חברת נעורי / אליס מונרו

chavrat_neuray_hatbaa2

כך (על פי ויקיפדיה) אמרה אליס מונרו על אמנותה בעקבות זכיתה בפרס נובל לספרות ב-2013: "במשך שנים על גבי שנים חשבתי שהסיפורים הקצרים הם רק אימון לקראת כתיבת הרומן… ואז הבנתי שזה כל מה שאני יכולה לעשות, אז השלמתי עם זה. אני מניחה שהעובדה שאני מכניסה כל כך הרבה בסיפורים זאת דרך לפצות על כך". דבריה אלה יפים לתיאור הסיפורים שב"חברת נעורי", שכולם, למרות מימדיהם הצנועים, מכילים יותר מסיפור פשוט אחד, ושלגיבוריהם ניתנת הבמה לדברי הגות מרחיבי דעת ומעוררי מחשבה.

הסיפור הנושא את שם הספר, כדוגמא, מסופר מפיה של אשה שאמה נפטרה זה מכבר. קו סיפורי אחד עוסק ביחסים בין האם והבת. קו סיפורי אחר מתאר את חייה של פלורה, חברת נעורים של האם. ושני הסיפורים גם יחד הם המצע לנושאים מגוונים, ביניהם החיים בסְפָר הקנדי, הקשר בין אחיות, הפער שבין המוניטין שמיוחס לאנשים ובין דמותם האמיתית, יחסי גברים-נשים, הערכים החברתיים המשתנים, וגם האופן בו נולד סיפור.

עשרה הסיפורים שבספר מתרחשים, כרגיל אצל אליס מונרו, באונטריו הכפרית, במחוז יורון שעל שפת ימת יורון. מעט יוצא דופן הוא הסיפור "חבקיני נא, ואל תרפי", שמתרחש ברובו בסקוטלנד, שם מבקרת הייזל, קנדית אלמנה, מבקשת לתור אחר חוויותיו של בעלה ג'ק במלחמת העולם. בעבור ג'ק היתה המלחמה חוויה מכוננת, שממנה מעולם לא השתחרר: "הוא כעס גם כשראה את המפגינים למען השלום בטלוויזיה, אף שבדרך כלל לא אמר דבר, רק רטן אל המסך באיפוק, במיאוס. ככל שהייזל הבינה, הוא חשב שהרבה אנשים – נשים, כמובן, אבל עם הזמן גם יותר ויותר גברים – היו נחושים לחרב את התדמית של התקופה הכי טובה בחייו. הם מחרבים אותה בחרטות ובתוכחות צדקניות ובמידה מסוימת של שקרים בוטים. איש מהם לא יודה שמשהו במלחמה היה כיף".  כמו בסיפורים האחרים, גם כאן משתלבות בליבת הסיפור עלילות נוספות, ביניהן סיפור חייה של בעלת המלון הסקוטי, קורותיה של נערה צעירה שילדה מחוץ לנישואים, ועוד.

מאפיין נוסף של כל הסיפורים בקובץ הוא המידה המסוימת של ערפול מכוון. לאף אחד מהסיפורים אין מספר יודע-כל, והעלילה משקפת נקודת מבט מוגבלת של מספר יחיד. מכיוון שכך, ניתן מקום נרחב להשערות הנסמכות על שמועות ועל מידע מכלי שני ושלישי. הקיצוני שבסיפורים מן ההיבט הזה הוא "טוב וחסד", המתאר מסע בים של אם גוססת ושל בתה. הנסיבות יוצאות הדופן של הריחוק מן הבית ומן היבשה, הקִרבה שהן כופות, וצל המוות הקרוב, משווים לסיפור גוון של מסתורין מאיים.

נושאיה של אליס מונרו חוצי זמן ומקום. היא מקדישה את מלוא תשומת ליבה ליחסים בין אנושיים, ועוסקת רבות ביחסים בתוך המשפחה, במוסד הנישואים ובחיי הנשים. האמצעים הספרותיים מגוונים – "מנסטאנג", כדוגמא, עוקב אחרי חייה של משוררת באמצעות קטעים משיריה ומעתוני התקופה – אך משותפת לרוב הסיפורים התנועה המתמדת בין עבר לעתיד, פירוק לגורמים של צמתים בחיי הדמויות, וקילוף רגשות עד לליבתם.

כבר כתבתי כאן סקירות על חמישה ספרים אחרים של הסופרת, ונדמה שהסקירות חוזרות במידת מה על עצמן. סיפוריה של אליס מונרו, לעומת זאת, ולמרות נושאים זהים, אינם חוזרים על עצמם, וכל אחד מהם מבריק ביחודו.

כמו את הספרים הקודמים של מונרו, שיצאו בהוצאה זו, גם את הספר הזה תרגמה יפה אורטל אריכא.

מומלץ בהחלט.

Friend of my Youth – Alice Munro

כנרת זמורה ביתן

2019 (1990)

תרגום מאנגלית: אורטל אריכא

עד שיצא עשן לבן / רוברט האריס

993221

רוברט האריס מוכר בעיקר בזכות ספריו המעוגנים בפרקים מרתקים בהיסטוריה, ביניהם שלהי הרפובליקה הרומית, פרשת דרייפוס, ועידת מינכן ועוד. בספר הנוכחי הוא מפנה את מבטו החוקר אל תוככי הותיקן, ומתרכז בצומת זמנים קריטי, כשלאחר מותו של האפיפיור נדרשים הקרדינלים לבחור מנהיג חדש. הדמויות המאכלסות את הספר בדויות, אך התהליך עצמו – הקוֹנְקְלָוֶוה – כמו גם הסביבה הפיזית וחוקי הכנסיה, מתוארים בנאמנות.

מאה ושמונה-עשר קרדינלים נאספים בקרית הותיקן ומוחזקים בבידוד כמעט מוחלט, כדי למנוע השפעות חיצוניות על החלטותיהם (ומכאן המונח קונקלווה, הנגזר מן המלים הלטיניות קון קלאווה, במַפתח). הם מתגוררים בקאזה סנטה מרטה, שחלונותיו נאטמו, ומתכנסים להצביע בקפלה הסיסטינית. ההצבעה חשאית, ופתקי ההצבעה, כמו כל דף נייר אחר ששימש את הקרדינלים, נשרפים בסיום כל סבב. כדי להבחר לאפיפיור יש לצבור רוב של שני שליש מן הקולות. אם איש מן המועמדים לא הגיע למספר הקולות הנדרש, מעלים בארובה עשן שחור. הקרדינלים יישארו סגורים ומבודדים עד שיעלה עשן לבן, וממרפסת הבזיליקה בקרית הותיקן יבשרו לקהל הממתין בחוץ, "הֶבֵּמוּס פּאפּאם", יש לנו אפיפיור.

לומֶלי, נשיא מועצת הקרדינלים, מוביל מתוקף תפקידו את תהליך בחירת האפיפיור. לומלי, למרות הותק שלו ולמרות אמונתו האיתנה, הוא אדם ספקן. בדרשה שהוא נושא ביום הראשון הוא מדבר בשבחו של הספק, שכן "ודאות היא האויב הגדול של אחדות. ודאות היא האויב המר של סובלנות". הוא אינו מנהל תעמולה בעבור איש מן הקרדינלים, אך באותה דרשה, שיש בכוחה להשפיע על הבחירה, הוא קורא לבחור אפיפיור שמפקפק, וספיקותיו מפיחים חיים באמונה, אפיפיור שחוטא ומבקש מחילה. הקרדינל בליני הליברלי הוא המועמד המועדף עליו. המתנגד החריף לבליני הוא הקרדינל טדסקו, שמרן קיצוני, השולל כל שינוי, כגון בחינת האפשרות להענקת הסמכה לנשים, ומחזיק בדעות חד משמעיות בנושאים כמו היחס להומוסקסואלים. על פי תפיסת השמרנים, "אין לנו צורך בכנסיה שתנוע עם העולם, כי אם בכנסיה שתניע את העולם". בחינת התפיסות השונות בתוך הכנסיה היא אחד ההיבטים המעניינים בספר. ההתלבטויות של לומלי באשר לדרך למלא את תפקידו מעניינות אף הן. הוא מודע לקו הגבול המטושטש בין הסגידה לכנסיה והסגידה לאלוהים, ואינו מפסיק לבחון את עצמו, את לבו ואת אמונתו.

כל אחד ואחד מן הקרדינלים, בהטילו את פתק ההצבעה אל הכד, אומר בקול: "קורא אני כעד לי את המשיח אדוננו, אשר יהיה לי שופט, שקולי ניתן לזה אשר לפני האלוהים אני חושב שצריך להבחר". אבל למרות שההצבעה היא בין כל קרדינל לאלוהיו, לא נפקד מקומן של בריתות אינטרסנטיות שנועדו לקדם מועמדים מסוימים, משיקולים שאינם תמיד טהורים לגמרי. רוברט האריס יצר בספר עלילת מתח, שחשדות וקונספירציות ויצרים אישיים מניעים אותה. בכשרון רב הצליח להציב גיבורים, שלמרות שהדת היא הכוח המוביל בחייהם, וכולם מנהיגים רוחניים, הם בעלי חולשות אנוש, וגם אם לפחות שניים מהם הם "האיש הרע", הם פועלים מכוחה של אמונה עמוקה.

החולשה היחידה בספר, בעיני, היא סוד הנגלה ממש בעמודים האחרונים. הוא אמנם נקשר יפה לנושאים שעלו קודם לכן, אך לטעמי הוא מוקצן (אלא אם כן הסופר מודע לעובדות היסטוריות מסוימות שנסתרות מבני תמותה אחרים). למעט פרט זה, הספר מרתק בכל אחד מהיבטיו, כתוב מצוין, ומספק הצצה אל העולם המסתורי והמסוגר של הותיקן ושל צמרת הכנסיה הקתולית. בהחלט מומלץ.

Conclave – Robert Harris

כנרת זמורה ביתן

2019 (2016)

תרגום מאנגלית: גיל שמר

לילה מופלא / סטפן צווייג

650501

כל הנטיות הדיבוקיות, כל האנשים המכורים לרעיון אחד, גירו ועניינו אותי תמיד, שכן ככל שהאדם מגביל את עצמו יותר, כך הוא קרוב יותר אל האינסוף. דווקא אנשים אלה, המצטדדים לכאורה מהעולם, בונים, בחומר המיוחד שלהם ובשקדנות של טרמיטים, דגם מוקטן של העולם, חד-פעמי ומיוחד במינו.

ציטוט זה מתוך "משחק המלכים" מייצג את המשותף לששה הסיפורים שבספר. כל אחד מהם מציג אדם אחוז דיבוק, ודיבוק זה משבש את מהלך חייו הרגיל, משנה אותם לצמיתות. הסיפורים ראו אור בין 1922 ל-1942, ונראה – מהם ומיצירות אחרות של שטפן צווייג, כולל הביוגרפיות שכתב – שחקר אינטנסיביות הרגש העסיק אותו לאורך שנים.

ב"לילה מופלא" הגיבור, צעיר עשיר, שאינו זקוק לעבודה כדי להתקיים, שוקע בשוויון נפש בשל העדר אתגר ומטרה. בלילה שישנה את חייו הוא גונב כמעט בטעות כרטיס הימורים, וההיסחפות קצרת הרוח והמטורפת שלו אל המשחקים מוליכה אותו ברחבי העיר, מן החברה המיוחסת שבמסלול עד לזונות ולגנבים בסמטאות עלובות. את מצבו באותו לילה מופלא הוא מתאר כקטר מוסק יתר-על-המידה הדוהר בטירוף כדי להמלט מן הלחץ האדיר. ב"גוויעתו של הלב" אב מזדקן אינו מסוגל לשוב אל חייו הסדירים לאחר שראה בחטף את בתו יוצאת באישון לילה מחדרו של גבר זר. "מכתבה של אלמונית" – בעיני הסיפור הפחות משכנע בקובץ – הוא וידוי על ערש דווי, שבו אשה צעירה מספרת לגבר על אהבתה כלפיו, אהבה שהוצתה ממבט ראשון בעודה נערה, ושלטה לחלוטין בחייה. "מרגע שהרגשתי במבטך הרך, הענוג, הייתי מכורה לך", כך היא כותבת לו. "משחק המלכים" מתאר התמכרות של שני אנשים למשחק השח: שמחת-המשחק נהפכה לעונג-המשחק, עונג-המשחק היה לכפיית-המשחק, למַניה, לזעם מטורף. ב"עשרים וארבע שעות בחייה של אשה" מתוודה גבירה מזדקנת על דיבוק שאחז בה למשך יממה אחת, כשהתאהבה במהמר: רק אנשים נטולי-תאווה פוקדות אולי לשניות יחידות התפרצויות תאווה כאלה, כהוריקנים, כמפולות-שלג. "אמוק", אותו מגדיר המספר כ"יותר משכרון… זה טירוף, מין כַּלֶבֶת אנושית", מספר על רופא שסירב לעזור לאשה שפנתה אליו, וצחוק הבוז שלה כשיצאה מן המרפאה הצית בו את הדיבוק. שני הסיפורים האחרונים הם, לטעמי, הטובים ביותר בספר.

שטפן צווייג מפרק במומחיות סיטואציות, רגילות ויוצאות דופן, למרכיביהן הרגשיים. כתיבתו, שהיא לעתים קצרת נשימה, משקפת במדויק את הסערות הפוקדות את גיבוריו, אך למרות היסחפותו בעקבותיהם הוא שומר על מיומנות ספרותית מוקפדת. הרשים אותי, כדוגמא להקפדה עילאית על כל פרט בסיפורים, המשפט המסיים את "עשרים וארבע שעות בחייה של אשה". לאחר שפעמים אחדות במהלך דבריה הגבירה מתארת את היקסמותה מעושר ההבעה של ידיו של הבחור בו התאהבה, האיש שבאוזניו היא מתוודה מסיים את סיפורו במשפט, "רכנתי ונשקתי בכבוד את ידה הקמולה, הרוטטת כעלה בסתיו". מושלם.

ליחם של סיפוריו של צווייג, שתורגמו מספר פעמים במהלך השנים, לא נס עם הזמן. "עשרים וארבע שעות בחייה של אשה" תורגם לאחרונה מחדש בידי הראל קין. את "אמוק" קראתי בעבר בתרגומו של שמעון הלקין.

מומלץ, כמובן.

Fantastische Nacht – Stefan Zweig

זמורה ביתן

1984 (1922 – 1938)

תרגום מגרמנית: צבי ארד

Fantastische Nacht (1922)

Untergang eines Herzens (1927)

Brief einer Unbekannten (1922)

Schachnovelle (1942)

Vierundzwanzig Stunden aus dem Leben einer Frau (1927)

Amok (1922)

והלב הולך אחרון / מרגרט אטווד

vehalev_master

סטן ושרמיין גרים במכונית. משבר כלכלי, שפקד את כל אזור צפון-מזרח ארצות הברית, הביא לפיטוריהם. בלא משכורת לא היה באפשרותם לשלם את המשכנתא על ביתם, והם נאלצו לעזוב אותו. מכיוון שכל כספם אזל, אין להם אפשרות לקנות דלק כדי לנסוע לאזורים מרוחקים שלא נפגעו מהמשבר. נסיעה בטרמפים אינה באה בחשבון, משום האלימות השולטת בדרכים, תוצר של המשבר. הכנסתם היחידה נובעת מעבודתה החלקית של שרמיין בבר. את הפתרון למצוקתם הם מוצאים בפרויקט אסימילציה/פוזיטרון.

בנאום שיווקי, עמוס מצגות מרשימות ומלים גבוהות, מציג אד, העומד בראש הפרויקט, את הפתרון שלו למשבר של האזור, ואולי של האומה כולה. אסימילציה היא עיר שכלכלתה מבוססת על בית הסוהר פוזיטרון הממוקם בה.  תהליך הפרטת בתי הכלא איפשר להשתמש בעבודת חינם של האסירים, ואד מאמץ את הרעיון ומרחיב אותו: כל אחד מן התושבים בעיירה חי לסירוגין בביתו ובבית הכלא – חודש אחד האדם חופשי, מתגורר בבית שהוקצה לו, עובד ומשתכר, בחודש הבא הוא אסיר עובד חינם, ואדם אחר תופס את מקומו בבית. אם כל זה נשמע מופרך, ולא ברור למה ירצה מישהו להקשר לפרויקט, בוודאי כשמובהר מראש שההתקשרות היא ללא מגבלת זמן, צריך לקחת בחשבון את מצבם של המועמדים. אחרי חודשים של חוסר כל ושל פחד הם מתארחים במלון מהודר, אוכלים מאכלים שלא זכו לראות מזה זמן רב, זוכים ליחס אנושי. כמו בכל פרויקט שיווקי מסוג זה, את האותיות הקטנות הם יגלו אחרי שיחתמו, וגם אז ינחמו את עצמם בהשוואה בין הנוחות של ההווה לקשיים של העבר: כמה התברכו כולם להיות מוגנים כאן, כשאנשים רבים כל כך סובלים בעולם שבחוץ, אשר – לדברי אד – רק הולך ומתחרבן. יחד עם זאת, הסופרת אינה מתיחסת בחיבה מיוחדת אל גיבוריה המיוסרים: הן סטן והן שרמיין, כל אחד בדרכו המבזה, פסיביים, החל בכניעתם למשבר וכלה בהשתעבדותם לפרויקט.

"והלב הולך אחרון" הוא ספר גדוש רעיונות, חלקם גלויים, חלקם סמויים למחצה, שזורים בחוכמה בסיפור. נראה לי שהמרכזי שבהם נוגע לחופש הבחירה, והוא מובע במלים מפורשות ממש בסיום, אחרי שלכאורה ענין זה ירד מן הפרק: "לא עדיף לעשות משהו כי החלטת לעשות אותו ולא כי את מוכרחה? […] את מעדיפה כפיה? כמו אקדח לראש? את רוצה שההחלטה תילקח ממך כך שלא תהיי אחראית לפעולות שלך? כפי שאת יודעת היטב, יש בזה משהו מפתה מאוד". הספר עוסק, בין השאר, בחמדנות קפיטליסטית שמטבעה הולכת ומועצמת ואינה יודעת שובעה, במוסר תחת לחץ, בתירוצים שאנשים נורמטיביים נותנים לעצמם כדי להצדיק מעשים נוראים, בנוחות שבמתן השליטה בידי אחרים. נושא מרכזי נוסף הוא הזהות האנושית בעידן טכנולוגי, כשיותר ויותר תחומים רגשיים ואישיים מופקדים בידי בוטים. האחידות הגלובלית גם היא מקבלת התיחסות רחבה: אם אדם כלשהו היה מועבר לכאן בטלפורטציה, לא היה לו שמץ מושג היכן הוא נמצא – איזו עיר, איזו ארץ אפילו. הוא רק היה יודע שהוא בנקודה כלשהי במאה העשרים ואחת. הכל חומרים גנריים. העלילה מגיעה באחד מפיתוליה אל ווגאס, עיר הבנויה כולה על חיקויים, חיקויי מבנים מן העולם, כפילי אלביס ומרילין, ואלפי מבקרים המתמכרים לזיוף. סקס משחק תפקיד מרכזי בעלילה ככוח מניע רב עוצמה, מדרבן לקחת סיכונים, משמש קלף מיקוח, מטבע עובר לסוחר, אמצעי סחיטה, הופך את האדם לתוצר של תשוקותיו.

מרגרט אטווד רקחה דיסטופיה מעוררת אימה, שממש מחייבת בצמתי החלטה רבים לעצור את הקריאה ולהרהר באפשרויות, ורק אחר כך לפנות לראות מה היתה הבחירה של גיבורי הספר. הארועים הגלובליים משפיעים השפעה מכרעת על גיבוריה, בעיקר על זוג הצעירים. הדמות המעניינת ביותר בעיני היא זו של שרמיין, בחורה ריקנית למדי, שגם בעת משברים קשים מחשבותיה נודדות לבגדים ולתסרוקות. שרמיין נוחה להשפעה, ברבי מבחוץ, מעוותת מבפנים בשל ילדות קשה שהותירה בה צלקות, מעוררת רחמים וטינה בעת ובעונה אחת. סטן, היציב יותר, מגלה אף הוא שתחת לחץ מחשבותיו המיושבות יוצאות משליטה.

יעל אכמון העניקה לספר תרגום יפה ויצירתי. שם העיירה, אסימילציה, ומשחקי המלים הנובעים ממנו, הם פתרון עברי מוצלח לשם המקורי Consilience. גם ההחלטה לשמר בעברית מלים כמו פאקינג וקוּל, שהן חלק משפת הדיבור במקומותינו, מוצלחת בעיני. אמרי זרטל עיצב עטיפה מינימליסטית הולמת.

תוך כדי קריאה סימנתי לעצמי מראי מקום רבים של רעיונות שצצים בעלילה ללא הרף. בשולים הסופרת מתיחסת לתרבות הדיון (בלוגרים מסוימים מחו, אחרים הסכימו, ובתוך זמן קצר "קומוניסטית" ו"פשיסט" ו"פסיכופתיה" ו"טיפול רופס בפשע" והמונח החדש, "נוירו-סרסורים", נורו הלוך ושוב), לחוסר היכולת, או לחוסר הרצון, לרדת לחקרה של האמת (כי לכל סיפור יש שני צדדים, לפחות שני צדדים), ועוד ועוד. השפע המבריק הזה, יחד עם כתיבה סוחפת, שלמרות כובד הסיפור לא נעדר ממנה הומור ציני, הם ממאפייני כתיבתה של מרגרט אטווד, והם שעושים את הספר הזה ראוי לקריאה ולמחשבה.

The Heart Goes Last – Margaret Atwood

כנרת זמורה ביתן

2019 (2015)

תרגום מאנגלית: יעל אכמון

הפסגה / אהרן אפלפלד

992754

במקום מבודד, על פסגת הר, מצוי פנסיון, שנרכש על ידי יהודי בשם באלאבן, אשר הזניח עסקים אחרים, פורחים, והתמסר כל-כולו ליעודו החדש – להפוך את בני גזעו החלשים ליצורים חסונים. אורחי הפנסיון מגיעים אליו לשהות ארוכה, כזו הנדרשת במקרה של החלמה, רובם לאחר שעברו משבר כלשהו בחייהם בשל יהדותם. השהיה הארוכה בבידוד מאפשרת להם התבוננות מעמיקה בעצמם כיחידים וכחלק מעם.

לוטה, שאיתה נפתח הספר, היא שחקנית. באביב 1937 פוטרה מתפקידה לאחר שלושים שנות חברות בלהקת תיאטרון. היא היתה היהודיה היחידה בלהקה. ואף על פי כן, דברו על היהודים המשתלטים על התיאטרון ואינם נותנים דריסת רגל לכשרונות צעירים. לוטה, בעלת הנפש הבוהמית, אינה מסתדרת עם בתה היחידה, השונה ממנה, ועם גיסה הנוצרי, והיא בוחרת לעבור אל הפנסיון, המצטייר בעיניה כמרכז רוחני. כאן תפגוש לוטה את השוהים האחרים, אותם מנסה באלאבן "לנקות" מסממנים יהודיים באמצעות ספורט ועבודת אדמה. אחת השוהות מבקשת לקיים אורח חיים נקי מכל רבב יהודי. אחר מספר שהמיר את דתם של בניו לנצרות בעודם צעירים, שכן "ידעתי כי אסור לי לכלוא אותם בכלוב זה המכונה גטו יהודי והענקתי להם את החירות לבחור, נקודת תצפית, אל יבואו ויאשימו את אביהם שהנחיל להם מחלה ממארת". את אחד האנשים סירב באלאבן לקבל באומרו, כי זהו יהודי ללא תקנה, אך הקסם האישי שלו מחבב אותו על יושבי המקום למקום אורח חייו הנרפה. אורח נוסף, אחוז מרה שחורה, רואה ביהודים שבט עגום שאת עוגמתו הוא מנחיל לצאצאיו.

בידיעת העתיד הקרוב הניצב לפתחם של גיבורי הספר, עתיד שניצניו צצים בסיומו של הספר בדמות מהלומות שסופגים האנשים בבואם אל הכפר הסמוך לרכוש מצרכים, הדיון הפנימי שעורך כל אחד מהם באשר לזהותו מקבל גוון טרגי. אך לא רק העתיד הופך את הדיון למופרך: הספר נושא מסר על גורל שלא ניתן להתנער ממנו. במקום שנועד להביא מרגוע, שתי נשים מתאבדות, ובאלאבן עצמו נסחף אל מנהגיהם של אורחיו, מאבד את חוסנו ונופל למשכב.

"הפסגה" רואה אור שנה אחרי מותו של אהרן אפלפלד. ועל פי דברי העורך יגאל שוורץ הסופר סמך ידו על כתב היד של הספר. יש להודות כי ניכר בו חוסר ליטוש, והסיפור לוקה בקצוות פרומים ובהעדר הידוק מוקפד. האם מן הראוי להוציא לאור ספר שהסופר לא הספיק לערוך סופית? לדעתי לא. אך עדיין, גם ללא ליטוש, אפלפלד מעורר מחשבה כתמיד.

פרק ראשון בקישור

כנרת זמורה ביתן

2019

משפט חוזר / ליעד שהם

mishpat_hozer_master

רובי ברגר הוא סנגור מנוסה, בעל ותק של כעשרים וחמש שנים בטיפול בתיקים פליליים. מנסיונו הוא יודע שקשה עד מאוד לגרום למערכת המשפט להורות על משפט חוזר, אבל כשדנה לביא מבקשת ממנו לנסות להשיג משפט כזה עבור אביה, שהורשע ברצח, הוא נעתר. הסיבה להסכמתו אינה נעוצה במקרה עצמו, לגביו אין לו שום מידע, אלא במניע אישי: המדובב שגרם לאביה של דנה להודות ברצח, הוא אותו מדובב שבשלו אחד מלקוחותיו של ברגר הורשע, ולאחר מכן התאבד. ברגר יוצא, אם כך, למשימה ספקני, אבל כשבשל החקירה הוא מקבל איומים על חייו ועל חיי ילדיו, הוא מסיק שאולי יש דברים בגו, וספקנותו הופכת לנחישות.

בדומה לספריו האחרים של ליעד שהם שקראתי – "אם המושבות" שעסק בקשרי הון-שלטון, "יום הדין" שסבב סביב השחיתות במערכת החוק והמשפט, ועוד – גם בספר הזה המקרה הפרטי הוא הציר שסביבו מוצגות תופעות מן היומיום הישראלי, והפעם הדגש הוא על עבודת המשטרה. הספר מתאר התבייתות על חשוד אחד מבלי לבדוק אלטרנטיבות, עסקות טיעון עם עבריינים, חקירות מתישות, אי נכונות להודות בטעות. נושא מרכזי נוסף, כפי שעולה משמו של הספר, הוא הגלייתו של הסעיף בחוק, המאפשר קיום משפט חוזר, אל השוליים הנידחים והנשכחים של ספר החוקים. דנה, שעשתה שיעורי בית לפני שפנתה אל ברגר, למדה ממחקרים שנעשו בארצות הברית על המספר המבהיל של מורשעים על לא עוול בכפם. אמנם המשפט האמריקאי נסמך על שיטת המושבעים, אך סביר להניח שגם בבתי הכלא בארץ יושבים חפים מפשע, וסיכוייהם לזכות במשפט חוזר קלושים עד אפסיים.

עוד בדומה לספרים האחרים של הסופר, גם כאן לדמות הראשית יש חיים מחוץ לחקירה. ברגר הוא גרוש, אב לשני ילדים בוגרים, שעדיין לא הגדיר לעצמו את תפקידו כאב. גם לסטטוס המשפחתי החדש שלו עדיין לא הסתגל, והקשר הרומנטי שלו עם פרקליטת המחוז מבשיל במהלך העלילה.

אני נהנית לקרוא את ספריו של ליעד שהם, אבל הספר הזה אינו עומד ברמתם של האחרים. ליקוי אחד הוא סגנונו של ברגר, שמתבטא בשורות מחץ, וכל אסון נחווה אצלו, באופן בלתי משכנע, כהזדמנות לשנינה. הליקוי המהותי יותר הוא בחוסר יכולתו של ברגר לפצח מיד את המסתורין שבפניו הוא ניצב. המידע שברשותו זהה לגמרי לזה שמספק הסופר לקוראים, ובכל זאת לקח לו למעלה ממאתים עמודים להבין את מה שברור לחלוטין כבר בפרקים הראשונים. אם היה גיבורו של הספר סנגור כושל, ניחא. אבל ברגר מנוסה וחד עין, ולמרות כל הרמזים הברורים הוא אינו רואה את מה שמתחת לאפו. לא הגיוני. על החולשה הסיפורית מחפים חלקית הפן המציאותי והעובדתי בספר, והסגנון הקריא והשוטף של הספר.

כנרת זמורה ביתן

2010

מספר אפס / אומברטו אקו

981378

קולונה, גבר בן חמישים ומשהו, מתפרנס, כהגדרתו, "בתור כתבן". קצת ביקורות תיאטרון, קצת תיקון טיוטות, לפעמים לקטורה. הוא חולם על כתיבת ספר, אך אינו מאמין ביכולתו להגשים את החלום. כשנופלת לידיו ההזדמנות לכתוב כסופר צללים, הוא מקבל את ההצעה, בהעדר אלטרנטיבה מפתה יותר. מי שפנה אליו הוא עיתונאי, שמתכנן להוציא לאור עתון חדש בחסותו של איל הון. למעשה, התכנית ככל הנראה לא תתממש, שכן האפוטרופוס מבקש רק ליצור מצג שווא של יכולת להפוך לבעל עתון כהפגנת כוח, אבל עובדה זו ידועה רק לעורך ולקולונה. חברי המערכת האחרים מתבקשים להאמין שהם שותפים ליצירת כתב-עת מסוג חדש, "מחר" שמו, שלא יסתפק בדיווח על עובדות יבשות, אלא יספק גם תחזיות והערכות עתידיות. עבודתם המשותפת אמורה להמשך כשנה, ואודותיה מבקש העורך לכתוב בספר, שאותו כאמור יכתוב קולונה.

"מספר אפס" מורכב משני נושאים מרכזיים. האחד הוא התיאוריה שמגבש אחד העתונאים לגבי מותו של מוסוליני קרוב לחמישים שנה קודם למועד עלילת הספר. מבחינת ההיסטוריונים, העובדות שאינן שנויות במחלוקת הן תפיסתו של מוסוליני שניסה להמלט, הוצאתו להורג ביריות (לא לגמרי ברור על ידי מי), וההתעללות בגופתו. העתונאי בְּרָגָאדוצ'ו, ששמו ניתן לפירוש כרברבן יומרני או כמקלחת רפש, מאמין כי האיש שנורה היה כפיל, ומוסוליני עצמו נמלט בחסות הותיקן, ככל הנראה לארגנטינה. את ההוכחה לתיאוריה שלו הוא מוצא בגילויים שאכן נפוצו ברבים בשנות ה-90, בדבר מבצע גלאדיו. במבצע זה, שתוכנן על ידי מעצמות המערב, הוחזקו רשתות סמויות צבאיות למחצה באיטליה, מוכנות להתנגד לכיבוש סובייטי (מבצעים דומים, שכונו stay behind, תוכננו גם במדינות אחרות באירופה שאחרי מלחמת העולם השניה).

הנושא המרכזי השני הוא התנהלות התקשורת. ישיבות המערכת של "מחר" חושפות את כל הצביעות והשקר שמאחורי ה"אוביקטיביות" העתונאית. הנה מספר דוגמאות:

"תתאמנו איך ליצור חדשות במקומות שלא היו בהם חדשות או שלא היה אפשר להבחין בהן".

"הקורא דווקא מצפה לביטויים האלה. ככה הרגילו אותו כל העתונים. הקורא מבין את מה שקורה רק אם אומרים – אנחנו ניצבים כחומה בצורה, הממשלה מודיעה בצער ובכאב, הרחוב גועש כולו…"

"אנשים בהתחלה לא יודעים מה הנטיות שלהם. אנחנו באים ואומרים להם מהן, ואז הם תופסים שאלה אכן היו הנטיות שלהם".

"ובכלל, מי קורא ספרים שהעתונים מבקרים? בדרך כלל אפילו לא המבקר עצמו".

אומברטו אקו כותב יפה ואינטליגנטי, אבל למען האמת אין בספר חידוש או אמירה מעניינת. למדתי על גלאדיו, נהניתי מדמותו של קולונה ומן המתח המובנה בעלילה, אבל אני לא מרגישה שהועשרתי, או שחוויתי חוויה עמוקה, כפי שאפשר לצפות מאקו. מכיוון שהספר מאוד איטלקי, אני תוהה אם יש בו מסרים שמובנים יותר לקורא המקומי. בעמודים המסיימים את הספר מובעות דעות על החברה האיטלקית מפי קולונה ועתונאית נוספת, ולפיהן "תמיד היינו עם של פגיונות ורעלים, אנחנו מחוסנים, איזה סיפור חדש שלא יספרו לנו, תמיד נגיד שכבר שמענו דברים גרועים מזה", וגם "אנחנו מתרגלים לזה שאנחנו מאבדים את רגש הבושה". אולי אל המסקנות הללו מכוון הסיפור כולו.

בשל ריבוי האזכורים האיטלקיים אני מניחה שהתרגום היה מאתגר. אריה אוריאל עמד בו יפה, והקריאה בספר זורמת למרות ריבוי הערות שוליים.

Numero Zero – Umberto Eco

כנרת זמורה ביתן

2016 (2015)

תרגום מאיטלקית: אריה אוריאל

אמני הזיכרון / ג'פרי מור

D790D79ED7A0D799_D794D796D799D79BD7A8D795D79F1

נואל בורון, גבר כבן שלושים ושלוש, ניחן בשתי תכונות יוצאות דופן, סינסתזיה וזכרון יתר. בשל הסינסתזיה – עירוב חושים – מוחו דומה לעתים לקליידוסקופ, כשמלים נחוות כצבעים, והוא נסחף אתן ומאבד אחיזה בסביבתו. זכרון היתר גורם לו תחושה של עומס, או בלשונו, מוחו "דומה למחשב עם יותר נתוני קלט מכפי שהוא תוכנן לעבד. האט, קפא, היתקע, אתחל מחדש – חיי בקיצור נמרץ". כשהיה ילד הקיפו אותו הוריו באהבה, אביו חיבב עליו את המדע ואת הספרות, ונואל היה סבור כי שניהם מושלמים וכלילי יופי מכל בחינה, האנשים היחידים שקולותיהם לא הטריפו את מוחו. האב, שקרס תחת לחץ עבודה, וסבל מדכאון ומפחדים, התאבד, ונואל מתגורר כעת עם אמו, שלמרות גילה הצעיר יחסית מפתחת אלצהיימר. בעוד נואל אוגר עוד ועוד זכרונות, אמו סטלה מאבדת את שלה.

נואל מצטט את אייריס מרדוק, שעל מחלת האלצהיימר שלה אמרה כי "זו מחלה שהורגת שני אנשים", בהתיחסה אל עצמה ואל בעלה, שסעד אותה. נואל, שבחר לטפל באמו לבדו, ונמנע מלשתף במצבה אפילו את חברו היחיד נורוול, מבין את חשיבות השיתוף והתמיכה של הקרובים אליו, כשהוא מאפשר לג'יי-ג'יי, חבר שביתו נשרף, לגור אצלו. מאוחר יותר יצטרפו אליהם סמירה, שמאמינה בטיפול באמצעות האמנות, ונורוול, שלמרות הפסימיות והציניות שלו יתרום את חלקו לביתיות יוצאת הדופן שנוצרת סביב סטלה.

בשל תכונותיו היחודיות של נואל, המהוות מעלה אך גם מכשול, לימודיו לא היו מסודרים, והתפרשו על תחומים מגוונים, אך התחום שמעניין אותו במיוחד הוא הפרמקולוגיה, במטרה למצוא תרופה שתשיב אליו את אמו. הוא מכיר במגבלותיו, שכן, כפי שהוא אומר, "המוח שלי הוא מוזיאון, ספריה – לא אולם דיונים, לא כור היתוך". מאמציו מקבלים דחיפה קדימה, כשהוא משלב כוחות עם ג'יי-ג'יי, שהוא, כדבריו "מין גאון מפגר, אידיאליסט עילאי שהמוח שלו עובד אחרת […]. הוא נותן לגחמות ולאינסטינקטים שלו להוביל אותו. הוא מבצע את הזינוק הגדול, הזינוק המשוגע".

ברקע, מעורב בכל פרט, מרחף דוקטור אמיל וורטה, נוירופסיכולוג, מושיע על פי גרסת נואל, שטן על פי גרסת נורוול. נואל מטופל אצלו מאז ילדותו, ומועסק על ידו במחלקה לפסיכולוגיה ניסויית באוניברסיטת קוויבק. הוא דוחה אחת לאחת את טענותיו של נורוול כלפי הרופא, לפיהן הוא גונב רעיונות מעוזריו ומפרסם אותם כשלו, ומבצע ניסויים בבני אדם. מי הוא באמת? התשובה תשאר מעורפלת.

יש בסגנון הכתיבה של הספר משום חיקוי של הדחיסות שבמוחו של נואל. שפע של פרטים, ידע בתחומים שונים, דיאלוגים מהירים, חלומות, רעיונות פרועים, רגשות מבולבלים. למרות שאני אוהבת לחפש הרחבות לידע שאני מוצאת בספרים, נאלצתי להמנע מכך הפעם, כדי לא לגרור את קריאת הספר על פני תקופה ארוכה. בחרתי לפיכך להתמקד בנואל, בגישושיו למצוא את מקומו בעולם, ובהתמודדות האוהבת שלו עם מחלתה של אמו. אם מנפים את הססגוניות של הספר, נותרים עם סיפור נוגע ללב, וגם עם כמה תובנות ועצות שכדאי לתת עליהן את הדעת, כמו עשרת הדברות למטפל שמנסחים סמירה וג'יי-ג'יי כדי להקל על נואל. בין השאר הם מזכירים לו להקפיד על בריאותו שלו, מבקשים ממנו לזכור שהחולה אינה מקשה עליו בכוונה, ממליצים לו לפתח חוש הומור, ולהתמקד במה שנשאר ולא במה שאבד.

תוך כדי קריאה חשבתי שהספר מוזר, ופה ושם התקשיתי לעכל את השפע שגלש לעתים להזיה. אבל המוזרות והבלבול לא יכלו לפגום ביופי ובאהבה שבספר, ואיכשהו התגבשו בסופו של דבר כל המרכיבים יחדיו ליצירה מאתגרת, יוצאת דופן ובעלת ערך.

The Memory Artists – Jeffrey Moore

כנרת זמורה ביתן

2008 (2004)

תרגום מאנגלית: מיכל קירזנר-אפלבוים

אהובה קטנה / קים ון קוטן

992209

פוק בת החמש עוברת עם אמה לגור בחברת גבר שלא פגשה מעולם. רכושן הדל נשאר מאחור, הקשר עם אביה נותק מזמן, ושום הסבר לא ניתן לה באשר לתמורה בחייהן. עבור האם הילדותית, רודפת התענוגות הנרקיסיסטית, השינוי מבורך: מחיי דלות ומנסיונות כושלים להסתדר בכוחות עצמה, היא נוחתת אל עושר ללא תחתית. עבור הבת השינוי פותח שער לגיהינום.

קים ון קוטן מספרת על חייה של פוק, שדמותה מבוססת על חברתה של הסופרת, מגיל חמש ועד גיל ארבע-עשרה. הגבר, המציף את האם ואת הבת במתנות יקרות, ואף נישא לאם על פי דרישתה, מתעלל מינית בילדה החל מן היום הראשון. בתמימות מצמררת מספרת פוק, שהתבגרה בטרם עת, על צילומי עירום שנכפים עליה, על חפיפת ראש טקסית שמבצע הגבר, על ביקוריו הליליים, על השירותים המיניים שהיא נדרשת לספק לו. וכל זה תחת אפה של האם שמסרבת לראות. הגבר, שמאלץ אותה לקרוא לו אבא, קובע כללי התנהגות מחמירים, וכופה אותם באלימות. בשל הכללים האלה, ביניהם האיסור להביא חברים הביתה, ומשום שהיא מסתגרת בתוך סודה הנורא, חבריה רואים בה ילדה מוזרה, ואין לה אף נפש חיה שלפניה תוכל לשפוך את לבה. האדם היחיד שעליו היא סומכת, מורה בבית ספרה, מבין שהילדה במצוקה ומגשש לחשוף את צפונותיה, אך אינו מתעקש כשהיא מתקשה להגיב לגישושיו. רק כשהתמוטטות פיזית מביאה אותה לבית-חולים, הרחק מ"אבא", היא מתחילה להפתח. וגם אז היא לגמרי לבדה.

"אהובה קטנה" הוא ספר חונק, קשה לעיכול. למרות זאת, מן הראוי לקרוא אותו, הן בשל איכותו הספרותית, והן כדי לחזור ולהזכיר שילדות כמו פוק סובלות סביבנו יום יום ושעה שעה, ויש לתת את הדעת לסימני האזהרה ולהושיט יד מסייעת.

Lieveling – Kim van Kooten

כנרת זמורה ביתן

2018 (2015)

תרגום מהולנדית: גיא קמפינסקי

המתופפת הקטנה / ג'ון לה-קארה

992155

המתופפת הקטנה היא צ'רלי, שחקנית בריטית, אנרכיסטית רדיקלית בעיני עצמה, בת למשפחה בורגנית שירדה מנכסיה לאחר שאבי המשפחה מעל בכספים ונאסר. בשנות ה-70 וה-80 ביצעו ארגוני טרור פלשתינים שורה של פיגועים נגד מטרות ישראליות, וגייסו לשורותיהם צעירות אירופאיות שנמשכו אל הקסם המזרחי ואל ההרפתקה. שולמן, איש המוסד הבדוי בספר, מחליט לנצל עובדה זו לטובת המצוד אחר הטרוריסטים. הוא מגייס את צ'רלי, בודה לה זהות של פילגשו של טרוריסט שנהרג, וממתין שהמבוקש מספר אחת שלו, אחיו של ההרוג, יבלע את הפתיון ומחבואו יתגלה. הסיפור נע בין יוון, גרמניה, בריטניה ולבנון, ובמהלכו צ'רלי תעבור תהפוכות אידאולוגיות ורגשיות, אך בראש וראשונה תונע על ידי האהבה.

ג'ון לה-קארה כתב ספר איטי, המלווה את צ'רלי יום אחר יום, אך למרות שהוא מפורט מאוד ומדקדק בפרטים, צ'רלי נותרת במידה רבה תעלומה. אולי הסיבה לכך היא הקלות בה ניתן להשפיע עליה ולהניע אותה ואת רגשותיה. נקודת המוצא שלה היא פרו פלשתינית, ובאופן מעורפל היא בעד שלום עולמי – סיסמה שאין לה מושג איך להגשים. המפעיל שלה, שאותו היא מכירה בשם ג'וזף, הוא הראשון בתור ההתאהבויות שלה, ובגללו, כמו גם בגלל שולמן, המערער על כל אחת מעמדותיה, היא מקבלת את נקודת המבט הישראלית בסכסוך. כשהיא מתאהבת במישל הטרוריסט, רגע לפני מותו, וביתר שאת כשהיא מגיעה ללבנון, עמדותיה עוברות מהפך נוסף. כאמור, דעותיה אינן מבוססות עובדות או נובעות מאינטלקט, אלא מונעות מרגש. למעשה, למרות ש"המתופפת הקטנה" הוא יותר רומן פסיכולוגי מאשר ספר ריגול, צ'רלי, שכל פרט בחייה חשוף וגלוי, נותרת לא ברורה. אולי במתכוון, ואולי הלכי הרוח דמויי השבשבת שלה הם המגדירים אותה.

הספר, המעוגן בתקופה שמשמשת לו רקע מציאותי, אינו יכול שלא לגעת בפוליטיקה, ולדעתי יש בו הטיה פרו פלשתינית, אך גם להשקפה הישראלית הרשמית ניתן ביטוי, ובאופן כללי אין תחושה שהסופר ביקש לקדם מסר פוליטי.

יש בספר משהו תיאטרלי, בניגוד לאקשן ריגול קולנועי, ולא רק בגלל עיסוקה של צ'רלי. העלילה ברובה אינטימית, מתנהלת בשיחות בין הדמויות, רוקמת דמיונות ההופכים למציאות. המתח נבנה מציפיה, מפחד, מחוסר ודאות, ולא מפעילות אלימה. הבמה ניתנת ברובה למחשבות ולרגשות ולתרגילים פסיכולוגיים, ואלה, יחד עם הדמויות הלא לגמרי מפוענחות והלא מושלמות – כמו במציאות – משתלבים לעלילה שאינה יכולה להקרא על פני השטח, אלא מחייבת מאמץ מהנה ומתגמל.

The Little Drummer Girl – John Le Carré

כנרת זמורה ביתן

1984 (1983)

תרגום מאנגלית: כרמית גיא

200px-D794D79ED7AAD795D7A4D7A4D7AA_D794D7A7D798D7A0D794_123