תגית: כנרת זמורה ביתן דביר

"אני ליאונה" כבש אותי מהעמוד הראשון, שבו נכתב רק ספר ראשון ובו אני נולדת ביבשת אפריקה ונודדת ממנה. היום כבר לא כותבים כך – מסתפקים במספר הפרק, או מחברים כותרת מתחכמת –  וגל של נוסטלגיה לספרים של פעם הציף אותי. קיוויתי שלא אתאכזב בהמשך, ותקוותי התגשמה. "אני ליאונה" הוא ספר יחודי מכותרת חלקו הראשון ועד לשורת הסיום בסופו של הספר השנים-עשר ובו שד ואש גיהינום, חרטה, אהבה ותקווה לעתיד.

ליאונה נולדה באפריקה לאב ישראלי ולאם אמריקאית, שנפגשו בקיבוץ. עברו שנתים מלידתה ועד שניתן לה שמה ליאונה, כשהוריה הוכרחו להנפיק עבורה דרכון בשל מעבר בין מדינות אפריקאיות. עד אז כונתה קופיף, שמש, צפרדעונת, מנגו, ובהמשך חייה ניתנו לה שמות נוספים – לי, לולי, לאה. הוריה אהבו אותה, אך היו בבחינת נעדרים מבחינת הטיפול בה: האב שימש כיועץ חקלאי, והרבה בנסיעות, והאם היתה טיפוס מרחף, שקועה בעצמה, מקוללת במיגרנות. ליאונה אימצה לעצמה גישה חיובית כשבאה לתאר את קורותיה:

אלמלא היו הורי עסוקים כל כך, אפשר ששפע התפנוקים שהקיף אותי היה משחית את אופיי עד שלא היה בכוחי לעמוד בנסיונות הקשים שבאו אחר כך. ואולי שיחק לי מזלי שאבי נעדר הרבה, יותר ויותר הוא נדרש להיעדר, ושאמי, ככל שאהבה אותי, לא תמיד היתה פנויה לפנק אותי ולעתים השאירה את המלאכה הזאת לאחרים. ואם נדמה לכם שציניות מסתתרת מאחורי הטקסט הזה, טעות בידכם. ליאונה נחנה בחוסן הנפשי ובאופטימיות של פוליאנה, בלי העליצות של הילדה הספרותית, אבל עם ראית העולם הנדיבה. שנים רבות תעבורנה לפני שתרשה לעצמה להביע כעס.

תיאור הולדתה, כילדה אהובה שלבואה חיכו בשלוש יבשות (ההורים באפריקה, הסבא והסבתא באמריקה והסבתא בישראל), שימש לה גם הוא כתמיכה וכנחמה:

אבי נהג לספר שלרגע לא בכיתי: משהחלטתי לצאת לאור העולם השרתי מעלי כל דאגה וספק, וחרף משקלי הדל, משקל של זבובונת, התבוננתי בשקט נסיכותי בפנים המחייכות שגהרו להציץ בי מבעד לכילה.

"על מה היה לה לבכות?" אמרה לו אמי. ולי אמרה לא פעם: "אין עוד תינוקת שככה חיכו לבואה בשלוש יבשות".

כריכת הספר מציגה את תמונתו של הצייר פרנץ אייבל "נערה קוראת", והיא משקפת את אחד המרכיבים המהותיים בחייה ובאישיותה של ליאונה, קריאת ספרים. ליאונה מתיחסת לגיבורי הספרים כאל אנשים של ממש. סופי הרעה והאומללה של הרוזנת דה סגיר, ג'יין אייר, היתקליף, דמויותיו של דיקנס, ובראשן דייויד קופרפילד שעל-פי המשפט הפותח את ספרו לא ידע אם יהיה גיבור חייו, אבל בהחלט שאף להיות, ואף ליאונה כמוהו. כל אלה ואחרים, כמו גם החיים המתוארים בספרים, מלווים אותה כאילו היו חלק מן המציאות. הנה דוגמא לדרך בה היא משלבת תיאורים ספרותיים בארועים יומיומיים:

מאחור הבחנתי ששערו של הבחור שמנוני ומלוכלך… עורך הדין עשיר, את זאת ידעתי. וצעיר בניו מוזנח כאחרון העניים ונשלח לשמש כנהג. אולי הילד הזה מאוס על אביו. אולי הוא ממזר: חי בחדר צר בעליית הגג, מתאמץ לשרת ולהתחבב, ובכל זאת לא יזכה באף נתח קטן מירושתו של האב.

חייה של ליאונה משתנים, כששתי הסבתות מגיעות למסקנה שהחיים באפריקה מסוכנים, והן עושות את כל הדרך הארוכה ממקומותיהן כדי לשכנע את המשפחה לעזוב. האב והאם מחליטים להשאר, אבל מאפשרים לסבתות לקחת איתן את ליאונה. הילדה בוחרת לעבור לקיבוץ עם הסבתא הישראלית. ילדת טבע, ללא השכלה מסודרת, תולעת ספרים, דוברת עברית ספרותית, לא רגילה לחברת ילדים, וככזאת היא נדרשת להשתלב בבית הילדים הקיבוצי. תוך פרק זמן קצר היא מסומנת כמוזרה, וחברתה הקרובה היחידה היא זקנה תמהונית. לא אכנס לפרטי העלילה מכאן ואילך כדי להמנע מספוילרים.

בנסיונות הלא קלים שיהיה על ליאונה לעבור, היא תזכר מדי פעם בחוויה שעברה בבית הספר של הנזירות, שבו למדה פרק זמן קצר לפני שעזבה את אפריקה. בשל עבירה שולית שלא באשמתה, היא נידונה לרכון לפני מנהלת המוסד ולספוג עונש מכות. ההחלטה "לא לרכון" שוב לעולם מלווה אותה כמוטו. ההחלטה הזו, כמו ההשענות על זכרונות היותה ילדה אהובה בשלוש יבשות, יחד עם הנדיבות הטבעית והאופטימית שלה, מהווים את מסד אישיותה. למרות שהעקרונות הללו לא משתנים לכל אורכה של התקופה המתוארת בספר, ליאונה היא גיבורה מתפתחת. גיל הראבן בראה דמות אמינה של ילדה, שהתפתחה בעקביות לדמות אמינה של נערה ושל אשה צעירה.

הקריאה בספר היא חוויה נעימה וסוחפת. השפה מרשימה, הדמויות חיות, וליאונה לא במהרה תישכח. אוהבי קריאה ייהנו למצוא בו אינספור אזכורים לספרים טובים, המשתלבים במהלך הארועים בטבעיות ובחן.

לקריאת העמודים הראשונים

הוצאת אחוזת בית

2014

"ימים של בהירות מדהימה" הוא ספר מסע. לכאורה זהו ספר אודות מסע גיאוגרפי – אדם יוצא ממקום מסוים בדרכו למקום אחר – אך יותר מכך זהו ספר מסע פנימי בחיפוש אחר האני שהשתבש.

תיאו הוא גבר צעיר בראשית שנות העשרים לחייו. בהיותו נער עצרה השואה את מהלך חייו הרגיל, וכעת הוא יוצא ממחנה הריכוז לאחר השחרור ועושה את דרכו חזרה הביתה. הוא מבקש ללכת בקו ישר, להגיע כמה שיותר מהר ללא עיקופי דרך, אבל בפועל הוא עוצר ומתעכב, לוקח את הזמן בעיקר לשם בירור פנימי מיהו ומהו תיאו של היום.

הרהוריו של תיאו, והאנשים שהוא פוגש בדרכו, מביאים אותו לשחזר, ולהבין כבוגר, את חייו של לפני המלחמה. ברוב שנותיו היתה אמו, יטי, הדמות הדומיננטית בחייו. אשה צבעונית, חסרת מנוח, שהיתה קמה ויוצאת בספונטיות לטיולים בטבע, כשהיא לוקחת אתה את בנה. היא נהתה אחרי מוסיקה דתית נוצרית, בעיקר המוסיקה של באך, ונמשכה אל קפלות קטנות ואל הפסלים שבהן. במבט לאחור תיאו קולט את חוסר היציבות שלה, את הטלטלות הרגשיות בין דכאון לשמחה מתפרצת. אביו של תיאו, מרטין, היה בבחינת נוכח-נפקד כל אותן שנים, עבד שעות ארוכות בחנות הספרים שלו, הקטין את עצמו בנוכחות אשתו. כשתיאו פוגש בדרך את אהובת נעוריו של האב, מדלן, שעדיין אוהבת אותו, וגבר נוסף, ושניהם מזהים אותו בקלות על פי דמיונו המובהק לאביו, תיאו מגלה את אביו בדיעבד, מצליח להבין גם את הרקע שלו עצמו, ובעצם מגלה בהדרגה מיהו תיאו שנבנה על הילד ועל האסיר. בגלל השואה הוא כבר לא הילד שהיה, או הגבר שהיה צפוי לצמוח ממנו, והיותו אסיר מחנות לשעבר לא יכול להגדיר אותו כעת. הוא צריך לברר עם עצמו מי הוא על בסיס שתי התקופות המשמעותיות של חייו.

תיאו מרבה להרהר בשאלת הביחד לעומת הלבד. האם בגד בחבריו האסירים כשהחליט אחרי השחרור ללכת הביתה לבדו? האם היחד שלהם, שבעצם נכפה עליהם, יוצר מחויבות? בדרכו הוא פוגש פליטים ואסירים משוחררים שמקדישים את עצמם לעזרה לאחרים, וגם כאלה שינצלו את אחיהם לגורל. הוא רואה אהבה וחמלה, וגם שנאה ותאוות נקם. עם אחדים הוא יוצר קשר מיידי, באחדים הוא מעורר כעס, כשהוא מזכיר את אמו שאושפזה במנזר, ומעורר בכך חשדנות בזהותו ובנאמנותו.

תוך כדי קריאה לא התחברתי לספר. היו בו כמה דברים שהפריעו לי. לדוגמא, תיאו פוגש אסיר משוחרר שמזהה אותו בשל דמיונו לאביו, ומתפתחת ביניהם שיחה לא אמינה, כשבלי שום מבוא ודברי נימוסין, האיש מתחיל מיד לדבר על מרטין ומדלן ויטי. במחשבה לאחור נראה לי שזו דרכו של אפלפלד: הוא לא מתעכב על פרטים שוליים, כמו בנית שיחה והיכרות עם הדמויות, אלא ממצה ומזזק רק את מה שחשוב. רק כמה שעות אחרי שסיימתי את הקריאה, התחלתי לקלוט את הספר. כמו צילום פולארויד, שתחילה התמונה בו מטושטשת, אבל כשהיא מתבהרת – וזה לוקח זמן – כל פרט ברור ובהיר ומונח במקומו הנכון.

הספר מסתיים רגע לפני ההגעה הביתה, כשתיאו מפסיק להתעכב, הוא שלם עם עצמו, ומוכן לחדש את חייו. הלב נצבט כשהוא מתכנן את מעשיו: קודם יילך הביתה לבקר את אביו, ואחר-כך יגש למנזר לבקר את אמו, כאילו השואה עברה רק עליו, ומשפחתו קפאה במקומה, ממתינה לו. האם ההורים שרדו? האם יש לו בית לחזור אליו? אנחנו לא יודעים.

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2014

אייאן חירסי עלי נולדה בסומליה למשפחה מוסלמית. בשנות ילדותה נדדה ממדינה למדינה (ערב הסעודית, קניה ועוד), חלקית בשל פעילותו הפוליטית של אביה שהתנגד לממשל הסומלי, וחלקית משום נטישתו של האב את המשפחה מרצונו או בשל פעילותו לסרוגין. כשהיא מתארת את ילדותה ואת נערותה, עולה תמונה של משפחה לא מתפקדת, בעיקר משום שהיתה נטועה בתוך תרבות שבטית ודתית, שבה אלימות ודיכוי היו חלק בלתי נפרד מן החיים. הסבתא היתה רודנית, האם היתה פנאטית ואלימה – לפי הפרשנות של אייאן שתיהן נהגו כך משום שלא יכלו לקבל באמת, למרות חזותן הכנועה, את נישואי בעליהן לנשים נוספות. אחיה של אייאן נהג באלימות קשה כלפיה וכלפי אחותה, משום שכך תפס את תפקידו כגבר בבית, ולא היה מי שימחה. אייאן חונכה לכניעות כלפי אללה וכלפי כל הגברים כולם, ומגיל צעיר מאוד גודלה להיות אשה נאמנה לגבר שיהפוך להיות אדונה לאחר שתעזוב את בית אביה ואחיה. כמו יותר מתשעים אחוז מן הילדות בסומליה, עברה גם היא את תהליך המילה הברברי, שנועד לשמור על תומתה עד לנישואיה. כשאביה חזר לגור עם המשפחה, הוא מצא לאייאן בעל, גבר מוסלמי שחי בקנדה. היא נשלחה לגרמניה כדי לקבל דרכון לקנדה ולטוס לשם, אבל ניצלה את חלון ההזדמנויות הצר שנפתח לרגע קט, עלתה על רכבת להולנד, וביקשה שם מקלט. ברבות הימים הפכה לאזרחית הולנד ואף לחברת פרלמנט, ולקחה על עצמה מעין מסע צלב נגד הפנאטיות האיסלמית, ונגד דיכוי הנשים המוסלמיות. את כל הפרשה המרתקת הזו גוללה בספרה המרשים עד מאוד, "כופרת", ואני שמחה על ההזדמנות להמליץ עליו.

"נוודת" הוא מעין ספר המשך, המספר על קורותיה לאחר שעזבה את הפרלמנט ההולנדי ועברה להתגורר בארה"ב. שני הספרים הם למעשה יצירות שמונעות על ידי אג'נדה ברורה, אך בעוד ש"כופרת" יכול להקרא כאוטוביוגרפיה שמסר בצידה, "נוודת" הוא בעיקר מסר, שסיפורים מחייה של אייאן משמשים לו כרקע.

כמי שבאה מן העולם המוסלמי, אייאן טוענת להיכרות מעמיקה עם האיסלם, שהוא בעיניה רצחני ובלתי פשרני. היא סבורה שיש להפעיל את החינוך הציבורי במדינות שקלטו מהגרים מוסלמים, כדי שיחדל להיות כזה. החינוך לתפיסתה צריך לגרום למוסלמים להתייחס אל דתם בצורה ביקורתית. לא לפחד לשאול שאלות, לא להרתע מסינון החוצה של הצדדים האלימים שבה.

התנועה הפמיניסטית נקראת להרחיב את פעילותה לטובת מליוני הנשים המוסלמיות המושפלות ומדוכאות, אלה שנכלאות בביתן, שאסור להן לצאת ללא ליווי גבר, שנגזר עליהן להתנהל מאחורי בדים ועטיפות, שנחשבות לרכוש אבותיהן ובעליהן.

גם הכנסיה הנוצרית נדרשת להרתם למאמץ. לתפיסתה של אייאן, הנצרות המתונה יכולה להציג דת של אהבה שתחליף את הדת של השנאה. למען האמת קצת קשה לי להבין את הפן הזה במשנתה, בעיקר על רקע תפיסת עולמה האתאיסטית, ועל רקע אי הסובלנות שמפגינים רבים בציבור ובמימסד הנוצרי.

בשני הספרים אייאן יוצאת חוצץ נגד הסלחנות המערבית כלפי עוולות האיסלם, בעיקר העוולות כנגד נשים. הגישה הפוטרת את הדכוי בטיעון ש"כך זה בתרבות הזו, ויש לשמר כל תרבות" נראית לה, וגם לי, פטרונית ומתנשאת. כאילו לא ניתן להסביר לאנשים ה"נחותים" האלה שיש משהו בסיסי רע מאוד בתפיסת האשה כשווה רק מחצית הגבר. היא לא מהססת לומר שאמנם כל האנשים נולדים שווים, אבל זה לא אומר שכל התרבויות שוות. תרבות שמאפשרת חופש ושוויון נעלה על תרבות שמפעילה ומצדיקה דיכוי והשפלה, ויש לפעול בכל הלהט כנגד האחרונה.

כבר שנים שאייאן חיה מוקפת שומרי ראש. הבמאי ואן-גוך, שיחד אתו יצרה סרט על הנשים המוסלמיות, נרצח, ואיומים על חייה הם ענין שבשגרה. יש להעריך את אומץ לבה להמשיך לעמוד באור הזרקורים, להמשיך לנדוד ברחבי ארה"ב ולשאת את דבריה בפני קהלים שונים. צריך להעריך את הלהט המפעם בה, שגורם לה לא לשקוט לאחר שזכתה בחופש בעצמה, אלא לנסות לזכות נשים נוספות באותו חופש.

למרות שכאמור הספר הוא יותר מסר ופחות סיפור, הוא מרתק בשני היבטיו. הסיפורים מחיי משפחתה ומקורותיה לאחר שהצליחה לחמוק מעניינים, והטיעונים וההצעות שהיא מעלה שווים קריאה ודיון. היא רהוטה מאוד, מיטיבה להתבטא, והקריאה בספר היא בו זמנית שוטפת ומעוררת מחשבות.

Nomad – Ayaan Hirsi Ali

כנרת זמורה ביתן

2014

תרגום מאנגלית: גיא הרלינג

שלום אוסלנדר נולד בארה"ב למשפחה יהודית אורתודוקסית. במהלך השנים נטש את דרך החיים הזו, אך נותר חרדי במובן המילולי הבסיסי של השורש ח-ר-ד. הבעיה שלו היא שהוא מאמין באלוהים.

האנשים שגידלו אותי יטענו שאני לא דתי. טעות בידם. אני לא שומר מצוות, זה מה שאני לא. אבל אני דתי באופן כואב, מגביל, כרוני ומאמלל.

הוא מאמין באלוהים אישי, שבוחן ובודק אותו בכל רגע ורגע, מוכן להעניש אותו מכל סיבה שהיא. הוא מאמין בכל הסיפורים על האל הקנא והנוקם, וחייו הם מסכת סבוכה של פחדים, התחשבנויות ונסיונות למשא ומתן עם אלוהים, שרק יניח לו לחיות את חייו, ולא יארוב לו ויתכנן איך להכאיב לו.

האלוהים שאוסלנדר מכיר הוא זה שהניח למשה להוביל את ישראל במדבר במשך ארבעים שנה, וברגע האחרון העניש אותו על שהיכה בסלע כדי להוציא ממנו מים:

ד. ויאמר אלוהים למשה, זוהי הארץ אשר הבטחתי לך. אך לא תבוא בה. זימברתי אותך.

ה. וימות משה

"אתה באמת חושב שאלוהים מעניש אותך?" שאל דוקטור הירש.

התמימות שלו הדהימה אותי.

"אני לא חושב, אני יודע"

זהו סיפור עצוב על שטיפת מוח, על מערכת של לחצים, על אמונות והתניות שהוטבעו בילד, והמבוגר אינו מצליח להשתחרר מהן. במשפט די אגבי בספר הוא מתייחס אל עצמו כאל "קוף במעבדת ההתניה האורתודוקסית של אלוהים", אבל האגביות הזו מקפלת בתוכה את כל האמת.

זהו גם סיפור עצוב על משפחה לא מתפקדת. האב היה אלים, נוטה לשכרות ולהתקפי זעם, ופרק אותם בעיקר על אחיו של הסופר. שלום, צעיר הבנים, עסק ללא הרף בנסיונות להסיח את דעת אביו, להצחיק אותו בחיקויים של ניקסון, לגרור אותו לשיחות בנושאי הנגרות שהיא תחביבו של האב. מתוך המסגרת האומללה הזו הוא פיתח חיים מחתרתיים עצמאים של גניבות מחנויות ועישון סמים, בוחן את מחיר החטא, מתגרה ביצר הרע. מעניין שדווקא האח, שהיה מותח את הגבולות כלפי אביו, וסבל מכך יותר מכולם, נותר בתוך המסגרת, בעוד הבן הצעיר, שניסה בכוחותיו הדלים לשמור על חזות של שלום בית, חתך החוצה.

לאוסלנדר יש סגנון שכבש אותי בספרו המאוחר יותר "תקווה (טרגדיה)". הוא קופצני, חסר מנוחה, מסתיר לפעמים דו משמעויות מתחת למשפטים פשוטים לכאורה. חשבתי ש"תקווה (טרגדיה)" הוא ספר כועס, אבל לעומת "מחבואים עם אלוהים" הוא ספר רגוע. "מחבואים עם אלוהים" הוא ספר סוער, כואב, מתחבט. הוא לא מנסה להיות רציונלי, לא מחפש משמעות והסבר לכל מעשה שלו, אבל התיאור מלא החיים של קורותיו מספק לקורא את המסגרת להבנת הגיהינום הנפשי שבו התנהלו מרבית חייו.

למען האמת, יש בפרטי העלילה כמה נקודות תמוהות. לדוגמא, אוסלנדר מספר על תכניות טלויזיה פופולריות שראה בבית כילד ("סטיב אוסטין" ועוד). זה לא בדיוק מתיישב עם אורח חיים בקהילה חרדית. יש מבקרים שנתפסו לנקודות האלה, והסיקו שאוסלנדר נגוע בשנאה עצמית, ומוכן לבדות בדיות ולשפוך בוץ על משפחתו ועל עמו למען תהילה ספרותית. לדעתי, דווקא אי ההתישרות המלאה של המשפחה עם כללי ההתנהגות של הקהילה יכולה להסביר את הקרעים בנפשו. קל יותר להשאר בתוך מסגרת שמאוד שלמה עם עצמה, וקשה עד מאוד למצוא את המקום האישי בתוך מסגרת שלא לגמרי הגדירה את עצמה.

במקור שמו שם הספר בוטה, "קינת העורלה" (Foreskin’s Lament), ואם כי הבחירה בשם העברי היא לא הכי מוצלחת, בעיני היא מסקרנת ומשכה אותי לקרוא. לדעתי, לא צריך להיות חילוני או חוזר בשאלה כדי להעריך את הספר, אבל אני צריכה להודות שמסיבות מסוימות הוא דיבר אלי באופן אישי. בכל מקרה, מעבר לנושא שעשוי לקומם רבים, כשרון הכתיבה כשלעצמו מעניק חווית קריאה שונה ומהנה.

Foreskin’s Lament – Shalom Auslander

כנרת זמורה ביתן

2009 (2007)

תרגום מאנגלית: ארז אשרוב

לקראת סיום הספר כותב רון פונדק לאחיו אורי, שנהרג במלחמת יום הכיפורים: "אני משוכנע שלא היית כועס לו ידעת שאת שמך לא הנצחנו בכל דרך שהיא". ובכל זאת, ארבעים שנה אחרי – לעצב אכן אין סוף וגם לא תאריך תפוגה – אורי מונצח בספר, שיש בו משום "חברים מספרים על", אבל הוא הרבה יותר מחוברת זכרון.

לבו של "ציר סקרנות צומת ודאות" הוא סיפור הקרבות בסיני במלמת יום הכיפורים, ומפורטים בו, כמעט דקה אחר דקה, הקרבות שבהם השתתף אורי פונדק, קצין המבצעים בגדוד 46. לכאורה, מה כבר ניתן לחדש אחרי הררי המילים שנכתבו על הקונספציה, על העיוורון המדיני, על מלחמות הגנרלים, על הכאוס של הימים הראשונים ועל גבורת החיילים, ובכל זאת הסופר יצר מן העובדות הידועות סיפור ראוי לקריאה. הוא בחר להרחיב את היריעה מן המלחמה לשני כיוונים: מצד אחד סיפורו של אורי, ומצד שני סיפורה של משפחת פונדק שלושה דורות אחורה, החל בסבי ההורים שנמלטו מפוגרומים בראשית המאה העשרים, עבור בסבים ובהורים שנמלטו מן הנאצים, וכלה בדור שהקים את המדינה ובצאצאיו. דוד גרוסמן מצוטט על העטיפה כמי שאומר כי "רון פונדק מספר כאן סיפור מרתק של מה שנהוג לכנות "הגורל היהודי", אך יותר מכך, זה סיפור על "הגורל הישראלי"". מהלך העלילה בין העבר הרחוק לעבר הקרוב, בין קורות המשפחה בגולה לקורותיה כאן, אכן יוצר סיפור מרתק.

כשבחרתי לקרוא את הספר, זכרתי במעורפל את שמו של רון פונדק. יכול להיות שאם הייתי זוכרת את המעורבות העמוקה שלו בתהליך אוסלו, הייתי נוטה לוותר על הקריאה, מתוך הנחה שספר שעוסק בנושא מדיני כמו המלחמה השנויה במחלוקת ההיא, יהיה בו יותר משמץ של פוליטיקה. לו נהגתי כך, ההפסד היה כולו שלי. פונדק אמנם אינו מסתיר את תפיסותיו, והוא שוטח אותן בבהירות בעיקר בדפיו האחרונים של הספר, אבל לחלוטין לא מדובר במניפסט פוליטי. זהו סיפורם של אורי ושל משפחת פונדק, המעורב לבלי הפרד בסיפור העם והמדינה. מעין ספר היסטורי פרטי-ציבורי.

רון פונדק הוא כותב רהוט. קשה לומר על ספר, שדפיו מכילים כל-כך הרבה כאב, שהוא ספר נעים לקריאה, אבל הוא קריא מאוד, מוליך את הקורא ביד בטוחה בין עבר והווה, ודמותו של אורי לא תישכח זמן רב גם ממי שלא הכירו אותו בחייו.

כנרת זמורה ביתן

2014

שמו של הספר לקוח מן המשפט הפותח אותו, והסופרת מסבירה כי כמו החתול גם הסיפור מִתְמַחֵשׁ יֵשׁ-מֵאַיִן, נוֹהֵר לדרכו…קורא לך ללכת בעקבותיו אל הלא-ידוע, אל היִתְבָּרֵר בהמשך, כי לכל סיפור יש תשע נשמות, כמו לחתול הבית ולחתול האשפתות. שני חתולים משולבים בעלילה – חתול רחוב שחור בבית הקברות, וחתול המחמד של אוריאנה, גיבורת הספר, אך החתוליות שבספר נובעת לאו דווקא מהם, אלא מסגנון הכתיבה. כמו חתול בתנועתו, המשפטים סובבים ומחליקים, זורמים בשקט ובלתי צפויים. העלילה נעה ומתפתלת בין אנשים ומקומות, והמעברים בין דוברים שונים אינם תחומים בנקודה בסוף פיסקה, אלא מחליקים בחתוליות. אין בספר חלוקה לפרקים, וקטעי העלילה השונים נובעים זה מזה, נאחזים במילה ונוטלים אותה לפתיחת קטע עלילה חדש.

הוקסמתי מהספר, אבל לא אופתע אם יהיו מי שלא יאהבו אותו. זרימת העלילה בסגנון הקרוב לזרם התודעה מקשה על הקריאה, כמו גם ריבוי הדמויות והקשרים הסבוכים ביניהם. העובדה שבעצם עד בערך שני שליש הספר לא מתרחש בו משהו על ציר זמן הווה-עתיד, אלא יש בו בעיקר קטעי הרהורים והיזכרויות לצד לבטים, גם היא מן הסתם תהפוך את הספר לבלתי מתמסר בעיני קוראים לא מעטים. אולי יהיו מי שלא יתלהבו מן הערבוב בין העולם הזה לעולם הבא. לטעמי כל ה"תערובת" הזה מתגבשת לכלל יצירה קסומה, והיחודיות הסגנונית, יחד עם השפה המלוטשת והאפיון המדויק של הדמויות, נשאו חן בעיני עד מאוד.

אם מפשיטים את העלילה עד לשלד, זהו הסיפור: אוריאנה, שנולדה בשם אריאדנה אך שינתה את שמה, היא אשה שמנה ופסיבית. היא אמנם סובלת מיחסיה המידרדרים עם בעלה הגס והשתלטן, והיא לא אוהבת את האשה המזדקנת שהפכה להיות, אבל היא לא עושה דבר ממשי כדי להתנער (ואי אפשר שלא להרהר במילותיו של אלתרמן: "כך עפו חיים, אוריאנה,  שטפו כמו חול ניגר. חלפו החיים, אוריאנה, ברחו מי יודע אנה"). בנם המנוכר בחר לחיות הרחק מהם בקוסטה ריקה, עם נכדתם אין להם קשר, אמה האגוצנטרית נפטרה לא מזמן, אחיה החמדן וכנראה העבריין חי גם הוא בקוסטה ריקה, ועם שתי אחיותיה יש לה יחסים קצת מוזרים. וכך החיים שוטפים "כמו חול ניגר", עד שמתחולל משבר, והיא מתנערת ויוצאת לקוסטה ריקה לנסות לאחות את השברים. נשמע כמו טלנובלה? לא בכדי. לז'אנר המתקתק הזה יש מקום משמעותי בעלילה.

אבל להפשיט את העלילה לשלד עושה עוול ליצירה, שהיא הרבה יותר מורכבת ועמוקה ומרתקת, וכדי לעמוד על אכויותיה אין די בקריאה יחידה של הספר. הוא שווה קריאה חוזרת, ואפילו יותר מאחת. הספר עוסק בנושאים רבים, וביניהם הגיל, ההזדקנות, המוות מבחירה ומאונס, יחסי עבר-הווה-עתיד, אהבה, זוגיות, יחסים בתוך המשפחה ועוד.

העלילה מתרחשת במהלך שנה אחת, והמתים, שאינם חדלים לפטפט, קוצבים יחידות זמן, כשבתחילת כל חודש הם מציינים ארועים פרטיים וכלליים שארעו בו בעבר. באחד המאמרים שקראתי אודות הספר, נמשלו המתים (הטמונים, כפי שהסופרת מכנה אותם) למקהלה יוונית, ואני מאמצת את המשל הזה.

הנקודה היחידה שקצת חרקה לי היתה הבחירה לתת לגיבורי הספר שמות שהם ברובם יוצאי דופן. לא הבנתי למה, עד שקראתי ראיון עם הסופרת, וההסבר פשוט: "אני לא יכולה לתת לאדם שם של דמות שאני מכירה. וככל שאני מכירה יותר אנשים עם יותר שמות זה יותר קשה. גם כינויים של אנשים ידועים כמו ביבי או בוז'י אני לא יכולה לתת, כי תכף ייכנס אליי האדם הזה לספר – ולא הזמנתי אותו. אז אני מחפשת שמות שלא יעלו לנגד עיניי אף אחד". השתכנעתי.

בחרתי לקרוא את הספר הזה כי אהבתי והערכתי את שלושת הספרים הקודמים של הסופרת. לדעתי, הוא עולה על כולם.

כנרת זמורה ביתן

2013

זהו ספרה האחרון של אליס מונרו, שהודיעה על פרישה מכתיבה בגיל 81. את ארבעה הסיפורים האחרונים בספר קיבצה תחת הכותרת "פינאלה": "אני מאמינה שאלה הדברים הראשונים והאחרונים – והאינטימים ביותר – שיש לי לומר על חיי". בארבעה סיפורים אחרונים אלה היא מציגה ארבעה זכרונות עזים מילדותה, וניתן למצוא בהם את הרקע לכלל יצירתה.

אם כבר קראתם סיפורים של מונרו, תהיה לכם תחושה של שיבה הביתה. על רקע אונטריו הכפרית, בשנות ה-40 עד שנות ה-70 של המאה ה-20, מונרו מציגה, כדרכה, סיפורים שעיקרם חיי שגרה שנשברים. בתיאור מדוקדק, אך לגמרי לא טרחני, היא מפליאה לשרטט דמויות על רקע חיי היומיום שלהן. במרבית הסיפורים בקובץ הזה הדמויות המרכזיות הן של נשים נכנעות עם חיים מוחמצים. ברוב המקרים הכניעות וההחמצה מרומזים, לא מציפים אל פני השטח מרמור ומרד. ואז מתרחש משהו שמשנה הכל. לפעמים השינוי דרמטי, כמו בסיפור "לעזוב את מייורלי", שבו לאה פשוט קמה ומסתלקת. לפעמים השינוי מינורי, כמו בסיפור "חוף מבטחים" (האהוב עלי ביותר בקובץ), שבו דון, אשה ש"תפקידה" להיות חוף מבטחים לבעלה, מעזה לערוך ארוע חברתי צנוע בביתה בלי לבקש את רשותו.

הכתיבה של מונרו יבשה, אך רק לכאורה, ויש לשים לב לניואנסים. השינוי שהזכרתי בפסקה הקודמת, שמהווה מעין שורת מחץ, כתוב גם הוא בדרך-כלל בלקוניות מטעה. יש ספרים וסיפורים שאפשר לקרוא ברפרוף מבלי להחמיץ דבר. אצל מונרו נדרשת קריאה מסוג אחר, מושקעת יותר, וההשקעה משתלמת. אוסף הפרטים הקטנים הוא שיוצר תמונה מושלמת.

מונרו נחשבת בעיני רבים לאמנית הסיפורים הקצרים. אני לא יודעת אם היא הטובה מכולם – קלאריס ליספקטור ואנה גבאלדה מצוינות בעיני – אבל הסיפורים שלה הם בהחלט מלאכת מחשבת.

Dear Life / Alice Munro

כנרת זמורה ביתן

2013 (2012)

תרגום מאנגלית: אורטל אריכה

דליה ביטאולין-שרמן נולדה באתיופיה, ועלתה לארץ בהיותה בת חמש. בספר מתארת הכותבת, כעת בת שלושים וארבע, את חוויותיה של ילדה אתיופית בארץ. בסיפורים שבספר היא מספרת בגוף ראשון – אם כי לא בשמה שלה – את קשיי הקליטה של ילדה ונערה, וכן את קשיי התא המשפחתי, ואת הווית המהגר בכלל, לצד חוויות התבגרות.

זה היה יכול להיות ספר מאשים, ספר מטעם אוכלוסיה חלשה, שנשלחה לגור בקראוונים דולפים בחורף ולוהטים בקיץ, שהוחלט בשבילה על חינוך דתי, שהופנתה לעבודות בשכר מינימום, שספגה עלבונות גזעניים. אבל דליה ביטאולין-שרמן לא בחרה בכיוון הזה: היא כן מספרת על טיפול לא נכון בעולי אתיופיה, אבל לא בנוסח של "אכלו לי, שתו לי". העלבון והביקורת עולים מבין השורות, כשהסיפורים עצמם מסופרים באופן מאוד ענייני, לא שיפוטי, בלי לגלוש מן הסיפור אל המסקנות שעולות ממנו. בכמה מן הסיפורים היריעה מתרחבת מעבר לקהילה הסגורה, ונותנת במה לדמויות נוספות, כמו פועלת במפעל בו עובדת אמה של המספרת, שיודעת למצוא שמחה ועונג גם ברגעים קשים, וכמו ילדה כחולת עיניים מנודה בשל היותה מוכת כינים וכנראה סובלת מפיגור קל. רציתי לכתוב שהסיפור הזה, שמיטיב לתאר יחסי כוחות בתוך כיתת בנות, הוא החביב עלי מכל סיפורי הספר, אבל האמת היא שקשה לבחור. לכל סיפור מוקד מעניין משלו, וכולם ראויים לקריאה.

אני לא חובבת של סגנון שמתעלם מפסיקים ויוצר רצף מאוחה של משפטים ללא הפסקת נשימה. בסיפור הראשון, שמרבית פסקאותיו מתחילות במילים "איך שהעולם נהיה לבן", היה לי קשה להסתגל לסגנון. אבל מתחת לפשטות לכאורה של הלשון ושל העלילה, מסתתרת מורכבות שכובשת את תשומת הלב, ומסתבר שהסגנון כנראה שירת יפה את התוכן, כי די מהר הוא הפסיק להפריע לי.

בשורה התחתונה: ספר ראוי לתשומת לב

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2013

הנרייטה לאקס, אפרו-אמריקאית עניה, אם לחמישה, היתה בת 31 כשמתה בשנת 1951 מסרטן צוואר הרחם אלים במיוחד. במשך שנים רבות נעשו נסיונות לשמר תאי אדם חיים ומתרבים במעבדה, אך במעבדה כמו בחיים התאים חיו פרק זמן מסוים ואז מתו. התאים שנלקחו מביופסיה שנעשתה להנרייטה היו הראשונים שזכו לאלמוות, ועד היום הם משמשים באינספור מעבדות לצרכי מחקר. בתאים נעשה שימוש במחקר שכתוצאה ממנו ניתן היה להשתמש בתרכיב הפוליו לחיסון המוני, כתוצאה מן האלמוות של התאים אפשר היה לחקור סוגיות גנטיות, ועוד ועוד. נהוג היה לסמן תאים בראשי התיבות של האנשים שמהם נלקחו, וכך ניתן לקו התאים השם הילה (HeLa).

הנרייטה עצמה נותרה אלמונית, ולמשפחתה לא היה ידוע השימוש שנעשה בתאי גופה. האם זו בעיה? לדעתי לא. עברתי יותר מביופסיה אחת בחיי, ואין לי שום תביעת בעלות על התאים שהוצאו בתהליך. אם נשמרו ונעשה בהם שימוש והופקו מהם רווחים – התהילה והתמורה לחוקרים שעשו במלאכה. בעיני התאים האלה הם כמו שערה שנשרה או תא עור שהתקלף, חסרי ערך לחלוטין. בעיני משפחתה של הנרייטה זו בעיה גדולה, והרקע לה לדעתי הוא לא שאלת התאים לכשעצמם, אלא הרקע החברתי והתרבותי של המשפחה הספציפית הזו ושל הקהילה האפרו-אמריקאית בכלל. על רקע אפליה וגזענות ועוני ובורות, אצל אנשים שגדלו בימים בהם התערות שחורים ולבנים היתה כמעט טאבו, שסבלו כל חייהם מדעות קדומות ומיחס משפיל, הידיעה שגם אחרי מותה הנרייטה היא רק חפץ לשימושם של אחרים מקוממת ומעוררת זעם. גם הדרך בה נודעה להם הפרשה היתה חסרת שמץ התחשבות: מישהו מסר לעתונאים את התיק הרפואי שלה, וכל ההיסטוריה הפרטית שלה נחשפה בראש חוצות.

רבקה סקלוט מפליאה לשלב מדע עם חברה, את קור המעבדה עם הרגש האנושי. היא מרחיבה את היריעה הרבה מעבר לסיפורה של הנרייטה ולסיפור התאים, ומספרת גם על התפתחות המחקר לאורך השנים, ומרבה לעסוק בשאלות של אתיקה רפואית ומחקרית. מזעזע עד כמה היה התחום פרוץ עד לא מזמן, והחוליות החלשות בחברה – שחורים, אסירים, חולי נפש, תשושי גוף – שמשו בלי ידיעתם שפני נסיונות במחקר פולשני של המוח, בהזרקות ישירות של תאים סרטניים, במעקב אחרי חולי עגבת בלי הושטת סיוע, ועוד ועוד. מעבר לפן המדעי המרתק, היא נותנת במה לסיפורם של האנשים שבשולי החברה, והשילוב יוצר ספר מרתק.

מבין הדמויות בספר עולה וקורנת דמותה של דברה, בתה של הנרייטה, שהתלוותה אל הסופרת במסע אחר התאים ואחר עברה של הנרייטה ושל בתה הבכורה שמתה בבית-חולים לשחורים-משוגעים, כפי שנקרא המוסד. דברה, אשה לא משכילה שבשל עוניה של המשפחה זכתה ללמוד רק עד כיתה ו', שעברה כילדה התעללות מינית מצד קרוב משפחה והתעללות פיזית קשה מצד אשתו, שסובלת מחרשות חלקית ומיתר לחץ דם ומסוכרת, העזה כאשה צעירה לעזוב עם ילדיה בעל אלים ולגדל לבדה את ילדיה הקטנים. כשהחלה להתעניין בסיפורה של אמה, למדה להשתמש באינטרנט, עסקה באיסוף מידע אישי ומדעי, ונרשמה ללימודים (אך נאלצה לפרוש בשל קשיים כלכליים). עצוב לחשוב על מאות אלפי אנשים כמוה, בעלי פוטנציאל ואופי, שנשחקים ונמעכים בלחץ החיים, ולא זוכים לממש את יכולותיהם.

רבקה נקשרה למשפחה, בעיקר לדברה, והקימה קרן שמגייסת כספים להשכלתם של צאצאי המשפחה, ולכל מי שחש עצמו נפגע מתהליכים רפואיים הדומים לזה שמתואר בספר. חלק מההכנסות ממכירת הספר מועברות לקרן.

ספר מומלץ ביותר.

The Immortal Life of Henrietta Lacks – Rebecca Skloot

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2013

תרגום מאנגלית: נעמי כרמל