כותרת משנה: בעקבותיו של פושע נאצי נמלט
נתיב העכברושים הוא השם שניתן למסלולי הבריחה של הנאצים מגרמניה המובסת אל מדינות שהסכימו לאמץ אותם, ובראשן ארגנטינה. הנתיבים לא חמקו מעיני בעלות הברית (הסופר ג'ון לה קארה אף הביע חשד שהיו שותפות לתכנונם), ובשלב מסוים החלו לעשות בהם שימוש לצרכיהן, גייסו סוכנים מקרב הנמלטים, והבריחו אל שטחן שלהן נאצים בעלי כישורים שיכלו להביא להן תועלת.
אחד מן הנאצים הבכירים שניסו להמלט לדרום אמריקה באמצעות הנתיב שעבר ברומא היה אוטו וכטר, מי שהיה מושל קרקוב תחת פיקודו של הנס פרנק. וכטר היה נאצי פעיל שנים לפני המלחמה, וסומן כמי שיקודם. אחרי האנשלוס היה אחראי על "ניקוי" המגזר הציבורי מגורמים בלתי רצויים (נראה שאוטו פיטר או נזף בלפחות 16,237 עובדי ציבור, כך כותב סנדס), ובספטמבר 1939 מונה למושל קרקוב. פשעיו הוזכרו במשפטי נירנברג, וסנדס מונה את שלוש הזרועות שעל פעילותן היה אחראי: המשרד לאוכלוסיה ולסעד שעבד עם הס"ס להכנת רשימות ולקביעת נקודות איסוף ומחנות מעבר, מחלקת העבודה שביצעה סלקציה וקבעה מי יעבוד ומי יגורש למחנות השמדה, ומחלקת הישוב מחדש שהחרימה רכוש. ב-20 במרץ 1941 הכריז וכטר על הקמת גטו קרקוב, ודחס לתוכו את חמישה-עשר אלף היהודים שנותרו בעיר אחרי הגירושים ההמוניים.
במשך כשלוש שנים נדד וכטר בהרים, נמלט על נפשו יחד עם נאצי נוסף, נעזר בעיקר באשתו. כשהמלווה שלו שב לביתו, החליט וכטר להמלט דרומה. ברומא זכה בתמיכתו של הבישוף אלויס הודאל, מי שבין השאר סייע לוולטר ראוף לעבור לסוריה, ועזר ליוזף מנגלה להשיג דרכון בשם בדוי. המעבר בנתיב העכברושים, שהיה קל יחסית בשנים הקודמות, נעשה מורכב יותר כעת, ווכטר נתקע ברומא. על פי המחקר שערך סנדס, האמריקאים ככל הנראה ידעו על בואו מן הרגע הראשון, העמיתים שאיתם היה בקשר שימשו כנראה כסוכנים כפולים, ויתכן שנעשה נסיון לגייס אף אותו. לדברי לה קארה, בעלות הברית גייסו אנשים גם אם היה להם עבר מפלצתי, כמו אוטו, והשמידו את התיקים שלהם כדי להעלים ראיות (סנדס לא הצליח למצוא את תיקו של וכטר בארכיונים של זרועות הבטחון האמריקאיות). "המערב מנהל קרב נואש עם המזרח – עם הסובייטים – ואנחנו ניקח כל אדם שאנחנו יכולים לקחת ושיעזור לנו להביס את הסובייטים; כל אדם שהוא, ללא קשר לעברו הנאצי", כך מצוטט איש היחידה האמריקאית שגייסה נאצים. מספר חודשים אחרי שוכטר הגיע לרומא הוא חלה, נאלץ להתאשפז, ומת ביולי 1949 פחות או יותר בזרועותיו של הודאל.
פיליפ סנדס, מי שכתב את "רחוב מזרח מערב" ששילב יחדיו מספר קוי חקירה ליצירה מרשימה אחת, חוקר גם כאן מספר היבטים של התקופה, כשאינו מותיר אבן בלתי הפוכה. הוא יוצא בעקבותיו של וכטר מילדותו ועד מותו, בוחן לעומק ממספר זויות ראיה את כל מה שהיה כרוך בנתיבי הבריחה, תוהה על אישיותו של הורסט וכטר, בנו של אוטו שבשלו החל לעסוק בנושא, ומתפנה לתאר דמויות מפתח נוספות, ביניהן הבישוף הודאל, תומס לוסיד שעמד בראש היחידה האמריקאית לגיוס נאצים, קרל האס, שוכטר הגדיר כעמית, ושרלוטה, אשתו של וכטר.
הורסט וכטר הוא דמות מעניינת של צאצא לנאצים. מצד אחד, בניגוד לאנשים כמו ניקלאס, בנו של הנס פרנק, הוא אינו מכיר בפשעיו של אביו. מצד שני, בשונה מצאצאים אחרים כמו גודרון, בתו של הימלר, הוא אינו דבק באידיאולוגיה הנאצית כדי להצדיק את מעשיו של אביו. בשנות השבעים והשמונים לחייו הוא כמו ילד שמהותו תלויה בשמו הטוב של אביו, ושמבקש לרַצות את אמו שתמכה בו. "אני יודע שהמערכת היתה נפשעת ושאבי היה חלק ממנה, אבל אני לא חושב עליו כעל פושע", הוא אומר. הוא מאמין איכשהו, למרות ההוכחות, שאביו לא היה מעורב בפשעים. את הגדרתו כרוצח המונים הוא פוטר כ"פרופגנדה סובייטית", ונעלב כשסנדס מונה את וכטר כאחד ממבצעי השואה. מצד אחד הוא מבקש לכפר על עוולות משפחתו כשהוא מחזיר רכוש שדוד, מה שמעלה עליו את חמתם של בני המשפחה האחרים, ומצד שני הוא מבקש לראות את אביו כאינדיבידואל מנותק מן המערכת. הוא אמנם מאבד מלים נוכח מסמכים מרשיעים ונוכח תמונה שמוכיחה כי אביו היה נוכח בזירת הוצאה להורג, אבל אינו מסוגל לתת לעובדות לשכנע אותו. הודעת מייל ששלח לאחיינו מצביעה על משבר אמונה שפקד אותו כשהגיעו לידיו מסמכים מסוימים – "הם מפלילים אותו יותר מהמסמכים המוכרים לי. זה לא עוזר. הוא ידע הכל. צפה בדברים והסכים להם בעיקרון" – אבל איכשהו הצליח בכל זאת לשוב להלך רוחו הרגיל. במידה רבה הספר כולו הוא מירוץ של סנדס להפריך את כל טיעוניו של הורסט. כך, לדוגמא, סנדס הופך עולמות כדי לחקור אם וכטר אכן מת מהרעלה ברומא, כפי שטוען בנו, שמטיל את האשמה לפעמים על הרוסים ולפעמים על נוקמים יהודיים. המסקנה, אגב, היא שוכטר לא הורעל, אלא מת בשל שחיה במים מזוהמים.
שרלוטה, אשתו של וכטר, שכבר אינה בין החיים בעת כתיבת הספר, מייצגת נאציות פנאטית ואינטרסנטית, שבה אחזה כל חייה. את השהות בחברת היטלר על אותה גזוזטרה הגדירה כל חייה כ"הרגע הטוב ביותר בחיי". כשבעלה מונה למושל קרקוב היא החרימה לעצמה יצירות אמנות מן המוזיאון הלאומי הפולני בקרקוב בעודה מצהירה "איננו שודדים". היא ייחסה לבעלה טוב לב והתחשבות כשציינה שטרח לבנות חומה נאה לגטו. ללא עזרתה הפעילה לא היה וכטר מצליח לשרוד שלוש שנים בהרים. בנה, העיוור לפשעי הוריו, מודה שהיתה נאצית, אבל מפחית מאשמתה כשהוא טוען שלא היתה פנאטית. "עלי לעשות את זה בשביל ההורים שלי. למצוא דברים טובים", הוא מסביר את עצמו. למותר לציין שבשום שלב סנדס אינו מנסה להצדיק את הורסט.
המתרגם יורם מלצר הוסיף לספר אחרית דבר, בה כתב בין השאר על הפעילות של המודיעין הישראלי לגייס סוכנים כפולים בקרב הנאצים. יצחק סרג'ו מינרבי, מי שהיה שליח המודיעין הישראלי לרומא, היה חותנו של יורם מלצר. בני משפחת סבתו של מלצר היו קורבנותיו של וכטר. והנה עוד אחד מן הצירופים החביבים של סנדס, שמצביע בין השאר על כך ששרלוטה גרה באותו רחוב שאליו גורשה סבתא-רבתא שלו לפני שנשלחה לטרבלינקה, ושהרש לאוטרפכט, שקידם את ההכרה בפשעים נגד האנושות כשפיטים, ואוטו וכטר למדו באותן השנים בבית הספר למשפטים באוניברסיטת וינה.
הופתעתי למצוא מאמר שטען כי מוטב היה לא לתרגם את הספר מכיוון שהוא מעורר אהדה לפושע נאצי. לאורכו של הספר כולו חשתי כי סנדס מצליח בכשרון רב לתאר את אוטו וכטר כאדם מבלי למחוק ולו לרגע את המפלצתיות של מעשיו. הנאציות הלהוטה והרצחנית שלו נוכחת כל הזמן, והלב אינו נחמץ אף לרגע כשהוא נרדף וחולה.
"נתיב העכברושים", כמו "רחוב מזרח מערב", הוא ספר רחב יריעה, מפורט, נשען על תחקיר מרשים, ומורכב ממאות פרטים המצטרפים לתמונה שלמה ומרתקת של האנשים ושל התקופה. מומלץ עד מאוד.
The Ratline – Philippe Sands
Love, Lies and Justice on the Trail of a Nazi Fugitive
כנרת זמורה דביר
2022 (2020)
תרגום מאנגלית: יורם מלצר
סקירות ספרים 