תגית: כנרת זמורה ביתן דביר

זהו סיפורה של משפחה בהודו של המחצית הראשונה של המאה שעברה. בשנים הראשונות של המאה, אב המשפחה, אמוליה, מחליט לעזוב את כלכותה ההומה לטובת מפעל קטן באזור ספר נידח. אמוליה הוא אדם קפדן, יקה הודי, שמרן ומסתפק בעצמו. החיים בספר מתאימים לו. עבור אשתו קננבאלה המעבר הוא משבר קשה. מבית המשפחה המורחבת הצפוף וההומה היא נזרקת לחיים של בדידות מייסרת. העלילה נפתחת 20 שנה אחר-כך, כשקננבאלה מתמוטטת. בשלב זה גרים איתם הבן כאמל ואשתו מנג'ולה, חשוכי הילדים, והבן נירמאל.

הספר עוסק בשלל בעיותיה של הודו באותה תקופה: מעמדה של האשה כאסירה בבית אביה, בעלה ובניה, המצוקה הכלכלית והשחיתות הנובעת ממנה, ההפרדה הבלתי ניתנת לערעור לקאסטות, השנאה התהומית כלפי המוסלמים, היחסים בין לבנים זרים למקומיים, וגם בנושאים חוצי תרבויות כמו יחסי הורים-ילדים ויחסי עובדים-מעבידים.

כשמו של הספר כן תוכנו: אוסף של כמיהות בלתי אפשריות. קננבאלה כמהה לחברה, מנג'ולה כמהה לילד, באקול (בתו של נירמאל) כמהה לחופש, נירמאל ומירה (קרובת משפחה אלמנה צעירה) כמהים לאושר, ומוקונדה (ילד עזוב הנאסף אל חיק המשפחה ונזרק ממנה) כמה לשלווה ולאהבה. המגבלות שמציבה החברה החונקת מסכלות כמעט את כל השאיפות.

קשה לי לקבוע איך הייתי מתרשמת מהספר ללא הרקע של "שידוך הולם" ו"איזון עדין". עם ההיכרות של השניים ברקע, הקריאה בספר הזה היא כמו שיבה אל מחוזות מוכרים. כל מה שנמצא בשניים בפירוט רב, מובא כאן בקצרה. יכול להיות שאם הייתי קוראת אותו בלי הרקע הזה, הייתי מפספסת חלק מן המרכיבים שבו בשל חוסר הבנה למשמעותם. מצד שני, יכול להיות שלא. לעולם לא אדע 

הספר, כאמור, עוסק במגוון של נושאים, ויוצר בכך פסיפס של החיים בהודו. אהבתי את העושר הזה, ולכן לא התלהבתי מכך שלקראת סיומו הוא הצטמצם לכדי סיפור אהבה פרטי. מצד שני, דווקא נחמד שמכל הכמיהות האבודות לכאורה, עדיין אפשר להגשים לפחות אחת.

הערה טכנית: בסיום הספר מובא מילון מונחים. לטעמי, היה עדיף לשלב אותו כהערות שוליים בתוך הספר, כדי לא לקטוע את רצף הקריאה. מכל מקום, טוב עשה מי שהחליט לצרף אותו, כך או אחרת.

בשורה התחתונה: ספר קריא מאוד, מעניין במידה רבה ונוגע ללב.

An Atlas of Impossible Longing – Anuradha Roy

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2010 (2008)

תרגום מאנגלית: שאול לוין

עמנואלה ואמארה היו ידידי נפש בילדותם. עמנואלה, הילד היהודי העשיר, ואמארה, בתו של סנדלר נוצרי, בילו יחד כל דקה פנויה בטיפוס על עצים ובטיולים בטבע, ונשבעו להיות יחדו לנצח. אבל בשנת 1939 נפרדו דרכיהם. הוריו של עמנואלה קיבלו החלטה תמוהה לעזוב את הוילה שלהם בפירנצה ולחזור אל ביתם בוינה, שבאותם ימים הפכה נאצית. אולי המניע היה לשמור על ביתם הוינאי, אולי היתה זו גאווה פטריוטית, שדחפה את אמו של עמנואלה, בתו של גבור מלחמת העולם הראשונה, לחזור לכור מחצבתה דווקא בשעה קשה. כך או כך, עמנואלה בן ה-11 עבר לוינה, ואמארה בת ה-9 נשארה בפירנצה. השניים שמרו על קשר מכתבים, ובעת התרחשות עלילת הספר, בשנת 1956, אמארה שומרת ברשותה תמיד מכתבים שכתב לה עמנואלה בין השנים 1939 ו-1943, תחילה מוינה ואחר-כך מגטו לודז', עד שנדם קולו. בימים אלה אמארה היא עתונאית, ובשל תחושת בטן שעמנואלה שרד איכשהו היא יוצאת לחפש אותו, ובמקביל היא אמורה לשלוח לעתון מאמרים אודות החיים מאחורי מסך הברזל.

עמנואלה מתחילה את מסעה באושוויץ, משם לוינה, ואחר-כך להונגריה מתוך כוונה לחזור שוב לאושוויץ. נלווים אליה גבר אוסטרי, שאשתו היהודיה נספתה בטרבלינקה, וספרן הונגרי שלחם בשורות הצבא הגרמני בסטלינגרד. הם נפגשים בוינה עם אנשים ששם משפחתם כשל עמנואלה, בתקוה למצוא קרובי משפחה, וכן עם מי שהיו דיפלומטים גרמנים שקבלו לרשותם את בית משפחתו של עמנואלה לאחר הגירוש לגטו לודז'. הם שומעים עדויות ישירות ועקיפות, דברי אמת וכזבים, ונדמה כי המשימה שאמארה נטלה על עצמה היא כחיפוש מחט בערמת שחת.

המסע בעקבות הילד האבוד הוא העלילה הראשית של הספר. במקביל ובמשולב מובא סיפורם של יחסי מזרח-מערב באירופה החצויה שאחרי המלחמה, יחסים של חשדנות ושל איבה, שמבחינתה של אמארה באים לידי ביטוי בעיקר בקשיים לעבור בין מדינות ולהשיג גישה למקורות מידע.

יש הרבה דברים לומר על הספר הזה. קודם כל, הוא ספר חשוב. גם אם דמויותיו בדויות, העדויות לכאורה – בעיקר במכתביו של עמנואלה, אבל גם בסיפורים שאמארה אוספת בדרך – אמינות ותואמות את ההיסטוריה כפי שאני מכירה אותה מספרים מבוססי מציאות. לקורא הבלתי בקיא בקורות השואה ניתן בספר מבחר של נקודות מוצא לחקירות נוספות. לקורא הבקיא מספקת הסופרת נקודות למחשבה על חמקמותו של הזכרון, על עמימותו של העבר ועוד.

נוסף לחשיבותו כספר שואה, הוא מציג סיפורים אנושיים מגוונים שיוצרים פסיפס מעניין של דמויות אמינות, חלקן מלוות את הסיפור לאורכו, חלקן תורמות תרומה נקודתית, אך כולם משמעותיות. ויש סיפור אהבה מרגש בין שני הילדים, וסיפורי גבורה ויאוש.

במקביל להיותו ספר שואה, זהו גם ספר פוליטי, ובעיני זו חולשתו. השילוב הוא לדעתי בבחינת "תפסת מרובה, לא תפסת", ואני מתכוונת בעיקר למה שמתרחש בו החל בערך ממחציתו. בדרכם לאושוויץ נעצרים אמארה ושני מלוויה בבודפשט, בדיוק ביום בו פורץ המרד ההונגרי. החיפוש אחרי עמנואלה עוצר בחריקת בלמים, ולאורך למעלה מ-120 ועמודים (למעלה מרבע מהספר) מתואר המרד שעה אחר שעה עד דיכויו. אני לא אומרת שבחיים האמיתיים אין מעצורים, והכל זורם כמתוכנן. אני גם לא אומרת שהפרקים ההונגרים לא מעניינים, או לא כתובים היטב. להפך. הם פשוט לא שייכים לספר הזה. אני מודה שקראתי את העמודים האלה בקוצר רוח, וחבל. הם יכלו להיות ספר מצוין בפני עצמו. כל המרד היה צריך להצטמצם לכלל אפיזודה, והעלילה הראשית היתה צריכה להמשיך לזרום.

משום מה הסופרת בוחרת להתייחס פעמיים לישראל. פעם אחת בעדותה של יהודיה וינאית, שברחה לפלשתינה בעת המלחמה, ואחר-כך חזרה לאוסטריה בגלל סבלם של הפלשתינאים, אלא מה. בפעם השניה בעיצומו של תיאור המרד ההונגרי היא מספרת על מלחמת סיני שארעה באותם ימים, כולל תיאור מלומד של תולדות תעלת סואץ. לא נדבק לספר.

לכל אורך הדרך אמארה קוראת בספרו של קונרד, "לב האפלה". ההקבלה בין מסעו של מרלו לזה של אמארה אל לב הזוועה עשוי בצורה מעולה, וכל ציטוט מתאים בשלמות למקומו.

אל גורלו של עמנואלה לא אוכל להתייחס כדי לא לחשוף את שיאו של הספר. אומר רק שהגילוי עוצמתי מאוד ועצוב מאוד. כדאי לצלוח את הספר כדי להגיע אליו (לא שאפשר לזנוח את הספר הזה לפני סיום המסע).

בשורה התחתונה: ספר חשוב שיישאר איתכם הרבה אחרי שתסיימו לקרוא אותו.

Il treno dell`ultima notte – Dacia Maraini 

כנרת זמורה ביתן

2012 (2008)

תרגום מאיטלקית: יורם מלצר

כך אני מדמיינת לעצמי את מלאכת כתיבת הספר: אמיר יושב ימים בספריה, מעיין בעתונים היומיים משנות ה-60 עד שנות ה-90, מכין רשימה אינסופית של אירועים ואישים בולטים (ארוויזיון, מיס תבל, אנטבה, הקולוסיאום, רציחות, זמרים וכו`), עורך אותם בסדר כרונולוגי, וממציא עלילה שבה כל הארועים, אבל ממש כולם, חייבים להשתבץ. אם ארוע כלשהו לא משתבץ בעלילה, הוא דוחף אותו בכוח לתוך שיחות לא רלוונטיות, העיקר שדבר לא יישמט. התוצאה היא רשימת מכולת ארוכה, עלילה קלושה ודמויות שהן או פלקטיות או סתם לא משכנעות.

קיויתי לדמויות מהלכות קסם כמו ב"שואה שלנו", או לכושר יצירת עלילה כמו ב"העולם קצת אחר-כך", והתאכזבתי. פתאם הוא מחליט להיות מאיר שלו, ויוצר קטע פנטזיונרי משהו על החיות שגדעון דורס. ברגע אחר הוא מחליט להכניס קצת פוליטיקה, והזהירות שלו שלא לנקוט עמדה ולא להרגיז אף קורא בולטת מדי. כשהוא מכניס לספר את הילדים שנרצחו/נעלמו/נאנסו, הוא הופך למתחסד ומתיפיף – כולם ממשיכים בחייהם, ורק הוא מוטרד בגללם. אין אחידות, אין הגיון. חבל.

חבל בעיקר משום שיש בספר פוטנציאל גדול. העיסוק שלו בהלם קרב, לדוגמא, עשוי היטב. הדיאלוגים השנונים עם מיכל משעשעים ושומרים על רמה. ממש בסוף הספר מובא סוף סוף קטע רגיש ויפה של אהבה. הבעיה לדעתי היא בנסיון לתפוס ה-כ-ל. אי-אפשר, או אולי אפשר אבל לא כך.

אהבתי בספר את הסופים הלא סגורים. סיום הספר למשל הוא הבטחה לעתיד הפרטי שלו ושל מיכל, אבל המימוש אינו מתואר. ההחלטה שלו לא לחטט בדירה של מאיר גם היא סוג של סוף פתוח שמצא חן בעיני. למרות רוחב היריעה של הספר הוא משאיר דברים בלתי מפוענחים, וזה לגמרי בסדר, כי ככה זה בחיים.

לסיכום, רגעים יפים, אבל בסך הכל פוטנציאל לא ממומש.

הוצאת זמורה ביתן

2008

 

יהיה יומרני מצדי לכתוב סקירה על "יורדי המרכבה". קטונתי, באמת. הספר עשיר ועצום ומתעלה, וסקירה קצרה לא תדגדג אפילו את קצה קצהו של מה שאפשר לומר עליו. 

אז רק כמה נקודות: 

1. הספר מורכב מארבעה סיפורים משתלבים על ארבעה אנשים שונים זה מזה, כולם מנודים בצורה כזו או אחרת מהחברה האוסטרלית, וכולם מאוחדים בשאיפה מיסטית, שבאה לידי ביטוי בדרכים שונות, לגאולה. אשה גמדה מטורפת למחצה, החיה באחוזה מתפוררת, יהודי ניצול שואה, בן תערובת בעל כשרון נדיר לציור, וכובסת פשוטה בעלת לב רחב. אלה הן הדמויות המובילות, וסביבן נטוות כמה וכמה דמויות משנה, שיוצרות יחד פסיפס של החברה.

2. שמו של הספר בא להצביע על ההתעלות המיסטית שחווים ארבעה גיבוריו, כל אחד בדרכו. הכרתי קודם את החזון של יחזקאל, ולמדתי כעת שמדובר ביותר מחזון בודד. וייט, אגב, לא נכנס להסברים על החזון – הוא מניח שהקורא יודע במה מדובר.

3. לפעמים, כשקוראים ספר על תרבות לא מוכרת, גם אם הספר עושה רושם אמין, מתעוררת (לפחות אצלי) השאלה עד כמה הסופר נאמן לפרטים – מה הוא ממציא, בודה מדמיונו, ומה הוא מתאר כמו שהוא כמתעד נאמן. במקרה של פטריק וייט קיבלתי הוכחה שאפשר להאמין לכל מילה שלו. אחד מגבורי הספר הוא יהודי, ניצול שואה שהיגר לאוסטרליה. אני מכירה הרבה אנשים כמוהו, אנשים שבאו מ"שם", שנושאים מטען שלם של עולם שהיה ואיננו, שאוצר המלים שלהם כולל מלים מבית-אבא שלעולם לא יימחו, גם אם אורח חייהם שונה לגמרי, שריחות ובדלי זכרונות גורמים להם לתגובות אופיניות. פטריק וייט – לא יהודי, לא ניצול – נכנס לעורו ולנפשו של גיבורו בצורה הכי מדויקת שאפשר לתאר. הוא משתמש בצורה מושלמת במילים הנכונות, מתאר בשלמות מחוות, הלכי רוח. הוא לא הולך לפתרון הקל של הסטראוטיפ, אלא בונה אדם פרטי ויחודי, שכל הפרטים היחודיים לרקע שלו מתעוררים על הנייר לחיים משכנעים. מכיוון שהוא כל-כך אמין עם הדמות הזו, אני במאה אחוז מאמינה לכל הדמויות האחרות, שחלקן אולי היו נראות לי מופרכות משהו.

4. החברה האוסטרלית של פטריק וייט מתאפיינת בשנאת הזר ובעדריות. רוב תיאורי הסביבה שלו נוטפים זוהמה והתפוררות. לגמרי שונה מחברת המהגרים השבעה שתיארתי לעצמי. אני רוצה להאמין שמשהו מהותי השתנה לטובה מאז התקופה המתוארת בספר. 

5. מצאתי ברשת סקירה על הספר, ובה כתב הסוקר שהוא קורא את הספר לאט כדי שלא ייגמר. אצלי זה היה לגמרי ההפך: הספר כל-כך עוצר נשימה, והתנופה שבו הולכת וגוברת, עד שלא יכולתי להרשות לעצמי לעצור. 

אני חיבת, ממש כך, לקרוא אותו שוב. 

Riders in the Chariot – Patrick White

הוצאת זמורה ביתן מודן

1980 (1961)

תרגום מאנגלית: מרים אורן

כשכתתו של ברנום ביקרה ב"עיר הקטנה", דגם של עיר שבו לומדים הילדים כללי בטיחות בדרכים, הצביע עליו אחד השוטרים המדריכים ואמר כי הוא, ברנום, ירגיש בדגם העיר הזה בנוח, כשהוא רומז לגובהו הנמוך בהרבה מן הממוצע. מן הפצע שנפער בלבו של ברנום הוא לא מצליח להתאושש, וזוהי בעצם החוויה המעצבת של חייו. בנוסף הוא סובל משמו – אביו העניק לו שם של קרקס, ויש לו חצי אח דיסלקטי שמקוטלג כמופרע ומצדיק את הקיטלוג, ויש לו אב נוכח-נפקד, ובית שמורכב משלושה דורות של נשים שילדו מחוץ לנישואין ללא גבר לחלוק עמו את חייהן, ורוב הזמן אין לו חברים. מה יש לו? כשרון נפלא לחלום, וכשרון לכתוב, ומשלב מסוים יש לו גם שני חברי נפש. 

הספר פותח בתנופה. תחילה הוא מתאר את חייו האומללים והמבולבלים בהווה, וחוזר אחורה בזמן למעשה נורא שארע לאמו. אחר-כך התנופה נעצרת, והספר נעשה פחות מעניין. הוא פחות מעניין כי רב בו המעורפל על הברור. למה המשפחה כולה, כולל הילדים, תלויה כל-כך במכתב שכתב הסבא-רבא? למה פרד, האח, הוא כפי שהוא? איזה תפקיד משחקת האם בחיי הילדים? אין שום אמהות בדמות שלה. למה הסבתא כל-כך מדוכדכת? רוב הזמן הספר נוגע ללב, אבל בקטן. זאת אומרת, פרק פה פרק שם. בגדול קשה להתרשם ממנו בחיוב, כי הוא ממוסמס מדי, מעורפל, אולי לא מתוך כוונה אלא מתוך חוסר יכולת לקשור יחדו את הפרקים הבודדים למסכת מהודקת. יותר מדי הבטחות מפוזרות לפתרון תעלומות בעתיד, והפתרונות אינם מוצגים.

אבל מה שהכי הפריע לי זו ההתעקשות של ברנום להרוס את חייו בלי סיבה. אז קוראים לו ברנום, ביג דיל. אז הוא נמוך – יש מליונים כמוהו. אז אחיו מפחיד אותו – באיזשהו שלב בחיים זה עובר, בעיקר כשהאח נעדר. הוא מרחיק את אוהביו, לא מנצל את כשרונו, ובאופן כללי די מתבכיין. לגמרי לא התחברתי אל ברנום המבוגר. מכיוון שנראה לי שהסופר דווקא ציפה שנחבב את גבורו, הספר מפוספס בעיני.

Halvbroren – Lars Saabye Christensen

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2008 (2001)

תרגום מנורבגית: דנה כספי

מי שקרא את "איזון עדין" של רוהינטון מיסטרי אינו זקוק להמלצה על ספריו האחרים (ומי שלא קרא – בהחלט כדאי שיקרא). "מסע ארוך כל כך", ספר הביכורים של מיסטרי, עומד לגמרי בסטנדרטים הגבוהים שקבע הסופר ב"איזון עדין" וב"עניני משפחה". הוא מיטיב, שוב, לתאר את הווי החיים בהודו הכאוטית תחת השלטון המושחת של אינדירה גנדי. הוא מצליח ליצור דמויות חיות, אנושיות מאוד, משכנעות מאוד, ועולם שלם נברא כבמעשה קסם. היו רגעים רבים שבהם הרגשתי כאילו אני מצויה פיסית בבומביי, עד כדי כך הוא מפליא במלאכת היצירה. רציתי שהספר לא יסתיים.

גוסטד נובל, גיבור הספר, הוא אדם טוב ויציב. בעולם שהולך ומתכרסם הוא מפגין טוב לב, חמלה, סובלנות, תבונה, כושר השרדות, ומעל הכל חברות שאפשר לסמוך עליה. לא במקרה בחר מיסטרי בשם המשפחה נובל, האצילי. גוסטד הוא אדם עני, בעקבות פשיטת רגל של אביו, המתחם בו הוא מתגורר סובל מצחנה ומטינופת ועומד להצטמצם בהיקפו לטובת כביש עירוני, בנו מכזיב את ציפיותיו, בתו חולנית, ושגרת חייו מתערערת כשחבר מן העבר מערב אותו בעל כורחו בפעילות שנראית עבריינית, ועלולה לסבך אותו עם כוחות הרבה יותר גדולים ממנו. בתוך כל אלה הוא שומר על קשר אהבה יפה עם אשתו ועם ילדיו, מחזיק בתפקיד יציב בבנק, ומשמש משען לחבר חולה. למרות הרקע הקשה, הספר אינו מדכא: יש בו הומור, יש בו חמלה ואהבת אדם, ויש בו אופטימיות.

בכנות, אני מרגישה שקטונתי מלכתוב סקירה על הספר. צריך להיות רוהינטון מיסטרי כדי לתאר את הספר במלוא יפעתו. אוסיף רק שהספר היה מועמד לפרס בוקר, לגמרי בצדק, ושמיסטרי הוא בעיני – ולא רק בעיני – מגדולי הסופרים בימינו.

Such a Long Journey – Rohinton Mistry

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2012 (1991)

תרגום מאנגלית: אורטל אריכה

הביקורות המשבחות פיתו אותי, וחיבתי לצליל היידישאי תרמה גם היא לסקרנות. קניתי, קידמתי לראש התור, והתאכזבתי.

העלילה פשוטה (אין חשש לספוילרים – כמעט הכל ידוע כבר בתחילה, ומה שאינו ידוע אינו מפתיע): מרדכי שוסטר מתייתם מהוריו באירופה של תחילת המאה ה-20, נוסע בגפו לקרובת משפחה בארה"ב, עובד עם דודו בבית הדפוס "היברו פבלישינג קומפני" כסדר דפוס (אך שואף להיות סופר), מחבר עם בת המשפחה אצלה התגורר סיפורים שכותרתם "אנני פייג'" (אך מפרסם אותם תחת שמו ומתכחש לחלקה), מתחתן עם השכנה שאליה נהג להציץ כשהתפשטה, מוליד ילד, מתגרש, מת. דמות משנה חשובה בספר היא דמותו של בן השכנים שהופך בבגרותו למרצה לספרות בישראל (בן דמותו של הסופר?).

הרקע מעניין יותר: לא כל-כך הרקע של החיים באותה תקופה ובאותה חברה, אלא הסצנה הספרותית האידישאית בארצות הברית ובישראל של אותם הימים. הסופר נוקב בשמות אישים ומוסדות אמיתיים, ומעניק הצצה אל מאחורי הקלעים של הספרות.

הבעיה בספר, לדעתי, היא בסגנון. מתן חרמוני ניסה לכתוב סיפור יידישאי בעברית, ולטעמי פספס בגדול. משפט פה משפט שם מצלצלים כאילו נאמרו ביידיש על ידי דוברי השפה, אבל הסך-הכל סובל מגודש יתר: עודף חזרות על מילים בתוך משפט, עודף חזרות על משפטים ואפילו על פסקאות בתוך הטקסט. ליקוי מהותי נוסף הוא בעובדה שכולם דוברים באותו הסגנון בדיוק: הנער שנולד באירופה, בן השכנים שנולד בארה"ב וגם המספר. כתוצאה מכך הנסיון ליצור ספר בעל סגנון עסיסי נופל לתוך חדגוניות מייגעת. בשלב מסוים חרמוני כותב פתאם משפט שפותח בצירוף "על יד על יד", מן ההכפלות החביבות על ענגון, ובכך מגדיש לגמרי את הסאה. הספר כולו לובש צורה של תרגיל כתיבה שהתארך יתר על המידה.

אפשר לוותר.

אגב, אם עולם ספרות היידיש מעניין אתכם, אני ממליצה מאוד על "ספר המעשיות של חיי" מאת מלך ראוויטש.

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2011

יש לי יחס מעורב לספריו של אורהאן פאמוק: מצד אחד הוא הרשים אותי מאוד עם "שלג", מצד שני השתעממתי קשות עם "מוזיאון התמימות", וביניהם נהניתי למדי מ"שמי הוא אדום". "איסטנבול" מייצג הן את הפן המעניין של פאמוק, והן את הפן המייגע משהו, ולפיכך זוהי המלצה הכוללת הסתיגות.

פאמוק נולד וגדל באיסטנבול, ומעולם לא התגורר מחוץ לה. את הספר הזה כתב ב-2003 באחת הדירות בבנין בו התגורר כילד. איסטנבול, כפי שניתן היה להתרשם גם ב"מוזיאון התמימות" היא יותר ממקום מגורים. היא חלק מאישיותו, ובהחלט מתאים פה להשתמש במשפט שכבר הפך לקלישאה, "האדם הוא תבנית נוף מולדתו".

הספר מספר במשולב על ילדותו ונערותו של הסופר, כמו גם על העיר. פאמוק כותב במפורש שיש מקבילות בין שני הסיפורים, אבל לטעמי הקישורים שהוא עושה בין השניים קצת מאולצים, או שאינם משכנעים. אני חושדת שחוסר השכנוע לא נובע מאי קיומן של המקבילות הנ"ל, אלא מסגנון הכתיבה, שיש בו משהו מעורפל. כמו כן נראה לי שלמכירי ומוקירי איסטנבול יהיה קל יותר להקשר לספר, ואני מסתמכת בקביעה זו על חוויותי מ"מוזיאון התמימות". אני מצאתי אותו מייגע, אבל כשחיפשתי מה כתבו קוראים אחרים נוכחתי לדעת שככל שהקורא היה קרוב יותר לעיר מבחינה רגשית, כך עלתה רמת ההתרשמות מהספר. אני די בטוחה שכך גם בספר הנוכחי.

פאמוק מתאר ילדות שהוא עצמו מגדיר כמאושרת, למרות מריבות קשות ותכופות בין הוריו, כולל הסתלקויות שלהם מן הבית לתקופות לא קצרות. את עצמו כנער הוא מתאר כבודד, חרד ועגמומי, ועדיין מחזיק בתיאור חייו כמאושרים. עיקר ההקבלה בינו ובין איסטנבול היא בעגמומיות המאפיינת את שניהם. לעגמומיות של העיר הוא מקדיש פרק שלם, שהיה לי מעניין במיוחד לקריאה. הוא עוסק די הרבה בתופעת ההתמערבות על תוצאותיה הפחות מוצלחות, מתרפק בנוסטלגיה על נופי העיר לפני שהפכה למטרופולין המאכלס מליוני אנשים, מזכיר את העבר הביזנטי ואת ההתיחסות העכשווית אליו ועוד. יכול להיות שאחד הדברים שהפריעו לי להתלהב מן הספר היה הבחירה לעסוק בכמה תחומים שנראו לי פחות מעניינים, אבל סביר להניח שלקורא התורכי הם יהיו מעניינים הרבה יותר, כמו איך נראתה העיר בעיני סופרים זרים ומקומיים בשנים קודמות. גם הנטיה להתפזר על כמה נושאים ללא סדר מובנה היא לדעתי בעוכריו.

אהבתי מאוד את ההחלטה לשלב בספר עשרות תמונות, ולפזר אותן בתוך הטקסט על פי ההקשר (בניגוד למנהג המקובל בספרי קריאה לקבץ את כל התמונות יחדיו). כמו הטקסט גם התמונות הן בחלקן של העיר ובחלקן של פאמוק ושל משפחתו.

על כריכת הספר מתנוסס השם "איסטנבול זכרונות ילדות". בפנים הוא נקרא "איסטנבול, זכרונות והעיר", תרגום מדויק של שם הספר באנגלית Istanbul – Memories and the city. הוצאת כנרת נודעה בעבר ברשלנות ההגהה והעריכה, אך בשנים האחרונות השתפרה פלאים. אני מקווה שריבוי השגיאות בטקסט, וכן השגיאה בשמו של הספר על הכריכה, אינם מבשרים נסיגה.

תוך כדי קריאה הייתי לפעמים קצרת רוח כלפי הספר מסיבות שפורטו למעלה. אבל ממרחק של יממה אני מרגישה שמעלותיו גוברות על חסרונותיו, ולפיכך בשורה התחתונה אני ממליצה עליו למרות ההסתיגויות.

Istanbul: Hatiralar ve Sehir (Memories and the City) – Orhan Pamuk

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2012 (2003)

תרגום מתורכית: משה סביליה-שרון

זהירות, ספוילרים !

אקדים ואומר שלא אהבתי את הספר.

העלילה בקצרה: איתן, איש הייטק נשוי ואב לילדה, יוצא לריצה בפארק, נתקל בנערה שנאנסה, ונזכר בארוע מעברו שרודף אותו: כשהיה בן 16 שכב עם בחורה בת גילו. הבחורה היתה מאוהבת בו, ורצתה במפגש המיני בדיוק כמוהו. במידה רבה היא אפילו יזמה אותו. רק מה, נדמה לאיתן שברגע האחרון היא מלמלה "לא", ולכן הוא מתייסר בשאלה האם בעצם אנס אותה.

המסר העיקרי שהספר מנסה להעביר (כך לפי הבנתי): כשאשה אומרת לא, זה לא. מסר חשוב, אין ספק, שיש להדגישו. הבעיה בספר היא שהמסר הזה מודגם על ידי ארוע שולי שה"לא" שבו מעורפל לגמרי, ולא נוצרת (או לפחות לא נוצרה אצלי) שום סימפטיה כלפי הבחורה בהקשר הזה, ולא השתכנעתי שארוע כזה באמת עלול לרדוף מישהו במשך שנים, ובסופו של דבר למוטט את חייו. איך זה שהוא לא מתייסר על היחס המגעיל שלו אליה (להשתמש ולזרוק לפי מצב הרוח ובהתאם לסטטוס מערכת היחסים האחרת שהוא מנהל במקביל)? איך זה שלא אכפת לו לחזור אליה אחרי שנים ולייסר אותה? איך זה שפתאם כולם, כולל חברו הטוב ביותר, שופטים אותו לחומרה על האונס לכאורה בלי לדעת את האמת, ואף אחד מן הצדיקים בעיני עצמם לא אומר מילה על היחס שלו כלפיה לאורך כל תקופת היכרותם? ה"לא" הקטן ההוא, שאולי לא הושמע כלל, זה מה שחשוב ומתבלט מעל הכל? מצטערת, לא הגיוני.

יש חולשות רבות בספר, כמו מערכת היחסים הלא ברורה של איתן עם אשתו, ובכלל תחושת הנחיתות שלו כלפי כל העולם. וגם ארועים שמופיעים במהלך העלילה ונזנחים ללא הסבר. ויותר מדי סיפורים מסביב שאינם תורמים לעלילה המרכזית. לדעתי החולשות האלה מהותיות.

חבל, באמת, כי המסר חשוב, ורוני גלבפיש יודעת להתבטא ולספר, אבל התוצאה בעיני היא ספר לא משכנע.

הוצאת זמורה ביתן

2010

זהו הספר ה-12 של אפלפלד שקראתי, ובכל ספר אני תוהה מחדש על שאלת הסגנון. למה, כשיש לך סיפור כל-כך משמעותי לספר, אתה "מרדים" את הקורא במינימליזם על סף הלקוני? אני חושבת שבספר הזה מצאתי את התשובה. גיבורו של אפלפלד שוכב חודשים בבית חולים ובבית הבראה, לאחר שנפצע בקרב, והוא מכין עצמו ליעודו כסופר באמצעות התוודעות לעברית התנ"כית. הנה מה שהוא כותב בהקשר זה:

עקדת יצחק: הסיפור הוא נורא, אבל מסופר במתינות, במילים ספורות, אולי כדי שנשמע את השקט שבין המילים. אני מרגיש קירבה אל משפטים מדודים אלה, ולרגע נדמה לי שאין זה סיפור של לקח, שכן מה לקח בו, אלא סיפור שמתכוון לחלחל אל התאים הסמויים, ושם יחכה בסבלנות עד אשר יתפענח. 

כאלה הם ספריו של אפלפלד: סיפור נורא שמסופר במתינות.

המשפטים הקצרים, הפסקאות המצומצמות, והלשון הכמעט לקונית של אפלפלד, מאפשרים קריאה מהירה ושוטפת, אבל בעצם מחייבים קריאה איטית והתעכבות על כל מילה. קחו לדוגמא את המשפט הזה: באחד הלילות, בעודני שומר באחת העמדות, חשתי בצער על עצמי על שעוד מעט יתקיפו אותנו ואני אמות ולא אראה עוד את הורי. משפט עגום, הרהור של חייל במארב, עצבות שקטה, ועכשו הלאה למשפט הבא. אבל רגע, הדובר הוא לא חייל "שגרתי" כפי שמצטייר בדמיון – זהו נער כבן שבע-עשרה. וההורים שלא יראה אם ימות? הם נספו בשואה, והם חיים רק בתוכו. גם אם לא ייהרג, לא באמת יראה אותם. וכבר המשפט הפשוט הזה הופך לסיפור חיים שלם, וצריך לדעת לקרוא בין המילים ומתחתן.

"האיש שלא פסק לישון" הוא סיפורו של נער ששרד את השואה, ונדד אחריה ברחבי אירופה עד למחנה בנפולי, שם הוכשר לחיים בארץ. הפליטים כינו אותו "נער השינה", מכיוון שאת רוב המסע העביר כשהוא ישן, נישא בידי אחרים. בנפולי החל להתעורר, אך גם בארץ, כשהגיע לקיבוץ, היה מבקש ממדריכיו מפעם לפעם "יום שינה". כשחושבים על חייו, קל להבין למה הוא זקוק למפלט שבשינה. נער צעיר שחווה את מוראות השואה, נותר לבדו בעולם, וכעת נדרש לאמץ זהות חדשה, אופי חדש, תפיסת חיים חדשה. כשהוא ישן הוא משוחח עם הוריו. גם כשהוא חולם הוא מודע למציאות, אבל לפחות בשינה אינו לבד, יש לו משפחה שעוטפת אותו באהבה, כמו לפני המלחמה.

הספר מיטיב לתאר את הגלגול שנדרשו הנערים לעבור, להשליך מאחוריהם את הגלותיות, המתגלמת בספר בדמות הפליטים המבוגרים, ולאמץ זהות ישראלית. לחזק את הגוף, להתחשל, להתחבר לאדמה. יש משהו ברוטלי בתהליך הזה: אפשר אולי להבין אותו, וגם להצדיק אותו, על רקע התקופה, הלהט להקים חברה חדשה, הרצון להפגין חוזק מול תפיסת ההליכה כצאן לטבח. אבל בתווך נשחקו נשמות צעירות. אפלפלד מתאר את תגובות הנערים לדרישה לעברת את שמם, מביא סיפור קטן ומשמעותי על אמירת קדיש בסיומו של טקס קבורה חילוני, ועוד ארועים קטנים וגדולים שהיו חלק, הכרחי או לא, מבניית הזהות הישראלית.

זהו ספר עצוב, שבנוי מהרבה פרטים עצובים קטנים. הרשימה שהוא עורך כדי לא לשכוח את עברו, תווי הפנים של אנשים שאבדו שנשקפים אליו מפניהם של זרים, הנער שהיה ילד פלא וכשרון הנגינה שלו אבד מחוסר תרגול בשנות המלחמה. העובדה שהוא משלב בספר פרטים אמיתיים מעברו, כמו שמות הוריו, היחסים עם סבו, מקום הולדתו ועוד, עושה את הספר אישי יותר וכואב יותר.

מומלץ

כנרת זמורה ביתן

2010