או טירוף שלא היו בני אדם מוכנים למות למענם". כעשור ומחצה מאוחר יותר, כשחיימל ואהרון נפגשים בישראל, מצולקים מאובדן יקיריהם בסערת המלחמה והשואה, מודה חיימל כי, "זכרתי את דבריך: 'העולם הוא בית מטבחיים ובית זונות". בשעתו נראו לי הדברים כהגזמה, אבל זו האמת המרה. רואים בך מיסטיקן, אבל לאמיתו של דבר אתה ריאליסט מובהק".

בתוך השאלות וההתחבטויות וחיפוש הדרך, שני דברים נותרים קבועים ובלתי משתנים בחייו של אהרון: הצורך לכתוב ושושה. את שושה הכיר אהרון כשהיו שניהם ילדים, ומשפחתה התגוררה אף היא בקרוכמלנה 10. בניגוד לאהרון, תלמיד חדר ואוטודידקט, שושה התקשתה בלימודיה עד שהושעתה מהם כליל. אהרון ביקש להרחיב את אופקיו, לבדוק את העולם שמחוץ לדלת האמות של הבנין ושל אורח החיים שלתוכו נולד; שושה היתה ילדה תמימה, תלותית, מסתגרת בביתה ומסתפקת בבובותיה. למרות הפערים ביניהם, ולמרות שלא נאה לבנו של רב לבלות בחברתה של ילדה, נפשותיהם של השניים נקשרו. דרכיהם נפרדו כשמשפחתה של שושה עברה לקרוכמלנה 7, ובמקום שבו כל מעשה של כל אדם נצפה ונותח, האפשרות להתגנב אל דירתה מבלי שירגישו בו כבר לא היתה קיימת. מרחק של מטרים ספורים, ובכל זאת כאילו חיו בעולמות שונים. שנים אחר כך, נמשך אל חברת ילדותו כבחבלי קסם, סר אהרון לבקר אותה, ומצא לתדהמתו שלא השתנתה כלל. גופנית ונפשית כאילו קפאה במקום בו היתה בפעם האחרונה בה נפגשו. כששהה בחברתה ושוחח איתה תהה "כלום מצאה שושה איזו דרך מאגית לעצור את מרוצת הזמן?". לערוצים השונים בהם התנהלו חייו נוספה דירתן של שושה ושל אמה. "מה אתה רואה בה?", נשאל בתהיה לנוכח הקשר המשונה שבין סופר-פילוסוף איש העולם הגדול ואשה-ילדה אדוקה בדתה, רדופת חזיונות מיסטיים ומסוגרת בעולמה. "אני רואה את עצמי", השיב. "היא האשה היחידה שאני יכול לתת בה אמון", הוסיף כשדחה הצעה להמלט מפולין ולהותירה מאחור. נדמה כי למרות הילדותיות והתלותיות והאמונות הטפלות וחרדת הנטישה שלה – "אתה יכול לעשות בי מה שתרצה […] אבל אל תשאיר אותי לבדי", אמרה לו – היא היתה עבורו בית וזכרון ילדות ומקום לשוב אליו, הנקודה היציבה שבעין הסערה.

"שושה" הוא ספר הגותי במעטפת של סיפור אהבה, ובשני פניו הוא כתוב במעורבות עמוקה, נוגע ללב, מעניין מאוד ומעורר מחשבה. מומלץ, כמובן.

Shosha – Isaac Bashevis Singer

עם עובד

1978 (1978)

תרגום מאנגלית: צבי ארד

"משוגע", שראה אור באנגלית ב-1994, כשלוש שנים לאחר מותו של הסופר, פורסם לראשונה בהמשכים בראשית שנות ה-80 בעתון היהודי-אמריקאי פארווערטס (forward). התרגום לאנגלית נעשה על ידי הסופר עצמו יחד עם נילי וכטל. שמו המקורי של הספר היה "נשמות אבודות", ושני השמות כאחד הולמים אותו.

המספר, אהרון גריידינגר, הוא בן דמותו של בשביס-זינגר, סופר יהודי יליד פולין, העובד בראשית שנות החמישים בעתון פארווערטס, וכותב ביידיש. הסופר העניק לגיבורו פרטים אוטוביוגרפיים נוספים: אח סופר, צמחונות, שיער אדום, ידיעת אספרנטו, כתיבה תחת מספר שמות, שורשים בבילגורי (מקום הולדתה של אמו), כמו גם פרטים מתוך ספריו.

גריידינגר וסובביו הם תוצרי עולם שהתערער. חלקם עברו את השואה על בשרם, חלקם, ובהם גריידינגר עצמו, עזבו את אירופה בעוד מועד, אך איבדו קרובים וחברים. הם נאבקים לתת משמעות לחיים לאחר התפרקות כל המסגרות, הפיזיות והמוסריות, שהכירו. גישתו של המספר פטליסטית, פסימית, פורקת עול מוסכמות, ובמידה רבה זוהי גם תפיסת עולמם של האנשים שבחוגיהם הוא מסתובב. המסגרת המשפחתית הזוגית והנאמנות המונוגמית אינן מספקות אותם, האמונה באלוהים ספגה מהלומה, ערכי המוסר התגמשו בתנאים הבלתי אנושיים של השואה. לגריידינגר דעות ברורות בנושאים אלה ובאחרים, ולאורכו של הספר הוא מביע אותן, גם כחלק מן העלילה, וגם בתפקידו כמחזיק בטור עצות.

בעמדתו כיועץ גריידינגר כותב: "נתתי לכולם אותה עצה – למתאבד לעתיד, לסטליניסט שהתפכח, לבעל הנבגד, לחולת הסרטן, לסופר שלא זכה בהכרה, ולממציא שהפטנט שלו נגנב: העולם הזה אינו עולמנו, לא אנו בראנו אותו, אין בידינו כוח לשנותו. "הכוח העליון" העניק לנו מתנה אחת: בחירה, החופש לבחור בין מכאוב אחד לאחר, בין אשליה אחת לאחרת. עצתי היתה, אל תעשו דבר". הוא סבור שהחיים הם שורה של משברים, וטוב שכך,  "כי כשהמשברים נגמרים, מגיע השעמום – הסבל הגרוע מכל". הוא מאמין בקיומו של כוח עליון, אך לא באל רחום וחנון, ובמענה לשאלה האם הוא מאמין באלוהים, הוא עונה: "אני מאמין בחוכמתו, לא ברחמיו […] כל אחד יכול לראות את חוכמתו – בין אם תקרא לזה אלוהים ובין אם תקרא לזה טבע. אבל איך אפשר להאמין ברחמיו אחרי היטלר?"

השאלה השזורה בספר לכל אורכו היא היחס למי שבתקופת השואה נהגו באופן הזוכה לגינוי. נושא זה בא לידי ביטוי בדמותה של מרים, צעירה בשנות העשרים לחייה, המקיימת קשר כפול, עם הסופר המבוגר ממנה בעשרים שנה, ועם גבר נוסף שיכול היה להיות סבה. סודותיה נחשפים בהדרגה, כל אחד גרוע מקודמו, וגריידינגר נאלץ להעמיד במבחן את גבולות תפיסת המוסר שלו הנמנעת מלשפוט את קורבנות השואה.

היבט מעניין נוסף בספר הוא ריבוי ההתיחסות למלאכת הכתיבה באופן כללי, וליצירתו של גריידינגר/בשביס-זינגר בפרט. בקטע אופייני הוא כותב: "לא היה קץ לתלונות שהופנו נגדי; הייתי פסימי מדי, מאמין מדי באמונות טפלות, ספקן מדי לגבי התקדמות האנושות, לא מסור מספיק לסוציאליזם, לציונות, לאמריקניזם, למאבק נגד האנטישמיות, לפעילויות של היידישאים, לבעית זכויות האשה. מבקרים אחדים טענו שבשעה שלנגד עיני קמה מדינה יהודית, אני טרוד בפולקלור מאובק. האשימו אותי שאני גורר את הקורא בחזרה לחשכת ימי הביניים. נו, ומדוע להפגין ענין כזה במין? המין אינו חלק ממסורת הספרות היידית".

"משוגע" הוא ספר דינמי, הדמויות והנושאים מתרוצצים בתוכו חסרי מנוחה. אי אפשר להשאר אדיש לסיפור חייהם של גיבוריו, ואי אפשר שלא להרהר בהתלבטויות שעולות ממנו. מומלץ בהחלט.

Meshugah – Issac Bashevis Singer

ספרית מעריב

1995 (1981 – 1983, 1994)

תרגום מאנגלית: מאירה לבנת

בשנות העשרים לחייו, בעודו מתגורר בורשה, פרסם יצחק בשביס-זינגר סיפורים קצרים בכתבי העת "ליטערארישע בלעטר" (דפים ספרותיים) ו"דאס נייע ווארט" (מילה חדשה). היו אלה פרסומיו הראשונים, לאחר שסיפור הביכורים שלו, "לעת זִקנה", הנכלל בספר, זכה בפרס בתחרות ספרותית. הסיפורים בחלקו הראשון של הספר ראו אור מעל דפי העתון בשנים 1925 – 1932, והסיפור הארוך מכולם "ורשה, 1914 – 1918" הודפס ב-1935. הסופר בחר שלא לכנס אותם בספר, אולי משום שלא העריך אותם. למעשה, בספרו האוטוביוגרפי אף השמיץ את כתב העת הראשון, בו עבד כמגיה, וטען שמאמרים ושירים שפורסמו בו היו גרועים ודלים. המתרגמת, בלהה רובינשטיין, סבורה שיתכן שהיה משנה את דעתו באשר לפרסום, כפי שארע עם ששים הסיפורים, שראו אור בעתון יידי-אמריקאי, ואוגדו יחדיו בספר "בית הדין של אבא" ב-1956.

עשרה הסיפורים שבחטיבה הראשונה בספר מתארים את חיי הקהילה היהודית בפולין בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה. בשביס-זינגר מתאר חיים של הידלדלות ערכי החברה והמשפחה, אולי בעטיה של הדלות הקשה שבאה בעקבות המלחמה או הוחמרה בגינה. החברה המתוארת בספר שקועה בבוּרוּת, ברגזנות על סף טירוף. משפחות מתפרקות, כיבוד הורים הוא ערך שחלף מן העולם, בנות משרכות דרכן, בנים מסתגרים באנוכיותם. הסופר מציג את המציאות במלוא כיעורה, ללא נסיון ליפות, כמעט ללא חמלה. הוא אינו נוקט עמדה כלשהי, לטוב או לרע, ומסתפק בתיאור מדויק של הדמויות ושל חייהן.

הסיפור "ורשה, 1914 – 1918" שונה מאלה שקדמו לו, ובעיני הוא טוב מהם. בסיפור זה, שהתפרסם בעתון בהמשכים, ונקטע למרות שבסיומו של הפרק האחרון שפורסם הובטח המשך, מתוארים חייו של ילד יהודי בורשה בתקופת המלחמה. הילד, ששמו בסיפור מנשה, הוא בן דמותו של הסופר, כחול-עיניים ואדום-שיער, בנו של דיין ומורה הוראה. מנשה, שאחיו הבכור נטש את הדת ועזב את הבית, מתלבט אף הוא בשאלות של אמונה, מנצל את הכאוס של המלחמה כדי לחמוק מן המסגרת, ומשוטט ברחובות עם חברו הפנטזיונר. כמו כל בני תקופתו הוא סובל ממחסור במזון ומחוסר ודאות לגבי העתיד. את פיזור נפשם של המבוגרים הוא מנצל כדי לקרוא ספרים אסורים. המתרגמת בחרה לספח לספר סיפור מאוחר יותר, "סודות מן הקבלה" שנכתב ב-1966, ובו חוזר הסופר אל אותה תקופה ואל אותן דמויות, הפעם בגוף ראשון ובהלך רוח פחות מרדני ועוין. כך, לדוגמא, ההורים מצטיירים בסיפור הראשון באור שלילי כלשהו, ואילו בסיפור המאוחר יחסו אליהם מתון ונינוח יותר. חוקרי ספרות, ואולי גם חוקרי נפש, ימצאו ענין בהשוואה.

באחרית דבר בלהה רובינשטיין כותבת גם על מלאכת התרגום. את דעתי על תרגומיה, שבעיני סובלים מפרשנות עודפת, הבעתי כבר בהזדמנויות קודמות, ביניהן בהתייחס ל"המשומדת", ולא ארחיב שוב.

למרות שהסופר עצמו לא מצא לנכון לשוב אל סיפוריו הראשונים, אני שמחה על הקובץ הזה, ועל שהמתרגמת טרחה לאסוף את הסיפורים מן הגליונות בהם פורסמו. בשביס-זינגר כתב מדויק וחד כבר בשנותיו הראשונות כסופר, ויצירתו מעניקה חיים לקהילה שהיתה ואיננה.

ידיעות ספרים

2016 (1925 – 1932, 1935, 1966)

תרגום מיידיש: בלהה רובינשטיין

"תשמעו סיפור" הוא קובץ הכולל חמישה-עשר סיפורים שכתב בשביס-זינגר לאורך השנים. רובם מתרחשים בעיירה בפולין, למעט שני האחרונים שהמספרים שלהם הם מהגרים לארה"ב. לכל הסיפורים בעיירה יש מספר, שיושב בחברותא עם ידידיו – על המדרכה, בבית המדרש ועוד – והוא מתאר בסגנונו, ולפעמים כיד הדמיון הטובה עליו, את מה שראה במו עיניו או שלמד עליו מפי השמועה. בשל התיאור המקדים של המספר ושל חבורתו, ובשל סגנון הסיפור הדיבורי – וכמובן בשל כשרונו של הסופר לברוא עולם במילים – הקורא "נשאב" אל תוך החבורה, וכאילו שומע את הדברים במו אוזניו.

עולמו של בשביס-זינגר מאוכלס במגוון דמויות, חלקן אנושיות חלקן מיסטיות. לצד דמויות עיירה אופייניות – אנשי תורה ועמל וגם פורקי עול ומתבדלים מן הקהל – נמצא אצלו זוג לסביות, אנדרוגינוס, ושדים ממינים שונים. לצד רבנים ישרי דרך נמצא את המתחנפים ואת התככנים. לצד סיפורים פשוטים ואנושיים על יחסים בין בני זוג ובתוך משפחות, נמצא מבנה שנעלם וחוזר מעצמו, ואדם שנשמתו משוטטת בנפרד מגופו. כמו בספריו האחרים, גם כאן הסיפורים הם תערובת של אמונה תמימה באל-טבעי עם שכלתנות חדה ותפיסה מפוכחת.

הרשימה אותי היכולת של הסופר לתת קול שונה ויחודי לכל מספר. כשאשה מספרת קולה שונה מזה של גבר, וכשמהגר מדבר קולו שונה מזה של תושב העיירה. ההבדלים הם לא רק ב"צבע" הקול, אלא גם בדגשים ובמניע של הסיפורים. מעניין לקרוא בהקשר זה את אחרית הדבר שכתבה המתרגמת בלהה רובינשטיין.

לא קראתי את המקור, וידיעותי ביידיש דלות, ולמרות זאת אני מסתייגת מן התרגום. ברוב המקרים המתרגמת בוחרת בתרגום מפרש, שאמנם מעביר את משמעותם של הדברים, אך מוציא מהם את הלחלוחיות. לדעתי, בתרגום מיידיש עדיף לבחור בתרגום מילולי, שמשמר את רוח שפת המקור, או אפילו בשימור מילים ביידיש, ולהוסיף הערת שוליים מבארת, אם יש בכך צורך. המתרגמת נהגה כך פעמים ספורות, לדוגמא במשפט הבא: "באותה שעה הגיעה איכרה אל השער, אוחזת בידו של שייגעצל קטן", ובשולי הדף ביארה את משמעותה של המילה ושל צורת ההקטנה. חבל שלא בחרה בסגנון זה לעתים קרובות יותר. בעיני עדיף תרגום כזה על פני בחירה במשפט שמורכב כולו ממלים עבריות שאין בהן החן והקריצה של "שייגעצל". למרות ההסתיגות הזו, העושר והחיוניות בכתיבתו של בשביס-זינגר צולחים כנראה כל תרגום, והספר מומלץ בהחלט.

(במאמר מוסגר: כשהתחלתי לכתוב את דעתי על התרגום, היתה לי תחושה של דז'ה-וו. מסתבר שלפני כשלוש שנים כתבתי כמעט את אותן המילים בהתייחס לתרגום של "בית הדין של אבא").

עם עובד

2014

תרגום מיידיש: בלהה רובינשטיין