כותרת משנה: סיפור אמיתי
"נחלת אבות" הוא קינה על אביו של פיליפ רות'. הרמן רות', בן שמונים ושש, כמעט עיוור, מחצית פניו משותקת, שמיעתו מידרדרת, מתבשר כי מזה עשר שנים מתפתח במוחו גידול, הגורם לכל בעיותיו. בנו מתאר בספר את חודשי חייו האחרונים של אביו, ובהיותו הסופר המחונן שהוא, ובזכות המודעות העצמית העמוקה שלו, "נחלת אבות" הנו הרבה יותר מתיאור של גסיסה. רות', ביצירה מרגשת, עומד על מרכיבי אישיותו של אביו, ועל קשרי הגומלין ביניהם שעברו גלגולים בשלבים שונים בחייהם. הרמן הוא עולם ומלואו כשלעצמו, אך הוא גם פניה של תקופה, פניו של דור, ורות' מתייחס גם להיבט זה. הוא נדרש ליחסי חולים-רופאים בעידן של מידע פתוח ושל טכנולוגיה מאריכת חיים (או שמא מאריכת גסיסה), ולמקום שיש לתת לרצונו של החולה. וכמי שכליו הם הכתיבה הכנה והחשיפה האמיצה, הוא מיטיב להמחיש את שעובר בלבו של בן נוכח שקיעתו של האב.
בהיבט ה"טכני" של אותם חודשים, בניו של הרמן, וכמובן הרמן עצמו, נקלעים לחוסר אונים בשל חוות דעת סותרות, האחת מציעה ניתוח מיידי לפני החמרה קריטית, השניה מציעה בדיקות פולשניות לפני החלטה – כנראה וודאית – על שני ניתוחים עוקבים. בגילו המתקדם של הרמן ובמצבו הבריאותי, ההתאוששות מניתוח – אם יעבור בהצלחה – תהיה מייסרת, והסרה מושלמת של הגידול אינה מובטחת. בלילה טרוף מחשבות מנסה פיליפ לקבל החלטה מושכלת, ומביע רעיון שהולך ותופס באחרונה מקום מרכזי בתפיסת החולה כשותף להחלטות על גורלו: "תשמע לו. תקשיב למה שהוא אומר. הוא אומר לך מה הוא רוצה וזה פשוט מאוד. הוא רוצה שהעין שלו תתוקן. הוא לא ילד – הוא הצליח להגיע לגיל שמונים ושש הודות לחוכמה המיוחדת שלו, לכן התייחס בכבוד לחוכמה הזאת ותן לו את מה שהוא רוצה". ברגע שולי למדי בסיפור, כשהאב והבן יושבים מול הרופא, וזה פונה אל הבן בלבד, כאילו האב הוא אובייקט חולה ולא אדם בוגר, הבן מבקש מהאב להעלות בעצמו את שאלותיו בפני הרופא, וכל הכבוד והחמלה שבלבו באים לידי ביטוי באותו מעשה פשוט. בתוך מערבולת יסורי הבחירה, הוא מוצא את הכוח הנפשי להעלות בפני אביו את הנושא של "צוואה בחיים", ולהפתעתו, למרות היאחזותו של האב בחיים, הוא מקבל את הסכמתו ללא היסוס. שני בניו מונו למיופי כוחו בשעת הצורך, אך בבוא השעה, למרות רצונו המתועד של האב, החלטת הבן קשה מאין כמוה.
הרמן הוא גבר עקשן, דעתן, תובעני מאוד בדרישותיו הקטנות כגדולות. על התמודדותו עם אביו בצעירותו כותב פיליפ, "כשעדיין הייתי בבית והוא היה בריא וחזק ושיגע אותי עם העצות חסרות הערך שנתן, עם הערות הביקורת חסרות הטעם וההגיון שגרמו לי, כשהייתי לבדי בחדרי, להכות על מצחי ולייבב ביאוש", ולכן "ההתנגדות לסמכותו היתה בגדר מאבק כה קשה ומכאיב, כרוך בצער ובלעג כאחד". כשהרמן פרש לגמלאות, והיה לו שפע זמן להעביר ביקורת על אשתו, היא, למרות נאמנותה וסבלנותה, אמרה לפיליפ שהיא שוקלת לבקש גט. כעת הוא יורד לחייה של שותפתו לחיים ליל. אבל את מה שראה פיליפ הצעיר, וראו אחרים, בראש וראשונה כמייאש, הוא מזהה כעת כמקור כוחו של הרמן. כשהרמן משמיע באופן נדיר מילת ביקורת כלפי עצמו, פיליפ סבור כי "בגיל שמונים ושש, עם גידול גדול בראשו, עדיף שיישא בשני הצדדים של רתמתו את מגיני העיניים שבזכותם הוא נושא את משאו היישר כל חייו". כי כזה היה האיש וכזה היה דורו, דור של מהגרים עניים, שויתרו על השכלה כדי לפרנס את עצמם ואת משפחותיהם, "שהעבודה האמיתית, הבלתי נראית, הענקית" שעשו כל חייהם נועדה "להפוך את עצמם לאמריקאים. לאזרחים הטובים ביותר", אנשים עם כוח עמידה, שמעולם לא ויתרו ולעולם לא יוותרו, אנשים ש"היתה בהם הכרת תודה, ואידיאליזם. אותו יושר בסיסי". לנוכח התנהלותו של הרמן כלפי הגידול וההידרדרות שהוא מביא – הידרדרות שהבן מתאר לפרטיה הגרפיים, ומצליח לעשות זאת מבלי לפגוע בכבודו של אביו – פיליפ כותב בפשטות, "הוא היה נהדר, ולא באיזו דרך יוצאת מהכלל, אלא בדרך הארצית והפשוטה שלו. הכוח שלו מדהים אותי". הוא מוסיף לראות את פגמיו, את כל אותם מרכיבי אישיותו שהפריעו לו והכעיסו אותו, אך כעת נוספת למודעות לכל אלה גם הבנה של השורשים העמוקים של מה שנראה על פני השטח, וגם קבלה. כל החומרים שמהם יצר ספרים דחוסים וביקורתיים נמצאים גם כאן, כעת במבט מפויס. כותרת המשנה של הספר היא "סיפור אמיתי", ונראה לי שבכך בחר הסופר להבחין בין ספריו שנשענו על המציאות, ובין ספר זה שהנו המציאות עצמה.
באותו הקשר הוא מספר על יחסו של אביו לספריו. בשונה מן האב הספרותי שהעניק לגיבורו צוקרמן, אב שלא היה יכול לסבול את תיאורי היהודים בספרי בנו, "לי העניק הגורל אב נאמן ומסור בכל לבו, שמעולם לא מצא בכתבי משהו שראוי למתוח עליו ביקורת; אפילו אותם דברים שעוררו את חמתם של היהודים שתקפו את ספרי, וכינו אותי בשם אנטישמי והאשימוני בשנאה עצמית – גם אלה לא הכעיסו אותו". אני זוכרת כמה הופתעתי בקריאה ראשונה מן האזכורים ליחסו של הרמן אל ספריו של בנו. ציפיתי לכעס, להתכחשות, ומצאתי הערכה.
"נחלת אבות" מרגש עד דמעות, אבל כמו בחיים, השלובים צחוק ועצב, כלולים בו גם קטעים מצחיקים עד דמעות. אחד מהם הוא תיאור פגישה עם וולטר, ניצול שואה, שמבקש לכתוב ספר על קורותיו לפני שנשלח לאושוויץ, כשהוסתר בידי נשים בברלין. להפתעתו של פיליפ, שמתבקש על ידי אביו לסייע בהוצאת הספר לאור, הוא מגלה שמדובר בפורנוגרפיה בוטה, תיאורים מפורטים של יחסי המין שקיים וולטר עם מצילותיו. כשהוא ואביו צוחקים, אחרי שהוא מדווח לאב במה מדובר, הרמן אומר משועשע, "אולי זה יהיה רב-מכר כמו פורטנוי".
ראויה לציון העובדה שהסופר אינו מקצה משאבים נפשיים לחרטות. אולי משום שהוא עסוק בהווה, אולי משום שהעבר אינו ניתן לשינוי, אבל, לדעתי, בעיקר משום שהלכי רוח והתנהלויות שהיו נכונים לזמנם לא היו יכולים להיות אחרים באותה עת, ומשום כך אין טעם במחשבות מסוג מה-היה-אילו או מה-הייתי-עושה-אחרת-לו-ידעתי אז-מה-שאני-יודע-היום.
יש בספר עוד שפע נושאים הראויים להתיחסות, ביניהם תפיסת המוות, החיים כאלמן, היחס לחפצי משפחה העוברים בין הדורות, הקונפליקט שבין המקובל למוסרי, וכמובן – שוב ושוב – מערכת היחסים שבין האב לבנו, האופן בו, גם בעתות מחלוקת וכשהרצון להשתחרר מן המסירות האבהית עז, הם משורגים זה בזה. לא בכדי בוחר הסופר לסיים את הספר בפענוח משמעותו של חלום שחלם: "החלום אמר לי שגם אם לא בספרים שכתבתי ובחיי – לפחות בחלומותי אני אחיה ללא הרף כבנו הקטן, עם מצפונו של בן קטן, בדיוק כמו שהוא יישאר חי שם לא רק כאבי אלא כמו האב, היושב ושופט את כל מה שאני עושה".
במפתיע, כתיבת הסקירה לא היתה קלה. חשבתי שדי יהיה להעלות על הכתב את החמלה, את הכבוד ואת הכאב, אבל הספר כולו התדפק על המקלדת, ביקש להיות מצוטט ומבואר. קשה היה להחליט מה יישאר בחוץ. אסיים, אם כך, במשפט מסכם קצר. "נחלת אבות" הוא ספר חם, כן, חושפני, מעניין, נוגע אל הלב, ומומלץ מאוד.
Patrimony: A True Story – Philip Roth
זמורה ביתן
1993 (1991)
תרגום מאנגלית: משה זינגר
סקירות ספרים 