תגית: כנרת זמורה ביתן דביר

"העדויות" מתרחש ברפובליקת גלעד, מדינה טוטליטרית שהוקמה בחלקים משטחה של ארצות-הברית, לאחר שזו התפוררה. אותו מקום ואותה תקופה תוארו ב"מעשה השפחה", שראה אור למעלה משלושים שנה לפניו. בדברי התודות בסיומו של "העדויות" מתייחסת הסופרת לאינספור השאלות שהעלו קוראי הספר הראשון, הבוערת שבהן התיחסה לגורמים שהביאו לסופה של גלעד. התשובות מצויות בעלילת הספר החדש.

"העדויות", כשמו, מכיל את עדויותיהן של שלוש נשים. הראשונה, והמרכזית שבהן, היא זו של דודה לידיה, מי שעומדת בראש "הספֵירה הנשית" בגלעד. כשקראתי את "מעשה השפחה" הטריד אותי במיוחד תפקידן של הנשים בדיכוי העצמי שלהן. הדודות, ובראשן לידיה, נטלו על עצמן את חינוכן של הבנות, והטמיעו בהן את הערכים הדרקוניים של צניעות מופרזת, את אשמת הקורבן, ואת ערכן היחיד כמכונות לידה. חשבתי, ואני עדיין חושבת, שמרגרט אטווד פטרה אותן בקלות יתירה מאחריותן. בספר השני לידיה, החותרת לחורבנה של גלעד, מתארת את חייה לפני שצורפה להנהגה, ומסבירה כך את היענותה:

"זמן מה כמעט האמנתי במה שהבנתי שעלי להאמין. שייכתי את עצמי למאמינים מאותה סיבה שרבים בגלעד עשו זאת: זה היה פחות מסוכן. איזו טובה תצמח מכך שאשתטח לרגלי המכבש בגלל עקרונות מוסריים, ואירמס כגרב ריק תחת גלגליו? מוטב להיטמע בהמון, בקהל המשבחים האדוקים, החלקלקים, מחרחרי השנאה. מוטב לרגום באבנים מאשר להירגם. זה מגביר את הסיכויים להשאר בחיים. הם ידעו זאת היטב, אדריכלי גלעד. בני מינם ידעו זאת מאז ומעולם".

קשה לשפוט את מי שנאלץ לעמוד בלחצים בלתי נסבלים, ובכל זאת יש לציין שלידיה סבורה שגלעד חייבת להתחסל לא משום יחסה המחפיר לנשים, אלא משום השחיתות שפשתה בהנהגתה. אי אפשר לטעון שהיא אינה עקבית…

העדויות הנוספות בספר הן של שתי נשים צעירות. אגנס, בתו של מפקד, שנולדה כתוצאה מיחסיו הכפויים עם שפחה, אמורה, בהגיעה לגיל שלוש-עשרה, להנשא למפקד בכיר. דייזי, בתם של סוחרי בגדי יד שניה, מתגוררת בקנדה, ומנהלת חיים שגרתיים אך רוחשי סודות. באוירה השוררת בגלעד, אוירה של הלשנות ואיסוף מידע מפליל ומאזן אימה, בני אדם הם כלי להשגת מטרות, ושתי הבנות תשולבנה בתכניותיה של לידיה.

מרגרט אטווד היא כותבת מחוננת. היא מציגה שלוש דמויות מובחנות היטב, דמויות המשנה אמינות אף הן, העלילה תפורה ללא פגמים. אבל ההערכה שלי כלפיה נובעת פחות מהכושר הסיפורי ויותר מהתוכן הרעיוני, מהמקוריות של נקודת המבט שלה, מדעותיה המעוררות מחשבה, מהרקע התרבותי העשיר שעליו היא נשענת. כל אלה חסרים כאן. "העדויות" הוא סיפור סתמי למדי, ויותר מזה – הוא וריאציה חלשה על "מעשה השפחה". הספר הראשון הציג את עקרונותיה של גלעד, שלכל אחד מהם מקבילות בעולמנו, והתריע מפני הסתגלות והשלמה. הספר השני לא הוסיף דבר, ואף טשטש את הנושאים המהותיים.

יש לציין לטובה את התרגום של קטיה בנוביץ',שהעבירה היטב לעברית את סגנונן השונה של שלוש העדות.

"העדויות" זכה בפרס בוקר 2019, זכיה שמשתלבת בפרץ הפופולריות הגואה של מרגרט אטווד בעקבות הסדרה המבוססת על "מעשה השפחה". אני לגמרי בעדה, תמיד, אבל יש לה ספרים ראויים הרבה יותר.

The Testaments – Margaret Atwood

כנרת זמורה דביר

2020 (2019)

תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ'

"הערעור האחרון" מתרחש בין כותלי בית המשפט העליון ומשרד המשפטים, ומסופר לסרוגין מנקודת המבט של שתי דמויות. משה גילון הוא נשיא בית המשפט העליון, מאמין ללא סייג בחשיבותו של המוסד ובמעמדו המרכזי במשולש הרשויות. דוד ינאי הוא צעיר השופטים, בן טיפוחיו של גילון. בין השניים שוררים כמעט יחסי אב-בן מאז שנפגשו, כשגילון ביקר בבית הספר התיכון בו למד ינאי. שורשי הקשר ביניהם ייחשפו בהמשך, ויחשפו איתם מערכת סבוכה של סודות.

הספר נפתח בטקס חילופי סגני הנשיא. למרות מאמציו של גילון, הסגן שפרש סירב להיענות לבקשתו לחזור בו. הסגן החדש, שנכפה עליו, מתנגד בקולניות לתפיסתו השיפוטית של גילון, ונהנה מתמיכתו של שר המשפטים, שמבקש לצמצם את סמכויות בית המשפט ולהכפיף אותו לתפיסותיו שלו (D9, מישהו?). בלבו של גילון מתעורר חשד שהסגן היוצא לא פרש מרצונו החופשי, אלא הוכרח, אולי נסחט, והוא נחרץ למנוע מצב שבו הסגן החדש ימונה לנשיא אחריו.

לא ניתן להוסיף פרטים על העלילה מבלי להכשל בקלקלנים. אציין בקצרה שהיא עוסקת לא רק בתמרוניו של גילון לשמור על בית המשפט העליון, אלא במגוון נושאים המשתלבים יחדיו, ביניהם התמודדות עם אלצהיימר, התמסרות מוחלטת ליעוד, קללת המורשת הגנטית, יחסי הורים-ילדים, וכמובן העימותים הטעונים בין הרשות המבצעת לרשות השופטת. הסוד שמתגלה בערך בשלישו האחרון של הספר, ויוצר שבר גדול בין הדמויות, נראה לי לרגע מופרך, עד שנזכרתי שכבר היו דברים מעולם. עם זאת, אני סבורה שניתן היה לקחת אותו לכיוון שונה מזה שבחרו הסופרים, במקום לדשדש שוב בנושאים עדתיים. תהיתי גם על סבירותם של כמה מהלכים של ינאי, אבל ליעד שהם ויובל אלבשן בקיאים הרבה יותר ממני בהלכות שופטים, והסיפור בכללותו מתקבל על הדעת.

השילוב הבלתי שגרתי בין שני סופרים שכתבו יחדיו אינו ניכר בקריאה, והסגנון אחיד וזורם ללא תפרים. הספר מותח כדבעי, מוסיף דעת בעניני משפט מבלי להעיק, ומציג דמויות אנושיות מאוד שקל להזדהות אתן. הערכתי במיוחד את משחקי המוחות שבו, ואת התפניות הבלתי צפויות אך המשכנעות. כוחו, כרגיל בספריו של ליעד שהם (לא קראתי את ספריו של יובל אלבשן – מצב טעון תיקון), בחיבור ההדוק למציאות, כפי שהיא משתקפת בכותרות המטרידות בחדשות.

סוחף, קריא ועכשווי.

כנרת זמורה ביתן וידיעות ספרים

2020

אדגר לורנס דוקטורוב, יליד 1931, מתאר את חייו בשנים 1939-40. הספר מסופר ברובו מפיו של הסופר המבוגר, המשחזר את חייו בברונקס, ומשולבים בו מספר פרקים קצרים מפיהם של אמו רוז ושל אחיו הבכור דונלד. הספר הוא ביוגרפי במובהק, למרות שכמעט במובלע מצוין פעם אחת ששם המשפחה הוא אלטשולר. יתכן שבכך ביקש הסופר להצביע על עובדת שילוב מידה מסוימת של בדיה בזכרונות, בדיה – או השלמה מן הדמיון – שאולי משתמעת מאליה לאור הפירוט הרב של האירועים, כאילו לא חלפה כמעט חצי מאה מאז התרחשותם.

דוקטורוב משחזר בכשרון רב את אוירת התקופה, ואת כל הפרטים מהם הורכב היומיום. בערך אחרי מאה עמודים שאלתי את עצמי מתי תתחיל להתגבש עלילה, אבל לא היצרתי על התמהמהותה, שכן התיאורים בספר הם בבחינת הזמנה לבקר בעולם כפי שהיה בשנים המתוארות. גם אם מדובר בפרטים בנאליים, כמו משחקי רחוב, סרטים, ארוחות, מלבושים, החִיּוּת שבה הם מטופלים הופכת את הקריאה לחוויה מהנה. אי אפשר להמנע מלהזכר באירועי ילדות דומים שארעו לקורא, גם אם בתקופה אחרת ובמקום אחר, ולהשתאות מיכולתו של הסופר להפיח נשמה מיוחדת בילדות שגרתית למדי. לכך יש להוסיף את יכולתו המרשימה של דוקטורוב להביע במדויק את תחושותיו של הילד יחד עם הפרספקטיבה של המבוגר, יכולת המחריגה את הספר מתחום זכרונות גרידא.

דוקטורוב היה נכדם של מהגרים יהודים מרוסיה. בתקופה המתוארת בספר הוא חי עם הוריו, רוז ודייב, שהיו טיפוסים שונים לחלוטין, שידוך שהוריהם התנגדו לו. רוז היתה אשה רצינית, מציאותית, עם שתי רגליים על הקרקע וראש על הכתפיים. אישיותו של דייב היתה הופכית לגמרי. הוא היה פנטזיונר, שונא מסגרות, חובב הימורים ונשים. בשנתים המתוארות בספר היה דייב בעליה של חנות מוזיקה, שהתנהלותו העסקית הביאה לפשיטת רגל. בין ההורים פרצו מריבות תכופות, אך דוקטורוב אינו מתייחס אליהן בטרוניה, אלא בקבלה של ילד ובהבנה של בוגר. הוא מתאר יחסים טובים של ההורים עם ילדיהם, ויחסי אחים טובים עם דונלד. ברקע, אי שם הרחק באירופה, צועק היטלר מעל במות, ובעבור הילדים הוא דמות נלעגת לחיקוי, והמלחמה שנפתחת מתחילה להטיל את צלה גם על אמריקה.

היריד העולמי בניו-יורק היה פתוח לקהל במהלך שתי עונות ב-1939 וב-1940. ססמת היריד היתה "שחר של יום חדש", ובמסגרתו הוצגו בין השאר תחזיות לגבי פניו של העולם של מחר. מבחינת אדגר בן התשע, היריד היה נקודת מפנה מכמה בחינות. בעולם בו הילדות התנהלה בדרך-כלל בתוך המסגרת השכונתית, יציאה ל"מרחק", אל היריד, היתה מרגשת. העולם הצר נפתח לפתע, ואפשרויות חדשות ומסחררות נגלו לעיניו של הילד. על קו הגבול בין ילד לנער הוא חזה בנשים עירומות שוחות באקווריום. ואולי ההיבט המשמעותי מכולם – בלי לספר לאיש שלח אדגר חיבור לתחרות "הנער האמריקני הטיפוסי", והיה אחד מבין שישה שזכו לציון לשבח ולכרטיס כניסה חינם ליריד ולנפלאותיו לכל המשפחה. כשאביו נאלץ לעבוד כשכיר, וכשאמו נסתה למצוא צדדים חיוביים למעבר שנכפה עליהם לדירה קטנה וצפופה, וכולם נאלצו לצמצם את הוצאותיהם, אדגר הצעיר, בזכות הכשרון שהחל להנץ בו, הוא שהביא את המשפחה אל היריד.

במסגרת היריד הוטמנה באדמה קפסולת זמן, שתכליתה להציג לאנושות של שנת 6939 את החיים של האנושות חמשת-אלפים שנה קודם לכן. "היריד העולמי" אף הוא הוא קפסולה שכזו, המספרת לקוראי ימינו את סיפורם של האמריקאים בכלל, ושל תושבי הברונקס בפרט, בשנות השלושים של המאה העשרים. הספר מהנה מאוד, כתוב בכשרון ובתבונה, ומתורגם יפה. מומלץ בהחלט.

World’s Fair – E. L. Doctorov

זמורה ביתן

2001 (1985)

תרגום מאנגלית: שרה ריפין

סידוניה אדלרסבורג נולדה להורים צוענים באוגוסט 1933, וננטשה בפתח בית חולים אוסטרי. התינוקת נמסרה לרשות הנוער המקומית, ולאחר שכשלו המאמצים לאתר את הוריה הוחלט למסור אותה למשפחה אומנת. האשה הראשונה שנבחרה מתוך רשימת הממתינים, גורשה מביתה על ידי בעלה, וגם הוריה לא הסכימו לשכן אותה עם הילדה, באומרם כי "צוענים יש ממילא יותר מדי, ותמיד הם יודעים לעבור בין הטיפות, ומעשבים רעים קשה להפטר". שיחק מזלה של סידוניה, והיא הועברה לידיהם של האנס ויוספה ברייראתר. המניע הראשוני של בני הזוג היה הגדלת הכנסתם באמצעות טיפול בילדת אומנה – מדובר בתקופה קשה של אבטלה ועוני – אבל במהרה נקשרה נפשם בנפשה של סידוניה, ויחד עם בנם מנפרד, ועם הִילדה, ילדה נוספת שאספו אל ביתם, הפכו למשפחה. עשור אחר-כך גברה הפוליטיקה על האנושיות, וסידוניה הופקרה לגורלם המר של הצוענים תחת המשטר הנאצי.

אריך האקל, שבספרו הראשון, "העילה של אורורה", עסק בפרשה אמיתית שארעה בספרד, חוקר בספר הזה פרשה שהתרחשה באזור בו נולד וגדל. כיצד קרה שילדה עליזה, חברותית, להוטה לרַצות, שהשתלבה במשפחה ובעיר סירנינג, ושגודלה בידי הורים אוהבים והומניים, לא זכתה להמשיך את חייה במקום בו ראתה את ביתה? דעות קדומות, אידאולוגיה גזענית, ויותר מכל אדישות והתחמקות מנטילת אחריות, חרצו את גורלה. האקל מספר על האנס, איש איגודי הפועלים, שלא השלים עם השלטון הנאצי, על יוספה שיצאה חוצץ נגד הגדרתה של סידוניה על פי צבע עורה, ועל מנפרד שכל חייו ראה בסידוניה ובהִילדה אחיות לכל דבר. מנגד הוא מספר על הגזענות המושרשת בחברה, על הפחד ועל אוירת ההלשנות, על הבירוקרטיה הקרה, ועל האנשים – עובדים סוציאלים, מורים, בעלי משרות עירוניות – שבחרו להתאים את עצמם להלכי הרוח המצופים מהם.

ואם נרצה לומר שלא היתה לאנשים ברירה, שאולי היו מסכנים את עצמם לולא יצאו נגד סידוניה, שחורת העור בת העשר? האקל חותם את הספר בפסקה קצרה אחת, בה הוא מספר על ילדה צועניה, שגדלה אצל משפחה אוסטרית מאה ושישים קילומטר דרומה משם. בניגוד לאנשי סירנינג, שיישרו קו עם הגזענות במסווה של כוונות טובות, אנשי פולפינג-ברון בחרו לשכנע את הגורמים המתאימים שייטב לכולם, כולל לרייך השלישי, אם הילדה תשאר במקומה. "ואין צורך בספר המתאר את גורלה", כותב האקל, "כי בעוד מועד היו אנשים שחשבו עליה".

הספר נכתב בסגנון מינימליסטי, שילוב של תיעוד עם סיפוריות. האקל אוחז רוב הזמן בעמדת המדווח, אך אין בכוחו לשמור על נייטרליות, ולקראת סיום הוא מאפשר לעצמו, כפי שהוא כותב, "להוציא החוצה, בצעקה, את זעמו חסר האונים".

"פרידה מסידוניה" הוא ספר קצר ונוקב, הראוי מאוד להקרא.

Abschied von Sidonie – Erich Hackl

כנרת

1994 (1989)

תרגום מגרמנית: יהודה שטיינבך

רֶנֶה אונטרלינדן מתגורר בגריניץ' ווילג' בניו יורק. ביתו וכמה מבתי שכניו מקיפים גן סגור, המשמש אותם בלבד, מעין שכונה בתוך שכונה. באחד הבתים, המפואר שבהם, משתכנים יום אחד אב ושלושת בניו. הארבעה, בני משפחת גולדן, המתהדרים בשמות היסטוריים – נירון יוליוס, פטרוניוס, לוקיוס אפוליוס ודיוניסוס – הם בבירור זרים. את מוצאם ואת עברם הם אינם חושפים, מה קרה לאם המשפחה הם אינם מספרים. בארצות הברית, מדינתם של מהגרים, אנשים, שמשילים את זהותם הישנה וממציאים את עצמם חדש, אינם יוצאי דופן. ובכלל, אומר רנה, "האין אנו מפארים מדי יום, האין אנו מכבדים את רעיון הזהות הסודית?". ובכל זאת, רנה, תסריטאי וקולנוען בהתהוות, מחליט להפוך את הגולדנים לסיפור שלו, תערובת של תיעוד עם השלמות מהרהורי לבו. בהדרגה הופך הוא עצמו להיות חלק בלתי נפרד מן הסיפור, וחברתו מאבחנת כי "אתה מבין שזה הפך להיות סרט עליך, ושכל בני גולדן האלה הם צדדים בטבע שלך". הסיפור של כולם יסתיים, כפי שהוא מבשר מראש, במריבות, במטמורפוזה וביותר מרצח אחד.

"בית גולדן" הוא סיפור של בועות. הוריו של רנה, מהגרים מבלגיה, סבורים שניו יורק היא בועה בתוך ארצות הברית, בועה שבתוכה הם אוהבים לחיות. "אז זה מי שאתה, הבחור בבועה", אומר האב, והאם מוסיפה, "אלה ימים של נס ופליאה, ואל תבכה, מותק, אל תבכה", ציטוט משירו של פול סיימון The Boy in the Bubble. גריניץ' ווילג' היא בועה בתוך ניו יורק, והבתים שסביב הגנים הם בועה בתוך השכונה. הבועות ישובו ויצוצו בהמשך, בהודו, ממנה הגיעו בני גולדן, ובארצות הברית בתקופת מערכת הבחירות לנשיאות שבסופה נבחר דונלד טראמפ: "זאת היתה שנה של שתי בועות", מאבחן רנה. באחת, זו של טראמפ, "לשקר היה מצחיק, ושנאה היתה מצחיקה, ודעות קדומות היו מצחיקות, והתעמרות היתה מצחיקה". בשניה, בניו יורק הדמוקרטית, "עדיין השתמר סוג של מציאות, והניו יורקרים ידעו לזהות נוכל כשראו כזה".

כפי שאפשר להתרשם מן הציטוטים הללו, אופייה של החברה האמריקאית, כפי שבא לידי ביטוי בשתי מערכות הבחירות שביניהן מתרחש הספר – בחירת אובמה ב-2008 ובחירת טראמפ ב-2016 – הוא נושא מרכזי בספר. הכתרתו של אובמה העלתה דמעות של אושר בעיניו של רנה. הכתרתו של טראמפ העלתה דמעות זעם, והוא אינו בורר מלים בבואו לתאר את התנגדותו: "על עובדה אחת מסכימים כולם, תומכים נלהבים ומתנגדים מרים: הוא מטורף מוחלט, עם קבלות. מה שהיה מדהים, מה שהפך את שנת הבחירות הזאת שונה מכל האחרות, היה שאנשים תמכו בו כי הוא היה מטורף, ולא למרות זאת […] זה יום חדש, והולך להיות שגעת! הריעו כולם לארצות הברית של הג'וקר! ארה"ג'! ארה"ג'! ארה"ג'!".

לצד הבועות, "בית גולדן" הוא סיפור של זהויות. ההגירה בשמות בדויים של משפחת גולדן אפשרה לכל אחד מבני המשפחה לאמץ לעצמו שם, זהות ונרטיב. אב המשפחה, במחווה מלכותית, נטל לעצמו את שמו של הקיסר האחרון בשושלת היוליו-קלאודית. הבן האמצעי, שהשם שבחר לעצמו קוצר לאָפּוּ, בחר לתת בארצות הברית ביטוי לכישוריו האמנותיים שדוכאו בהודו. הבן הצעיר, ששמו קוצר לדִי, התחבט בשאלות של זהות מגדרית. הבן הבכור, שכונה פֶּטְיָה, התמודד עם אספרגר ועם אגורפוביה, וניסה ללא הרף לפרוץ את גבולות עולמו המיוסר. על עצמו אמר רנו, "אני מודע לעובדה שאני חי יותר מדי בראש, שקוע עמוק מדי בסרטים וספרים ואמנות, כך שתנועות לבי, מעשי הבגידה של טבעי האמיתי, נסתרים לפעמים מעיני". צעירה רוסיה, שתצטרף לסיפור, תיטול את שמה של וסיליסה, ילדה קסומה, ואת אישיותה המתועבת של באבה יאגה. חברתו של די, שתדחה את "פוליטיקת הזהויות" לטובת "פוליטיקת האהבה", תזכה לקיתונות של בוז.

בתוך בועת בית גולדן, נושאיו של רנה הם שבריריות החיים, הפתאומיות הקלה של המוות, והתחייה האיטית הגורלית של העבר. המשפחה חווה טרגדיות, הכרוכות כולן בתעתועי הזהויות שנכפו עליה, או שנבחרו על ידה. העבר, שאותו ביקש האב לקבור, ושאותו בחרו הבנים רוב הזמן לא להכיר כלל, שב ומתגנב אל חייהם ועתיד להמיט עליהם חורבן.

לא רק ארצות הברית מונחת תחת זכוכית המגדלת של הסופר. כשהעבר שב אל ההווה, הסיפור חוזר אל מומבאי/בומביי, ומתאר את השחיתות שפשתה בעיר, ואת ההקצנה הדתית והפילוג הקטלני בין הינדים למוסלמים.

סלמאן רושדי הוא קוסם של מלים. כשכתבתי על "ילדי חצות" המופתי, ציטטתי משפט מתוך "הקוסמת מפירנצה", והוא מתאים לחלוטין גם כאן: "בשביל כישוף לא צריך שיקויים, רוחות רפאים או שרביטי קסמים. שפה שמתגלגלת על לשון מוכספת יש בה קסם די והותר". הספר שופע אזכורים ספרותיים, קולנועיים והיסטוריים, הדמויות ססגוניות, העלילה רחבה ומתפתלת, ולכל פרט יש מקום מדויק בקליידוסקופ. ארז אשרוב, כך נראה לי, עמד בפני אתגר מורכב להמיר במדויק וביצירתיות את המשחקים הלשוניים של רושדי לעברית, ולטעמי עמד בו בכשרון רב.

מומלץ מאוד.

The Golden House – Salman Rushdie

כנרת זמורה דביר

2020 (2017)

תרגום מאנגלית: ארז אשרוב

פרק ראשון

The Boy in the Bubble – Paul Simon

 

ביוני 1933 נכנסה אורורה רודריגז לחדרה של בתה הילדגארט בת התשע-עשרה, וירתה בה למוות. למרות גילה הצעיר הגיעה הילדגארט להישגים נאים בתחום האקדמי, המפלגתי והחברתי. היא סיימה תואר ראשון במשפטים ונרשמה ללימודי רפואה, היתה פעילה במפלגה הסוציאליסטית הספרדית, ופרסמה מספר ספרים בנושאים חברתיים, ביניהם מעמד האשה וחינוך מיני. האם והבת נראו רוב הזמן צמודות זו לזו, הבת עמדה במרבית ציפיותיה של האם, והרצח היה בלתי צפוי. אריך האקל ביסס את ספרו על עדותה המפורטת של אורורה, שלאחר שרצחה את בתה הסגירה את עצמה.

באחד מספריה תיארה הילדגארט את האשה הספרדיה במלים אלה: "בריה חלשת אופי, משוועת לעזרה, הנוהגת תמיד על פי אותה תדמית שהחברה מקנה לה, הנרתעת מלהכיר במאוויה הכמוסים, שלעולם לא תזכה בפתיחות עם גברים, תמיד תשפיל עיניה, מפקירה עצמה להשלט מבחינה רוחנית – זאת האשה הספרדיה". כך בדיוק חוותה אורורה את נשיותה כל חייה, ובעיקר לאחר שקבלה לראשונה את המחזור החודשי: מעתה ראתה את עצמה באופן מוחלט כאשה, כאדם ממדרגה שניה, והיתה משוכנעת כי במהלך חייה יימנעו ממנה דברים רבים. אורורה האמינה בכוחה של ההשכלה לשפר את מצבם של בני המעמדות הנמוכים בכלל, ושל הנשים בפרט, אבל נסיונותיה להנחיל השכלה לקהל זה נכשלו, והיא תלתה את האשמה בגילה הצעיר ובמינה. את כל מה שלא הצליחה ליישם בעצמה, החליטה ליישם באמצעות בתה. היא נכנסה להריון יזום ללא נישואים, וקיוותה ללדת "עוד אורורה, מאושרת יותר, מצליחה יותר".

לבת שנולדה לה נתנה אורורה את השם הידלגארט, שמשמעו גן החוכמה, בהאמינה שלשם יש השפעה על הגורל. מיום היוולדה של הבת השקיעה את כל משאביה החומריים והרוחניים בחינוכה ובגיבוש אופייה, ויישמה בדקדקנות כל שיטת חינוך שעשויה לייצר אדם מצליח, מוסרי ובעל ערכים ההולמים את תפיסתה שלה. היא אהבה את בתה, אך גידולה וטיפוחה נראו בעיניה מפעל, יותר מקשר אם-בת פשוט. הידלגראט, תוצר ה"מפעל", התברכה בכשרונות רבים, תורת אמה הוטבעה בה עמוק, והיא הפכה פעילה פוליטית וחברתית. אמה נותרה צמודה אליה בכל אשר הלכה.

מה הביא, אם כך, לסיום האלים של חיי הבת ולמאסרה של האם? אולי השתבשה דעתה של אורורה כשגילתה את אופיו האמיתי של אביה הביולוגי של הידלגארט; אולי התקשתה להשלים עם הריחוק הטבעי שנוצר בין השתים עם התבגרותה של הבת; אולי סברה שהבת לא תוכל להתמודד עם המציאות שאיימה להאט אותה. אריך האקל מתעד את הדינמיקה ביניהן, מטבע הדברים בעיקר מנקודת מבטה של האם שנותרה בחיים כדי להעיד. הוא מוסיף ומרחיב את הסיפור מיחסי אם-בת על כל מורכבותם, לטלטלותיה של החברה הספרדית בשלושים השנים הראשונות של המאה העשרים, ולהשפעותיה של הפוליטיקה הפנימית על מעמדן של השכבות החלשות. סגנונו של הסופר דיווחי בעיקרו, אך אין בכך כדי לפגוע בעוצמת הרגש ובעניין שהסיפור על כל מרכיביו מעורר.

בשורה התחתונה: סיפור אישי מעורר מחשבה על רקע תקופה מאתגרת. מומלץ.

Auroras Anlass – Erich Hackl

זמורה ביתן

1992 (1987)

תרגום מגרמנית: שמשון עופר

צ'ן ג'ן הוא סטודנט סיני, שבמסגרת מהפכת התרבות נשלח לעבוד בערבות מונגוליה הפנימית. בתקופה הראשונה מסופחים הסטודנטים למשפחות הנוודים המונגולים, ולאחר תקופת הכשרה הם עוברים לגור ביורט נפרד, כמה סטודנטים בצוותא, ומקבלים תפקיד כמו כל אחד מן הנוודים. צ'ן ג'ן, שהוכשר בידי ביליגה, מנהיג מקומי, מאמץ את אורח חייהם של המקומיים, הולך שבי אחר תפיסת חייהם, ובעיקר מוקסם מן הזאבים המסתובבים בערבה בלהקות מאיימות. כדי לעמוד מקרוב על יחודו של הזאב, הוא לוכד גור, ומבקש לגדל אותו, למורת רוחו של ביליגה, הזועם על הפגיעה בטוטם הזאב, בעיקר כשג'ן צ'ן מספר לו על כוונתו לזווג את הגור עם כלבה. הימצאותו של הזאב במחיצת בני האדם אינה טבעית לאף אחד מן הנוגעים בדבר, בני אדם וזאבים גם יחד, וג'ן צ'ן מודע לכך, אך היקסמותו מן החיה גוברת על שיקולי הגיון וחמלה.

סביב הסיפור המשותף של ג'ן צ'ן והגור, מתאר ג'יאנג רונג, בהתבסס על חוויותיו שלו, את חיי הנוודים בערבה, את האיזון העדין בין בני האדם לטבע, ואת המאבק בן אלפי השנים בין נוודים לחקלאים. הקריאה בספר כמוה כצפיה בסרט טבע מרתק, נורא הוד, אכזרי ויפהפה. ג'יאנג רונג מספר בפירוט רב על חיי היומיום של הנוודים, על האופן בו הם מתפקדים בעונות השנה המתחלפות, על השתלבותם בטבע המערים קשיים, ועל היאחזותם באורח חייהם העתיק. הוא מתאר לפרטי פרטים קרבות בין זאבים לסוסים, והתקפות על צאן ועל ישובי בני אדם, בהם באה לידי ביטוי האסטרטגיה העילאית של התוקפים. הוא מצייר במילים את הנוף ואת בעלי החיים, מן היתוש הקטן, דרך העכבר והמרמיטה, הברבורים והברווזים, הכלב המבוית, הצאן והבקר, ועד הזאבים מעוררי היראה.

ג'יאנג רונג כתב ספר עם מסר, שתמציתו היא כבוד עמוק לאופן בו הטבע מאזן את עצמו ושאיפה להשתלב באיזון הזה. ביליגה מנהל קרבות מאסף נגד הפלישה הסינית, שהביאה איתה את התפיסה של צעדים קיצוניים כדי לממש באופן מיידי מטרות קצרות טווח. התושבים המונגולים המקומיים והתושבים הסינים החדשים מאורגנים ביחידות יצור, שעליהן מוטלת משימת אספקת בשר לאוכלוסית סין הצומחת במהירות. אם הזאבים מהווים איום על הצאן, יש לתפיסתם להרוג את כל הזאבים. ביליגה, לעומתם, מצביע שוב ושוב על האופן בו הזאבים מטייבים את הערבה, ומזהיר מפני תוצאות הרות אסון של המדיניות הסינית. לדבריו, הסוסים המונגולים מצטיינים בסגולות גופניות וטקטיות, משום שהם נאלצים ללמוד להתגונן מפני הזאבים; הצאן והבקר יכולים למצוא עשב במרעה, משום שהזאבים מדללים את אוכלוסית הצבאים, שמסוגלים לחסל כמויות עצומות של עשב ולהותיר מאחוריהם שממה; ג'ינג'יס חאן שלט על שטחים נרחבים, כי למד טקטיקות זאביות. מערכות איזונים ובלמים מתקיימות בטבע ללא הרף. לדוגמא, במקום בו הסטודנטים העירונים רואים מים מזוהמים מצואת כבשים שהופשרה בתום החורף, המקומיים רואים דשן שמצמיח את העשב החיוני כל כך; כשהסטודנטים סבורים שכדאי לאסוף את גופות הצבאים שהותירו הזאבים בקרח לאחר ששבעו, ביליגה מורה להותיר גופות רבות מאחור, כדי שבבוא ההפשרה ישמשו מזון לזאבים, ואלה לא יוכרחו לתקוף סוסים וצאן ובני אדם. המערכת המאוזנת מתקיימת גם לאחר מותם של בני אדם, כשגופותיהם מושארות על פני האדמה, מאכל לזאבים: "אנחנו, תושבי הערבות, אוכלים בשר כל חיינו, ולשם כך אנחנו הורגים יצורים רבים. לאחר מותנו אנחנו תורמים את בשרנו בחזרה לערבה. זה נראה לנו פשוט הוגן, וזה מועיל לנשמותינו כאשר אנחנו עולים לטֶנְגְרִי". על האדם להוות חלק מן המערכות הללו, שאם לא כן התוצאה תהיה הרס הערבות והפיכתן למדבר. המדבר בתורו יסתער בסופות חול על עריה הגדולות של סין.

נראה שסיכוייו של ביליגה להנחיל את תפיסת עולמו קלושים, שכן מולו ניצבת סין המאואיסטית, שנציגיה באזור רוצים לראות תוצאות מהירות, ובעיניהם הכל פוליטי. כשבאטו, רועה סוסים, מאבד חלק נכבד מן העדר לאחר קרב נואש נגד להקת זאבים, רוב האנשים סבורים שהוא והרועים האחרים אינם צריכים להענש, אבל כמה מן הסינים אומרים שהרועים אולי ניצלו אסון טבע למטרות שליליות, אקט אנטי-צבאי וקונטרה-מהפכני, ושצריך לבדוק בקפידה את הרקע של כל הארבעה. מנהיג במשמרות האדומים טוען כי "זאבים הם האויבים המעמדיים האמיתיים [..] אנחנו צריכים לארגן את ההמונים כדי לצוד אותם וליישם את דיקטטורת הפרולטריון על כל הזאבים […] אנחנו חייבים גם לחשוף את כל הרעיונות המיושנים וההרגלים המיושנים – כמו אהדה לזאבים, פיוס הזאבים והאכלת הזאבים בגוויות המתים שלנו – לביקורת חמורה". המנהיגים הסינים במקום, הנתונים לביקורת של שולחיהם, דורשים עמידה במכסות הבשר, ללא התחשבות בהשלכות עתידיות, והם מבקשים ליישם במהירות את חיסול אורח החיים הנוודי ולהקים ישובי קבע. ביליגה אינו עיוור ליתרונות הקביעות, כמו בתי ספר ובתי חולים, אבל חרד לגורל הערבות.

כשמשימה פוליטית משתלבת בהנאתם של הסינים מן הציד, וכשרכבים מהירים הופכים את הציד לשעשוע עבור בני אדם ולבריחה מתישה עבור הזאבים, נדמה שגורל האחרונים נחרץ, ואתו, בתגובת שרשרת בלתי נמנעת, גם גורלם של הנוודים וגורל ערבות מונגוליה הפנימית.

ג'יאנג רונג כתב ספר נפלא, שלמרות היותו ממוקד מסר הוא יפיפה ומרתק. עלילתו מתרחשת רובה ככולה בטבע, ללא קישוטים סיפוריים מיותרים, ותחושת ההיקסמות של הסופר, ושל צ'ן ג'ן בן דמותו, עוברת היטב בתרגום של עודד פלד, וכובשת.

מומלץ מאוד.

姜戎 – 狼图腾

כנרת זמורה ביתן

2012 (2004)

תרגום מאנגלית: עודד פלד

"ללטוש עיניים לשמש" מלווה את גי'ן סרג'נט, ילידת 1922, מילדותה ועד הגיעה לגיל מאה. סיפורה נפתח בתמונות ילדות, בהן תפס מקום משמעותי דודה לזלי, איש ילדותי במקצת, חובב שעשועים והימורים, שהנחיל לילדה את הדחף לשאול שאלות ללא מענה. "לינדברג לקח אתו לטיסה הבין-יבשתית חמישה כריכים, ואכל רק כריך וחצי. היכן הכריכים הנותרים?"; "מדוע החורפן דבק בחיים בעקשנות מופרזת?". כשתתבגר תשאל שאלות קשות יותר ומהותיות יותר, וכשתזדקן יהיה זה בנה שיעלה שאלות סבוכות לא פחות.

בחלקו הראשון של הספר ג'ין היא ילדה ונערה, בורה משום היותה בת בתקופה ששמרה את הבנות בתוך הבית, והגבילה את אופקיהן. טייס, שהמשפחה מתבקשת לארח בתקופת מלחמת העולם השניה, פותח לה צוהר אל עולם אחר. בזכות גילוי לבו היא מתוודעת לשאלות של פחד ושל אומץ וגבורה, ואהבתו לטייס תחלחל אל חייה עד יומה האחרון. במקביל לשיחותיה אתו, היא נפגשת עם שוטר שהתאהב בה, ומסכימה – כי כך מקובל וכך עושות כולן – להנשא לו. ג'וליאן בארנס מפליא להכנס אל עורה של נערה על סף נשיות, שאת כל השכלתה המינית רכשה מספרים מתחסדים, שרב בהם הנסתר על הנגלה.

חלקו השני של הספר נפתח בקפאון הנמשך עשרים שנה. אם היתה לג'ין אשליה שחדוות ההתאהבות תמשך גם לאחר נישואיה, באה המציאות וטפחה על פניה כבר בירח הדבש. על פניהם היו אלה נישואים שגרתיים, אבל את ג'ין הפליאה ההרגשה עד כמה קרוב אפשר לחיות לצדו של אדם בלי לחוש שום מידה של אינטימיות. בעלה גלש לתפקיד הבעל, הגבר המוביל, הדומיננטי, והיא נטלה על עצמה כמובן מאליו את התפקיד המשני. הוא ככל הנראה אהב אותה, אך תמימותה, שנשאה חן בעיניו בתקופת החיזור, נראתה לו עם הזמן כטמטום מחריד. העובדה שלא נולדו להם ילדים רבצה ביניהם, והפיצוץ היחיד במי המנוחות של נישואיהם המשעממים ארע כשבתגובה להצעתו החוזרת ונשנית שתגש לרופא ליעוץ, הציעה שיגש גם ליעוץ, אולי הפגם הוא בו. שכנה, שבעלה היה מכה אותה, אמרה בהשלמה, "אני יודעת שלפעמים קצת קשה להשתלט עליו, אך מי יכבס לו את הבגדים אם אלך ממנו?", ונראה כי זה היה ההגיון השליט. רק הריון בלתי צפוי, עשרים שנה אחרי חתונתם, הצליח לגרום שינוי מהותי בחייה של ג'ין. כשהבן התבגר, הגיע סוף סוף זמנה לפרוש כנפיים לראשונה.

בחלקו השלישי של הספר שואל גרגורי, בנה של ג'ין, שאלות על אומץ ועל פחד, על אמונה, על מוות ועל משמעות החיים. הספר, שראה אור בשנות השמונים, מפליג מספר שנים קדימה בזמן, וחוזה את המר"ת – מחשב רב תכליתי – שאוסף ידע רב, ומסוגל לענות כמעט על כל שאלה. גרגורי, שמבקש תשובות עמוקות, ולא מידע יבש, נתקל לעתים בתגובה הלקונית, זו אינה "שאלה ממשית". אמו, לעומת זאת, כבר על סף גיל מאה, עונה בנחרצות על שאלותיו – המוות סופי ומוחלט? הדת היא שטות חסרת שחר? התאבדות מותרת? – והוא תוהה מנין לה הבטחון הזה.

"ללטוש עיניים לשמש" הוא ספר רב-נושאי, שבמרכזו עומדות הנשיות בעולם משתנה ותהיות פילוסופיות מורכבות. ג'ין היא דמות אמינה מאוד, פשוטה ומורכבת, תמימה וסקרנית, וסיפור חייה משמש לסופר רקע לדיון בנושאים יומיומיים כמו יחסי גברים-נשים והורים-ילדים, ובנושאים סבוכים כמו יחסם של בני האדם אל המוות. ג'וליאן בארנס הוא סופר מעניין, בעל כשרון לספר סיפור מורכב, והספר מומלץ.

Staring at the Sun – Julian Barnes

זמורה ביתן

1993 (1986)

תרגום מאנגלית: יאיר בורלא

בספרו "העולם החופשי" תיאר דייויד בזמוזגיס את קורותיהם של מהגרים יהודים מברית-המועצות בשנות השבעים, בחודשים בהם שהו במחנה מעבר ברומא בהמתנה לאשרת כניסה למדינות המערב שיסכימו לקלוט אותם. בספר "נטשה", שקדם ל"העולם החופשי", הוא מספר על חייהם של המהגרים שהגיעו לטורונטו. שבעה הסיפורים שבספר עומדים כל אחד בפני עצמו, אך ביחד הם מספרים, בסדר כרונולוגי, על משפחה אחת, משפחת ברמן, וכולם מתוארים מפיו של הבן מארק, בן שש בסיפור הפותח, וגבר צעיר בסיפור החותם את הספר.

הסיפורים עוקבים אחרי חבלי הקליטה של משפחות המהגרים. מהגרת המתגוררת בבית המשותף בשכנות למשפחתו של המספר, שכלבתה נדרסת, מסרבת להתנחם באפשרות לאמץ כלב חדש, וזעקתה מתמצתת את תחושת התלישות הקשה שהיא חווה בארצה החדשה: "חדש? מה הכוונה בחדש? אני לא רוצה חדש […] כל מה שיש לנו היום חדש". כשאביו של מארק, העובד לפרנסתו במפעל שוקולד, חולם על חידוש הקריירה שלו כמעסה טיפולי, הדיונים בנושא זה – ובנושאים אחרים – נערכים באוזניו של הילד בן התשע: "לא היה דבר שלא דנו בו בפתיחות מולי, ולעתים אף ביקשו את חוות דעתי. הם היו זרים בארץ והכירו בעובדה שמבחינתי המקום היה זר פחות, אף שהייתי רק ילד". מארק ער לחולשה שחש אביו בשל הירידה במעמדו החברתי והכלכלי, ובשל זרותו של המקום, ומנחם את עצמו בהתבוננות בתמונתו של האב בדרכון, בה הוא עוטה הבעה אטומה של פקיד סובייטי בכיר: "היתה נחמת-מה במחשבה שהגבר שבתמונה ואבי היו פעם אותו אדם". בסיפור הרביעי והחמישי הילד הוא כבר נער, מגבש את זהותו שלו בנפרד מהוריו, מבקש לעזוב את בית הספר היהודי, מתנהג בבריונות, מסתגר במרתף הבית – המשפחה הצליחה להתקדם מבית משותף לבית עם גינה בפרברים – שם הוא מתמסטל ומאונן. "נטשה", שעל שמו נקרא הספר, מציג פן נוסף של ההסתגלות, בדמותה של נערה שאולצה להגר עם אמה כשהיא כבר בת-עשרה. שני הסיפורים האחרונים סובבים סביב מהגרים מזדקנים – בראשון הולכת לעולמה סבתו של מארק; בשני נאבקים מהגרים אלמנים על הזכות לקבל דירה מסובסדת בערוב ימיהם.

דייויד בזמוזגיס, שבדומה למארק היה אף הוא בן שש כשהיגר עם משפחתו מריגה לטורונטו, מתאר במבט מבפנים את החוויה הסבוכה של ההגירה. כתיבתו עניינית, לא מתלוננת ולא מאשימה, רגישה לפרטים, כנה ומרגשת.

מומלץ.

Natasha – David Bezmozgis

כנרת זמורה ביתן

2006 (2004)

תרגום מאנגלית: יעל גרינפטר