תגית: כנרת זמורה ביתן דביר

את אוליבר סאקס, הנוירולוג, מושכת האפשרות להתבונן במחלות נוירולוגיות בקהילות מבודדות. את אוליבר סאקס, הילד שגדל על סיפורי הרפתקאות ועל חיבה עזה לצמחיה המיוחדת של איי האוקינוס השקט, מרתקת ההזדמנות לחזות במושאי חלומותיו במו עיניו. בספר "האי של עיוורי הצבעים" הוא מתאר את ביקורו במיקרונזיה ובגואם, ומשלב את תחומי הענין השונים שלו.

באי פינגלאפ שבמיקרונזיה נפוצה במידה חריגה תופעת האכרומטופיה, עיוורון צבעים מלידה. שכיחותה בעולם היא פחות מ-1 ל-30,000, ובפינגלאפ היא 1 ל-12. הלוקים בה רואים את העולם בגוונים של אפור, סובלים מאוד מאור ולכן ממצמצים ללא הרף ועיניהם מתרוצצות ומפרכסות. הם קצרי ראיה, וכתוצאה מכך בפינגלאפ מרבית האכרומטופים אינם יודעים לקרוא, רק משום שאינם מסוגלים לראות מה כותב המורה על הלוח. קנוט נורדבי, חוקר ראיה נורבגי, אכרומטופי בעצמו, שהתלווה אל סאקס, מסתובב באופן קבוע עם שני זוגות משקפי שמש ועם משקפת וזכוכית מגדלת כדי לתפקד ביומיום. כפיצוי על המגבלות, האכרומטופים פיתחו רגישות עזה למרקמים, לפרספקטיבה ולתנועה.

סאקס מתייחס לתופעת האכרומטופיה, ומרחיב מאוד להיבטים נוספים של האזור. הוא סוקר את ההיסטוריה ואת הגיאוגרפיה של מיקרונזיה, משוטט ביערות הגשם, מבקר באתרים מרתקים כמו העיר העתיקה נאן מאדול, אוכל ממאכלי האי ומתמסטל ממשקה מקומי. הוא וקנוט, יחד עם בוב וסרמן, רופא עיניים וידידו של סאקס שהצטרף אף הוא לנסיעה, מקיימים מפגשים רבים עם התושבים המקומיים ולומדים על תרבותם.

האכרומטופיה, כך מסתבר, קשורה ישירות לגיאוגרפיה ולאקלים: בסביבות 1775, כשאוכלוסית האי מנתה כאלף איש, שטף טייפון את האי. תשעים אחוז מן התושבים נהרגו מיד, ורבים מתו מרעב בימים הבאים, משום שכל מקורות המזון, למעט דגים, הושמדו. בתוך זמן קצר נותרו באי כעשרים איש, ביניהם המלך. הניצולים החלו להתרבות בינם לבין עצמם, ותכונות גנטיות נדירות החלו להתפשט. האכרומטופים הראשונים נולדו ב-1820, אולי כתוצאה של גן רצסיבי שהוריש המלך לצאצאיו.

מחלות הן אולי תופעת טבע, אבל האזור סובל מרעות חולות מעשה ידי אדם. קוונג'ליין, אטול שיכול היה להיות גן עדן, הוא אתר של ניסויים בליסטיים. גואם, שבו שגשגה תרבותם של בני צ'מורו, סבל מקולוניזציה, שהביאה איתה השמדה פיזית והשמדה רוחנית. ואלו רק שתיים מדוגמאות רבות.  

לגואם הגיע סאקס בעקבות הזמנה של ג'ון סטיל, נוירולוג קנדי שעבר לחיות שם. ג'ון חקר במשך שנים מחלה אנדמית, שבני צ'מורו מכנים ליטיקו-בודיג. המחלה מתאפיינת בדרכים שונות – שיתוק דמוי טרשת, רעידות דמויות פרקינסון ושיטיון, וקיים דמיון בינה ובין פרקינסון פוסט-אנצפליטי, שסאקס חקר ותיאר בספרו "יקיצות". כמו בחלקו הראשון של הספר, שתיאר את המסע למיקרונזיה, גם כאן סאקס אינו מגביל עצמו לתחום הרפואי, אלא מתבונן במכלול האנתרופולוגי-תרבותי-היסטורי-גיאוגרפי-בוטני.

שני היבטים בולטים בפרק על גואם. האחד הוא ההתיחסות המקומית אל החולים. למרות העומס הפיזי והרגשי, החולים נותרים חלק אינטגרלי ממשפחותיהם, מקבלים את התמיכה ללא תסכול, ואת המחלה כחלק מן החיים. גם אם הם נאלצים להתאשפז, בית החולים הופך למקום משפחתי, והחולה נותר חלק מן הקהילה.

ההיבט המעניין הנוסף הוא המחקר רב השנים, שלא הצליח לפצח את סודה של המחלה. השערות עלו והופרכו, אחרות תפסו את מקומן והופרכו אף הן, ולמרות שהמחלה ככל הנראה הולכת ונעלמת, החוקרים מתמידים במירוץ אל ההבנה. אחת ההשערות שעלתה ונפלה ושוב עלתה, תולה את הגורם לליטיקו-בודיג בעצי הציקס, המהווים מקור מזון מרכזי לתושבי המקום. סאקס, שהוקסם בילדותו מעצים אלה, ועדיין מוקסם מהם בבגרותו (הוא היה בן למעלה משישים כשכתב את הספר), הקדיש להם את הפרק האחרון בספר.

"האי של עיוורי הצבעים" מעניין בכל היבטיו, כתוב בהתלהבות מדבקת, ומומלץ.

The Island of the Colour-Blind – Oliver Sacks

זמורה ביתן

1998 (1996)

תרגום מאנגלית: דפנה לוי

כותרת משנה: סיפור על רצח, על טירוף, ועל חיבורו של מילון אוקספורד הגדול

שני אישים, שונים זה מזה כמעט בכל, אך מאוחדים באהבתם למילים ובדבקות במשימה סיזיפית, נפגשו במהלך יצירתו של המילון האנגלי של אוקספורד. ג'יימס מאריי הבריטי, מי שעמד בראש הפרויקט במרבית שנותיו, נולד למשפחת סוחרים דלת אמצעים, ונאלץ לעזוב את בית הספר בהיותו כבן ארבע-עשרה. בהיותו להוט להשכלה התעניין בטווח גדול של נושאים (ידידו אלכסנדר גרהם בל למד מפיו אלקטרוניקה בסיסית, ואף העניק לו את אחד הדגמים הראשונים של הטלפון כהוקרה), בחר בהוראה, והפך לבלשן מוערך. ויליאם צ'סטר מינור האמריקאי נולד להורים מסיונרים בציילון, זכה להשכלה מסודרת והיה לרופא מנתח. נפשו היתה מסוכסכת עליו מגיל צעיר, ובהתקף פרנויה רצח אדם בלונדון. בבית המחסה למשוגעים פליליים, שם נכלא עד שיוחלט שהחלים, העסיק עצמו במשך שנים רבות כמסייע בעבודה על המילון. "הפרופסור והמשוגע" מספר על שני האישים, על היצירה המפוארת של המילון ועל התקופה.

תחילתו של המילון בנאום שנשא המשורר ואיש הדת ריצ'רד צ'נוויקס טרנץ' ב-1857. דעתם של הבלשנים באותה תקופה לא היתה נוחה מן המילונים שראו אור עד אז. הבולט שבהם היה זה של סמואל ג'ונסון, מילון שהיה הישג כביר, והיה חלוץ השימוש במובאות כדי להדגים את משמעותן של המילים, אבל הסתמך על ספרות של תקופה מצומצמת בבחירת המילים שייכללו בו. טרנץ' הציע להרחיב את המקורות, להשתמש במובאות כדי להצביע על קורות חייה של כל מילה, והרעיון המהפכני מכולם – להיעזר בצבא של מתנדבים, גרסה מוקדמת של חוכמת ההמונים. התחלת העבודה היתה איטית ולא מאורגנת דיה, ורק למעלה מעשרים שנה אחר-כך, ב-1878, עם מינויו של מאריי כעורך ראשי, נכנסה העבודה לתלם. שש שנים אחר-כך ראה אור הכרך הראשון, a-ant, וב-1928, כבר אחרי מותו של מאריי, הושלם המילון.

ובינתים, במרחק שעת נסיעה ברכבת ממטהו של מאריי, העביר מינור את ימיו בשני חדרים שהועמדו לרשותו בבית המחסה. מאז ירה והרג את ג'ורג' מרט ב-1872, על לא עוול בכפו של הקורבן, השתמש בכספי משפחתו כדי לצייד את חדרו האחד במאות ספרים ואת השני בריהוט נוח. מינור היה נתון להתקפי פרנויה, לילותיו היו מסויטים, והוא הרבה להתלונן על פולשים המשתלטים עליו בלילות ומאלצים אותו לבצע מעשים מגונים. פחדו הגדול ביותר היה מאירים, ויש התולים זאת בחוויה טראומטית שעבר בשדות הקרב של מלחמת האזרחים האמריקאית, כשנאלץ להטביע אות קלון בפניו של עריק אירי באמצעות ברזל מלובן. תהא אשר תהא סיבת מחלתו (רק ב-1912 הוגדרה כסכיזופרניה), באותה תקופה לא היה לה טיפול ולא היה לה מרפא. לידיו של מינור התגלגלה אחת ההודעות לציבור שהפיץ מאריי, והוא שיקע עצמו בעבודה, פיתח שיטות מחקר משל עצמו, וסיפק למילון רבבות מובאות.

בדיה עיתונאית, פרי דמיונו של עיתונאי אמריקאי, הפכה איכשהו לסיפור הרשמי אודות פגישתם של השניים ב-1897. על פי גרסה זו, מאריי היה מאוכזב מאי-השתתפותו של מינור, אחד מן התורמים המשמעותיים למילון, בארוע חגיגי שנערך באוקספורד, והוא החליט לבקרו. רק כשהגיע לבית המחסה התגלתה לו האמת על האיש, שעד אז שיער שהנו רופא עסוק. המפגש האמיתי, כפי שסיפר מאריי עצמו, התרחש שש שנים קודם לכן, כשנודע למאריי שמינור מצוי במצב רוח שפוף, וביקורו עשוי לעודד אותו. למרות שמאריי היה מודע למצבו של מינור עוד קודם לכן, הוא נמנע בעדינות מלהתייחס אליו, וההתכתבות בין השניים הוגבלה לענייני המילון. מכל מקום, שני האישים מצאו שפה משותפת והתיידדו.

כפי שעשה ב"היום שבו התפוצץ העולם", גם כאן סימון וינצ'סטר לא הגביל את סיפורו לעבודת המילון ולקורות חייהם של השניים. הוא מספר על תולדות המילונים, מתאר את שדות הקרב של מלחמת האזרחים, משוטט ברחובות הקשים והמוזנחים של לאמבת שבלונדון, ונוגע בהתפתחות תורת הנפש. במחווה נאה לג'ורג' מרט, הקורבן החף מפשע, שלולא נרצח יתכן שכל הסיפור לא היה נכתב, הוא מקדיש לו את הספר ואת דברי הסיום. למרות ההיבט העיוני שבספרו, "המשוגע והפרופסור" אינו יבש כלל, אלא אנושי, מעניין ומחכים.

בין האנקדוטות המקשטות את הספר, שעשע אותי האופן בו סמואל ג'ונסון שרבב את עצמו ואת דיעותיו אל המילון המקצועי שיצר. כך מוגדר אצלו מילונאי: "מחבר מילונים: כתבן בלתי מזיק המתעסק בגילוי המקורות ופירוט המשמעויות של מילים", ומכיוון שפטרונו של המילון קימץ בתמיכה כספית אבל הִרבה בשבחים עצמיים, המונח פטרון זכה להגדרה זו: "עלוב נפש שתמיכתו נִרְפָּה ושכרו חנופה". עוד בין הפכים הקטנים, המציירים את התקופה, מספר וינצ'סטר על מקצוע שעבר זמנו, "עוקב משוגעים", אדם שאחד מתפקידיו היה מעקב לילי אחרי חולים אסירים כדי למנוע את התאבדותם.  

כיאה לספר שעיסוקו מילון, כל אחד מן הפרקים נפתח בהגדרה מתוך מילון אוקספורד. את הספר מעטרים איורים בשחור-לבן ברוח התקופה, פרי מכחולו של פיליפ הוּד.

עם השלמתו מנה מילון אוקספורד 414,835 מילים ו-1,827,306 מובאות. השלמות שנערכו בשנים שאחר-כך הוסיפו מלים ומובאות רבות. יש המעבירים ביקורת על גישה אימפריאלית רגשנית ומיושנת השוררת בו, ועל סקסיזם וגזענות שבאים לידי ביטוי בהגדרות, אך גם המבקרים מסכימים כי מדובר ביצירה כבירה ומלומדת, והוא מקובל בדרך-כלל כמילון המהימן והמקיף ביותר לשפה האנגלית.

"הפרופסור והמשוגע" הוא ספר מהנה ונוגע ללב, יחד עם היותו מרחיב דעת ומרתק. מומלץ בהחלט.

The Professor and the Madman – Simon Winchester

כנרת

2000 (1998)

תרגום מאנגלית: מאיר ויזלטיר

מאיה אנג'לו, סופרת ומשוררת ופעילה מרכזית בתנועה לזכויות האזרח, העלתה את קורות חייה על הכתב בששה ספרים ביוגרפיים. "ידעתי למה הציפור הכלואה שרה" הוא הראשון מביניהם, והיחיד שתורגם לעברית. שמו של הספר נלקח מן הפואמה "סימפטיה" שכתב פול לורנס דנבר, משורר אפרו-אמריקאי, בן להורים שהיו עבדים. הסופרת, שנולדה ב-1928 בשם מרגריט ג'ונסון (מאיה הוא הכינוי שניתן לה בהשראת אחיה, ואנג'לוּ הוא השם שאימצה לאחר גירושיה מאדם ששם משפחתו אנג'לוס), מתארת בספר את חייה מאז היתה ילדה בת שלוש, ועד לידת בנה כשהיתה בת שבע-עשרה.

מאיה ואחיה ביילי, המבוגר ממנה בשנה, נולדו בסנט-לואיס. כשהיתה בת שלוש ההורים נפרדו, והילדים הועלו על רכבת ונשלחו אל סבתם, אם אביהם, בארקנסו. מוֹמָה, כפי שכונתה הסבתא, גידלה אותם במסירות תחת שורה של עקרונות נוקשים שעיצבו את חייה של הילדה. כעבור ארבע שנים ראו לראשונה את אביהם, שבא לבקרם ולקח אותם אתו אל בית אמם. על האב מעידה בתו שהיה שחצן ומרוכז בעצמו – לחג המולד שלח לילדיו תמונה של עצמו. האם, לעומת זאת, היתה מושא הערצתם של הילדים, אשה שמחה, זוהרת, לוקחת את החיים בקלות (בראיון עם אופרה וינפרי אמרה מאיה אנג'לו, שאמה היתה אם גרועה לפעוטות אבל מושלמת למתבגרים). שנה אחת בלבד חיו ביילי ומאיה עם האם ועם בן זוגה. כשהיתה מאיה בת שמונה נאנסה על ידיו. הארוע הקשה, העדות שנאלצה לתת במשפט, הרצח של האיש, ככל הנראה על ידי בני משפחת האב, לאחר שפרקליטו הצליח לחלץ אותו מישיבה בכלא – כל אלה גרמו לה לחדול כליל מדיבור ולהסתגר בתוך עצמה. יכול להיות שהאם לא הצליחה להתמודד עם הקדרות שאפפה אותה, והילדים נשלחו שוב אל מומה. חמש שנים אחר-כך טולטלו שוב, ועברו לגור עם אמם בסן-פרנציסקו. יתכן שמומה חשה שהיא מזדקנת, ואין בכוחה לטפל בהם, או אולי הטראומה שחווה ביילי, כשראה את גופתו של קורבן לינץ' נמשית מן המים, היא שדחפה אותה לשלוח את נכדיה אל מקום טוב יותר. ביילי נותר חסר מנוחה, אך מאיה מצאה בית אצל אמה.

שני נושאים מרכזיים שזורים בסיפור חייה של מאיה אנג'לו, הילדות הבלתי שגרתית והיחסים בין שחורים ללבנים. הסופרת מתארת באמינות רבה את תחושותיהם של ילדים קטנים, שהורחקו על לא עוול בכפם מהוריהם. הם אולי לא הרבו להרהר בכך ביומיום, אבל לא יכלו להמנע מכך כשהמציאות טפחה על פניהם. פרק קורע לב מתאר את הפעם הראשונה בה שלחו להם ההורים מתנות לחג המולד. המתנות, שהעידו בבירור על הניכור והזרות ששררו ביניהם, אילצו אותם להתמודד עם העובדה שההורים אכן חיים אי שם, ולא מתים, כפי ששכנעו את עצמם, שהרי אם לא מתו מדוע לא הביאו את הילדים אליהם? "המתנות פתחו את הדלת לשאלות שאיש מאתנו לא רצה לשאול. למה הם שלחו אותנו מעליהם? ומה עשינו שהיה רע כל כך?" ביילי, שלמרות גילו הצעיר היה הסלע היציב בחייה של אחותו, שכנע את הילדה, ואולי גם את עצמו, שאם אמם שלחה להם מתנות, היא ודאי מתכוונת לבוא לקחת אותם. שלוש שנים עברו בטרם התגשמה אשליה זו. פרק עצוב נוסף, שהתרחש בתקופת שהותם השניה של הילדים אצל מומה, מתאר כיצד ביילי, שהלך לקולנוע ולא שב הביתה בשעה שהיה אמור לשוב, סירב להסביר את היעדרו, ולא פצה פה גם כשהוענש במלקות. למאיה סיפר אחר-כך שראה בסרט שחקנית שדמתה דמיון מפליא לאמם, ויצא לשוטט משום שלא מצא מנוחה לנפשו.

הנושא השני, הכתוב אף הוא בכנות ובאמינות, ממחיש את הרגשות הקולקטיביים של האפרו-אמריקאים. מומה חינכה את ילדיה ללכת בנתיבים הבטוחים שהיא ניסתה והכשירה עבורם – לא לדבר אל הלבנים, לא להתייחס אליהם בגסות אפילו בהיעדרם. "אילו נשאלה אם היא פחדנית או לא, היתה אומרת שהיא ריאליסטית". במציאות שבה אשה מכובדת כמומה, בעלת חנות, מצליחה כלכלית, ומלווה כספים ללבנים ולשחורים, נאלצת לסבול הקנטות מצד ילדי "זבל לבן"; שבה הפעם היחידה שלבנים התיחסו אליה כ"מיסיס" היתה בטעות; שבה המשפחה מחביאה עד יעבור זעם צעירים שחורים מפחד לינץ'; שבה רופא שיניים לבן, שפעם הלוותה לו כסף מבלי לגבות ריבית, עונה לתחינותיה שיטפל בנכדתה במילים "המדיניות שלי היא שאני לא מטפל בצבעוניים […] המדיניות שלי היא שאני מעדיף לתקוע את היד שלי לפה של כלב ולא של ניגר"; שבה גברים ממשיכים לעבוד בקטיף כותנה, חופשיים אך מנוצלים; שבה מעסיקתה של מאיה מחליטה שהשם מרגריט אינו טוב דיו ומשנה אותו; במציאות כזו אין פלא שנכדתה של מומה מספרת כי במשך זמן רב לא האמינה שהלבנים אמיתיים, וכשנאלצה לעבור מן האזור השחור של העיר אל האזור הלבן, חשה כי "היינו מגלי ארצות היוצאים בלי נשק אל טריטוריה של חיות טרף". תחושת הקהילה, ההרגשה כי כל הישג של היחיד הוא הישג של הקולקטיב, נובעת מן המציאות הזו. באחד הפרקים מתארת הסופרת את חשיבותו של הקרב, שבו הגן המתאגרף השחור ג'ו לואיס על תוארו, עבור תושבי המקום שהצטופפו בחנות בדאגה ובתקווה: "בני עמי נאנקו. האנשים שלנו הם שנפלו. זה היה עוד לינץ', עוד שחור שנתלה על עץ. עוד אשה שהתעללו בה ואנסו אותה. נער שחור שהולקה והוטל בו מום. כלבים רודפים אחרי אדם נמלט בביצות מרופשות. אשה לבנה מצליפה במשרתת מפני ששכחה משהו […] אם ג'ו יפסיד, אנחנו חוזרים לעבדות באין מושיע. הכל יהיה נכון, ההאשמות שאנחנו בני אדם מסוג נחות. נעלים במקצת על הקופים. נכון שאנחנו טפשים ומכוערים ועצלים ומלוכלכים, והגרוע מכל, שאלוהים עצמו שונא אותנו וגוזר עלינו להיות חוטבי עצים ושואבי מים, לנצח נצחים, עד עולם ועד אינסוף". מכיוון שלואיס ניצח בסופו של דבר, נותרו חלק מן האנשים בסביבה ולא שבו לביתם באותו ערב, כי "לא כדאי לשחור ומשפחתו להתפס בדרך כפרית שוממה בלילה שבו הוכיח ג'ו לואיס שאנחנו האנשים הכי חזקים בעולם".

מאיה אנג'לו מתארת את תחושותיה של ילדה בשילוב תובנותיה המאוחרות של האשה המבוגרת. פרק נוקב במיוחד, שלמרבה הצער לא איבד את תקפותו, ממחיש את הזוועה שעוברת קורבן אונס. לא רק הכאב וחוסר האונים ותחושת חוסר ערך הם המייסרים אותה, אלא גם, ואולי בעיקר, הבושה והאשמה. בושה על שנבגדה, על שנסחטה לשתוק תחת איומו של התוקף שיהרוג את ביילי. בושה על שבעולמה נטול המגע החם רצתה לרגע במגעו של האיש שחיבק אותה וניצל אותה. אשמה על שהסתירה את הסוד מביילי. אשמה על ששיקרה במשפט, ולא סיפרה על המגעים התוקפניים שקדמו למעשה האונס. ואפילו אשמה על מותו של הגבר.

עוד נמצא בספר את ההתבגרות המינית של נערה, שגדלה בסביבה שמרנית, וחונכה לשתוק ולא לדבר מפורשות על נושאים אינטימיים. כדי לפתור בינה לבין עצמה את תהיותיה על זהותה המינית, בחרה לעצמה בחור, והציעה לו ישירות לקיים יחסי מין. שלושה שבועות אחר-כך גילתה שהיא בהריון.

אין ערוך לחשיבותן של דמויות תומכות בחיי ילדים. מאיה אנג'לו, בתוך חייה הלא קלים – "כשרונם של הילדים לסבול נובע מחוסר ידיעתם על קיומן של אלטרנטיבות" – זכתה במומה, בביילי ובאמה, וגם בגברת פלאוארס, האריסטוקרטית השחורה, שבעידודה הסמוי של מומה הזמינה את הילדה אל ביתה, הכינה עוגיות ושתיה במיוחד בשבילה, העניקה לה את מה שהן כינו מאוחר יותר "שיעורי האיך-לחיות", וקירבה אותה אל השירה. "חיבבו אותי, ואיזה הבדל זה היה. כיבדו אותי לא כנכדתה של מיסיס הנדרסון או כאחותו של ביילי, אלא רק כמרגריט ג'ונסון", צהלה הילדה בדרכה חזרה הביתה.

מאיה אנג'לו מוכרת כדמות אייקונית, המשוררת שזכתה בכבוד הנדיר להקריא שיר משלה בטקס ההשבעה של הנשיא קלינטון, ושקיבלה את המדליה הנשיאותית מן הנשיא אובמה. "ידעתי למה הציפור הכלואה שרה" חושף את שורשי אישיותה המרשימה, ואת תחילת דרכה מנקודת מוצא שולית אל מרכז הבמה. הפרקים הבאים של האוטוביוגרפיה מספרים על המשך גלגוליה, כולל עבודות שונות ומשונות וקריירה בימתית כרקדנית וכזמרת, חבל שלא תורגמו אף הם.

"ידעתי למה הציפור הכלואה שרה" כתוב בחשיפה אישית כנה ומפוכחת. הוא אמנם מגולל סיפור אישי, אך חשיבותו חורגת מן הפרטי אל הציבורי. תיאוריה של מאיה אנג'לו מדויקים וכובשים, והספר מאיר עיניים ומרתק.

Still I Rise

I Know Why the Caged Bird Sings – Maya Angelou

זמורה ביתן

2000 (1969)

תרגום מאנגלית: דפנה לוי

בספר "הצמחונית", אשה קוריאנית, שמנהלת חיים שגרתיים בחברת בן זוג שגרתי, הופכת יום אחד לצמחונית. ההחלטה הפתאומית, הנחשבת חריגה ומערערת על המוסכמות, אינה נובעת ממניעים אידיאולוגים או מאהבת בעלי חיים, וכשהיא נשאלת לסיבה היא ממלמלת משהו על חלום שחלמה. בסביבה בה תפקידיו של הפרט מוגדרים, והדבקות במסגרת החברתית מקודשת, הברירה היא בין הליכה כנועה בתלם להתנערות קיצונית ממנו.

כארבעים שנה קודם לכן, בקנדה הרחוקה והשונה, מריאן, הדמות שבראה מרגרט אטווד, נקרעת בשל דילמה דומה. בתקופה המתוארת בספר, נשים הוגבלו לתחומי עיסוק צרים, יועדו לנישואין בגיל צעיר וללידת ילדים, ופוטרו או התפטרו מעבודתן כשנישאו. כשבן זוגה פיטר מציע לה במפתיע להתארס, היא מסכימה, כי כך עושות כולן, אבל גופה מתקומם. היא הופכת מודעת פתאם לעובדה שהיא אוכלת בשר שהיה עד לפני זמן קצר בעל חיים, והופכת לצמחונית, למרות שאפילו בעיני עצמה ההחלטה אינה מוצאת חן משום התמהונות שבה. מכיוון שהורגלה לרַצות ולהתאים את עצמה למצופה ממנה, היא נאלצת להסתיר את "סטייתה", אבל לגוף לא די בכך. בהדרגה הוא דוחה עוד ועוד מאכלים.

"האשה הָאֲכִילָה" הוא ספרה הראשון של מרגרט אטווד, והוא כולל נושאים שהעסיקו אותה גם בספריה הבאים. מקומה של האשה בחברה הוא הנושא המרכזי בספר, והוא נדון משלל זויות. בחברה בה מריאן עובדת חברותיה הקרובות הן מי שהיא מכנה "שלוש הבתולות", שכל אחת מהן מתמודדת באופן שונה עם "מצבה". חברה נוספת היא קלרה, אשה נשואה ואם לשלושה ילדים. בעלה, שהוא מופת לבן זוג כשותף מלא, מודע לקשיים של אשתו, וסבור שהעובדה שהיא בעלת השכלה מקשה עליה, משום שבגלל אורח חייה הנוכחי הפכה לחלולה, או בלשונו, בעלה וילדיה "פלשו אל הליבה שלה". השכלה אקדמאית מדאיגה גם את בני משפחתה של מריאן, והם נרגעים רק כשהיא מתארסת, ומתברר שההשכלה לא הפכה אותה לחריגה או לרווקה זקנה. איינסלי, שותפתה של מריאן לדירה, קצה בתפיסה הזוגית, ומחליטה להשיג במרמה "תרומת זרע", בתקופה בה הריון מחוץ לנישואין נחשב מביש.  

בניגוד לספרים פמיניסטיים זועמים, אטווד, שמגדירה את הספר פרוטו-פמיניסטי משום שנכתב לפני פריחת התנועה, אינה מציגה את פיטר כצד הרע. פיטר הוא גבר מסודר, מנומס, משפטן מצליח, בעל דירה מטופחת. הוא אוהב את מריאן בדרכו המחושבת, וסבלני גם כשנראה שהיא יורדת מהפסים. פיטר שבוי במסגרות הקיימות, ומצפה ממריאן להתאים אליהן. אבל גם אם נדמה במבט מבחוץ שבין השניים שורר שוויון, אי אפשר להתעלם מן הבטחון הטבעי שלו, הנובע מזכויותיו כגבר, ומן הכניעה הסמויה שלה, הנובעת מתלותה החברתית בו. "אני מעדיפה שאתה תחליט. אני מעדיפה להשאיר לך את ההחלטות החשובות", היא אומרת לו, ומפתיעה אפילו את עצמה כשהיא מבינה שהיא באמת מתכוונת לכך.

את הניגוד המוחלט לפיטר מוצאת מריאן בדנקן, גבר מוזנח למראה שפגשה באקראי במכבסה. היא נמשכת אליו למרות מוזרותו ולמרות שקריו הגלויים, דווקא משום שהוא מתייחס אליה בצורה הפוכה. בעוד פיטר מפגין אכפתיות, ומבקש לשלב את מריאן בחייו, דנקן האנוכי והמרחף אדיש כלפיה. אולי זה מה שהיא צריכה באותו רגע, מישהו שאין לו שום תביעות ושום ציפיות ממנה.

לצד הנושא המרכזי הסופרת עוסקת בהרחבה בתרבות הצריכה. מריאן עובדת בחברת סקרים (בעבודה זהה לזו שבה עסקה אטווד בשלב מסוים בחייה), ותפקידה לערוך שאלונים שנועדו לקדם מוצרים שונים. המנגנונים השונים המופעלים כדי לפתות צרכנים פוטנציאלים לרכוש מוצרים, שאת חלקם הם כלל אינם צריכים, באים לידי ביטוי  בספר.

נושא משני נוסף, קצת פחות נוכח, הוא חקר הספרות. דנקן ושותפיו לדירה הם סטודנטים לתואר שני בספרות, ושלושתם תקועים בעבודות התזה. מרגרט אטווד, שלא השלימה את עבודת הדוקטורט שלה בספרות אנגלית משום שהתחילה להשתעמם, שמה בפיו של דנקן את הדברים הללו: "כבר עשו את הכל, דגו הכל, ואתה בעצמך מתבוסס לך בפסולת של תחתית החבית, אחד מאותם סטודנטים לתואר שני בשנתם התשיעית, ממזרים מסכנים, מחטט בין כתבי יד למצוא חומר חדש, או עמל בפרך על המהדורה הסופית של ההזמנות לארוחות ושל כרטיסי התיאטרון של ראסקין, או שאתה מנסה לסחוט את החצ'קון האחרון של המשמעות אצל איזה אפס ספרותי שמישהו חפר והעלה איפשהו".

"האשה האכילה", ספר ביכורים בשל ומגובש, נכתב ב-1965, וראה אור בקנדה ארבע שנים אחר כך. כשהספר פורסם שוב באנגליה כעבור כעשור, כתבה מרגרט אטווד בהקשר של נושא הליבה של הספר: "תהא זו טעות להניח שהכל השתנה […] מטרותיה של התנועה הפמיניסטית לא הושגו, ואלה שטוענים שאנו חיים בעידן הפוסט-פמיניסטי טועים מאוד, לצערי, או שפשוט נמאס להם לחשוב על כל הנושא". למרות השנים שחלפו מאז, ולמרות ההישגים שהושגו, הספר עדיין רלוונטי, וכמרבית ספריה של אטווד (אני פחות מחבבת את "המדע הבדיוני" שלה) הוא מהנה ומעורר מחשבה, ולכן מומלץ בהחלט.

The Edible Woman – Margaret Atwood

כנרת

1998 (1969)

תרגום מאנגלית: שלומית הנדלסמן

הווה ועבר נפגשים בספרה של גבריאלה אביגור-רותם. בהווה מנסות אם ובתה להתאושש ממשברים שפקדו אותן – התאלמנותה של רוחמה האם, וסיומה של פרשת האהבה הסודית של רעננה הבת. רוחמה מנסה להמציא לעצמה חיים חדשים: היא מתפטרת מעבודתה בבנק, עוזבת את העיר לטובת ישוב קטן בגליל, מתנסה בחוגים רוחניים, פוצחת בפעילות פוליטית, ואפילו מרשה לעצמה לחשוב על זוגיות חדשה. היא אינה מודעת לסיבה להתנהגותה מוכת הטראומה של בתה, אבל מציעה לה לעקור איתה לגליל כדי למצוא שלוות נפש. רעננה, שהתפרנסה בעיר כמעצבת חולצות פרובוקטיביות, מעצבת כעת בגדים רכים ומעודנים לתינוקות, ונזהרת כמו מאש מפני אהבה חדשה. בעבר, בשנות העשרים של המאה העשרים, באותם מקומות בהם מסתובבות שתי הנשים, מתרחשים ארועים דרמטיים: מחתרת ניל"י מעוררת התנגדות בישוב, רחל נשלחת לאירופה ללמוד אגרונומיה, תל-חי נלחמת על נפשה, ברנר וחבריו נרצחים ביפו.

הסופרת קושרת בין שתי התקופות בנימים דקות, גלויות יותר או פחות. הקישור שעל פני השטח נוצר באמצעות דמותה של חיה'לה, אחותה המנוחה של רוחמה ודודתה של רעננה. לאחר מותה של חיה'לה הטילה המשפחה על רעננה את המשימה לעצב ולהפיק ספר אלבומי שיציג את יצירותיה. רבות מן היצירות מבוססות על תמונות מחייהם של אנשי העליה השניה, שבהן שילבה את עצמה (התמונות המקוריות, לשמחתי, מוצגות בספר). קישור גלוי נוסף נוצר באמצעות המקומות אליהם מגיעים גיבורי הספר, בעיקר הגליל וזכרון-יעקב. קישורים גלויים פחות באים לידי ביטוי בקוים מקבילים בין ארועים ועמדות בשתי התקופות.

הספר שופע נושאים, ושניים מהם מרכזיים בעיני. הראשון שבהם הוא שאלת מעמד האשה אז והיום. צאלה, חברתה של רעננה, שמה לב לכתובות על מצבות מאותן שנים: על מצבותיהם של הגברים חקוקים דברי שבח לפעילותם, בעוד רבות ממצבות הנשים מסתפקות ב"רעייתו של" או במחמאות שעניינן מעשיהן בבית פנימה. הדמויות ההיסטוריות הנשיות המשמיעות קולן מתיחסות אף הן לאותה תופעה. דבורה דרכלר, שנהרגה בתל-חי, חשה כי, "הכי נורא לא זה ולא היריות, לאלה מתרגלים, ועל הרֹב אין כלום; המוכתר קלמן או אליוביץ יוצאים אליהם ומסדרים ענינים. היותר נורא הוא היחס לחֲברה. וכמה הלינו על כך, היא ולאה ויהודית. בקשו לעבד בשדות כמו החברים, ושפכו עליהם מטר של לעג. בשביל עבודת השדה יש בחורים. בחורות, כמו סירים, צריכות לשבת על התוכעס במטבח". מפיה של שושנה חיה בוגן, שהתאבדה, כותבת הסופרת: "אבל לא ילדה אני, כי אם אשה. כבר גדלתי. כבר כנפי פרשתי. בגדוד קיויתי לצאת מאִי-חיים לחיים. ולסוף מה? ילדות עבריות, שובו אל המחט והמסרגה. רק בבחורים רוצים הם בגדוד! כי כך דרך החֶברה. אֶת שאלת האשה מעוררת, ואותה בחֹשך מחנקת; אשה, מה לך בשדה, מה לך בגדוד. אַת שובי אל המחט והפלך, פַּיְחי פניך בקלחת הבִּשול. שחרור לאשה הכל דורשים ומבקשים, וכל יום תפלת תודה נושאים: ברוך שלא עשני אשה". לצד נשים כדבורה דרכלר, שלמרות ההתמרמרות קבלה על עצמה תפקידים נשיים, וכשושנה חיה בוגן, שהתאבדה ככל הנראה בשל אהבה נכזבת, היו גם כאלה שמרדו במגבלות. שרה אהרונסון ניהלה את חייה פחות או יותר כרצונה, גם כאשה וגם כפעילה בניל"י. דבורה בארון, שבעלה נשא אתה על כפיים, הקדישה עצמה לכתיבה.

שושנה חיה בוגן מייצגת גם את הנושא המרכזי השני – הדמויות שנבלעו בצל הארועים ובצלן של דמויות מיתיות. אנשי העליה השניה והשלישית לא תמיד הצליחו להתמודד עם הקשיים בדרך החתחתים המסוכנת שבחרו לעצמם. עשרות מהם, כך למדתי מחיפוש ברשת אחר עקבותיה של בוגן, התאבדו. הסופרת נותנת קול להם וגם לאנשי "השורה השניה", ביניהם רבקה אהרונסון, אחותה הצעירה של שרה, ויוסף לואידור, הסופר הביישן שלא הצליח להשתלב בחברה החלוצית ונרצח יחד עם ברנר.

בעיות ההווה מתגמדות מול בעיות העבר, אבל הסופרת, כך נראה לי, אינה מכוונת לכך. ההווה, המתרחש בשנת 2000, מורכב דיו, הן מבחינת האתגרים שמעמידה המציאות במקומותינו, והן מבחינת התמודדות אישית עם קשיים הצצים במהלך החיים. וכפי שההווה אינו מתגמד בספר בהשוואה לעבר, העבר אינו מתנשא לרמת מיתולוגיה. הסופרת מכניסה את הקוראים אל חייהן של הדמויות, ואלה יורדות לרגע מן הכן עליו הציבה אותן ההיסטוריה אל היומיום, והופכות קרובות יותר.

כפי שניתן להתרשם משני הקטעים שצוטטו לעיל, אחד ההישגים של הספר הוא שפתו. פרקי ההווה מסופרים בשפה המצויה בשימוש היום, ומעידים על אוזן קשובה ועל יכולת "לתרגם" את השפה המדוברת לשפה כתובה, שעדיין שומרת על רמה ספרותית. פרקי העבר דבקים בעברית של אז, כולל מבנה המשפטים, בחירת המלים, ואפילו הכתיב החסר.

קשה לסכם את הספר בסקירה. כמו ספריה האחרים של גבריאלה אביגור-רותם, גם הספר הזה מצטיין בשפע פרטים, המשתלבים אלה באלה במלאכת מחשבת מרשימה, בדמויות מעניינות ובעלילה מרתקת.

מומלץ מאוד.

כנרת זמורה ביתן

2007

בסיפורו של או הנרי, "העלה האחרון", בטוחה אשה צעירה, שחלתה בדלקת ריאות, שמותה יגיע כשינשור העלה האחרון של השיח המטפס על הקיר שמול חלונה. כשעלה בודד נאחז בשיח כנגד כל הסיכויים היא מחליטה להאחז בחיים, משתפת פעולה עם הרופא ועם חברתה הסועדת אותה, ומבריאה. כשהיא שבה לאיתנה מגלה לה חברתה שהעלה האחרון היה תרמית, ציור על הקיר. תלמה היא חולת סרטן שהרופאים לא נותנים לה שום סיכוי להבריא. גילדה, חברתה מילדות, מוכנה לעשות הכל, כולל לסובב את חברתה בכחש, כדי להחזיק אותה בחיים. "ארבע מדברות ואחת שותקת", שחלקו הראשון נקרא "הֶעָלֶה", כמרמז לסיפורו של או הנרי, מתרחש בשנה האחרונה לחייה של תלמה.

גילדה ותלמה הן חברות מאז הושיבה אותן המורה בכתה גימל זו לצד זו. בבגרותן הקימו יחד עם שלוש בנות נוספות להקה בשם דוגי"ת – ראשי תיבות של שמותיהן, דרורה, ורדה, גילדה, יפה, תלמה – והחמש שמרו על קשר קרוב, יחד עם בני זוגן, גם אחרי פירוקה. גילדה נשואה למאיר, איש המוסד, ורגילה לשתיקותיו ולסודותיו, אך שום דבר לא הכין אותה לסוד שנחשף במהלך השנה עמוסת הרגשות המתוארת בספר. "חמישים שנה כולכם מקפיצים אותי לכל צרה ושמחה, גילדה פה, גילדה שם, אולי את יכולה, אולי את מוכנה, בטח מוכנה, גילדה תמיד מוכנה, "לא" אצלי זה לא אופציה, אבל אף אחד מכם לא חשב ליידע אותי במה שקורה, אתה לא מתאר לך כמה זה מעליב", היא מתלוננת באוזניו של אחד מן החבורה. "לא רציתי שתתאכזבי ממני, בגלל זה לא סיפרתי", אומרת תלמה, "את כל כך מרובעת, גילדה […] רציתי שתמשיכי לחשוב עלי טובות". לא הסוד, גם לא קשיים אחרים שצצים במהלך השנה, לא יוכלו לחברות.

גיבורי הספר הם בני שבעים ומעלה, והחיים זימנו להם שמחות וכאבים. דרורה נפטרה שנתים קודם לכן, וקלמן בעלה נישא לאשה צעירה יחסית, שבני החבורה מכנים "הפרגית". אהוב נעוריה של גילדה נהרג במלחמת ששת הימים, ומלחמת יום כיפור זימנה לה את מאיר בעלה. חזי, בעלה של ורדה, נהרג בתאונה, ומאז מותו היא מתרוצצת בין מקובלים ומיסטיקנים, מחפשת פתח אל העולם הבא. יפה מתמודדת עם התפוגגותו של מוני בעלה אל תוך אלצהיימר. תלמה ניהלה חיי נישואים של עליות ומורדות עם יוסקה, וכשאחרי שנות פירוד רבות התגרשו הוא קשר את חייו עם אשה אחרת. לכולם ילדים בוגרים, שהתפזרו בארץ ובעולם, חלקם סבים וסבתות.

למרות גילם המתקדם של גיבורי הספר, לא מדובר כאן בעוד ספר על זיקנה ועל שלהי החיים. הסופרת, בכתיבה חכמה, אינה נופלת לשום מלכודת של קלישאה, ומציגה דמויות שגילן הכרונולוגי והשלכותיו אמנם אינם ניתנים להכחשה, אך שפעת רגשותיהן נעה באופן מדויק ומשכנע בין השתטות נעורים לתבונת הנסיון. גילדה, המספרת בגוף ראשון, וחברותיה חוות קנאה ואהבה וטינה וחיבה, עדיין לא משוחררות מחבלי ההתלבטות בדבר זהותן ומקומן. הן משמיעות אמרות "זקנות" על הדור הצעיר מבלי להתנצל – "צעירה לא יכולה להיות אומללה, מתלכסנת בי מחשבה ארסית אחת, כל החיים לפניה, מה היא עוד רוצה, שתפנה מקום למי שנותרו לה הרבה פחות חיים כמו שמפנים מושב לקשישים באוטובוס, היא יכולה לעמוד, היא לא תמות מזה" – ונהנות מרגעים "צעירים" של חדווה – "הנה תלמה ואני, מבחוץ שתי קשישות, אחת חולה מאוד, שדופה, חיוורת, אחת כבדת משקל, חרוכת שמש וחרושת קמטים, מהופנטות להיצע של עגילים זולים כמו שתי נערות מצחקקות, תראי את אלה, לא, תראי אותם, ומה את אומרת על אלה? היית עונדת אותם?". בתבונה ובכנות, שבאות עם הנסיון, הן בוחנות את יחסיהן עם בני זוגן, תוהות על האופן בו התפתחו יחסיהן עם צאצאיהן, לומדות להשלים עם ההווה ועם היותו של העבר היסטוריה.

חברות נשית היא נושא מרכזי בספר. אולי ניתן לתמצת אותה באמצעות הקטע בו גילדה מספרת כיצד, כשהחיים הפרידו מעט בינה ובין תלמה, ופגישותיהן הפכו בלתי תכופות, היו שתיהן מתכוננות בדקדקנות לכל פגישה, תספורת, מניקור-פדיקור, בחירת תלבושת. "מאיר, אם הוא היה במקרה בסביבה, היה מגחך לנוכח ההכנות, אפשר לחשוב שאת הולכת לפגוש מאהב, אי אפשר היה אפילו להתחיל להסביר לו כמה זה הרבה יותר חשוב".

גבריאלה אביגור-רותם שוזרת בספר עושר סיפורי, שפרטיו הרבים אינם מהווים מכשול בזרימת העלילה. היא כותבת בגושי טקסטים ארוכים, מרובי פסיקים ונעדרי נקודות, אך גם הסגנון המאתגר משהו הזה אינו פוגם ביכולת לשקוע לחלוטין בסיפור. אולי ההפך הוא הנכון, והדחיסות המסוימת שבסגנון משקפת בשלמות את פרק החיים האינטנסיבי המתואר בספר, ואת האופן בו החיים הנפרדים של כל אחת מן הנשים משתלבים למסכת אחת, תוך שהן שומרות על יחודן. עוד יש לציין את העושר התרבותי השופע, ואת היותו של הספר ישראלי מאוד, הן בארועיו והן בשפתו ובהקשריו, שקירבו את הספר מאוד אל עולמי.

אמרי זרטל עיצב כריכה מינימליסטית יפה והולמת.

"ארבע מדברות ואחת שותקת" הוא ספר אמין, חכם, אמפתי, הישג ספרותי מפואר נוסף של גבריאלה אביגור-רותם.

 

כנרת זמורה דביר

2020

 

ב-11 בספטמבר 1973 השתלטה החונטה הצבאית בראשותו של אוגוסטו פינושה על השלטון בצי'לה. הנשיא סלוודור איינדה נרצח, זכויות הפרט הושעו, פעילויות שלא עלו בקנה אחד עם עמדות השליטים הופסקו בכוח, מתנגדי משטר עונו ונרצחו או נעלמו, וצ'ילה שקעה אל תוך דיקטטורה למשך כשש-עשרה שנים. הבמאי מיגל ליטין, שהיה פעיל בתנועת ההתנגדות, נאלץ לגלות מארצו זמן קצר לאחר עלייתו של פינושה. ב-1985 החליט לשוב לצ'ילה במסווה כדי לתעד את המתרחש במדינה. גבריאל גרסיה מארקס סבר שגם הסיפור שמאחורי התיעוד ראוי להשמע, ברוח דבריו של ליטין לפיהם, "אין זה המעשה ההרואי ביותר של חיי, אך הוא המעשה הראוי ביותר שעשיתי". הוא קיים ראיונות ארוכים עם ליטין, וערך אותם בספר זה.

הספר כתוב כמונולוג בגוף ראשון, והוא מספר את חוויותיו של ליטין על הרקע של המקום ושל התקופה. בהיבט האישי הוא מתאר את הסיפור המורכב שרקם יחד עם שותפיו כדי לאפשר את כניסתו לצ'ילה במסווה, ואת השינוי החזותי והמנטלי שנאלץ לאמץ כדי להסתובב בבטחה יחסית במקום בו נאסר עליו להיות. עד כמה היה השינוי עמוק ניתן ללמוד מאפיזודות כמו זו שבה זיהה ברחוב את החותנת שלו, ונעץ בה מבט שהיה אמור להבהיר לה שעליה להתעלם ממנה. היא לא זיהתה אותו כלל, והרגע לא נחקק בזכרונה. רגע מיוחד התרחש כשפגש את אמו. למרות שהחליט לא להפגש אתה, כדי לא לסכן את שניהם, איכשהו נוצר מצב שבו הוא ואחד מהאנשים שאתו מצאו עצמם אחרי שעות העוצר בכפר בו התגוררה (חברו היה בטוח שליטין תמרן אותם במתכוון למצב זה, אבל ליטין מכחיש), והחליטו להעביר אצלה את הלילה. בבית אמו צפתה לו הפתעה מרגשת: לאחר שגלה מצי'לה, אמו שכרה אדריכל ששחזר בביתה את חדר העבודה של בנה, ממש כפי שנשאר כשהבן נאלץ לעזוב.

בהיבט התקופתי ליטין מתאר כמה מן התופעות שאפיינו את צ'ילה באותה שנה. הוא מודה שחש מבוכה כשראה את סנטיאגו הזוהרת והנקיה, בעוד הוא זכר אותה חרבה ומוזנחת. המשטר הקפיד לשמור על חזות מעוררת כבוד, אבל מאחורי הנס הכלכלי של צ'ילה הסתתרו עוני קשה ואומללות. על גדות הנהר מאפוצ'ו, שבימיו הראשונים של השלטון נשאו מימיו גופות שהושחתו, התגודדו המונים שנאבקו עם הכלבים על שאריות מזון שהגיעו עם הזרם משווקים עממיים. ליטין מספר על הלכי הרוחות בצ'ילה, על הפולחן המתמשך סביב קברו של איינדה ובביתו של נרודה, כמעין מחאה נגד שלטון פינושה. הוא מספר על העוצר בלילות, על הפחד ממרגלים, ועל נסיונות ליצור קשר עם חבריו מתנועת ההתנגדות ועם אנשים שהסכימו לחשוף את המתרחש בצמרת.

סיפור המסווה של ליטין היה קולנועי – יחד עם פעילה צ'יליאנית הוא ניהל צוות צילום, שהכין, לכאורה, סרט פרסומת לבושם. בו זמנית נכנסו לצ'ילה באופן חוקי שלושה צוותים אירופאים נוספים, כל אחד למשימה פורמלית שונה, ואף אחד מהם לא ידע שליטין הוא שמנהל אותם בפועל. הצוות האיטלקי זכה באישור לצלם בתוך ארמון הנשיאות, וליטין, באקט הרואי או פזיז, הצטרף אליו כעוזר תאורה. בשלב זה של השהיה בצ'ילה כבר היתה לו הרגשה שמתהדקת סביבו טבעת מחנק הרת סכנות, ולאחר הצילומים בארמון נאלץ לשוב לגלותו. התוצר של המסע היה הסרט התיעודי בן ארבע השעות Acta General de Chile.

"עלילותיו של מיגל ליטין מוסווה בצ'ילה" הוא שיתוף פעולה של שני יוצרים דעתניים ורהוטים, והספר מרתק ומרחיב אופקים.

La Aventura de Miguel Littin Clandestino en Chile – Gabriel Garcia Maŕquez

כנרת

1988 (1986)

תרגום מספרדית: יורם ברונובסקי

"אוגנדה", כשמו, מתרחש באפריקה, באזור אותו הקצו האומות להקמת מדינה יהודית. נסיון להקים בית לאומי בפלשתינה-א"י כשל, והעם היהודי התיישב באפריקה. תחילה הגיעו מעטים, אולם בהדרגה, ובעיקר אחרי השואה, עלה מספרם, והישוב הפך למדינה. האם היתה מדינה זו שונה מישראל המוכרת לנו? לא על פי אריה אלדד. אוגנדה היהודית שרויה במצב מתמיד של מלחמה עם המדינות שסביבה, הרואות בה נטע זר, שארית של הקולוניאליזם. אמנם היא מנצחת ואף כובשת שטחים נוספים, בעיקר במלחמת חמשת הימים, אך היא מפולגת מבפנים. הימין חולם על שיבה לציון, ובינתים נשבע לא להחזיר אף שעל. השמאל מזדהה עם טענות השחורים, וסבור כי יש להפקיד את השלטון בידיהם. ובאוגנדה זו נולד יפתח ברקאי, מי שיהיה ראש הממשלה הראשון שיורשע בדין ויישלח לכלא.

במבוא לספר, וגם בראיונות, חוזר אלדד ומדגיש כי יפתח ברקאי אינו אהוד אולמרט, אם כי הספר עוקב כמעט אחד לאחד אחרי האיש מלידה ועד ההרשעה. אמנם השמות שונו, ופה ושם גם פרטים ביוגרפים – שנת לידה מעט מאוחרת, אחות ואח במקום שלושה אחים, מותו של אריאל שרון בתאונה – אבל כל אחד ואחד מן הארועים הבולטים בקריירה של אולמרט, המקצועית והפוליטית, מצוי בספר, כמו גם ציטוטים מדויקים מדברים שנאמרו ונכתבו. למה ההכחשה? מן הסתם בשל תיאור הקשר ההדוק בין יפתח לארגוני הפשע, עד כדי הקביעה כי ארגונים אלה השתמשו בו למטרותיהם. שכן, כפי שאלדד מצהיר, פחות מעניין אותו לספר על האיש המסוים, ומטרתו בכתיבת הספר היא להראות שהפער בין השלב שבו פושע מגיע לשלטון ובין השלב שבו הפשע מגיע לשלטון אינו גדול. כשהפשע מגיע לשלטון לא יהיו סימנים גלויים לעין שיעידו על כך, לא יישמעו אזעקות רמות, אולי זה יהיה דומה מאוד למה שכבר חווינו על בשרנו. דומה מאוד – אך שונה מהותית.

קראתי את הספר במקביל לחיפוש ברשת. לא את כל הפרשות זכרתי, וגם לא את כל המעורבים, ונדרשה קצת בלשות כדי למצוא מקבילות מהמציאות לשמות שהמציא אלדד. היתה זו מנה מרוכזת של מיאוס, מן הסוג שמעוררות כותרות החדשות לעתים קרובות מדי. נמצא כאן, בין השאר, את ראשונטורס, את המעטפות, את הולילנד ועוד. נמצא גם את הרעות החולות של הפוליטיקה, אובדן האידיאולוגיה ואי הצורך לאחוז בעמדה יחידה, כי אפשר לבדוק בסקרים ברגע האמת מה משתלם יותר. הציניות שולטת, יחד עם תאוות בצע וגינוני כבוד מנופחים, יחסי הון-שלטון משחיתים כל חלקה טובה, ואינטרסנטים מוכנים לאתרג עבריינים. ללא קשר לעמדה הפוליטית הידועה של הסופר, את הפגמים הוא מוצא גם בימין וגם בשמאל. למעשה הדמות הנקיה היחידה היא של חיים אודים, הגרסה הבדויה של יוסי שריד, מי שהיה שותפו של אולמרט למאבק פרלמנטרי בפשע המאורגן בימיו הראשונים של האחרון בפוליטיקה.

למרות הנושא הכבד מאוד, אפילו אפוקליפטי, של הספר, ניכר שאלדד השתעשע בכתיבתו, בעיקר ביצירת שמות חלופיים לאישים ולארועים. שריד, כאמור, נותר בתחום ההישרדות והפך לאודים; גאולה כהן זכתה לשם נרדף, ישועה לוי; כינויו של רחבעם זאבי הפך מגנדי לטיטו; ה"שורה" היא "מעמד"; ההתנתקות מכונה השתבללות; עיתון "במחנה" הוא "בקסרקטין"; אלטלנה הומרה בשיירת נשק יבשתית; דן מרגלית נותר באזור אבני החן והיה לגדי דיאמנט. מהפך משמעותי יותר עבר על נתניהו, שהפך בספר לאשה, יעל דותן המכונה ויוי. בודדים מופיעים בספר בשמם: בן גוריון הוא ראש הממשלה הראשון, ומפלגתו היא מפא"י (מפלגת פועלי אוגנדה היהודית); שייב (אביו של אלדד) ולייבוביץ' מקיימים ויכוח פומבי שבועי, שעליו יפתח אומר, "ההצגה הכי טובה בעיר. שייב היה יותר קרוב אלי אידיאולוגית אבל לייבוביץ היה מדהים".

לגדי דיאמנט, בן דמותו של דן מרגלית, יש קול דומיננטי בספר, כמי שהיה חברו הקרוב של יפתח במשך שלושה עשורים, עד שהתנער ממנו כשהשתכנע שיש ממש בהאשמות נגדו. הוא זה שנותן ביטוי לתסכול הציבורי – "לא הייתי מסוגל לשמוע ולקרוא את הכרזות הנצחון הצוהלות שלו בשערי בית המשפט. ראש ממשלה שהורשע ונידון לשישה חודשי מאסר על תנאי באשמת התנהגות שאינה הולמת. הפרת אמונים! ראש ממשלה שאינו נאמן! מה חמור מזה? רק צהלת מקורביו על הזיכוי בדעת רוב משאר ההאשמות" – וגם לחשש שההרשעה אינה סוף פסוק: "כמה טוב היה לו יכולנו לחוש הקלה ולומר, "ניקינו את האורוות". אבל האליטות השולטות רקובות ומושחתות. אחד נפל. נבכה להולך ונמשיך בסעודה. אז תפסו את ברקאי. כמה כמוהו יש? שאכלו מפתו והאכילוהו ממתת ידם? כמה קלטות כמו של רינה [שולה זקן] הם שומרים בכספות שלהם, ליום פקודה, שבו יפקעו כבלי הריעות ויהפכו לחבלי תליה".

האם יש אפשרות לאתחל את המדינה? מן הסתם לא, אבל בגרסת אוגנדה זה מה שמציע בלית ברירה חיים אודים: "אנחנו נפנה לאומות העולם ונציע לוותר על מדינתנו באוגנדה, להחזירה לבעליה החוקיים. ותמורתה נבקש הקמת מדינת מופת בארץ ישראל. אור לגויים. תוך מתן שוויון זכויות מלא לכל אזרחיה. מליוני יהודי אוגנדה היהודית – לפחות אלו מהם שירצו לפתוח דף חדש – יבואו בהמוניהם לארץ ישראל, ויכוננו משטר צדק תוך דאגה ליתום ולאלמנה, לנכה ולזקן. חלוקה שוויונית של אדמות ואמצעי יצור. ברוח נביאי ישראל ומרקס. אבל לא נחזור על שגיאות העבר. לא כל יהודי ייכנס בשערי ארץ ישראל. כל עלוקות האלפיון העליון מאוגנדה היהודית יתבקשו אחר כבוד להשאר באפריקה, או להגר לאשר יאבו בעולם. לעשירים ותאבי בצע תהא הכניסה אסורה. בשער המדינה החדשה נכתוב: לא תחמוד!" אמן!

אריה אלדד הוא כותב מוכשר, והספר מעניין מאוד וקריא מאוד. תחושת המיאוס אינה באשמתו, אלא, כמובן, באשמת המציאות. האם ספר יכול לגרום שינוי? אני בספק, ולמרות זאת מומלץ לקרוא ולהפנים, אולי בכל זאת סוג של אתחול יתאפשר.

כנרת זמורה ביתן דביר

2017

נט, איש ביון בריטי בשלהי הקריירה שלו, המחזיק באליפות בדמינגטון ליחידים במועדון בו הוא חבר, מפעיל יחידה נידחת של "המשרד". בעבודתו הוא מתקשה לתמרן מול אינטרסים סותרים וקשיים ביורוקרטיים, ובמועדון הוא מתחיל לשחק ולהפסיד מול אד, צעיר שפנה אליו בבקשה להתחרות מולו. בין השניים נרקמת חברות, למרות שאד קרוב לגילה של בתו של נט. הגבר המבוגר יותר, שכבר ראה דבר או שניים בחייו, והוא אדיש יותר או ריאליסט יותר, מאזין, משועשע משהו, להשתפכויותיו הנזעמות של ידידו הצעיר, נגד טראמפ, שבגללו ארצות הברית מתקדמת במלוא הקיטור לעבר גזענות ממסדית וניאו-פשיסטית, נגד הברקסיט המנתק את בריטניה מאירופה שהוא אוהב ומעריך, ונגד קשרי טראמפ-פוטין, שגורמים לו לסנן בכעס, "זה שידור חוזר, זה 1939 מחדש. מולוטוב וריבנטרופ, מחלקים ביניהם את העולם".

נט, המספר בגוף ראשון, מפנה את דבריו אל מי שהוא מכנה "עמיתי היקרים", וכבר מן ההתחלה ברור שהסתבך איכשהו והוא נתון לחקירה. העלילה הולכת ומסתבכת כשיוזמה של היחידה שהוא מנהל נדחית, ובעקבות כך מתפטרת העובדת הנמרצת שעמדה מאחוריה. סוכן רוסי רדום מתעורר לפתע, דמויות מעברו המקצועי של נט מגיחות מן הצללים, ושני העולמות – המקצועי והאישי – הופכים לאחד כשנוצר הרושם שאד הוא אדם שונה מכפי שהציג את עצמו, ונט ידידו נחשד במעורבות בפעילותו התמוהה.

ג'ון לה קארה, שכידוע היה איש MI6, כותב כמי שמצוי בנבכי עולם הביון אפוף הצללים, המחייב את אנשיו לדריכות מתמדת וליכולת לפענח את הפסיכולוגיה של יריביהם. מכיוון שאינו עסוק במאבק על מעמד ועל תפקיד, ומשום חיבתו לאד, הוא ער לסתירות בסיפור שאנשי הביון מספרים לעצמם, כשהם מפרשים את שרואות עיניהם. הוא נחלץ למלחמה על שמו הטוב, וביתר שאת על תום לבו של ידידו, שהוא כמעט היחיד המאמין בו.

צללים אופפים גם את העולם הפוליטי. מה באמת מתרחש מאחורי הקלעים של הארועים שבכותרות החדשות? לדמויות בספר, אלה מתוכן שמביעות עמדה, יש דעות מוצקות דומות לאלו של אד, גם אם פחות נזעמות ומדרבנות לפעולה. כשנט מעמיק בחקירתו, הוא חושף מעט מן הרחש-בחש שמתרחש בהסתר.

"איש שטח" הוא ספר עכשווי, שכל חלקיו נופלים בסופו של דבר למקומם, ומרכיבים סיפור מעניין, קצבי ומותח.

Agent Running in the Field – John le Carré

כנרת זמורה דביר

2020 (2019)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן