תגית: כנרת זמורה ביתן דביר

במשך עשרות שנים הסתיר אלכס קורזם את עברו מבני משפחתו. הם ידעו שנולד באירופה והגיע לאוסטרליה אחרי מלחמת העולם השניה. מדי פעם שלף ממזוודה ישנה, שאיש לא הורשה לגעת בה, תמונה מנעוריו, וטווה סביבה סיפור משעשע אודות הרפתקאותיו במולדתו החדשה, אך לשנות ילדותו לא התייחס. ב-1997 הופיע במפתיע על סף ביתו של בנו מארק, שלמד באנגליה, והחל חושף בהדרגה את סודותיו.

למרות שניתן למצוא את סיפורו המלא של אלכס ברשת, עדיין הספר, העוקב אחר מסעו בעקבות עברו, נקרא במתח. אלכס ידע שבזמן המלחמה אומץ על ידי קבוצת חיילים לטבים, השתתף בפעילויותיהם ושימש כקמע. יש ברשותו תמונות בהן הוא מצולם עם חיילים לטבים וגרמנים, לבוש מדים שנתפרו למידותיו. בזכרונותיו חווה אירועים בהם היה נוכח, כולל מעשי טבח ביהודים וירי על פרטיזנים. מדי פעם הועבר אל משפחה מקומית, והיא שבסופו של דבר הביאה אותו איתה לאוסטרליה. מה שאלכס לא זכר היו משפחתו הביולוגית ושמו המקורי. את שמו הנוכחי אימץ לעצמו באוסטרליה, גירסה מקוצרת ונוחה להגיה של השם שנתנו לו החיילים. בהדרגה נחשפים עוד ועוד פרטים עד לפענוח זהותו: אלכס קורזם הוא קרוב לוודאי איליה גלפרין, שאמו ואחיו ואחותו נורו ונקברו בקבר אחים, בעוד הוא עצמו – ילד כבן שש – נמלט ליער. לאחר נדודים נתפס על ידי החיילים, שאחד מהם היה ככל הנראה מודע ליהדותו, וכאמור אומץ על ידם.

אלכס שמר את סודותיו במשך שנים מכמה סיבות: הוא העדיף שלא להעמיס את מצוקותיו על משפחתו, סבל במידה הולכת וגוברת מאשמת השורדים, ותהה בינו לבין עצמו אם השתתף באופן פעיל במעשי ההרג ומה ההשתתפות הזו אומרת על תדמיתו בעיני עצמו. מארק, בנו של אלכס, שהתלווה אליו במסע הפיזי והרגשי וכתב את הספר, מתאר היטב את כל הלבטים הללו ואת השפעתם על אלכס ועל סביבתו. כמו כן הוא מתייחס בהרחבה לכוחו של הזכרון ולתעתועיו.

יש המטילים ספק במסקנתו של אלכס כי הוא איליה גלפרין. התעקשותו להמנע מלבצע בדיקת דנ"א תורמת לספקנות. אני יכולה להבין מדוע, אחרי שנים של תהיה על זהותו, הוא מעדיף להמנע מן הבדיקה, ולו רק בשל הספק הקל שתוצאותיה ישלחו אותו לחיפוש מתיש חדש. בעיני ההוכחות המוצגות בספר מוצקות דיין, אבל גם אם הסיפור שונה, גם אם אינו יהודי, אלא ילד תמים שנקלע לסיטואציה איומה, עדיין סיפורו היחודי נוגע מאוד ללב וראוי להיות מסופר.

אלכס, אז אולדיס, הקמע, הונצח בסרט תעמולה גרמני. ניתן לראות את הקטעים ששרדו מן הסרט בלינק הזה, משולבים בתכנית 60 דקות אודות סיפורו.

בשורה התחתונה: ספר מרתק ונוגע מאוד ללב

The Mascot – Mark Kurzem

כנרת זמורה ביתן

2009 (2007)

תרגום מאנגלית: אירית מילר

כסנופון, יליד 428 לפנה"ס, היסטריון ופילוסוף אתונאי, תלמידו של סוקרטס, הוזמן להצטרף למסעו של כורש הצעיר, בנו של מלך פרס, שיצא למסע כיבושים (אין לבלבל בינו לבין כורש הגדול, שהעניק ליהודים שגלו לבבל את הזכות לחזור לארצם ולבנות את בית המקדש השני). מטרתו האמיתית של כורש היתה להדיח את אחיו שירש את כס המלוכה, אך את החיילים היוונים שכירי החרב שצירף למסעו לא שיתף בתוכניותיו. צבאות שני האחים הגיעו לעימות בקוּנָקסָה, עשרים וחמישה קילומטרים צפונית לבבל. כורש נפל בקרב, והיוונים, שמצאו עצמם באזור עוין הרחק מהבית וללא תעסוקה, כרתו ברית עם המלך בתקווה לשוב ליוון בשלום. כשהמלך הפר את הברית, ורצח או לקח בשבי את מצביאי היוונים, קיבל על עצמו כסנופון את ההנהגה. את זכרונותיו מן המסע העלה על הכתב בספר שלפנינו. במקור נקרא הספר "עליית כורש" (אנאבאסיס), למרות שעיקר עיסוקו בדרכם של היוונים חזרה ליוון. כמה מן התרגומים קיבלו לפיכך כותרת שונה, וכך גם התרגום העברי.

כסנופון כתב על עצמו בגוף שלישי: במחנה הצבאי היה אתונאי אחד ושמו כסנופון, שלא היה מצביא או מפקד, אף לא חייל-מן-השורה. הוא הסתפח למחנה משום שפרוקסינוס, ידידו, הזמין אותו מביתו והבטיח לו לעשותו ידיד של כורש. לפני שהצטרף לכוחותיו של כורש נועץ כסנופון בסוקרטס, שלא התלהב מהרעיון, והציע לו לשאול בעצת האל אפולו. כסנופון התחכם, ובמקום לשאול את אפולו אם לצאת לדרך, שאל למי מהאלים עליו להקריב קורבנות כדי לשוב בשלום. כששב אל סוקרטס עם תשובתו של אפולו, גינה אותו מורו, אבל בלית-ברירה הורה לו למלא אחר מצוות האל. כסנופון, כפי שאפשר אולי להתרשם מן האנקדוטה הזו, היה אדם שיודע מה רצונו וכיצד להשיג את מבוקשו. תכונה זו תסייע לו גם בעתיד, כשיוביל את צבאו מקרב אל קרב בדרך הביתה.

הפרקים הראשונים, המתארים את מסעו של כורש עד לנפילתו, נושאים בעיקר אופי תיעודי. לעומתם, מרבית פרקי הספר, אלה המתארים את המסע חזרה ליוון, משלבים תיעוד עם סיפור, ויורדים לפרטים המרכיבים את היומיום. התופעה הבולטת ביותר היא האופן הדמוקרטי שבו התנהל הצבא. החלטות לא התקבלו מעולם על ידי מנהיג יחיד, גם אם סמכותו היתה מקובלת על כולם. במקרים רבים ההחלטות התקבלו בהצבעה של הצבא כולו, מפקדים וחיילים פשוטים כאחד. כסנופון, שסירב להיות מנהיג עליון יחיד, הרבה לשאת דברים בפני שכבת המצביאים ובפני הצבא כולו, והשימוש שעשה במילה "לדעתי" – ההפך המוחלט מהנחתת פקודות – בולט. דבריו נשאו תמיד אופי של שכנוע, בדרך כלל בשלבים. הוא התאים את המסר לשומעים, היה מומחה בהחדרת מוטיבציה, והעמיד עצמו לשיפוט חייליו כשעלו תלונות נגדו.

החיילים סמכו על כסנופון, בין השאר מפני שידעו שלא יופקרו בדרך. כך נהג כסנופון בפצועים, כשלא הצליח לשכנע אותם – בתחנונים ובאיומים – לקום ולהמשיך ללכת:

לא נותר לכסנופון אלא לזרוע פחד בלב האויב העוקב אחריהם, לבל יעוט על החיילים התשושים. הלילה כבר ירד, והאויב קרב ובא בקול גדול, שכן אנשיו הסתכסכו בגין השלל. או-אז זינקו אנשי המשמר-העורפי, שהיו כשירים, והסתערו על האויב, בעוד התשושים שואגים במלוא גרונם ומקישים ברומחיהם על מגיניהם. אימה אחזה באויב, ואנשיו גלשו על פני השלג, מן ההר אל הגיא, וקולם לא נשמע עוד. כסנופון ופקודיו אמרו לתשושים כי למחרת תישלח יחידה לאסוף אותם, והמשיך במסע.

למערכת האמונות של היוונים יש נוכחות משמעותית בטקסט. לא אחת התעכב הצבא במקומו ולא נע, עד שניתנו האותות האמוניים המתאימים. הנה דוגמא לתלות בסימנים מיסטיים למיניהם:

בלילה חלם כסנופון חלום. בחלומו ראה עצמו אסור בכבלים, אך הכבלים נשרו מעליו מאליהם והוא היה חופשי. לפני שהפציע השחר, הלך אל כיריסופוס ואמר לו כי הוא משוכנע שהכל יבוא על מקומו בשלום, וגולל לפניו את חלומו. כיריסופוס היה מרוצה מאוד, ומיד לאחר האיר היום התכנסו המצביאים להקריב קורבנות. סימני הקרביים היו יפים מלכתחילה. או-אז פרשו המצביאים והמפקדים מן המזבחות ופקדו על פקודיהם לסעוד פת-שחרית.

נהניתי מהבזקים של הומור בסיפור. ההתחכמות של כסנופון מול סוקרטס שעשעה אותי, וכמוה גם הדיאלוג הבא, שבו כסנופון האתונאי וכיריסופוס הספרטני ניסו להחליט למי מתאימה יותר המשימה של "גניבת הר", כלומר השתלטות על חלק מן ההר שלפניהם מתחת לאפו של האויב:

"אני סבור שאתם, הספרטאנים, כיריסופוס – כלומר, הקצינים הראויים לשמם – לומדים לגנוב משחר ימיכם. ולא זו בלבד שאין הגניבה בבחינת חרפה אצלכם, אלא שאינה אסורה על פי חוקיכם […]. ובכן, הרי לכם הזדמנות-פז להציג את אשר למדתם, ולחסוך מאיתנו מהלומות מיד האויב: דאגו לכך, שלא נתפס בשעה שנגנוב חלק מן ההר".

"ואילו אני שמעתי," ענה כיריסופוס, "שאתם, האתונאים, מצטיינים בגניבת כספי הציבור […]. והטובים שבכם הנם המיומנים ביותר בתחום זה, אם אמנם הנבחרים שבכם הם שזוכים בשלטון. לפיכך, זו שעתכם להוכיח את טיב החינוך שלכם".

לצד תכונותיו החיוביות של כסנופון, הוא התנהל על פי המוסר של זמנו. חייליו שבו עבדים ושפחות, והותר להם לספח אל המחנה נשים נאות ונערים טובי מראה על פי בחירתם. כשהמקומיים לא היו מוכנים למסור לידם, או למכור להם, מוצרי מזון, הם נטלו אותם בכוח. ביזה ואדמה חרוכה היו בגדר המקובל.

11,700 איש יצאו לדרך הארוכה בחזרה ליוון. כ-8,000 שרדו. ההרפתקאה כולה ארכה כשנה ושלושה חודשים.

הספר כולל מבוא אודות הסופר ואודות התקופה. באופן מוזר ביותר ואף מעיק, הערות השוליים משולבות בגוף הטקסט, לעתים בתוך סוגריים, לעתים מחוץ להם. השילוב הזה פוגם בשטף הקריאה, וחבל.

בשורה התחתונה: ספר מרתק ובלתי שגרתי

הטקסט המלא באנגלית בפרויקט גוטנברג

Κύρου Ανάβασις – Ξενοφώντα

משרד הבטחון וזמורה ביתן

1984 (~380 לפנה"ס)

תרגום: אריה חשביה

כפי ש"מלחמה וזכרון" הוא המשכו של "רוחות מלחמה", כך הסקירה הזו היא המשך ישיר של הסקירה שכתבתי על הספר הראשון. "רוחות מלחמה" נפתח מספר חודשים לפני מלחמת העולם השניה, והסתיים עם המתקפה על פרל-הרבור. הנושא המרכזי בספר היה ההתנהלות האמריקאית, שנעה בין בדלנות לתמיכה בבריטים, תוך הצגת נקודות המבט של "השחקנים" האחרים במערכה, כולל הגרמנים.

"מלחמה וזכרון" נפתח בנקודת הזמן בה הסתיים קודמו. באמצעות נפתוליהם של בני משפחת הנרי במערבולות המלחמה, מתוארות זירות הלחימה השונות ואתרים אחרים. ויקטור הנרי נע בין תפקידים ימיים לשליחויות דיפלומטיות, משתתף בקרבות מול יפן, ונוכח בארועים הרי גורל, כמו ועידת טהרן, בה הוחלט על הפלישה של בעלות הברית לאירופה, ובה הותוו קוי היסוד לניהול העולם אחרי המלחמה. בנו הבכור וורן מטיס מטוס הפצצה בקרב מידווי, ובנו הצעיר ביירון הוא קצין בצוללת באוקינוס השקט, ומועבר לתקופת ביניים לזירת הים התיכון. אשתו היהודיה של ביירון, נטאלי, יחד עם בנם ועם דודה, לכודים באירופה, כשמעמדם יוצא הדופן – מצד אחד יהודים שהותר דמם, ומצד שני אח"מ שממשלת ארצות הברית מתעניינת בגורלם – משהה, אך אינו מונע, את לכידתם במלתעות הנאצים. באמצעות ידידי המשפחה אנו מתוודעים גם למאמצי פיתוח הפצצה האטומית, לנסיונות הכושלים לעורר את דעת הקהל ואת דעת קובעי המדיניות למצבם של היהודים באירופה, להתגייסות המסיבית של התעשיה האמריקאית לפתח ולייצר אמצעי לחימה, לנסיונות של הגרמנים להסתיר את מעשי הרצח, ועוד. את העמדה הגרמנית מציג, כמו בספר הקודם, איש צבא גרמני בכיר, באמצעות זכרונות שכתב אחרי המלחמה.

השילוב של סיפורים פרטיים עם ארועים גלובלים עובד יפה, כשהמסגרת הפרטית משמשת כציר המוליך את העלילה מזירת התרחשות אחת לאחרת. יחד עם זאת, יש פער ניכר בין רמת סיפור המלחמה, שהוא סיפור מושקע, מפורט ומרתק, לרמת הסיפור האישי, שהולך ונחלש עם הזמן, ולעתים גובל במופרך. מכיוון שהיחס הכמותי בין השניים נוטה מאוד לטובת הסיפור הציבורי, חולשת הפרטי בטלה בששים, ואינה מונעת ממני מלהמליץ על הספר. קצת חששתי שהסופר יבחר לסיים את הספר עם אחד מקווי העלילה היותר רומנטיים, אבל בחירת הסיום שלו היתה מוצלחת הרבה יותר, והלמה את הספר.

שני הספרים תורגמו וראו אור בתחילת שנות השמונים, ומשום-מה פספסתי אותם באותה תקופה. אני חושבת שהייתי מעריכה אותם כבר אז, אבל בדיעבד אני שמחה על הקריאה המאוחרת, שאליה הגעתי עם ידע שצברתי במהלך השנים אודות המלחמה ואודות השואה. אני יודעת כעת טוב יותר להבדיל בין התיעודי לבדוי, עובדות שאספתי ממקורות ספרותיים, ואולי קצת נשכחו ממני, קרמו בשני הספרים עור וגידים מחודשים, ובזכות ההיקף הכביר של עלילת הספרים קטעי מידע חלקיים שאספתי עד כה נקשרו יחדיו למסכת שלמה. כך, לדוגמא, הפרק שזעזע אותי ב"גטו וילנה", אודות חפירת קברי האחים ושריפת הגוויות בפונאר, מקבל כאן נפח היסטורי נוסף. בנימין מורמלשטיין, , שאליו התוודעתי בסרט המרשים "אחרון הלא צדיקים", מופיע בספר דרך עיניו של דודה של נטאלי, אף הוא חבר במועצת היהודים בטריזנשטט, ובאמצעותם מסופרת התרמית של הגטו, ומאמצי הגרמנים להונות את העולם באשר למעשי הרצח. הספר עשיר בעשרות ומאות פרטי מידע בכל ההיבטים של אותן שנים. בנוסף, למדתי רבות אודות המלחמה בזירת האוקינוס השקט, ובעיקר סקרנה וריתקה אותי ההתוודעות אל מאחורי הקלעים של הפוליטיקה העולמית.

בסיום הספר, כמצופה מספר היסטורי המשלב עובדות עם בדיה, צירף ווק נספח, ובו פירט מיהן הדמויות הבדויות, על מי ועל מה ביסס כמה מן הדמויות והארועים בספר, והיכן נצמד לגמרי למציאות. לא כל הסופרים, הכותבים בסוגה זו, מקפידים על כך, ויבורך ווק שכן.

בפתח "רוחות מלחמה" ציטט ווק מדבריו של הפילוסוף הצרפתי, ג'וליאן בנדה:

השלום – אם יתקיים אי-פעם – לא יתבסס על הפחד ממלחמה, אלא על אהבת השלום. לא תהיה זו הימנעות ממעשה, אלא בואה של דרך-מחשבה. במובן זה יכול הסופר הפחות חשוב לשרת את השלום, במקום שבתי-הדין האדירים ביותר אינם יכולים לעשות ולא כלום.

הפיסקה המסיימת את "מלחמה וזכרון" שבה אל אותו הרעיון:

ובזוהר הגדול, בנוגה הנשגב והנורא של המראה הזה, של ההתרחשות הזו, דומה כי אות שגור בו מאת האלוהים שאין צריך סיפורם של שאריתנו לבוא אל סופו, ושיכול גם-יכול האור החדש הזה להיות לנו לשחר חדש; מסוער, עכור, וחדש.

לשאריתנו, אולי. אבל לא למתים, לא להרוגים, לא ליותר מחמישים-מליון המתים שאין בם רוח עוד, הקורבנות של השואה הנוראה ביותר שידע העולם מעודו: מנצחים ומנוצחים, לוחמים ואזרחים, בני אומות כה רבות, גברים נשים וטף, על כולם עלה הכורת. להם לא יהיה עוד שחר ארצי חדש. ברם, הגם שעצמותיהם ינוחו לעד בעלטת הקבר, לא לשווא יהיה מותם, ולא לריק כליונם, אם זִכרם, הזכרון שייחרת בליבותינו, יהיה בו כדי להטותנו מן העיתות הארוכות, ארוכות של המלחמה, אל עת חדשה של שלום.

השורה התחתונה כאן, כמו בסקירה על "רוחות מלחמה": ספר מרתק ומומלץ מאוד.

War and Remembrance – Herman Wouk

זמורה ביתן מודן

1981 (1978)

תרגום מאנגלית: עמשי לוין

בפתיחת הספר "מלחמה וזכרון" מספר הרמן ווק שמטרתו היתה לספר את סיפורם של הכוחות האמריקאים במהלך מלחמת העולם השניה, וזהו נושאו של "מלחמה וזכרון". כדי לספר על הרקע להצטרפותה של ארצות הברית למלחמה, הוא כתב את "רוחות מלחמה", על 887 עמודיו, כפרולוג… ואיזה פרולוג מרהיב הוא!

כמו בספרים אחרים שלו ("התקווה", לדוגמא), ווק מציב במרכז הספר דמות בכירה דיה על מנת להתחכך בקובעי המדיניות, וזוטרה דיה כדי לא להחשד כמייצגת אדם אמיתי. קפטן ויקטור הנרי, קצין ימי, שמשתוקק לקבל פיקוד על ספינה, נקרא לשמש כנספח ימי אמריקאי בברלין בשנת 1939. מזכר שהוא כותב, ובו הוא חוזה במדויק התפתחות כלשהי במהלך הארועים, מושך את תשומת לבו של הנשיא רוזוולט. כתוצאה מכך נוצר ערוץ ישיר בין השניים, וקפטן הנרי מוצא עצמו משתתף פעיל בארועי מפתח במקומות התרחשות מרכזיים: בפגישת רוזוולט-צ'רצ'יל באוגוסט 1941 על ספינה מול חופי קנדה, פגישה שבעקבותיה נחתמה האמנה האטלנטית, באחוזתו של גרינג, במוסקבה במהלך מבצע ברברוסה, בבטנו של מפציץ בריטי במתקפה על מאגרי גז סמוך לברלין, בפרל-הרבור בדצמבר 1941, ועוד. באמצעות קפטן הנרי אנו מתוודעים לפרטי הפרטים של מאחורי הקלעים האמריקאי, בתקופה הארוכה – מספטמבר 1939 ועד דצמבר 1941 – שבה הציבור האמריקאי התנגד ברובו להצטרפות ארצות הברית למלחמה. הנשיא רוזוולט, מוגבל על ידי חקיקה בדלנית, כמו חוק הנייטרליות שאסר מכירת נשק למדינות לוחמות, יכול היה, כהגדרתו של ווק, לצעוד רק צעד קטן מעבר לרצונו של הציבור. הנשיא עצמו מן הסתם לא היה להוט לשלוח את חייליו לשדה הקרב, אך באמצעות מנגנונים חוקיים כמו "השאל-החכר" סייע באופן מסיבי לבריטים במלחמתם.

לא רק נקודת המבט של בעלות הברית מוצגת בספר. ווק בדה ספר גרמני בשם "אימפריה עולמית אבדה", שנכתב לכאורה על ידי איש צבא גרמני בכיר אחרי המלחמה. קפטן הנרי התרשם מן הספר, המציג את האסטרטגיה של הצדדים הלוחמים כפי שנחוותה מן הצד הגרמני, ותרגם קטעים נבחרים ממנו. קטעים אלה משולבים ב"רוחות מלחמה". נראה לי שההקטע הבא מייצג היטב את גישת ה"מגיע לי" הגרמנית:

המעצמות הבורגניות הגדולות כגון צרפת, אנגליה ואמריקה, כוננו את עוצמתן והרחיבו את שטחיהן בפעולות, שאי-אפשר להבדיל ביניהן לבין שוד מזוין. אחרי שהשיגו את יעודן המוצהר, היה להן קל כמובן לנזוף בגרמניה צעירה ותקיפה, המבקשת למלא תפקיד עולמי בתורה […] לגרמניה היו הרצון, העוצמה ותחושת היעוד. חסרו לה רק המזון, מרחב המחיה והנפט. דברים אלה חייבת היתה לקחת לעצמה.

לצדו של קפטן הנרי הציב ווק דמויות משנה, המאפשרות לו לטפל במגוון היבטים של המלחמה. אשתו רודה עוסקת באירוח, הן בגרמניה והן בארצות הברית, ורוב הזמן מרגישה בודדה ומשועממת בעוד בעלה שקוע עד צוואר בתפקידו. בנו וורן נשוי לבתו של סנטור שמרן, המתנגד נמרצות לכל מעורבות אמריקאית במלחמה. בתו מדליין מפיקה בתכנית רדיו פופולרית, שבה מתראיינים מפורסמים שונים, כולל מדינאים. בנו ביירון נשוי לצעירה יהודיה, שמנסה למלט את דודה, העיוור לסכנה, מאיטליה. באמצעותם, ובאמצעות מכריהם וחבריהם, מספר ווק בפירוט על מהלכי המלחמה ועל חוויותיהם של אלה שנקלעו אליה. הסיפורים הפרטיים, בעיקר סיפורי האהבה בספר, חלשים יחסית, אבל המסגרת הסיפורית הזו קושרת יפה את הספר, ומפנה את רוב הבמה למה שמעניין באמת, הווה אומר לאחורי הקלעים של הארועים הגלובלים.

הספר אמנם עוסק באסטרטגיה הגדולה, אבל כוחו גם בפרטים המרובים השזורים בו. כך, לדוגמא, מעניין לקרוא על מדריך שהפיק משרד המלחמה הבריטי, ובו הוראות לאזרחים כיצד לנהוג בפולשים הגרמנים כשיגיעו. מרתק לעמוד על הפער שבין חשכת המלחמה למסיבות הפאר ולהתנהלות הנורמלית של העילית בשני הצדדים. ביירון, בעזרת חברו, איש משרד החוץ האמריקאי, שוקע בקריאת ספרי הגות ופילוסופיה, כדי להבין את האופי הגרמני, ואת ההתפרצות הפתאומית (לכאורה) של הברוטליות ושל הגזענות. ואלה רק דוגמאות על קצה קצהו של המזלג של השפע שהספר מגיש לקוראיו.למדתי מהרשת שווק נעזר בהיסטוריונים, אותם שכר במיוחד למטרת כתיבת הספר, ואכן עומק התחקיר והיקפו ניכרים עד מאוד.

בשורה התחתונה: ספר מרתק ומומלץ מאוד.

The Winds of War – Herman Wouk

זמורה ביתן מודן

1980 (1971)

תרגום מאנגלית: אריה ארד

"הצד האחר של האור" מתרחש בשתי תקופות זמן, וסובב בעיקר סביב מנהרות הרכבת התחתית של ניו-יורק. בהווה, בשנת 1991 (הספר ראה אור ב-1998), במנהרות מתנהלת מעין עיר תחתית. אנשים רבים מתגוררים שם בכוכים ובמבנים ארעיים שנבנו טלאי על טלאי. רובם של דרי המנהרות נדחקו לשם משולי החברה בשל בעיות אישיות, ובעיות אלה הולכות ומעצימות על רקע סמים ואלכוהול ואלימות. אנו מתלווים אל טריפרוג, הנתון למרותם של דחפים כפיתיים, וחי בבדידות בקן שהתקין לעצמו גבוה מעל המסילה. טריפרוג הוא אלכוהוליסט, גופו מעלה צחנה, ועיסוקו המרכזי הוא שרטוט מפות תמהוניות, אבל הלב יוצא אליו והוא מעורר חמלה. קו העלילה המקביל נפתח ב-1916, בעת חפירת המנהרה תחת הנהר. ארבעה חברים עובדים בחוד החנית, מפלסים באתיהם מטר ועוד מטר באדמה הבוצית: קון או'לירי ושון פאוור האירים, ריבס ואנוצ'י האיטלקי, וניית'ן ווקר שחור העור. העבודה מפרכת, אבל הארבעה גאים בה. שנים רבות אחר-כך נכדו של ווקר, קלארנס ניית'ן, יבנה את גורדי השחקים של העיר, וכמו סבו יהיה גם הוא זה שמפלס את הדרך, שמטפס גבוה מכולם כדי להניח קורת פלדה אחר קורת פלדה.

ניית'ן ווקר הוא הדמות המובילה בספר, ובאמצעותו אנו מתוודעים לא רק לאנשים שבנו את העיר, אלא גם לגזענות ולאפליה כלפי השחורים. הסיפור מתרחש בניו-יורק הליברלית, לא בדרום בו עדיין מתרחשים מעשי לינץ', אבל גם הניו-יורקים מתיחסים אל ווקר כאל אדם נחות. בקולנוע הוא יושב מאחור. כשהוא מבקש לסייע לאלמנת חבר שנהרג בתאונת עבודה, הוא מגיע לבקר רק בסופי שבוע ורק בשעות האור, שלא יחשדו בו. בלוויה של חבר אחר מתייחסים אליו כאל בוי, מלצר. יחסיו עם אשה לבנה הם אמנם חוקיים, ובכל זאת בגדר טאבו, ואבנים נזרקות לתוך דירתו מלוות בנאצות.

על פניו של ווקר טופחת ההכרה שרק במנהרות הוא מרגיש איזשהו שוויון של חשיכה. כורי הלחץ היו האיגוד המעורב הראשון במדינה, והוא יודע שרק מתחת לפני הקרקע הצבע מאבד משמעות.

למרות הקשיים והאומללות שחווים גיבורי הספר, זוהי יצירה אפופת חמלה. יש כאן סיפור אהבה יפה, חברות אמיצה, והכרת ערך עצמית. בתוך חשכת המנהרות יש גם יופי, הבא לידי ביטוי בציורי הקיר, ויש אפילו תחושה של שלווה, כשלאדם ניתן להיות הוא עצמו, רחוק משיפוטה של החברה שעל פני האדמה. ויש גם תקווה.

ובשער הוא מחייך, מודד את משקל המילה על לשונו, את כל האפשרות הטמונה בה, כל היופי שלה, כל התקווה שבה, מילה יחידה, תחייה.

בשורה התחתונה: ספר מרגש ומומלץ

This Side of Brightness – Colum McCann

כנרת

2001 (1998)

תרגום מאנגלית: חסיה חומסקי-פורת

זהו הספר הראשון של הרלן קובן שאני קוראת. מצד אחד, בהתייחס לספר עצמו, הייתי מגדירה את השעות שהקדשתי לו בזבוז זמן. מצד שני, מעתה ואילך לא אתלבט אם לקרוא את עשרים ומשהו הספרים שכבר כתב, ואת עשרים ומשהו הספרים שעוד יכתוב, אז תועלת כלשהי בכל זאת צמחה לי.

העלילה בקצרה: אדם זר נגש אל אדם פרייס, ומספר לו על שקר מהותי שאשתו שיקרה לו בעבר. כשאדם מתעמת עם אשתו, היא משאירה לו הודעה, ובה היא כותבת שהיא זקוקה לזמן, מבקשת שידאג לילדיהם, ונעלמת. האדם הזר הזה, כך מסתבר בהמשך, שם לו למטרה לנקות את העולם משקרים, ואם על הדרך הוא יכול לעשות כסף מן התחביב הנאצל הזה, מה טוב. אבל אנשים אינם בובות הפעלה, וכוחות נוספים בוחשים בעלילה, וכתוצאה מכך כל מה שיכול להשתבש משתבש.

הרעיון, למען האמת, מבריק, ובידיו של סופר מעמיק יותר היתה יכולה להווצר פה דרמה פסיכולוגית טובה, שהיתה בוחנת מה קורה לחיים שגרתיים שלווים כשאבן קטנה מוטלת לפתע לתוכם. אבל הרלן קובן, לפחות בספר הזה, הוא לא סופר מעמיק. הוא סופר מתח, ולכן הוא שוזר לתוך העלילה המרכזית כמה וכמה עלילות מקבילות ומשתלבות, נוקט טריקים של מותחנים, כמו דילוג מעצבן בין קטעים קצרצרים של ארועים שונים, קטיעת פרקים בשיא, יחוס סודות לכל אחד ואחד, ויוצר אפשרות לספר המשך. הדמויות פלקטיות, הכאב מעושה, ההתנהלות לא הגיונית. למרבה הצער, המילה הטובה היחידה שיש לי לומר על הספר נוגעת דווקא לסוף העצוב: שום סיום אחר לא היה מצדיק את מה שעוללה ההיעלמות לשני הבנים.

בשורה התחתונה: ספר שטחי

The Stranger – Harlan Coben

כנרת זמורה ביתן

2015 (2015)

תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ'

על כריכת הספר באנגלית מופיעה כותרת המשנה “Nine Wicked Tales”, והיא מדויקת יותר מזו שבתרגום "תשע מעשיות". בכל הסיפורים שבספר מופיעים מוטיבים מרושעים, אפילו מקפיאי דם, בחלקם מוצנעים כחלק מאופיין של הדמויות, ובחלקם גלויים כמו מעשי רצח. המינוח "מעשיות" בניגוד ל"סיפורים" נועד, לדבריה של הסופרת, להרחיק את העלילות אל מחוזות הבדיון:

"כאשר מכנים יצירת בדיון קצרה "מעשיה", מרחיקים אותה לפחות במעט מממלכת העמל והזמן היומיומיים, ומתיחסים במקום זאת לעולם המעשיות העממיות, המעשיות הפלאיות ומספרי המעשיות של ימים עברו. ניתן להניח בבטחון שכל המעשיות הן יצירות בדיון, ואילו "סיפור" עשוי להיות סיפור אמיתי על הדבר ששוררת הסכמה לכנותו "החיים האמיתיים", או סיפור קצר שנותר בגבולות הריאליזם החברתי".

למרות הבחירה ב"מעשיות", תשע היצירות המקובצות בספר משכנעות באמינות דמויותיהן ובהיתכנות תוכנן, כולו או מקצתו. במרבית המעשיות הדמות הראשית היא של אדם זקן, וכמעט כולן סובבות סביב ההשפעה ארוכת הטווח של ארוע בעבר. קצת משונה לחשוב על מרגרט אטווד כסופרת אימה, אבל פה ושם נשמתי נעצרה.

שלוש המעשיות הראשונות – 'אלפינלנד', 'בחזרה מהמוות' ו'הגבירה האפלה' – מחוברות זו לזו. קונסטנס, גיבורת המעשיה הראשונה, היא סופרת מזדקנת של ספרי פנטזיה וכשפים, שלמרות השנים הרבות שעברו מאז נעוריה, ולמרות הבטחון שבא עם הגיל, היא עדיין חיה את בגידתו של גאווין, משורר מבטיח שאתו חלקה את חייה במשך תקופה מסוימת. גאווין, גם הוא כבר בערוב ימיו, הוא גיבור המעשיה השניה, ובה הוא מוצא עצמו לפתע בצילה של קונסטנס. הצעירה שאיתה בגד היא גיבורת המעשיה השלישית, גם היא כבר אשה קשישה, וגם היא מונעת מכוחה של אותה פרשיה. שתי המעשיות הבאות – 'לוסוס נאטוריי' ו'חתן בהקפאה' – יוצאות דופן בקובץ בשל גילן של הדמויות הראשיות בהן, אבל נמצא בהן אותו מוטיב של עבר המניע הווה ועתיד. שלוש המעשיות הבאות הן סיפורי אימה, אבל מכיוון שמדובר באטווד, ששום דבר אצלה אינו זול או מובן מאליו, האימה היא אמצעי ספרותי שבעזרתו היא מטפלת באותו מוטיב חוזר של העבר הנוכח בכל: ב'אני חולמת על זיניה עם השיניים האדומות מאוד' הסופרת מחייה את הדמויות מן הספר "הכלה השודדת", שלוש מהן עדיין מתמודדות עם בגידותיה של הרביעית. ב'היד המתה אוהבת אותך' מנסה סופר להפטר בדרכם לא כשרות מחוזה כובל, וב'מזרן האבן' לראשונה בקובץ זה מצליחה אשה קשישה לנקום במי שפגע בה עוד בהיותה תלמידת תיכון, פגיעה שקבעה מחדש את כל נתיב חייה. המעשיה האחרונה, 'זמנכם אזל', היא, אני מקווה, הבדיונית מכולן, ובה צעירי העולם מנסים להפטר מן הזקנים המתחרים איתם על המשאבים המוגבלים של עולמנו.

אם התרשמתם שמדובר ביצירה אפלה, צדקתם, אבל זהו רק היבט אחד של המעשיות. מרגרט אטווד ניחנה בהומור ובשנינה ובמיומנות נפלאה, שהופכים את הקריאה בספר לחוויה עמוקה ומעוררת מחשבה. הציטוט שעל הכריכה מתוך אחת הביקורות מגדיר יפה את הספר: "אוסף של סיפורים קצרים שופע חוצפה נפלאה ומודעות עמוקה לסוביקטיביות של רעיונות הצדק והערך… ספר שנון, מוזר ועליז בחוסר הבושה שלו, קשוח לפעמים ומלא תובנה עמוקה".

Stone Mattress – Nine Wicked Tales – Margaret Atwood

כנרת זמורה ביתן

2015 (2014)

תרגום מאנגלית: יעל אכמון

ענת נחמיאס, חוקרת המשטרה שפגשנו ב"עיר מקלט" וב"אם המושבות", מקבלת על עצמה ב"למראית עין" חקירה חדשה. כמו קודמיו, גם הספר הזה ממוקם בצומת חברתי רגיש בחברה הישראלית: "עיר מקלט" סבב סביב המהגרים הבלתי חוקיים, "אם המושבות" עסק בקשרי הון-שלטון, ו"למראית עין" מתרחש בהתנחלות. לב הסיפור הוא פענוח רצח, אך מה שמעניק לספר עומק וערך מוסף הוא הצוהר הנפתח אל עולמם של המתנחלים: הדרך בה הם תופסים את עצמם, ההתיחסות שלהם אל המדינה ואל האופן בו לדעתם הם משתקפים בציבור, ההתמודדות עם חיים בסביבה עוינת. מכיוון שמדובר בישוב דתי, הספר עוסק גם בחיים בתוך חברה ערכית סגורה, במשיכה-דחיה אל העולם החילוני, ביחס לשבים אל הדת ולעוזביה.

הספר נפתח ברצח. ראש הישיבה בהתנחלות גופנה יורד כהרגלו השכם בבוקר לטבול במעיין מחוץ לגדר הישוב, ואינו שב. גופתו נמצאת צפה במעיין, ועליה סימנים המעידים על חנק. האם היה זה רצח על רקע לאומני? או שמא היו לרב אויבים בתוך ההתנחלות? ענת נחמיאס, שהורחקה מעבודה משטרתית בשל חריגה מנהלים בפרשה שתוארה ב"אם המושבות", נשלחת לגופנה לחקור את הרצח, כשהיא מלווה בבנו החוזר בשאלה של רב הישוב, חניך בקורס של השב"כ. ענת, כהרגלה, מפתחת מעורבות אישית, אינה עובדת על פי הספר, וחושפת סודות מתחת לפני השטח.

הפן המרשים ביותר בספר, בעיני, הוא הטיפול המשכנע בדמויות. קל ליפול לסטראוטיפים, אבל הסופר אינו נכשל בהם. בתוך הישוב הקטן, ההומוגני לכאורה, הוא נותן שם ואופי למגוון של טיפוסים: הצעיר ה"מתחזק" ההופך לקנאי, הרב המנהיג הרוחני המתחבט בשאלות של נאמנות לפרט ולקבוצה, בן-העשרה המחפש את זהותו ונסחף לאלימות, האשה החוששת מ"מה יגידו", היוצא בשאלה שאמנם בטוח בבחירתו אבל מתנדנד רגשית בין העולמות, ועוד. אהבתי גם את ההומור המתלווה לנושאים הכבדים של הספר, והדוגמא הבולטת היא העמדת דמותה של אשת הרב מול דמות אמה של ענת, כשבנוסף לפן ההומוריסטי שבתיאורן אפשר למצוא כאן מסר של דמיון בין שונים.

ציר הספר הוא, כאמור, פענוח רצח, הווה אומר ספר מתח, וככזה הוא עונה על הציפיות. הוא קולח, קריא מאוד, מספק טוויסטים מפתיעים אך משכנעים, ולמרות שבשלב מסוים ניחשתי מי הרוצח, עדיין הספר המשיך לסקרן עד הדף האחרון.

בשורה התחתונה: ספר מתח רלוונטי מומלץ.

כנרת זמורה ביתן

2016

"רעידת האדמה של הוגו" הוא סיפור בשלוש שכבות. איתמר לוי הסופר מספר על חוויותיו של איתמר לוי המחזאי במהלך חזרות על מחזה שכתב, מחזה שגיבורו הוא הוגו. שלושה דוברים מציגים את הסיפור: הוגו, באמצעות המונולוגים שלו במחזה (שהם בעצם דיאלוגים שהוא מנהל עם דמות שרק ידה נראית על הבמה), איתמר המחזאי, שמתאר את תהליך העבודה על המחזה, וכולל פרקים אוטוביוגרפים מחייו (ומכיוון שאיתמר המחזאי הוא דמות בדויה, גם הפרקים הללו אינם בהכרח אמיתיים), ואיתמר הסופר, שצירף לספר יומן כתיבה, בו שרבט את רעיונותיו במהלך מלאכת היצירה. מבולבלים? גם איתמר המחזאי מתבלבל לא פעם, וחייו שלו מתערבבים עם אלה של הוגו, יציר רוחו:

… ורק אז קלטתי שאני בכלל מערבב בין הדמויות, ומי שנמצא בשדה התעופה בתאילנד הוא הוגו ולא אני.

הוגו הוא קשיש בודד, סוחר בחפצים משומשים, ספק מוזנח ספק עשיר. הוא מגיע לדירתה של רבקה, אלמנה מזדקנת, שם הוא מוצא מכשיר המדמה רעידת אדמה, ומפעיל אותו. כתוצאה מכך הבית מתמוטט, והוגו, שמוצא עצמו לכוד, מנהל דיאלוג עם יד המגיחה מבעד להריסות. סיפורו הוא סיפור של בדידות, של חיפוש נואש אחר חום ואהבה. למרות שסיפורו נקטע לעתים על ידי הוראות בימוי או על ידי הרהוריו של המחזאי, דמותו משכנעת, ולמרות פגמיו האישיים הוא מעורר חמלה והזדהות, עד שלעתים קשה לזכור שהוא הבדוי, והמחזאי (הבדוי) הוא יוצרו (האמיתי לכאורה).

איתמר המחזאי מעורב בעבודה על המחזה לפרטי פרטים, החל בטקסט ובהעמדה על הבמה, וכלה בתאורה ובמוסיקה. סיפורו של המחזאי הוא סיפור של תשוקה לעבודה, של אי האפשרות להפרדה מוחלטת בין היוצר ליצירה. איתמר הבדוי שאל פרטים ביוגרפים רבים מחייו של איתמר לוי האמיתי, בעיקר מהתנסויותיו כשחקן. השמות שהוא מזכיר הם של אנשים אמיתיים – חלקם מוכרים לי, אחרים מן הסתם מוכרים לחובבי תיאטרון. בתחילה הייתי סבורה שהסופר בחר לכתוב אוטוביוגרפיה בדרך בלתי שגרתית זו, אבל כשהסיפורים הפכו הזויים – כמו החלפת גופות בלוויה – הבנתי שמדובר ביצירה בדויה המשלבת מציאות, לא במציאות כפי שהיתה.

איתמר הסופר מופיע בשליש האחרון של הספר, אחרי שהמסך ירד על התמונה האחרונה בהצגה. הסופר מגיש לקוראים יומן כתיבה, ובו הוא מעלה רעיונות שצצו בראשו במהלך הכתיבה ובמהלך העבודה על המחזה בתיאטרון, לצד הסברים על התפיסות שהנחו אותו בעבודה, כולל הבחנה בין מה שהמציא למה שלקח מחייו שלו:

מה ההבדל בין הקטעים של איתמר המחזאי בתוך הרומן לבין הקטעים של איתמר הסופר ביומן הכתיבה? הראשונים הם קטעי זכרונות בהם אני משתמש כדי להאיר את הסצנות מהמחזה שכתב איתמר המחזאי [דמות פיקטיבית], האחרים הם המקור לרעיונות הכתיבה של איתמר הסופר [אני].

איתמר המחזאי מקדיש את המחזה לסופר יצחק אורן (דמות אמיתית). הנה דברים שאמר עליו בראיון:

"את הספר 'רעידת האדמה של הוגו', הקדשתי לסופר יצחק אורן, שלימד אותי לערבב בין דמיון לביו מציאות. עם אורן לא הספקתי להיפגש בחייו, אלא רק לשלוח לו ספר שלי לפי בקשתו. הייתי בשמחה נפגש איתו לקפה, ומנסה לסחוט ממנו מידע כיצד הוא כותב על דברים דמיוניים לחלוטין, וגורם לנו להאמין שהם באמת התרחשו במציאות. אורן הוא אחד הסופרים הטובים בעברית, לדעתי, והכי פחות מוכר".

בהקשר למשחק בין מציאות לדמיון, איתמר המחזאי שם בפיו של יצחק אורן את המשפט הבא:

אני כמעט בטוח שהמצאת את כל הדברים, אבל אני מאמין בכל לבי שהם באמת התרחשו!

המשפט הזה, שהשלכותיו באות לידי ביטוי בכל מהלכו של הספר, משתלב בהשקפתו של איתמר הסופר אודות כתיבת ספרים:

השאלה "מה זה סופר?" מטרידה אותי במשך שנים רבות. סופר, לדעתי, זה מישהו שיודע לספר סיפור. סיפור, כדי שיהיה טוב, חייב להתרחש באמת. או במציאות, או בדמיונו של הסופר. אם הסיפור בדמיונו של הסופר לא התרחש באמת, אלא הוא רק עובדות או רעיונות שחלפו בראשו ואותם העביר לנייר, הסיפור לעולם לא יוכל להתקיים בדמיונו של הקורא.

אל תניחו לבלבול (לכאורה) להרתיע אתכם מלקרוא את הספר. הסופר מלהטט בכשרון בין קוי העלילה המשתרגים זה בזה, וכל אחת מן הדמויות מובחנת ומאופינת בבירור. נהניתי ואני ממליצה.

כנרת זמורה ביתן

2016

עיצוב העטיפה: אמרי זרטל

מאוד התאכזבתי מהספר. ציפיתי לספר מדעי – הנחות, ניסויים, תיאוריות – וקיבלתי אוסף של הצהרות. לעתים היתה לי תחושה שהספר בא לקדם את תפיסת העולם של הכותב, יותר משהוא בא לשרת את המדע ואת שוחריו. בשלב כלשהו הפסקתי להאמין גם לעובדות נייטרליות, והבנתי שאין לי שום סיבה טובה להמשיך לקרוא אותו.

כשחוקר מוח כותב: לסיכום נוכל לומר שקיים זכרון עוברי לצלילים, לרטט, לטעם ולריחות, ולכן יש חשש שאנחנו מרעילים את מוחם של ילדינו לא רק בעישון, בשתית אלכוהול ובשימוש בסמים, אלא גם בצפיה בתכניות טלויזיה מטופשות. משום כך מומלץ בזמן ההריון לקרוא מפעם לפעם איזה ספר טוב בתקווה שבעקבות זאת יחזור הדור הבא לקרוא ספרים, מתעוררת אצלי חשדנות. אני נגד סמים ובעד קריאת ספרים, ברור, אבל לשלב בספר מדעי לכאורה אמירה כזו, זה לעשות צחוק מהעבודה.

אפילו לפן הרציני יותר של הציטוט הנ"ל – השפעת הרגלים כמו עישון על מוח הילד – ההתיחסות של הכותב אינה מדעית. אחרי פרק שלם, שבו הוא יוצא בשצף קצף כנגד ההרגלים הללו, ומאיים בהפרעות גופניות והתנהגותיות של הצאצא עד גיל זקנה ושיבה, הוא פונה לפרק המסקנות, ובו הוא כותב: פרק הזמן הממושך המפריד בין מועד חשיפתו של העובר ברחם לחומרים המזיקים ובין המועד שמתגלה הנזק שנגרם מהם – גיל בית הספר למשל או גיל הרבייה – מקשה את איתור ההשפעות של חומרים כימיים אלה. מה גם שהשפעות כמו ליקויי למידה או הפרעות שינה אינו יחודיות, ולכן קשה להסיק מהן מהו החומר המסוים שגרם בזמן ההריון נזק מוחי. נוסף על כך, הסימפטומים שמייצר חומר מזיק מסוים משתנים בהתאם לשלב ההתפתחותי של מוח העובר בזמן החשיפה. בקיצור, תועלתו של הספר היא ברמה של מאמר "מדעי" בעתונות הפופולרית.

נטשתי סופית אחרי הגלישה לסיפורה של האפיפיורית יוהנה. אנדוקרינולגית בשם מריה ניו משערת שהאפיפיורית סבלה מיצירת יתר מולדת של בלוטת יותרת הכליה, ועקב כך הדגדגן שלה התפתח לגודלו של פין והתנהגותה נעשתה גברית. מסתבר שיש תופעה כזו, והכותב מתייחס אליה בפרק על הזהות המינית. גיבורנו יוצא לסיור פרטי בותיקן, במהלכו הוא מבקש למצוא את הכסא המפורסם עם החור, שבאמצעותו – כך מספרת האגדה – החשמנים בודקים שהאפיפיור הנבחר הוא אכן גבר, כדי למנוע פשלה נוספת, רחמנא ליצלן. ומהן ההוכחות של סוואב לנכונות סיפורה של יוהנה? כשהוא מבקש לראות את הכסא, המאבטח הנלווה אליו מזכיר את ההשערה של מריה ניו, ואיך יתכן ששמאבטח בור יכיר השערה רפואית? בורה כמוני, לעומת זאת, יכולה לשער שהמאבטח דווקא מתעניין במה שנוגע למקום בו הוא עובד, או שתודרך לענות על שאלות בנושא. בסופו של דבר סוואב אינו רואה את הכסא, ומכאן הוא מסיק שבכוונה העלימו אותו ממנו, ולכן היתה בעבר אפיפיורית. עם רמה כזו של הוכחה בנושא שולי, אני מרגישה רשאית להרים גבה לנוכח קביעותיו האחרות. הנה שתיים לדוגמא – אולי יש להן גיבוי, אולי לא, אי-אפשר לדעת זאת מקריאת הספר:

התנהגותו המרדנית של המתבגר כלפי בני משפחתו מצמצמת את הסיכוי שתהליך הרביה יתרחש בתוך המשפחה, ובכך גם מקטינה את הסיכון למומים ולמחלות תורשתיים.

חשיפתו של העובר ברחם לניקוטין ולאמפטמינים מגבירה את הסיכוי שהבנות שתיוולדנה תהיינה לסביות.

מסקנה: לא כל איש מדע בעל מוניטין יודע איך להנגיש את המדע לקהל (אני מעדיפה לא לחשוב שהוא פשוט מזלזל בקהל), וקריאה ספקנית תמיד מומלצת.

Wij Zijn Ons Brein – Dick Swaab

כנרת זמורה ביתן

2015 (2010)

תרגום מהולנדית: אירית ורסנו