תגית: כנרת זמורה ביתן דביר

מזה כשלושה שבועות גועשות הרוחות בכמה פינות ברשת בעקבות פרסום "דבר שמתחפש לאהבה". הספר, שבו גליה עוז מאשימה את אביה בהתעללות פיזית ונפשית, עורר תגובות אמוציונליות בכל הקשת שבין אמון לגינוי. התגובות ברובן באו מהבטן, ובהעדר עדות ראיה – שהרי איש מן הקוראים לא נמנה עם החוג המשפחתי המצומצם – התבססו על טיעונים נטולי בסיס מסוג "ברור שכל מילה בספר אמת, כי שמעתי אותה מספרת את הדברים עוד קודם", או "ברור שהכל שקר, אחרת היתה כותבת את הספר בעוד אביה חי". למרות שגיבשתי דעה משל עצמי, שמן הסתם מעידה עלי יותר מאשר על המעורבים, החלטתי ביני לבין עצמי שאם אקרא את הספר אכתוב עליו מן ההיבט הספרותי בלבד, אולי בצירוף התיחסות לנושאו באופן כללי בנטרול ההיבט הרכילותי. ובכן, מתברר שזו משאלת לב נטולת סיכוי להתממש.

יותר משמדובר ביצירה ספרותית, "דבר שמתחפש לאהבה" הוא כתב אישום וכתב הגנה. גליה עוז מתארת מספר מקרים של פגיעה פיזית, אך יותר מכך היא מספרת על הזנחה רגשית, על היותה ילדה לא רצויה, דחויה, שתחושת הערך שלה נרמסה על ידי אביה. את אוירת הטרור בבית היא ממחישה באמצעות סיפורו של צ'כוב, "אב משפחה", שבו האב משליך את כעסיו ואת תסכוליו על ראשו של ילד, בעוד האם משלימה עם התנהלותו. היא ממשיכה ומתארת את רגשותיה הקשים כלפי הוריה גם בשנים שאחר-כך, למרות מראית עין של משפחתיות, ואת הסכסוך שהתפרץ אחרי שאמרה שהיה לה קשה לגדול במשפחה זו. לצד כתב האישום הכואב מוגש גם כתב הגנה כנגד כל טענה שעלולה להשמע נגדה בעקבות פרסום הספר (וכל טענה שכזו אכן הושמעה). בין השאר היא עונה מראש לשאלה למה אינה סולחת, אפילו לא למען שלוות נפשה שלה, ומסבירה כי ילדים שסבלו מאלימות ובחרו בסליחה זכו לצד האלימות גם ברחמנות הורית, שלדבריה נעדרה לגמרי במקרה שלה.

קשה, אם כך, להתייחס לספר כיצירה אמנותית, ונראה לי שהוא מראש לא נכתב ככזה. קשה לא פחות לנטרל את הפן הרכילותי, מפני שלעמוס עוז היתה נוכחות בלתי מבוטלת בציבוריות הישראלית. גם מבלי להיות מעריצה שלו, כסופר וכפרסונה פוליטית, קשה להמנע מקונפליקט פנימי בין מיצובו כמצפן מוסרי לדיוקנו הדמוני בספר. משום כך, למרות שעוצמת הטינה של הכותבת מעידה לפחות על קשר בין-דורי בעייתי, עדיין קשה להמליץ עליו כהספר שיתריע בפני הורות מתעללת. אני חושבת שאני מבינה מה ערכו עבור הכותבת; ערכו עבורי כקוראת הוא רק בציטוטים מספרות מקצועית המתיחסים להורות מסרסת ומרעילה, ומכיוון שאלה חלקיים עדיף לפנות למקור.

נורית גרץ ב"מה שאבד בזמן" הציגה את הפן הרגיש של עוז, שסתר במידה מסוימת את התדמית הציבורית של אדם הבטוח בעצמו. שירה חדד ב"ממה עשוי התפוח?" הציגה את מה שהיא הגדירה כ"דיוקן אפשרי אחד של עמוס עוז, כפי שהוא נגלה לעיני בשנים האחרונות". גליה עוז מציירת בספר דיוקן שחור של אדם נרקיסיסט, סדיסט נטול חמלה. אחותה ואחיה בתגובות המעטות שלהם לספר זוכרים אב שונה: "ברור שהוא היה אדם מורכב. הטענה שהוא היה מפלצת כלפי גליה ומלאך כלפינו היא כליל הפשטנות. המציאות היא שהוא היה אבא טוב בסך הכל, שאהב את כל ילדיו והתאמץ תמיד להשתפר, אבל הוא לא תמיד הצליח".

אפרופו "ממה עשוי התפוח?", שקראתי לאחרונה. עמוס עוז מתייחס בספר אל גליה כאל הקוראת הביקורתית ביותר במשפחה. לי ההערה הזו, בהקשר שבו הושמעה, נראתה כמחמאה, כהבעת כבוד. גליה עוז מתייחסת אליה כאגרסיבית ופוגענית. הקריאה שלי נקיה ממטענים, שלה מושפעת מהיסטוריה אישית, שומעת את הקול שמאחורי האותיות על הנייר. הנה דוגמא קטנה לפרשנויות הפוכות, ואני, כמובן, לא יכולה לטעון ששלה שגויה ושלי מדויקת.

כשגליה עוז מספרת על מכתב שאביה כתב לה, ובו האשמות נגדה, היא כותבת: "אין צורך להתבסס על עובדות. זה נכתב, משמע זה קרה, ואת, לכי תכחישי". דברים אלה יפים, כמובן, גם לספר הזה. אמת עובדתית יש רק אחת; זכרונות ופרשנויות יש הרבה, והאמת העובדתית נמוגה בשלהן אי שם בערפילי העבר. גליה עוז באמת חשה כאב, אחותה ואחיה באמת סבורים שתיאוריה מופרזים ורחוקים מן המציאות, עמוס עוז אינו יכול להגיב. סיפור עצוב.

דבר שמתחזה לאמת – פניה עוז זלצברגר

הפרק הגנוז בספרה של נורית גרץ – שיחה עם עמוס עוז

כנרת זמורה דביר

2021

טוני שטראוס היתה בת שש-עשרה כשעזבה את בית הוריה היהודים שליד נהר פְּרוּט, והלכה בעקבות אהובה הנוצרי לוינה. לא חלף זמן רב לפני שהבחור החל להתעלל בה, למרות הריונה, והיא מצאה עצמה לבדה, מטופלת בילד. כשהבן, רודי, כבר בן שש-עשרה, היא יוצאת אתו למסע בכיוון ההפוך. אחרי שנים של עבודה קשה ומעבר ממחזר למחזר, יצאה מכלא העוני בזכות ירושה שהותיר מחזר קשיש, וכעת היא יכולה להניח לגעגועיה להוביל אותה חזרה הביתה, אל ההורים, אל הנופים, אל המסורת.

כמו בכמה מספריו האחרים, גם בספר זה אפלפלד ממקם את העלילה על קו התפר שבין שלום למלחמה, בין שלווה לאסון. טוני ורודי יוצאים לדרך בסיומו של קיץ בשנת 1939, ומגיעים אל מחוזות ילדותה של טוני בסוף ספטמבר, רגע לפני פרוץ מלחמת העולם השניה, שרוחותיה הרעות תתחלנה לנשוב גם סביב האם ובנה. היהדות כמעט ולא נכחה בחייהם עד כה, אבל דווקא כעת טוני נמשכת אליה, אל האמונה ואל היחוד שבהיות יהודי. רודי, לעומתה, הופך דומה יותר ויותר לאביו הגוי, או אולי כך הוא מצטייר בעיני אמו. הוא חסון, בהיר, נעדר תווים יהודיים, וככל שהמסע מתמשך הוא נקשר יותר ויותר אל הטבע, אל אורח החיים הכפרי, ומרבה לשתות עד כדי שכרות. כשהרדיפות אחר היהודים הופכות נגד עיניהם למציאות – בתים נטושים, דמויות חומקות בצללים, רצח נטול סיבה – שאלת יהדותו של רודי הופכת קריטית. טוני, שהיא חיישנית והפכפכת, מדגישה מדי פעם באוזניו שהוא יהודי על פי ההלכה, אבל גם אומרת כי "איני בטוחה עוד אם טוב עשיתי שהבאתי אותך לפרובינציה הפכפכה זו. היהודים נרדפים בה, ואני הרי הדבקתי אותך בצרעת יהודית. סלח לי על התחושות שלי, אבל הפחד חזק ממני". רודי, שתחילה אינו מודע למשמעות היותו יהודי, מזדהה לעתים כך ולעתים כך, עד שטוני, למרות היותה תלותית, לפעמים עד כדי היפוך תפקידים בינה ובין רודי, נוקטת צעד אמיץ ומאפשרת לו לבחור. ההתלבטות שלו באה לידי ביטוי נוקב כשנאמר לו בחלומו, "קשה לי להבין אותך, אתה אדם צעיר, נאה ומוכשר, למה נכנסת אל מיטה חולה המכונה יהדות?"

"אל ארץ הגומא" הוא ספר בתנועה מתמדת, חסר מנוח. באמצעות עגלה רתומה לשני סוסים עושים האם ובנה את דרכם, לאו דווקא בדרך הקצרה והישרה אל יעדם. טוני מרגילה עצמה בהדרגה אל נופי ילדותה, עוצרת להתוודע לאנשים, נמשכת כבחבלי קסם אל מקום מגורי הוריה וחוששת מרגע ההגעה. המסע הפיזי הוא גם מסע נפשי אל תחושת זהות, וכפי שהקורא יודע היטב הוא גם מסע אל האבדון.

אפלפלד מספר את הסיפור, כהרגלו, במינימליזם ובחזרות הנדמות מונוטוניות, אך צוברות עוצמה עם כל יום שחולף. אם תחילה, "מדי פעם, כמו להכעיס, מסתננות לכאן ידיעות רעות ומפיצות בחדר האוכל החם אי-שקט", בהמשך תהפוכנה הידיעות למעשים, והמעשים יהפכו למהלך הרגיל של העניינים. "למה גורשו?", שואל רודי כשנודע לו שיהודי אחד הישובים נעקרו ממקומם. "משום שהם יהודים, אדוני. כלום עלי להסביר לו?", הוא נענה בלקוניות.

מומלץ.

כנרת זמורה ביתן

2009

בבוקרו של יום פברואר קר סיפר אמנון גאוכמן לשני ילדיו, אידו ודניאלה, כמסיח לפי תומו, שבדעתו לעזוב את המשפחה. הרעיון הסתובב במוחו כבר מספר חודשים בהשראת "הפרוטה והירח" של סומרסט מוהם, אך הוא לא שיתף בו איש עד שקם ונטש בקור רוח את אשתו ואת ילדיו בו ביום. בשונה מצ'רלס סטריקלנד (ומפול גוגן, שסיפור חייו היווה השראה לספר), אמנון לא חיפש חיים חדשים. בניו-יורק, כמו בבאר-שבע, עסק ברפואה. אותם חיים, רק לבד. אשתו, אחרי משבר ארוך, עברה עם ילדיה לדירה אחרת, וכלפי חוץ מחקה אותו מחייה. אידו קיבל על עצמו בגיל שלוש-עשרה וחצי החלטה שהוא מחוסר אב. ודניאל, הבת הצעירה, מעידה על עצמה כי היא כל הזמן רוצה לסדר הכל מחדש, להדביק, לתפור. בתקופה בה היא מספרת את הסיפור, היא מתקרבת לגיל שלושים, וכששואלים אותה מה היא מבקשת כמתנת יום הולדת, היא מסתירה בלבה את התשוקה לשחזר ארוחה משפחתית במסעדה הבאר-שבעית המועדפת, רק היא ואידו והוריהם.  

"הבארשבעים", שלטעמי הולם אותו יותר השם שנבחר לו באנגלית, "הגאוכמנים", מתאר את חייה של משפחה שנשברה, ואת ההתנהלות השונה של כל אחד ממרכיביה, בעיקר של שני הילדים. אידו נאחז בדברים מוצקים – אשה וילד, עבודה במקצוע סולידי, "מרובע". הוא משדר יציבות, נקיון וסדר. דניאלה הפכה לצלמת, צופה בלתי מעורבת בחייהם של אחרים, קצת בוהמית, מפוזרת ומרושלת. אחיה היה עבורה משען וסלע. "הוא גידל אותי בזהירות, סינן קשיים, גירודים, געגועים. לימד אותי לחיות בתוך השבר, לצעוד הלוך ושוב. להתרגל להריסות. אתו היה מותר לי לדבר; הוא נראה לי יציב מספיק כדי לענות לי. את אמא ואבא לא העזתי לשאול כלום. אמא – חששתי שתקרוס, ואבא, חששתי, לא יכתוב לי יותר". אידו והאם המשיכו לחיות בבאר-שבע, דניאלה בחרה בצפיפות התל-אביבית, שם חשה מוגנת. האב נותר בעיני כולם חידה: "מי האיש הזה בכלל? דבר ממהלכיו לא היה הגיוני. בעיקר הקשר הנונשלנטי שעליו שמר איתי, שעליו שמר עם העולם. הדבר היחיד שהפך את הסאגה סביבו למציאותית היה העובדה שהיא ארעה".

גיא עד מרחיבה את יריעת הסיפור אל דמויות נוספות בחיי גיבוריה, אל וריאציות נוספות של חיים משפחתיים, אך לב הסיפור בעיני הוא הקשר האחאי שבין דניאלה ואידו. העובדה שגם בקשר זה, אמיץ ויציב ככל שיהיה, רוחשים סודות, לא תגרור משבר, כפי שאולי ניתן היה לשער, אלא דווקא תעמיק את קרבת הלבבות, ותאפשר לדניאלה להחלץ מן הדשדוש של חייה.

"הבארשבעים" כתוב בחן, בקלות לכאורה אך בקפדנות ובכושר אבחנה, נוגע ללב ונעים מאוד לקריאה.

כנרת זמורה ביתן דביר

2012

כותרת משנה: איך אנחנו יודעים מה אמיתי ומה לא

הביולוג ריצ'רד דוקינס מוכר כמי שפרסם שורה של ספרי מדע, הפונים אל הקהל הרחב. בספריו הוא עוסק בהרחבה באבולוציה ("הגן האנוכי"), טוען בלהט כנגד תפיסת הבריאתנות והתכנון התבוני ("השען העיוור"), מטיף לאתאיזם ("יש אלוהים?"), ומתייחס באהבה ובחדווה אל השקפת העולם המדעית ואל התגליות שנחשפות בזכותה ("לפרום את הקשת בענן"). ב"קסם המציאות" הוא פונה אל קוראים צעירים.

הספר נפתח בשאלות "מהי מציאות?" ו"מהו קסם?", ועושה הבחנה בין קסם על-טבעי לקסם במה ולקסם פיוטי. הראשון הוא הקסם שאנו מוצאים במיתוסים ובאגדות, למרות שברור לנו, או צריך להיות ברור, שאינם אמיתיים. קסם במה אינו דורש הסבר – ברור לנו שמדובר באחיזת עיניים משעשעת, למרות טענות של כמה מעמידי פנים בדבר כוחות על-טבעיים. הקסם הפיוטי, המרגש ומרומם הרוח, הוא זה שאליו כיוון דוקינס בשמו של הספר, אותו קסם שעליו דיבר גם פיינמן, בין השאר בספר "החדווה שבגילוי דברים". הפרק האחרון חוזר אל אותן שאלות ועוסק ב"ניסים", והוא מסתיים במשפט "האמת יותר קסומה – במובן הכי טוב והכי מרגש של המילה – מכל מיתוס או סיפור מומצא או נס. למדע יש קסם משלו, קסם המציאות".

בין הפרק הראשון לאחרון דוקינס מקדיש כל פרק לנושא נפרד: האדם הראשון, ריבוי המינים, היסודות, עונות השנה ושעות היממה, השמש, הקשת בענן, המפץ הגדול, חיים במקומות אחרים ביקום, נדידת הלוחות הטקטוניים, מזל והסתברות. כל אחד מפרקי הספר נפתח במיתוסים הקשורים לתוכנו, ועובר למציאות הקסומה עוד יותר. הסבריו של דוקינס מוגשים בפשטות, שאינה מרדדת את התוכן, אלא מתמצתת אותו ועושה אותו שווה לכל נפש, ובלבד שתהא זו נפש סקרנית וצמאת ידע. אולי אני קהל שבוי, כי כבר נהניתי מספריו האחרים, אבל אני מאמינה שהספר עונה יפה על כמה שאלות יסוד, ויכול להוות מבוא מעניין לחקירות נוספות. כמו אנציקלופדיות לנוער של פעם הוא מלווה איורים מאירי עיניים, פרי מכחולו של דייב מק'קין, חלקם יפים לכשעצמם, חלקם נועדו להבהיר את התוכן המילולי.

המגרעת היחידה של ריצ'רד דוקינס ככותב היא נטייתו להטיף עוד ועוד, במקום להסתפק באמירות מפורשות בודדות ולתת לתוכן לדבר בשמו. גם בספר הזה הוא חוזר שוב ושוב אל היתרונות של תפיסת העולם המדעית, ושולל שוב ושוב את תקפותם של מיתוסים (אליליים או מונתיאיסטים). אפשר היה לדלל מעט את מספר החזרות על רעיונותיו אלה, והספר לא היה ניזוק כלל. ובכל זאת, לסיום, הנה מבחר מדבריו, וראויים הדברים להשמע:

"אנחנו חייבים לשמור תמיד על ראש פתוח, אבל יש רק סיבה אחת להאמין בקיומו של דבר-מה: ראיה ממשית לקיומו".

"הקשת בענן היא לא רק דבר יפה שנעים לראות אותו. במובן מסוים אפשר לומר שהיא מלמדת אותנו מתי התחילו כל הדברים, כולל המרחב והזמן. אני חושב שבזכות זאת, הקשת בענן יפה עוד יותר".

"אין לנו צורך להמציא סיפורים פרועים במידה בלתי מתקבלת על הדעת: אנחנו נהנים מהחדווה ומההתרגשות שמספקת לנו חקירה מדעית אמיתית, ותגליותיה מרסנות את דמיוננו. ובסופו של דבר, זה הרבה יותר מרגש מסתם פנטסיות".

The Magic of Reality – Richard Dawkins

כנרת זמורה ביתן דביר

2016 (2011)

תרגום מאנגלית: עמנואל לוטם

איורים: דייב מק'קין

עיר אמריקאית עלומת שם, הדומה לחלוטין לעשרות ערים אמריקאיות אחרות, נשלטת על ידי שני ארגוני מאפיה, האחד אוקראיני והשני אלבני. קו הגבול ביניהם ברור ונשמר בקפידה. כל אחד משני הארגונים מנהל בשטחו עסקים משגשגים של דמי חסות, הלוואות בריבית שערורייתית, סחר בנשים שפותו להגר בהבטחות שווא לקריירה זוהרת, בתי משכון וכיוצא באלה. השלטון המקומי והמשטרה משלימים עם המצב, ומבקשים רק דבר אחד – "אל תפחידו את המצביעים". יום אחד חוצה ראש הארגון האוקראיני את הגבול, משתף את ראש הארגון האלבני במידע סודי – ושקרי – ופותח עימות שעתיד להפיל חללים משני הצדדים בנקמת דם מתגלגלת.

ממש באותו הזמן מזדמן למקום ג'ק ריצ'ר, שוטר צבאי בעבר, ועושה צדק מטעם עצמו בהווה. באוטובוס העובר בעיר הוא מבחין בגבר מזדקן שבכיסו מעטפה בנקאית, מן הסתם גדושת שטרות, ובגבר צעיר הלוטש עיניים אל המעטפה. כשהזקן יורד מן האוטובוס, והצעיר בעקבותיו, ריצ'ר, שנע ממקום למקום ללא תכנית, יורד בעקבותיהם, נחוש למנוע את השוד שהולך ומתרקם מול עיניו. במהרה יגלה את הקשר שבין הכסף שבמעטפה לארגוני הפשע, ומעשה ההצלה הקטן שלו ישתלב במאבק שביניהם, שיהפוך למלחמת הכל בכל.  

ג'ק ריצ'ר הוא גיבורם של עשרים וחמישה ספרים שכתב לי צ'יילד. "יום אחד תפסיד", או בשמו המקורי המעניין יותר "ירח כחול", הוא העשרים ורביעי. אני מניחה שיש יתרון בקריאת הספרים לפי הסדר בו נכתבו, אבל הספר הזה, שהוא הראשון מהם שקראתי, עומד יפה בפני עצמו. ריצ'ר ניחן בחושים מחודדים, הנסמכים על נסיון, ובאינסטינקטים בריאים. הוא קצת אבוד כשהדברים אמורים בטכנולוגיה – אנשים טובים שנקרים בדרכו מסייעים לו כשנדרש – וכמו בלשים של פעם הוא מסתמך בעיקר על כוחותיו שלו. הוא גבר מגודל (שלא כמו טום קרוז שגילם את דמותו בקולנוע), קצת מגושם, אך מסוגל להפעיל את כוחו ביעילות. ומעל הכל הוא ניחן בחוש צדק בלתי מתפשר, מחסל את הרעים בלי שמץ של יסורי מצפון, ופועל ללא לאות למען החלשים והצודקים.

אני חושבת שהציטוט מתוך האובזרבר, המופיע על כריכת הספר, תופס יפה את התחושה בעת קריאתו: "מנחם להפליא להיות נתון בידי צ'יילד וגיבורו – אדם טוב שכולנו יודעים שיציל את המצב לפני שימשיך הלאה בדרכו, עם מברשת שיניים בכיס והבגדים שלעורו, שום מקום מסוים ללכת אליו, וכל הזמן שבעולם להגיע לשם". ברור שהטובים ינצחו והרעים יבואו על עונשם, וללא הדאגה לגורלו של ריצ'ר נותר רק ליהנות מן המתח הנובע מן האופן בו יתגלגלו הארועים, ולהשעות ספקנות נוכח צירופי מקרים ממוזלים. לי צ'יילד משלב בסיפור מעט שנינות, קמצוץ אקטואליה, קורט אהבה, ובמיומנות ניכרת מוביל את גיבורו הנחוש אל מטרתו, בטרם יפליג אל האופק ואל ההרפתקה הבאה.

למרות שאינני חובבת מתח לשמו, קראתי את הספר בסקרנות, ואני סבורה כי הוא טוב לסוגו.

Blue Moon – Child Lee

כנרת זמורה דביר

2020 (2019)

תרגום מאנגלית: שאול לוין

בשלהי המאה התשע-עשרה, בונה אקורדיונים איטלקי מוכשר, שקץ במצוקה שהוא ומשפחתו חווים בכפר סיציליאני, חולם על ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. אשתו, המתנגדת לעזיבת המוכר והידוע, לוקה בשיתוק פתאומי, שוקעת בבועה בלתי נגישה. אמה המעשית מציעה לגבר לממש את חלומו, לצאת לעשות חיל בניכר, ולהשאיר את אשתו בחסותה. הוא מוסר את בנותיו לדודותיהן, לוקח אתו את בנו בן האחת-עשרה ואת אקורדיון הכפתורים הירוק שבנה, ומפליג לניו-אורלינס. שם, כך נאמר לו, יש תרבות מוזיקלית מפותחת, ורבים סיכוייו לפתוח חנות כלי נגינה, כפי שתכנן. בתוך שנה ימצא את מותו בלינץ' שיבצע אספסוף מוסת, שונא איטלקים.

בשלהי המאה העשרים, בשוליו של כביש העובר בעיירה אמריקנית מוכת עוני ומצוקה, מוצאים שלושה ילדים מוזנחים חפץ מקומט, ומטילים אותו אל מתחת לגלגליה של משאית חולפת.

בין חלומותיו של בונה האקורדיונים האיטלקי להתנפצותה של יצירתו, מספרת אני פרו את סיפורם של המהגרים לארצות-הברית, אנשים פשוטים שחלמו על רווחה, ומצאו עצמם נאבקים בזרוּת ובדעות קדומות, נשחקים במאבקים יומיומיים. כל אחד מפרקי הספר מתמקד בקבוצת מוצא אחרת, כל אחת חווה את ההגירה באופן שונה, אך למרבית הדמויות מצפים מכאובים ואכזבה. על בונה האקורדיונים היא כותבת כי, "הוא הרהר בחיים חדשים, רעננים ולא משומשים, בכסף שתלוי לו בעתיד לבוא כאגסים המסתתרים בין העלים הגבוהים", ואשליה כזו, או דומה לה, היתה משותפת לכולם – איטלקים, גרמנים, מקסיקנים, צרפתים, צאצאי עבדים, פולנים, אירים, נורבגים – בכל רחבי ארצות הברית – ניו אורלינס, קנזס, טקסס, מיין, שיקגו, מונטנה, מינסוטה. כל אחד מפרקי הספר יכול להקרא כסיפור בודד, ויחד הם מציגים סיפור עצוב של כור היתוך נוקשה. האקורדיון הירוק, שיצא לדרכו אפוף תקוות, צץ בכל אחד מן הפרקים, לעתים מביא אתו שמחה, לעתים בלתי מובן למוצאיו.

מעבר לקשיים האובייקטיבים של הסתגלות כלכלית במקום חדש, שאליו הגיעו גיבורי הספר בדרך-כלל כשהם דלי אמצעים, נראה ששני גורמים חברו להקשות על השתלבותם – השסע שבין התרבות שהותירו מאחור לתרבות שאליה ביקשו להצטרף, ושנאת הזר והשונה שקידמה את פניהם, ושהם בתורם קידמו בה את פני הבאים אחריהם. "האמריקאים אומרים שסיציליאנים ואיטלקים הם היינו-הך ושונאים את שניהם, מקללים אותם וקוראים להם שקים של רשעות. אם תבקשו לכם הצלחה עליכם לרכוש את השפה האמריקאית", כך לומד בונה האקורדיונים. שלושה גרמנים חרוצים, שייסדו במו ידיהם עיירה משגשגת על חורבותיה של עיירה שננטשה, נותרו מבודדים, ושמועות מרושעות אופפות אותם, אולי משום היותם חולי נקיון, אולי משום היותם חילוניים. הירונים, פולני משכיל, "לא ידע לקרוא אנגלית ולא לדבר אמריקנית, ופקחי ההגירה רשמו אפוא שאינו יודע קרוא וכתוב. וכך למד הירונים כי להיות זר, להיות פולני, לא להיות אמריקני – דבר נורא הוא, וכל מה שנותר לאדם הוא לשנות את שמו ולדבר על כדור-בסיס". הוא בתורו מנסה לגרש את השחורים מהשכונה הפולנית, "כשם שבעבר השליכו הילדים אבנים עליו וקראו לו פולני מלוכלך, האנקי מטומטם, תחזור מאיפה שבאת". ילדים יוצאי מקסיקו לומדים בבית ספר נפרד, "ולא חשוב כמה דורות משפחתך כבר גרה בטקסס". יש המנסים להמלט מן הזרות באמצעות שינוי שמם ופניית עורף לתרבות שבה צמחו. אחרים חיים בשני העולמות, או אולי באף אחד מהם, כמו הצרפתים ברנדום, שם "כולם צרפתים, אבל איש אינו צרפתי – הם כלום; הם לכודים בין היותם צרפתים, לבין היותם אמריקנים". ויש כאלה שמתיחסים לחייהם בארצות-הברית כזמניים, כמו מתיישב אכול געגועים שכתב "מדריך למהגר לשימור התרבות הנורווגית", ובו יעץ לקוראיו לצבור הון ולחזור אל הצפון האהוב. גישתם של הותיקים אל החדשים מקרוב באו אינה נחלת העבר בלבד. בפי אחת מדמויות ההווה שמה אני פרו את המשפטים הללו: "זאת הבעיה שלנו, המדינה שוקעת מתחת לאנשים האלה – סינים ומקסיקנים ופאקיסטנים וערבושים מהמזרח התיכון. זה לא כמו שהיה כשסבא וסבתא שלנו באו הנה; הם היו לבנים, היה להם אומץ, מוסר עבודה טוב, לא הלכו לפוצץ בנינים. אלה אינם אנשים לבנים. הם שחורים, הם אספסוף עלוב. הענין פשוט – המדינה כבר מלאה, אין עוד מקום, אין עבודה לכולם".

המוזיקה המלווה את הספר משתלבת אף היא בדילמות שהן חלק מחיי הדמויות. כמה מהאנשים מבקשים להנחיל לארצם החדשה את המסורת המוזיקלית שעליה גדלו, אחרים קשובים להתפתחויות, פתוחים לשילוב של המסורות שהביאו איתם המהגרים מארצותיהם. באחד הפרקים נוצר קרע של ממש במשפחה בגלל ההעדפות השונות שבין ישן לחדש. בפרק אחר מתבקשים נגנים לא להפריז במוזיקה מסורתית, שכן "שיר אחד נותן טעם אתני נחמד […] לא רוצים יותר שירי-עם בכייניים". שלא במפתיע, לנוכח הראיה הפסימית של הסופרת את החברה האמריקאית, המוזיקה, שהיתה חלק בלתי נפרד מחיי הדמויות בפרקים הראשונים, הולכת ומתפוגגת לקראת סיומו של הספר.

כפי שאני פרו מציינת בתחילת הספר, העלילה היא עירוב של בדיון ומציאות. ניכר שהסופרת ערכה תחקיר מדוקדק בכל היבטי החיים של מאה השנים שהיא מתארת, והיא משלבת בספר, ללא תפרים, דמויות היסטוריות, קטעי עיתונים, היסטוריה מוזיקלית, ואירועים שאירעו בפועל. שפע הטרגדיות שבו מהווה בעיני כמה מבקרים נקודת חולשה, אבל מראיון איתה עולה כי במתכוון ביקשה להפנות את תשומת הלב אל אלה שנפגעו בתהליך ההתכה של החברה, כמו גם אל המצב העגום של החברה האמריקאית האלימה כיום. לכל דמות בכל פרק קול יחודי משלה, היקף הפרטים מרשים, והספר כולו הוא הישג ספרותי מומלץ לקריאה.

Accordion Crimes – E. Annie Proulx

זמורה ביתן

1999 (1996)

תרגום מאנגלית: שרה פ' פרידמן

קווייל, גבר בשנות השלושים לחייו, אלמן ואב לשתי בנות, התבקש על ידי מעסיקו, עורך עתון בניופאונדלנד שבקנדה, לכתוב כתבה על תאונת דרכים. במקומה כתב מיוזמתו על יכטה מיוחדת שהגיעה אל הנמל המקומי, ולהפתעת העובדים האחרים העורך לא הגיב כצפוי בנוקשות. יתרה מזו, הוא החמיא לכתב. עבור קווייל הארוע הצנוע הזה היה אבן דרך משמעותית: הרי הוא בן שלושים ושש וזאת היתה הפעם הראשונה בחיים שמישהו אומר לו שעשה את זה כמו שצריך.

עד אותה מחמאה ראשונה היה קווייל ילד דחוי וגבר חסר תחושת ערך עצמי. כבר מילדות היה גדל גוף, וחש עצמו מכוער, מכסה בידו את סנטרו הבולט כדי לא לדחות את הבריות. אביו ואחיו השפילו אותו תדיר, האשה שנישא לה בגדה בו בגלוי והמעיטה בערכו באוזני בנותיהם. הוא התקשה להחזיק מעמד בעבודות, עד שחברו היחיד כיוון אותו לכתיבה בעתון. מהלך חייו השתנה כליל כתוצאה משני מקרי מוות שארעו בסמיכות זמנים. אביו מת, ואשתו נהרגה בתאונת דרכים. דודתו, אחות האב, שהגיעה ללוויה, שכנעה אותו לעזוב את מגוריו בארצות-הברית לטובת מגורים איתה בניופאונדלנד, המקום בו נעוצים שורשי המשפחה. אחרי שהצליח למצוא עבודה בעתון מקומי, העמיס את רכושו על הרכב, ויחד עם הדודה ועם הילדות, בנות ארבע ושש, יצא לדרך צפונה.

בניואפונדלנד ילמד קווייל על ההיסטוריה של משפחתו – "משוגעים. הם היו פראים והתחתנו בתוך המשפחה. מופרעים ורוצחים. חצי מהם היו מפגרים בכלל", כך יספרו לו מכריו החדשים. הוא יבין שבני האדם אינם בהכרח כפי שהם מציגים עצמם על פני השטח. יחד עם ההיסטוריה הפרטית ילמד גם על ההיסטוריה המקומית, על היחסים הטעונים של הפרובינציה עם קנדה, ועל הדילמות של ההווה בין אורח החיים הפשוט, נחלת הדורות הקודמים, למודרניזציה. וחשוב מכל, הוא ילמד להכיר בערך עצמו, יחשוב על העצמי המטופש שלו במוקינגברג [מקום מגוריו הקודם], כשספג את כל מה שנחת עליו, ויצליח להפנים שמנת חלקו אינה חייבת להיות אומללות וקבלה נכנעת.

סיפורו של קווייל מתרחש על רקע הטבע הנוקשה של הצפון, על האי סחוף הרוחות ומכוסה הערפל, השוקע אל תוך חורף אכזר. "בפברואר", כך מתאר זאת אחד מעמיתיו, "רק דבר אחד מאפשר לך להחזיק מעמד – כרטיס הטיסה לפלורידה על השידה בחדר השינה שלך. אם אתה מצליח להגיע עד מרס, אז תצליח להגיע גם עד גן עדן". סגנונה של אני פרו, משפטים קצרים, חלקי משפטים קטועים, משתלב לבלי הפרד בקיפאון המצמית המאפיין את האזור במשך חודשים ארוכים. הסגנון הזה, מצד שני, הולם גם את אופיו של קווייל, תמים משהו, בלתי מתפלסף ובלתי מתחכם, תכליתי ומכוון לטוב.

אני פרו מספרת על דמויות מרתקות, המתמודדות כל אחת בדרכה עם קשיי החיים ועם קשיי המקום. ג'ק, עורך העתון, עושה כל שביכולתו כדי להרחיק את בניו מסכנות הים, ונכשל. נטבים, אחד הכתבים, שהגיע לניופאונדלנד במקרה, מבקש לעזוב ונאלץ להשאר. בילי, כתב נוסף, חי את עברו של אביו, שהיה אחד מילדי המוסדות שנשלחו לעבוד אצל החוואים באונטריו. "אף פעם לא הצביע מישהו מגייז-איילנד למען קונפדרציה עם קנדה!", אומר בילי. הדודה מסתירה סודות בקנאות. באני, הבת הבכורה, מתמודדת עם פחדים שמקורם אולי באמה. ווייבי, אשה מקומית, מתרפקת כלפי חוץ על זכרו של בעלה, ונאבקת על חיים נורמליים עבור בנה בעל תסמונת דאון. אלה ואחרים משתלבים יחדיו למרקם החברתי של ניופאונדלנד, ובתוך החבורה הקשה הזו ימצא קווייל גאולה צנועה.

"חדשות הספנות" הוא ספר מחמם לב ורגיש, ובסגנונו המיוחד הוא משלב מצוין את סיפורם של האנשים היחידים עם סיפורו של המקום. הספר זכה בפרס פוליצר ובפרס הספר הלאומי האמריקאי, והוא אכן ראוי להם.

The Shipping News – E. Annie Proulx

זמורה ביתן

1997 (1993)

תרגום מאנגלית: חנה לבנת

כותרת משנה: אלפרד רוזנברג והסודות הגנובים של הרייך השלישי

אלפרד רוזנברג, האידיאולוג של התנועה הנאצית, שספרו "המיתוס של המאה העשרים" ניצב לצד "מיין קמפף" כתנ"ך של גרמניה, זכור כאיש של מילים, אך כפי שהוכח במשפטי נירנברג היה גם איש של מעשים, ועל מעשיו נידון למוות. הוא היה אחד מן הבכירים הבודדים שקודמו לדרגת רייכסלייטר, הדרגה השניה בחשיבותה אחרי הפיהרר. החל מ-1934 נשא בתואר "בא הכוח של הפיהרר לנושא פעילות האינדוקטרינציה והחינוך, האינטלקטואליים והאידיאולוגיים, של המפלגה הנאציונל-סוציאליסטית"; בסופו של העשור החל לתכנן את בית הספר הגבוה של המפלגה, ואת "המכון לחקר השאלה היהודית", וכדי להעשיר את הספריה של שני המוסדות הוקם "כוח המשימה של רייכסלייטר רוזנברג", שהחרים עשרות אלפי ספרים ופריטי יודאיקה, והרחיב את פעילותו לבזיזת אוצרות אמנות מכל השטחים הכבושים (כשנשאל בחקירה אחרי המלחמה על ההחרמות ללא פיצוי, תירץ זאת במלים "אף אחד מהבעלים לא היה בסביבה"); לקראת מבצע ברברוסה ב-1941 מונה לתפקיד השר הממונה על ניהול השטחים שייכבשו במזרח, ובאותה שנה אמר כי "במזרח עדיין חיים כשישה מליון יהודים, ואת הבעיה הזאת אפשר לפתור אך ורק באמצעות מיגור ביולוגי של יהדות אירופה כולה"; שני נציגים ממשרדו היו בין משתתפי ועידת ואנזה ב-1942.

היטלר, בשיטת הממשל הרגילה שלו, טשטש את גבולות הסמכויות של אנשיו, וכך רוזנברג נאבק ממש עד סוף המלחמה בגבלס על השליטה בתעמולה, הסתכסך עם הימלר ועם היידריך על עמדות כוח במזרח, ורב עם גרינג על הביזה עד שהתקבעו סדרי העדיפויות (היטלר הראשון לבחור את הפריטים לעצמו, גרינג שני, כוח המשימה של רוזנברג שלישי). יתכן שהמאבק בגבלס היה אחד הגורמים לכך שבמאי 1943 החל לכתוב יומן, שכן גבלס, שהיה כותב כפייתי, פרסם באותה עת את רשומותיו מן השנתיים הקודמות.

רוברט קמפנר, עורך דין יהודי, שנמלט מגרמניה ב-1935, נמנה עם צוות התביעה במשפטי נירנברג. קמפנר היה אדם ססגוני, וסיפור חייו, המתואר בספר, יכול היה לשמש חומר גלם לביוגרפיה מעניינת. מטעמים שונים, לא בהכרח חוקיים, הוא החזיק ברשותו אלפי מסמכים שהשיג בזמן החקירות, ולא טרח להחזירם. יורשיו, שהיו חלוקים בדיעותיהם באשר לטיפול בירושתו, שחררו בהדרגה את המסמכים, וביניהם, ב-2013, גם את יומנו של רוזנברג, המצוי כעת במוזיאון לזכר השואה בארצות הברית. רוברט ק' ויטמן, אחד משני כותבי הספר, היה מעורב בחיפושים אחר היומן, ושיחק תפקיד מפתח באיתורו.

הספר נפתח בפרק המתאר את המאמצים לעלות על עקבותיו של היומן, ואת הנסיונות להעביר אותו מידיהם של יורשי קמפנר אל המוזיאון. מרביתו של הספר הוא סקירה של התקופה מראשיתה של התנועה הנאצית ועד סיום המלחמה, ואין בו חידוש של ממש למי שכבר קרא ספרים על התקופה, ביניהם הביוגרפיה של היטלר מאת איאן קרשו, "פני הרייך השלישי" מאת יואכים פסט, ו"בגן חיות הטרף" מאת אריק לארסון, שנמנים עם המקורות הרבים המוזכרים בסיומו של הספר. מהלך חייו של רוזנברג משולב בספר, מבוסס חלקית מאוד על מובאות מיומנו. הפרקים האחרונים עוסקים במשפטי נירנברג, בדגש על חקירתו של רוזנברג.

הספר מספק סקירה לא רעה של התקופה, מבלי להתעמק בפרטים. יחד עם זאת, הוא אינו מספיק ממוקד, ואינו מקיים את ההבטחה שבשמו ובכותרת המשנה שלו. למעשה, הוא מפוצל לשלושה נושאים – השואה והמלחמה, דמותו של רוזנברג ודמותו של קמפנר – ורק האחרון שבהם זוכה להעמקה. לעומת זאת, לשאלה המסקרנת תמיד – כיצד הפך אדם שגרתי ואפור לאידיאולוג הארסי והקטלני שהיה – אין התיחסות בספר. אני ממליצה עליו למרות זאת, משום שהוא קריא ובהיר, ומשום שסיפורו של קמפנר (שהמחברים כנראה אינם מחבבים, וחבל שהדבר ניכר בספר עיון היסטורי) מציג עוד פן של קורות היהודים בגרמניה הנאצית.

The Devil’s Diary – Robert K. Wittman & David Kinney

דביר

2017 (2015)

תרגום מאנגלית: גיא הרלינג

כותרת משנה: עדויות 1945 – 1986 עם לאונרדו דה בנדטי

ב-27 בינואר 1945, כשהגיעו חיילי הצבא האדום אל מחנה מונוביץ, שהיה חלק ממתחם אושוויץ, נמצאו בו כאלף אסירים בלבד. מספר ימים קודם לכן הסתלקו ממנו הגרמנים, כשהם גוררים איתם כאחד-עשר אלף אסירים לצעדת מוות. פרימו לוי, כבן עשרים ושש, ולאונרדו דה בנדטי, המבוגר ממנו בעשרים ואחת שנים, היו בין השורדים במחנה, הראשון נשכח מאחור משום שהיה מאושפז במרפאה, השני שימש כרופא. דה בנדטי העמיד עצמו לרשות המשחררים וטיפל בניצולים, ופרימו לוי הצטרף אליו. על פי בקשת הרוסים כתבו יחדיו "דוח על הארגון ההיגייני-רפואי במחנה הריכוז ליהודים מונוביץ", ובשנים הבאות הפכו עדים חיים ופעילים לאשר התרחש באושוויץ.

הספר הוא אוסף של עדויות בפורמטים שונים שמסרו שני האישים, שנפגשו במחנה ונותרו חברים כל חייהם, בהזדמנויות שונות. מטבע הדברים, מרבית הקטעים שבספר נכתבו על ידי לוי, הסופר שבין השניים (כשנשאל דה בנדטי אם בדעתו להותיר אחריו זכרון כתוב, ענה כי "אחרי הספר של פרימו לוי כבר אי אפשר לכתוב דבר נוסף, הוא כבר כתב הכל"). הקטע הראשון הוא הדוח שהוזכר למעלה מ-1945, והאחרון מאמר תחת הכותרת "לבני הדור שלנו" מ-1986. הספר כולל עדויות שנמסרו לקראת משפטם של נאצים, ביניהם אייכמן, תשובתו של לוי למכתבה של נערה, טיוטה שהכין לדברים שיוצגו בפתח הבלוק האיטלקי באושוויץ, תמליל של דברים שנשא בפני קהל, מאמרים שכתב ועוד. אחד הפרקים הוא הספד שכתב לוי אחרי מותו של דה בנדטי תחת הכותרת "לזכרו של אדם טוב".

כחוט השני עוברת בכל פרקי הספר המחויבות הבלתי נלאית לשמר את זכר השואה. כעשור אחרי השחרור מציין פרימו לוי בצער כי נושא מחנות ההשמדה בדרכו לשכחה מוחלטת. הוא מנסה להבין מה גורם לניצולים לשמור על דממה, ומעלה את ההשערה כי אחת הסיבות לשתיקה היא בושה: "אנו בני אדם, אנו שייכים לאותה משפחה אנושית שאליה השתייכו התליינים שלנו. ולנוכח ממדיה העצומים של אשמתם, גם אנו חשים כיושבי סדום ועמורה. אין אנו מצליחים לחוש פטור מההאשמה ששופט שיבוא מחוץ לכדור הארץ יטיח באנושות כולה על סמך העדות שלנו". ב-1959 היה שותף לארגון תערוכה אודות המחנות הגרמנים, והתבקש להגיב על מכתב למערכת שכתבה מי שהגדירה עצמה כ"בתו של פשיסט שמבקשת לדעת את האמת": זה "המכתב שייחלנו לו", הודה לוי, שבירך על התעוררותה של מודעות. במאמר מאוחר יותר הביע דעתו, לפיה בעת התיחסות לשואה יש להמנע מלשון רטורית, לדבר פחות על תהילה ועל גבורה ויותר על החיים היומיומיים, על התקווה ועל היאוש, על טעויות, על אחדות דעות שהושגה בעמל רב. הוא האמין כי "עלינו לספר את אשר ראו עינינו כדי שמצפונם של בני האדם יישאר דרוך ועירני […] כדי שכל נסיון עתידי מסוג זה ייקבר בעודו באבו". אבל גם בהנחה שאין סיכוי שהדברים יקרו שוב, אין לשתוק, משום ש"אין לגדוע את ההיסטוריה. נעשו מעשים שמשמעותם כה עצומה, התגלו תסמינים של מחלה כה חמורה – עד שאיננו יכולים לשתוק על אודותיהם". העובדה שהיטלר, שיצר את מחנות המוות, הובס, צריכה להיות מובאת בפני הדור הצעיר כדוגמה מופתית של צדק היסטורי. "אולי הובס בדיוק משום כך, משום שרצה ליצור את תרבות המוות?"

את המאמר שעל שמו נקרא הספר כתב לוי ב-1975, כשנראה היה שחזרתו של הפשיזם מאיימת. מכיוון שהתקיים רצף בין שנותיו הראשונות של הפשיזם למחנות ההשמדה, "האם זה מוגזם לבקש שיגלו כלפיו התנגדות כבר בראשיתו?" מן המבקרים באושוויץ ביקש: "עשה שמסעך לכאן לא יהיה חסר תכלית, שמותנו לא יהיה חסר תכלית. לך ולילדיך אפרה של אושוויץ משמש אות אזהרה: עשה שהפרי הנורא של השנאה, שראית כאן את עקבותיה, לא ישוב ויזרע את זרעו, לא מחר ולא עדי עד".

פרימו לוי, כפי שעולה מספריו, וכפי שהעידו מכריו, אמנם תיאר את חוויותיו האישיות, אבל בכתיבתו הצליח לשמור על ריחוק מהן, לא ביקש להתלונן או לנקום, וחיפש תמיד את המשמעות הכללית של הדברים. הדייקנות של עדותו היתה חשובה לו מאוד, הוא לא היסס לתקן עדויות קודמות של עצמו אם התגלו לו עובדות חדשות, וכשביסס את דבריו על מידע שלא היה עד לו תמיד ציין זאת. תשוקתו לחיים לא הועמה בעקבות השואה, אלא דווקא הועצמה, שכן נוספה להם התכלית להעיד ולתרום את חלקו למניעת הישנותם של מקרים דומים.

עורכי הספר, שבחרו את הקטעים לפרסום, הוסיפו אחרית דבר מאירת עיניים. חלקה אקדמית יבשה ו"טכנית", אך היא מחברת את הקטעים הנפרדים לתפיסה שלמה, ומוסיפה פרטים מעניינים.

פרימו לוי אינו זקוק להמלצה שלי. הוא קנה את עולמו ב"הזהו אדם" המופתי ובהמשכיו, הפגין את כשרונו גם בספרים מסוג שונה ובראשם "מפתח כוכב" המלבב, ואישיותו באה לידי ביטוי גם בקטעים שקובצו ב"כך היה אושוויץ". ספר ראוי עד מאוד לקריאה.

Cosí fu Auschwitz – Primo Levi

עורכים: פביו לוי ודומניקו סקרפה

כנרת זמורה ביתן

2017 (2015)

תרגום מאיטלקית: אלון אלטרס

כותרת משנה: שלושה דורות של אהבה ומלחמה

חיי משפחתו של אואן מתיוס, עיתונאי והיסטוריון, כרוכים בתולדותיה של רוסיה במאה העשרים. סבו, שהיה איש מפלגה מסור, הושלך לכלא והוצא להורג במהלך הטיהורים של שנות השלושים. סבתו הוגלתה למחנה עבודה זמן קצר אחר-כך. אמו לודמילה, שהיתה אז בת שלוש, התגלגלה בשנים הבאות בין בתי יתומים, וסבלה במהלך מלחמת העולם השניה מהזנחה, מרעב וממחלות, שעשו שמות בגופה. אחותה לֶנִינָה, המבוגרת ממנה בתשע שנים, עברה את אותן שנים במוסדות שונים ואצל קרובים. אביו הבריטי של מתיוס נמשך אל התרבות הרוסית, שירת במוסקבה כדיפלומט זוטר, עמד בהצלחה בלחץ לעבוד עבור הק-ג-ב, ואחרי שנים של בליינות התאהב בלודמילה. הק-ג-ב הנקמני מנע את נישואיהם, וכפה עליהם פירוד מייסר של שש שנים. מתיוס עצמו, שגדל בבריטניה, חי מאז ומתמיד בשתי שפות ובין שתי התרבויות. בבגרותו נשלח כעיתונאי לרוסיה, תחילה כתב על החיים בשולי החברה, ואחר-כך על הפוליטיקה של המדינה שעברה תהפוכות מסעירות. כמו אביו, גם מתיוס נשא אשה רוסיה.

דרך נקודות המבט המגוונות הללו מספר מתיוס את ההיסטוריה של ברית-המועצות בכלל, ושל רוסיה ואוקראינה בפרט. כמה מבני משפחתו חוו את ההיסטוריה על בשרם, אחרים צפו בה מנקודת מבטם של זרים ברמה כזו או אחרת של מעורבות אישית. לנינה, שנקראה על שמו של לנין, עדיין מתגוררת במוסקבה. היא חוותה חיים פריבליגיים, כשאביה הקים מפעל וקודם לעמדת ניהול, וחוותה מצוקה אחרי שנעצר ונעלם לנצח מחייה. בנותיה היגרו, ובעלה, שהיה בכיר במשרד המשפטים, מת כתוצאה מהתקף לב לאחר שהממונה עליו האשים אותו שלא דיווח על בת המתגוררת מחוץ למדינה. לודמילה, שהיגרה – למעשה גורשה – מיד אחרי נישואיה, נקרעה, פשוטו כמשמעו, מזרועות אמה בעודה פעוטה, עברה גיהינום בתקופת המלחמה, חייה נכנסו להמתנה ארוכה כשארוסה גורש, ואז נקרעה שוב, הפעם ממולדתה ומאחותה. בניגוד ללנינה וללודמילה, ששרדו את התלאות ושמרו על רוח איתנה, אמן מרתה איבדה את שפיותה באחת-עשרה שנות הגלות שנכפו עליה, ובשובה אל בנותיה מיררה את חייהן. משפחתה של אשתו של מתיוס, לעומתן, הצליחה איכשהו לשמור על שגרת חיים מבלי להנזק. מרווין, אביו של הסופר, מצא עצמו מעורב עד צוואר בפוליטיקה בינלאומית, כשלחם במשך שש שנים ארוכות למען הוצאתה של ארוסתו מרוסיה. הוא והסופר עצמו ראו את המתרחש בעיניים מערביות, ומתיוס תורם את נקודת המבט המקצועית, ומצביע על תהליכים כלכליים וחברתיים.

מתיוס, למרות המעורבות האישית והרגשית שלו, הוא בכל זאת זר, אבל הוא עושה בכתיבתו מאמצים ניכרים להכנס לראשם של תושבי ברית-המועצות, להבין את תגובותיהם לנוכח הטלטלות, הקפריזיות לעתים, של מדינתם. הוא נעזר בעדויות ישירות, בעיקר של הוריו ושל לנינה, ובזכרונותיו ממרתה, ומנסה להשלים פרטים כמיטב הבנתו. כך, לדוגמא, הוא מנסה להכנס לראשו של סבו, בוריס ביביקוב. אחרי שרכושה של המשפחה הולאם, הצטרף בוריס למפלגה, ופעל במסגרתה בנאמנות ובהתלהבות. האם הונע משאפתנות? מחוסר ברירה? ואולי נשבה בחזון על עולם חדש והתמסר לו בכל לבו? די ברור שמשהו נשבר בו נוכח הרעב הנורא ב-1931, שהיה תוצאה ישירה של מדיניותו של סטלין, והוא היה סבור שיש לרכך את המדיניות כדי למנוע הישנותם של אסונות מעין זה. אבל מה עבר במוחו בעת שישב בכלא, נחקר ללא הפוגה, והואשם בדברים שלא היו ולא נבראו? האם הוסיף להאמין בדרכה של המפלגה וקיווה שהטעות תתברר?

לפעמים די בתמונה קטנה כדי להמחיש אבסורד גדול. הספר מציג תמונות רבות כאלה, המצטרפות למסכת חיים פרטית ולאומית שלמה. אחת מהן, שנחקקה בזכרוני, מתארת את חייהן של מרתה ובנותיה אחרי המעצר של אבי המשפחה: זמן קצר אחרי שהושלך לכלא, נערך חיפוש בדירתן. החדרים כולם ננעלו ונחתמו, והשלוש נאלצו להתגורר במטבח ובאמבטיה… לצד שרירות הלב האכזרית מבליחים גם רגעים של חסד, כמעט ניסיים, ביניהם הרגע בו מנהל בית היתומים החליט לא להפריד בין האחיות, למרות הפרש הגילים הגבוה ביניהן, ובעיקר הרגע בו נפגשו השתיים, ממש במקרה, בתום מלחמת העולם, האחת מזת-רעב, ילדת הפקר, והשניה רבת-תושיה ונחרצת לא לתת לחיים להפריד ביניהן שוב.

ההיסטוריה היא סיפור של מספרים גדולים, לעתים קשים לתפיסה ולהמחשה. הסיפור ההיסטורי בא לעתים לידי ביטוי רב עוצמה, דווקא כשהוא נפרט לסיפורים אישיים, כפי שנעשה בספר הזה, בו אואן מתיוס משלב באופן מעניין את האישי עם הגלובלי. השליטה ביד ברזל של המדינה באזרחיה השפיעה עמוקות על חייהם של בני משפחתו, כמו על חייהם של מליוני אנשים אחרים. הוא מספר את סיפורם מן הזוית הפרטית של חוליה בשרשרת הדורות, וגם מנקודת המבט המקצועית של היסטוריון ועיתונאי האמון על כתיבה פוליטית. "יתומי סטלין" הוא ספר מעשיר ומרגש, מומלץ מאוד.

Stalin’s Children – Owen Matthews

כנרת זמורה ביתן

2010 (2008)

תרגום מאנגלית: מנשה ארבל