תגית: כנרת זמורה ביתן דביר

כשכתתו של ברנום ביקרה ב"עיר הקטנה", דגם של עיר שבו לומדים הילדים כללי בטיחות בדרכים, הצביע עליו אחד השוטרים המדריכים ואמר כי הוא, ברנום, ירגיש בדגם העיר הזה בנוח, כשהוא רומז לגובהו הנמוך בהרבה מן הממוצע. מן הפצע שנפער בלבו של ברנום הוא לא מצליח להתאושש, וזוהי בעצם החוויה המעצבת של חייו. בנוסף הוא סובל משמו – אביו העניק לו שם של קרקס, ויש לו חצי אח דיסלקטי שמקוטלג כמופרע ומצדיק את הקיטלוג, ויש לו אב נוכח-נפקד, ובית שמורכב משלושה דורות של נשים שילדו מחוץ לנישואין ללא גבר לחלוק עמו את חייהן, ורוב הזמן אין לו חברים. מה יש לו? כשרון נפלא לחלום, וכשרון לכתוב, ומשלב מסוים יש לו גם שני חברי נפש. 

הספר פותח בתנופה. תחילה הוא מתאר את חייו האומללים והמבולבלים בהווה, וחוזר אחורה בזמן למעשה נורא שארע לאמו. אחר-כך התנופה נעצרת, והספר נעשה פחות מעניין. הוא פחות מעניין כי רב בו המעורפל על הברור. למה המשפחה כולה, כולל הילדים, תלויה כל-כך במכתב שכתב הסבא-רבא? למה פרד, האח, הוא כפי שהוא? איזה תפקיד משחקת האם בחיי הילדים? אין שום אמהות בדמות שלה. למה הסבתא כל-כך מדוכדכת? רוב הזמן הספר נוגע ללב, אבל בקטן. זאת אומרת, פרק פה פרק שם. בגדול קשה להתרשם ממנו בחיוב, כי הוא ממוסמס מדי, מעורפל, אולי לא מתוך כוונה אלא מתוך חוסר יכולת לקשור יחדו את הפרקים הבודדים למסכת מהודקת. יותר מדי הבטחות מפוזרות לפתרון תעלומות בעתיד, והפתרונות אינם מוצגים.

אבל מה שהכי הפריע לי זו ההתעקשות של ברנום להרוס את חייו בלי סיבה. אז קוראים לו ברנום, ביג דיל. אז הוא נמוך – יש מליונים כמוהו. אז אחיו מפחיד אותו – באיזשהו שלב בחיים זה עובר, בעיקר כשהאח נעדר. הוא מרחיק את אוהביו, לא מנצל את כשרונו, ובאופן כללי די מתבכיין. לגמרי לא התחברתי אל ברנום המבוגר. מכיוון שנראה לי שהסופר דווקא ציפה שנחבב את גבורו, הספר מפוספס בעיני.

Halvbroren – Lars Saabye Christensen

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2008 (2001)

תרגום מנורבגית: דנה כספי

מי שקרא את "איזון עדין" של רוהינטון מיסטרי אינו זקוק להמלצה על ספריו האחרים (ומי שלא קרא – בהחלט כדאי שיקרא). "מסע ארוך כל כך", ספר הביכורים של מיסטרי, עומד לגמרי בסטנדרטים הגבוהים שקבע הסופר ב"איזון עדין" וב"עניני משפחה". הוא מיטיב, שוב, לתאר את הווי החיים בהודו הכאוטית תחת השלטון המושחת של אינדירה גנדי. הוא מצליח ליצור דמויות חיות, אנושיות מאוד, משכנעות מאוד, ועולם שלם נברא כבמעשה קסם. היו רגעים רבים שבהם הרגשתי כאילו אני מצויה פיסית בבומביי, עד כדי כך הוא מפליא במלאכת היצירה. רציתי שהספר לא יסתיים.

גוסטד נובל, גיבור הספר, הוא אדם טוב ויציב. בעולם שהולך ומתכרסם הוא מפגין טוב לב, חמלה, סובלנות, תבונה, כושר השרדות, ומעל הכל חברות שאפשר לסמוך עליה. לא במקרה בחר מיסטרי בשם המשפחה נובל, האצילי. גוסטד הוא אדם עני, בעקבות פשיטת רגל של אביו, המתחם בו הוא מתגורר סובל מצחנה ומטינופת ועומד להצטמצם בהיקפו לטובת כביש עירוני, בנו מכזיב את ציפיותיו, בתו חולנית, ושגרת חייו מתערערת כשחבר מן העבר מערב אותו בעל כורחו בפעילות שנראית עבריינית, ועלולה לסבך אותו עם כוחות הרבה יותר גדולים ממנו. בתוך כל אלה הוא שומר על קשר אהבה יפה עם אשתו ועם ילדיו, מחזיק בתפקיד יציב בבנק, ומשמש משען לחבר חולה. למרות הרקע הקשה, הספר אינו מדכא: יש בו הומור, יש בו חמלה ואהבת אדם, ויש בו אופטימיות.

בכנות, אני מרגישה שקטונתי מלכתוב סקירה על הספר. צריך להיות רוהינטון מיסטרי כדי לתאר את הספר במלוא יפעתו. אוסיף רק שהספר היה מועמד לפרס בוקר, לגמרי בצדק, ושמיסטרי הוא בעיני – ולא רק בעיני – מגדולי הסופרים בימינו.

Such a Long Journey – Rohinton Mistry

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2012 (1991)

תרגום מאנגלית: אורטל אריכה

הביקורות המשבחות פיתו אותי, וחיבתי לצליל היידישאי תרמה גם היא לסקרנות. קניתי, קידמתי לראש התור, והתאכזבתי.

העלילה פשוטה (אין חשש לספוילרים – כמעט הכל ידוע כבר בתחילה, ומה שאינו ידוע אינו מפתיע): מרדכי שוסטר מתייתם מהוריו באירופה של תחילת המאה ה-20, נוסע בגפו לקרובת משפחה בארה"ב, עובד עם דודו בבית הדפוס "היברו פבלישינג קומפני" כסדר דפוס (אך שואף להיות סופר), מחבר עם בת המשפחה אצלה התגורר סיפורים שכותרתם "אנני פייג'" (אך מפרסם אותם תחת שמו ומתכחש לחלקה), מתחתן עם השכנה שאליה נהג להציץ כשהתפשטה, מוליד ילד, מתגרש, מת. דמות משנה חשובה בספר היא דמותו של בן השכנים שהופך בבגרותו למרצה לספרות בישראל (בן דמותו של הסופר?).

הרקע מעניין יותר: לא כל-כך הרקע של החיים באותה תקופה ובאותה חברה, אלא הסצנה הספרותית האידישאית בארצות הברית ובישראל של אותם הימים. הסופר נוקב בשמות אישים ומוסדות אמיתיים, ומעניק הצצה אל מאחורי הקלעים של הספרות.

הבעיה בספר, לדעתי, היא בסגנון. מתן חרמוני ניסה לכתוב סיפור יידישאי בעברית, ולטעמי פספס בגדול. משפט פה משפט שם מצלצלים כאילו נאמרו ביידיש על ידי דוברי השפה, אבל הסך-הכל סובל מגודש יתר: עודף חזרות על מילים בתוך משפט, עודף חזרות על משפטים ואפילו על פסקאות בתוך הטקסט. ליקוי מהותי נוסף הוא בעובדה שכולם דוברים באותו הסגנון בדיוק: הנער שנולד באירופה, בן השכנים שנולד בארה"ב וגם המספר. כתוצאה מכך הנסיון ליצור ספר בעל סגנון עסיסי נופל לתוך חדגוניות מייגעת. בשלב מסוים חרמוני כותב פתאם משפט שפותח בצירוף "על יד על יד", מן ההכפלות החביבות על ענגון, ובכך מגדיש לגמרי את הסאה. הספר כולו לובש צורה של תרגיל כתיבה שהתארך יתר על המידה.

אפשר לוותר.

אגב, אם עולם ספרות היידיש מעניין אתכם, אני ממליצה מאוד על "ספר המעשיות של חיי" מאת מלך ראוויטש.

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2011

יש לי יחס מעורב לספריו של אורהאן פאמוק: מצד אחד הוא הרשים אותי מאוד עם "שלג", מצד שני השתעממתי קשות עם "מוזיאון התמימות", וביניהם נהניתי למדי מ"שמי הוא אדום". "איסטנבול" מייצג הן את הפן המעניין של פאמוק, והן את הפן המייגע משהו, ולפיכך זוהי המלצה הכוללת הסתיגות.

פאמוק נולד וגדל באיסטנבול, ומעולם לא התגורר מחוץ לה. את הספר הזה כתב ב-2003 באחת הדירות בבנין בו התגורר כילד. איסטנבול, כפי שניתן היה להתרשם גם ב"מוזיאון התמימות" היא יותר ממקום מגורים. היא חלק מאישיותו, ובהחלט מתאים פה להשתמש במשפט שכבר הפך לקלישאה, "האדם הוא תבנית נוף מולדתו".

הספר מספר במשולב על ילדותו ונערותו של הסופר, כמו גם על העיר. פאמוק כותב במפורש שיש מקבילות בין שני הסיפורים, אבל לטעמי הקישורים שהוא עושה בין השניים קצת מאולצים, או שאינם משכנעים. אני חושדת שחוסר השכנוע לא נובע מאי קיומן של המקבילות הנ"ל, אלא מסגנון הכתיבה, שיש בו משהו מעורפל. כמו כן נראה לי שלמכירי ומוקירי איסטנבול יהיה קל יותר להקשר לספר, ואני מסתמכת בקביעה זו על חוויותי מ"מוזיאון התמימות". אני מצאתי אותו מייגע, אבל כשחיפשתי מה כתבו קוראים אחרים נוכחתי לדעת שככל שהקורא היה קרוב יותר לעיר מבחינה רגשית, כך עלתה רמת ההתרשמות מהספר. אני די בטוחה שכך גם בספר הנוכחי.

פאמוק מתאר ילדות שהוא עצמו מגדיר כמאושרת, למרות מריבות קשות ותכופות בין הוריו, כולל הסתלקויות שלהם מן הבית לתקופות לא קצרות. את עצמו כנער הוא מתאר כבודד, חרד ועגמומי, ועדיין מחזיק בתיאור חייו כמאושרים. עיקר ההקבלה בינו ובין איסטנבול היא בעגמומיות המאפיינת את שניהם. לעגמומיות של העיר הוא מקדיש פרק שלם, שהיה לי מעניין במיוחד לקריאה. הוא עוסק די הרבה בתופעת ההתמערבות על תוצאותיה הפחות מוצלחות, מתרפק בנוסטלגיה על נופי העיר לפני שהפכה למטרופולין המאכלס מליוני אנשים, מזכיר את העבר הביזנטי ואת ההתיחסות העכשווית אליו ועוד. יכול להיות שאחד הדברים שהפריעו לי להתלהב מן הספר היה הבחירה לעסוק בכמה תחומים שנראו לי פחות מעניינים, אבל סביר להניח שלקורא התורכי הם יהיו מעניינים הרבה יותר, כמו איך נראתה העיר בעיני סופרים זרים ומקומיים בשנים קודמות. גם הנטיה להתפזר על כמה נושאים ללא סדר מובנה היא לדעתי בעוכריו.

אהבתי מאוד את ההחלטה לשלב בספר עשרות תמונות, ולפזר אותן בתוך הטקסט על פי ההקשר (בניגוד למנהג המקובל בספרי קריאה לקבץ את כל התמונות יחדיו). כמו הטקסט גם התמונות הן בחלקן של העיר ובחלקן של פאמוק ושל משפחתו.

על כריכת הספר מתנוסס השם "איסטנבול זכרונות ילדות". בפנים הוא נקרא "איסטנבול, זכרונות והעיר", תרגום מדויק של שם הספר באנגלית Istanbul – Memories and the city. הוצאת כנרת נודעה בעבר ברשלנות ההגהה והעריכה, אך בשנים האחרונות השתפרה פלאים. אני מקווה שריבוי השגיאות בטקסט, וכן השגיאה בשמו של הספר על הכריכה, אינם מבשרים נסיגה.

תוך כדי קריאה הייתי לפעמים קצרת רוח כלפי הספר מסיבות שפורטו למעלה. אבל ממרחק של יממה אני מרגישה שמעלותיו גוברות על חסרונותיו, ולפיכך בשורה התחתונה אני ממליצה עליו למרות ההסתיגויות.

Istanbul: Hatiralar ve Sehir (Memories and the City) – Orhan Pamuk

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2012 (2003)

תרגום מתורכית: משה סביליה-שרון

זהירות, ספוילרים !

אקדים ואומר שלא אהבתי את הספר.

העלילה בקצרה: איתן, איש הייטק נשוי ואב לילדה, יוצא לריצה בפארק, נתקל בנערה שנאנסה, ונזכר בארוע מעברו שרודף אותו: כשהיה בן 16 שכב עם בחורה בת גילו. הבחורה היתה מאוהבת בו, ורצתה במפגש המיני בדיוק כמוהו. במידה רבה היא אפילו יזמה אותו. רק מה, נדמה לאיתן שברגע האחרון היא מלמלה "לא", ולכן הוא מתייסר בשאלה האם בעצם אנס אותה.

המסר העיקרי שהספר מנסה להעביר (כך לפי הבנתי): כשאשה אומרת לא, זה לא. מסר חשוב, אין ספק, שיש להדגישו. הבעיה בספר היא שהמסר הזה מודגם על ידי ארוע שולי שה"לא" שבו מעורפל לגמרי, ולא נוצרת (או לפחות לא נוצרה אצלי) שום סימפטיה כלפי הבחורה בהקשר הזה, ולא השתכנעתי שארוע כזה באמת עלול לרדוף מישהו במשך שנים, ובסופו של דבר למוטט את חייו. איך זה שהוא לא מתייסר על היחס המגעיל שלו אליה (להשתמש ולזרוק לפי מצב הרוח ובהתאם לסטטוס מערכת היחסים האחרת שהוא מנהל במקביל)? איך זה שלא אכפת לו לחזור אליה אחרי שנים ולייסר אותה? איך זה שפתאם כולם, כולל חברו הטוב ביותר, שופטים אותו לחומרה על האונס לכאורה בלי לדעת את האמת, ואף אחד מן הצדיקים בעיני עצמם לא אומר מילה על היחס שלו כלפיה לאורך כל תקופת היכרותם? ה"לא" הקטן ההוא, שאולי לא הושמע כלל, זה מה שחשוב ומתבלט מעל הכל? מצטערת, לא הגיוני.

יש חולשות רבות בספר, כמו מערכת היחסים הלא ברורה של איתן עם אשתו, ובכלל תחושת הנחיתות שלו כלפי כל העולם. וגם ארועים שמופיעים במהלך העלילה ונזנחים ללא הסבר. ויותר מדי סיפורים מסביב שאינם תורמים לעלילה המרכזית. לדעתי החולשות האלה מהותיות.

חבל, באמת, כי המסר חשוב, ורוני גלבפיש יודעת להתבטא ולספר, אבל התוצאה בעיני היא ספר לא משכנע.

הוצאת זמורה ביתן

2010

זהו הספר ה-12 של אפלפלד שקראתי, ובכל ספר אני תוהה מחדש על שאלת הסגנון. למה, כשיש לך סיפור כל-כך משמעותי לספר, אתה "מרדים" את הקורא במינימליזם על סף הלקוני? אני חושבת שבספר הזה מצאתי את התשובה. גיבורו של אפלפלד שוכב חודשים בבית חולים ובבית הבראה, לאחר שנפצע בקרב, והוא מכין עצמו ליעודו כסופר באמצעות התוודעות לעברית התנ"כית. הנה מה שהוא כותב בהקשר זה:

עקדת יצחק: הסיפור הוא נורא, אבל מסופר במתינות, במילים ספורות, אולי כדי שנשמע את השקט שבין המילים. אני מרגיש קירבה אל משפטים מדודים אלה, ולרגע נדמה לי שאין זה סיפור של לקח, שכן מה לקח בו, אלא סיפור שמתכוון לחלחל אל התאים הסמויים, ושם יחכה בסבלנות עד אשר יתפענח. 

כאלה הם ספריו של אפלפלד: סיפור נורא שמסופר במתינות.

המשפטים הקצרים, הפסקאות המצומצמות, והלשון הכמעט לקונית של אפלפלד, מאפשרים קריאה מהירה ושוטפת, אבל בעצם מחייבים קריאה איטית והתעכבות על כל מילה. קחו לדוגמא את המשפט הזה: באחד הלילות, בעודני שומר באחת העמדות, חשתי בצער על עצמי על שעוד מעט יתקיפו אותנו ואני אמות ולא אראה עוד את הורי. משפט עגום, הרהור של חייל במארב, עצבות שקטה, ועכשו הלאה למשפט הבא. אבל רגע, הדובר הוא לא חייל "שגרתי" כפי שמצטייר בדמיון – זהו נער כבן שבע-עשרה. וההורים שלא יראה אם ימות? הם נספו בשואה, והם חיים רק בתוכו. גם אם לא ייהרג, לא באמת יראה אותם. וכבר המשפט הפשוט הזה הופך לסיפור חיים שלם, וצריך לדעת לקרוא בין המילים ומתחתן.

"האיש שלא פסק לישון" הוא סיפורו של נער ששרד את השואה, ונדד אחריה ברחבי אירופה עד למחנה בנפולי, שם הוכשר לחיים בארץ. הפליטים כינו אותו "נער השינה", מכיוון שאת רוב המסע העביר כשהוא ישן, נישא בידי אחרים. בנפולי החל להתעורר, אך גם בארץ, כשהגיע לקיבוץ, היה מבקש ממדריכיו מפעם לפעם "יום שינה". כשחושבים על חייו, קל להבין למה הוא זקוק למפלט שבשינה. נער צעיר שחווה את מוראות השואה, נותר לבדו בעולם, וכעת נדרש לאמץ זהות חדשה, אופי חדש, תפיסת חיים חדשה. כשהוא ישן הוא משוחח עם הוריו. גם כשהוא חולם הוא מודע למציאות, אבל לפחות בשינה אינו לבד, יש לו משפחה שעוטפת אותו באהבה, כמו לפני המלחמה.

הספר מיטיב לתאר את הגלגול שנדרשו הנערים לעבור, להשליך מאחוריהם את הגלותיות, המתגלמת בספר בדמות הפליטים המבוגרים, ולאמץ זהות ישראלית. לחזק את הגוף, להתחשל, להתחבר לאדמה. יש משהו ברוטלי בתהליך הזה: אפשר אולי להבין אותו, וגם להצדיק אותו, על רקע התקופה, הלהט להקים חברה חדשה, הרצון להפגין חוזק מול תפיסת ההליכה כצאן לטבח. אבל בתווך נשחקו נשמות צעירות. אפלפלד מתאר את תגובות הנערים לדרישה לעברת את שמם, מביא סיפור קטן ומשמעותי על אמירת קדיש בסיומו של טקס קבורה חילוני, ועוד ארועים קטנים וגדולים שהיו חלק, הכרחי או לא, מבניית הזהות הישראלית.

זהו ספר עצוב, שבנוי מהרבה פרטים עצובים קטנים. הרשימה שהוא עורך כדי לא לשכוח את עברו, תווי הפנים של אנשים שאבדו שנשקפים אליו מפניהם של זרים, הנער שהיה ילד פלא וכשרון הנגינה שלו אבד מחוסר תרגול בשנות המלחמה. העובדה שהוא משלב בספר פרטים אמיתיים מעברו, כמו שמות הוריו, היחסים עם סבו, מקום הולדתו ועוד, עושה את הספר אישי יותר וכואב יותר.

מומלץ

כנרת זמורה ביתן

2010 

רעידת אדמה פתאומית לוכדת תשעה אנשים בקונסוליה ההודית בארה"ב: אפרו-אמריקאי, הודי מוסלמי, בת למהגרים הודים שחיה עם חבר לטיני, זקנה סינית ונכדתה בת העשרה, זוג לבן בגיל העמידה – היא אחרי נסיון התאבדות, הוא רואה חשבון – מנהל משרד הויזות בקונסוליה ופקידת הקבלה. לכל אחד מהם "תיק" משלו: האפרו-אמריקאי נושא צלקות מלחמה, המוסלמי סובל מעוינות האמריקאים אחרי ה-11 בספטמבר, הפקידה מותשת מנסיונות החיזור של המנהל הנשוי. עד לרגע שבו רעדה האדמה היו כל אלה זרים זה לזה, רואים רק את החזות החיצונית, ואדישים לגמרי למה שמאחוריה. רעידת האדמה משנה לחלוטין את יחסיהם ההדדיים.

תחילה גולש כל אחד מהם לתפקידו הקלישאי: החייל לשעבר נוטל פיקוד, המוסלמי מערער על סמכותו, האשה המבוגרת מנסה להרגע באמצעות גלולות, וכן הלאה. כשחולפות השעות, והבנין שמעליהם ממשיך לקרוס בעוד מפלס המים שעל הרצפה הולך ועולה, מציעה אחת מהן להעביר את הזמן באמצעות סיפורים. כל אחד מן הנוכחים מוזמן לספר משהו על עצמו, דבר מדהים אחד שחווה. כל סיפור מגלה פן חדש בדמותו של המספר, מערער לגמרי את התפיסה השיפוטית הראשונית שהתבססה על דעות קדומות ועל התרשמות חיצונית שטחית.

כל סיפור כשלעצמו מעניין וראוי לקריאה, אבל הספר ככלל לוקה בחסר. ניכר, לדעתי, שהסופרת חתרה להגיע אל הסיפורים, אבל תפרה את הדרך אליהם ברשלנות. הרבה ארועים קטנים בעלילה לוקים בחוסר הגיון או בחוסר תשומת לב. דוגמא קטנה: כשהאשה מנסה לבלוע כמה גלולות, בעלה מעיף אותן מידה. החדר מאובק, הרוס, מוצף מים, ולפיכך הגלולות אבודות. עמוד מאוחר יותר הוא נאבק להוציא את אותן גלולות עצמן מכף ידה המאוגרפת… התחושה הכללית היא של חפיפיות, עד כדי כך שבשלב כלשהו שקלתי לנטוש. בדיעבד אני שמחה שלא, הן משום שהסיפורים, כאמור, טובים, והן משום שלא מזיק להזכר מדי פעם שאסור למהר לשפוט אנשים בלי באמת להכיר אותם ואת מה שמניע אותם.

הכריכה היא מהיפות שראיתי.

One Amazing Thing – Chitra Banerjee Divakaruni

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2011 (2010)

תרגום מאנגלית: צילה אלעזר

באפריל 1943 נמלטו שני צעירים סלובקים, רודולף ורבה ואלפרד וצלר, מאושוויץ-בירקנאו. המניע לבריחתם – מלבד המובן מאליו, כלומר הימלטות מן הגיהינום – היתה ההכרה שהיהודים מובלים בהמוניהם אל המשרפות משום שאינם יודעים מה צפוי להם. בין הסיבות להצלחתם של הגרמנים בהפעלת מערכת ההשמדה, יש למנות את ההטעיה שהצליחו להטעות את היהודים בהבטחות לישוב מחדש, וכן את מעטה הסודיות שאפף את מחנות המוות. ורבה ווצלר חשו שמחובתם לצאת ולספר, להזהיר את היהודים כדי שיתקוממו, ולהניע את בעלות הברית לנקוט בפעולות צבאיות לעצירת הרכבות והכבשנים. בתפקידים השונים אליהם שובצו באושוויץ – עבודה ברציפים בעת הסלקציה, מיון רכושם של הנרצחים, רישום הבאים והמתים – צברו מידע רב על המתרחש, וכשזיהו הכנות מוגברות לקליטת יהודי הונגריה, שזה עתה נכבשה, הבינו שאסור להם להתמהמה עוד. אחרי קרוב לשנתיים במחנה, זיהו הזדמנות להמלט. בודדים בלבד הצליחו לחמוק מאושוויץ. מעטים עוד יותר היו אלה שלא נתפסו. ורבה ווצלר נמנו עם מתי המעט האלה.

בהגיעם לסלובקיה יצרו קשר עם ראשי הקהילה היהודית, ושטחו בפניהם את כל הידוע להם. עדותם ידועה כיום כ"דוח ורבה-וצלר" וגם כ"הפרוטוקולים של אושוויץ". הדוח הועבר לידי הנהגת היהודים בהונגריה, בראשותו של קסטנר, וכן לבעלות הברית.

באחרית דבר בספר נדונות השפעות הדוח. יש שם התיחסות למניעים ולשיקולים של בנות הברית בהחלטתן לא להפציץ את המחנות ולא לשלוח מטוסים לחבל במסילת הרכבת מהונגריה לפולין. כמו כן יש התיחסות לשאלת תפקודה של הנהגת היהודים בהונגריה, והדברים ידועים מפרשת קסטנר. קטונתי מלשפוט. מכל מקום, הדוח לא הצליח למנוע את תחילת תהליך השמדת יהודי הונגריה, אבל לחץ גובר מצד מדינות נייטרליות על הורטי, עוצר הונגריה, הביא להפסקת המשלוחים אל המחנות אחרי שכמחצית מיהודי הונגריה, כ-400,000 איש, כבר גורשו.

ורבה מתאר לפרטים את החיים במחנה. למרות היותי "קוראת סדרתית" של ספרות שואה, אני מגלה שוב ושוב שאי אפשר לפתח חסינות מול הזוועה. חלחלה אחזה בי למקרא הסדיזם המטורף של אנשי הס"ס ועושי דברם, ושנתי נדדה כששחזרתי בחושך את תיאורי התנאים הזוועתיים במחנה. דמי קפא בעורקי כשקראתי את תיאור ביקורו של הימלר שבא לראות במו עיניו את תהליך ההמתה: בתשע בבוקר היה אמור להגיע אל תאי הגזים, ואנשי הס"ס הממושמעים דחפו את הנידונים אל התא רבע שעה קודם והתייצבו הכן להפעילו. ארוחת הבוקר של הימלר התמשכה שעתיים נוספות, וכל אותו זמן היו מאות אנשים דחוסים בתוך התא. כשהופיע במקום, ולאחר שקיבל הסברים, הוחדר הגז לתא. בשלוות נפש התבונן הימלר מבעד לחלון מיוחד בנחנקים למוות. אחר-כך נפנה לראות כיצד הגופות מוצאות מהתא, ומופנות ל"ניקוי", כלומר עקירת שיני זהב וחיפוש אבנים יקרות בתוך הגוף. באותה עת עדיין לא הופעלו המשרפות, והגופות הועלו באש בתוך קברים ענקיים. הימלר לא פסח גם על שלב זה. מרוצה ממה שראו עיניו פנה לאכול ארוחת צהרים, ובאותה הזדמנות העלה את הס, מפקד המחנה, בדרגה כאות תודה על עבודתו הנאה. אי אפשר, אי אפשר לקלוט את הזוועה.

בעיני, כל ספר עדות של הניצולים הוא ספר חובה. "ברחתי מאושוויץ" הוא לא בגדר ספר עדות בלבד. בשל חשיבותו של דוח ורבה-וצלר, הוא מעורר מחשבה בשאלות משמעותיות רבות, ומאיר את הרקע ש"מסביב" לשואה.

למרות שקשה לקרוא אותו, אני ממליצה עליו.

 

Escape from Auschwitz: I Cannot Forgive by Rudolf Vrba and Alan Bestic

הוצאת אוניברסיטת חיפה וזמורה ביתן

1998 (1964)

תרגום מאנגלית: יהושע וייס בן עמי ושלומית קדם

הספר נכתב בשיתוף עם רוברט ברגר. קרלו שטרנגר כתב הקדמה וראיון שערך עם יאלום לאחר קריאת הספר.

מדובר בספר צנום, פחות מ-120 עמודים, ולבו – הסיפור שכתבו יאלום וברגר – תופס פחות ממחצית ממנו. אני מודה שחשבתי בסקפטיות שנעשה כאן נסיון מלאכותי לנפח סיפור לכדי ספר, אבל עם הקריאה הסקפטיות נעלמה, שכן מדובר בספר מעשיר בכל אחד מחלקיו.

לפעמים די בסיפור קצר כדי להאיר נושאים רבים. ברגר, חברו של יאלום, ניצול שואה שהגיע לארצות הברית אחרי המלחמה לאחר שנותר לבדו בעולם, מבקש לשוחח אתו על טראומה מסוימת הרודפת אותו, למרות שבמשך כחמישים שנות היכרות סירב לדבר על הנושא. יותר מכך, זמן מה אחרי השיחה ברגר מבקש מיאלום להעלות את סיפורו על הכתב ולפרסם אותו.

נושא ההדחקה והזכרון הוא בעיני לב הסיפור, כמו גם החיים בצל טראומה. ברגר חי בצל השואה, והדבר בא לכדי ביטוי גם באורח חייו וגם בהמחשות של ממש, כולל תמונות של הררי גופות על קיר חדרו. יאלום, לעומתו, לא מסוגל לשאת את הזוועה ונמנע מלהתמודד עימה, למרות שלא עבר אותה בגופו, ולא איבד אף קרוב שהכיר אישית. יש לו, אגב, הסבר מעניין לכך: תמונות השואה נצרבות במוחו ומעוררות בו זעם, עד כדי רצון להתעלל בגרמנים, ועם הזעם הזה הוא מעדיף לא להתמודד.

ההקדמה, ובעיקר הראיון, מרחיבים בנושאים מעניינים נוספים: דרכי טיפול, היחס של יאלום ליהדות ולדתות בכלל, זיקנה והשלכותיה – יאלום הוא בן 79 בעת הראיון, ויש לו מסר מעודד:"עם הגיל נפתחות לפנינו דרכים חדשות לחוות את העולם".

לסיכום: ספר שהוא בגדר מעט המחזיק את המרובה, מעניין מאוד, ומעורר מחשבות בקשת של תחומים.

העטיפה: אנדרטה לקורבנות של צלב החץ ההונגרי, שהושלכו, לעתים חיים וכבולים לאנשים שנורו, אל מי הדנובה

I`m Calling the Police – Irvin D. Yalom Robert L Berger

הוצאת כנרת

2011 (2005)

תרגום מאנגלית: שרה ריפין ויוליה אלעד-שטרנגר