תגית: כנרת זמורה ביתן דביר

כותרת משנה: מסע בעקבות יונק מעופף

יוסי יובֵל, ראש בית הספר סגול למדעי המוח באוניברסיטת תל-אביב, לוקח את הקוראים למסע בעקבות העטלפים. בעבור רובנו העטלפים הם עכברים מעופפים, או טיפוסים אפלים שמסתובבים באויר בחשכה, כמעט מתנגשים בעוברי אורח תמימים, או במקרה הגרוע ערפדים מוצצי דם ומעבירי מחלות. כדאי לקרוא את הספר כדי להבין עד כמה אנו טועים. עולם חדש ומלהיב נפרש בפנינו.

יובל מתאר את עולמם של העטלפים יחד עם עולמם של החוקרים ועם תיאורים – משעשעים ברובם – ממסעות מחקר. הפן המדעי מוסבר בלשון נהירה, והשילוב של הסיפורים האנושיים עם הסיפורים העטלפיים עובד מצוין. אי אפשר שלא להדבק בהתלהבות של הכותב מנושאי מחקריו.

למה בכלל לחקור את העטלפים? התשובה האינטואיטיבית שלי היא כי הם פה, והם מעוררי סקרנות, והרצון ללמוד ולדעת חל על הכל. אבל מתברר שיש למחקר גם ישומים חשובים עבור בני האדם. לדוגמא, ההשערה המרכזית בתחום הלמידה המוחית היא שעקרונות דומים מנחים אותה ביצורים שונים, ולכן אם נבין איך עטלפים עושים זאת, אולי נבין טוב יותר את עצמנו ואת האבולוציה שלנו. דוגמא נוספת קשורה ליכולות דמויות המכ"ם של העטלפים, יכולות שמומחי מכ"ם אנושיים אינם מגיעים אליהן באמצעים טכנולוגיים. אולי נוכל ללמוד מן העטלפים.

הנה, לטעימה על קצה המזלג, כמה עובדות מעניינות שלמדתי:

העטלפים מאריכים ימים. שיא הגיל הנוכחי שייך לנשפון על שם ברנדטי, עטלף ששוקל כשבעה גרם, שפרט מטובע שלו נלכד בשנת 2005 בסיביר, ארבעים ואחת (41!) שנה אחרי שטובע לראשונה.

כמה מסוגי העטלפים נודדים למרחקים עצומים. עטלפון נתוזיוס, השוקל פחות מעשרה גרם, נלכד ב-2021 בספרד, אלפיים ומאתים קילומטרים מהמקום שבו טובע בלטביה ימים ספורים קודם לכן. לעומת זאת, ישנם שבטים המתקיימים במשך עשרות שנים על אותו העץ. המבנה החברתי של הסקופטריקס מורכב מהרמונות, כמה מהם על עץ יחיד, ובסמוך להם מתחם הרווקים, שם מחכים הזכרים הבודדים לתורם לרשת הרמון (אלא אם אמא שלהם מצליחה לעשות מניפולציות ולקדם אותם בתור).

נקבות עטלפים באזורים ממוזגים, שבהם העטלפים נכנסים לשנת חורף, מסוגלות להשהות את ההריון. מכיוון שההזדווגות מתרחשת בסוף הקיץ, וההמלטה צפויה להתרחש חצי שנה אחר-כך, כלומר אחרי שנת החורף, ההריון חייב לעצור זמן קצר אחרי שהחל. יש נקבות שאוגרות את הזרע ומעכבות את הביוץ. יש כאלה שמתעברות אבל משהות את שתילת העובר ברחם.

בני אדם קרובים גנטית לעכברים יותר משהעטלפים קרובים אליהם. "הגנטיקה העמידה את העטלפים בסמיכות אבולוציונית לטורפים ולמפריסי פרסה ורחוק מהמכרסמים. אם כך, עטלפים אינם עכברים מעופפים, אלא אם כבר, פרות או זאבים מעופפים".

עטלפי פירות חולים מבודדים את עצמם, זוחלים החוצה מגוש העטלפים להִתלות לבד בשולי המערה, ואינם יוצאים מן המערה לאכול עד שהם חשים בריאים. בכך הם גם מטפלים בעצמם, גם נמנעים מלהדביק את העטלפים האחרים, וגם נמנעים מהפצת המחלה מחוץ למערה. הדעה שהם מפיצים מחלות יותר מבעלי חיים אחרים, אין לה אחיזה במציאות.

הערפדים מהווים דוגמא לאלטרואיזם הדדי, הנובע לא רק מדחף גנטי לשמור על הקרובים לך, אלא מ"שיקולים" של תועלת הדדית.

עד כאן דוגמיות לשפע המידע המרתק שבספר.

עוד כותב יובל על "מרוץ החימוש" בטבע – צפרדעים שהתאימו את קולן ליכולת השמיעה של העטלפים כדי לא להטרף, ועשים, חרגוליים, גמלי שלמה וארינמלאים שיכולים לשמוע תדרים על-קוליים כדי לחמוק מן העטלפים הניזונים מהם. הוא מתאר את תפקידם של העטלפים כמאביקים יחידים של צמחים מסוימים וכקוטלי חרקים, מוטרד מטורבינות הרוח הקוטלות אותם, מספר על גופים שמנטרים את העטלפים ודואגים לשמר אותם, ועוד. וכל זאת, כאמור, בשילוב סיפוריהם של החוקרים, ובסגנון מהנה.

מומלץ מאוד.

כנרת זמורה

2023

"פרופסור לונץ חי כטיפש ומת כטיפש", כך פותח את סיפורו יואב, יד ימינו של הפרופסור. טיפשותו של לונץ, שעליה מספר יואב, מקוממת אותו ומטרידה אותו דווקא משום שהוא מעריץ את מעסיקו. לונץ, בן שבעים ושלוש, הוא פרופסור עתיר ידע, נסיון ומוניטין בתחומו, תרבויות המזרח הקדום. הוא נשוי מזה שנים רבות לסופיה, אשה נעימה שיואב מעריך, ושוקד על הוכחת התיאוריה שלו בדבר מוצאם של העברים מן האֱמוֹרִים. יואב, כדברי הפרופסור, מצעיד את האחרון אל הקידמה. הוא נוטל את ניירותיו המקושקשים והכתובים בכתב בלתי קריא של לונץ, ומקליד אותם לקראת פרסומם. שלוות השגרה מתערערת כשאיילה, סטודנטית מלאת חיוניות ורוח נעורים, שמה עינה בלונץ, והלה מחליט להתגרש מאשתו ולשאת את הצעירה. בשל הטיפשות הזו יואב מתמרמר.

כעסו של יואב נובע לא רק מחיבתו לסופיה, ומן הגינוי לקשר שבין הקשיש לצעירה, אלא גם ממשיכתו שלו לאיילה. למרות שהוא מכחיש, אין ספק שהוא מאוהב בה, ואם כי הבין מלכתחילה שאין לו סיכוי לכבוש את לבה משהו בתוכו עדיין רוקם חלומות. הכעס נובע גם מן הסדק שיוצרת פרשיית האהבים יוצאת הדופן הזו בתדמיתו של לונץ בעיניו. דיקלה, חברתו מילדות, מאבחנת בשנינות: "אני חושבת שבעצם אתה מאוהב לא בה, אלא בו…"

פרופסור לונץ הדברן, הרברבן, המלא ערך עצמי, עתיד להתפורר. גם אם איילה אינה נותנת לו סיבות להרגיש מרומה, הוא הופך חשדן וקנאי. גם בתחום המקצועי הוא סופג מהלומה, כשעמית מפקפק בטוהר המחקר שלו, וטוען כי הוא נגוע במניעים פוליטיים שמטרתם לבסס את זכותם של היהודים על ארץ-ישראל. מול עיניו של יואב נכנס מעסיקו לתזזית של רגשות ושל תיאוריות בלתי מבוססות, וסופו, כפי שסיפר יואב במשפט הפתיחה, למות כטיפש.

אהרן מגד הוא מן הסופרים האהובים עלי במיוחד. כאן, כמו בספריו האחרים, הוא מיטיב להתבטא מפיו של אדם רגיל, אפור כלשהו, שולי כלשהו, ולהביע באמינות את שמתחולל בקרבו. הספר אמנם קרוי על שמו של הפרופסור, אבל ליבתו היא האופן בו יואב מגיב לאשר רואות עיניו. גם את הפרופסור קל להבין ולחוש. איילה, לעומת זאת, נותרת בלתי מפוענחת, וחבל. יואב מציין שיש בה משהו אפל מתחת לחביבות, ואנחנו מודעים לחוויות הילדות הלא קלות שעיצבו אותה, אבל דמותה כבוגרת ומעשיה אינם ברורים דיים. מן הסתם עוצבה כך משום שזה כל מה שיואב מסוגל להסיק, אבל הקוראת הח"מ היתה רוצה לדעת יותר.

מצאתי עניין רב בפן המקצועי של לונץ. התיאוריה שלו שגויה, אבל הוא מרבה במובאות מחכימות ממקורות שונים. הוא בונה מגדלים פורחים באוויר, ואלה מרחפים על נדבכים היסטוריים ובלשניים מרחיבי דעת ומהנים לקריאה.

הציור מושך העין שעל הכריכה הוא של הנרי רוסו.

מומלץ.

זמורה ביתן

2005

אילון מאסק עומד היום בראש שש חברות בעלות השפעה עצומה על האנושות. טסלה מובילה את השוק ביצור מכוניות חשמליות (באפריל 2022 היה שווי השוק שלה גדול יותר מזה של תשע חברות הרכב שתחתיה ברשימה גם יחד). ספייס-אקס היא חברת התעבורה החללית הפעילה ביותר (ברבעון הראשון של 2022 המסה ששיגרה למסלול הקפה היתה כפולה מזו ששיגרו כל החברות והמדינות יחד), פאלקון 9 שלה הוא הטיל המסלולי היחיד שנחת וטס מחדש, ופניה למאדים כחלק מחזונו של מאסק. ספייס-אקס כוללת גם את סטארלינק, חברת שירותי אינטרנט לווייני ששיגרה כבר כארבעת-אלפים וחמש-מאות לוויינים, והתפרסמה במיוחד כשסייעה בהתנדבות לאוקראינה מול המתקפה הרוסית. הרשת החברתית טוויטר אמורה לאפשר שיח פתוח של מליוני משתמשיה. חברת החפירה בורינג קומפני נוסדה כדי לפתור את עומס התחבורה. נוירלינק ואקס.אי-איי נועדו לקדם בינה מלאכותית מרוסנת.

אבל נדמה שמאסק מוכר בציבור פחות בזכות חזונו והפעילות הבלתי נלאית שלו להגשמתו, ויותר בשל אישיותו האקסצנטרית, התמהונית לעתים. גם מיקומו בצמרת רשימת עשירי העולם מציב אותו בכותרות, ובתקופה האחרונה משכה את תשומת הלב השתלטותו על טוויטר.

וולטר איזקסון, מי שכתב את הביוגרפיה של סטיב ג'ובס, שמאסק המליץ עליה, קיבל את הסכמתו של האחרון לכתוב את הביוגרפיה שלו. איזקסון מעיד כי במשך שנתיים היה צמוד אל מאסק, השתתף בפגישות שקיים, ניהל אתו שיחות בכתב ובעל-פה, וקיבל גישה חופשית לראיין עובדים, חברים – וגם יריבים – ובני משפחה. מאסק לא קרא את הספר לפני שראה אור, ולא צנזר דבר.

איזקסון מתאר בספר את האבולוציה של עסקיו של מאסק וגם את אישיותו ואת התנהלותו הבעייתית לעתים. למעשה, אין שום אפשרות להפריד בין שני היבטיו של הספר. לולא דבקותו האובססיבית בחזון האנושות הרב-כוכבית, בשחרור מדלק מזהם, בהגנה מאיומי הבינה המלאכותית, לא היתה קמה אף אחת מהחברות, לפחות לא בהיקף הפעילות שאליהן הגיעו בלוח הזמנים הצפוף. לולא היה נטול סנטימנטים (מאסק מייחס לעצמו אספרגר), ולולא היה נתקף בולמוסי פעילות מטורפים (איזקסון מייחס לו אולי דו-קוטביות), לא היה מצליח לסחוף את עובדיו לביצועים שדרש. לולא היותו לא רק איש חזון אלא גם מהנדס מוכשר ובעל מעוף, ומנהל הבקיא בפרטי הפרטים של עסקיו עד לרמת הבורג, לא היו החברות מפתחות מוצרים מתקדמים כל-כך בזמן קצר כל-כך.

בעיני, העיסוק באיש ולא במעשים אמנם מספק את יצר המציצנות, ויוצר סיפור אנושי (להבדיל מן הסיפור העסקי שלדעתי הוא מרתק, אבל אולי יהיה מי שישתעמם ממנו), אבל אני עדיין אוחזת באותה דעה שהבעתי אחרי קריאת "משחקי כוח" שהתמקד בטסלה: "מפתה לדוג מתוך הספר את הפרטים הרכילותיים הנוגעים לאישיותו ולהתנהלותו של אילון מאסק האקסצנטרי והמסקרן, אבל לעשות זאת פירושו להחמיץ את מרביתו של הספר, שליבתו היא רעיון גדול והגשמתו". אז נכון שמדובר בביוגרפיה, ואי אפשר להמנע מן הדיון בגופו של אדם, אבל השאלה שנשאלת על הכריכה – האם השדים שמניעים את מאסק הם מה שנדרש כדי להניע חדשנות וקדמה, ולהיות היזם המצליח והעשיר ביותר בעולם? – נראית לי פחות מעניינת מן החדשנות והקדמה עצמן. יתרה מזו, הקביעה ש"שדים" מניעים אותו – השד הראשי הוא אביו שהפך את ילדותם של ילדיו לבלתי נסבלת – היא גלישה לפסיכולוגיה בלתי מקצועית. אגב, אין לשאלה זו תשובה. יש מי שיוצא מצולק ובלתי מתפקד אחרי שגדל עם אב כזה וסבל גם מבריונות בבית הספר, ויש אילון מאסק, וישנן גם כל אפשרויות הביניים.

למרות ההעדפות שלי, ולמרות שאת קורות עסקי מאסק אפשר למצוא בהרחבה ברשת, הספר ראוי לקריאה. הוא מגולל את הסיפור באופן כרונולוגי ונהיר, כך שגם ההיבטים הטכניים והעסקיים נקראים כפרוזה מעניינת. מנהלים ימצאו כאן עקרונות תפעוליים במה שמכונה "האלגוריתם" – לפי הסדר הזה: הטילו ספק בכל דרישה; בטלו כל חלק או תהליך שביכולתכם לבטל; פשטו ושפרו; האיצו את התהליך; הטמיעו אוטומציה – ובגישת ה"היכשל במהירות" – קח סיכונים. למד באמצעות פיצוץ דברים. הכנס שינויים. חזור שנית. וכן, חובבי רכילות מאחורי הקלעים ימצאו כאן את נשותיו של מאסק ואת אחד-עשר ילדיו, את תחביביו (בעיקר עבודה) ואת מוזרויותיו. ויותר מכל, איזקסון מתאר, למרות הזיגזגים בהתנהגות, נחישות עקבית וחזון ברור מעוררי השראה.

אפשר לצטט מחמאות שמרעיפים עליו אוהדיו, אבל אולי אפשר לסכם את הסיפור דווקא במה שאמרו יריביו.

מקס לבצ'ין, מי שהיה ממקימי פייפאל, ואחד מאלה שדחקו את מאסק החוצה מן החברה: "אילון יגיד דברים משוגעים, אבל מדי פעם הוא מפתיע אותך כשהוא יודע הרבה יותר ממך בתחום ההתמחות שלך. אני חושב שחלק עצום מהדרך שבה הוא מניע אנשים נובע מתצוגות החריפוּת האלה, שאנשים פשוט לא מצפים להן, כי הם טועים לחשוב שהוא מבלבל את המוח או מטופש".

סם אלטמן, מי שהקים עם מאסק את אופֶּן אי-איי, והואשם על ידי האחרון בהפיכת הבינה המלאכותית לעסק ובהפקרת הבטיחות בשימוש בה: "הוא מניאק, יש לו סגנון שלא הייתי מאמץ. אבל אני חושב שבאמת אכפת לו, והוא מרגיש מאוד לחוץ לגבי העתיד".

ביל גייטס, שספג את הלגלוג הצורב ואת חמת הזעם של מאסק בשל החזקותיו במניות טסלה: "אתם יכולים להרגיש איך שתרצו לגבי ההתנהגות של אילון, אבל אין אדם אחד בזמננו שעשה יותר ממנו כדי לדחוף את הגבולות של המדע והחדשנות".

הספר ראה אור במקור ממש לאחרונה (ספטמבר 2023), והוא מעודכן עד ארועי אותם ימים. בעולם של שינויים טוב עשתה ההוצאה שמיהרה להביא אותו אל הקורא הישראלי בתרגומו הבהיר של תום קלנר.

לקינוח, קצת מהפן הקומי של אילון מאסק. כאן הוא נושא את מונולוג הפתיחה ב-SNL, שממנו נלקח הציטוט שבפתח הספר: "לכל מי שנפגע ממני, אני רק רוצה לומר: המצאתי מחדש את המכוניות החשמליות, ואני שולח אנשים למאדים בספינת חלל. מה חשבתם? שאני אהיה גם בחור רגוע ונורמלי?"

Elon Musk – Walter Isaacson

כנרת זמורה דביר

2023 (2023)

תרגום מאנגלית: תום קלנר

העיתונאי והסופר רומן פריסטר היה בין החיילים שהגיעו אל מוצב 107, 'פורטוגל', אחרי שבעה ימי לחימה במלחמת יום הכיפורים. הוא שוחח עם חיילי המוצב על שעבר עליהם באותם ימים, והעלה את הדברים על הכתב.

תשעה-עשר חיילי גולני אכלסו את המוצב כשפרצה המלחמה. כמו כולם גם הם חשבו שמדובר בתקרית רגילה, וכמו אצל כולם גם ההיערכות שלהם היתה לקויה. ציוד חיוני היה חסר, כלי הנשק לא היו מספיקים. בימי שגרה המקום לא נועד לנהל קרבות, אלא לשמש עמדת תצפית. מיקומו של המוצב האסטרטגי היה נחות, היחיד מבין המוצבים שלא ניצב על גבעה. ללא כוח שריון קטן שניצב בסמוך נראה היה שאין להם סיכוי לשרוד את גלי המתקפה הסורית, וכשכוח זה נאלץ להתפנות מן המקום אחרי יומיים כדי לתגבר את המתקפה הישראלית שנועדה להפוך את הקערה על פיה, נותרו אנשי המוצב לבדם.

המלחמה נפתחה בצהרי היום בהרעשה בלתי פוסקת. הכוחות הסורים בשעיטתם מערבה לא התעכבו לכבוש את המוצבים, וכך נותר 107 מכותר בעורף האויב. בקשותיהם של החיילים לאספקה ולסיוע נענו בעיקר במילות עידוד. במשך שבעה ימים, חלקם תחת אש, כשהמוצב הרוס כמעט לחלוטין והקשר הפנימי אינו פועל, הצליחו להשמיד טנקים סורים ומשאיות אספקה, הגנו על הצירים באזור, והמשיכו לשמש עיניים ומודיעין עבור הכוחות הלוחמים. כל התשעה-עשר, למעט פצוע אחד, סיימו את הלחימה ללא פגע. המפקד אלימלך אברהם והקשר יעקב הירש עוטרו בצל"ש הרמטכ"ל. יוסף צדוק, שהשמיד מספר טנקים באמצעות בזוקה, עוטר באות המופת. בהמלצת חיילי המוצב עוטר גם שמואל יכין, מפקד כוח החיפוי, בצל"ש הרמטכ"ל.

העשירי למנין, שעל שמו נקרא הספר, הוא חייל הֶסדר שהועבר למוצב יום לפני המלחמה כדי להצטרף לתפילות. נוכחותו במקום, כך על פי הספר, היוותה זרז לשיחות על עזרה משמים ועזרה מבני אדם, על אמונה ועל ספקנות. החיילים שוחחו ביניהם גם על יחסי ישראל ושכנותיה, על מלחמות ועל סיכוי לשלום, על היחס לאויב (בחלק מהזמן טיפלו בשבוי סורי פצוע), ועוד. פריסטר מתאר חבורה מלוכדת סביב המשימה, למרות הבדלי אופי, ולמרות המודעות לסוף הסוגר עליהם. הוא מספר על פרטים קטנים של יומיום ועל מעשי גבורה, ומשלב ארועים משדות הקרב בסביבה.

גם בספר זה, וגם בספר הקודם שקראתי, "מוצב המזח: סיפור על גבורה וכניעה", מפעמת, למרות סיר הלחץ שאליו הוטלו אנשים השונים במידה רבה זה מזה, רוח של התלכדות. איכשהו, ולוואי שנחזור לדעת איך עושים זאת, הם מתעלים מעל המפריד ונאחזים בנחישות ובסובלנות במשותף.

למרות שסיפורו של המוצב מוכר, הספר נקרא בנשימה עצורה, מעניין, מעשיר ומומלץ.

כמה מן החיילים נפגשו בפברואר 2023 לשיחה על הקרב.

זמורה ביתן

1983

"מבחינה סטטיסטית, זה שיום אחד מגדל הבבל המדעי-טכנולוגי שהקמנו יקרוס על עצמו ויקבור את כולנו – מבחינה סטטיסטית אני יכול לומר לכם שזה נראה לי ודאי. השאלה היחידה שנותרה לנו היא: כיצד ניתן לצמצם את הסיכון על מנת לדחות את הקץ"

בשנת 2037 נשלח מסר מאחד מכוכבי הלכת של פרוקסימה קנטאורי לכדור הארץ. במהרה מתגלה כי המסר מכיל תכנית לבניית מאיץ חלקיקים רב עוצמה. ווגמן, מנהל מרכז המחקר בסרן, שחזה כי תקשורת בין-פלנטרית תתנהל באמצעות מאיצי חלקיקים, מתמנה לעמוד בראש משלחת שתצא אל הכוכב המרוחק מכדור הארץ מרחק כארבע שנות אור. מכיוון שהטכנולוגיה כבר מאפשרת מסעות במהירות הקרובה למהירות האור, המשלחת, שמתכננת לשהות שבועיים ביעד, עתידה לשוב כעבור מעט יותר משמונה שנים על פי מנין כדור הארץ. אנשי המשלחת, בשל מהירותם הגבוהה, יחוו למעשה מסע של מספר חודשים בלבד. בזמן היעדרותם ייבנה ליד סרן מאיץ חדש על פי ההנחיות החוצניות, במטרה לפתוח בתקשורת יעילה עם עולמות חדשים.

ההתרחשויות האלה מציבות בפני האנושות שורה של שאלות קיומיות. האם ניתן לסמוך על מסר חוצני? כיצד ניתן לדעת אם פני הזרים לשלום, או שמא לחילופין הם חורשים רע? האם יש להשיב למסר או להתעלם ולבחור בהסתגרות? מה עדיף, לפגוש את החוצנים על הכוכב שלהם או להמתין שיפתחו טכנולוגיה של מסעות בחלל ויגיעו לכאן? כל הפחדים שליוו את הקמת המאיץ בסרן קמים לתחיה נוכח התכנית להקים מאיץ שאפתני הרבה יותר. האלימות משתוללת, פיזית וסייברית, תיאוריות קונספירציה נרקמות, והמדע הופך לשק חבטות שנוא.

כל זה נשמע מעניין, ועשוי, כפי שהטקסט על הכריכה מצהיר, לעורר מחשבה עמוקה. הבעיה היא שכל מה שחשוב ומעניין חבוי בתוך סיפור שמובילות דמויות פלקטיות, שטחיות למרות המומחיות שלהן, בסגנון שמנסה לשלב קמצוץ מדע וחופן פילוסופיה עם הומור שלא ממש עובד. הדיון המשמעותי היחיד מופיע רק לקראת הסיום, אחרי הבלחים קצרים מדי לאורך העלילה. הפריעה לי במיוחד אי סבירות קיצונית בעלילה, שלפיה הפעלת המאיץ החדש נקבעה להתרחש שבוע לפני שובה המיועד של המשלחת. אף אחד, טיפש ככל שיהיה – וכאן אנו מדברים על אנשים בלתי טפשים בעליל – לא יעלה על דעתו שלא להמתין שבוע נוסף כדי לשמוע את רשמיה של המשלחת לפני הפעלת טכנולוגיה חוצנית. מיובל שטייניץ, שכתב את "הזמנה לפילוסופיה" הזכור לטוב, ציפיתי ליותר, להרבה יותר.

בהמשך לציטטה שבפתיחה, חברי המשלחת מנסים לגבש המלצות לגבי אמנות בינלאומיות שתטפלנה בהערכת סיכויים וסיכונים של מחקרים חדשים. הדיון בנושא זה הוא, בעיני, החשוב והמעניין ביותר בספר. בשלו, למרות כל ההסתייגויות הספרותיות, אסיים בהמלצה מסויגת.

כנרת זמורה

2023

שָֹרַי לילנבלום נעלמה למשך מספר ימים. בבית שבישוב הצופה על המכתש הגדול בנגב, ציפה בחרדה לחדשות על גורלה בנה עילי. אביו בועז היה בטוח שאשתו תשוב. אחותו נעמי, שעזבה את הישוב מזמן, באה לשהות עם המשפחה עד חלוף המשבר. מטיילים מצאו את שרי עטופה בחלוק, יושבת על כיסא בלבו של המכתש, לוגמת מרטיני. מאוחר יותר התגלה סרטון שצילמו מטיילים אחרים, ובו נראתה שרי הופכת באמצעות שואב אבק חול מדברי לענן ממטיר גשם.

שרי שבה הביתה, בלי מילת הסבר, בלי התנצלות, קצת מבולבלת, מאוד מסוגרת בעצמה. כשהיא מתעשתת, היא שבה לעסוק בהמצאותיה המקוריות – מטריה שנפתחת מעצמה כשהיא חשה שעומד לרדת גשם, פותחן קופסאות באמצעות קרן לייזר, וכיוצא באלה – אבל לא בחדר העבודה שלה, אלא בחצר, שם היא מעוררת חששות וחרדות בלב שכניה. נעמי, אשת הייטק מעשית, מזהה את הפוטנציאל של השואב מן הסרטון, והיא נחושה להפוך את ההמצאה למכרה זהב. היא מגייסת משקיעה, מאתרת מקום להקמת מפעל סמוך לישוב, ומתחילה לגייס עובדים.

אם כל זה נשמע בדוי והזוי, מה נחשוב על הבתים בהם מתגוררים תושבי הישוב, בתים שבנה אדריכל שוויצרי משונה, שהותיר בהם חללים חבויים ומפותלים, אשר אפילו דייריהם אינם מסוגלים לחשוף את כל צפונותיהם? ומה נגיד על אשה שסובלת משינה משעממת נטולת חלומות, אלא אם היא ישנה בחברת בעלה וחולמת את חלומותיו? ואיך נעכל את תעלומת מקמפרי, תייר אירי שנעלם במכתש, אך חפצים אישיים משלו שבים וצצים לאורך השנים, ויש האומרים כי הוא עצמו נגלה פה ושם למטיילים אקראיים?

מקבץ המוזרויות הלז, יחד עם סגנונו השטותניקי מעט של הסופר, גרמו לי לחשוב על פני דפים רבים שזוהי יצירת נונסנס. השתטות לשם השתטות עשויה להיות חביבה, ופה היא אכן כזו, אבל מה שמשך אותי לקרוא את הספר, פרט להנאה ולחיוך שגרם לי, היו הדמויות. בתוך כל ההתרחשויות הבלתי אפשריות, בני משפחת לילנבלום היו אפשריים בהחלט, מעניינים, מעוררי סימפטיה, והייתי סקרנית לגלות לאן תיקח אותם העלילה.

בהמשך התברר שיש בספר יותר מהשתטות גרידא. בתוך התערובת הסיפורית העליזה נמצאת סאטירה משעשעת על התנהלות חברות הייטק; עולות שאלות על זוגיות, על היחיד בתוך הזוג ועל הסתגלות ופשרה; מוצגות דרכי התמודדות עם הפער שבין המציאות לחלומות; נדון הקונפליקט שבין יצירתיות לשמה לעסקים ולרווחים; מושם תחת זכוכית מגדלת הקו הדק שבין כוונות טובות לגרימת עוול; מסופר על מקומו של החריג בחברה; ועוד. בין כל אלה חווה עילי תהליך של התפכחות ושל התבגרות מאוחרת, ויחד עם אמו, כל אחד מהם בדרכו שלו, הוא לומד לפרוש כנפיים.

אחד הסיפורים החביבים על עילי מילדותו היה סיפור הירח מחלם שסיפרה לו אמו. אחד מחכמי העיר, שביקש לשמר את יופיו של הירח, המתין ללילה של ירח מלא, הניח לו להשתקף בדלי מלא מים, ואז כיסה את הדלי והאמין שבכך לכד את הירח. "לפעמים האמונה של אדם שהוא מחזיק בירח זה הדבר היחיד שמגן עליו מהמציאות", כך פירשה שרי. לנוכח המאורעות שפוקדים את המשפחה, עילי יצטרך להחליט אם להתעמת עם המציאות. שרי, שהיא דמות מקסימה בתערובת החולמנות והמציאותיות שלה, אומרת על עצמה כי "לבני אדם יש תמיד נטיה לראות ישר את החריג, את מי שיוצא מהשורה. אבל הם בכלל לא חושבים כמה קשה לחלק להשאר כל החיים בתוך הקווים". גם היא תצטרך לבור את דרכה, בתוך הקווים או מחוץ להם.

נהניתי מאוד לקרוא את הספר, ורק הבחירה להשמיט ממשפטים רבים את הנושא ולפתוח אותם בפועל, הפריעה לי. הסגנון הזה צורם לי כשאני פוגשת אותו במידה הולכת וגוברת בשיח ברשתות חברתיות וגם בשפת דיבור, אבל חורק ומגרד לי ממש, כמו ציפורן על לוח, כשהוא פולש לספרות.

בחרתי לקרוא את הספר בגלל שמו המושך, נשארתי בגלל רוחו הטובה, נושאיו המעניינים ודמויותיו המתחבבות. מהנה ומומלץ בהחלט.

כנרת זמורה

2023

בשנת 1933, בעת ששהה בארצות-הברית במסגרת מסע הרצאות, נודע לסופר ליון פויכטוונגר כי היטלר מונה לקנצלר. פויכטוונגר, סופר ועיתונאי מוערך ובעל מוניטין עולמי, החליט לא לשוב לגרמניה. בהמשך אותה שנה ראה אור ספרו "בני אופרמן", השני במה שכונתה "טרילוגית אולם ההמתנה", שבה תיאר את העוול והאבסורד שבנאציזם (ספרי הטרילוגיה – "נצחון", "בני אופרמן" ו"גלות" – אינם קשורים זה לזה עלילתית). "בני אופרמן" מורכב משלושה חלקים: "אתמול" מתרחש בשלהי 1932 ומסתיים ביום מינויו של היטלר. "היום" מתאר חודש אחד, בין 30 בינואר 1933, יום עלייתם של הנאצים, ו-27 בפברואר, שבו נשרף הרייכסטאג. "מחר", כשמו, צופה אל העתיד. פויכטוונגר כורך יחד ב"מחר" את מה שכבר ידוע לו על הרדיפות ועל מחנות הריכוז דוגמת דכאו, ומספר על התעללות, על הרעבה ועל עבודת פרך חסרת תכלית. את ההשמדה לא יכול היה להעלות בדמיונו.

זהו סיפורה של משפחת אופרמן, שלושה אחים ואחות. מרטין מנהל את עסק הרהיטים המשפחתי, אדגר רופא פורץ דרך נשוי לאשה נוצריה, גוסטב איש רוח, וקלרה עקרת בית ונשואה לז'אק לוונדל, יהודי מן המזרח. המשפחה צופה בהפתעה ובחלחלה בשינויים החלים בחברה הגרמנית, שהם חשים עצמם חלק בלתי נפרד ממנה, מפרשים אותם כל אחד בדרכו, ובהתאם בוחרים את תגובתם.

רות, בתו של אדגר, היא ציונית נלהבת, הסבורה שאין ליהודים מה לחפש בגרמניה, ומבקשת לעלות לארץ-ישראל. ברתולד, בנו של מרטין, רואה עצמו גרמני, ומבקש לתקן את החברה שאיבדה את דרכה. בין אלה משתרעת קשת של עמדות. לרובן משותפת אמונה אחת, שבדיעבד נוגעת ללב בתמימותה, ולפיה הנאצים ותומכיהם הם מיעוט קולני, והגרמנים רובם ככולם יעמידו אותם במקומם וישיבו את הסדר הטוב על כנו.

פויכטוונגר, שחווה בעצמו את תוצאות הנאציזם הגואה (בין השאר נשלל ממנו תואר הדוקטור לספרות), מיטיב לתאר את שעובר על גיבוריו, את ההיאחזות הנואשת בקיים, את ההסכמה להוריד את הראש ולספוג השפלות עד יעבור זעם. מרטין נאלץ להסכים למחוק את שם אופרמן היהודי מן העסק כדי להמשיך לקיים אותו, ובהמשך ייאלץ להכנע לדרישותיו של מתחרה. שיטה שהמציא אדגר, ושהקנתה לו שם בעולם, הופכת מטרה להשמצות אנטישמיות. גוסטב, שמבקש לכתוב ביוגרפיה של לסינג, מבין שאיש לא ישלם לו עבורה. ברתולד נתון תחת לחץ כבד להשמיע בפומבי בבית הספר התנצלות על דעות שלא נשאו חן בעיני מורה לאומני. וולפסון, מוכר בבית העסק של אופרמן, מנסה להקל ראש במקרה של השלכת יהודי מרכבת נוסעת, ודוחה את טענת גיסו שהמצב בגרמניה שחור משחור. פרנסוא, מנהל בית הספר של ברתולד, נאבק עם מצפונו, כשהוא מתמרן בין אמונותיו ובין הפחד להשמיע אותן.

לא הארועים הגדולים שוברים את בני אופרמן. הרוע הקטנוני, הכתף הקרה שמפנים חברים מאתמול, העלבונות שסופגים יהודים אחרים על לא עוול בכפם, אלה מבהירים להם עד כמה נגס הנאציזם בכל חלקה טובה. הם חייבים למצוא דרכים להציל את עצמם ואת יקיריהם.

פויכטוונגר שהה, כאמור, בארצות-הברית באותה שנה. נדמה שהוא מביע את תחושותיו שלו כשהוא משמיע מפי גיבוריו, החוגגים סדר אחרון יחד, את הדחף לגייס את דעת הקהל העולמית ואת המודעות לאדישותן של האומות: "ראוי לספר לעולם שוב ושוב כיצד משבחים בגרמניה זו את כל הדחפים הפרימיטיביים אויבי התרבות, כיצד מרוממים שם לדרגת דת מדינה את מוסר שבט הפראים שוכני יערות קדומים […] פושר הוא העולם. יש לעמים זכויות יתר בגרמניה, ואין רצון להפסידן. יש להם ענין בהספקה לחימוש הגרמני, הם מפחדים מהבולשביזם ששלטון הלאומנים יכול לבלום אותו. הומניות ותרבות, נימוקים חלשים הם. להבאת העולם להתערבות דרושים טעמים חזקים יותר". אחת הסקירות, שנכתבו באותה שנה על הספר, קבעה כי הוא נלהב ומסעיר ואמור לעורר את מי שעדיין נשאר אדיש למה שקורה בגרמניה. למרבה דאבון הלב זה לא מה שקרה.

הספר רב העוצמה תורגם לפני כארבעים שנה לעברית על ידי צבי ארד. למרות חיבתי לשפתו הארכאית, אני שמחה על התרגום החדש של ניצה בן ארי הרואה אור בימים אלה. הספר, כמו כלל יצירתו של ליון פויכטוונגר, ראוי בהחלט לקוראים חדשים.

Die Geschwister Oppermann – Lion Feuchtwanger

זמורה ביתן

1983 (1933)

תרגום מגרמנית: צבי ארד

כותרת משנה: בעקבותיו של פושע נאצי נמלט

נתיב העכברושים הוא השם שניתן למסלולי הבריחה של הנאצים מגרמניה המובסת אל מדינות שהסכימו לאמץ אותם, ובראשן ארגנטינה. הנתיבים לא חמקו מעיני בעלות הברית (הסופר ג'ון לה קארה אף הביע חשד שהיו שותפות לתכנונם), ובשלב מסוים החלו לעשות בהם שימוש לצרכיהן, גייסו סוכנים מקרב הנמלטים, והבריחו אל שטחן שלהן נאצים בעלי כישורים שיכלו להביא להן תועלת.

אחד מן הנאצים הבכירים שניסו להמלט לדרום אמריקה באמצעות הנתיב שעבר ברומא היה אוטו וכטר, מי שהיה מושל קרקוב תחת פיקודו של הנס פרנק. וכטר היה נאצי פעיל שנים לפני המלחמה, וסומן כמי שיקודם. אחרי האנשלוס היה אחראי על "ניקוי" המגזר הציבורי מגורמים בלתי רצויים (נראה שאוטו פיטר או נזף בלפחות 16,237 עובדי ציבור, כך כותב סנדס), ובספטמבר 1939 מונה למושל קרקוב. פשעיו הוזכרו במשפטי נירנברג, וסנדס מונה את שלוש הזרועות שעל פעילותן היה אחראי: המשרד לאוכלוסיה ולסעד שעבד עם הס"ס להכנת רשימות ולקביעת נקודות איסוף ומחנות מעבר, מחלקת העבודה שביצעה סלקציה וקבעה מי יעבוד ומי יגורש למחנות השמדה, ומחלקת הישוב מחדש שהחרימה רכוש. ב-20 במרץ 1941 הכריז וכטר על הקמת גטו קרקוב, ודחס לתוכו את חמישה-עשר אלף היהודים שנותרו בעיר אחרי הגירושים ההמוניים.

במשך כשלוש שנים נדד וכטר בהרים, נמלט על נפשו יחד עם נאצי נוסף, נעזר בעיקר באשתו. כשהמלווה שלו שב לביתו, החליט וכטר להמלט דרומה. ברומא זכה בתמיכתו של הבישוף אלויס הודאל, מי שבין השאר סייע לוולטר ראוף לעבור לסוריה, ועזר ליוזף מנגלה להשיג דרכון בשם בדוי. המעבר בנתיב העכברושים, שהיה קל יחסית בשנים הקודמות, נעשה מורכב יותר כעת, ווכטר נתקע ברומא. על פי המחקר שערך סנדס, האמריקאים ככל הנראה ידעו על בואו מן הרגע הראשון, העמיתים שאיתם היה בקשר שימשו כנראה כסוכנים כפולים, ויתכן שנעשה נסיון לגייס אף אותו. לדברי לה קארה, בעלות הברית גייסו אנשים גם אם היה להם עבר מפלצתי, כמו אוטו, והשמידו את התיקים שלהם כדי להעלים ראיות (סנדס לא הצליח למצוא את תיקו של וכטר בארכיונים של זרועות הבטחון האמריקאיות). "המערב מנהל קרב נואש עם המזרח – עם הסובייטים – ואנחנו ניקח כל אדם שאנחנו יכולים לקחת ושיעזור לנו להביס את הסובייטים; כל אדם שהוא, ללא קשר לעברו הנאצי", כך מצוטט איש היחידה האמריקאית שגייסה נאצים. מספר חודשים אחרי שוכטר הגיע לרומא הוא חלה, נאלץ להתאשפז, ומת ביולי 1949 פחות או יותר בזרועותיו של הודאל.

פיליפ סנדס, מי שכתב את "רחוב מזרח מערב" ששילב יחדיו מספר קוי חקירה ליצירה מרשימה אחת, חוקר גם כאן מספר היבטים של התקופה, כשאינו מותיר אבן בלתי הפוכה. הוא יוצא בעקבותיו של וכטר מילדותו ועד מותו, בוחן לעומק ממספר זויות ראיה את כל מה שהיה כרוך בנתיבי הבריחה, תוהה על אישיותו של הורסט וכטר, בנו של אוטו שבשלו החל לעסוק בנושא, ומתפנה לתאר דמויות מפתח נוספות, ביניהן הבישוף הודאל, תומס לוסיד שעמד בראש היחידה האמריקאית לגיוס נאצים, קרל האס, שוכטר הגדיר כעמית, ושרלוטה, אשתו של וכטר.  

הורסט וכטר הוא דמות מעניינת של צאצא לנאצים. מצד אחד, בניגוד לאנשים כמו ניקלאס, בנו של הנס פרנק, הוא אינו מכיר בפשעיו של אביו. מצד שני, בשונה מצאצאים אחרים כמו גודרון, בתו של הימלר, הוא אינו דבק באידיאולוגיה הנאצית כדי להצדיק את מעשיו של אביו. בשנות השבעים והשמונים לחייו הוא כמו ילד שמהותו תלויה בשמו הטוב של אביו, ושמבקש לרַצות את אמו שתמכה בו. "אני יודע שהמערכת היתה נפשעת ושאבי היה חלק ממנה, אבל אני לא חושב עליו כעל פושע", הוא אומר. הוא מאמין איכשהו, למרות ההוכחות, שאביו לא היה מעורב בפשעים. את הגדרתו כרוצח המונים הוא פוטר כ"פרופגנדה סובייטית", ונעלב כשסנדס מונה את וכטר כאחד ממבצעי השואה. מצד אחד הוא מבקש לכפר על עוולות משפחתו כשהוא מחזיר רכוש שדוד, מה שמעלה עליו את חמתם של בני המשפחה האחרים, ומצד שני הוא מבקש לראות את אביו כאינדיבידואל מנותק מן המערכת. הוא אמנם מאבד מלים נוכח מסמכים מרשיעים ונוכח תמונה שמוכיחה כי אביו היה נוכח בזירת הוצאה להורג, אבל אינו מסוגל לתת לעובדות לשכנע אותו. הודעת מייל ששלח לאחיינו מצביעה על משבר אמונה שפקד אותו כשהגיעו לידיו מסמכים מסוימים – "הם מפלילים אותו יותר מהמסמכים המוכרים לי. זה לא עוזר. הוא ידע הכל. צפה בדברים והסכים להם בעיקרון" – אבל איכשהו הצליח בכל זאת לשוב להלך רוחו הרגיל. במידה רבה הספר כולו הוא מירוץ של סנדס להפריך את כל טיעוניו של הורסט. כך, לדוגמא, סנדס הופך עולמות כדי לחקור אם וכטר אכן מת מהרעלה ברומא, כפי שטוען בנו, שמטיל את האשמה לפעמים על הרוסים ולפעמים על נוקמים יהודיים. המסקנה, אגב, היא שוכטר לא הורעל, אלא מת בשל שחיה במים מזוהמים.

שרלוטה, אשתו של וכטר, שכבר אינה בין החיים בעת כתיבת הספר, מייצגת נאציות פנאטית ואינטרסנטית, שבה אחזה כל חייה. את השהות בחברת היטלר על אותה גזוזטרה הגדירה כל חייה כ"הרגע הטוב ביותר בחיי". כשבעלה מונה למושל קרקוב היא החרימה לעצמה יצירות אמנות מן המוזיאון הלאומי הפולני בקרקוב בעודה מצהירה "איננו שודדים". היא ייחסה לבעלה טוב לב והתחשבות כשציינה שטרח לבנות חומה נאה לגטו. ללא עזרתה הפעילה לא היה וכטר מצליח לשרוד שלוש שנים בהרים. בנה, העיוור לפשעי הוריו, מודה שהיתה נאצית, אבל מפחית מאשמתה כשהוא טוען שלא היתה פנאטית. "עלי לעשות את זה בשביל ההורים שלי. למצוא דברים טובים", הוא מסביר את עצמו. למותר לציין שבשום שלב סנדס אינו מנסה להצדיק את הורסט.

המתרגם יורם מלצר הוסיף לספר אחרית דבר, בה כתב בין השאר על הפעילות של המודיעין הישראלי לגייס סוכנים כפולים בקרב הנאצים. יצחק סרג'ו מינרבי, מי שהיה שליח המודיעין הישראלי לרומא, היה חותנו של יורם מלצר. בני משפחת סבתו של מלצר היו קורבנותיו של וכטר. והנה עוד אחד מן הצירופים החביבים של סנדס, שמצביע בין השאר על כך ששרלוטה גרה באותו רחוב שאליו גורשה סבתא-רבתא שלו לפני שנשלחה לטרבלינקה, ושהרש לאוטרפכט, שקידם את ההכרה בפשעים נגד האנושות כשפיטים, ואוטו וכטר למדו באותן השנים בבית הספר למשפטים באוניברסיטת וינה.

הופתעתי למצוא מאמר שטען כי מוטב היה לא לתרגם את הספר מכיוון שהוא מעורר אהדה לפושע נאצי. לאורכו של הספר כולו חשתי כי סנדס מצליח בכשרון רב לתאר את אוטו וכטר כאדם מבלי למחוק ולו לרגע את המפלצתיות של מעשיו. הנאציות הלהוטה והרצחנית שלו נוכחת כל הזמן, והלב אינו נחמץ אף לרגע כשהוא נרדף וחולה.

"נתיב העכברושים", כמו "רחוב מזרח מערב", הוא ספר רחב יריעה, מפורט, נשען על תחקיר מרשים, ומורכב ממאות פרטים המצטרפים לתמונה שלמה ומרתקת של האנשים ושל התקופה. מומלץ עד מאוד.

The Ratline – Philippe Sands

Love, Lies and Justice on the Trail of a Nazi Fugitive

כנרת זמורה דביר

2022 (2020)

תרגום מאנגלית: יורם מלצר