תגית: כנרת זמורה ביתן דביר

יורגיס ואונה, שני ליטאים צעירים, מאוהבים ומתכננים להנשא. יורגיס הוא בחור חסון, מוכן להשקיע את כל כולו בעבודה כדי לספק לאונה ולכל משפחתה חיים טובים, אך הסיכויים לכך בליטא קלושים. אחרי מות אביה של אונה, מצבה הכלכלי של המשפחה – אם חורגת וילדים רבים – הוא בכי רע. השמועות על שכר גבוה בשיקגו מפתות אותם לנסות את מזלם בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. כולם כאחד, יחד עם אביו של יורגיס ועוד בת דודה שנגרפה אל החבורה, מוכרים את כל הרכוש שנותר להם ויוצאים לדרך.

ארץ ההבטחות הגדולות מתגלה כג'ונגל שבו גיבורינו, תמימים ונטולי שפה, עתידים להשחק עד דק. בשנים הראשונות של המאה העשרים שיקגו היא מקום מזוהם, מעלה צחנה ומושחת, שבו מתגוררים עשירים מעטים ואינספור עבדים. אנשים באלפיהם צובאים על שערי המפעלים המקומיים, ואלה שנבחרים מתוכם מוכנים לעשות הכל כדי להחזיק בעבודה שזכו בה. הם עובדים מהנץ החמה ועד הרבה אחרי השקיעה, נדחקים לקצב עבודה מטורף ומסוכן, מקבלים שכר מינימלי, ומסכנים את חייהם בכל רגע. התעשיה שבה משתלבים בני המשפחה היא תעשית הבשר, פס יצור ברוטלי שעושה שימוש בכל מה שיש לבעלי החיים "להציע", תוך התעלמות מוחלטת מכל כלל של היגיינה ושל בריאות, שבו בני האדם מבוססים בזוהמה, נושמים אדים רעילים, מתרוצצים חסרי נשימה על רצפות שטופות דם, ומנוצלים עד שאין בהם תועלת. יום חופשה לכבוד החתונה? יורגיס ואונה יכולים רק לחלום על כך.

למרות שבני המשפחה מוצאים עצמם דחוסים בחדר אחד באכסניה מטונפת, הם אינם מאבדים את האופטימיות. הם אוספים את כל הכסף שברשותם, נוטלים הלוואה, ומשלמים מקדמה על בית משלהם. הובטח להם שהוא חדש ומודרני, נאמר להם על ידי המוכר ועל ידי עורך דין שהוא יהיה רכושם הפרטי. אבל מסתבר ששוב רומו. במשך מספר שנים יהיה עליהם לשלם סכום חודשי, שיילך ויגדל בשל הריבית, שעליה איש לא סיפר להם, ואיחור בתשלום יגרום לסילוקם מן המקום. גם כשהרמאויות נחשפות יורגיס מאמין בכוחו להתגבר. "אני ארוויח יותר כסף – אני אעבוד יותר קשה!", זוהי אמרתו הקבועה.

במקום שבו זכויות עובדים נרמסות עד עפר, כשיורגיס נוקע את רגלו בעבודה הכל משתבש. הוא מצטווה לשכב מספר שבועות, ללא שכר, אבל התשלומים עבור הבית אינם סובלים דיחוי. בלית ברירה המשפחה נאלצת לוותר על חלום ההשכלה לילדים, מזייפת את גילם ושולחת אותם לעבוד. נשים, זקנים וטף, כולם נלכדים באותה מלכודת.

אפטון סינקלר מתאר מציאות גיהינומית. המערכת הפוליטית מושחתת, וקניית קולות היא ענין מקובל. בעלי המפעלים הכל-יכולים ממנים את הפוליטיקאים ואת השופטים ונתמכים על ידם. מפעלים יכולים להסגר בהתראה של רגע, על פי צרכי היצור, ולזרוק אלפי עובדים אל הרחוב. המעבידים מתואמים ביניהם, ועובד שנכנס מסיבה כלשהי לרשימה השחורה לא יוכל לעבוד בעיר. נסיונות התאגדות של העובדים נדונים לכשלון. הפועלים הם בסך הכל כלי יצור שניתן להחלפה בקלות. אופורטוניסטים מסתערים מכל עבר לנצל את המנוצלים ממילא. כמה זמן יכולה האופטימיות הטבעית של יורגיס ומשפחתו להחזיק מעמד?

לסופר היתה מטרה ברורה בכתיבת הספר, והוא מגיע אליה לקראת סיומו, כשהתנועה הסוציאליסטית מתחילה לצבור כוח פוליטי. הבחירה לספר את העלילה דרך משפחת מהגרים מעניקה לה נקודת מבט יחודית של מי שהכל חדש לו ובלתי מובן, של מי שלא גדל בארצות הברית של אותן שנים ולא התרגל לכלליה הפגומים. הלב יוצא אל האנשים הטובים שרק ביקשו לעצמם חיים צנועים, ומצאו עצמם נשחקים. הסופר עצמו, אגב, עבד בתעשית הבשר בשיקגו בעילום שם במשך כחצי שנה, והתנסה במה שהוא מתאר בספרו. כפי שהמתרגם יואב הלוי מציין בהקדמה, סינקלר לא השיג את מטרתו. הספר זכה לתגובה ציבורית עזה, אבל לא באשר להיבטים הסוציאליים שבו, אלא בזכות חשיפת הרמאויות שהביאו אל הצרכן האמריקאי בשר שאינו ראוי למאכל, וחוקים נחקקו כדי להסדיר את הנושא.

"הג'ונגל" הוא ספר מרתק ונוגע ללב על מציאות קשה מנשוא ועל מאבקיהם של בני האדם לשרוד בתוכה. למרות האסונות שהוא מנחית על גיבוריו, סינקלר בוחר לסיים באופטימיות, נושא עיניו אל עתיד טוב יותר.

מומלץ בהחלט.

עוד על שיקגו באותן שנים כדאי לקרוא בספרו של אריק לארסון, "השטן בעיר הלבנה"

The Jungle – Upton Sinclair

זמורה ביתן

1987 (1906)

תרגום מאנגלית: יואב הלוי

כותרת משנה: איך קיצוניות משנה לנו את המוח

"כלי המדע נותנים לנו דרך רעננה להבחין בין אידאולוגיות המעוותות את יכולותינו הקוגניטיביות לבין השקפות עולם המקרבות אותנו למציאות כפי שתופסים חושינו". ליאור זמיגרוד, חוקרת מוח, מבקשת להצביע על הקשרים בין מבנה המוח והשלכותיו של מבנה זה ובין אפיונם של אנשים כמחזיקים בדעות דוגמטיות או כניחנים בענווה אינטלקטואלית. הנחת היסוד שלה, או אחת מהן, היא ש"המנטלי הוא ביולוגי והפוליטי משפיע על הביולוגי", ולפיכך ניתן להבחין בהבדלים כאלו בין אם בהתבוננות ישירה במוח ובין אם בניתוח תוצאות מבחני התנהגות.

לא אכנס כאן להיבט הפיזי של המבנים השונים המרכיבים את המוח, ולהבדלים בפעילותם ובגודלם אצל אנשים שונים המחזיקים באידאולוגיות שונות. אזכיר רק כי מתוך שלל המבחנים עולה מסקנה בולטת אחת שהכותבת חוזרת עליה לאורכו של הספר – הקשר הישיר בין נוקשות קוגניטיבית ומנטלית להיאחזות בגישות דוגמטיות. נדמה לי שאפשר היה להניח מסקנה כזו גם ללא מבחן, אבל, כמובן, בחינה מדעית משכנעת יותר.

מה ניתן להסיק מכך? לא הרבה, לדעתי. המורכבות של הנושא מונעת את היכולת להגיע לאיזושהי מסקנה מכלילה. האם בעלי מוחות מסוימים יהיו מועדים יותר להתפס לדוֹגמות, מה שבעצם אומר שהנטיה לאידאולוגיות היא מובנית? או אולי המוח מתעצב על ידי חינוך סביבתי והנוקשות הקוגניטיבית היא תוצר הלוואי שלו? האם מוכתב לנו מלידה אילו אנשים נצמח להיות, או שמדובר בפוטנציאל בלבד והמוח הגמיש מתאים את עצמו? מבחנים ממוקדים יותר ויותר מנסים לבחון את הקשר בין אישיות אידאולוגית (וכאן מיוחסות לה תכונות שליליות בלבד) לתופעות פיזיות כמו רגישות לכאב או לטעם. האם באמת ניתן לבודד מרכיב אחד ולהקיש ממנו על האישיות כולה? מכיוון שאנחנו מדברים לא רק על גנטיקה אלא גם על אפיגנטיקה, ומכיוון שמדובר באינספור מרכיבים אישיותיים וסביבתיים, לאילו מסקנות מובהקות ונקיות מהטיה אפשר להגיע?

ומה בדבר ההשלכות המעשיות של המחקר? נניח שניתן יהיה לזהות בגיל צעיר את המועדים לאחוז בדוגמות. האם נבודד אותם כדי שלא יושפעו מאידאולוגיות מזיקות כהגדרתן בפיסקה הראשונה? ומי יקבע את רמת הנזק של האידאולוגיות המזיקות לכאורה? גמישות מחשבתית היא טובה, דוגמטיות לא, אבל ביניהן יש גווני ביניים רבים.

ההנחה שהכל ביולוגי היא מן הסתם נכונה, אבל אי אפשר להתעלם מתופעות אחרות. כשעמים שלמים נסחפים אחרי אידאולוגיות קיצוניות, האם משמעות הדבר היא שכולם כאחד, למעט מעטים יוצאי דופן, פיתחו לפתע מוח שנוטה לדוגמטיות? בשולי הדברים, קשה להתעלם גם מן החד צדדיות של הכותבת, שמסווגת אידאולוגיות מסוימות בלבד כמזיקות, ומתעלמת מן הקיצוניות ההופכית להן שמרחיקה אף היא אל מחוזות הדוֹגמה.

למרות כל ההסתיגויות הללו, הספר מעניין. אפשר היה לסכם את עיקר טיעוניו במאמר מהודק, אבל הכותבת מרחיבה אל נושאים נוספים מעבר להיבט הפוליטי, כמו ההיסטוריה של האידאולוגיה והשתנות הגדרתה עם השנים, ההתנהלות בכַתות (שתוארה בפירוט בספר הקודם שקראתי, "קבר דוהר"), המעברים מדת לחילוניות ולהפך, עוצמתו של חינוך דוגמטי והשפעתו המתמשכת ועוד. בהקשר החינוך היא מצטטת משפט שדרווין ביקש לכלול בביוגרפיה שלו, ואשתו בחרה להשמיט: "אסור להתעלם מהסבירות שהנחלתה הבלתי פוסקת של אמונה באלוהים בנפשם של ילדים יוצרת במוחם שטרם התפתח במלואו אפקט כה חזק ואולי נורש, שיהיה להם קשה להתנער מאמונתם באלוהים כפי שקשה לקוף להתנער מהפחד והשנאה האינסטינקטיביים שלו כלפי נחש".

בשל שפע הנושאים המעניינים הספר מומלץ, אך, כרגיל, קריאה ביקורתית מתבקשת.

The Ideological Brain – Leor Zmigrod

כנרת זמורה דביר

2025 (2025)

תרגום מאנגלית: עפר קובר

שתי נובלות מרכיבות את "בדרך אל ירושלים". השניה שבהן, "בין חומות העיר", מסופרת מפיו של שמעון בן לוי, אחיו של יוחנן מגוש חלב, שמחפש את עצמיותו בסבך הפילוגים והמלחמות הפנימיות בירושלים הנתונה במצור בתקופת המרד הגדול ברומאים. שלושה פלגים יהודים נלחמים זה בזה, הנוצרים הראשונים מגששים את דרכם, והרומאים בראשותו של טיטוס נוגסים בעיר חומה אחר חומה עד הכנעתה.

בשונה מן הנובלה השניה, המסתמכת על מקורות היסטוריים (ובוחרת מתוך שלל הגרסאות שלהם), הנובלה הראשונה, "בדרך אל העיר", שואבת ממציאות ימינו ומצביעה על העתיד הלא רחוק. מאבקי שמאל-ימין-חילוניים-דתיים מסלימים על לפיצול המדינה לשתים, פיצול שאינו מרגיע את הרוחות אלא מוביל למלחמות הפרדה חוזרות. על רקע זה חוזר לארץ אליהו, בנו של ראש המוסד, סוכן שפרש, ונשלח על ידי אביו להציל את אחיו שנפל (או בחר ליפול) לידי ממלכת שלם הפנאטית, מעין אירן יהודית.

הקשר בין שתי הנובלות ברור, והסופר אף רומז אליו כשהוא מזכיר את יוחנן מגוש חלב בנובלה הראשונה. אליהו מתייחס אליו כאל "איזושהי דמות היסטורית שאני אפילו לא בטוח אם באמת היתה קיימת", אך בעיני "ארבעה האבות", המנהיגים הרוחניים של ממלכת שלם, הוא דמות נערצת. האם מה שארע בארץ-ישראל במאה הראשונה לספירה עתיד לחזור על עצמו? הנחתי שהסופר מבקש להזהיר, אך בפוסט (יומרני משהו) בפייסבוק, שמגדיר אותו כנביא (אמירה שהוא עצמו מתנער ממנה), מצאתי סברה שכבר עברנו את נקודת האל-חזור, והספר אינו מתריע אלא מספר על מה שוודאי יתרחש בקרוב מאוד. ימים יגידו.

אין לי מושג אם הסופר התכוון לכך, אך מצאתי בספר מחווה ל"הדרך לעין חרוד" של עמוס קינן.

האיור של העטיפה הוא של יונתן חצור, אמן מוכשר שנפל בעזה חודש אחרי השבעה באוקטובר בעת פעילות לחיפוש חטופים.

הכתיבה של זיו דורקם יפיפיה, התיאורים חיים, הלשון מענגת. הנובלה השניה חפה מפגמים, בעיני. בראשונה, לעומתה, הרקע של ההיסטוריה העתידית מתואר כהלכה, אך הסיפור שנרקם על רקע ההיסטוריה חלש ובלתי משכנע. לפיכך, המלצה מסויגת.

כנרת זמורה דביר

2025

בין השנים 1930 ו-1961 היתה הרפובליקה הדומיניקנית נתונה לשליטתו של טרוחיו, רודן רצחני שהפך את המדינה לנחלתו הפרטית, וחיסל בשיטתיות יריבים אמיתיים או מדומיינים. על רקע התקופה מספר ג'ונוט דיאס על חייהם של אוסקר משפחתו, חיים שנעו בין מולדתם לארצות-הברית, שבה הם חיים כפליטים.

דיאס מספר למעשה שני סיפורים נפרדים. האחד הוא סיפורו של אוסקר, חְנון בודד ודחוי, חריג במידותיו הגופניות, שחייו סובבים סביב קומיקס ומשחקי מחשב. משמניו דוחים מעליו בחורות, וחוסר היכולת ליצור קשר נורמלי מותיר אותו בתול נצחי ומתוסכל. תפקיד המספר נתון חלק מן הזמן ליוניור, מכר/חבר של אוסקר, בחור שטוף זימה שרק בחורות בראשו, התנהלות שהוא מתאר כלטינית זכרית טבעית, אך הטבעיות הזו נמנעת מאוסקר. גם לו ניתנה לו, היא לא היתה מספקת אותו, שכן הוא כמֵה לאהבה. חדשות לבקרים הוא מתאהב בכל לבו, וחדשות לבקרים אהבתו מושבת ריקם. חייו הקצרים, כפי שמבשר שם הספר, יסתיימו בשל שילוב של אהבה, שהיא הסיפור שלו, לאלימות, שהיא הסיפור השני שדיאס מספר.

באמצעות קורותיהן של מספר דמויות, דיאס מתאר את הטרור הפנימי ששרר תחת שלטונו של טרוחיו (ספר מצוין נוסף שמומלץ בנושא זה הוא "חגיגת התיש" של מריו ורגס יוסה). אמם של אוסקר ולולה שהתייתמה והפכה לשפחה; לולה שעברה אונס; הדוד שנכלא ועונה עד שיצא מדעתו בגלל שלכאורה סיפר בדיחה על טרוחיו, בעוד שפשעו האמיתי היה הימנעות עיקשת מהפגשת בתו היפה והרודן, שבעיניו כל נשות המדינה היו שלו. לא עמדה לזכותו העובדה שהיה משתף פעולה מרצון על השלטון. דיאס, בקולם של המספרים המתחלפים, ובאמצעות הערות שוליים המשתלבות היטב בטקסט, בוטה מאוד, ובצדק, בהתיחסותו של טרוחיו ואל נאמניו, עושה שימוש בציניות ארסית, ומאוד כועס.

נדמה שהמשפחה והמדינה כולה רדופות על ידי "פוקו", קללה, ועל הספר כולו שורה אוירה מאיימת שבתוכה מסתובבות נפשות אבודות שדינן נחרץ.

לטעימה מן האוירה הזו, וגם מסגנונו היחודי של הסופר, הנה ציטוט אופייני:

"עינו היתה בכל מקום; היתה לו משטרה חשאית שהיתה שטאזית יותר מהשטאזי, שהשגיחה על כולם, אפילו על אלה שחיו בארצות הברית; מנגנון בטחון נמייתי כה מגוחך, שיכולת לומר דבר רע על El Jefe בשעה שמונה וארבעים בבוקר, ולפני שהשעון היה מצלצל עשר כבר היית ב-La Cuarenta, כשמלמד-בקר נעוץ במעלה התחת שלך (מי אמר שאנחנו, עמי העולם השלישי, איננו יעילים?). היית צריך לדאוג לא רק בגלל אדון יום-שישי-השלושה-עשר, אלא בגלל כל אומת התיישים שהוא עזר להביא לעולם, שכן כמו כל אדון אופל השווה את הצל שלו, הוא נהנה ממסירות מצד עמו. בחוגים רחבים מאמינים שבכל עת, בין ארבעים ושניים לשמונים ושבעה אחוזים מהאוכלוסיה הדומיניקנית היו ברשימת מקבלי השכר של השירות החשאי. השכנים המחורבנים שלך יכלו לחסל אותך בעצמם רק כי היה לך משהו שהם חמדו או כי עברת לפניהם בתור ב-colmado. אנשים משוגעים גמרו ככה, לאחר שנבגדו על ידי ה-panas – קרובים – שלהם לכאורה, על ידי בני משפחה שלהם ממש, בגלל פליטת פה. יום אחד היית אזרח שומר חוק, מפצח אגוזים בגזוזטרה שלך, ולמחרת היית ב- La Cuarent, ופיצחו לך את האגוזים שלך. העניינים היו לחוצים עד כדי כך שהרבה אנשים האמינו שלטרוחיו יש כוחות על-טבעיים! לחשו שהוא לא ישן, שהוא לא מזיע, שהוא יכול לראות, להריח ולהרגיש דברים ממרחק של מאות קילומטרים, שהוא זוכה להגנה של הפוקו הרע ביותר באי".

טרוחיו, אגב, עלה לגדולה בזכות האמריקאים, והאמריקאים הם אלה שתכננו לרצוח אותו כשסר חינו, אלא שאנשיו של הרודן הקדימו אותם. דיאס אינו יכול, כמובן, להתעלם מכך, ובהערת שוליים הוא מונה בין "הישגיו הבולטים" של טרוחיו את "אחת הדיקטטורות הארוכות והמזיקות ביותר בתמיכת ארצות הברית שידע חצי הכדור המערבי (אם אנו, הטיפוסים הלטיניים, מיומנים במשהו הרי שזה ביכולתנו לסבול דיקטטורים שנתמכים על ידי ארצות הברית, כך שאתם יודעים שהנצחון הזה הושג במאמץ רב: הצ'יליאנים והארגנטינאים הגישו ערעור על התוצאות)".

הספר שופע מלים בספרדית. במקור באנגלית מלים אלה נותרו לא מתורגמות. יורם מלצר בחר להוסיף את המובן העברי בגוף הטקסט, ולטעמי זו בחירה מוצלחת שאינה פוגמת בשטף הקריאה.

הערת שוליים משלי: כשחיפשתי עוד מידע על התקופה, מצאתי שהרפובליקה הדומיניקנית פתחה את שעריה בפני היהודים הנרדפים באירופה. דובר תחילה על כעשרת אלפים מהגרים, אם כי בסופו של דבר הגיעו פחות מאלף. לטרוחיו היו מניעים משלו להפגין נדיבות שכזו, ביניהם הרצון "להלבין" את האוכלוסיה באמצעות נישואי תערובת, וגם הצורך להציג כלפי חוץ מצג חיובי שאולי יטשטש את מה שהתרחש בפנים. בהמשך הוא גם נטל לעצמו חלק משמעותי מהכנסותיהם של היהודים. יהיו המניעים אשר יהיו, חייהם של מאות אנשים ניצלו. רובם ככולם, אגב, מיהרו לעזוב כשהיה אפשר. הנה מאמר שנכתב בנושא בזמן אמת.

"חייו הקצרים והמופלאים של אוסקר וואו" הוא ספר סוער, כואב, יצרי ותקופתי, ראוי מאוד לקריאה.

The Brief Wondrous Life of Oscar Wao – Junit Díaz

מחברות לספרות

2009 (2008)

תרגום מאנגלית: יורם מלצר

ג'ייסון בן השלושים ושתים משתוקק לילד משלו. הוא עובד כאיש נקיון ותחזוקה בבנין בו הוא מתגורר, ובו הוא חי עם ליזי, אשה בת גילו. לכאורה, למה שלא יממש את תשוקתו? אבל ג'ייסון הוא אדם בעל הפרעות אישיות קשות. הוא אובססיבי לנקיון ולשגרה קשוחה, הוא אינו בנוי לחיים עצמאיים במנותק מהוריו, המתגוררים באותו בנין, הוא אינו מבין מהם גבולות אישיים ומפר את פרטיותם של הדיירים האחרים. וליזי? כמי שחוותה טראומה קשה בילדותה, היא צורכת באופן קבוע כדורים פסיכיאטריים, ועל פי החלטת הוריה ורופאיה היא נוטלת גלולות למניעת הריון. ג'ייסון וליזי מנהלים משק בית משותף בשל הלחץ שהפעילה אמו של ג'ייסון, שהשתוקקה לראות את בנה חי חיים נורמליים למרות מגבלותיו, ולחצה על הוריה של חברתו של ג'ייסון להרשות לבתם למלא את תפקיד בת הזוג הקבועה. השניים מוצאים נחמה ותמיכה זה בזה, רוב הזמן, אבל האם יוכלו לתפקד כהורים? האם ליזי, שנכנעת לגחמותיו ולסטיותיו של ג'ייסון, שהוא על פניו בחור יפה תואר וביישן, תוכל לתפקד כאם בתוך הזוגיות הזו? האם ג'ייסון, שאפילו אחותו אינה סומכת עליו בסביבת בנותיה, יהיה אב ראוי?

לירן גולוד מספרת סיפור קודר על נפש אומללה, שתחילה יש נטיה לרחם עליה, אך בהדרגה האימה מפניה תופסת את מקום הרחמים. אנשים רבים סובבים את ג'ייסון, רובם אבודים בדרכם. אביו ואמו המגוננים, ליזי הכנועה והמסורה, ליזי-שלנו (כך נקראת אחותו מאז שליזי בת הזוג נכנסה לחיים) האחות השקופה, זו שתמיד במקום השני משום הנורמליות שלה שאינה מצריכה תשומת-לב מסוג זה שניתנת לאחיה, קארן השכנה שאינה מצליחה להתמודד עם האימהוּת ומרגישה רדופה בשל המסירות של ג'ייסון כלפיה, מסירות שלא ביקשה לעצמה.

ארבעה-עשר במאי הוא יום הולדתו של ג'ייסון, שנחגג תמיד באותו המקום ובאותה הצורה. בשל לידת אחייניתו השלישית השתבש סדר היום המוקפד, שיבוש שג'ייסון לא יכול היה להכיל. חודש מאי לא היה יפהפה באותה שנה. אני מניחה ששמו של הספר שואב השראה משיר של היינריך היינה הנושא אותו שם, ומרמז הן אל לידתו של ג'ייסון והן אל הכמיהה והתשוקה שבתוכו.

הספר קריא, מותח למדי, מעורר רצון לא להרפות עד לסיומו כדי לגלות מה עלה בגורלן של הדמויות, גם אם הוא מופרז בעודף הסטיות והאומללות שבו. מצד שני, לא ברור מה הסופרת מספרת כאן. אין שום תובנה שאפשר להאחז בה ולומר שבשלה היה כדאי לקרוא את הספר. איכשהו הדמויות נותרות תלושות ובלתי מפוענחות, ואם כך – למה לטרוח לספר עליהן? בעיה דומה היתה לי עם ספר קודם שלה, "נמר גימ"ל". תיאורים טובים, כתיבה מושכת, אבל הדמויות נותרות על הנייר ולא בלב הקורא (או למצער, לא בלב הקוראת הח"מ).

בשל הדואליות הזו, ההמלצה מסויגת.

כנרת זמורה

2025

עשרים גברים נשלחים מארץ-ישראל לאירופה להנשא בנישואים פיקטיביים לנשים יהודיות כדי לאפשר להן לעלות כחוק לארץ. תשעה-עשר זוגות מתגרשים בתום המסע. גבר אחד, שהתאהב עמוקות ונואשות באשה ששודכה לו, מסרב לשחרר אותה. בכך דן עצמו יעקב מרקוביץ', שמלכתחילה היה בודד ובלתי זכיר, לזוגיות על הנייר, מנוכרת עד שנאה, עם בלה, היפה בנשים. הוא מוכן לשאת הכל, כולל עוינות עמוקה, בוז ובגידה, ובלבד שחייו יוסיפו להיות כרוכים בחייה.

על רקע סיפור המסגרת הזה מתוארים החיים במושבה הארץ-ישראלית, בדגש על הדמויות השונות שבה, ובראשן אפרים, חברו היחיד של מרקוביץ', טיפוס הופכי ממנו. פה ושם מתוארים גם החיים מחוץ למושבה תחת המנדט הבריטי. כשאני מנסה כעת לכתוב פה פיסקה אחת על עלילת הספר, יומיים אחרי שסיימתי לקרוא אותו והוא עדיין רענן בזכרוני, אני מגלה שבעצם אין לי משהו משמעותי לכתוב בענין זה, ולא במפתיע. הספר מצטיין בלהטוטי לשון, מוצלחים ברובם, אבל בסופו של דבר, מבחינתי, אין בו הרבה יותר מזה. ההיסטוריה אינה מדויקת, בלשון המעטה (המציאות מורכבת יותר ממקבץ של גברים מתוסכלים מינית ושל נשים מעורערות), ובעצם נוכחותה בעלילה דלילה, כך שהספר אינו באמת מתאר פרק מרתק בתולדות המדינה, כמוצהר על הכריכה. לעומת זאת, יש בו אינספור אזכורים של גברים שבוהים בשדי נשים ומפנטזים על איברים נוספים, יש בו חזרות רבות על אותם דימויים ואותם רעיונות, ויש בו שפע דימויים והפרזות, נעימים יותר או פחות, שהם בעיקר קישוט נאה המכסה על ריקנות עלילתית.

קראתי את הספר לראשונה, או בעצם ניסיתי לקרוא אותו, כשראה אור, אבל לא החזקתי מעבר לחלקו הראשון. בינתים הצטברו המלצות, חלקן משכנעות, אז ניסיתי שוב. הפעם קראתי עד הסוף, במאמץ גדול יש להודות. היתה לי רוב הזמן הרגשה שהספר הוא מחווה למאיר שלו, או שנוצר בהשראתו. את ספרי העיון של שלו אני אוהבת, פחות את ספרי הפרוזה, אבל בשתי הסוגות אני נהנית הנאה מרובה מהלשון הנאה עד מאוד המשלבת בתוכה ידע רב ושורשים עמוקים בהיסטוריה ובתרבות. ב"לילה אחד, מרקוביץ'", ספרה הראשון של איילת גונדר-גושן, נותרה רק הלשון הנאה יחד עם דמיון מופרז, מארקסי משהו. זה לגמרי לא מספיק. למען האמת, אילו הייתי כותבת את הסקירה הזו שלשום, הייתי נוטה לספר יותר חסד בזכות היכולת הלשונית. יומיים אחר-כך, מה שבולט בעיני בעיקר זו החזרתיות, שעייפה אותי, על אותם רעיונות ואותם דימויים. 

הספר היחיד של איילת גונדר-גושן שקראתי עד כה הוא האחרון שבהם, "אורחים". למרות שהסתייגתי מסיומו, הוא בעיני טוב יותר מספרה הראשון. בהשוואה בין שני אלה בלבד, נראה לי שנטישת הברק הלשוני לטובת עלילה מעניינת והעמקה בדמויות, יחד עם כוחו של הצמצום, משרתים טוב יותר את יצירתה.

כנרת זמורה ביתן

2012

שלוש גיבורות הסיפורים שבספר משתייכות למועדון שאף אשה אינה רוצה להשתייך אליו, המועדון של האמהות ששואלות את עצמן איך הגיעו למצב שבו הן מגלות שילדיהן אינם מי שחשבו שהם. בתה של אחת נעצרת בחשד לשוחד, בנה של השניה מפיץ סרטוני סקס של חברה לשעבר שבחרה בגבר אחר, ובתה של השלישית מפרסמת אחרי מותה של אמה סרט המכפיש אותה. כל אחת מהן ניצבת בפני משבר מבית ומחוץ, מתמודדת לא רק עם תהיות על עצמה כאם ועל מה שהתרחש ומתרחש במשפחתה, אלא גם עם שיפוטיות מהירה וממוטטת של הסביבה הבלתי חומלת. יש מי שמחפשת את האשם בתוכה, אחרת תולה את עיקר האשם בבן זוגה, ויש מי שמוצאת לעצמה צידוקים ומטילה את מלוא האחריות והאשמה על הדור הבא. שלושתן גם יחד מבקשות את שורשי יחסיהן עם צאצאיהן ביחסים המוקדמים יותר שבינן ובין אימותיהן.

דלית, האם בסיפור הראשון, ייחלה לבת שתהיה חברה, נפש קרובה, אבל בתה, בדומה לאחיה הבכור, נהתה אחרי האב הדומיננטי, הכריזמטי, השופע בטחון. כשהאב והבת, העובדים בחברה המשפחתית המפתחת תרופות, נעצרים באשמת שוחד, לאם ניתנת ההזדמנות הבלתי מרנינה לבחון את הדינמיקה הפנים-משפחתית ההרסנית, שעד כה קבלה כמובנת מאליה או שלא נתנה עליה את הדעת כלל. שיחת טלפון בלתי צפויה מביאה אותה אל "אלמלא", קבוצת תמיכה לנשים שמצבן כמצבה, כלומר אמהות לעבריינים שעולמן התהפך ברגע. מקימת הקבוצה והמנחה שלה היא דפנה, האם בסיפור השני.

בשונה מן האם הקודמת, בסיפור השני מדובר במשפחה כמעט מושלמת, בזוג הורים שהיחסים ביניהם תקינים ואוהבים, ובבן שגם במבט לאחור קשה למצוא בו סימנים למה שיעולל. דפנה, שרצתה להיות פסיכולוגית אך פרשה מעיסוק פעיל בתחום, מצאה לעצמה כר פעולה חדש כמארחת טלויזיונית של אנשים ששפכו בפניה את הלב, וכמקימת "אלמלא". בנוסף לחיטוט העצמי שלה במה שקרה לה ולמשפחתה, היא מתארת את המתרחש בתוך הקבוצה, את היררכית הכאב, ואת ההתמודדות האישית של כל אחת מחברותיה. באחת השיחות הקבוצתיות עולה נושא הסרט שפרסמה בתה של שולמית עדן, זמרת פופולרית בארץ ובצרפת, ובו היא גוררת את שמה של אמה לבוץ, מבלי שלאם, שכבר הלכה לעולמה, יש אפשרות להגיב. שולמית היא האם בסיפור השלישי.

שולמית היא המעריצה מספר אחת של עצמה. את בתה ילדה לנגן מזדמן, ומסרה אותו לידיה של אמה בארץ כדי שתוכל להמשיך בקריירה המשגשגת שלה בצרפת. היא רואה עצמה כקורבן של אמה שהעבירה עליה ביקורת, של בתה שנדנדה לה לבוא לבקר. את סיפורה היא מספרת מן העולם הבא אחרי שצפתה בסרט, ומלאה צידוקים והצטדקויות היא מאשימה את בתה בשקרים, בסילוף המציאות ובהתנהלות הרסנית. כשם שהיא אינה יכולה להגיב בפומבי על ההאשמות נגדה, כך גם לבת לא ניתן כאן פתחון פה, ולקורא לא נותר אלא לתהות היכן מונחת האמת ולהצטער על הסבל התלת-דורי.

כמספר הצירופים של הורים-ילדים כך מספר הדרכים הנכונות לקיים אותם תקינים או למצער בלתי מזיקים. אין מדריך כתוב שיתאים לכל צירוף יחודי שכזה. כהורים האחריות היא להעניק אהבה ובטחון, לא להטיל את מגרעות הדור הקודם על כתפי הדור הבא, ולקוות שעשינו די. כשהתוצאה אינה מגשימה את התקווה, כפי שארע בשלושת הסיפורים, נותרות אמהות שדברי הנחמה בסגנון "כולנו כאן היינו בטוחות שמחר לא תזרח השמש, והנה, תראי…" פשוט אינם מעניינים אותן. היום שוררת חשכה, והיא נדמית נצחית.

יעל טבת-קלגסברד עסקה בנושא קרוב ב"נמר מעופף" – התמודדותה של משפחה עם מעשה חריג, אולי עברייני, שביצע אחד מבניה. כאן, כמו שם, הדמויות אינן חד-מימדיות, התהליכים, לטוב ולרע, אמינים, הספר אינו כורע תחת עומס רגש אלא נע בין אור לצל, כמו בחיים, והשאלה מה היינו עושים במקומן, גם אם אינה מוצגת במפורש, עולה מתוך העלילה ומטרידה.

מעניין ומומלץ.

כנרת זמורה דביר

2025

"החוקים של הבנות" מתאר בגוף ראשון את חוויותיה של נערה, שהגיעה מעט אחרי תחילת שנת הלימודים לבית הספר התיכון לחינוך סביבתי במדרשת שדה בוקר, שם בילתה את השנים הבאות בתנאי פנימיה. על מה שהוביל אותה אל המקום היא מספרת בקצרה ובמובלע, ככל הנראה משפחה שאינה נמצאת בארץ ושעברה פעמים רבות ממקום למקום. העבר אינו הענין בספר, אלא ההווה של חבורת בני הנוער, שעל פי המתואר כאן התנהלה כאילו אין כלל מבוגרים בסביבה, או שתפקידם הצטמצם למעמד של ניצבים חסרי השפעה, וגם ההווה של המספרת שהיא כבת ארבעים ואינה מוצאת את מקומה ואת זהותה. "אני לא מצליחה להתבגר, לא מצליחה להפוך להיות אישה בעולם", אמרה הסופרת בראיון עיתונאי, והדהדה את תחושותיה של המספרת שמן הסתם מייצגת אותה (כמו המספרת גם הסופרת התחנכה בשְֹדֵבּוֹ).

הנה מה שהערכתי בספר: תחושת הזרות, היותה של המספרת לנצח ה"חדשה", חוסר היכולת להטמע לחלוטין ולהרגיש שייכת – כל אלה מתוארים ברגישות וברמת אמינות גבוהה היוצרת הזדהות. האבחנה בין סוג הבטחון הטבעי האופף בנים, ואחר כך גברים, מעין הכרה פריווילגית בזכויות מלידה, לסדקים בבטחון ולחששות טבעיים האופפים בנות, היא מעניינת ומעוררת מחשבה (וכבר יצא לי לתהות עליה לא אחת, גם אם היא נכונה בעיקר ברמת הקבוצה, ומתפוגגת חלקית ברמת הפרט). התחבטויותיה של הנערה בנושאי מיניות ואהבה משכנעים אף הם. השפה מדויקת, עשירה, עכשווית אך לא מרודדת – בהחלט נעים לקרוא אותה.

והנה מה שלא: ההשלכה מן התחושה הפרטית אל המסקנות הכלליות, שהן לעתים מרירות ונוטפות טינה, היא בלתי מוצדקת, גורפת ולכן בהכרח שטחית. "וככה זזנו לנו וככה אנחנו נעות, אחורה וקדימה ובמעגלים על אינספור צירי זמן, שונאות את עצמנו, שונאות את הילדות שהיינו, שונאות את הגופים המתבגרים חסרי החן שלנו, את הגופים המבוגרים למודי הלידות שלנו, שונאות את כל הנשים כולן שמסמנות לנו עתיד נורא, בלתי נתפס, את האימהות שגידלו אותנו, את האימהות שגדלנו להיות". וגם "אנחנו נמשיך להצטדק, להתנצל, לרַצות, לרצות לרזות, לנסות לתפוס פחות מקום, לקנא בחברות שלנו, לא לבקש העלאה, להתבוסס באשמה. אנחנו נלך לפסיכולוגיות ולמכשפות ולאשרמים במדבר ולמעגלי אימהות, אבל לא נמצא את הדרך פשוט להיות". אילו הדברים היו מנוסחים בגוף ראשון יחיד – ניחא, זו חוויה פרטית לגיטימית, שאפשר לנסות להבין אותה, או להזדהות איתה במקרים דומים, או לתהות עליה. אבל השימוש בגוף ראשון רבים שמכניס תחת כנפיו את כל הנשים, ומתיימר לתאר את מה שכונה באחד המאמרים "החוויה הנשית של תחילת שנות האלפיים" פשוט רחוק מן המציאות, מתקרבן, וגם מעליב בחוסר האונים שבו ובציפיה שמישהו (האביר על הסוס הלבן? כוח פלאי? מי?!) יעשה משהו בשבילנו במקום לקחת את הגורל בידים, כפי שרבות פשוט עושות. ולא, אני לא נאיבית. נשים הן עדיין טרף קל יותר, והן צריכות לעבוד קשה יותר כדי להוכיח את עצמן, ושוביניזם בגיל צעיר פוצע, אבל באיזשהו שלב, אם אי אפשר למנוע אותו, צריך להפנות אליו כתף קרה ולפעול במנותק ממנו.

בשוליים, פה ושם הסופרת סותרת את עצמה. לדוגמא, היא קובעת שילדים ללא נוכחות מבוגרים הם טובים מטבעם, אבל מספר עמודים אחר כך או קודם לכן היא מספרת על התעללות של קבוצת תלמידים בתלמיד אחר. ועוד בשוליים, למרות שהספר קצר, יש בו כמה וכמה חזרות שהיו בעיני מעט מעיקות.

כחוויה אישית הספר כתוב היטב. אבל מכיוון שהוא משווק בכוח כמייצג את כלל הנשים, ומכיוון שהוא לא מייצג אותי וגם לא את מרבית הנשים שאני מכירה, אני מעדיפה לא להמליץ עליו.

כנרת זמורה

2025

כותרת משנה: סיפור אהבה ישראלי

"שדות גולדברג", ששמו מתכתב, כמובן, עם שירו של מאיר אריאל, ולא אכנס לזה, מתרחש במושב בגליל התחתון. דורית גולדברג-רוטשילד, המכונה בפי כל דורה, המספרת בגוף ראשון, היא חלק מקבוצה של שישה חברים על סף גיל חמישים. דורה, שלא נולדה במושב, נשואה לאבינועם, בן שני לחקלאים, ומי שנושא על כתפיו את המשק המשפחתי. חברתה הטובה היא יעלי, הנשואה לברק שמאוהב בה מאז ומעולם. ענבר, אחיה של יעלי, נשוי לעומר, ששינתה את שמה לפארווטי, ושניהם משחררים לאויר העולם ססמאות בודהיסטיות-זניות-רוחְניות. ברקע מצוי כנען, אחיו הבכור של אבינועם, מושא חלומותיהן של בנות המושב והאקס המיתולוגי של יעלי, צייר שחזר מוכה טראומה משירות צבאי, ונעלם אי שם בעולם בלי הסבר, וכמעט מבלי לשמור על קשר. כששלושת הזוגות יוצאים לבילוי משותף על שפת הכנרת, ונסחפים למשחק אמת או חובה, שהופך לגרסה מסוכנת יותר של אמת או אמת טבולה באלכוהול ובסמים, נחשפים מאווים סמויים – משבר גיל הארבעים מאוחר? – וחייה של דורה מקבלים תפנית בלתי מתוכננת.

בקהילה הסגורה של המושב יש חשיבות עצומה להשתיכות ולהמשכיות. דורה, שכאמור נולדה במקום אחר, אינה יכולה להשיב בגאווה לשאלה השגורה "של מי את?", למעט ההשתיכות מכוח נישואים לשבט רוטשילד, מה שמציב אותה במידה מסוימת בעמדת הזרה. כשיחסיה עם אבינועם משתנים, תחושת ההדרה מתעצמת. היא אינה מאמינה שהשינוי יביא לפרידה, אבל אם כן – האם החברים יבחרו צד? האם מתקימות שיחות שהיא אינה שותפה להן? האם היא מדמיינת או שבאמת הנשים סביבה חוששות שאם היא תישאר לבד היא תלטוש עין אל בני זוגן, והן ממהרות לשמור מרחק? הפיטורים שנוחתים עליה במפתיע – ממשרה שהיא לא אוהבת, אבל מחזיקה בה כבר ארבע-עשרה שנים – אינם תורמים לבטחונה העצמי. לצד הדילמות החדשות הללו, החיים נמשכים כרגיל. התארגנויות פוליטיות ברמת המושב והמועצה, שברק שותף להן; מעורבותם של הורים בארועים חינוכיים של ילדיהם; אם שמתייסרת בשל היעלמותו רבת השנים של בנה, שעם הזמן הופך יותר ויותר מיתולוגי ונערץ, ומעמדו המעורער של בנה השני כבן ממשיך במושב; ארועי עבר, כאלה שסופרו וכאלה שלא, שמחלחלים אל ההווה; ילדים שממשיכים לגדול ומבינים יותר מכפי שהוריהם משערים; הערכה עמוקה לעוסקים בחקלאות יחד עם תכניות לשינוי עמוק באופיו של המושב; ועוד.

על כל אלה שני הדר מספרת בסגנון מקורי, סוחף, שנון, עכשווי מאוד. היא עושה שימוש רב בהתכתבויות ווטסאפ רבות משתתפים וכאוטיות, כנהוג בימינו. חלק מן הדמויות המשניות, כמו אביגיל אדרת, זו שמסדרת הכל, וד"ר שגית פיליפס מומחית כף רגל, אינן יוצאות כלל מן המדיה, למעט הגחה קצרה, אל השתתפות פיזית בעלילה, אך די בסגנון כתיבתן ובתוכן ההודעות שלהן כדי לאפיין אותן ברמת אמינות גבוהה. דורה, שהיא נרגנת כלבבי, מודעת לעצמה ברמה סבירה, ומכיוון שאת דבריה היא מפנה אל אדם שאותו אינו מכירה אישית, היא מרשה לעצמה רמת חשיפה וכנות שובות לב.

נהניתי עד מאוד לקרוא את הספר, למעט שניים-שלושה עמודים לקראת הסוף. לעומת התנופה הסוחפת של הספר עד כה, העלילה נקטעת בחטף ודועכת בקול ענות חלושה אל תלישות אנמית בלתי ברורה ובלתי הגיונית. למרות זאת, בשל ההנאה שגרם לי עד שם, אני ממליצה עליו.

איור הכריכה הנאה, שתיאורו משולב בעלילה, הוא של לילך ליברייך בן יעקב.

כנרת זמורה דביר

2025