תגית: כנרת זמורה ביתן דביר

במקום מבודד, על פסגת הר, מצוי פנסיון, שנרכש על ידי יהודי בשם באלאבן, אשר הזניח עסקים אחרים, פורחים, והתמסר כל-כולו ליעודו החדש – להפוך את בני גזעו החלשים ליצורים חסונים. אורחי הפנסיון מגיעים אליו לשהות ארוכה, כזו הנדרשת במקרה של החלמה, רובם לאחר שעברו משבר כלשהו בחייהם בשל יהדותם. השהיה הארוכה בבידוד מאפשרת להם התבוננות מעמיקה בעצמם כיחידים וכחלק מעם.

לוטה, שאיתה נפתח הספר, היא שחקנית. באביב 1937 פוטרה מתפקידה לאחר שלושים שנות חברות בלהקת תיאטרון. היא היתה היהודיה היחידה בלהקה. ואף על פי כן, דברו על היהודים המשתלטים על התיאטרון ואינם נותנים דריסת רגל לכשרונות צעירים. לוטה, בעלת הנפש הבוהמית, אינה מסתדרת עם בתה היחידה, השונה ממנה, ועם גיסה הנוצרי, והיא בוחרת לעבור אל הפנסיון, המצטייר בעיניה כמרכז רוחני. כאן תפגוש לוטה את השוהים האחרים, אותם מנסה באלאבן "לנקות" מסממנים יהודיים באמצעות ספורט ועבודת אדמה. אחת השוהות מבקשת לקיים אורח חיים נקי מכל רבב יהודי. אחר מספר שהמיר את דתם של בניו לנצרות בעודם צעירים, שכן "ידעתי כי אסור לי לכלוא אותם בכלוב זה המכונה גטו יהודי והענקתי להם את החירות לבחור, נקודת תצפית, אל יבואו ויאשימו את אביהם שהנחיל להם מחלה ממארת". את אחד האנשים סירב באלאבן לקבל באומרו, כי זהו יהודי ללא תקנה, אך הקסם האישי שלו מחבב אותו על יושבי המקום למקום אורח חייו הנרפה. אורח נוסף, אחוז מרה שחורה, רואה ביהודים שבט עגום שאת עוגמתו הוא מנחיל לצאצאיו.

בידיעת העתיד הקרוב הניצב לפתחם של גיבורי הספר, עתיד שניצניו צצים בסיומו של הספר בדמות מהלומות שסופגים האנשים בבואם אל הכפר הסמוך לרכוש מצרכים, הדיון הפנימי שעורך כל אחד מהם באשר לזהותו מקבל גוון טרגי. אך לא רק העתיד הופך את הדיון למופרך: הספר נושא מסר על גורל שלא ניתן להתנער ממנו. במקום שנועד להביא מרגוע, שתי נשים מתאבדות, ובאלאבן עצמו נסחף אל מנהגיהם של אורחיו, מאבד את חוסנו ונופל למשכב.

"הפסגה" רואה אור שנה אחרי מותו של אהרן אפלפלד. ועל פי דברי העורך יגאל שוורץ הסופר סמך ידו על כתב היד של הספר. יש להודות כי ניכר בו חוסר ליטוש, והסיפור לוקה בקצוות פרומים ובהעדר הידוק מוקפד. האם מן הראוי להוציא לאור ספר שהסופר לא הספיק לערוך סופית? לדעתי לא. אך עדיין, גם ללא ליטוש, אפלפלד מעורר מחשבה כתמיד.

פרק ראשון בקישור

כנרת זמורה ביתן

2019

רובי ברגר הוא סנגור מנוסה, בעל ותק של כעשרים וחמש שנים בטיפול בתיקים פליליים. מנסיונו הוא יודע שקשה עד מאוד לגרום למערכת המשפט להורות על משפט חוזר, אבל כשדנה לביא מבקשת ממנו לנסות להשיג משפט כזה עבור אביה, שהורשע ברצח, הוא נעתר. הסיבה להסכמתו אינה נעוצה במקרה עצמו, לגביו אין לו שום מידע, אלא במניע אישי: המדובב שגרם לאביה של דנה להודות ברצח, הוא אותו מדובב שבשלו אחד מלקוחותיו של ברגר הורשע, ולאחר מכן התאבד. ברגר יוצא, אם כך, למשימה ספקני, אבל כשבשל החקירה הוא מקבל איומים על חייו ועל חיי ילדיו, הוא מסיק שאולי יש דברים בגו, וספקנותו הופכת לנחישות.

בדומה לספריו האחרים של ליעד שהם שקראתי – "אם המושבות" שעסק בקשרי הון-שלטון, "יום הדין" שסבב סביב השחיתות במערכת החוק והמשפט, ועוד – גם בספר הזה המקרה הפרטי הוא הציר שסביבו מוצגות תופעות מן היומיום הישראלי, והפעם הדגש הוא על עבודת המשטרה. הספר מתאר התבייתות על חשוד אחד מבלי לבדוק אלטרנטיבות, עסקות טיעון עם עבריינים, חקירות מתישות, אי נכונות להודות בטעות. נושא מרכזי נוסף, כפי שעולה משמו של הספר, הוא הגלייתו של הסעיף בחוק, המאפשר קיום משפט חוזר, אל השוליים הנידחים והנשכחים של ספר החוקים. דנה, שעשתה שיעורי בית לפני שפנתה אל ברגר, למדה ממחקרים שנעשו בארצות הברית על המספר המבהיל של מורשעים על לא עוול בכפם. אמנם המשפט האמריקאי נסמך על שיטת המושבעים, אך סביר להניח שגם בבתי הכלא בארץ יושבים חפים מפשע, וסיכוייהם לזכות במשפט חוזר קלושים עד אפסיים.

עוד בדומה לספרים האחרים של הסופר, גם כאן לדמות הראשית יש חיים מחוץ לחקירה. ברגר הוא גרוש, אב לשני ילדים בוגרים, שעדיין לא הגדיר לעצמו את תפקידו כאב. גם לסטטוס המשפחתי החדש שלו עדיין לא הסתגל, והקשר הרומנטי שלו עם פרקליטת המחוז מבשיל במהלך העלילה.

אני נהנית לקרוא את ספריו של ליעד שהם, אבל הספר הזה אינו עומד ברמתם של האחרים. ליקוי אחד הוא סגנונו של ברגר, שמתבטא בשורות מחץ, וכל אסון נחווה אצלו, באופן בלתי משכנע, כהזדמנות לשנינה. הליקוי המהותי יותר הוא בחוסר יכולתו של ברגר לפצח מיד את המסתורין שבפניו הוא ניצב. המידע שברשותו זהה לגמרי לזה שמספק הסופר לקוראים, ובכל זאת לקח לו למעלה ממאתים עמודים להבין את מה שברור לחלוטין כבר בפרקים הראשונים. אם היה גיבורו של הספר סנגור כושל, ניחא. אבל ברגר מנוסה וחד עין, ולמרות כל הרמזים הברורים הוא אינו רואה את מה שמתחת לאפו. לא הגיוני. על החולשה הסיפורית מחפים חלקית הפן המציאותי והעובדתי בספר, והסגנון הקריא והשוטף של הספר.

כנרת זמורה ביתן

2010

קולונה, גבר בן חמישים ומשהו, מתפרנס, כהגדרתו, "בתור כתבן". קצת ביקורות תיאטרון, קצת תיקון טיוטות, לפעמים לקטורה. הוא חולם על כתיבת ספר, אך אינו מאמין ביכולתו להגשים את החלום. כשנופלת לידיו ההזדמנות לכתוב כסופר צללים, הוא מקבל את ההצעה, בהעדר אלטרנטיבה מפתה יותר. מי שפנה אליו הוא עיתונאי, שמתכנן להוציא לאור עתון חדש בחסותו של איל הון. למעשה, התכנית ככל הנראה לא תתממש, שכן האפוטרופוס מבקש רק ליצור מצג שווא של יכולת להפוך לבעל עתון כהפגנת כוח, אבל עובדה זו ידועה רק לעורך ולקולונה. חברי המערכת האחרים מתבקשים להאמין שהם שותפים ליצירת כתב-עת מסוג חדש, "מחר" שמו, שלא יסתפק בדיווח על עובדות יבשות, אלא יספק גם תחזיות והערכות עתידיות. עבודתם המשותפת אמורה להמשך כשנה, ואודותיה מבקש העורך לכתוב בספר, שאותו כאמור יכתוב קולונה.

"מספר אפס" מורכב משני נושאים מרכזיים. האחד הוא התיאוריה שמגבש אחד העתונאים לגבי מותו של מוסוליני קרוב לחמישים שנה קודם למועד עלילת הספר. מבחינת ההיסטוריונים, העובדות שאינן שנויות במחלוקת הן תפיסתו של מוסוליני שניסה להמלט, הוצאתו להורג ביריות (לא לגמרי ברור על ידי מי), וההתעללות בגופתו. העתונאי בְּרָגָאדוצ'ו, ששמו ניתן לפירוש כרברבן יומרני או כמקלחת רפש, מאמין כי האיש שנורה היה כפיל, ומוסוליני עצמו נמלט בחסות הותיקן, ככל הנראה לארגנטינה. את ההוכחה לתיאוריה שלו הוא מוצא בגילויים שאכן נפוצו ברבים בשנות ה-90, בדבר מבצע גלאדיו. במבצע זה, שתוכנן על ידי מעצמות המערב, הוחזקו רשתות סמויות צבאיות למחצה באיטליה, מוכנות להתנגד לכיבוש סובייטי (מבצעים דומים, שכונו stay behind, תוכננו גם במדינות אחרות באירופה שאחרי מלחמת העולם השניה).

הנושא המרכזי השני הוא התנהלות התקשורת. ישיבות המערכת של "מחר" חושפות את כל הצביעות והשקר שמאחורי ה"אוביקטיביות" העתונאית. הנה מספר דוגמאות:

"תתאמנו איך ליצור חדשות במקומות שלא היו בהם חדשות או שלא היה אפשר להבחין בהן".

"הקורא דווקא מצפה לביטויים האלה. ככה הרגילו אותו כל העתונים. הקורא מבין את מה שקורה רק אם אומרים – אנחנו ניצבים כחומה בצורה, הממשלה מודיעה בצער ובכאב, הרחוב גועש כולו…"

"אנשים בהתחלה לא יודעים מה הנטיות שלהם. אנחנו באים ואומרים להם מהן, ואז הם תופסים שאלה אכן היו הנטיות שלהם".

"ובכלל, מי קורא ספרים שהעתונים מבקרים? בדרך כלל אפילו לא המבקר עצמו".

אומברטו אקו כותב יפה ואינטליגנטי, אבל למען האמת אין בספר חידוש או אמירה מעניינת. למדתי על גלאדיו, נהניתי מדמותו של קולונה ומן המתח המובנה בעלילה, אבל אני לא מרגישה שהועשרתי, או שחוויתי חוויה עמוקה, כפי שאפשר לצפות מאקו. מכיוון שהספר מאוד איטלקי, אני תוהה אם יש בו מסרים שמובנים יותר לקורא המקומי. בעמודים המסיימים את הספר מובעות דעות על החברה האיטלקית מפי קולונה ועתונאית נוספת, ולפיהן "תמיד היינו עם של פגיונות ורעלים, אנחנו מחוסנים, איזה סיפור חדש שלא יספרו לנו, תמיד נגיד שכבר שמענו דברים גרועים מזה", וגם "אנחנו מתרגלים לזה שאנחנו מאבדים את רגש הבושה". אולי אל המסקנות הללו מכוון הסיפור כולו.

בשל ריבוי האזכורים האיטלקיים אני מניחה שהתרגום היה מאתגר. אריה אוריאל עמד בו יפה, והקריאה בספר זורמת למרות ריבוי הערות שוליים.

Numero Zero – Umberto Eco

כנרת זמורה ביתן

2016 (2015)

תרגום מאיטלקית: אריה אוריאל

נואל בורון, גבר כבן שלושים ושלוש, ניחן בשתי תכונות יוצאות דופן, סינסתזיה וזכרון יתר. בשל הסינסתזיה – עירוב חושים – מוחו דומה לעתים לקליידוסקופ, כשמלים נחוות כצבעים, והוא נסחף אתן ומאבד אחיזה בסביבתו. זכרון היתר גורם לו תחושה של עומס, או בלשונו, מוחו "דומה למחשב עם יותר נתוני קלט מכפי שהוא תוכנן לעבד. האט, קפא, היתקע, אתחל מחדש – חיי בקיצור נמרץ". כשהיה ילד הקיפו אותו הוריו באהבה, אביו חיבב עליו את המדע ואת הספרות, ונואל היה סבור כי שניהם מושלמים וכלילי יופי מכל בחינה, האנשים היחידים שקולותיהם לא הטריפו את מוחו. האב, שקרס תחת לחץ עבודה, וסבל מדכאון ומפחדים, התאבד, ונואל מתגורר כעת עם אמו, שלמרות גילה הצעיר יחסית מפתחת אלצהיימר. בעוד נואל אוגר עוד ועוד זכרונות, אמו סטלה מאבדת את שלה.

נואל מצטט את אייריס מרדוק, שעל מחלת האלצהיימר שלה אמרה כי "זו מחלה שהורגת שני אנשים", בהתיחסה אל עצמה ואל בעלה, שסעד אותה. נואל, שבחר לטפל באמו לבדו, ונמנע מלשתף במצבה אפילו את חברו היחיד נורוול, מבין את חשיבות השיתוף והתמיכה של הקרובים אליו, כשהוא מאפשר לג'יי-ג'יי, חבר שביתו נשרף, לגור אצלו. מאוחר יותר יצטרפו אליהם סמירה, שמאמינה בטיפול באמצעות האמנות, ונורוול, שלמרות הפסימיות והציניות שלו יתרום את חלקו לביתיות יוצאת הדופן שנוצרת סביב סטלה.

בשל תכונותיו היחודיות של נואל, המהוות מעלה אך גם מכשול, לימודיו לא היו מסודרים, והתפרשו על תחומים מגוונים, אך התחום שמעניין אותו במיוחד הוא הפרמקולוגיה, במטרה למצוא תרופה שתשיב אליו את אמו. הוא מכיר במגבלותיו, שכן, כפי שהוא אומר, "המוח שלי הוא מוזיאון, ספריה – לא אולם דיונים, לא כור היתוך". מאמציו מקבלים דחיפה קדימה, כשהוא משלב כוחות עם ג'יי-ג'יי, שהוא, כדבריו "מין גאון מפגר, אידיאליסט עילאי שהמוח שלו עובד אחרת […]. הוא נותן לגחמות ולאינסטינקטים שלו להוביל אותו. הוא מבצע את הזינוק הגדול, הזינוק המשוגע".

ברקע, מעורב בכל פרט, מרחף דוקטור אמיל וורטה, נוירופסיכולוג, מושיע על פי גרסת נואל, שטן על פי גרסת נורוול. נואל מטופל אצלו מאז ילדותו, ומועסק על ידו במחלקה לפסיכולוגיה ניסויית באוניברסיטת קוויבק. הוא דוחה אחת לאחת את טענותיו של נורוול כלפי הרופא, לפיהן הוא גונב רעיונות מעוזריו ומפרסם אותם כשלו, ומבצע ניסויים בבני אדם. מי הוא באמת? התשובה תשאר מעורפלת.

יש בסגנון הכתיבה של הספר משום חיקוי של הדחיסות שבמוחו של נואל. שפע של פרטים, ידע בתחומים שונים, דיאלוגים מהירים, חלומות, רעיונות פרועים, רגשות מבולבלים. למרות שאני אוהבת לחפש הרחבות לידע שאני מוצאת בספרים, נאלצתי להמנע מכך הפעם, כדי לא לגרור את קריאת הספר על פני תקופה ארוכה. בחרתי לפיכך להתמקד בנואל, בגישושיו למצוא את מקומו בעולם, ובהתמודדות האוהבת שלו עם מחלתה של אמו. אם מנפים את הססגוניות של הספר, נותרים עם סיפור נוגע ללב, וגם עם כמה תובנות ועצות שכדאי לתת עליהן את הדעת, כמו עשרת הדברות למטפל שמנסחים סמירה וג'יי-ג'יי כדי להקל על נואל. בין השאר הם מזכירים לו להקפיד על בריאותו שלו, מבקשים ממנו לזכור שהחולה אינה מקשה עליו בכוונה, ממליצים לו לפתח חוש הומור, ולהתמקד במה שנשאר ולא במה שאבד.

תוך כדי קריאה חשבתי שהספר מוזר, ופה ושם התקשיתי לעכל את השפע שגלש לעתים להזיה. אבל המוזרות והבלבול לא יכלו לפגום ביופי ובאהבה שבספר, ואיכשהו התגבשו בסופו של דבר כל המרכיבים יחדיו ליצירה מאתגרת, יוצאת דופן ובעלת ערך.

The Memory Artists – Jeffrey Moore

כנרת זמורה ביתן

2008 (2004)

תרגום מאנגלית: מיכל קירזנר-אפלבוים

פוק בת החמש עוברת עם אמה לגור בחברת גבר שלא פגשה מעולם. רכושן הדל נשאר מאחור, הקשר עם אביה נותק מזמן, ושום הסבר לא ניתן לה באשר לתמורה בחייהן. עבור האם הילדותית, רודפת התענוגות הנרקיסיסטית, השינוי מבורך: מחיי דלות ומנסיונות כושלים להסתדר בכוחות עצמה, היא נוחתת אל עושר ללא תחתית. עבור הבת השינוי פותח שער לגיהינום.

קים ון קוטן מספרת על חייה של פוק, שדמותה מבוססת על חברתה של הסופרת, מגיל חמש ועד גיל ארבע-עשרה. הגבר, המציף את האם ואת הבת במתנות יקרות, ואף נישא לאם על פי דרישתה, מתעלל מינית בילדה החל מן היום הראשון. בתמימות מצמררת מספרת פוק, שהתבגרה בטרם עת, על צילומי עירום שנכפים עליה, על חפיפת ראש טקסית שמבצע הגבר, על ביקוריו הליליים, על השירותים המיניים שהיא נדרשת לספק לו. וכל זה תחת אפה של האם שמסרבת לראות. הגבר, שמאלץ אותה לקרוא לו אבא, קובע כללי התנהגות מחמירים, וכופה אותם באלימות. בשל הכללים האלה, ביניהם האיסור להביא חברים הביתה, ומשום שהיא מסתגרת בתוך סודה הנורא, חבריה רואים בה ילדה מוזרה, ואין לה אף נפש חיה שלפניה תוכל לשפוך את לבה. האדם היחיד שעליו היא סומכת, מורה בבית ספרה, מבין שהילדה במצוקה ומגשש לחשוף את צפונותיה, אך אינו מתעקש כשהיא מתקשה להגיב לגישושיו. רק כשהתמוטטות פיזית מביאה אותה לבית-חולים, הרחק מ"אבא", היא מתחילה להפתח. וגם אז היא לגמרי לבדה.

"אהובה קטנה" הוא ספר חונק, קשה לעיכול. למרות זאת, מן הראוי לקרוא אותו, הן בשל איכותו הספרותית, והן כדי לחזור ולהזכיר שילדות כמו פוק סובלות סביבנו יום יום ושעה שעה, ויש לתת את הדעת לסימני האזהרה ולהושיט יד מסייעת.

Lieveling – Kim van Kooten

כנרת זמורה ביתן

2018 (2015)

תרגום מהולנדית: גיא קמפינסקי

המתופפת הקטנה היא צ'רלי, שחקנית בריטית, אנרכיסטית רדיקלית בעיני עצמה, בת למשפחה בורגנית שירדה מנכסיה לאחר שאבי המשפחה מעל בכספים ונאסר. בשנות ה-70 וה-80 ביצעו ארגוני טרור פלשתינים שורה של פיגועים נגד מטרות ישראליות, וגייסו לשורותיהם צעירות אירופאיות שנמשכו אל הקסם המזרחי ואל ההרפתקה. שולמן, איש המוסד הבדוי בספר, מחליט לנצל עובדה זו לטובת המצוד אחר הטרוריסטים. הוא מגייס את צ'רלי, בודה לה זהות של פילגשו של טרוריסט שנהרג, וממתין שהמבוקש מספר אחת שלו, אחיו של ההרוג, יבלע את הפתיון ומחבואו יתגלה. הסיפור נע בין יוון, גרמניה, בריטניה ולבנון, ובמהלכו צ'רלי תעבור תהפוכות אידאולוגיות ורגשיות, אך בראש וראשונה תונע על ידי האהבה.

ג'ון לה-קארה כתב ספר איטי, המלווה את צ'רלי יום אחר יום, אך למרות שהוא מפורט מאוד ומדקדק בפרטים, צ'רלי נותרת במידה רבה תעלומה. אולי הסיבה לכך היא הקלות בה ניתן להשפיע עליה ולהניע אותה ואת רגשותיה. נקודת המוצא שלה היא פרו פלשתינית, ובאופן מעורפל היא בעד שלום עולמי – סיסמה שאין לה מושג איך להגשים. המפעיל שלה, שאותו היא מכירה בשם ג'וזף, הוא הראשון בתור ההתאהבויות שלה, ובגללו, כמו גם בגלל שולמן, המערער על כל אחת מעמדותיה, היא מקבלת את נקודת המבט הישראלית בסכסוך. כשהיא מתאהבת במישל הטרוריסט, רגע לפני מותו, וביתר שאת כשהיא מגיעה ללבנון, עמדותיה עוברות מהפך נוסף. כאמור, דעותיה אינן מבוססות עובדות או נובעות מאינטלקט, אלא מונעות מרגש. למעשה, למרות ש"המתופפת הקטנה" הוא יותר רומן פסיכולוגי מאשר ספר ריגול, צ'רלי, שכל פרט בחייה חשוף וגלוי, נותרת לא ברורה. אולי במתכוון, ואולי הלכי הרוח דמויי השבשבת שלה הם המגדירים אותה.

הספר, המעוגן בתקופה שמשמשת לו רקע מציאותי, אינו יכול שלא לגעת בפוליטיקה, ולדעתי יש בו הטיה פרו פלשתינית, אך גם להשקפה הישראלית הרשמית ניתן ביטוי, ובאופן כללי אין תחושה שהסופר ביקש לקדם מסר פוליטי.

יש בספר משהו תיאטרלי, בניגוד לאקשן ריגול קולנועי, ולא רק בגלל עיסוקה של צ'רלי. העלילה ברובה אינטימית, מתנהלת בשיחות בין הדמויות, רוקמת דמיונות ההופכים למציאות. המתח נבנה מציפיה, מפחד, מחוסר ודאות, ולא מפעילות אלימה. הבמה ניתנת ברובה למחשבות ולרגשות ולתרגילים פסיכולוגיים, ואלה, יחד עם הדמויות הלא לגמרי מפוענחות והלא מושלמות – כמו במציאות – משתלבים לעלילה שאינה יכולה להקרא על פני השטח, אלא מחייבת מאמץ מהנה ומתגמל.

The Little Drummer Girl – John Le Carré

כנרת זמורה ביתן

1984 (1983)

תרגום מאנגלית: כרמית גיא

במבוא לתרגום העברי מספר מילן קונדרה ששמו של הספר היה אמור להיות "התקופה הלירית", בשל העיסוק בנעורים, שהם התקופה הלירית, ובהשקפה הלירית, שהמשורר הוא התגלמותה. הספר מתרחש ברובו בשנות החמישים בפראג, שהיתה נתונה תחת שלטון קומוניסטי. קונדרה קובע כי למשוררים היה תפקיד חשוב בהיסטוריה האירופית במשך מאות שנים, ובתקופה המתוארת בספר הם מצאו את עצמם בקדמת הבמה בפעם האחרונה. הם היו בטוחים שהם משחקים את התפקיד המסורתי בדרמה האירופית, ולא היה להם מושג שהנהלת התיאטרון שנתה ברגע האחרון את התכנית והציגה במקומה פארסה שחורה, תפלה. היו אלה ימים בהם שלטו התליין והמשורר יד ביד […] כאשר התליין מוציא להורג, זה דבר טבעי, פחות או יותר, אבל כאשר המשורר מלווה אותו בשירה, כל מערכת הערכים שהיו מקודשים לנו מתפוררת לפתע, שום דבר אינו בטוח עוד, הכל נעשה בעייתי. מכיוון שהמו"לים של קונדרה סברו ש"התקופה הלירית" הוא שם סתום, נבחר במקומו ציטוט מדבריו של המשורר ארתור רמבו. לרמבו, ולמשוררים אחרים כמו לרמונטוב, פושקין, שלי, יאן נרודה ואחרים, יש נוכחות משמעותית בעלילה.

על מקומו של המשורר בהיסטוריה אין לי מספיק ידע כדי להתייחס לקביעותיו של קונדרה, אבל יש בספר שפע נושאים מעניינים אחרים לדיון ולהתיחסות. הדמות הראשית בעלילה היא של המשורר ירומיל, שהיה אלילה של אמו מרגע לידתו, מעין הרחבה של גופה, פיצוי מלא על כל עוגמת נפש ואכזבה שחוותה מצד אביו. היחסים בין האם ובנה נגועים באנוכיות של האם, ובלהיטות לשאת חן של הילד, והם נעים בין סימביוזה לתלות. ברגע פחות מוצלח בחייהם קונדרה כותב כי אפשר לומר ששניהם, האם ובנה, ניצבו זה מול זה ככלים שלובים, שדרכם עוברת אותה החומצה. הקשר אם-בן הוא אחד מפניו המרתקים של הספר. פן אחר הוא תהליך ההתבגרות של ירומיל, האופן בו מתגבשים קוי האופי שלו, היאחזותו בדמויות סמכותיות, תפיסת עצמו כאמן, התעוררותו המינית ויחסיו עם נערות. תהליך ההתבגרות מושפע, כמובן, מיחסיו עם אמו, אך גם לתקופה יש השפעה בלתי מבוטלת. המהפכה הקומוניסטית, כותב קונדרה, טובה לבני הנעורים כי חוסר הבטחון של ימי המהפכה פועל לטובתם, משום שהוא מערער את עול אבותיהם. כמה יפה להכנס לגיל הבגרות כאשר חומות עולם המבוגרים מתפוררות!

סיפור חייהם של ירומיל ושל אמו יכול היה להתרחש בכל מקום ובכל תקופה, אך זו המתוארת בספר יחודית בדורסנותה ובאופן בו היא שולפת ממחבואם יצרים אפלים. ירומיל חוזר לכתוב בחרוזים, משום שהמהפכה מתנגדת לחריזה חופשית: בחרוז ובקצב יש כוח מאגי: העולם חסר הצורה נעשה בבת אחת מסודר, קבוע, ברור ויפה ברגע שהוא נסגר בשיר בעל כללים קבועים. המפלצתיות החבויה בו מקבלת הזדמנות להגיח, כשנדמה לו שהוא מבין – ברוח התקופה ומבלי שאיש ינחה אותו אחרת – שכדי לעבור את הסף מנער לגבר עליו להשמע לחובה, חובה שבאה בהתנדבות והיא מקור העזה וגאון.

בחרתי לקרוא את הספר הזה בעקבות "רצינות ההומור" מאת רות בונדי, שדן בהומור בספרות הצ'כית, וזה אינו נעדר גם אצל קונדרה. כך, לדוגמא, כשהוא מתאר פרשת אהבה שחווה ירומיל, הוא מתפייט בכאב: כמה נעים היה לשכוח אותה, את זו שמצצה את לשד חיינו הקצרים כדי להשתמש בו למפעלי הסרק שלה! כמה יפה היה לשכוח את ההיסטוריה! אולם היא נוקשת על הדלת ונכנסת לסיפורנו… ומן הכאב הוא גולש אל ההומור הציני, שכן ההיסטוריה נכנסת לסיפור ומשפיעה על מהלכו באמצעות תחתונים מכוערים שירומיל נאלץ ללבוש, משום שאלגנטיות נחשבה לעבירה פוליטית.

"החיים הם במקום אחר" הוא רומן פסיכולוגי מעמיק, הנטוע במתכוון בתקופה מוגדרת, אך הנושאים בהם הוא דן אינם מוגבלים לאותם ימים בלבד. רות בונדי תרגמה יפה, והספר ראוי לתשומת לב.

Život je Jinde – Milan Kundera

זמורה ביתן

1989 (1973)

תרגום מצ'כית: רות בונדי

שם מלא: רצינות ההומור של הצ'כים ושל יהודי צ'כיה

רק בצ'כיה היה הדבר אפשרי: בשנת 2001, במסגרת משאל טלוויזיוני, נתבקשו הצופים לקבוע מי היה הצ'כי הגדול בכל הזמנים. ברוב קולות, במקום הראשון, אף מעל ת.ג. מסריק, מייסד הרפובליקה הראשונה, זכה יארה צימרמן, גדול הסופרים, גדול הפילוסופים, גדול הממציאים (הוא סייע לאדיסון בהרכבת הנורה החשמלית), המצטיין בין גולשי הסקי, ידיד שועי העולם, היחיד שבחברתו קיבל פרויד תסביך נחיתות.

קטע זה, הפותח את אחד הפרקים בספר, מדגים את חיבתם של הצ'כים לגיבורי התרבות ההומוריסטיים שלהם: יארה צימרמן אינו אדם בשר ודם, אלא יציר דמיונם של שני כותבי מחזות, שבראו אותו בדמותו של גאון בלתי נראה, הרוח החיה בתיאטרון הסאטירי שהקימו ב-1967. התיאטרון פועל בהצלחה גם היום, ובערי צ'כיה מצויים רחובות הקרויים על שמו של צימרמן.

רות בונדי, ילידת פראג, ומי שחתומה על תרגומם של למעלה ממחצית שבעים הספרים הצ'כים שראו אור בעברית, סוקרת בספר זה את תפקידו של ההומור בתרבות ארץ הולדתה. כל אחד מפרקי הספר עוסק בפן אחד של הנושא המרכזי, חלקם מתמקדים ביוצרים שונים. בין השאר עוסקת הסופרת בהומור יהודי ואנטי-יהודי, בהומור הגטאות, ביצירה התרבותית תחת המשטר הקומוניסטי נטול ההומור, בקולנוע ובתיאטרון בובות. היא מתייחסת ליצירותיהם של יאן נרודה (שפבלו נרודה הצ'יליאני שאל ממנו את שמו), של אוטה פאוול, מילן קונדרה (שעל ספרו "הבדיחה" היא אומרת "זה לא הספר שהייתי לוקחת איתי לאי בודד", ומנמקת), ואצלב האוול, בוהומיל הראבל, מיכאל ויווג, ואחרים שלא הכרתי, וכמובן לא נפקד מקומם של ירוסלב האשק ושווייק שלו, של קארל צ'אפק, הסופר שהשפיע על כתיבתה של בונדי, ושל קפקא.

כצפוי מספר רציני על הומור פרי עטה של רות בונדי, הוא מציג מחקר מעמיק נגיש וחייכני. כמו בספריה האחרים, העיוניים והאישיים, היא משלבת יסודיות חכמה עם חקרנות נלהבת. ניכר בספר שנכתב מתוך אהבה וענין, ולכן לא נעדרות ממנו הערות פרטיות, ואישיותה הכובשת של בונדי נוכחת בטקסט. כך, לדוגמא, כשהיא כותבת על נרודה, אבי הפיליטון הצ'כי, היא מודה שבשל כתביו האנטישמיים סירבה לתרגם את הסיפורים שעשו לו שם: "סירבתי – מתוך צרות אופקים ופרובינציאליות, יש להודות. לאן היינו מגיעים אם היינו מחרימים את כל הסופרים שלא אהדו יהודים?". רות בונדי, כידוע, חוותה את תוצרי האנטישמיות על בשרה בטרזין, בביקרנאו ובברגן-בלזן. בשל התנסויותיה אלה היא יכולה לענות לסופר קארל פולאצ'ק, שטען כי בצ'כיה החיים לא כל כך קלים, שלעם תהיה סיבה להומור: "הומור מגרש שדים גם בזמנים קשים, מקל על צער ומצוקה".

אחד הפרקים האחרונים מוקדש לתרגומי הספרות הצ'כית לעברית. מרבית ספריו של צ'אפק תורגמו עוד לפני קום המדינה, ובונדי סבורה כי הגורמים לכך היו אסירות התודה כלפי מסריק וגעגועים של יוצאי צ'כיה למדינה שעזבו מאחור. על תדמיתה של הספרות הצ'כית היא כותבת כי "מצ'כים מצפה הקורא העברי להומור נינוח, לחכמת חיים, להבנת חולשות האדם", וסבורה בצניעות כי "אולי יחס הקורא העברי לספרות הצ'כית הוא פועל יוצא מיחסי אליה, שכן תמיד בחרתי לתרגום יצירות שיש בהן זיק של הומור". את בחירתה בהומור היא מסבירה בנטייתה להוסיף לקורא כוח, לא מועקה. שבעים מספריהם של סופרים צ'כים תורגמו לעברית, לאין ערוך יותר מיצירות שמקורן במדינות קטנות אחרות, ואין ספק שלמפעלה של בונדי משקל ניכר בחיבובה של היצירה הצ'כית על הקוראים הישראלים. על המדד הסובייקטיבי להצלחתם של הספרים היא כותבת את הדברים הבאים, שמאוד דיברו אלי: "אם העניק הספר שעת נחת, חומר למחשבה, השאיר טעם של עוד, הקל בשעה שחורה, נרשם בזכרון לפחות באמירה נבונה, בקטע אחד שחוזרים אליו – הספר נסגר בתודה, אולי אף בשמץ של חיוך".

"רצינות ההומור" מסתיים במונולוג אישי, מעין סיכום, של רות בונדי בת התשעים ושלוש, המודעת לכך שזהו ספרה האחרון: "נאחזתי בהומור מהול בהרהורים בערוב ימי. זהו ספרי האחרון, פרידה מקוראי. סיימתי אותו בראשית שנת 2016, בגיל 93. לא אכתוב יותר. דיינו". רות בונדי נפטרה בנובמבר 2017, והותירה לקוראיה מפעל ספרותי מפואר. אמליץ בהזדמנות זו על שני ספרי עיון שלה שהרשימו אותי במיוחד, "השליח", ביוגרפיה של אנצו סרני, ו"אדלשטיין נגד הזמן", סיפורה של יהדות צ'כיה בתקופת השואה וסיפורו של מנהיגה באותה תקופה.

האיור שעל העטיפה הוא יצירתו של ייז'י סליבה. עבודות נוספות שלו ניתן למצוא בקישור.

כנרת זמורה ביתן

2018

ארווין יאלום, פסיכיאטר וסופר, מחלוצי הפסיכותרפיה האקזיסטנציאלית, בן שמונים וחמש בעת כתיבת הספר, מסכם ב"להיעשות אני" את חייו ואת עבודתו המקצועית. על הכריכה נכתב כי עד כה חקר את הזולת, וכעת הוא חוקר את עצמו, אך אבחנה זו אינה מדויקת. כפי שעולה מספריו האחרים, וכפי שמודגש גם כאן, תפיסתו הטיפולית של יאלום שוללת את הגישה המתנכרת והמתבדלת של מטפלים מסורתיים, ומטיפה למעורבות אישית של המטפל באינטראקציה עם המטופל עד כדי חשיפה אישית. כתוצאה מכך, גם כשהפנה את תשומת לבו ואת רגשות האמפתיה שלו אל דורשי עצתו, בעצם לא חדל להתבונן אל תוך נפשו. לכן, גם בספר הזה, השם דגש על הביוגרפיה הפרטית והמקצועית של יאלום, נמצא את מטופליו, עליהם הוא כותב לקראת סיום, "עבודתי עם מטופלים מעשירה את חיי בכך שהיא מעניקה משמעות לחיים".

יאלום פורש את סיפור חייו, החל בהוריו שהיגרו מאירופה ועמלו שעות ארוכות בחנות המכולת שניהלו, עבור בנישואיו הארוכים למרילין, סופרת וחוקרת בזכות עצמה, וכלה בילדיו ובנכדיו. על זכרונותיו הרחוקים הוא אומר בכנות, "כתבי זכרונות, ובלי ספק גם הנוכחי שבכאן, בדיוניים הרבה יותר מכפי שאנו אוהבים לחשוב". הוא מתאר את דרכו המקצועית, את התפתחות תפיסותיו, ואת היותו סטודנט נצחי הלומד מכל אדם. פרקים מעניינים מוקדשים לעבודתו הספרותית, מן הגרעין הרעיוני ועד המעטפת הסיפורית. כשכתבתי את התרשמותי מספרו "כולנו בני חלוף", הבעתי את דעתי כי גם מי שלא עבר חוויה דוגמת אלה המתוארות בספר, יכול למצוא ענין במסופר, להזדהות עם המצוקה, ולצאת עם תובנות. לכן הופתעתי ללמוד שיאלום לא כיוון את ספריו אל הקהל הרחב, אלא ייעד אותם להיות כלי עזר למטפלים צעירים (וזו, אגב, הסיבה שבגינה הוא עצמו נוכח בגלוי ובגילוי לב בכל ספריו). מסתבר שכשיש לך סיפורים מעניינים לספר, וכשרון להנגיש אותם, הם מוצאים מסילות אל קהל מגוון.

פרק מעניין, אחד מני רבים, מתאר את התפתחות הפסיכותרפיה האקזיסטנציאלית, בשל חוסר שביעות רצונו של יאלום מן התורות האחרות, ובשל היכרותו עם הפילוסופיה: "יותר ויותר תפסתי שרבות מהבעיות שהמטופלים שלי נאבקו אתן – הזדקנות, אובדן, מוות, הכרעות חיים עיקריות, כמו באיזה מקצוע לבחור או עם מי להתחתן – טופלו לעתים קרובות באופן נכון יותר על ידי סופרים ופילוסופים מאשר על ידי העוסקים בתחום שלי". בבעיות הללו, בחרדות הקיום העיקריות – המוות, החופש, הבידוד והמשמעות – יש, לתפיסתו, למקד את הטיפול.

מוות הוא נושא שיאלום מרבה לעסוק בו, ובספר זה הוא מעלה את ההשערה שיתכן שנתפס לכך משום שהאמין, בהתחשב בגנטיקה, שימות צעיר, והקדיש זמן ומאמץ למנוע זאת. מכל מקום, אמונתו המוצקה היא כי "אף כי ממשות המוות עשויה להרוס אותנו, רעיון המוות עשוי לגאול אותנו". ממטופליו הוא מבקש בתחילת הטיפול לשרטט קו שתחילתו בלידה וסיומו במוות, לסמן את מיקומם על הקו, ולהתייחס למשמעות המיקום ולהשלכותיו.

נקודה ישראלית: יאלום מונה את ישראל עם מדינות ים תיכוניות אחרות – יוון, תורכיה ועירק – שבהן קהל הקוראים שלו גדול באופן לא פרופורציונלי.

עוד הוא מספר על התנסויותיו החד-פעמיות עם סמים, על נסיונו להתחבר לפילוסופיה מזרחית, על חוסר הצלחתו ליישם את הטיפול הקבוצתי, שהוא חסיד נלהב שלו, ביפן בשל שוני תרבותי. הוא מתאר את יחסו ליהדות ולדת בכלל, מספר על העדפותיו הספרותיות (בין השאר, "ילדי חצות", "סיילאס מארנר", "מאה שנים של בדידות") והאמנותיות, ועוד.

סגנונו של יאלום רהוט וישיר, כמו משוחח עם הקוראים. גם כשהוא גולש לתחומים מקצועיים הוא נהיר ונגיש. מצאתי ענין בסיפור האישי – מילדות בשכונת מצוקה אל תהילה עולמית – ולא פחות מזה בסיפור המקצועי ובתובנות העולות ממנו. בהחלט מומלץ.

Becoming Myself – Irvin D. Yalom

כנרת זמורה ביתן

2018 (2017)

תרגום מאנגלית: שרה ריפין

את רוברט האריס אני מעריכה מאוד בזכות ספריו המבוססים על אירועים היסטוריים. משום כך, למרות דעה קדומה נגד ספרים שמוגדרים כמותחנים ושמשווקים את עצמם באמצעות אותיות תבליט זוהרות, בחרתי לקרוא את ספרו זה. לא התחרטתי על הבחירה.

האריס אינו מזכיר במפורש את המונח "קריסת בזק" (Flash Crash), אך הארוע שזכה לשם זה בשל צלילת המדדים המובילים בוול סטריט ב-6 במאי 2010 היווה מן הסתם את הזרז לכתיבת הספר. הקריסה התרחשה למעשה ללא מעורבות אנושית ישירה. אלגוריתמים מתוחכמים הם המנהלים את המסחר, והם שהיו אחראים לארוע. ברור שהאלגוריתמים עצמם הם מעשי ידי אדם, אך הם מסוגלים ללמוד ולהתפתח, והתנהלותם אינה לגמרי צפויה.

אלכס הופמן, הדמות הראשית בעלילה, הוא פיזיקאי מוכשר, גאון בתחומו, ואדיש לכל מה שחורג מעיסוקו. לאחר שעבד מספר שנים בסֶרן, המרכז לחקר חלקיקים, חצה את הקווים מן המדע הטהור אל הכסף, הקים קרן גידור מצליחה, והפך למליונר. לאחרונה פיתח אלגוריתם מתקדם, שאינו מבוסס רק על נסיון העבר בשוק ההון, אלא גם על התנהגות הצרכנים, ורווחי הקרן הרקיעו שחקים, לשמחתו של שותפו, יוגו קוורי, אשף ביחסי אנוש.

פתיחתו של הספר מצמררת: אלכס מקבל מתנה יקרת ערך מאלמוני, מהדורה ראשונה של ספרו של דרווין, "הבעת רגשות באדם ובבעלי חיים". דף, ובו פרטי סוחר הספרים שממנו נרכש הספר, נעוץ – במקרה? – בפרק העוסק בפחד. בלילה שאחרי קבלת הספר נפרץ ביתם הממוגן של אלכס ושל אשתו גבריאל, אלכס מוכה על ידי הפורץ ומובל לבית חולים. במהלך היום המתואר בספר תהיינה לאלכס סיבות נוספות לחוש רדוף, והגורם לצרותיו, כך יתברר, מאיים לא רק עליו.

רוברט האריס כתב ספר מתח מעוגן עמוק במציאות, תוך שהוא מוכיח בקיאות בנושאים עליהם הוא כותב, מציג דמויות משכנעות ולא פלקטיות, משלב ציטוטים מרחיבי דעת מאת דרווין ואחרים, ומביע עמדות בתחומים שונים במשולב עם הסיפור. הוא מתייחס, בין השאר, לעושר ולהשפעתו על בעליו, להתנהגות העדרית של הציבור, ולפחד כמניע. ואולי המסר החזק מכולם עולה מן הפרק החותם את הספר: הכסף מעוור. מומלץ.

The Fear Index – Robert Harris

כנרת זמורה ביתן

2013 (2011)

תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ'