תגית: כנרת זמורה ביתן דביר

ג'וליאן בארנס פוחד מהמוות. ספרו העיוני "אין מה לפחד" עוסק בהיבטים מגוונים של ההתמודדות עם היותנו בני תמותה, וגם חלק ניכר מן הפרוזה שלו סובב סביב ההזדקנות והתופעות הכרוכות בחיים שעתידם קצר מעברם. אחד-עשר הסיפורים שב"שולחן הלימון" מציגים דמויות בשליש האחרון של חייהן, כל אחת מהן מגיבה באופן שונה לזיקנה הבלתי נמנעת ולידיעה – הברורה או המודחקת – של המוות המתקרב.

בארנס הוא סופר מגוון מאוד. יצירתו כוללת סיפורים קצרים, רומנים – חלקם היסטוריים – וספרים הגותיים. גיוון מאפיין גם את הקובץ הזה. אחדים מן הסיפורים ממוקמים בימינו, אחרים בעבר. רובם בדויים, שניים מבוססים על דמויות אמיתיות – טורגנייב וסיבליוס – ומספרים את גרסתו של בארנס לאחריתם. מרביתם רציניים, וחלקם – כמו "דריכות", שמסופר מפיו של גבר בשנות הששים לחייו, שהופך נרגן יותר ויותר לנוכח ההפרעות של הקהל בקונצרטים – שנונים ואפילו מצחיקים.

לעומת המגוון התוכני והסגנוני, משותפת לרובם דחיסת חיים שלמים אל תוך סיפור קצר, כשנקודת המוצא היא ההווה של הזיקנה. כמה מן הדמויות מוצאות דרך להשלים עם המגבלות שנכפות עליהן, אחרות מפרפרות ובועטות. רובן מתבוננות לאחור, ומפענחות את הנתיב שהוביל אל ההווה, או תוהות עליו. בסיפור "לדעת צרפתית", אחד החביבים עלי במיוחד בספר, כותבת דיירת ב"קשישייה" לסופר על חייה, ובין השאר מתייחסת להתרפקות על העבר או לחרטה בגינו: "מה שניסיתי לומר על דפני הוא שהיא היתה מישהי שתמיד הביטה קדימה וכמעט אף פעם לא לאחור. זה בטח לא נראה לך כמו איזה מעשה גבורה, אבל אני מבטיחה לך שזה הולך ונהיה קשה יותר עם הזמן".

בסיפורי הקובץ נמצא שתי אלמנות, שמספרות זו לזו על בעליהן המתים, נאחזות בתדמית שיצרו להם, ללא קשר עם המציאות; גבר מזדקן פוצח ברומן אחרון – חלקו ממשי, חלקו מתקיים במחשבותיו – עם אשה צעירה; מהמר וגרגרן לשעבר מוצא טעם חדש לחייו בהמתנה לרווחים שיצמחו לו ממותם של מכריו; עוזרת לשעבר של רופא שיניים, שהיתה לאשתו השניה, מטפלת בו כשהוא דמנטי, ומנסה למצוא מתחת למעטה הכבד של המחלה את האיש שהכירה; גבר בראשית שנות השמונים לחייו עוזב סוף סוף את אשתו השתלטנית; ועוד.

בארנס מספר על דמויותיו בחוכמה וברגישות, ומבלי להכביר במלים רגשניות מצליח לרגש ולעורר אמפתיה. סיפורי הקובץ, כמו ספרים אחרים משלו שקראתי – "אין מה לפחד", "ללטוש עיניים לשמש", "התוכי של פלובר" ו"ארתור וג'ורג'" – מגרים למחשבה, מהנים ומומלצים.

The Lemon Table – Julian Barnes

כנרת זמורה ביתן דביר

2008 (2004)

תרגום מאנגלית: אורטל אריכה

כותרת משנה: עֵדוּת

פֶּרֶרָה, עיתונאי בגיל העמידה, אלמן חולה לב, התמנה לתפקיד עורך מוסף התרבות בעיתון 'ליסבון'. למרות ששימש שנים רבות ככתב שטח, בחר במודע להתנתק מן המתרחש סביבו. פורטוגל נשלטה באותה עת על ידי הדיקטטור סלזאר; בספרד השכנה ניטשה כבר שלוש שנים מלחמה, וביום בו נפתח הספר, 25 ביולי 1938, פרץ הקרב על האברו; איום המלחמה ריחף מעל אירופה כולה. אבל פררה חי את חייו הפשוטים בעיניים עצומות. מלצר בבית הקפה החביב עליו עדכן אותו בחדשות ששמע ממקורות זרים, ודי היה לו בכך. באופן סמלי, גם מערכת מוסף התרבות שכנה במקום נפרד ממערכת העיתון. את השיחות המשמעותיות ביותר ניהל עם תמונת דיוקן אשתו המנוחה.

התבדלותו של פררה החלה להסדק כשהמאורעות הלכו והתקרבו אליו. כשסוציאליסט נרצח בראש חוצות, וכל המדינה שתקה, פררה, שהִרבה להרהר בינו לבין עצמו בתחיית הבשר והנשמה, "החל להזיע, משום ששוב הרהר על המוות, והוא חשב: העיר הזאת מסריחה ממוות, אירופה כולה מסריחה ממוות". אטליז יהודי בשכנותו הותקף, וכתובות נאצה נכתבו על קירותיו. אשה יהודיה-גרמניה שפגש ברכבת אמרה לו: "עשה משהו […] אתה אינטלקטואל, ספר מה שקורה באירופה, תן ביטוי לחופש המחשבה שלך". רופא, עמו שוחח בעניני דיאטה ובעניני נפש גם יחד, האיר את עיניו באשר ליכולתה של אישיות לחרוג מן ה"אני" שאליו הורגלה, ולתת מקום ל"אני" שונה. ויותר מכל, מפגש עם שני מהפכנים ספרדים צעירים גרם לו להתנער בהדרגה מן הפסיביות, עד שהמציאות פלשה במלוא עוזה אל דלת אמותיו ואילצה אותו לנקוט עמדה ולעשות מעשה.

אנטוניו טאבוקי מתאר צעד אחר צעד את השינוי שחל בפררה. המרי הצנוע שלו התבטא תחילה בתרגומם סיפורים צרפתיים – "הונורין" של בלזק ו"השיעור האחרון" של דודה – ובפרסומם במוסף, בבחינת "מעין מסר בבקבוק, שמישהו יאסוף אותו". הוא לא הצליח להסביר לעצמו מדוע הוא מסייע לשני הצעירים, אך בהדרגה הלכו והתפוגגו השאלות, והחובה לפעול תפסה את מקומן.

הספר, כפי שעולה משמו ומכותרת המשנה, נכתב כעדות. מאופן זה של כתיבת הספר ניתן להסיק שהסופר בוחר לא להיות מעורב, אינו נוקט עמדה. זה לא הוא שמתאר את הארועים, זה פררה שטוען שכך קרו. בעיני, הבחירה של טאבוקי לכתוב כך היא הברקה מוצלחת. הוא, כסופר שמאחורי המלים, מהדהד את דמותו של פררה, שרוב הזמן בחר לעמוד מן הצד, ובדומה לגיבורו שנטש בסופו של דבר את הפסיביות, גם טאבוקי כתב בסיומו של הספר הערה מסכמת נמרצת וחד משמעית. אלון אלטרס, שתרגם, הוסיף אחרית דבר מעניינת, המתיחסת בין השאר לרקע של כתיבת הספר – חוסר היציבות הפוליטית באיטליה בשנות התשעים, והכמיהה לאיש חזק שיציל את המדינה, כמיהה שעוררה חששות רבים. באמצעות "עדותו" של פררה הביע טאבוקי את דעתו על איטליה של תקופתו.

מעניין לציין שטאבוקי בחר במתכוון לגיבורו הנוצרי שם יהודי מובהק. "ביקשתי לחלוק כבוד לעם שהשאיר עקבות משמעותיים בתרבות הפורטוגלית ושסבל את העוולות הגדולים של ההיסטוריה", הוא כותב בהערה המסכמת.

"לטענת פררה" הוא ספר בעל עמדה פוליטית-חברתית-מוסרית מובהקת, אך אפשר לקרוא אותו גם, ואולי בעיקר, כספר על האומץ להשתנות, להתגבר על מעצורים, על פחדים ועל הרגלים, ולנקוט עמדה נוכח עוולות. אנטוניו טאבוקי מציג, בפרוזה פשוטה ובהירה, גיבור אנושי מאוד, ומיטיב לרדת אל נבכי נפשו ולהאיר אותם. ספר מומלץ בהחלט.

Sostiene Pereira – Antonio Tabucchi

זמורה ביתן

1996 (1994)

תרגום מאיטלקית: אלון אלטרס

כותרת משנה: הפרק האחרון של לח"י

לח"י, לוחמי חירות ישראל, הוקמה ב-1940 על ידי פורשי אצ"ל, שהתנגדו להחלטה להשעות את המאבק בבריטים בעודם נלחמים מול הגרמנים. בשנה האחרונה לקיומה, זו המתוארת בספר, שבה ועלתה שאלת ההתיחסות לבריטים. בעוד הישוב ברובו היה סבור כי משעה שהחליטו הללו לעזוב את הארץ, יש להניח להם, ולהפנות את המרץ להכנה למאבק העתיד לפרוץ במלוא עוזו מול הערבים, אנשי לח"י היו ספקנים יותר. הם לא האמינו כי בריטניה כנה בהצהרותיה, חששו מכוונתה ליצור תנאים שידרשו את הישארותה, וסברו כי יש להוסיף ולהכות באנשיה עד הרגע האחרון ממש. על רקע זה, ועל רקע נוף הפעילות החדש – פחות מחתרתי ויותר ממלכתי – שחייב הסתגלות לא פשוטה, מתרחשים הארועים המתוארים בספר.

מרכז לח"י, הגוף הסמכותי שניהל את המחתרת, היה מורכב באותה תקופה משלושה אישים. נתן ילין מור – "גרא", ישראל שייב – "אלדד" ויצחק יזרניצקי (לימים שמיר) – "מיכאל". מכיוון שמיכאל היה בגלות כפויה באפריקה, צורף במקומו יעקב בנאי – "מזל". ההקפדה על פורום של שלושה נועדה למנוע מצב של תיקו ללא הכרעה, משום שחברי המרכז נבדלו זה מזה כמעט בכל, למעט הדבֵקוּת ביעד הקרוב של סיום המנדט ושחרור משלטון זר. בראיה ליעד רחוק יותר, כדבריו של גרא למיכאל: "אלדד עם מלכות ישראל שלו רוצה להחזיר אותנו לימי דוד ושלמה, ואנחנו רוצים מהפכה סוציאליסטית עברית". כיצד תיראה המדינה שתקום אחר-כך – את הנושא הזה השאירו פתוח לעתיד. ובעתיד, עם קום המדינה, התפלגו דרכיהם בשל פערים עמוקים בין האידיאולוגיות השונות.

שתי פרשות עיקריות מתוארות בספר. האחת, ידועה ומוכרת, היא ההתנקשות בחייו של הרוזן ברנדוט, שעמד להניח על שולחן האו"ם הצעת חלוקה, שתותיר בידי היהודים שטח שלא ניתן להקים בו מדינה ולהגן עליה. חברי המרכז, ובהם גם מיכאל ששב מגלותו, היו משוכנעים שההצעה תתקבל, ותספק לבריטים תירוץ להשאר בארץ. הריגתו של ברנדוט היתה הכרחית, ופעולה אחרונה זו של לח"י היתה בעיני מנהיגיה מתנה למדינה שבדרך.

הפרשיה השניה, המוכרת פחות, היא הוצאתו להורג של איש לח"י, יהודה אריה לוי – "שמואל", המכונה בספר "בניהו". בניהו היה מומחה להכנת חומרי נפץ. כשהכריזו הבריטים על עזיבתם הקרובה, התנגד למדיניות המרכז להוסיף ולהאבק בהם, וטען כי "אנחנו נלחמים את המלחמה הקודמת. לא את המלחמה הנכונה לעכשו". הוא רצה להשאר חבר לח"י, אבל ביקש להעביר לידי ההגנה את הנוסחאות שפיתח ליצור חומרי נפץ. משום שהיה בדעתו לעשות זאת למרות התנגדות המרכז, הועמד בפני בית דין שדה והואשם בבגידה. משלא הצליחו השופטים להגיע לתמימות דעים, הביאו את הענין בפני גרא, שהורה להוציאו להורג. אף אחד מחברי המרכז לא התייחס לפרשה זו בעתיד, לא בכתב ולא בעל-פה. רק ב-1977 הוכר בניהו כחלל לח"י.

עוד בספר פעולות נוספות של הארגון, ביניהן ההתנקשות בחיי הקונסול הפולני וכיבוש דיר-יאסין, ובעיקר התלבטויות בדבר הדרך הנכונה להתנהל עם התפוגגותה של המחתרת. לח"י לא היתה ארגון הומוגני, לא בהנהגתה ולא בהרכב חבריה, והפערים, שהודחקו בשנות המנדט, צפו לקראת סיומו, וגרמו קרעים ופילוג. אריה אלדד, בנו של ישראל שייב, שנולד אחרי קום המדינה אך חי את הווית המחתרת מילדות, מתאר בפרטי פרטים את הלכי הרוחות, את הדילמות שהונחו לפתחו של המרכז, ואת תחושות הנידוי והרדיפה. למרות שעמדותיו הפוליטיות ברורות וגלויות, הוא אינו נותן הנחות לאישים שבספר, וכותב אודותם בהערכה  ובביקורתיות גם יחד.

בהקדמה לספר מדגיש הסופר כי אין מדובר במחקר היסטורי, אלא בסיפור של תקופה ושל מחתרת, ולכן בדה כמה דמויות, השמיט אחרות, ופה ושם לא דייק בפרטים לטובת הסיפור הכולל. ההעדפה האישית שלי היא לספרים מדויקים היסטורית, ואת ההשלמות שביקשתי – כמו השמות האמיתיים שמאחורי הכינויים – מצאתי בכוחות עצמי (ונהניתי מהתהליך). שבעים ושתים שנים עברו מאז הארועים המתוארים בספר, ונדמה כי הויכוחים של אותם ימים עדיין לא שככו. "הרי מה שזוכר האחד אינו דומה לזכרונות האחר, לעתים הכתוב בספר זכרונות של האחד הפוך לגמרי ממה שכתוב בספר של האחר", כותב אריה אלדד בהקדמה, והדברים נכונים במיוחד כשמשקעים כבדים צובעים את הזכרונות. לכן הבחירה באופי סיפורי על פני אופי מחקרי נראית לי מוצדקת, ולמרות הנטיה שלי אל המחקר ההיסטורי נהניתי מאוד מקריאת הספר הזה ומצאתי בו ענין רב. אריה אלדד הוא כותב מוכשר ואינטליגנטי המעניק חיים לדמויותיו, וגם כשהוא מרבה בפרטים הוא מתמקד בעיקר. סגנונו קריא מאוד, ופה ושם שזור קריצות הומוריסטיות ("איש מאיתנו לא יהיה ראש ממשלה, איננו בנויים לתככים שזה דורש", אומר מיכאל, הוא יצחק שמיר, ראש הממשלה השביעי).

"העצים והשבבים" מספר על ה"עצים", המשימות הגדולות של המחתרת, ועל ה"שבבים", האנשים שנפלו קורבן ללהט היעוד ולמבוכה של שינוי העיתים, וככזה הוא מרתק היסטורית ועשוי לשמש תמרור אזהרה. הספר כתוב היטב, מרתק ומומלץ מאוד.

כנרת זמורה דביר

2020

כותרת משנה: מסע דרך שינג'יאנג וטיבט

ויקראם סת, בטרם הפך לסופר, למד כלכלה ודמוגרפיה, וכחלק מן הדוקטורט שלו יצא, בראשית שנות השמונים, לערוך מחקר שדה בסין. את שהותו שם ניצל גם לטיול ברחבי המדינה. הטיול, כנהוג בסין באותה תקופה, נערך בחברתם של סטודנטים זרים אחר, ובליווי צמוד של מדריך, שקבע את המסלול ואת לוח הזמנים, וטיפל בהשגת כל האישורים שנדרשו כדי לנוע ממקום למקום. בהגיעם לאגם הרקיע שבצפון-מערב סין, קצה נפשו של סת' במגבלות שהוטלו על הקבוצה. ביקור בטיבט היה משאת נפש כמעט אובססיבית מבחינתו, ואיכשהו הצליח לקבל אישור מעבר ללהסה. מכיוון שאשרת השהיה שלו בסין עמדה לפוג בתוך חודש, תכנן לעבור מטיבט לנפאל, ומשם לחזור אל משפחתו בהודו.

"מאגם הרקיע" מתאר את המסע רצוף הקשיים, בהעדר תחבורה ציבורית מסודרת, בשל תשתיות רעועות הנתונות לשגיונות מזג האויר, ובשל ביורוקרטיה מייסרת. הסופר מתפעם ממראות נוף עוצרי נשימה, ומתאר את חייהם של התושבים. הוא קושר שיחה עם אנשים לאורך הדרך, ולומד על השפעותיה של מהפכת התרבות, ועל הרפורמות שבעקבותיה, ומצביע על תופעות הממחישות את הטוטליטריות המתמשכת גם בעידן שאחרי מאו. בלהסה הוא מבקר באתרים מרכזיים, מתאר את פרטי היומיום, כגון טקסים ומאכלים, ומנסה לעמוד על הלך רוחם של בני המקום.

מעניין להשוות בין הספר הזה ל"אבק אדום" מאת מא ג'יאן, שבו מתאר הסופר מסע בן שלוש שנים ברחבי סין וטיבט. סת' וג'יאן, בשלהי שנות העשרים שלהם, יצאו לדרך בערך באותו הזמן. שניהם כתבו ספרי מסע, המתבוננים בנוף ובתושבים גם יחד, ובכל זאת נושא כל אחד מהספרים אופי שונה. סת' למד סינית ולכן מסוגל לשוחח עם התושבים בשפתם, והוא מוכיח בקיאות ברקע הפוליטי והתרבותי. הוא אימץ לבוש סיני, וניכר שהוא נוטה חיבה לעם הסיני, הנדיב והשש לעזור, לדבריו. אבל סת' הוא אורח: הוא לא חווה את מהפכת התרבות על בשרו, ולמרות כל המגבלות הוא נהנה מכמה זכויות יתר של זרים. לשהות שלו בסין יש תאריך תפוגה. מא ג'יאן הוא סיני, חניך שלטונו של מאו, צלם בשרות התעמולה, נרדף על ידי השלטונות בשל "זיהום רוחני". המסע שלו אינו מונע מסקרנות ומהרפתקנות, אלא מתחושת חנק, וכדי לאפשר אותו הוא זייף תעודות מסע. כששב לבייג'ינג נעצר ונחקר. סת' הוא תייר אוהד, מתבונן חיצוני; ג'יאן מספר מבפנים, ער לפרטים שסת' אינו יכול להיות מודע אליהם. שני הספרים טובים ומומלצים, כל אחד מנקודת מבטו.

ויקראם סת' ייחד את תשומת לבו, בכל אחד מספריו המוכרים יותר, לנושא הקרוב ללבו – החברה ההודית ב"שידוך הולם", מוזיקה ב"מוזיקה שקולה", ודודו ודודתו ב"חיי שניים". "מאגם הרקיע", הראשון שבהם, מתאפיין אף הוא בהיכרות קרובה עם המסופר בו, וסימני ההיכר של הסופר – בקיאות והרכבת סיפור מאינספור פרטים קטנים – מתחילים להנץ בו. חובבי מסעות, ולא רק הם, ייהנו ממנו.

 

From Heaven Lake – Vikram Seth

זמורה ביתן

2001 (1983)

תרגום מאנגלית: דפנה לוי

כשהיה ויקראם סת בן שבע-עשרה, בשנת 1969, עזב את בית הוריו בהודו, ועבר ללמוד בלונדון. במהלך שנות לימודיו התגורר בביתם של שאנטי, דודה של אמו, והֶני, אשתו. בשנים שאחר-כך נדד בעולם, אך הקשר ההדוק עם בני הזוג נשמר. "חיי שניים" הוא ביוגרפיה שלהם, משולבת בזכרונותיו של הסופר. תקופת חייהם של שאנטי והני חופפת את רובה של המאה העשרים (שניהם היו ילידי 1908), וסיפורם הפרטי, שהושפע עמוקות ממלחמת העולם השניה, משקף במידה רבה את קורותיהם של בני דורם.

שאנטי היה כספר הפתוח בפני הסופר, בעיקר בערוב ימיו, לאחר מותה של הני. כשויקראם העלה באוזניו את רעיון הביוגרפיה, נענה דודו ברצון, והשניים קיימו שיחות מפורטות ומתועדות, שעליהן נשען חלקו השני של הספר, המוקדש לשאנטי (החלק הראשון, הקצר מבין חמשת חלקי הספר, מתאר את מסכת היחסים בין הסופר לדודיו לאורך השנים). שאנטי, יליד הודו, היה הצעיר מבני משפחתו. הוא נולד מספר חודשים לאחר מותו של אביו, וזכה לחסותם האוהדת והתומכת של אחיו ושל דודו. המשפחה בחרה עבורו קריירה כרופא שיניים, משום שלא היה אחד כזה במשפחה, ושלחה אותו ללמוד בגרמניה. שאנטי שכר חדר בבית אמה האלמנה של הני, והפך לחלק מן המשפחה, אבל הקשר הזוגי עם הני התפתח רק שנים אחר-כך, כששניהם עברו ללונדון – תחילה הוא מסיבות מקצועיות, ואחר-כך היא מתוך כורח לאחר חילופי השלטון. הסופר מלווה את דודו בפכים הקטנים של היומיום, וגם בארועים הרי הגורל בחייו, ובהם הקרב על מונטה קאסינו בו איבד את זרועו הימנית.

לעומת שאנטי, הני היתה סגורה ומסוגרת. אנשים שהכירו אותה היכרות שטחית, סברו שהיא קרירה, מתוחה, לא מסוגלת להביע חיבה. מי שהכירו אותה מקרוב וזכו באמונה, גילו את נדיבותה השופעת ואת האופטימיות שבה החזיקה למרות התנסויותיה המרות. הני סירבה מכל וכל לספר על חייה, וכל נסיון להעלות נושאים הקשורים למשפחתה בגרמניה נתקל בשתיקה. במשך שנים רבות הסופר לא ידע שהיא יהודיה, לא משום שהתביישה בכך, אלא משום שלדבר על עולמה היה בגדר הנמנע. חלקו השלישי של הספר, המוקדש להני, מבוסס רובו ככולו על התכתבויות שלה עם חבריה אחרי המלחמה. ההתכתבויות האלה ניצלו בנס, לאחר שחמקו מעיניו של שאנטי, שאחרי מותה השמיד מסמכים ותמונות שלה, מתוך אשליה שכך ייקל עליו להתמודד עם האבל. המכתבים חושפים את גורלן של אלה ולולה, אמה ואחותה של הני, שנותרו בגרמניה, הראשונה מתה בטרזין, והשניה בבירקנאו. רובם של הכותבים שמרו על קשר עם השתיים, למרות הסיכון, ובמכתביהם הם מתייסרים בשאלה אם יכלו לעשות יותר. הם מתלבטים כיצד לנהוג בחברים שעמדו מנגד, מבדילים בין חבר יהודי ואשתו הנוצריה, שפחדו להפנות תשומת לב אל עצמם, לחברה נוצריה שדברה בזכות המשטר הנאצי. הם מקבלים בהבנה את הצטרפותו הפסיבית של אחד החברים למפלגה הנאצית, אבל לא יסלחו לו אם יתברר שהצטרף לאס-אה.

חלקו הרביעי של הספר מחבר יחדיו את שתי פרשות החיים הנפרדות. שאנטי והני נישאו רק בשנות הארבעים המוקדמות שלהם. שאנטי היה, ככל הנראה, מאוהב בהני במשך שנים רבות, אך לא היה בטוח שתשיב לו אהבה, ולא בטח בכוחו לפרנס משפחה לאחר פציעתו הקשה. הני, ככל הנראה, העריצה את אישיותו של שאנטי, וחשה כלפיו רגשי חברות ושיתוף עמוקים. למרות שכל קרוביהם ראו בהם זוג, עבר זמן ממושך לפני ששאנטי העז להציע נישואין, ואף תקופת האירוסין היתה ארוכה. הסיבות לכך תהיינה לנצח נחלתם של בני הזוג. בשל אופיים השונה, מערכת היחסים ביניהם היתה מורכבת, אבל היתה איתנה והתבססה על רגש עמוק.

בחלקו החמישי והאחרון של הספר כותב הסופר על העשור האחרון בחייו של שאנטי לאחר מותה של הני.

ויקראם סת, כפי שיודע מי שקרא את "שידוך הולם" ואת "מוזיקה שקולה", בונה את ספריו משפע עצום של פרטים קטנים. גם "חיי שניים" נבנה בדרך דומה, וצירופם של הפרטים יחדיו, בנוסף להרחבת הרקע ההיסטורי, מחייה את בני הזוג ואת נסיבות חייהם. לעומת זאת, כשהוא מחליט לגלוש לפרשנות היסטורית, הוא מפגין שטחיות, וטוב היה עושה אילו מן הזוית ההיסטורית הכללית היה מסתפק בעובדות המוצקות. במישור הפרטי, הפרשנות, או הפריזמה דרכה הוא מביט בסיפורם של דודו ודודתו, משווה לסיפור נופך חם ואישי.

"חיי שניים" הוא ספר מרגש ומרתק, הפורש את סיפורה של התקופה האלימה והכאוטית באמצעות הסיפורים האישיים והאנושיים של מי שנקלעו אל מוראותיה, נחלצו מהם בנחישות, ובנו עולם פרטי משלהם על יסודותיה האיתנים של חברות עמוקה. מומלץ בהחלט.

Two Lives – Vikram Seth

כנרת זמורה ביתן דביר

2007 (2005)

תרגום מאנגלית: דינה מרקון

אל משפחת קמונדו, שושלת של בנקאים ואנשי עסקים יהודים, התוודעתי באמצעות הספר "האחרון לבית קמונדו". הסופר פייר אסולין תיאר את קורות המשפחה החל מגירוש ספרד, והתרכז בדמותו של מואיז דה קמונדו, בנקאי ואספן אמנות צרפתי, שהפך את ביתו למוזיאון לזכרו של בנו נסים, שנפל בקרבות מלחמת העולם הראשונה. מאותו ספר למדתי, כי המדרגות שהרשימו אותי באיסטנבול נבנו על ידי אבי-סבו של מואיז. הייתי סקרנית לקרוא את הספר הנקרא על שמן, ולהרחיב את היכרותי עם המשפחה.

טיאגו סלזר מספר כי בעת ביקור באיסטנבול התעוררה סקרנותו למראה המדרגות היחודיות. אדם מקומי בשם מהטה התנדב בשמחה לספר לו את סיפורן. בחלקו הראשון של הספר הוא מתאר את חייו ואת פועלו של אברהם סלומון קמונדו, אבי-סבו של מואיז, באיסטנבול, ובחציו השני הוא עובר לספר על קורותיהם של נכדיו, אברהם בכור ונסים, סבו של נסים שלזכרו הוקדש המוזיאון.

סלזר מציין בסיומו של הספר שהסתמך על שתי ביוגרפיות של המשפחה. ההתרשמות שלי היא שנטל מהן את עובדות היסוד, והוסיף כהנה וכהנה מדמיונו הפורה. אברהם סלומון, כפי שמתאר אותו מהטה (שלפי דברי התודות הוא דמות אמיתית), הוא איש מופת, הצדקה היא נר לרגליו, והאידאלים שלו נשגבים. הוא יודע שחייו תלויים על בלימה, בשל דעות קדומות וקנאה ובשל הפכפכות השליטים, אבל הוא חי ללא מורא כלשהו. מפעלו העיקרי, על פי מהטה, הוא בית הספר שהקים, ובו הוא מבקש לחנך את בני כל הדתות לסובלנות ולערכים משותפים. ככל שידיעתי מגעת, בית הספר היה מיועד לילדים יהודים עניים, ועורר את חמת הממסד היהודי משום שהציע לימודי חול. הסולטנים מתוארים על ידי מהטה כהופכיים לחלוטין לאברהם סלומון. הם שמנים, שיכורים, שטופי תאוות בשרים, ומסוגלים לספק אך ורק את צרכיהם האנוכיים. אך אבוי, מסתבר ששני הסולטנים של התקופה, מהמוט השני ובנו אבדילמג'יט הראשון, נחשבו ליברלים, ופעלו לקידום רפורמות ולהרחבת זכויות הפרט. אולי ניתן לתרץ בדוחק את התיאורים המעוותים בדמיון המזרחי המופרז של המספר, אבל מכיוון שהבסיס העובדתי של סיפורו נשמט שוב ושוב, הספר איבד בעיני ענין וערך.

חלקו הראשון של הספר, אם כך, אינו אמין. את החלק השני קראתי בדילוגים מחמת השעמום. סלזר משאיר משום מה את מלאכת הסיפור בידיו של מהטה, גם כשהמשפחה עוברת לפריז, והלה מתאר פרטי פרטים של שיחות כאילו היה נוכח בהן. לקראת סיומו של הספר הוא מתרכז, כמו פייר אסולין, בדמותו של מואיז דה קמונדו, ובציפייתו למכתבים מבנו שבחזית. הספר מסתיים, כמו השושלת, בהיעלמם של הבת האחרונה ביאטריס, בעלה וילדיה, באושוויץ. פייר אסולין כתב את הפרקים האלה טוב יותר.

וכאילו בהתאמה לתוכנו הדל של הספר, נבחרה לכריכת הספר תמונה מכוערת וחשוכה של מחצית ממדרגות קמונדו המרשימות.

אכזבה רבתי.

A Escada de Istanbul – Tiago Salazar

כנרת זמורה דביר

2020 (2016)

תרגום מפורטוגזית: ארז וולק

"מחר ניסע ללונה פארק" מגולל בגוף ראשון את היומיום של אשה צעירה, אם לשני ילדים קטנים, המתקיימת בקושי מקצבת ביטוח לאומי, סובלת מחרדות ומדכאונות, ומכורה לכדורים פסיכיאטריים. השנה היא 1981, והסביבה הפיזית היא שכונה בירושלים. המונח "חד-הורית" נלחש בגינוי, והגינוי במקרה הזה נשען גם על התנהלותה החריגה של המספרת, המזניחה את עצמה, ורוב הזמן גם את ילדיה.

הספר הוא הצלחה גדולה או פספוס גדול, תלוי איך קוראים אותו.

אם ביקשה הסופרת לתאר את עולמה של אשה בקריסה, רגע לפני שבירת כל הכלים, היא עשתה עבודה מצוינת. המספרת, למרות הטשטוש שבתוכו מתנהלים חייה, מיטיבה להביא לידי ביטוי את מה שמתרחש בתוכה, כולל תיאור אותו טשטוש המערפל אותה. היא אינטליגנטית, מבחינה בבירור בין נכון ללא נכון, וחסרה כמעט לחלוטין את היכולת לממש את הראשון. יציאה מן הבית היא מאמץ, נסיעה בתחבורה ציבורית מעוררת חרדה, החלפת מילים עם בני אדם אחרים היא מיומנות שאבדה לה מזמן. בימים טובים היא גוררת את עצמה בבוקר אל המטבח להכין אוכל לילדיה, בימים אחרים היא משכנעת את עצמה שהם מסוגלים להסתדר בלעדיה. בשארית כוחותיה היא רוקמת תחבולות כדי להחזיק מעמד בדירה למרות איומי בעל הבית להשליך אותה אל הרחוב, וכדי לגייס לעזרתה את השכנה החטטנית, שדווקא נהנית לנהל אותה. בצלה גדלים שני ילדים תמימים, שאליהם היא מתייחסת כ"הגדולה" ו"הקטן". הגדולה, בת שש, נאלצה להתבגר בטרם עת, והיא עומסת על כתפיה את צרות הבית. ילדה שנולדה זקנה, ילדה שיש לה חוכמת חיים של זקנה ושמחת חיים של זקנה. הקטן, בן חמש, שובר את הלב במצוקתו ובתמימותו, בנכונות שלו להאמין ולקוות. "אלה לא החיים שאני מסוגלת לחיות." כותבת האשה. "אלה לא החיים שאני רוצה לחיות. לא אוכל להמשיך כך לאורך זמן. הבדידות טורפת אותי. בולעת. אני הולכת ומתמעטת. אני משתגעת. כל זה לא יכול להמשך".

אולם אם ביקשה הסופרת להעלות לשיחה ולדיון את האימהוּת, וביתר דיוק את האימהוּת כטראומה, בעיני הספר מחטיא את המטרה, משתי סיבות עיקריות. הסיבה הראשונה נעוצה באישיותה של הדמות המספרת. לשיחה נחוצים לפחות שני צדדים, וכאשר אחד מהם, דווקא זה שיוזם את השיחה, אינו מסוגל לרצף מחשבות קוהרנטי, אלא לרצף של התבטאויות עמוסות אומללות, הדיון נדון לכשלון. כדי להדגיש רעיון, כדאי, לדעתי, להניח לו את מרכז הבמה, ולא להציב לידו בעיות נוספות. הסיבה השניה נובעת מהתעקשותה של הסופרת לא לספק הסבר למצבה של המספרת, לא לספר על החוליה החסרה, הסוד שמושך את הקוראים באף, הסוד שכולם מחכים לחשיפתו. אלא שהסוד הזה לא נחשף. זהו סיפור ללא קתרזיס. אני סבורה כי הסוד, אם יש כזה, אינו אמור לספק קתרזיס, אלא הבנה. איננו יודעים דבר וחצי דבר על עברה של הדוברת, ולכן האמירות שלה מתקבלות בהסתייגות. האם היא באמת במצב סמרטוטי כל-כך בגלל לידת הילדים והאימהוּת שאולי, ואולי לא, נכפתה עליה? אולי השבר נובע מן הנטישה הלא ברורה של אביהם – או אבותיהם – של הילדים? אולי מה שהיא מכנה "הנפילה" אינה האימהוּת, אלא משהו שארע כבר בילדותה שלה, ילדות שאינה זוכרת כלל? מכיוון שהעבר לוט בערפל, לא ברור אם האחריות ההורית היא הקש האחרון, או הגורם.

נדמה לי שאילנה ברנשטיין כיוונה אל האפשרות השניה: "יש נשים שלא צריכות ללדת ילדים, אמרו לי ברווחה. שם הבינו את זה הרבה לפני. לפני רוב הנשים. לא כל אחת מצליחה להיות אמא ולהמשיך לחשוב כמו אדם. ילדים משנים לך את החשיבה. מנקים אותה מכל מה שלא קשור בהם. עשו ממני אמא. אחר כך התרוקן לי הראש, והדלת אל העולם שבחוץ נסגרה". על כריכת הספר הוא מוגדר כאמיץ, אבל נדמה לי שאנו כבר מזמן לא בתקופה שבה לומר "אני לא רוצה להיות אמא" נחשב חריג. הדוברת אומרת בציניות כואבת: "פלטתי בלולאות את המשפטים ששמעתי מסביב. להיות אמא זאת החוויה הכי חזקה בחיים שלי, הריון ולידה זה פלא ממש, העיקר שיש לי שני ילדים בריאים, ילדים זה שמחה, האושר הכי גדול שאשה יכולה לשאוף אליו, אני לא יודעת איך חייתי בלעדיהם". ואני אומרת, אפשר כך ואפשר אחרת, תבחר כל אחת כרצונה.

בשל הכתיבה הטובה, ולמרות מה שנראה לי כפספוס רעיוני, אני ממליצה על קריאת הספר.

כנרת זמורה ביתן

2018

את "החלום והבית" מספרת אשה מתוסכלת, אדריכלית בשאיפה, שויתרה בקלות רבה מדי על כל חלומותיה. לידת הילד הראשון קטעה את לימודיה, והיא לא עמדה על שלה כשבעלה הציע שתשאר בבית עם הילד. את הריק נסתה למלא עם ילד נוסף ועוד אחד, ואת המרץ המדוכא פרקה, כשהתאפשר לה, בשיפוצים בדירתה. בזוגיות עם בעלה נטלה תפקיד פסיבי, הניחה בידיו את הניהול הפיננסי של חייהם, ולא גלתה כל ענין בחייו מחוץ לדלת אמותיהם. כשהזדמן למשפחה לעבור לגור בבית ישן במושבה, בית שהיה בבעלות אמו של בעלה ונזנח לעזובה, סברה שתמצא בו מנוחה לנפשה.

בספר תולדות המושבה מוצאת המספרת את תמונותיהם של מי שהיו בעלי הבית בשנות השלושים, ד"ר יעקב הרץ, רעייתו אווה ובתם רות. הספר מהלל את בעל הבית, אך על סמך התמונות ורמזים שונים רוקמת המספרת את סיפורם האמיתי, כפי שהיא מדמיינת אותו, ופורטת את הבומבסטיות של ההיסטוריה הרשמית ליומיום האנושי של הדמויות.

לצד שני הסיפורים, המסופרים במקביל, המספרת לומדת גם על הבית שעל חורבותיו נבנה זה שבו היא מתגוררת, וההיסטוריה תשוב ותקיש על דלתה.

שני הסיפורים, לכאורה רחוקים זה מזה, חולקים קוים משותפים. בשניהם מתרחשת, בנסיבות שונות מאוד, עקירה מבית, ונעשה נסיון לבנות חיים באחר. בשניהם הגברים קובעים במידה רבה את אופי חיי המשפחה, והנשים חסרות מנוחה וחסרות סיפוק. אך הנשים, וכאן ההבדל הגדול בין הסיפורים, בוחרות כל אחת בדרך שונה. לא מן הנמנע שהמספרת רקמה את סיפורה של אווה באופן שיהווה אלטרנטיבה לבחירותיה שלה.

הנושא העיקרי, כפי שנרמז בשמו של הספר, הוא הבית. כל אחת מן הדמויות בספר מייחסת לבית משמעות עמוקה מעבר לחשיבותו הפיזית. הפלח האריס, המעבד את אדמות הטורקים, רואה בבית ובאדמה את מקור קיומו ואת מרכז חייו. עבור ד"ר הרץ הוא הזדמנות להתחלה חדשה. אווה אולי מבקשת בו תחליף לבית שעזבה באירופה. ועבור המספרת הוא, כאמור, המקום שאותו היא מנסה שוב ושוב לשנות כדי למצוא מנוחה.

נהניתי מאוד לקרוא את הפרקים העוסקים בעברו של הבית ובמשפחת הרץ. פחות נהניתי מסיפורה האישי של המספרת. הפרקים ההיסטוריים מתוארים ברגישות ובסקרנות, מתוך הבנה לדמויות. הפרקים האישיים מפורטים מדי, לטעמי, ולמרות זאת הדמויות של המספרת ושל בעלה נותרות תמוהות, וכך גם ה"תיקון" שהיא מעניקה להם בסיום. אילו היתה זו ביוגרפיה, הייתי סבורה שהריחוק הסיפורי בפרקים ההיסטוריים מיטיב עם הכתיבה, בעוד המעורבות בסיפור האישי אינה מועילה לה. הייתי שמחה למינון שונה של שני הסיפורים, ולשימת הדגש על הדמויות ההיסטוריות המתוארות בחמלה ובכשרון.

כנרת זמורה

2020

רגטיים הוא סגנון מוסיקלי בעל שורשים בקהילות האפרו-אמריקאיות, שהיה פופולרי בין השנים 1895 ו-1919. הספר "רגטיים" מתרחש באותה תקופה, ומתאר את החברה אמריקאית של תחילת המאה העשרים.

דוקטורוב כתב יצירה קליידוסקופית, שתמונותיה מתחלפות ומציגות כל אחת בנפרד מבט על החברה מזוית יחודית. התמונות שוזרות יחדיו לבלי הפרד דמויות היסטוריות עם דמויות בדויות, ונעות בין עשירי החברה לנדכאיה, בין שחורים ללבנים, בין תעשיינים לאנרכיסטים, בין גברים לנשים. קורותיה של משפחה אחת מובילות את העלילה – אם ניתן בכלל לדבר על עלילה מסורתית ברובו של הספר – וכל סיפורי המשנה לכאורה משתלבים בזה שלה לכלל סיפור כלל-אמריקאי.

זיגמונד פרויד, שביקר בארצות הברית ב-1909, אמר כי, "אמריקה היא טעות, טעות ענקית", והסופר מוסיף, "לא מעטים בחופים אלה [היו] מוכנים להסכים עמו". אמריקה שדוקטורוב מתאר סובלת מאבטלה עמוקה, הפועלים משתכרים משכורת רעב, ילדים יוצאים לעבוד, נסיונות התאגדות נתקלים בהתנגדות ברוטלית, והפערים בין עשירים לעניים בלתי נסבלים. הנרי פורד ממציא את פס היצור, כך ש"לא רק שחלקי המוצר המוגמר יוכלו להחליף זה את זה, אלא שגם אנשים המייצרים את המוצרים יהיו בעצמם חלקים היכולים להחליף זה את זה". נשים הן "יצור מעשה ידיהם" של גברים, כפי שאומרת אמה גולדמן – "אמה האדומה" האנרכיסטית והפמיניסטית – כשהיא מנסה לשכנע את אוולין נסביט – דוגמנית ושחקנית שהתפרסמה כשבעלה רצח את מאהבה, האדריכל סטנפורד וייט – להסיר את המחוך החונק. ובתוך כל אלה מבעבעת גזענות מכוערת, שהארוע הנובע ממנה מאחד יחדיו את כל התמונות הקליידוסקפיות ליצירה מגובשת.

"רגטיים" אמנם נטוע בתקופה מוגדרת, כחצי מאה לפני כתיבת הספר (וכמעט מאה שנים לפני זמננו), ויש עניין רב במבט ההיסטורי-חברתי שהוא מציע, אך הוא רלוונטי גם עשרות שנים אחרי תקופתו, שכן כמה וכמה מן התופעות המטרידות של היום שורשיהן כבר אז. דוגמא בולטת אחת מוצגת בעת סיקור משפטו של הארי קנדל תוֹ, בעלה של אוולין נסביט. העתונים עקבו בדקדקנות אחר עדותה של אוולין, אולי אלת המין הראשונה של הזמנים המודרנים, ואנשים ממולחים הבינו כי יש תהליך שבכוחו מצטיירת בתודעת הציבור דמותם של אנשים מסוימים, המוזכרים תכופות בחדשות, כאילו היתה רבת מימדים מכפי שהינה במציאות […] תמהו אם יוכלו לייצר אנשים כאלה לא מתוך המקריות של מאורעות שבחדשות. לידתן של תרבות הידוענים ושל שימוש מניפולטיבי בכוחה של העיתונות.

רשימת האישים והארועים המשולבים בספר היא אינסופית ומגוונת – בוקר ט. וושינגטון, הודיני, צ'רלס ויקטור פאוסט, פרנץ פון פאפן, הארכידוכס פרדיננד, אנשי הראינוע, שחקני בייסבול, ועוד ועוד. לעתים הם ממלאים תפקידי מפתח, כמו ג'יי פי מורגן, איש הכספים הכל יכול. לעתים הם משמשים להרחבת יריעת הסיפור, כמו רוברט פירי מגלה הארצות, שהגיע לקוטב ב-1909, אך בדיעבד התברר שהחמיץ אותו בארבעים קילומטר. דוקטורוב מרמז לכך כשהוא מתאר כיצד פירי סובב סביב עצמו שוב ושוב, מנסה לאתר את המיקום המדויק של הקוטב (תיאור זה מהדהד תיאור אחר, כעשרים עמודים קודם, שבו הסופר תיאודור דרייזר, המתוסכל מביקורת שלילית, משנה את כיוון ישיבתו לילה שלם ואינו מוצא לו מקום). בין אם הם נוטלים חלק אקטיבי בעלילה, ובין אם הם משחקים תפקיד צדדי או מוזכרים באמרת אגב, כולם יחד משקפים את פני החברה האמריקאית בתקופתם. אמרת אגב שכזו, כדוגמא, מופיעה לקראת סיומו של הספר: כשמסתיימת הפרשה שבמרכז שלישו האחרון של הספר, פרשה ששורשיה בגזענות כלפי נגן רגטיים שחור העור, נוסע אחד מגיבוריה דרומה, ועובר בעיירות בג'ורג'יה, מקום שם דברו אזרחים בצלם הדל של האילנות בכיכרות על תלית היהודי ליאו פראנק בשל מה שעולל לנערה נוצריה בת ארבע-עשרה, מרי פייגן. ללמדך שלגזענות פנים רבות (ליאו פראנק היה קורבן לעלילה, והקו-קלוקס-קלאן ביצעו בו לינץ').

מפתה מאוד לבדוק ללא הרף את כל הפרטים שבספר, לאמת או לשלול את תקפותם. אמנם פניתי שוב ושוב לרשת, אבל עד מהרה הגעתי למסקנה שגם במקומות בהם דוקטורוב בדה ארועים ודמויות, הם מבוססים במידה משמעותית ומניחה את הדעת על המציאות. באחד מחיפושי מצאתי כי דוקטורוב עצמו אמר, בהתייחס לדברים שכתב על מורגן ועל פורד: “I’m satisfied that everything I made up about Morgan and Ford is true, whether it happened or not.”

"רגטיים" הוא ספר מרהיב, המצטיין במלאכת הרכבה מושלמת, ברוחב יריעה, ובתיאורים חיים ויפיפיים שתורגמו לעברית עשירה ומענגת בידי אהרן אמיר.

Ragtime – E.L. Doctorov

זמורה ביתן מודן

1976 (1974)

תרגום מאנגלית: אהרן אמיר

שלוש מיצירותיו של המלחין והפסנתרן סקוט ג'ופלין, המזוהה עם סגנון הרגטיים

The Entertainer

Wall Street Rag

Maple Leaf Rag

"ההיית מעדיף לפחד מן המוות, או לא לפחד?", זו אחת מן השאלות הרבות שמעלה ג'וליאן בארנס בספר "אין מה לפחד", שבניגוד לשמו המרגיע עוסק בהרחבה בפחד המוות שממנו סובל הסופר. הוא סבור כי "אי שם בין הפניית עורף מועילה וטקטית כגון זו [המחשבה כי אנו בני אלמוות] ובין ההסתכלות הנבעתת שלי בבור, קיימת – בהכרח – גישת ביניים הגיונית, בוגרת, מדעית, ליברלית", אולם הספר למעשה מציע דיון, לא פתרון.

הסופר טוען כי הספר אינו אוטוביוגרפיה, וגם לא נסיון "לחפש" אחר הוריו, ובכל זאת הוא נקרא במידה רבה ככזה. הוא נסמך על זכרונות ילדות שלו ושל אחיו, הפילוסוף ג'ונתן בארנס, ומתאר דמויות במשפחתו – בחייהן ובמותן. לאורכו של הספר כולו הוא מנהל דיאלוג עם אחיו, ומשום שגישותיהם לחיים כל כך שונות, הדיאלוג מאפשר לסופר להרחיב את הדיון ולהציג מול כל עמדה שלו עמדה נוגדת או משלימה. כבר בפיסקה הפותחת של הספר, הוא מבקש מאחיו תגובה על הצהרתו כי "אינני מאמין באלוהים, אבל הוא חסר לי", והפילוסוף מגיב במילה אחת: "רכרוכית".

הספר שופע רעיונות, ונסמך על אינספור דוגמאות ומובאות. משום ש"סביבת המחיה" של הסופר היא הספרות, יחסם של סופרים אחרים אל המוות – ובראשם ז'ול רנאר – מוצג בהרחבה. לצדם מציג הסופר את עמדותיהם של אנשי מפתח מעולם המוזיקה, הפילוסופיה והמדע, ביניהם סטרווינסקי, דוקינס, מונטיין ורבים אחרים. הספר נפתח, כאמור, באלוהים, ושאלת קיומו ומהותו עולה שוב ושוב בהמשך, שכן לא ניתן להפריד בין הדיון במוות לדיון באמונה בעולם הבא. בשולי הדברים נוגע הספר במלאכתו של ג'וליאן בארנס כסופר.

בשל ריבוי הרעיונות, והאופן בו האחד מוביל אל משנהו, קשה לסכם את הספר בסקירה. אסתפק איפה בציון סגנונו הדיבורי, המקרב את הנושא ואת הכותב אל הקורא, ובאזכור ההומור השזור בו למרות הנושא כבד הראש, ואולי גם המטיל אימה, שבו הוא עוסק.

הנה כמה ציטוטים לטעימה:

על האמונה: אם כיניתי את עצמי אתאיסט בגיל עשרים ואגנוסטיקן בגיל חמישים וששים, אין זה מפני שקניתי בינתים עוד ידע: רק עוד מודעות לבּוּרוּת.

על הדת הנוצרית: היא שרדה גם מפני שהיתה שקר יפיפה, ומפני שהדמויות, העלילה, "הארועים התיאטרליים" השונים, המאבק המגשר בין טוב לרע, יצרו רומן נהדר. סיפורו של ישו – שליחות נשגבת, התקוממות נגד המשעבד, רדיפה, בגידה, הוצאה להורג, חזרה לחיים – הוא דוגמא מושלמת לנוסחה שהוליווד מחפשת אחריה בקדחתנות: טרגדיה עם סוף טוב.

הקומוניזם הסובייטי, הוליווד והדת הממוסדת היו קרובים זה לזה יותר מכפי ששיערו – בתי חרושת לחלומות שייצרו את אותה הפנטזיה ["טרגדיה אופטימית"].

על חוסר היכולת האנושית לתפוס באמת את המוות – ציטוט מספר של ארתור קסטלר: אף אחד, אפילו בתא הנדונים, אפילו כשהם שומעים את קול הירי בידידיהם ובחבריהם, אינו מסוגל אי פעם להאמין במותו שלו.

על ה"אלמוות" של האמנות: אפילו נצחונה הגדול ביותר של האמנות על המוות זמני עד גיחוך. סופר עשוי לקוות לדור קוראים נוסף – לשניים או שלושה במקרה הטוב – מה שאולי מרגיש כמו לעג למוות; אבל למעשה אינו אלא גירוד על קיר תאו של הנידון למוות. אנחנו עושים זאת כדי לומר: גם אני הייתי פה.

דילמה של סופר: ההיית מעדיף למות באמצע רומן ושאיזה נבלה יסיים אותו במקומך, או להשאיר אחריך עבודה בתהליך, שאפילו לא נבלה אחד בעולם יגלה שמץ של ענין בהשלמתה?

משום שהספר כתוב בכשרון, מעמיק ומעורר מחשבה, אני ממליצה על קריאתו.

Nothing to be Frightened of – Julian Barnes

כנרת זמורה ביתן דביר

2010 (2008)

תרגום מאנגלית: שרה ריפין