תגית: כנרת זמורה ביתן דביר

בסיפורו של או הנרי, "העלה האחרון", בטוחה אשה צעירה, שחלתה בדלקת ריאות, שמותה יגיע כשינשור העלה האחרון של השיח המטפס על הקיר שמול חלונה. כשעלה בודד נאחז בשיח כנגד כל הסיכויים היא מחליטה להאחז בחיים, משתפת פעולה עם הרופא ועם חברתה הסועדת אותה, ומבריאה. כשהיא שבה לאיתנה מגלה לה חברתה שהעלה האחרון היה תרמית, ציור על הקיר. תלמה היא חולת סרטן שהרופאים לא נותנים לה שום סיכוי להבריא. גילדה, חברתה מילדות, מוכנה לעשות הכל, כולל לסובב את חברתה בכחש, כדי להחזיק אותה בחיים. "ארבע מדברות ואחת שותקת", שחלקו הראשון נקרא "הֶעָלֶה", כמרמז לסיפורו של או הנרי, מתרחש בשנה האחרונה לחייה של תלמה.

גילדה ותלמה הן חברות מאז הושיבה אותן המורה בכתה גימל זו לצד זו. בבגרותן הקימו יחד עם שלוש בנות נוספות להקה בשם דוגי"ת – ראשי תיבות של שמותיהן, דרורה, ורדה, גילדה, יפה, תלמה – והחמש שמרו על קשר קרוב, יחד עם בני זוגן, גם אחרי פירוקה. גילדה נשואה למאיר, איש המוסד, ורגילה לשתיקותיו ולסודותיו, אך שום דבר לא הכין אותה לסוד שנחשף במהלך השנה עמוסת הרגשות המתוארת בספר. "חמישים שנה כולכם מקפיצים אותי לכל צרה ושמחה, גילדה פה, גילדה שם, אולי את יכולה, אולי את מוכנה, בטח מוכנה, גילדה תמיד מוכנה, "לא" אצלי זה לא אופציה, אבל אף אחד מכם לא חשב ליידע אותי במה שקורה, אתה לא מתאר לך כמה זה מעליב", היא מתלוננת באוזניו של אחד מן החבורה. "לא רציתי שתתאכזבי ממני, בגלל זה לא סיפרתי", אומרת תלמה, "את כל כך מרובעת, גילדה […] רציתי שתמשיכי לחשוב עלי טובות". לא הסוד, גם לא קשיים אחרים שצצים במהלך השנה, לא יוכלו לחברות.

גיבורי הספר הם בני שבעים ומעלה, והחיים זימנו להם שמחות וכאבים. דרורה נפטרה שנתים קודם לכן, וקלמן בעלה נישא לאשה צעירה יחסית, שבני החבורה מכנים "הפרגית". אהוב נעוריה של גילדה נהרג במלחמת ששת הימים, ומלחמת יום כיפור זימנה לה את מאיר בעלה. חזי, בעלה של ורדה, נהרג בתאונה, ומאז מותו היא מתרוצצת בין מקובלים ומיסטיקנים, מחפשת פתח אל העולם הבא. יפה מתמודדת עם התפוגגותו של מוני בעלה אל תוך אלצהיימר. תלמה ניהלה חיי נישואים של עליות ומורדות עם יוסקה, וכשאחרי שנות פירוד רבות התגרשו הוא קשר את חייו עם אשה אחרת. לכולם ילדים בוגרים, שהתפזרו בארץ ובעולם, חלקם סבים וסבתות.

למרות גילם המתקדם של גיבורי הספר, לא מדובר כאן בעוד ספר על זיקנה ועל שלהי החיים. הסופרת, בכתיבה חכמה, אינה נופלת לשום מלכודת של קלישאה, ומציגה דמויות שגילן הכרונולוגי והשלכותיו אמנם אינם ניתנים להכחשה, אך שפעת רגשותיהן נעה באופן מדויק ומשכנע בין השתטות נעורים לתבונת הנסיון. גילדה, המספרת בגוף ראשון, וחברותיה חוות קנאה ואהבה וטינה וחיבה, עדיין לא משוחררות מחבלי ההתלבטות בדבר זהותן ומקומן. הן משמיעות אמרות "זקנות" על הדור הצעיר מבלי להתנצל – "צעירה לא יכולה להיות אומללה, מתלכסנת בי מחשבה ארסית אחת, כל החיים לפניה, מה היא עוד רוצה, שתפנה מקום למי שנותרו לה הרבה פחות חיים כמו שמפנים מושב לקשישים באוטובוס, היא יכולה לעמוד, היא לא תמות מזה" – ונהנות מרגעים "צעירים" של חדווה – "הנה תלמה ואני, מבחוץ שתי קשישות, אחת חולה מאוד, שדופה, חיוורת, אחת כבדת משקל, חרוכת שמש וחרושת קמטים, מהופנטות להיצע של עגילים זולים כמו שתי נערות מצחקקות, תראי את אלה, לא, תראי אותם, ומה את אומרת על אלה? היית עונדת אותם?". בתבונה ובכנות, שבאות עם הנסיון, הן בוחנות את יחסיהן עם בני זוגן, תוהות על האופן בו התפתחו יחסיהן עם צאצאיהן, לומדות להשלים עם ההווה ועם היותו של העבר היסטוריה.

חברות נשית היא נושא מרכזי בספר. אולי ניתן לתמצת אותה באמצעות הקטע בו גילדה מספרת כיצד, כשהחיים הפרידו מעט בינה ובין תלמה, ופגישותיהן הפכו בלתי תכופות, היו שתיהן מתכוננות בדקדקנות לכל פגישה, תספורת, מניקור-פדיקור, בחירת תלבושת. "מאיר, אם הוא היה במקרה בסביבה, היה מגחך לנוכח ההכנות, אפשר לחשוב שאת הולכת לפגוש מאהב, אי אפשר היה אפילו להתחיל להסביר לו כמה זה הרבה יותר חשוב".

גבריאלה אביגור-רותם שוזרת בספר עושר סיפורי, שפרטיו הרבים אינם מהווים מכשול בזרימת העלילה. היא כותבת בגושי טקסטים ארוכים, מרובי פסיקים ונעדרי נקודות, אך גם הסגנון המאתגר משהו הזה אינו פוגם ביכולת לשקוע לחלוטין בסיפור. אולי ההפך הוא הנכון, והדחיסות המסוימת שבסגנון משקפת בשלמות את פרק החיים האינטנסיבי המתואר בספר, ואת האופן בו החיים הנפרדים של כל אחת מן הנשים משתלבים למסכת אחת, תוך שהן שומרות על יחודן. עוד יש לציין את העושר התרבותי השופע, ואת היותו של הספר ישראלי מאוד, הן בארועיו והן בשפתו ובהקשריו, שקירבו את הספר מאוד אל עולמי.

אמרי זרטל עיצב כריכה מינימליסטית יפה והולמת.

"ארבע מדברות ואחת שותקת" הוא ספר אמין, חכם, אמפתי, הישג ספרותי מפואר נוסף של גבריאלה אביגור-רותם.

 

כנרת זמורה דביר

2020

 

ב-11 בספטמבר 1973 השתלטה החונטה הצבאית בראשותו של אוגוסטו פינושה על השלטון בצי'לה. הנשיא סלוודור איינדה נרצח, זכויות הפרט הושעו, פעילויות שלא עלו בקנה אחד עם עמדות השליטים הופסקו בכוח, מתנגדי משטר עונו ונרצחו או נעלמו, וצ'ילה שקעה אל תוך דיקטטורה למשך כשש-עשרה שנים. הבמאי מיגל ליטין, שהיה פעיל בתנועת ההתנגדות, נאלץ לגלות מארצו זמן קצר לאחר עלייתו של פינושה. ב-1985 החליט לשוב לצ'ילה במסווה כדי לתעד את המתרחש במדינה. גבריאל גרסיה מארקס סבר שגם הסיפור שמאחורי התיעוד ראוי להשמע, ברוח דבריו של ליטין לפיהם, "אין זה המעשה ההרואי ביותר של חיי, אך הוא המעשה הראוי ביותר שעשיתי". הוא קיים ראיונות ארוכים עם ליטין, וערך אותם בספר זה.

הספר כתוב כמונולוג בגוף ראשון, והוא מספר את חוויותיו של ליטין על הרקע של המקום ושל התקופה. בהיבט האישי הוא מתאר את הסיפור המורכב שרקם יחד עם שותפיו כדי לאפשר את כניסתו לצ'ילה במסווה, ואת השינוי החזותי והמנטלי שנאלץ לאמץ כדי להסתובב בבטחה יחסית במקום בו נאסר עליו להיות. עד כמה היה השינוי עמוק ניתן ללמוד מאפיזודות כמו זו שבה זיהה ברחוב את החותנת שלו, ונעץ בה מבט שהיה אמור להבהיר לה שעליה להתעלם ממנה. היא לא זיהתה אותו כלל, והרגע לא נחקק בזכרונה. רגע מיוחד התרחש כשפגש את אמו. למרות שהחליט לא להפגש אתה, כדי לא לסכן את שניהם, איכשהו נוצר מצב שבו הוא ואחד מהאנשים שאתו מצאו עצמם אחרי שעות העוצר בכפר בו התגוררה (חברו היה בטוח שליטין תמרן אותם במתכוון למצב זה, אבל ליטין מכחיש), והחליטו להעביר אצלה את הלילה. בבית אמו צפתה לו הפתעה מרגשת: לאחר שגלה מצי'לה, אמו שכרה אדריכל ששחזר בביתה את חדר העבודה של בנה, ממש כפי שנשאר כשהבן נאלץ לעזוב.

בהיבט התקופתי ליטין מתאר כמה מן התופעות שאפיינו את צ'ילה באותה שנה. הוא מודה שחש מבוכה כשראה את סנטיאגו הזוהרת והנקיה, בעוד הוא זכר אותה חרבה ומוזנחת. המשטר הקפיד לשמור על חזות מעוררת כבוד, אבל מאחורי הנס הכלכלי של צ'ילה הסתתרו עוני קשה ואומללות. על גדות הנהר מאפוצ'ו, שבימיו הראשונים של השלטון נשאו מימיו גופות שהושחתו, התגודדו המונים שנאבקו עם הכלבים על שאריות מזון שהגיעו עם הזרם משווקים עממיים. ליטין מספר על הלכי הרוחות בצ'ילה, על הפולחן המתמשך סביב קברו של איינדה ובביתו של נרודה, כמעין מחאה נגד שלטון פינושה. הוא מספר על העוצר בלילות, על הפחד ממרגלים, ועל נסיונות ליצור קשר עם חבריו מתנועת ההתנגדות ועם אנשים שהסכימו לחשוף את המתרחש בצמרת.

סיפור המסווה של ליטין היה קולנועי – יחד עם פעילה צ'יליאנית הוא ניהל צוות צילום, שהכין, לכאורה, סרט פרסומת לבושם. בו זמנית נכנסו לצ'ילה באופן חוקי שלושה צוותים אירופאים נוספים, כל אחד למשימה פורמלית שונה, ואף אחד מהם לא ידע שליטין הוא שמנהל אותם בפועל. הצוות האיטלקי זכה באישור לצלם בתוך ארמון הנשיאות, וליטין, באקט הרואי או פזיז, הצטרף אליו כעוזר תאורה. בשלב זה של השהיה בצ'ילה כבר היתה לו הרגשה שמתהדקת סביבו טבעת מחנק הרת סכנות, ולאחר הצילומים בארמון נאלץ לשוב לגלותו. התוצר של המסע היה הסרט התיעודי בן ארבע השעות Acta General de Chile.

"עלילותיו של מיגל ליטין מוסווה בצ'ילה" הוא שיתוף פעולה של שני יוצרים דעתניים ורהוטים, והספר מרתק ומרחיב אופקים.

La Aventura de Miguel Littin Clandestino en Chile – Gabriel Garcia Maŕquez

כנרת

1988 (1986)

תרגום מספרדית: יורם ברונובסקי

"אוגנדה", כשמו, מתרחש באפריקה, באזור אותו הקצו האומות להקמת מדינה יהודית. נסיון להקים בית לאומי בפלשתינה-א"י כשל, והעם היהודי התיישב באפריקה. תחילה הגיעו מעטים, אולם בהדרגה, ובעיקר אחרי השואה, עלה מספרם, והישוב הפך למדינה. האם היתה מדינה זו שונה מישראל המוכרת לנו? לא על פי אריה אלדד. אוגנדה היהודית שרויה במצב מתמיד של מלחמה עם המדינות שסביבה, הרואות בה נטע זר, שארית של הקולוניאליזם. אמנם היא מנצחת ואף כובשת שטחים נוספים, בעיקר במלחמת חמשת הימים, אך היא מפולגת מבפנים. הימין חולם על שיבה לציון, ובינתים נשבע לא להחזיר אף שעל. השמאל מזדהה עם טענות השחורים, וסבור כי יש להפקיד את השלטון בידיהם. ובאוגנדה זו נולד יפתח ברקאי, מי שיהיה ראש הממשלה הראשון שיורשע בדין ויישלח לכלא.

במבוא לספר, וגם בראיונות, חוזר אלדד ומדגיש כי יפתח ברקאי אינו אהוד אולמרט, אם כי הספר עוקב כמעט אחד לאחד אחרי האיש מלידה ועד ההרשעה. אמנם השמות שונו, ופה ושם גם פרטים ביוגרפים – שנת לידה מעט מאוחרת, אחות ואח במקום שלושה אחים, מותו של אריאל שרון בתאונה – אבל כל אחד ואחד מן הארועים הבולטים בקריירה של אולמרט, המקצועית והפוליטית, מצוי בספר, כמו גם ציטוטים מדויקים מדברים שנאמרו ונכתבו. למה ההכחשה? מן הסתם בשל תיאור הקשר ההדוק בין יפתח לארגוני הפשע, עד כדי הקביעה כי ארגונים אלה השתמשו בו למטרותיהם. שכן, כפי שאלדד מצהיר, פחות מעניין אותו לספר על האיש המסוים, ומטרתו בכתיבת הספר היא להראות שהפער בין השלב שבו פושע מגיע לשלטון ובין השלב שבו הפשע מגיע לשלטון אינו גדול. כשהפשע מגיע לשלטון לא יהיו סימנים גלויים לעין שיעידו על כך, לא יישמעו אזעקות רמות, אולי זה יהיה דומה מאוד למה שכבר חווינו על בשרנו. דומה מאוד – אך שונה מהותית.

קראתי את הספר במקביל לחיפוש ברשת. לא את כל הפרשות זכרתי, וגם לא את כל המעורבים, ונדרשה קצת בלשות כדי למצוא מקבילות מהמציאות לשמות שהמציא אלדד. היתה זו מנה מרוכזת של מיאוס, מן הסוג שמעוררות כותרות החדשות לעתים קרובות מדי. נמצא כאן, בין השאר, את ראשונטורס, את המעטפות, את הולילנד ועוד. נמצא גם את הרעות החולות של הפוליטיקה, אובדן האידיאולוגיה ואי הצורך לאחוז בעמדה יחידה, כי אפשר לבדוק בסקרים ברגע האמת מה משתלם יותר. הציניות שולטת, יחד עם תאוות בצע וגינוני כבוד מנופחים, יחסי הון-שלטון משחיתים כל חלקה טובה, ואינטרסנטים מוכנים לאתרג עבריינים. ללא קשר לעמדה הפוליטית הידועה של הסופר, את הפגמים הוא מוצא גם בימין וגם בשמאל. למעשה הדמות הנקיה היחידה היא של חיים אודים, הגרסה הבדויה של יוסי שריד, מי שהיה שותפו של אולמרט למאבק פרלמנטרי בפשע המאורגן בימיו הראשונים של האחרון בפוליטיקה.

למרות הנושא הכבד מאוד, אפילו אפוקליפטי, של הספר, ניכר שאלדד השתעשע בכתיבתו, בעיקר ביצירת שמות חלופיים לאישים ולארועים. שריד, כאמור, נותר בתחום ההישרדות והפך לאודים; גאולה כהן זכתה לשם נרדף, ישועה לוי; כינויו של רחבעם זאבי הפך מגנדי לטיטו; ה"שורה" היא "מעמד"; ההתנתקות מכונה השתבללות; עיתון "במחנה" הוא "בקסרקטין"; אלטלנה הומרה בשיירת נשק יבשתית; דן מרגלית נותר באזור אבני החן והיה לגדי דיאמנט. מהפך משמעותי יותר עבר על נתניהו, שהפך בספר לאשה, יעל דותן המכונה ויוי. בודדים מופיעים בספר בשמם: בן גוריון הוא ראש הממשלה הראשון, ומפלגתו היא מפא"י (מפלגת פועלי אוגנדה היהודית); שייב (אביו של אלדד) ולייבוביץ' מקיימים ויכוח פומבי שבועי, שעליו יפתח אומר, "ההצגה הכי טובה בעיר. שייב היה יותר קרוב אלי אידיאולוגית אבל לייבוביץ היה מדהים".

לגדי דיאמנט, בן דמותו של דן מרגלית, יש קול דומיננטי בספר, כמי שהיה חברו הקרוב של יפתח במשך שלושה עשורים, עד שהתנער ממנו כשהשתכנע שיש ממש בהאשמות נגדו. הוא זה שנותן ביטוי לתסכול הציבורי – "לא הייתי מסוגל לשמוע ולקרוא את הכרזות הנצחון הצוהלות שלו בשערי בית המשפט. ראש ממשלה שהורשע ונידון לשישה חודשי מאסר על תנאי באשמת התנהגות שאינה הולמת. הפרת אמונים! ראש ממשלה שאינו נאמן! מה חמור מזה? רק צהלת מקורביו על הזיכוי בדעת רוב משאר ההאשמות" – וגם לחשש שההרשעה אינה סוף פסוק: "כמה טוב היה לו יכולנו לחוש הקלה ולומר, "ניקינו את האורוות". אבל האליטות השולטות רקובות ומושחתות. אחד נפל. נבכה להולך ונמשיך בסעודה. אז תפסו את ברקאי. כמה כמוהו יש? שאכלו מפתו והאכילוהו ממתת ידם? כמה קלטות כמו של רינה [שולה זקן] הם שומרים בכספות שלהם, ליום פקודה, שבו יפקעו כבלי הריעות ויהפכו לחבלי תליה".

האם יש אפשרות לאתחל את המדינה? מן הסתם לא, אבל בגרסת אוגנדה זה מה שמציע בלית ברירה חיים אודים: "אנחנו נפנה לאומות העולם ונציע לוותר על מדינתנו באוגנדה, להחזירה לבעליה החוקיים. ותמורתה נבקש הקמת מדינת מופת בארץ ישראל. אור לגויים. תוך מתן שוויון זכויות מלא לכל אזרחיה. מליוני יהודי אוגנדה היהודית – לפחות אלו מהם שירצו לפתוח דף חדש – יבואו בהמוניהם לארץ ישראל, ויכוננו משטר צדק תוך דאגה ליתום ולאלמנה, לנכה ולזקן. חלוקה שוויונית של אדמות ואמצעי יצור. ברוח נביאי ישראל ומרקס. אבל לא נחזור על שגיאות העבר. לא כל יהודי ייכנס בשערי ארץ ישראל. כל עלוקות האלפיון העליון מאוגנדה היהודית יתבקשו אחר כבוד להשאר באפריקה, או להגר לאשר יאבו בעולם. לעשירים ותאבי בצע תהא הכניסה אסורה. בשער המדינה החדשה נכתוב: לא תחמוד!" אמן!

אריה אלדד הוא כותב מוכשר, והספר מעניין מאוד וקריא מאוד. תחושת המיאוס אינה באשמתו, אלא, כמובן, באשמת המציאות. האם ספר יכול לגרום שינוי? אני בספק, ולמרות זאת מומלץ לקרוא ולהפנים, אולי בכל זאת סוג של אתחול יתאפשר.

כנרת זמורה ביתן דביר

2017

נט, איש ביון בריטי בשלהי הקריירה שלו, המחזיק באליפות בדמינגטון ליחידים במועדון בו הוא חבר, מפעיל יחידה נידחת של "המשרד". בעבודתו הוא מתקשה לתמרן מול אינטרסים סותרים וקשיים ביורוקרטיים, ובמועדון הוא מתחיל לשחק ולהפסיד מול אד, צעיר שפנה אליו בבקשה להתחרות מולו. בין השניים נרקמת חברות, למרות שאד קרוב לגילה של בתו של נט. הגבר המבוגר יותר, שכבר ראה דבר או שניים בחייו, והוא אדיש יותר או ריאליסט יותר, מאזין, משועשע משהו, להשתפכויותיו הנזעמות של ידידו הצעיר, נגד טראמפ, שבגללו ארצות הברית מתקדמת במלוא הקיטור לעבר גזענות ממסדית וניאו-פשיסטית, נגד הברקסיט המנתק את בריטניה מאירופה שהוא אוהב ומעריך, ונגד קשרי טראמפ-פוטין, שגורמים לו לסנן בכעס, "זה שידור חוזר, זה 1939 מחדש. מולוטוב וריבנטרופ, מחלקים ביניהם את העולם".

נט, המספר בגוף ראשון, מפנה את דבריו אל מי שהוא מכנה "עמיתי היקרים", וכבר מן ההתחלה ברור שהסתבך איכשהו והוא נתון לחקירה. העלילה הולכת ומסתבכת כשיוזמה של היחידה שהוא מנהל נדחית, ובעקבות כך מתפטרת העובדת הנמרצת שעמדה מאחוריה. סוכן רוסי רדום מתעורר לפתע, דמויות מעברו המקצועי של נט מגיחות מן הצללים, ושני העולמות – המקצועי והאישי – הופכים לאחד כשנוצר הרושם שאד הוא אדם שונה מכפי שהציג את עצמו, ונט ידידו נחשד במעורבות בפעילותו התמוהה.

ג'ון לה קארה, שכידוע היה איש MI6, כותב כמי שמצוי בנבכי עולם הביון אפוף הצללים, המחייב את אנשיו לדריכות מתמדת וליכולת לפענח את הפסיכולוגיה של יריביהם. מכיוון שאינו עסוק במאבק על מעמד ועל תפקיד, ומשום חיבתו לאד, הוא ער לסתירות בסיפור שאנשי הביון מספרים לעצמם, כשהם מפרשים את שרואות עיניהם. הוא נחלץ למלחמה על שמו הטוב, וביתר שאת על תום לבו של ידידו, שהוא כמעט היחיד המאמין בו.

צללים אופפים גם את העולם הפוליטי. מה באמת מתרחש מאחורי הקלעים של הארועים שבכותרות החדשות? לדמויות בספר, אלה מתוכן שמביעות עמדה, יש דעות מוצקות דומות לאלו של אד, גם אם פחות נזעמות ומדרבנות לפעולה. כשנט מעמיק בחקירתו, הוא חושף מעט מן הרחש-בחש שמתרחש בהסתר.

"איש שטח" הוא ספר עכשווי, שכל חלקיו נופלים בסופו של דבר למקומם, ומרכיבים סיפור מעניין, קצבי ומותח.

Agent Running in the Field – John le Carré

כנרת זמורה דביר

2020 (2019)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

ג'וליאן בארנס פוחד מהמוות. ספרו העיוני "אין מה לפחד" עוסק בהיבטים מגוונים של ההתמודדות עם היותנו בני תמותה, וגם חלק ניכר מן הפרוזה שלו סובב סביב ההזדקנות והתופעות הכרוכות בחיים שעתידם קצר מעברם. אחד-עשר הסיפורים שב"שולחן הלימון" מציגים דמויות בשליש האחרון של חייהן, כל אחת מהן מגיבה באופן שונה לזיקנה הבלתי נמנעת ולידיעה – הברורה או המודחקת – של המוות המתקרב.

בארנס הוא סופר מגוון מאוד. יצירתו כוללת סיפורים קצרים, רומנים – חלקם היסטוריים – וספרים הגותיים. גיוון מאפיין גם את הקובץ הזה. אחדים מן הסיפורים ממוקמים בימינו, אחרים בעבר. רובם בדויים, שניים מבוססים על דמויות אמיתיות – טורגנייב וסיבליוס – ומספרים את גרסתו של בארנס לאחריתם. מרביתם רציניים, וחלקם – כמו "דריכות", שמסופר מפיו של גבר בשנות הששים לחייו, שהופך נרגן יותר ויותר לנוכח ההפרעות של הקהל בקונצרטים – שנונים ואפילו מצחיקים.

לעומת המגוון התוכני והסגנוני, משותפת לרובם דחיסת חיים שלמים אל תוך סיפור קצר, כשנקודת המוצא היא ההווה של הזיקנה. כמה מן הדמויות מוצאות דרך להשלים עם המגבלות שנכפות עליהן, אחרות מפרפרות ובועטות. רובן מתבוננות לאחור, ומפענחות את הנתיב שהוביל אל ההווה, או תוהות עליו. בסיפור "לדעת צרפתית", אחד החביבים עלי במיוחד בספר, כותבת דיירת ב"קשישייה" לסופר על חייה, ובין השאר מתייחסת להתרפקות על העבר או לחרטה בגינו: "מה שניסיתי לומר על דפני הוא שהיא היתה מישהי שתמיד הביטה קדימה וכמעט אף פעם לא לאחור. זה בטח לא נראה לך כמו איזה מעשה גבורה, אבל אני מבטיחה לך שזה הולך ונהיה קשה יותר עם הזמן".

בסיפורי הקובץ נמצא שתי אלמנות, שמספרות זו לזו על בעליהן המתים, נאחזות בתדמית שיצרו להם, ללא קשר עם המציאות; גבר מזדקן פוצח ברומן אחרון – חלקו ממשי, חלקו מתקיים במחשבותיו – עם אשה צעירה; מהמר וגרגרן לשעבר מוצא טעם חדש לחייו בהמתנה לרווחים שיצמחו לו ממותם של מכריו; עוזרת לשעבר של רופא שיניים, שהיתה לאשתו השניה, מטפלת בו כשהוא דמנטי, ומנסה למצוא מתחת למעטה הכבד של המחלה את האיש שהכירה; גבר בראשית שנות השמונים לחייו עוזב סוף סוף את אשתו השתלטנית; ועוד.

בארנס מספר על דמויותיו בחוכמה וברגישות, ומבלי להכביר במלים רגשניות מצליח לרגש ולעורר אמפתיה. סיפורי הקובץ, כמו ספרים אחרים משלו שקראתי – "אין מה לפחד", "ללטוש עיניים לשמש", "התוכי של פלובר" ו"ארתור וג'ורג'" – מגרים למחשבה, מהנים ומומלצים.

The Lemon Table – Julian Barnes

כנרת זמורה ביתן דביר

2008 (2004)

תרגום מאנגלית: אורטל אריכה

כותרת משנה: עֵדוּת

פֶּרֶרָה, עיתונאי בגיל העמידה, אלמן חולה לב, התמנה לתפקיד עורך מוסף התרבות בעיתון 'ליסבון'. למרות ששימש שנים רבות ככתב שטח, בחר במודע להתנתק מן המתרחש סביבו. פורטוגל נשלטה באותה עת על ידי הדיקטטור סלזאר; בספרד השכנה ניטשה כבר שלוש שנים מלחמה, וביום בו נפתח הספר, 25 ביולי 1938, פרץ הקרב על האברו; איום המלחמה ריחף מעל אירופה כולה. אבל פררה חי את חייו הפשוטים בעיניים עצומות. מלצר בבית הקפה החביב עליו עדכן אותו בחדשות ששמע ממקורות זרים, ודי היה לו בכך. באופן סמלי, גם מערכת מוסף התרבות שכנה במקום נפרד ממערכת העיתון. את השיחות המשמעותיות ביותר ניהל עם תמונת דיוקן אשתו המנוחה.

התבדלותו של פררה החלה להסדק כשהמאורעות הלכו והתקרבו אליו. כשסוציאליסט נרצח בראש חוצות, וכל המדינה שתקה, פררה, שהִרבה להרהר בינו לבין עצמו בתחיית הבשר והנשמה, "החל להזיע, משום ששוב הרהר על המוות, והוא חשב: העיר הזאת מסריחה ממוות, אירופה כולה מסריחה ממוות". אטליז יהודי בשכנותו הותקף, וכתובות נאצה נכתבו על קירותיו. אשה יהודיה-גרמניה שפגש ברכבת אמרה לו: "עשה משהו […] אתה אינטלקטואל, ספר מה שקורה באירופה, תן ביטוי לחופש המחשבה שלך". רופא, עמו שוחח בעניני דיאטה ובעניני נפש גם יחד, האיר את עיניו באשר ליכולתה של אישיות לחרוג מן ה"אני" שאליו הורגלה, ולתת מקום ל"אני" שונה. ויותר מכל, מפגש עם שני מהפכנים ספרדים צעירים גרם לו להתנער בהדרגה מן הפסיביות, עד שהמציאות פלשה במלוא עוזה אל דלת אמותיו ואילצה אותו לנקוט עמדה ולעשות מעשה.

אנטוניו טאבוקי מתאר צעד אחר צעד את השינוי שחל בפררה. המרי הצנוע שלו התבטא תחילה בתרגומם סיפורים צרפתיים – "הונורין" של בלזק ו"השיעור האחרון" של דודה – ובפרסומם במוסף, בבחינת "מעין מסר בבקבוק, שמישהו יאסוף אותו". הוא לא הצליח להסביר לעצמו מדוע הוא מסייע לשני הצעירים, אך בהדרגה הלכו והתפוגגו השאלות, והחובה לפעול תפסה את מקומן.

הספר, כפי שעולה משמו ומכותרת המשנה, נכתב כעדות. מאופן זה של כתיבת הספר ניתן להסיק שהסופר בוחר לא להיות מעורב, אינו נוקט עמדה. זה לא הוא שמתאר את הארועים, זה פררה שטוען שכך קרו. בעיני, הבחירה של טאבוקי לכתוב כך היא הברקה מוצלחת. הוא, כסופר שמאחורי המלים, מהדהד את דמותו של פררה, שרוב הזמן בחר לעמוד מן הצד, ובדומה לגיבורו שנטש בסופו של דבר את הפסיביות, גם טאבוקי כתב בסיומו של הספר הערה מסכמת נמרצת וחד משמעית. אלון אלטרס, שתרגם, הוסיף אחרית דבר מעניינת, המתיחסת בין השאר לרקע של כתיבת הספר – חוסר היציבות הפוליטית באיטליה בשנות התשעים, והכמיהה לאיש חזק שיציל את המדינה, כמיהה שעוררה חששות רבים. באמצעות "עדותו" של פררה הביע טאבוקי את דעתו על איטליה של תקופתו.

מעניין לציין שטאבוקי בחר במתכוון לגיבורו הנוצרי שם יהודי מובהק. "ביקשתי לחלוק כבוד לעם שהשאיר עקבות משמעותיים בתרבות הפורטוגלית ושסבל את העוולות הגדולים של ההיסטוריה", הוא כותב בהערה המסכמת.

"לטענת פררה" הוא ספר בעל עמדה פוליטית-חברתית-מוסרית מובהקת, אך אפשר לקרוא אותו גם, ואולי בעיקר, כספר על האומץ להשתנות, להתגבר על מעצורים, על פחדים ועל הרגלים, ולנקוט עמדה נוכח עוולות. אנטוניו טאבוקי מציג, בפרוזה פשוטה ובהירה, גיבור אנושי מאוד, ומיטיב לרדת אל נבכי נפשו ולהאיר אותם. ספר מומלץ בהחלט.

Sostiene Pereira – Antonio Tabucchi

זמורה ביתן

1996 (1994)

תרגום מאיטלקית: אלון אלטרס

כותרת משנה: הפרק האחרון של לח"י

לח"י, לוחמי חירות ישראל, הוקמה ב-1940 על ידי פורשי אצ"ל, שהתנגדו להחלטה להשעות את המאבק בבריטים בעודם נלחמים מול הגרמנים. בשנה האחרונה לקיומה, זו המתוארת בספר, שבה ועלתה שאלת ההתיחסות לבריטים. בעוד הישוב ברובו היה סבור כי משעה שהחליטו הללו לעזוב את הארץ, יש להניח להם, ולהפנות את המרץ להכנה למאבק העתיד לפרוץ במלוא עוזו מול הערבים, אנשי לח"י היו ספקנים יותר. הם לא האמינו כי בריטניה כנה בהצהרותיה, חששו מכוונתה ליצור תנאים שידרשו את הישארותה, וסברו כי יש להוסיף ולהכות באנשיה עד הרגע האחרון ממש. על רקע זה, ועל רקע נוף הפעילות החדש – פחות מחתרתי ויותר ממלכתי – שחייב הסתגלות לא פשוטה, מתרחשים הארועים המתוארים בספר.

מרכז לח"י, הגוף הסמכותי שניהל את המחתרת, היה מורכב באותה תקופה משלושה אישים. נתן ילין מור – "גרא", ישראל שייב – "אלדד" ויצחק יזרניצקי (לימים שמיר) – "מיכאל". מכיוון שמיכאל היה בגלות כפויה באפריקה, צורף במקומו יעקב בנאי – "מזל". ההקפדה על פורום של שלושה נועדה למנוע מצב של תיקו ללא הכרעה, משום שחברי המרכז נבדלו זה מזה כמעט בכל, למעט הדבֵקוּת ביעד הקרוב של סיום המנדט ושחרור משלטון זר. בראיה ליעד רחוק יותר, כדבריו של גרא למיכאל: "אלדד עם מלכות ישראל שלו רוצה להחזיר אותנו לימי דוד ושלמה, ואנחנו רוצים מהפכה סוציאליסטית עברית". כיצד תיראה המדינה שתקום אחר-כך – את הנושא הזה השאירו פתוח לעתיד. ובעתיד, עם קום המדינה, התפלגו דרכיהם בשל פערים עמוקים בין האידיאולוגיות השונות.

שתי פרשות עיקריות מתוארות בספר. האחת, ידועה ומוכרת, היא ההתנקשות בחייו של הרוזן ברנדוט, שעמד להניח על שולחן האו"ם הצעת חלוקה, שתותיר בידי היהודים שטח שלא ניתן להקים בו מדינה ולהגן עליה. חברי המרכז, ובהם גם מיכאל ששב מגלותו, היו משוכנעים שההצעה תתקבל, ותספק לבריטים תירוץ להשאר בארץ. הריגתו של ברנדוט היתה הכרחית, ופעולה אחרונה זו של לח"י היתה בעיני מנהיגיה מתנה למדינה שבדרך.

הפרשיה השניה, המוכרת פחות, היא הוצאתו להורג של איש לח"י, יהודה אריה לוי – "שמואל", המכונה בספר "בניהו". בניהו היה מומחה להכנת חומרי נפץ. כשהכריזו הבריטים על עזיבתם הקרובה, התנגד למדיניות המרכז להוסיף ולהאבק בהם, וטען כי "אנחנו נלחמים את המלחמה הקודמת. לא את המלחמה הנכונה לעכשו". הוא רצה להשאר חבר לח"י, אבל ביקש להעביר לידי ההגנה את הנוסחאות שפיתח ליצור חומרי נפץ. משום שהיה בדעתו לעשות זאת למרות התנגדות המרכז, הועמד בפני בית דין שדה והואשם בבגידה. משלא הצליחו השופטים להגיע לתמימות דעים, הביאו את הענין בפני גרא, שהורה להוציאו להורג. אף אחד מחברי המרכז לא התייחס לפרשה זו בעתיד, לא בכתב ולא בעל-פה. רק ב-1977 הוכר בניהו כחלל לח"י.

עוד בספר פעולות נוספות של הארגון, ביניהן ההתנקשות בחיי הקונסול הפולני וכיבוש דיר-יאסין, ובעיקר התלבטויות בדבר הדרך הנכונה להתנהל עם התפוגגותה של המחתרת. לח"י לא היתה ארגון הומוגני, לא בהנהגתה ולא בהרכב חבריה, והפערים, שהודחקו בשנות המנדט, צפו לקראת סיומו, וגרמו קרעים ופילוג. אריה אלדד, בנו של ישראל שייב, שנולד אחרי קום המדינה אך חי את הווית המחתרת מילדות, מתאר בפרטי פרטים את הלכי הרוחות, את הדילמות שהונחו לפתחו של המרכז, ואת תחושות הנידוי והרדיפה. למרות שעמדותיו הפוליטיות ברורות וגלויות, הוא אינו נותן הנחות לאישים שבספר, וכותב אודותם בהערכה  ובביקורתיות גם יחד.

בהקדמה לספר מדגיש הסופר כי אין מדובר במחקר היסטורי, אלא בסיפור של תקופה ושל מחתרת, ולכן בדה כמה דמויות, השמיט אחרות, ופה ושם לא דייק בפרטים לטובת הסיפור הכולל. ההעדפה האישית שלי היא לספרים מדויקים היסטורית, ואת ההשלמות שביקשתי – כמו השמות האמיתיים שמאחורי הכינויים – מצאתי בכוחות עצמי (ונהניתי מהתהליך). שבעים ושתים שנים עברו מאז הארועים המתוארים בספר, ונדמה כי הויכוחים של אותם ימים עדיין לא שככו. "הרי מה שזוכר האחד אינו דומה לזכרונות האחר, לעתים הכתוב בספר זכרונות של האחד הפוך לגמרי ממה שכתוב בספר של האחר", כותב אריה אלדד בהקדמה, והדברים נכונים במיוחד כשמשקעים כבדים צובעים את הזכרונות. לכן הבחירה באופי סיפורי על פני אופי מחקרי נראית לי מוצדקת, ולמרות הנטיה שלי אל המחקר ההיסטורי נהניתי מאוד מקריאת הספר הזה ומצאתי בו ענין רב. אריה אלדד הוא כותב מוכשר ואינטליגנטי המעניק חיים לדמויותיו, וגם כשהוא מרבה בפרטים הוא מתמקד בעיקר. סגנונו קריא מאוד, ופה ושם שזור קריצות הומוריסטיות ("איש מאיתנו לא יהיה ראש ממשלה, איננו בנויים לתככים שזה דורש", אומר מיכאל, הוא יצחק שמיר, ראש הממשלה השביעי).

"העצים והשבבים" מספר על ה"עצים", המשימות הגדולות של המחתרת, ועל ה"שבבים", האנשים שנפלו קורבן ללהט היעוד ולמבוכה של שינוי העיתים, וככזה הוא מרתק היסטורית ועשוי לשמש תמרור אזהרה. הספר כתוב היטב, מרתק ומומלץ מאוד.

כנרת זמורה דביר

2020

כותרת משנה: מסע דרך שינג'יאנג וטיבט

ויקראם סת, בטרם הפך לסופר, למד כלכלה ודמוגרפיה, וכחלק מן הדוקטורט שלו יצא, בראשית שנות השמונים, לערוך מחקר שדה בסין. את שהותו שם ניצל גם לטיול ברחבי המדינה. הטיול, כנהוג בסין באותה תקופה, נערך בחברתם של סטודנטים זרים אחר, ובליווי צמוד של מדריך, שקבע את המסלול ואת לוח הזמנים, וטיפל בהשגת כל האישורים שנדרשו כדי לנוע ממקום למקום. בהגיעם לאגם הרקיע שבצפון-מערב סין, קצה נפשו של סת' במגבלות שהוטלו על הקבוצה. ביקור בטיבט היה משאת נפש כמעט אובססיבית מבחינתו, ואיכשהו הצליח לקבל אישור מעבר ללהסה. מכיוון שאשרת השהיה שלו בסין עמדה לפוג בתוך חודש, תכנן לעבור מטיבט לנפאל, ומשם לחזור אל משפחתו בהודו.

"מאגם הרקיע" מתאר את המסע רצוף הקשיים, בהעדר תחבורה ציבורית מסודרת, בשל תשתיות רעועות הנתונות לשגיונות מזג האויר, ובשל ביורוקרטיה מייסרת. הסופר מתפעם ממראות נוף עוצרי נשימה, ומתאר את חייהם של התושבים. הוא קושר שיחה עם אנשים לאורך הדרך, ולומד על השפעותיה של מהפכת התרבות, ועל הרפורמות שבעקבותיה, ומצביע על תופעות הממחישות את הטוטליטריות המתמשכת גם בעידן שאחרי מאו. בלהסה הוא מבקר באתרים מרכזיים, מתאר את פרטי היומיום, כגון טקסים ומאכלים, ומנסה לעמוד על הלך רוחם של בני המקום.

מעניין להשוות בין הספר הזה ל"אבק אדום" מאת מא ג'יאן, שבו מתאר הסופר מסע בן שלוש שנים ברחבי סין וטיבט. סת' וג'יאן, בשלהי שנות העשרים שלהם, יצאו לדרך בערך באותו הזמן. שניהם כתבו ספרי מסע, המתבוננים בנוף ובתושבים גם יחד, ובכל זאת נושא כל אחד מהספרים אופי שונה. סת' למד סינית ולכן מסוגל לשוחח עם התושבים בשפתם, והוא מוכיח בקיאות ברקע הפוליטי והתרבותי. הוא אימץ לבוש סיני, וניכר שהוא נוטה חיבה לעם הסיני, הנדיב והשש לעזור, לדבריו. אבל סת' הוא אורח: הוא לא חווה את מהפכת התרבות על בשרו, ולמרות כל המגבלות הוא נהנה מכמה זכויות יתר של זרים. לשהות שלו בסין יש תאריך תפוגה. מא ג'יאן הוא סיני, חניך שלטונו של מאו, צלם בשרות התעמולה, נרדף על ידי השלטונות בשל "זיהום רוחני". המסע שלו אינו מונע מסקרנות ומהרפתקנות, אלא מתחושת חנק, וכדי לאפשר אותו הוא זייף תעודות מסע. כששב לבייג'ינג נעצר ונחקר. סת' הוא תייר אוהד, מתבונן חיצוני; ג'יאן מספר מבפנים, ער לפרטים שסת' אינו יכול להיות מודע אליהם. שני הספרים טובים ומומלצים, כל אחד מנקודת מבטו.

ויקראם סת' ייחד את תשומת לבו, בכל אחד מספריו המוכרים יותר, לנושא הקרוב ללבו – החברה ההודית ב"שידוך הולם", מוזיקה ב"מוזיקה שקולה", ודודו ודודתו ב"חיי שניים". "מאגם הרקיע", הראשון שבהם, מתאפיין אף הוא בהיכרות קרובה עם המסופר בו, וסימני ההיכר של הסופר – בקיאות והרכבת סיפור מאינספור פרטים קטנים – מתחילים להנץ בו. חובבי מסעות, ולא רק הם, ייהנו ממנו.

 

From Heaven Lake – Vikram Seth

זמורה ביתן

2001 (1983)

תרגום מאנגלית: דפנה לוי

כשהיה ויקראם סת בן שבע-עשרה, בשנת 1969, עזב את בית הוריו בהודו, ועבר ללמוד בלונדון. במהלך שנות לימודיו התגורר בביתם של שאנטי, דודה של אמו, והֶני, אשתו. בשנים שאחר-כך נדד בעולם, אך הקשר ההדוק עם בני הזוג נשמר. "חיי שניים" הוא ביוגרפיה שלהם, משולבת בזכרונותיו של הסופר. תקופת חייהם של שאנטי והני חופפת את רובה של המאה העשרים (שניהם היו ילידי 1908), וסיפורם הפרטי, שהושפע עמוקות ממלחמת העולם השניה, משקף במידה רבה את קורותיהם של בני דורם.

שאנטי היה כספר הפתוח בפני הסופר, בעיקר בערוב ימיו, לאחר מותה של הני. כשויקראם העלה באוזניו את רעיון הביוגרפיה, נענה דודו ברצון, והשניים קיימו שיחות מפורטות ומתועדות, שעליהן נשען חלקו השני של הספר, המוקדש לשאנטי (החלק הראשון, הקצר מבין חמשת חלקי הספר, מתאר את מסכת היחסים בין הסופר לדודיו לאורך השנים). שאנטי, יליד הודו, היה הצעיר מבני משפחתו. הוא נולד מספר חודשים לאחר מותו של אביו, וזכה לחסותם האוהדת והתומכת של אחיו ושל דודו. המשפחה בחרה עבורו קריירה כרופא שיניים, משום שלא היה אחד כזה במשפחה, ושלחה אותו ללמוד בגרמניה. שאנטי שכר חדר בבית אמה האלמנה של הני, והפך לחלק מן המשפחה, אבל הקשר הזוגי עם הני התפתח רק שנים אחר-כך, כששניהם עברו ללונדון – תחילה הוא מסיבות מקצועיות, ואחר-כך היא מתוך כורח לאחר חילופי השלטון. הסופר מלווה את דודו בפכים הקטנים של היומיום, וגם בארועים הרי הגורל בחייו, ובהם הקרב על מונטה קאסינו בו איבד את זרועו הימנית.

לעומת שאנטי, הני היתה סגורה ומסוגרת. אנשים שהכירו אותה היכרות שטחית, סברו שהיא קרירה, מתוחה, לא מסוגלת להביע חיבה. מי שהכירו אותה מקרוב וזכו באמונה, גילו את נדיבותה השופעת ואת האופטימיות שבה החזיקה למרות התנסויותיה המרות. הני סירבה מכל וכל לספר על חייה, וכל נסיון להעלות נושאים הקשורים למשפחתה בגרמניה נתקל בשתיקה. במשך שנים רבות הסופר לא ידע שהיא יהודיה, לא משום שהתביישה בכך, אלא משום שלדבר על עולמה היה בגדר הנמנע. חלקו השלישי של הספר, המוקדש להני, מבוסס רובו ככולו על התכתבויות שלה עם חבריה אחרי המלחמה. ההתכתבויות האלה ניצלו בנס, לאחר שחמקו מעיניו של שאנטי, שאחרי מותה השמיד מסמכים ותמונות שלה, מתוך אשליה שכך ייקל עליו להתמודד עם האבל. המכתבים חושפים את גורלן של אלה ולולה, אמה ואחותה של הני, שנותרו בגרמניה, הראשונה מתה בטרזין, והשניה בבירקנאו. רובם של הכותבים שמרו על קשר עם השתיים, למרות הסיכון, ובמכתביהם הם מתייסרים בשאלה אם יכלו לעשות יותר. הם מתלבטים כיצד לנהוג בחברים שעמדו מנגד, מבדילים בין חבר יהודי ואשתו הנוצריה, שפחדו להפנות תשומת לב אל עצמם, לחברה נוצריה שדברה בזכות המשטר הנאצי. הם מקבלים בהבנה את הצטרפותו הפסיבית של אחד החברים למפלגה הנאצית, אבל לא יסלחו לו אם יתברר שהצטרף לאס-אה.

חלקו הרביעי של הספר מחבר יחדיו את שתי פרשות החיים הנפרדות. שאנטי והני נישאו רק בשנות הארבעים המוקדמות שלהם. שאנטי היה, ככל הנראה, מאוהב בהני במשך שנים רבות, אך לא היה בטוח שתשיב לו אהבה, ולא בטח בכוחו לפרנס משפחה לאחר פציעתו הקשה. הני, ככל הנראה, העריצה את אישיותו של שאנטי, וחשה כלפיו רגשי חברות ושיתוף עמוקים. למרות שכל קרוביהם ראו בהם זוג, עבר זמן ממושך לפני ששאנטי העז להציע נישואין, ואף תקופת האירוסין היתה ארוכה. הסיבות לכך תהיינה לנצח נחלתם של בני הזוג. בשל אופיים השונה, מערכת היחסים ביניהם היתה מורכבת, אבל היתה איתנה והתבססה על רגש עמוק.

בחלקו החמישי והאחרון של הספר כותב הסופר על העשור האחרון בחייו של שאנטי לאחר מותה של הני.

ויקראם סת, כפי שיודע מי שקרא את "שידוך הולם" ואת "מוזיקה שקולה", בונה את ספריו משפע עצום של פרטים קטנים. גם "חיי שניים" נבנה בדרך דומה, וצירופם של הפרטים יחדיו, בנוסף להרחבת הרקע ההיסטורי, מחייה את בני הזוג ואת נסיבות חייהם. לעומת זאת, כשהוא מחליט לגלוש לפרשנות היסטורית, הוא מפגין שטחיות, וטוב היה עושה אילו מן הזוית ההיסטורית הכללית היה מסתפק בעובדות המוצקות. במישור הפרטי, הפרשנות, או הפריזמה דרכה הוא מביט בסיפורם של דודו ודודתו, משווה לסיפור נופך חם ואישי.

"חיי שניים" הוא ספר מרגש ומרתק, הפורש את סיפורה של התקופה האלימה והכאוטית באמצעות הסיפורים האישיים והאנושיים של מי שנקלעו אל מוראותיה, נחלצו מהם בנחישות, ובנו עולם פרטי משלהם על יסודותיה האיתנים של חברות עמוקה. מומלץ בהחלט.

Two Lives – Vikram Seth

כנרת זמורה ביתן דביר

2007 (2005)

תרגום מאנגלית: דינה מרקון

אל משפחת קמונדו, שושלת של בנקאים ואנשי עסקים יהודים, התוודעתי באמצעות הספר "האחרון לבית קמונדו". הסופר פייר אסולין תיאר את קורות המשפחה החל מגירוש ספרד, והתרכז בדמותו של מואיז דה קמונדו, בנקאי ואספן אמנות צרפתי, שהפך את ביתו למוזיאון לזכרו של בנו נסים, שנפל בקרבות מלחמת העולם הראשונה. מאותו ספר למדתי, כי המדרגות שהרשימו אותי באיסטנבול נבנו על ידי אבי-סבו של מואיז. הייתי סקרנית לקרוא את הספר הנקרא על שמן, ולהרחיב את היכרותי עם המשפחה.

טיאגו סלזר מספר כי בעת ביקור באיסטנבול התעוררה סקרנותו למראה המדרגות היחודיות. אדם מקומי בשם מהטה התנדב בשמחה לספר לו את סיפורן. בחלקו הראשון של הספר הוא מתאר את חייו ואת פועלו של אברהם סלומון קמונדו, אבי-סבו של מואיז, באיסטנבול, ובחציו השני הוא עובר לספר על קורותיהם של נכדיו, אברהם בכור ונסים, סבו של נסים שלזכרו הוקדש המוזיאון.

סלזר מציין בסיומו של הספר שהסתמך על שתי ביוגרפיות של המשפחה. ההתרשמות שלי היא שנטל מהן את עובדות היסוד, והוסיף כהנה וכהנה מדמיונו הפורה. אברהם סלומון, כפי שמתאר אותו מהטה (שלפי דברי התודות הוא דמות אמיתית), הוא איש מופת, הצדקה היא נר לרגליו, והאידאלים שלו נשגבים. הוא יודע שחייו תלויים על בלימה, בשל דעות קדומות וקנאה ובשל הפכפכות השליטים, אבל הוא חי ללא מורא כלשהו. מפעלו העיקרי, על פי מהטה, הוא בית הספר שהקים, ובו הוא מבקש לחנך את בני כל הדתות לסובלנות ולערכים משותפים. ככל שידיעתי מגעת, בית הספר היה מיועד לילדים יהודים עניים, ועורר את חמת הממסד היהודי משום שהציע לימודי חול. הסולטנים מתוארים על ידי מהטה כהופכיים לחלוטין לאברהם סלומון. הם שמנים, שיכורים, שטופי תאוות בשרים, ומסוגלים לספק אך ורק את צרכיהם האנוכיים. אך אבוי, מסתבר ששני הסולטנים של התקופה, מהמוט השני ובנו אבדילמג'יט הראשון, נחשבו ליברלים, ופעלו לקידום רפורמות ולהרחבת זכויות הפרט. אולי ניתן לתרץ בדוחק את התיאורים המעוותים בדמיון המזרחי המופרז של המספר, אבל מכיוון שהבסיס העובדתי של סיפורו נשמט שוב ושוב, הספר איבד בעיני ענין וערך.

חלקו הראשון של הספר, אם כך, אינו אמין. את החלק השני קראתי בדילוגים מחמת השעמום. סלזר משאיר משום מה את מלאכת הסיפור בידיו של מהטה, גם כשהמשפחה עוברת לפריז, והלה מתאר פרטי פרטים של שיחות כאילו היה נוכח בהן. לקראת סיומו של הספר הוא מתרכז, כמו פייר אסולין, בדמותו של מואיז דה קמונדו, ובציפייתו למכתבים מבנו שבחזית. הספר מסתיים, כמו השושלת, בהיעלמם של הבת האחרונה ביאטריס, בעלה וילדיה, באושוויץ. פייר אסולין כתב את הפרקים האלה טוב יותר.

וכאילו בהתאמה לתוכנו הדל של הספר, נבחרה לכריכת הספר תמונה מכוערת וחשוכה של מחצית ממדרגות קמונדו המרשימות.

אכזבה רבתי.

A Escada de Istanbul – Tiago Salazar

כנרת זמורה דביר

2020 (2016)

תרגום מפורטוגזית: ארז וולק