תגית: כנרת זמורה ביתן דביר

"הצד האחר של האור" מתרחש בשתי תקופות זמן, וסובב בעיקר סביב מנהרות הרכבת התחתית של ניו-יורק. בהווה, בשנת 1991 (הספר ראה אור ב-1998), במנהרות מתנהלת מעין עיר תחתית. אנשים רבים מתגוררים שם בכוכים ובמבנים ארעיים שנבנו טלאי על טלאי. רובם של דרי המנהרות נדחקו לשם משולי החברה בשל בעיות אישיות, ובעיות אלה הולכות ומעצימות על רקע סמים ואלכוהול ואלימות. אנו מתלווים אל טריפרוג, הנתון למרותם של דחפים כפיתיים, וחי בבדידות בקן שהתקין לעצמו גבוה מעל המסילה. טריפרוג הוא אלכוהוליסט, גופו מעלה צחנה, ועיסוקו המרכזי הוא שרטוט מפות תמהוניות, אבל הלב יוצא אליו והוא מעורר חמלה. קו העלילה המקביל נפתח ב-1916, בעת חפירת המנהרה תחת הנהר. ארבעה חברים עובדים בחוד החנית, מפלסים באתיהם מטר ועוד מטר באדמה הבוצית: קון או'לירי ושון פאוור האירים, ריבס ואנוצ'י האיטלקי, וניית'ן ווקר שחור העור. העבודה מפרכת, אבל הארבעה גאים בה. שנים רבות אחר-כך נכדו של ווקר, קלארנס ניית'ן, יבנה את גורדי השחקים של העיר, וכמו סבו יהיה גם הוא זה שמפלס את הדרך, שמטפס גבוה מכולם כדי להניח קורת פלדה אחר קורת פלדה.

ניית'ן ווקר הוא הדמות המובילה בספר, ובאמצעותו אנו מתוודעים לא רק לאנשים שבנו את העיר, אלא גם לגזענות ולאפליה כלפי השחורים. הסיפור מתרחש בניו-יורק הליברלית, לא בדרום בו עדיין מתרחשים מעשי לינץ', אבל גם הניו-יורקים מתיחסים אל ווקר כאל אדם נחות. בקולנוע הוא יושב מאחור. כשהוא מבקש לסייע לאלמנת חבר שנהרג בתאונת עבודה, הוא מגיע לבקר רק בסופי שבוע ורק בשעות האור, שלא יחשדו בו. בלוויה של חבר אחר מתייחסים אליו כאל בוי, מלצר. יחסיו עם אשה לבנה הם אמנם חוקיים, ובכל זאת בגדר טאבו, ואבנים נזרקות לתוך דירתו מלוות בנאצות.

על פניו של ווקר טופחת ההכרה שרק במנהרות הוא מרגיש איזשהו שוויון של חשיכה. כורי הלחץ היו האיגוד המעורב הראשון במדינה, והוא יודע שרק מתחת לפני הקרקע הצבע מאבד משמעות.

למרות הקשיים והאומללות שחווים גיבורי הספר, זוהי יצירה אפופת חמלה. יש כאן סיפור אהבה יפה, חברות אמיצה, והכרת ערך עצמית. בתוך חשכת המנהרות יש גם יופי, הבא לידי ביטוי בציורי הקיר, ויש אפילו תחושה של שלווה, כשלאדם ניתן להיות הוא עצמו, רחוק משיפוטה של החברה שעל פני האדמה. ויש גם תקווה.

ובשער הוא מחייך, מודד את משקל המילה על לשונו, את כל האפשרות הטמונה בה, כל היופי שלה, כל התקווה שבה, מילה יחידה, תחייה.

בשורה התחתונה: ספר מרגש ומומלץ

This Side of Brightness – Colum McCann

כנרת

2001 (1998)

תרגום מאנגלית: חסיה חומסקי-פורת

זהו הספר הראשון של הרלן קובן שאני קוראת. מצד אחד, בהתייחס לספר עצמו, הייתי מגדירה את השעות שהקדשתי לו בזבוז זמן. מצד שני, מעתה ואילך לא אתלבט אם לקרוא את עשרים ומשהו הספרים שכבר כתב, ואת עשרים ומשהו הספרים שעוד יכתוב, אז תועלת כלשהי בכל זאת צמחה לי.

העלילה בקצרה: אדם זר נגש אל אדם פרייס, ומספר לו על שקר מהותי שאשתו שיקרה לו בעבר. כשאדם מתעמת עם אשתו, היא משאירה לו הודעה, ובה היא כותבת שהיא זקוקה לזמן, מבקשת שידאג לילדיהם, ונעלמת. האדם הזר הזה, כך מסתבר בהמשך, שם לו למטרה לנקות את העולם משקרים, ואם על הדרך הוא יכול לעשות כסף מן התחביב הנאצל הזה, מה טוב. אבל אנשים אינם בובות הפעלה, וכוחות נוספים בוחשים בעלילה, וכתוצאה מכך כל מה שיכול להשתבש משתבש.

הרעיון, למען האמת, מבריק, ובידיו של סופר מעמיק יותר היתה יכולה להווצר פה דרמה פסיכולוגית טובה, שהיתה בוחנת מה קורה לחיים שגרתיים שלווים כשאבן קטנה מוטלת לפתע לתוכם. אבל הרלן קובן, לפחות בספר הזה, הוא לא סופר מעמיק. הוא סופר מתח, ולכן הוא שוזר לתוך העלילה המרכזית כמה וכמה עלילות מקבילות ומשתלבות, נוקט טריקים של מותחנים, כמו דילוג מעצבן בין קטעים קצרצרים של ארועים שונים, קטיעת פרקים בשיא, יחוס סודות לכל אחד ואחד, ויוצר אפשרות לספר המשך. הדמויות פלקטיות, הכאב מעושה, ההתנהלות לא הגיונית. למרבה הצער, המילה הטובה היחידה שיש לי לומר על הספר נוגעת דווקא לסוף העצוב: שום סיום אחר לא היה מצדיק את מה שעוללה ההיעלמות לשני הבנים.

בשורה התחתונה: ספר שטחי

The Stranger – Harlan Coben

כנרת זמורה ביתן

2015 (2015)

תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ'

על כריכת הספר באנגלית מופיעה כותרת המשנה “Nine Wicked Tales”, והיא מדויקת יותר מזו שבתרגום "תשע מעשיות". בכל הסיפורים שבספר מופיעים מוטיבים מרושעים, אפילו מקפיאי דם, בחלקם מוצנעים כחלק מאופיין של הדמויות, ובחלקם גלויים כמו מעשי רצח. המינוח "מעשיות" בניגוד ל"סיפורים" נועד, לדבריה של הסופרת, להרחיק את העלילות אל מחוזות הבדיון:

"כאשר מכנים יצירת בדיון קצרה "מעשיה", מרחיקים אותה לפחות במעט מממלכת העמל והזמן היומיומיים, ומתיחסים במקום זאת לעולם המעשיות העממיות, המעשיות הפלאיות ומספרי המעשיות של ימים עברו. ניתן להניח בבטחון שכל המעשיות הן יצירות בדיון, ואילו "סיפור" עשוי להיות סיפור אמיתי על הדבר ששוררת הסכמה לכנותו "החיים האמיתיים", או סיפור קצר שנותר בגבולות הריאליזם החברתי".

למרות הבחירה ב"מעשיות", תשע היצירות המקובצות בספר משכנעות באמינות דמויותיהן ובהיתכנות תוכנן, כולו או מקצתו. במרבית המעשיות הדמות הראשית היא של אדם זקן, וכמעט כולן סובבות סביב ההשפעה ארוכת הטווח של ארוע בעבר. קצת משונה לחשוב על מרגרט אטווד כסופרת אימה, אבל פה ושם נשמתי נעצרה.

שלוש המעשיות הראשונות – 'אלפינלנד', 'בחזרה מהמוות' ו'הגבירה האפלה' – מחוברות זו לזו. קונסטנס, גיבורת המעשיה הראשונה, היא סופרת מזדקנת של ספרי פנטזיה וכשפים, שלמרות השנים הרבות שעברו מאז נעוריה, ולמרות הבטחון שבא עם הגיל, היא עדיין חיה את בגידתו של גאווין, משורר מבטיח שאתו חלקה את חייה במשך תקופה מסוימת. גאווין, גם הוא כבר בערוב ימיו, הוא גיבור המעשיה השניה, ובה הוא מוצא עצמו לפתע בצילה של קונסטנס. הצעירה שאיתה בגד היא גיבורת המעשיה השלישית, גם היא כבר אשה קשישה, וגם היא מונעת מכוחה של אותה פרשיה. שתי המעשיות הבאות – 'לוסוס נאטוריי' ו'חתן בהקפאה' – יוצאות דופן בקובץ בשל גילן של הדמויות הראשיות בהן, אבל נמצא בהן אותו מוטיב של עבר המניע הווה ועתיד. שלוש המעשיות הבאות הן סיפורי אימה, אבל מכיוון שמדובר באטווד, ששום דבר אצלה אינו זול או מובן מאליו, האימה היא אמצעי ספרותי שבעזרתו היא מטפלת באותו מוטיב חוזר של העבר הנוכח בכל: ב'אני חולמת על זיניה עם השיניים האדומות מאוד' הסופרת מחייה את הדמויות מן הספר "הכלה השודדת", שלוש מהן עדיין מתמודדות עם בגידותיה של הרביעית. ב'היד המתה אוהבת אותך' מנסה סופר להפטר בדרכם לא כשרות מחוזה כובל, וב'מזרן האבן' לראשונה בקובץ זה מצליחה אשה קשישה לנקום במי שפגע בה עוד בהיותה תלמידת תיכון, פגיעה שקבעה מחדש את כל נתיב חייה. המעשיה האחרונה, 'זמנכם אזל', היא, אני מקווה, הבדיונית מכולן, ובה צעירי העולם מנסים להפטר מן הזקנים המתחרים איתם על המשאבים המוגבלים של עולמנו.

אם התרשמתם שמדובר ביצירה אפלה, צדקתם, אבל זהו רק היבט אחד של המעשיות. מרגרט אטווד ניחנה בהומור ובשנינה ובמיומנות נפלאה, שהופכים את הקריאה בספר לחוויה עמוקה ומעוררת מחשבה. הציטוט שעל הכריכה מתוך אחת הביקורות מגדיר יפה את הספר: "אוסף של סיפורים קצרים שופע חוצפה נפלאה ומודעות עמוקה לסוביקטיביות של רעיונות הצדק והערך… ספר שנון, מוזר ועליז בחוסר הבושה שלו, קשוח לפעמים ומלא תובנה עמוקה".

Stone Mattress – Nine Wicked Tales – Margaret Atwood

כנרת זמורה ביתן

2015 (2014)

תרגום מאנגלית: יעל אכמון

ענת נחמיאס, חוקרת המשטרה שפגשנו ב"עיר מקלט" וב"אם המושבות", מקבלת על עצמה ב"למראית עין" חקירה חדשה. כמו קודמיו, גם הספר הזה ממוקם בצומת חברתי רגיש בחברה הישראלית: "עיר מקלט" סבב סביב המהגרים הבלתי חוקיים, "אם המושבות" עסק בקשרי הון-שלטון, ו"למראית עין" מתרחש בהתנחלות. לב הסיפור הוא פענוח רצח, אך מה שמעניק לספר עומק וערך מוסף הוא הצוהר הנפתח אל עולמם של המתנחלים: הדרך בה הם תופסים את עצמם, ההתיחסות שלהם אל המדינה ואל האופן בו לדעתם הם משתקפים בציבור, ההתמודדות עם חיים בסביבה עוינת. מכיוון שמדובר בישוב דתי, הספר עוסק גם בחיים בתוך חברה ערכית סגורה, במשיכה-דחיה אל העולם החילוני, ביחס לשבים אל הדת ולעוזביה.

הספר נפתח ברצח. ראש הישיבה בהתנחלות גופנה יורד כהרגלו השכם בבוקר לטבול במעיין מחוץ לגדר הישוב, ואינו שב. גופתו נמצאת צפה במעיין, ועליה סימנים המעידים על חנק. האם היה זה רצח על רקע לאומני? או שמא היו לרב אויבים בתוך ההתנחלות? ענת נחמיאס, שהורחקה מעבודה משטרתית בשל חריגה מנהלים בפרשה שתוארה ב"אם המושבות", נשלחת לגופנה לחקור את הרצח, כשהיא מלווה בבנו החוזר בשאלה של רב הישוב, חניך בקורס של השב"כ. ענת, כהרגלה, מפתחת מעורבות אישית, אינה עובדת על פי הספר, וחושפת סודות מתחת לפני השטח.

הפן המרשים ביותר בספר, בעיני, הוא הטיפול המשכנע בדמויות. קל ליפול לסטראוטיפים, אבל הסופר אינו נכשל בהם. בתוך הישוב הקטן, ההומוגני לכאורה, הוא נותן שם ואופי למגוון של טיפוסים: הצעיר ה"מתחזק" ההופך לקנאי, הרב המנהיג הרוחני המתחבט בשאלות של נאמנות לפרט ולקבוצה, בן-העשרה המחפש את זהותו ונסחף לאלימות, האשה החוששת מ"מה יגידו", היוצא בשאלה שאמנם בטוח בבחירתו אבל מתנדנד רגשית בין העולמות, ועוד. אהבתי גם את ההומור המתלווה לנושאים הכבדים של הספר, והדוגמא הבולטת היא העמדת דמותה של אשת הרב מול דמות אמה של ענת, כשבנוסף לפן ההומוריסטי שבתיאורן אפשר למצוא כאן מסר של דמיון בין שונים.

ציר הספר הוא, כאמור, פענוח רצח, הווה אומר ספר מתח, וככזה הוא עונה על הציפיות. הוא קולח, קריא מאוד, מספק טוויסטים מפתיעים אך משכנעים, ולמרות שבשלב מסוים ניחשתי מי הרוצח, עדיין הספר המשיך לסקרן עד הדף האחרון.

בשורה התחתונה: ספר מתח רלוונטי מומלץ.

כנרת זמורה ביתן

2016

"רעידת האדמה של הוגו" הוא סיפור בשלוש שכבות. איתמר לוי הסופר מספר על חוויותיו של איתמר לוי המחזאי במהלך חזרות על מחזה שכתב, מחזה שגיבורו הוא הוגו. שלושה דוברים מציגים את הסיפור: הוגו, באמצעות המונולוגים שלו במחזה (שהם בעצם דיאלוגים שהוא מנהל עם דמות שרק ידה נראית על הבמה), איתמר המחזאי, שמתאר את תהליך העבודה על המחזה, וכולל פרקים אוטוביוגרפים מחייו (ומכיוון שאיתמר המחזאי הוא דמות בדויה, גם הפרקים הללו אינם בהכרח אמיתיים), ואיתמר הסופר, שצירף לספר יומן כתיבה, בו שרבט את רעיונותיו במהלך מלאכת היצירה. מבולבלים? גם איתמר המחזאי מתבלבל לא פעם, וחייו שלו מתערבבים עם אלה של הוגו, יציר רוחו:

… ורק אז קלטתי שאני בכלל מערבב בין הדמויות, ומי שנמצא בשדה התעופה בתאילנד הוא הוגו ולא אני.

הוגו הוא קשיש בודד, סוחר בחפצים משומשים, ספק מוזנח ספק עשיר. הוא מגיע לדירתה של רבקה, אלמנה מזדקנת, שם הוא מוצא מכשיר המדמה רעידת אדמה, ומפעיל אותו. כתוצאה מכך הבית מתמוטט, והוגו, שמוצא עצמו לכוד, מנהל דיאלוג עם יד המגיחה מבעד להריסות. סיפורו הוא סיפור של בדידות, של חיפוש נואש אחר חום ואהבה. למרות שסיפורו נקטע לעתים על ידי הוראות בימוי או על ידי הרהוריו של המחזאי, דמותו משכנעת, ולמרות פגמיו האישיים הוא מעורר חמלה והזדהות, עד שלעתים קשה לזכור שהוא הבדוי, והמחזאי (הבדוי) הוא יוצרו (האמיתי לכאורה).

איתמר המחזאי מעורב בעבודה על המחזה לפרטי פרטים, החל בטקסט ובהעמדה על הבמה, וכלה בתאורה ובמוסיקה. סיפורו של המחזאי הוא סיפור של תשוקה לעבודה, של אי האפשרות להפרדה מוחלטת בין היוצר ליצירה. איתמר הבדוי שאל פרטים ביוגרפים רבים מחייו של איתמר לוי האמיתי, בעיקר מהתנסויותיו כשחקן. השמות שהוא מזכיר הם של אנשים אמיתיים – חלקם מוכרים לי, אחרים מן הסתם מוכרים לחובבי תיאטרון. בתחילה הייתי סבורה שהסופר בחר לכתוב אוטוביוגרפיה בדרך בלתי שגרתית זו, אבל כשהסיפורים הפכו הזויים – כמו החלפת גופות בלוויה – הבנתי שמדובר ביצירה בדויה המשלבת מציאות, לא במציאות כפי שהיתה.

איתמר הסופר מופיע בשליש האחרון של הספר, אחרי שהמסך ירד על התמונה האחרונה בהצגה. הסופר מגיש לקוראים יומן כתיבה, ובו הוא מעלה רעיונות שצצו בראשו במהלך הכתיבה ובמהלך העבודה על המחזה בתיאטרון, לצד הסברים על התפיסות שהנחו אותו בעבודה, כולל הבחנה בין מה שהמציא למה שלקח מחייו שלו:

מה ההבדל בין הקטעים של איתמר המחזאי בתוך הרומן לבין הקטעים של איתמר הסופר ביומן הכתיבה? הראשונים הם קטעי זכרונות בהם אני משתמש כדי להאיר את הסצנות מהמחזה שכתב איתמר המחזאי [דמות פיקטיבית], האחרים הם המקור לרעיונות הכתיבה של איתמר הסופר [אני].

איתמר המחזאי מקדיש את המחזה לסופר יצחק אורן (דמות אמיתית). הנה דברים שאמר עליו בראיון:

"את הספר 'רעידת האדמה של הוגו', הקדשתי לסופר יצחק אורן, שלימד אותי לערבב בין דמיון לביו מציאות. עם אורן לא הספקתי להיפגש בחייו, אלא רק לשלוח לו ספר שלי לפי בקשתו. הייתי בשמחה נפגש איתו לקפה, ומנסה לסחוט ממנו מידע כיצד הוא כותב על דברים דמיוניים לחלוטין, וגורם לנו להאמין שהם באמת התרחשו במציאות. אורן הוא אחד הסופרים הטובים בעברית, לדעתי, והכי פחות מוכר".

בהקשר למשחק בין מציאות לדמיון, איתמר המחזאי שם בפיו של יצחק אורן את המשפט הבא:

אני כמעט בטוח שהמצאת את כל הדברים, אבל אני מאמין בכל לבי שהם באמת התרחשו!

המשפט הזה, שהשלכותיו באות לידי ביטוי בכל מהלכו של הספר, משתלב בהשקפתו של איתמר הסופר אודות כתיבת ספרים:

השאלה "מה זה סופר?" מטרידה אותי במשך שנים רבות. סופר, לדעתי, זה מישהו שיודע לספר סיפור. סיפור, כדי שיהיה טוב, חייב להתרחש באמת. או במציאות, או בדמיונו של הסופר. אם הסיפור בדמיונו של הסופר לא התרחש באמת, אלא הוא רק עובדות או רעיונות שחלפו בראשו ואותם העביר לנייר, הסיפור לעולם לא יוכל להתקיים בדמיונו של הקורא.

אל תניחו לבלבול (לכאורה) להרתיע אתכם מלקרוא את הספר. הסופר מלהטט בכשרון בין קוי העלילה המשתרגים זה בזה, וכל אחת מן הדמויות מובחנת ומאופינת בבירור. נהניתי ואני ממליצה.

כנרת זמורה ביתן

2016

עיצוב העטיפה: אמרי זרטל

מאוד התאכזבתי מהספר. ציפיתי לספר מדעי – הנחות, ניסויים, תיאוריות – וקיבלתי אוסף של הצהרות. לעתים היתה לי תחושה שהספר בא לקדם את תפיסת העולם של הכותב, יותר משהוא בא לשרת את המדע ואת שוחריו. בשלב כלשהו הפסקתי להאמין גם לעובדות נייטרליות, והבנתי שאין לי שום סיבה טובה להמשיך לקרוא אותו.

כשחוקר מוח כותב: לסיכום נוכל לומר שקיים זכרון עוברי לצלילים, לרטט, לטעם ולריחות, ולכן יש חשש שאנחנו מרעילים את מוחם של ילדינו לא רק בעישון, בשתית אלכוהול ובשימוש בסמים, אלא גם בצפיה בתכניות טלויזיה מטופשות. משום כך מומלץ בזמן ההריון לקרוא מפעם לפעם איזה ספר טוב בתקווה שבעקבות זאת יחזור הדור הבא לקרוא ספרים, מתעוררת אצלי חשדנות. אני נגד סמים ובעד קריאת ספרים, ברור, אבל לשלב בספר מדעי לכאורה אמירה כזו, זה לעשות צחוק מהעבודה.

אפילו לפן הרציני יותר של הציטוט הנ"ל – השפעת הרגלים כמו עישון על מוח הילד – ההתיחסות של הכותב אינה מדעית. אחרי פרק שלם, שבו הוא יוצא בשצף קצף כנגד ההרגלים הללו, ומאיים בהפרעות גופניות והתנהגותיות של הצאצא עד גיל זקנה ושיבה, הוא פונה לפרק המסקנות, ובו הוא כותב: פרק הזמן הממושך המפריד בין מועד חשיפתו של העובר ברחם לחומרים המזיקים ובין המועד שמתגלה הנזק שנגרם מהם – גיל בית הספר למשל או גיל הרבייה – מקשה את איתור ההשפעות של חומרים כימיים אלה. מה גם שהשפעות כמו ליקויי למידה או הפרעות שינה אינו יחודיות, ולכן קשה להסיק מהן מהו החומר המסוים שגרם בזמן ההריון נזק מוחי. נוסף על כך, הסימפטומים שמייצר חומר מזיק מסוים משתנים בהתאם לשלב ההתפתחותי של מוח העובר בזמן החשיפה. בקיצור, תועלתו של הספר היא ברמה של מאמר "מדעי" בעתונות הפופולרית.

נטשתי סופית אחרי הגלישה לסיפורה של האפיפיורית יוהנה. אנדוקרינולגית בשם מריה ניו משערת שהאפיפיורית סבלה מיצירת יתר מולדת של בלוטת יותרת הכליה, ועקב כך הדגדגן שלה התפתח לגודלו של פין והתנהגותה נעשתה גברית. מסתבר שיש תופעה כזו, והכותב מתייחס אליה בפרק על הזהות המינית. גיבורנו יוצא לסיור פרטי בותיקן, במהלכו הוא מבקש למצוא את הכסא המפורסם עם החור, שבאמצעותו – כך מספרת האגדה – החשמנים בודקים שהאפיפיור הנבחר הוא אכן גבר, כדי למנוע פשלה נוספת, רחמנא ליצלן. ומהן ההוכחות של סוואב לנכונות סיפורה של יוהנה? כשהוא מבקש לראות את הכסא, המאבטח הנלווה אליו מזכיר את ההשערה של מריה ניו, ואיך יתכן ששמאבטח בור יכיר השערה רפואית? בורה כמוני, לעומת זאת, יכולה לשער שהמאבטח דווקא מתעניין במה שנוגע למקום בו הוא עובד, או שתודרך לענות על שאלות בנושא. בסופו של דבר סוואב אינו רואה את הכסא, ומכאן הוא מסיק שבכוונה העלימו אותו ממנו, ולכן היתה בעבר אפיפיורית. עם רמה כזו של הוכחה בנושא שולי, אני מרגישה רשאית להרים גבה לנוכח קביעותיו האחרות. הנה שתיים לדוגמא – אולי יש להן גיבוי, אולי לא, אי-אפשר לדעת זאת מקריאת הספר:

התנהגותו המרדנית של המתבגר כלפי בני משפחתו מצמצמת את הסיכוי שתהליך הרביה יתרחש בתוך המשפחה, ובכך גם מקטינה את הסיכון למומים ולמחלות תורשתיים.

חשיפתו של העובר ברחם לניקוטין ולאמפטמינים מגבירה את הסיכוי שהבנות שתיוולדנה תהיינה לסביות.

מסקנה: לא כל איש מדע בעל מוניטין יודע איך להנגיש את המדע לקהל (אני מעדיפה לא לחשוב שהוא פשוט מזלזל בקהל), וקריאה ספקנית תמיד מומלצת.

Wij Zijn Ons Brein – Dick Swaab

כנרת זמורה ביתן

2015 (2010)

תרגום מהולנדית: אירית ורסנו

אינספור יצירות אמנות נוצרו בהשראת סיפורי הנצרות. היצירות מושפעות הן מן הארועים המתוארים בברית הישנה ובברית החדשה, והן מן הדמויות הרבות שכיכבו בהיסטוריה הנוצרית (והיהודית) לאורך שנים, החל באדם וחוה, עבור בישו והשליחים דרך המרטירים ועד הקדושים. ספר זה עוסק בציורים ובפסלים, ומציג לקורא בצורה מובנית ומובנת את הדמויות, את הסצנות בהן הן משתתפים, ואת סימני הזיהוי היחודיים לכל אחת מהן. המטרה היא להעמיק את ההנאה מן היצירות באמצעות הבנתן, ולא להסתפק בהנאה אסתטית בלבד. לדברי הסופר, ד"ר אפי זיו, זה אינו ספר על הדת הנוצרית, אך, כמובן, אי אפשר לכתוב ספר שכזה מבלי להתייחס לעקרונות הדת ולהיסטוריה שלה, שכן לכל אלה יש יצוג אמנותי. אז גם אם לא סיימתי את הספר כמומחית לנצרות – ולא היתה לי יומרה שכזו מלכתחילה – בהחלט הועשרתי בידע.

כל פרק בספר עוסק בנושא מוגדר. חלקם עוסקים בחייה של דמות מרכזית אחת – מריה, ישו, יוחנן המטביל ומריה מגדלנה, אחרים בקבוצות של דמויות – דמויות מהתנ"ך, השליחים והאוונגליסטים, מרטירים, קדושים ונזירים, והפרק האחרון במושגים. בספר מאות תמונות של ציורים ושל פסלים, המייצגים את הסצנות ואת סימני הזיהוי המוסברים בטקסט.

נהניתי מאוד מהפרקים העוסקים בדמויות בודדות. למרות שהכתיבה דידקטית ובעלת מבנה קבוע – ארוע => סצנה => סימני זיהוי – הפרקים האלה מאורגנים באופן כרונולוגי, מהלידה עד המוות, וקראתי אותם כמעט כמו סיפור.

פחות נהניתי מן הפרקים העוסקים בקבוצות של דמויות. בפתח הספר נכתב: מילונים ולקסיקונים רבים המסייעים לנו להכיר את האטריבוטים [סימני זיהוי] נכתבו ויצאו לאור, אך יחודו של ספר זה בהצגתם ובהכרתם לציבור הרחב. למרות זאת, הדמויות בפרקים האלה מוצגות על פי סדר אלפביתי, מה שמשווה להם אופי של לקסיקון. לטעמי, היה עדיף לשמור גם כאן על רצף כרונולוגי, שהיה מאפשר זרימה של הקריאה לטובת הציבור הרחב. מעניין היה לקרוא על השליחים על פי סדר הצטרפותם אל ישו. מעניין היה לעקוב אחרי דמויות התנ"ך על פי סדר הופען במקור. כדי לאתר כל אחת מהדמויות בקלות אפשר להעזר במפתח השמות בסוף הספר, והארגון האלפביתי מיותר ופוגם.

הידע האישי שלי בנצרות נובע ממידע אקראי שליקטתי בשל הסקרנות שעוררה בי המוסיקה הדתית (בעיקר המוסיקה של באך), ומכמה ספרי פרוזה שקראתי, רובם ביקורתיים. הספר העשיר אותי בידע רב נוסף, ועשה לי סדר במונחים שחשבתי שאני מבינה. למרות הביקורת שלי על המבנה של הפרק על התנ"ך, היה מרתק לקרוא על ארועי הברית הישנה ודמויותיה בראי הברית החדשה. לא ידעתי שאל ארועים אלה הנצרות מתיחסת כהטרמה לארועי הנצרות: כך, לדוגמא, המטה הפורח של אהרן הוא הטרמה למטהו הפורח של יוסף (שנבחר בזכות הסימן הזה להיות בעלה של מריה), הצלתו של משה על ידי בת פרעה היא הטרמה להצלתו של ישו מטבח העוללים בבית-לחם, ובספר דוגמאות רבות ומעניינות נוספות. בפרקים אחרים נהניתי ללמוד עובדות הקשורות למוסיקה שאני אוהבת, כמו מקורו של המגניפיקנט בתפילת ההודיה שנשאה מריה ההרה עם ישו בפגישתה עם אלישבע ההרה עם יוחנן.

על הפרק של המרטירים דילגתי, שלא באשמתו. אחרי שקראתי את הפרקים על הגיהינום ב"דיוקן האמן כאיש צעיר", וקלטתי באימה את עומק הסאדיזם החולני שבא לידי ביטוי בתיאור היסורים, אני מעדיפה להמנע מחוויה חוזרת (גם את הפרק הרלוונטי ב"הבשורה על פי ישו" של סאראמגו קראתי בדילוגים). אם יזדמן לי להתעניין בדמות מסוימת בהקשר זה, אדע היכן לחפש אותה.

הספר מושקע ומוקפד, והוא חגיגה לעיניים לצד היותו חוויה לימודית. לעיצוב המרשים אחראים אמרי זרטל ואורית רובינשטיין.

על הכריכה: (The Virgin in Prayer – Giovanni Battista Salvi (1640-50

כנרת זמורה ביתן

2015

כשהתחלתי לנסח את הסקירה על הספר הזה, מצאתי שאני די משחזרת דברים שכתבתי על ספרה האחרון של אליס מונרו, "חיים יקרים". כמו סיפוריה האחרים, גם סיפורי הקובץ הזה, שראה אור כבר ב-1974, מתרחשים בעיירה באונטריו, וגם כאן הדמויות הראשיות הן של נשים. העלילות מתרחשות סביב שנות ה-20 של המאה ה-20, וגם אם הסיפורים נפתחים עשרות שנים אחר-כך, המוקד נמצא בעבר. כמעט בכל הסיפורים מככבות שתי נשים, שמתמודדות עם קונפליקט. ההתרחשויות לכאורה שגרתיות, אבל נדרש המבט המיוחד של מונרו כדי להפוך אותן ליחודיות. קשה לסכם את הספר באמצעות סקירה, כי כוחה של מונרו בפרטים הקטנים שמרכיבים את התמונה הכוללת, ונדרשת תשומת לב של הקורא לכל מילה, כדי לא לפספס דקויות.

אז במקום לנסות לצלול לפרטים ולהתיימר לנתח, אני בוחרת לצטט כמה מן הקטעים שהרשימו אותי במיוחד. בשני הראשונים התרשמתי מן האבחנות העדינות, ובשני האחרונים מן ההתיחסות למלאכת הכתיבה.

… וחשבתי, כל הדברים האלה לא כל כך נראים כמו חיים כשאתה עושה אותם, אלה סתם דברים שאתה עושה, איך שאתה ממלא את הימים שלך, וכל הזמן אתה חושב שיום אחד משהו ייפתח פתאם ואתה תמצא את עצמך, או אז תמצא את עצמך חי. וזה אפילו לא שאתה רוצה במיוחד שזה יקרה, ההיפתחות הזאת, נוח לך מספיק במצב הנוכחי, אבל אתה מצפה לזה. אחר כך אתה גוסס, אמא גוססת, ואלה אותם כסאות פלסטיק ועציצי פלסטיק ויום רגיל בחוץ שאנשים קונים בו מצרכים ומה שהיה לך זה כל מה שיש, וביקור בספריה, ענין פעוט כמו זה, וחזרה במעלה הגבעה באוטובוס עם ספרים ושקית ענבים נראה עכשו כמו משהו ששווה לרצות, אלוהים כמה שווה, והלב שלך נשבר מרוב כמיהה לחזור לשם.

אני קוראת מאמרים בכתבי עת לנשים. תיקים רפואיים. כשהאמון שלי שב אלי והוא בשיאו, אני מדלגת על השיעורים האלה מתוך אמונה טפלה; כשהוא בשפל, ובשפל עמוק, ונגוז כליל, אני קוראת אותם לנחמה, כי מנחם לגלות שהתיק הרפואי שלך עצמך אין בו איזה סבל יחודי, אלא רק כאב מוכר ושחוק. נשים אחרות החלימו והן מציעות עידוד.

ואיך בכלל אפשר לדעת, אני חושבת כשאני כותבת את הדברים, איך אני יכולה לדעת את מה שאני טוענת שאני יודעת? כבר השתמשתי פעם באנשים האלה, לא בכולם, אבל בחלקם. קישטתי אותם ושיניתי אותם ועיצבתי אותם בכל דרך שתהלום את מטרותי. אבל לא הפעם, הפעם אני מקפידה ככל האפשר, אבל אני עוצרת ותוהה, יש לי נקיפות מצפון.

אם הייתי בוראת מכל אלה סיפור ראוי, הייתי מסיימת אותו, אני חושבת, באמא שלי שלא משיבה לי וממשיכה ללכת לפני בשדה. זה היה מספיק. אבל אני מניחה שלא הפסקתי שם, כי רציתי לגלות יותר, לזכור יותר. רציתי לזכור כל מה שאפשר.

ובשורה התחתונה: מומלץ

Something I’ve been Meaning to Tell You – Alice Munro

כנרת זמורה ביתן

2015 (1974)

מאנגלית: אורטל אריכה

רוזמרי, המספרת את הספר בגוף ראשון, מתחילה מהאמצע. השנה 1996, רוזמרי היא תלמידת קולג', לחייה נכנסת הרלו, בחורה מוחצנת ופרועה, ואחיה לואל חוזר לחייה אחרי העדרות של עשור. מתוך הפטפטת הלהגנית שלה הולכים ונחשפים סודות משפחתיים. פעם היתה זו משפחה של זוג הורים ושלושה ילדים, שאחד מהם כאמור עזב, ועל האחרת, פֶרן, לא מדברים. הגילוי המהותי אודות פרן מגיע בסביבות עמוד 80, כשרוזמרי מתחילה את סיפורה מהתחלה. אי אפשר לכתוב על הספר מבלי להתייחס לגילוי הזה, אבל אם אתם מעדיפים להמנע מספוילרים אגיע כבר עכשו לשורה התחתונה: ספר נוגע ללב אך מפוספס.

ועכשו לספוילר: פרן היא שימפנזה. אביה המדען של רוזמרי צירף אותה למשפחה כשהיתה בת שלושה חודשים, חודש אחרי לידתה של רוזמרי. שתי התינוקות גדלו יחד כאחיות, תחת עינם הצופיה של הסטודנטים שעסקו במחקר התנהגותי של השתיים. כשהיתה רוזמרי בת חמש, נשלחה בלי הסבר אל סבה וסבתה למשך מספר שבועות. כשהוחזרה הביתה גילתה שהמשפחה עזבה את החווה בה התגוררה, פרן נעלמה ויחד איתה גם הסטודנטים. המפנה הזה בקורות המשפחה השאיר חותם כבד על כולם: האם שקעה בדכאון והפסיקה לתפקד במשך תקופה ארוכה, האב שקע בעבודה ובאלכוהול, לואל שקע במרירות, ובילה את מרבית זמנו מחוץ לבית עד שנטש כליל, ורוזמרי הקטנה שקעה בבלבול שלא הרפה ממנה גם בבגרותה.

זה אמור להיות ספר שמפנה את תשומת הלב למצוקת בעלי החיים, המשמשים למטרות מחקר. עיקר הזעם מופנה אל התנאים במעבדות, ואל הניסויים בחקר מחלות. הבעיה בעיני היא בחוסר מיקוד, בטיפול הסלחני בכמה נושאי משנה, ובאי נקיטת עמדה חד משמעית. הנה מספר דוגמאות:

• נושא מרכזי מאוד בעיני הוא הטיפול בנקודת השבר של המשפחה, לא ההיעלמות עצמה, לא מעבר הדירה, אלא העובדה שכל אלה נחתו על הילדה בלי הכנה. אין בספר אמירה משמעותית על ההורות במירעה הזו. ובכלל, אין התיחסות ביקורתית לעצם הרעיון לגדל ילדה כמושא מחקר, תוך השוואת תנאי חייה לאלה של שימפנזה (כך, לדוגמא, רוזמרי לא הלכה לגן כי פרן לא יכלה ללכת).
• אין התיחסות לעצם העיוות שבהחזקת שימפנזה בדירת בני אדם, תוך האנשתה באמצעים כמו לבישת בגדים ועשית צרכים בסיר.
• ניסויים בבעלי חיים, כן או לא? אין בספר אמירה ברורה בנושא. מצד אחד הניסויים מזעזעים, מצד שני רוזמרי כותבת שהיא אסירת תודה למכוני המחקר על תרופות למחלות קשות.

בעיה נוספת בעיני היא סגנונו של הספר, בעיקר של חלקו הראשון. הסגנון הפמיליארי והלהגני נראה לי כמו רשומת בלוג שהתארכה יתר על המידה, ואילו לא תכננתי לכתוב סקירה הייתי נוטשת. הרמזים על סוד משפחתי טבעו במלל, ולא עוררו ענין. בהמשך הסגנון מתמתן, והתוכן הופך מעניין יותר, אבל הדרך לשם מייגעת.

אהבתי את הטיפול של הסופרת בזיכרונות: מה באמת יכולה רוזמרי לזכור מגיל חמש? מה המציאה? מה פירשה על סמך זכרונם של אחרים? מה בהווה מציף זכרונות נשכחים ועד כמה ניתן לסמוך עליהם?

אם מתעלמים מהליקויים, זהו ספר נוגע ללב, לוחץ היטב על בלוטות הדמעות, ומעורר מחשבה אודות יחסינו עם בעלי החיים.

We are All Completely Beside Ourselves – Karen Joy Fowler

כנרת זמורה ביתן

2015 (2013)

תרגום מאנגלית: אביגיל בורשטיין

"היום האחרון של פורים" מספר את סיפור עליתו לארץ וקליטתו כאן של יוסי, ילד שעלה מאתיופיה עם הוריו ועם אחיו ואחותו. הסיפור מוגש לקורא כנובלה גראפית, והוא יצירה משותפת של יוסי ואסה, שעל התנסויותיו מבוסס הספר, ושל אשתו ירדן ואסה ש"תרגמה" את הסיפור לתמונות.

הטקסט בספר הוא בגדר מועט המכיל את המרובה. יש בו התיחסות לילדות באתיופיה, למסע הרגלי המפרך לסודן, מסע בו איבד הילד את סבתו, ולקשיי הקליטה בארץ, הן מבחינה חברתית והן מבחינה כלכלית. המספר מתייחס לכל אחד מבני המשפחה, ולשינוי המהותי שחל ביחסי הכוחות בתוכה, שינוי שנובע בעיקרו מקליטת השפה וכתוצאה מכך מן היכולת להתערות: האח דסה, שהורחק לפנימיה דתית, הפך לראשון בדירוג, על פי הגדרת אחיו, ואילו האב, שאת העברית שלו יוסי משווה לג'יבריש, צנח למקום האחרון, בעוד באתיופיה הוא היה הראשון ללא עוררין. יוסי עצמו, תלמיד בבית ספר, מועד על אי-הבנות חדשות לבקרים, ואין לו את הפריבילגיה של אמו ושל אחותו להשאר בבית.

הבחירה להעביר את הסיפור כקומיקס משתלבת יפה עם מוטיב חוזר בעלילה – תשוקתו להתחפש בפורים לנינג'ה.

אני לא בטוחה מיהו קהל היעד של הספר. מצד אחד הוא דיבר אלי, והצליח להעביר את חוויות הילד והמשפחה, אבל מצד שני חסר לי העומק שספר פרוזה יכול להעניק. נתתי את הספר לילד כבן 12, והוא לא התלהב, אבל אני בכל זאת חושבת שהוא כן מתאים לנוער, אולי בקריאה מונחית במסגרת כיתה או קבוצה, שתאפשר להציף את חווית היות חדש וזר.

כנרת זמורה ביתן

2015