תגית: כנרת זמורה ביתן דביר

שלום אוסלנדר נולד בארה"ב למשפחה יהודית אורתודוקסית. במהלך השנים נטש את דרך החיים הזו, אך נותר חרדי במובן המילולי הבסיסי של השורש ח-ר-ד. הבעיה שלו היא שהוא מאמין באלוהים.

האנשים שגידלו אותי יטענו שאני לא דתי. טעות בידם. אני לא שומר מצוות, זה מה שאני לא. אבל אני דתי באופן כואב, מגביל, כרוני ומאמלל.

הוא מאמין באלוהים אישי, שבוחן ובודק אותו בכל רגע ורגע, מוכן להעניש אותו מכל סיבה שהיא. הוא מאמין בכל הסיפורים על האל הקנא והנוקם, וחייו הם מסכת סבוכה של פחדים, התחשבנויות ונסיונות למשא ומתן עם אלוהים, שרק יניח לו לחיות את חייו, ולא יארוב לו ויתכנן איך להכאיב לו.

האלוהים שאוסלנדר מכיר הוא זה שהניח למשה להוביל את ישראל במדבר במשך ארבעים שנה, וברגע האחרון העניש אותו על שהיכה בסלע כדי להוציא ממנו מים:

ד. ויאמר אלוהים למשה, זוהי הארץ אשר הבטחתי לך. אך לא תבוא בה. זימברתי אותך.

ה. וימות משה

"אתה באמת חושב שאלוהים מעניש אותך?" שאל דוקטור הירש.

התמימות שלו הדהימה אותי.

"אני לא חושב, אני יודע"

זהו סיפור עצוב על שטיפת מוח, על מערכת של לחצים, על אמונות והתניות שהוטבעו בילד, והמבוגר אינו מצליח להשתחרר מהן. במשפט די אגבי בספר הוא מתייחס אל עצמו כאל "קוף במעבדת ההתניה האורתודוקסית של אלוהים", אבל האגביות הזו מקפלת בתוכה את כל האמת.

זהו גם סיפור עצוב על משפחה לא מתפקדת. האב היה אלים, נוטה לשכרות ולהתקפי זעם, ופרק אותם בעיקר על אחיו של הסופר. שלום, צעיר הבנים, עסק ללא הרף בנסיונות להסיח את דעת אביו, להצחיק אותו בחיקויים של ניקסון, לגרור אותו לשיחות בנושאי הנגרות שהיא תחביבו של האב. מתוך המסגרת האומללה הזו הוא פיתח חיים מחתרתיים עצמאים של גניבות מחנויות ועישון סמים, בוחן את מחיר החטא, מתגרה ביצר הרע. מעניין שדווקא האח, שהיה מותח את הגבולות כלפי אביו, וסבל מכך יותר מכולם, נותר בתוך המסגרת, בעוד הבן הצעיר, שניסה בכוחותיו הדלים לשמור על חזות של שלום בית, חתך החוצה.

לאוסלנדר יש סגנון שכבש אותי בספרו המאוחר יותר "תקווה (טרגדיה)". הוא קופצני, חסר מנוחה, מסתיר לפעמים דו משמעויות מתחת למשפטים פשוטים לכאורה. חשבתי ש"תקווה (טרגדיה)" הוא ספר כועס, אבל לעומת "מחבואים עם אלוהים" הוא ספר רגוע. "מחבואים עם אלוהים" הוא ספר סוער, כואב, מתחבט. הוא לא מנסה להיות רציונלי, לא מחפש משמעות והסבר לכל מעשה שלו, אבל התיאור מלא החיים של קורותיו מספק לקורא את המסגרת להבנת הגיהינום הנפשי שבו התנהלו מרבית חייו.

למען האמת, יש בפרטי העלילה כמה נקודות תמוהות. לדוגמא, אוסלנדר מספר על תכניות טלויזיה פופולריות שראה בבית כילד ("סטיב אוסטין" ועוד). זה לא בדיוק מתיישב עם אורח חיים בקהילה חרדית. יש מבקרים שנתפסו לנקודות האלה, והסיקו שאוסלנדר נגוע בשנאה עצמית, ומוכן לבדות בדיות ולשפוך בוץ על משפחתו ועל עמו למען תהילה ספרותית. לדעתי, דווקא אי ההתישרות המלאה של המשפחה עם כללי ההתנהגות של הקהילה יכולה להסביר את הקרעים בנפשו. קל יותר להשאר בתוך מסגרת שמאוד שלמה עם עצמה, וקשה עד מאוד למצוא את המקום האישי בתוך מסגרת שלא לגמרי הגדירה את עצמה.

במקור שמו שם הספר בוטה, "קינת העורלה" (Foreskin’s Lament), ואם כי הבחירה בשם העברי היא לא הכי מוצלחת, בעיני היא מסקרנת ומשכה אותי לקרוא. לדעתי, לא צריך להיות חילוני או חוזר בשאלה כדי להעריך את הספר, אבל אני צריכה להודות שמסיבות מסוימות הוא דיבר אלי באופן אישי. בכל מקרה, מעבר לנושא שעשוי לקומם רבים, כשרון הכתיבה כשלעצמו מעניק חווית קריאה שונה ומהנה.

Foreskin’s Lament – Shalom Auslander

כנרת זמורה ביתן

2009 (2007)

תרגום מאנגלית: ארז אשרוב

לקראת סיום הספר כותב רון פונדק לאחיו אורי, שנהרג במלחמת יום הכיפורים: "אני משוכנע שלא היית כועס לו ידעת שאת שמך לא הנצחנו בכל דרך שהיא". ובכל זאת, ארבעים שנה אחרי – לעצב אכן אין סוף וגם לא תאריך תפוגה – אורי מונצח בספר, שיש בו משום "חברים מספרים על", אבל הוא הרבה יותר מחוברת זכרון.

לבו של "ציר סקרנות צומת ודאות" הוא סיפור הקרבות בסיני במלמת יום הכיפורים, ומפורטים בו, כמעט דקה אחר דקה, הקרבות שבהם השתתף אורי פונדק, קצין המבצעים בגדוד 46. לכאורה, מה כבר ניתן לחדש אחרי הררי המילים שנכתבו על הקונספציה, על העיוורון המדיני, על מלחמות הגנרלים, על הכאוס של הימים הראשונים ועל גבורת החיילים, ובכל זאת הסופר יצר מן העובדות הידועות סיפור ראוי לקריאה. הוא בחר להרחיב את היריעה מן המלחמה לשני כיוונים: מצד אחד סיפורו של אורי, ומצד שני סיפורה של משפחת פונדק שלושה דורות אחורה, החל בסבי ההורים שנמלטו מפוגרומים בראשית המאה העשרים, עבור בסבים ובהורים שנמלטו מן הנאצים, וכלה בדור שהקים את המדינה ובצאצאיו. דוד גרוסמן מצוטט על העטיפה כמי שאומר כי "רון פונדק מספר כאן סיפור מרתק של מה שנהוג לכנות "הגורל היהודי", אך יותר מכך, זה סיפור על "הגורל הישראלי"". מהלך העלילה בין העבר הרחוק לעבר הקרוב, בין קורות המשפחה בגולה לקורותיה כאן, אכן יוצר סיפור מרתק.

כשבחרתי לקרוא את הספר, זכרתי במעורפל את שמו של רון פונדק. יכול להיות שאם הייתי זוכרת את המעורבות העמוקה שלו בתהליך אוסלו, הייתי נוטה לוותר על הקריאה, מתוך הנחה שספר שעוסק בנושא מדיני כמו המלחמה השנויה במחלוקת ההיא, יהיה בו יותר משמץ של פוליטיקה. לו נהגתי כך, ההפסד היה כולו שלי. פונדק אמנם אינו מסתיר את תפיסותיו, והוא שוטח אותן בבהירות בעיקר בדפיו האחרונים של הספר, אבל לחלוטין לא מדובר במניפסט פוליטי. זהו סיפורם של אורי ושל משפחת פונדק, המעורב לבלי הפרד בסיפור העם והמדינה. מעין ספר היסטורי פרטי-ציבורי.

רון פונדק הוא כותב רהוט. קשה לומר על ספר, שדפיו מכילים כל-כך הרבה כאב, שהוא ספר נעים לקריאה, אבל הוא קריא מאוד, מוליך את הקורא ביד בטוחה בין עבר והווה, ודמותו של אורי לא תישכח זמן רב גם ממי שלא הכירו אותו בחייו.

כנרת זמורה ביתן

2014

שמו של הספר לקוח מן המשפט הפותח אותו, והסופרת מסבירה כי כמו החתול גם הסיפור מִתְמַחֵשׁ יֵשׁ-מֵאַיִן, נוֹהֵר לדרכו…קורא לך ללכת בעקבותיו אל הלא-ידוע, אל היִתְבָּרֵר בהמשך, כי לכל סיפור יש תשע נשמות, כמו לחתול הבית ולחתול האשפתות. שני חתולים משולבים בעלילה – חתול רחוב שחור בבית הקברות, וחתול המחמד של אוריאנה, גיבורת הספר, אך החתוליות שבספר נובעת לאו דווקא מהם, אלא מסגנון הכתיבה. כמו חתול בתנועתו, המשפטים סובבים ומחליקים, זורמים בשקט ובלתי צפויים. העלילה נעה ומתפתלת בין אנשים ומקומות, והמעברים בין דוברים שונים אינם תחומים בנקודה בסוף פיסקה, אלא מחליקים בחתוליות. אין בספר חלוקה לפרקים, וקטעי העלילה השונים נובעים זה מזה, נאחזים במילה ונוטלים אותה לפתיחת קטע עלילה חדש.

הוקסמתי מהספר, אבל לא אופתע אם יהיו מי שלא יאהבו אותו. זרימת העלילה בסגנון הקרוב לזרם התודעה מקשה על הקריאה, כמו גם ריבוי הדמויות והקשרים הסבוכים ביניהם. העובדה שבעצם עד בערך שני שליש הספר לא מתרחש בו משהו על ציר זמן הווה-עתיד, אלא יש בו בעיקר קטעי הרהורים והיזכרויות לצד לבטים, גם היא מן הסתם תהפוך את הספר לבלתי מתמסר בעיני קוראים לא מעטים. אולי יהיו מי שלא יתלהבו מן הערבוב בין העולם הזה לעולם הבא. לטעמי כל ה"תערובת" הזה מתגבשת לכלל יצירה קסומה, והיחודיות הסגנונית, יחד עם השפה המלוטשת והאפיון המדויק של הדמויות, נשאו חן בעיני עד מאוד.

אם מפשיטים את העלילה עד לשלד, זהו הסיפור: אוריאנה, שנולדה בשם אריאדנה אך שינתה את שמה, היא אשה שמנה ופסיבית. היא אמנם סובלת מיחסיה המידרדרים עם בעלה הגס והשתלטן, והיא לא אוהבת את האשה המזדקנת שהפכה להיות, אבל היא לא עושה דבר ממשי כדי להתנער (ואי אפשר שלא להרהר במילותיו של אלתרמן: "כך עפו חיים, אוריאנה,  שטפו כמו חול ניגר. חלפו החיים, אוריאנה, ברחו מי יודע אנה"). בנם המנוכר בחר לחיות הרחק מהם בקוסטה ריקה, עם נכדתם אין להם קשר, אמה האגוצנטרית נפטרה לא מזמן, אחיה החמדן וכנראה העבריין חי גם הוא בקוסטה ריקה, ועם שתי אחיותיה יש לה יחסים קצת מוזרים. וכך החיים שוטפים "כמו חול ניגר", עד שמתחולל משבר, והיא מתנערת ויוצאת לקוסטה ריקה לנסות לאחות את השברים. נשמע כמו טלנובלה? לא בכדי. לז'אנר המתקתק הזה יש מקום משמעותי בעלילה.

אבל להפשיט את העלילה לשלד עושה עוול ליצירה, שהיא הרבה יותר מורכבת ועמוקה ומרתקת, וכדי לעמוד על אכויותיה אין די בקריאה יחידה של הספר. הוא שווה קריאה חוזרת, ואפילו יותר מאחת. הספר עוסק בנושאים רבים, וביניהם הגיל, ההזדקנות, המוות מבחירה ומאונס, יחסי עבר-הווה-עתיד, אהבה, זוגיות, יחסים בתוך המשפחה ועוד.

העלילה מתרחשת במהלך שנה אחת, והמתים, שאינם חדלים לפטפט, קוצבים יחידות זמן, כשבתחילת כל חודש הם מציינים ארועים פרטיים וכלליים שארעו בו בעבר. באחד המאמרים שקראתי אודות הספר, נמשלו המתים (הטמונים, כפי שהסופרת מכנה אותם) למקהלה יוונית, ואני מאמצת את המשל הזה.

הנקודה היחידה שקצת חרקה לי היתה הבחירה לתת לגיבורי הספר שמות שהם ברובם יוצאי דופן. לא הבנתי למה, עד שקראתי ראיון עם הסופרת, וההסבר פשוט: "אני לא יכולה לתת לאדם שם של דמות שאני מכירה. וככל שאני מכירה יותר אנשים עם יותר שמות זה יותר קשה. גם כינויים של אנשים ידועים כמו ביבי או בוז'י אני לא יכולה לתת, כי תכף ייכנס אליי האדם הזה לספר – ולא הזמנתי אותו. אז אני מחפשת שמות שלא יעלו לנגד עיניי אף אחד". השתכנעתי.

בחרתי לקרוא את הספר הזה כי אהבתי והערכתי את שלושת הספרים הקודמים של הסופרת. לדעתי, הוא עולה על כולם.

כנרת זמורה ביתן

2013

זהו ספרה האחרון של אליס מונרו, שהודיעה על פרישה מכתיבה בגיל 81. את ארבעה הסיפורים האחרונים בספר קיבצה תחת הכותרת "פינאלה": "אני מאמינה שאלה הדברים הראשונים והאחרונים – והאינטימים ביותר – שיש לי לומר על חיי". בארבעה סיפורים אחרונים אלה היא מציגה ארבעה זכרונות עזים מילדותה, וניתן למצוא בהם את הרקע לכלל יצירתה.

אם כבר קראתם סיפורים של מונרו, תהיה לכם תחושה של שיבה הביתה. על רקע אונטריו הכפרית, בשנות ה-40 עד שנות ה-70 של המאה ה-20, מונרו מציגה, כדרכה, סיפורים שעיקרם חיי שגרה שנשברים. בתיאור מדוקדק, אך לגמרי לא טרחני, היא מפליאה לשרטט דמויות על רקע חיי היומיום שלהן. במרבית הסיפורים בקובץ הזה הדמויות המרכזיות הן של נשים נכנעות עם חיים מוחמצים. ברוב המקרים הכניעות וההחמצה מרומזים, לא מציפים אל פני השטח מרמור ומרד. ואז מתרחש משהו שמשנה הכל. לפעמים השינוי דרמטי, כמו בסיפור "לעזוב את מייורלי", שבו לאה פשוט קמה ומסתלקת. לפעמים השינוי מינורי, כמו בסיפור "חוף מבטחים" (האהוב עלי ביותר בקובץ), שבו דון, אשה ש"תפקידה" להיות חוף מבטחים לבעלה, מעזה לערוך ארוע חברתי צנוע בביתה בלי לבקש את רשותו.

הכתיבה של מונרו יבשה, אך רק לכאורה, ויש לשים לב לניואנסים. השינוי שהזכרתי בפסקה הקודמת, שמהווה מעין שורת מחץ, כתוב גם הוא בדרך-כלל בלקוניות מטעה. יש ספרים וסיפורים שאפשר לקרוא ברפרוף מבלי להחמיץ דבר. אצל מונרו נדרשת קריאה מסוג אחר, מושקעת יותר, וההשקעה משתלמת. אוסף הפרטים הקטנים הוא שיוצר תמונה מושלמת.

מונרו נחשבת בעיני רבים לאמנית הסיפורים הקצרים. אני לא יודעת אם היא הטובה מכולם – קלאריס ליספקטור ואנה גבאלדה מצוינות בעיני – אבל הסיפורים שלה הם בהחלט מלאכת מחשבת.

Dear Life / Alice Munro

כנרת זמורה ביתן

2013 (2012)

תרגום מאנגלית: אורטל אריכה

דליה ביטאולין-שרמן נולדה באתיופיה, ועלתה לארץ בהיותה בת חמש. בספר מתארת הכותבת, כעת בת שלושים וארבע, את חוויותיה של ילדה אתיופית בארץ. בסיפורים שבספר היא מספרת בגוף ראשון – אם כי לא בשמה שלה – את קשיי הקליטה של ילדה ונערה, וכן את קשיי התא המשפחתי, ואת הווית המהגר בכלל, לצד חוויות התבגרות.

זה היה יכול להיות ספר מאשים, ספר מטעם אוכלוסיה חלשה, שנשלחה לגור בקראוונים דולפים בחורף ולוהטים בקיץ, שהוחלט בשבילה על חינוך דתי, שהופנתה לעבודות בשכר מינימום, שספגה עלבונות גזעניים. אבל דליה ביטאולין-שרמן לא בחרה בכיוון הזה: היא כן מספרת על טיפול לא נכון בעולי אתיופיה, אבל לא בנוסח של "אכלו לי, שתו לי". העלבון והביקורת עולים מבין השורות, כשהסיפורים עצמם מסופרים באופן מאוד ענייני, לא שיפוטי, בלי לגלוש מן הסיפור אל המסקנות שעולות ממנו. בכמה מן הסיפורים היריעה מתרחבת מעבר לקהילה הסגורה, ונותנת במה לדמויות נוספות, כמו פועלת במפעל בו עובדת אמה של המספרת, שיודעת למצוא שמחה ועונג גם ברגעים קשים, וכמו ילדה כחולת עיניים מנודה בשל היותה מוכת כינים וכנראה סובלת מפיגור קל. רציתי לכתוב שהסיפור הזה, שמיטיב לתאר יחסי כוחות בתוך כיתת בנות, הוא החביב עלי מכל סיפורי הספר, אבל האמת היא שקשה לבחור. לכל סיפור מוקד מעניין משלו, וכולם ראויים לקריאה.

אני לא חובבת של סגנון שמתעלם מפסיקים ויוצר רצף מאוחה של משפטים ללא הפסקת נשימה. בסיפור הראשון, שמרבית פסקאותיו מתחילות במילים "איך שהעולם נהיה לבן", היה לי קשה להסתגל לסגנון. אבל מתחת לפשטות לכאורה של הלשון ושל העלילה, מסתתרת מורכבות שכובשת את תשומת הלב, ומסתבר שהסגנון כנראה שירת יפה את התוכן, כי די מהר הוא הפסיק להפריע לי.

בשורה התחתונה: ספר ראוי לתשומת לב

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2013

הנרייטה לאקס, אפרו-אמריקאית עניה, אם לחמישה, היתה בת 31 כשמתה בשנת 1951 מסרטן צוואר הרחם אלים במיוחד. במשך שנים רבות נעשו נסיונות לשמר תאי אדם חיים ומתרבים במעבדה, אך במעבדה כמו בחיים התאים חיו פרק זמן מסוים ואז מתו. התאים שנלקחו מביופסיה שנעשתה להנרייטה היו הראשונים שזכו לאלמוות, ועד היום הם משמשים באינספור מעבדות לצרכי מחקר. בתאים נעשה שימוש במחקר שכתוצאה ממנו ניתן היה להשתמש בתרכיב הפוליו לחיסון המוני, כתוצאה מן האלמוות של התאים אפשר היה לחקור סוגיות גנטיות, ועוד ועוד. נהוג היה לסמן תאים בראשי התיבות של האנשים שמהם נלקחו, וכך ניתן לקו התאים השם הילה (HeLa).

הנרייטה עצמה נותרה אלמונית, ולמשפחתה לא היה ידוע השימוש שנעשה בתאי גופה. האם זו בעיה? לדעתי לא. עברתי יותר מביופסיה אחת בחיי, ואין לי שום תביעת בעלות על התאים שהוצאו בתהליך. אם נשמרו ונעשה בהם שימוש והופקו מהם רווחים – התהילה והתמורה לחוקרים שעשו במלאכה. בעיני התאים האלה הם כמו שערה שנשרה או תא עור שהתקלף, חסרי ערך לחלוטין. בעיני משפחתה של הנרייטה זו בעיה גדולה, והרקע לה לדעתי הוא לא שאלת התאים לכשעצמם, אלא הרקע החברתי והתרבותי של המשפחה הספציפית הזו ושל הקהילה האפרו-אמריקאית בכלל. על רקע אפליה וגזענות ועוני ובורות, אצל אנשים שגדלו בימים בהם התערות שחורים ולבנים היתה כמעט טאבו, שסבלו כל חייהם מדעות קדומות ומיחס משפיל, הידיעה שגם אחרי מותה הנרייטה היא רק חפץ לשימושם של אחרים מקוממת ומעוררת זעם. גם הדרך בה נודעה להם הפרשה היתה חסרת שמץ התחשבות: מישהו מסר לעתונאים את התיק הרפואי שלה, וכל ההיסטוריה הפרטית שלה נחשפה בראש חוצות.

רבקה סקלוט מפליאה לשלב מדע עם חברה, את קור המעבדה עם הרגש האנושי. היא מרחיבה את היריעה הרבה מעבר לסיפורה של הנרייטה ולסיפור התאים, ומספרת גם על התפתחות המחקר לאורך השנים, ומרבה לעסוק בשאלות של אתיקה רפואית ומחקרית. מזעזע עד כמה היה התחום פרוץ עד לא מזמן, והחוליות החלשות בחברה – שחורים, אסירים, חולי נפש, תשושי גוף – שמשו בלי ידיעתם שפני נסיונות במחקר פולשני של המוח, בהזרקות ישירות של תאים סרטניים, במעקב אחרי חולי עגבת בלי הושטת סיוע, ועוד ועוד. מעבר לפן המדעי המרתק, היא נותנת במה לסיפורם של האנשים שבשולי החברה, והשילוב יוצר ספר מרתק.

מבין הדמויות בספר עולה וקורנת דמותה של דברה, בתה של הנרייטה, שהתלוותה אל הסופרת במסע אחר התאים ואחר עברה של הנרייטה ושל בתה הבכורה שמתה בבית-חולים לשחורים-משוגעים, כפי שנקרא המוסד. דברה, אשה לא משכילה שבשל עוניה של המשפחה זכתה ללמוד רק עד כיתה ו', שעברה כילדה התעללות מינית מצד קרוב משפחה והתעללות פיזית קשה מצד אשתו, שסובלת מחרשות חלקית ומיתר לחץ דם ומסוכרת, העזה כאשה צעירה לעזוב עם ילדיה בעל אלים ולגדל לבדה את ילדיה הקטנים. כשהחלה להתעניין בסיפורה של אמה, למדה להשתמש באינטרנט, עסקה באיסוף מידע אישי ומדעי, ונרשמה ללימודים (אך נאלצה לפרוש בשל קשיים כלכליים). עצוב לחשוב על מאות אלפי אנשים כמוה, בעלי פוטנציאל ואופי, שנשחקים ונמעכים בלחץ החיים, ולא זוכים לממש את יכולותיהם.

רבקה נקשרה למשפחה, בעיקר לדברה, והקימה קרן שמגייסת כספים להשכלתם של צאצאי המשפחה, ולכל מי שחש עצמו נפגע מתהליכים רפואיים הדומים לזה שמתואר בספר. חלק מההכנסות ממכירת הספר מועברות לקרן.

ספר מומלץ ביותר.

The Immortal Life of Henrietta Lacks – Rebecca Skloot

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2013

תרגום מאנגלית: נעמי כרמל

אני לא מזדהה עם התפיסה שמאחורי המושג "ספר טיסה", אבל אני מבינה למה הכוונה: ספר שנועד להעביר את הזמן, להסיח את הדעת מן העובדה שהקורא כלוא בתוך תא מעופף, רצוי שיהיה קלילון, כזה שלא דורש מאמץ אינטלקטואלי. "עד הירח ובחזרה" עונה על התנאים האלה, כך שאם אתם זקוקים לספר טיסה יכול להיות שתהנו ממנו.

הסיפור בנאלי להחריד, נכתב בעשרות ספרים קודמים, והוצג בסרטים רומנטים (אמריקאים מן הסתם) או באופרות סבון. היא נמשכת אליו, הוא נמשך אליה, שניהם יפיפיים, שיער מדהים, שיניים מושלמות, אופי ללא דופי. בגלל שרשרת של אי-הבנות הם אינם מגלים זה לזה את רגשותיהם, וכל אחד מהם סבור שהשני אינו מתעניין בו כלל. בסופו של דבר, כצפוי, הם מתאחדים בנשיקה ממושכת, וחיים באושר ובעושר. על הדרך הם מצליחים לשדך בין חבריהם ומכריהם, שסובלים גם הם מאי-הבנות דומות, וכל האנשים הטובים – והיפים, כמובן – משתבצים לתוך הפאזל המושלם. פעמוני חתונה, נגינת כינורות, סוף.

אם מצליחים איכשהו להשעות את השיפוט כלפי העלילה, אפשר למצוא כמה דברים לומר לטובת הספר. הוא כתוב באופן שוטף, לא מדרדר לסגנון רומן רומנטי במירעו, פה ושם יש הבלחות של הומור, והעיסוק בכאב ההתאלמנות משכנע.

מצד שני, אפשר למצוא די הרבה לומר בגנותו. לדוגמא, במקום לכתוב בפשטות "אלי צחקה", הסופרת בחרה לכתוב ""חה, חה" אמרה אלי". בעיני זוהי בחירה נלעגת. דוגמא נוספת, כשהיא מתארת מה נחשב יומרני ומלאכותי בעיניה, היא כורכת בכריכה אחת חופשה שקטה בטוסקנה הרחק מן ההמון, ארוחות שף (מסוג: עם נגיעות של… על מצע של…), ושיחה על ספריו של סלמן רושדי. באמת?!

אני מנסה להיות הוגנת, ולא לשפוט את הספר רק מנקודת המבט והטעם שלי, אלא גם מנקודת מבטם של אנשים שנהנים מקריאה קלה נטולת שיפוט. בהיבט הזה "עד הירח ובחזרה" הוא לא מהרעים מסוגו.

To the Moon and Back – Jill Mansell

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2013 (2011)

תרגום מאנגלית: אסתר קלשטיין

אני לא קוראת ספרים שמקוטלגים תחת הסוגה הגשמה עצמית / העצמה / הכר את עצמך וכדומה. "פגישה עם החיים" הוא בעצם ספר שכזה, אבל הוא כתוב בחן ובהומור, ומספר סיפור נעים לקריאה, כך שהמסרים חומקים מתחת לרדאר, אם כי אינם חומקים מן התודעה. רק ברבע העמוד האחרון אפשר למצוא סוג של נאום קצר עם הנחיות לחיים, אבל עד לשם זהו פשוט ספר כיפי.

לוסי היא רווקה על סף גיל שלושים. כמעט שלוש שנים לפני התרחשות העלילה החבר שלה עזב אותה. בהסכמה הדדית הם החליטו לספר לחבריהם שהיא זו שעזבה אותו, ומכאן לוסי הלכה והסתבכה בפקעת של שקרים, פוטרה מעבודתה וספרה שהתפטרה, עזבה את דירתה לטובת דירת סטודיו צפופה, שאליה היא לא מכניסה איש, מצאה עבודה חדשה תוך זיוף פרטים בסעיף הכישורים בקורות חייה, ובסך הכל הזניחה את עצמה. ג'ון לנון כתב באחד משיריו "החיים הם מה שקורה לך כשאתה עסוק בעריכת תכניות אחרות", וזה מה שמתרחש אצל לוסי. נדמה כאילו היא וחייה מתנהלים בנפרד. בני משפחתה מחליטים להתערב, ומארגנים לה פגישה עם החיים, שמתגלים בדמות בחור דוחה למדי. ברגע הראשון חשבתי שהרעיון מטופש, אבל די מהר הלכתי ונכבשתי לדינמיקה שביניהם.

כדרכם של ספרים שכאלה, לוסי תמצא את עצמה, ותשכין שלום בין נפשה המסוכסכת למציאות חייה. בדרך היא תעבור תהפוכות נפשיות, כמה משברים, תגלה מחדש את קרוביה ואת חבריה, תעשה כמה החלטות מטופשות וכמה החלטות טובות, ותצליח להשתחרר מרשת השקרים שטוותה.

הספר משעשע, אפילו מצחיק לפעמים, ובו זמנית נוגע ללב. למרות שזהו ספר עם אג'נדה, הוא לגמרי לא דידקטי. הקריאה זורמת, ולמרות הפשטנות היחסית של הדמויות הן משורטטות די במדויק וקל להבין אותן.

 

The Time of My Life – Cecelia Ahern

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2013 (1990)

תרגום מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי

אנדראה אנטונלו הוא אוטיסט בן 18 (בעת כתיבת הספר לפני כשלוש שנים). אחד מתסמיני האוטיזם אצלו הוא הנטיה לגעת לאנשים בבטן ולחבק אותם. כשהיה צעיר יותר הוריו רכשו עבורו חולצות מודפסות, שעליהן הכתובת "אל תפחד כשאני מחבק אותך", כדי להזהיר מראש ולהרגיע אנשים שאותם חיבק במפתיע. מכאן שם הספר.

להיות הורה לבן אוטיסט זו משימה מסביב לשעון לכל החיים. אנדראה תלותי לגמרי, כולל בפעולות פשוטות כמו צחצוח שיניים וקשירת שרוכי נעליים. הוא זקוק להשגחה בלתי פוסקת, אחרת הוא עלול להעלם. אבל מעבר לעול הפיסי, מירב התסכול של הוריו הוא בהיותו של אנדראה כמעט בלתי נגיש. הוא מחבק, הוא מחייך, אבל התקשורת המילולית שלו מוגבלת לתגובות לקוניות בנות מילה או שתיים, שלא תמיד קשורות באופן הגיוני לנושא. אחרי שנים של הכשרה הוא למד להביע את עצמו בשיחה כתובה במחשב. לא תמיד אפשר לשכנע אותו לכתוב, אבל כשהוא נפתח ומביע את עצמו, הוא מעלה על המסך משפטים שמעידים על מחשבות עמוקות, על תסכול ועל סבל.

"אתה צריך להבין את המועקה שלי. חרדה גדולה אני מרגיש."

"אני אדם כלוא במחשבות של חופש. אנדראה רוצה להירפא."

"אנדראה מבקש עזרה ראש מבולבל אני מרגיש רע.

(במה אתה צריך עזרה?)

לרפא את המצב של האוטיזם שלי. נמאס לי להיות ככה."

אנדראה אוהב לצייר, בדרך-כלל בצבעים עזים. כשנשאל מה הוא מרגיש כשהוא מצייר, ענה בכתב: "הצבעים הם מצבי הרוח שלי והמילים שאני לא מצליח להגיד."

פרנקו, אביו של אנדראה, יצא אתו לחופשה בארה"ב. הם שכרו אופנוע בפלורידה, ורכבו עליו עד קליפורניה. משם החליטו להמשיך למרכז אמריקה, ובסופו של המסע שוכנעו להגיע לברזיל. הספר הוא סיפורו של המסע הזה, מסופר בגוף ראשון מפי האב, כפי שכתב הסופר אחרי שנה של שיחות. קשה לי למצוא את המילים כדי להביע עד כמה הוצפתי ברגשות של חמלה ואמפטיה ואהבה. למרות שזהו סיפור כואב של התמודדות עם קשיים בלתי עבירים, הוא אופטימי ומלא שמחת חיים, כשגם אנדראה וגם פרנקו יודעים למצות הנאה מכל רגע. פרנקו אינו מסתיר מחשבות של חרדה מפני העתיד, ומספר בגילוי לב על רגעי שבירה, אבל יותר מהכל זהו סיפור של אהבה גדולה.

אני ממליצה מאוד לצפות בתמונות באתר הזה לפני קריאת הספר. הן מעניקות לספר מימד חזותי, ומקרבות את הדמויות ואת העלילה אל לב הקוראים. מן התמונות ניבט צעיר מאושר, רגיל לגמרי למראה, וכואב הלב לחשוב שבמציאות אין זה כך. ב-youtube אפשר למצוא ראיון בשלושה חלקים (באיטלקית) עם פרנקו, ובחמש הדקות הראשונות של חלקו השני סרט המציג את אנדראה בביתו.

"אל תפחד כשאני מחבק אותך" כבש אותי מתחילתו ועד סיומו בחום ובאהבה העולים ממנו, ואני ממליצה עליו מכל הלב.

Se Ti Abbraccio Non Aver Paura – Fulvio Ervas

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2013 (2012)

תרגום מאיטלקית: מונה גודאר

רבות נכתב ונאמר על יאנוש קורצ'אק, הסופר והמחנך, שחיזק ועודד את ילדי בית היתומים שלו, ולא נטש אותם עד לרגע מותם. אחת מן הביוגרפיות נכתבה על ידי אמה של יואנה אולצ'אק-רוניקר ב-1949, וכעת הבת מפרסמת ביוגרפיה משלה. בין קורצ'אק למשפחתה של הכותבת התקיימו קשרי ידידות ועסקים – סבה וסבתה ניהלו הוצאה לאור שבה פורסמו ספריו, וכילדה היא פגשה בו מספר פעמים לפני המלחמה וגם בשנותיה הראשונות (יואנה אולצ'אק-רוניקר היתה בת 5 כשהמלחמה פרצה, וחייה ניצלו כשהסתתרה עם אמה ועם סבתה אצל מכרים פולנים).

כך בדיוק יש לכתוב ביוגרפיה: בצניעות, בדייקנות, בהרחבה מן היחיד אל הכלל ואל התקופה, בהסתמך על מסמכים ועל עדויות ולא על שמועות, מתוך כבוד לנושא ובלי לחפש סנסציות. למרות שקורצ'אק הרבה לכתוב, הן ספרות בדויה, הן מאמרים בתחומי עיסוקו, ואפילו סקיצה לביוגרפיה ביומן שניהל בגטו, פרטים ביוגרפים רבים חסרים. הכותבת לא מנסה להשלים מדמיונה, ולא מהססת להצהיר שאינה יודעת. כשמתאפשר לה להשלים מתיאורים מקבילים היא עושה זאת (לדוגמא, קורצ'אק לא השאיר עדות כתובה של מסעו הראשון לפלשתינה ב-1934. הכותבת מניחה שחוויותיו היו דומות לאלה של סבתה שעשתה את אותה דרך באותה אניה שנתיים אחר-כך, ומביאה קטעים מיומנה של הסבתא). כשהיא מרגישה שהיא דורכת במקום שקורצ'אק היה מעדיף לשמור פרטי, היא לא מחטטת (לדוגמא, שאלת פעילותו כבונה חופשי). היא לא מתפתה לנבור ביחסיו עם נשים, ומשאירה פתוחה את השאלה בדבר קשרים שאפשר להניח שהתפתחו מעבר לקשרי עיסוק. התיאורים שלה אינם לוקים בהערצה עיוורת, היא אינה מסתירה צדדים בלתי מחמיאים באופיו, אבל אינה מחפשת כותרות צהובות. לפעמים היא מרחמת עליו, לפעמים לא לגמרי מבינה אותו, לפעמים מתפעלת ממנו, אבל לאורך כל הספר היא אוביקטיבית ולא שיפוטית, ויחד עם זאת אכפתית ואמפטית.

מעבר לתיאור המרתק של דמותו של קורצ'אק, יש לציין לטובה את ההרחבה בתיאור התקופה והסביבה. למדתי מהספר דברים רבים שלא ידעתי קודם לכן על קורותיה של פולין בעיקר בשנות ה-20, והועשרתי בידע בתחומים נוספים, כמו תרבות, חינוך, פוליטיקה ועוד. כמו כן למדתי רבות על קורצ'אק האיש, מעבר לדמותו האייקונית המוכרת.

למרות שלא קראתי כמובן את המקור הפולני, אני מרגישה שהמתרגמת עשתה עבודה משובחת. הקריאה קולחת, לא ניכרים אילוצים תרגומיים, וחשתי מעין אינטימיות עם הסופרת. הופתעתי לראות שאת העטיפה עיצב אמרי זרטל המצוין: אני רגילה לעטיפות המרהיבות והססגוניות שלו, ומסתבר שכוחו יפה גם בעיצוב מאופק כראוי לספר.

Korczak. Proba Biografii – Joanna Olczak-Ronikier

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2013 (2011)

תרגום מפולנית: מרים בורנשטיין