בשנת 1508, אחרי נסיונות התחמקות ודחיה, התייצב מיכלאנג'לו בקפלה הסיסטינית כדי לצייר על תקרתה. האמן, שהעדיף את הפיסול על פני הציור, השתוקק להמשיך בעבודה על מצבת הקבר של האפיפיור יוליוס השני – ערימות של גושי שיש כבר המתינו לפטישו ולמפסלתו – אבל באותם ימים אמנים היו נתונים למרותם של פטרוניהם, ויוליוס התעקש לקדם את הציור על התקרה. מיכלאנג'לו לא היה הבחירה הטבעית לעבודה זו, משום שהיה כמעט חסר נסיון בטכניקה הסבוכה של הפרסקו. למעשה, יתכן שהאמין כי יריבו, האדריכל בראמנטה, זמם לכפות עליו מטלה חסרת סיכוי, אם כי ההפך הוא הנכון. מכל מקום, עקשן מרדן וסרבן ככל שהיה, רצונו של האפיפיור גבר. והשאר, כמאמר הקלישאה, היסטוריה.
הקפלה הסיסטינית נבנתה כשלושים שנה קודם לכן. קירותיה עוטרו בדמויות של ראשוני האפיפיורים ובתמונות מחיי משה וישו. הפרסקו שעל התקרה הציג כוכבים מוזהבים. בשל שקיעת הקרקע שתחת המבנה נפערו בתקרה סדקים, ולאחר שהמבנה שופץ וחוזק החליט האפיפיור להזמין פרסקו חדש. היה לו רעיון כיצד הוא רוצה שהתקרה תיראה – תמונות של שנים-עשר השליחים סביב דגם גיאומטרי – אבל באופן חריג לתקופה בכלל ולאישיותו הדומיננטית בפרט, נענה להצעתו של מיכלאנג'לו להפקיד את העיצוב בידיו.
מיכלאנג'לו נדרש לבצע את עבודתו כך שלא תפריע לטקסים שהתקיימו בקפלה. הוא תכנן פיגום שנאחז בחלקם העליון של הקירות, ותחת משטחי העבודה תלה יריעות בד שמטרתן כפולה – גם למנוע טפטופים של צבע, וגם להסתיר את היצירה שבדרך מעיני סקרנים.
"המבול" היה הציור הראשון שצויר על התקרה. העבודה התנהלה לאט, גם בגלל חוסר הנסיון של מיכלאנג'לו בעבודת פרסקו, למרות שהיה מוקף באנשי מקצוע, וגם בגלל המספר הרב של דמויות בתמונה. בשלב מסוים כנראה נמחק חלק מן התמונה בשל חוסר שביעות רצונו של מיכאלנג'לו מהתוצאה (מחיקה של פרסקו פירושה למעשה גירוד שתי שכבות של טיח והתחלה מחדש של כל התהליך – מריחת שכבת טיח ראשונה, יבוש, מריחת שכבה שניה וציור עליה בטרם תתייבש). כשהיה הציור גמור הופיע עליו עובש בשל חדירת לחות מהתקרה, והצוות נאלץ להתחיל מהתחלה תוך פיתוח שיטות למניעת התופעה. בנוסף לתשעה הציורים הגדולים שלאורך מרכז התקרה, צוירו עוד ארבעים תמונות במשטחים המשולשים והקעורים שסביבה, בנוסף לעשר תמונות קטנות יותר במדליונים שמשני צידי כל ציור.
מכיוון שהעבודה נעשתה על פי דרישתו של האפיפיור ובפיקוחו, היא סבלה מהפרעות כשזה היה עסוק במלחמות פנימיות וחיצוניות מול הנסיכויות האיטלקיות ומול צבא צרפת. השלמת התקרה אף הועמדה בספק כשיוליוס שכב על ערש דווי, ולא היה ברור אם מחליפו יורה לאמן להמשיך לצייר (יוליוס התאושש ושרד).
רוס קינג מספר סיפור היסטורי מרתק שמתרחש בארבע שנות העבודה על הפרסקו. מכיוון שהאמנות היתה שזורה לבלי הפרד בחברה, בפוליטיקה ובדת, גם הסיפור אינו מתמקד ביצירה בלבד, אלא בכל הארועים שהשפיעו עליה בדרך זו או אחרת. אחד ההיבטים המעניינים שקינג נוגע בהם מתייחס לכניסתה של הפוליטיקה אל היצירה. כך, למשל, העיטורים על התקרה כוללים עצי אלון, שהם סמל משפחת דלה רוברה, משפחתו של האפיפיור. קינג גם מוצא רמזים להשקפותיו של האמן באופן בו צייר את ציוריו. בסיפור גן העדן, לדוגמא, אדם מושיט יד אל בין הענפים כדי להשיג פרי בעצמו, יוזמה חמדנית שכמעט מזכה את חווה מחטא הפיתוי, ויוצרת אחריות שווה של שני בני הזוג. דוגמא נוספת, התמונה שבאחד המדליונים מציגה את המסר שמלכים חילוניים חייבים להשמע לרצונם של מנהיגי דת, אבל דחיסת מסרים כאלה אל המדליונים הקטנים, שאת פרטיהם קשה לראות מהרצפה, אולי מצביעה על כך שמיכלאנג'לו ראה את עצמו כתועמלן בעל כורחו של המערכת הצבאית של האפיפיור.
בשל המעמד הקלאסי של יצירותיו של מיכלאנג'לו, בני זמננו אינם מודעים לחדשנות שלו ולאופן בו שינה את פני האמנות. קינג מצביע על היבטים אלה בעבודתו.
בדומה לג'ונתן ג'ונס בספר "הקרבות האבודים של לאונרדו ומיכלאנג'לו" גם קינג מתאר "קרב" שכזה, הפעם בין מיכלאנג'לו לרפאל, שבמקביל לעבודתו של הראשון בקפלה הסיסטינית הועסק בעיטור הספריה של האפיפיור. נדמה שלא ניתן לתאר שני אישים שונים יותר זה מזה, רפאל הנאה, החברותי, החביב על הבריות, ומיכלאנג'לו המכוער בעיני עצמו, הנרגן והמתבודד. האמנם היתה תחרות עוינת בין השניים? זה לא באמת משנה, אבל עבודתם המקבילה מאפשרת לקינג להרחיב את יריעת הסיפור.
אירווינג סטון כתב ביוגרפיה מצוינת, "חיי מיכלאנג'לו", שהיא מקיפה ומדויקת ברובה, אך בשלה התקבעו שני מיתוסים שקינג מפריך. המיתוס האחד מתאר את האמן שוכב על גבו כדי לצייר. בפועל הפיגום היה מרוחק מן התקרה במידה שאפשרה עמידה. השני מדווח כי את העבודה סיים האמן לבדו. בפועל היה לידו כל הזמן צוות. אנשיו אמנם התחלפו, אך תמיד היו אתו אלה שהכינו את הצבעים, וגם אלה שצבעו חלקים מן הציורים על פי רישומיו. הפרכת המיתוסים אינה מפחיתה מגודל ההישג.
ב-31 באוקטובר 1512, ארבע שנים וארבעה שבועות אחרי שמיכלאנג'לו החל לעבוד על התקרה, הגיעה שעת החשיפה. ג'ורג'ו וזארי, היסטוריון האמנות בן המאה השש-עשרה כתב עליה: "כשנגלתה היצירה היה אפשר לשמוע את העולם כולו בא בריצה לראותה, ואכן היא הדהימה את כל רואיה והכתה אותם באלם". תקרת הקפלה, גם היום, אחרי שבשנות השמונים נוקתה מלכלוך של שנים ועברה תהליך שחזור ושימור, היא יצירה שוקקת חיים ומעוררת השתאות.
כמו "משפט פריס" של קינג, שבו סיפר על לידת האימפרסיוניזם, גם "מיכלאנג'לו ותקרת האפיפיור" הוא ספר מרחיב דעת, מעשיר, וכתוב היטב. צילה אלעזר תרגמה יפה, והספר מומלץ.
Michelangelo and the Pope’s Ceiling – Ross King
דביר
2006 (2002)
תרגום מאנגלית: צילה אלעזר
סקירות ספרים 