תגית: כנרת זמורה ביתן דביר

"הוא קבעם לשמים והם קבעום לעבודה זרה", נכתב בתלמוד בבלי במסכת עבודה זרה בהקשר של חגיגות האור בתקופה בה אנו חוגגים את חנוכה. "אם כן", כך כותב ישי רוזן-צבי, ראש החוג לפילוסופיה יהודית ותלמוד באוניברסיטת תל אביב, "הגמרא חושפת בפנינו סוד גדול, שמקור כל החגים אחד, ורק אחר כך התפצלו וקיבלו מובנים שונים בכל תרבות ותרבות". והוא מוסיף: "המשנה מכירה ומזכירה מסורות חוץ-מקראיות, אך בוחרת להשאירן כרמזים דחוקים". את הרמזים והסודות באשר למנהגי החגים הוא מבקש לחשוף כאן, ונסמך גם על ספרות בית שני, מגוון של ספרויות שנוצרו בין המאה השלישית לפני הספירה למאה הראשונה לספירה.

הנה כמה מן הנושאים המעניינים בספר:

ברכת המלכויות, הנאמרת בראש השנה, מרמזת על דיון עמוק בשאלת המונותאיזם והאוניברסליות של האל העברי מול תפיסתו כאל פרטי של העם היהודי, אחד מני אלים רבים.

על יום הכיפורים, כפי שהוא עולה מן המקרא, כותב רוזן-צבי כי הוא אינו אלא מנגנון משוכלל לסילוק החטאים מן המקדש. הוא מרחיב באשר לגלגוליו של השעיר לעזאזל, שעל פי המקרא פשוט נשלח למדבר, נושא על גבו את עוונותיהם של בני ישראל, ואילו על פי המשנה הוא נדחף אל מותו. הכותב מבקש להציע שהדבר קשור למיתוס עלום של כוח דמוני בשם "עזאזל" שיושמד ביום הדין.

בהקשר של ניסוך המים בסוכות הוא מעלה את השאלה מדוע נבחרה דווקא כנען כארץ המובטחת, ומציע תשובה מעניינת: ה' גורר את עמו דווקא לארץ כנען בדיוק מפני שאין בה מים, שכן בארץ ללא מים תיווצר תלות באל באמצעות הצורך בגשם. המטאורולוגיה כאן היא המפתח לבחירה האלוהית בכנען, שכן בתפיסה המקראית הגשם אינו ענין פיזי אלא תיאולוגי.

מדוע נקבע שבועות כחג מתן תורה? המקרא קבע שלושה רגלים, שהם חקלאיים בבסיסם וקשורים לאיסוף תבואה: ראשית הקציר, סוף הקציר והאסיף. הראשון והאחרון קיבלו בתורה גם משמעות היסטורית – פסח וסוכות – ופרשנים השלימו הקשר היסטורי לשלישי, חג מתן תורה שהתרחש בחודש בו מגיע הקציר לסיומו.

הקריאה בספר הזכירה לי את "לא כך כתוב בתנ"ך" מאת יאיר זקוביץ ואביגדור שנאן. בשני הספרים החוקרים מבצעים מעין חפירה ארכיאולוגית במסורות שהתקבעו, ומבקשים לחשוף את יסודותיהן ואת גלגוליהן. הספר הזה מעט דידקטי יותר, אך הוא קריא ומעורר סקרנות ומומלץ.

כנרת זמורה

2023

מיקי האמינה שהיא יודעת כל מה שיש לדעת על בעלה ועל שני בניה. מתן, אותו הכירה כשהיה המפקד שלה בגולני, היה ברוב שנותיהם המשותפות איש קבע, נוכח-נעדר בחיי משפחתו, מורעל על הצבא, מסור לחייליו. יואב, הבן הבכור, משרת ביחידה מובחרת. אוריה, אותו היא מכנה אור, אמנם היה מעדיף להיות צייר, אבל יחד עם שני חבריו הקרובים הוא מכשיר את עצמו להיות לוחם בגדס"ר גולני, כמו אביו בשעתו. המשפחה מתנהלת פחות או יותר על מי מנוחות, עם מינון נורמטיבי של חיכוכים ושל מחשבות על חיים אלטרנטיביים לצד אהבה ושגרה.

אבל יום אחד יורה אור בשוגג באחד משני חבריו והורג אותו. מה גרם לו לאחוז באקדח, שהיה טמון במגירה בחדרם של הוריו? מדוע לא היתה המגירה נעולה? למה בכלל הוחזק אקדח בבית? ותמוה מכל, כיצד בבית שהקפיד על בטיחות ועל אחריות, היה האקדח טעון למרות שהמחסנית הוחזקה בנפרד ממנו?

חיי המשפחה משתנים באחת. חברים נעלמים, עיתונאים מחטטים ומפיצים מידע שגוי, פרשיות עבר צפות. מיקי ומתן למודי שכול – הוא כמפקד, היא כבת לאב שנהרג בעודה צעירה – אבל ההתמודדות עם אבלם של הורי הנער ההרוג, שהיו עד אתמול חבריהם הטובים, שונה וקשה במיוחד. ובתוך המשפחה פנימה מיקי מוצאת עצמה לא מוכנה לנוכחותו של אור המסתגר ואולי מאבד טעם לחייו, ולאי-נוכחותו של יואב, המעדיף לסגור סופי שבוע בקורס קצינים ולא להגיע הביתה ולהיות חלק מן הבושה. גם בקשר עם מתן, שאת סמכותו היא בדרך-כלל מקבלת, חל שינוי, כשהיא נוקטת מדי פעם צעדים בניגוד לרצונו. כל אלה מערערים מאוד, אבל מה שאולי מטריד אותה יותר מכל היא התהיה אם היא לוקה בעיוורון כלפי אהוביה: "יכול להיות שהאנשים סביבי רואים משהו שאני מתעקשת לא לראות. אולי בתוך המוח והלב והמחשב שלו קיימים דברים שנעלמו ממני? יתכן שלבן שקראתי בשם המואר בעולם יש סדר יום אפל?", היא תוהה כשהיא קוראת בלי רשותו דברים שכתבו חברים לשעבר בדף הפייסבוק שלו. שוב ושוב תיחשף להתנהגויות בלתי צפויות של קרובים ושל מכרים, תופתע לטובה וגם תתאכזב, ותיווכח לדעת עד כמה אסון משנה עובדות חיים שנחשבו מוצקות.

יעל טבת קלגסבלד מתארת באמינות וברגישות את שעובר על מיקי ועל בני משפחתה. אמנם נקודת המבט היא של מיקי, אבל היא עצמה רואה נכוחה את שלושת הגברים ולכן צמצום נקודת המבט אינו פוגם בשלמות של דמויותיהם. מדובר כאן באנשים ערכיים, מצפוניים, שנקלעו לסיטואציה קשה, והם מתמודדים איתה כל אחד על פי יכולתו ועל פי אופיו. המצב טעון מאוד, והתלקחויות אכן פורצות ביניהם, שגיאות נעשות, משהו חבוי באופיו של כל אחד מהם נחשף, אבל היסודות האיתנים יחזיקו אותם בדרך החתחתים המחכה להם.

קל היה לגלוש לכתיבה סטראוטיפית, אבל הסופרת נמנעת מכך לחלוטין. מתן הוא, כאמור, מורעל צבא, וגם בבית הוא בעמדת הפיקוד, אבל הוא גם אוהב וקשוב, וגם סוטה מן השלמות שהיא נר לרגליו. מיקי, שרוב השנים ניהלה את משפחתה בלעדיו, מרגישה לעתים מנוצלת, נדחקת מעט לשוליים, אבל היא בשום אופן אינה קורבן. גם הם וגם הבנים יגלו, אחרי ההלם הראשון, כל אחד בהתאם לאישיותו, שאחיזה במשבצת הקבועה לכל איש כבר אינה אפשרית, והדינמיקה ביניהם בהכרח תשתנה. הסופרת משכנעת בתיאור התהליכים שהם עוברים ביחד ולחוד.

למרות עוצמת הטראומה ועומס הרגש, הכתיבה של יעל טבת קלגסבלד מדודה ומתונה, אינה נסחפת להפרזות, ומחוברת למציאות. היא אמנם מוליכה את גיבוריה ממשבר אל משבר, אבל גם מעניקה להם רגעים של הומור, של עיסוק בקטנות ושל נורמליות למרות הכל.

מומלץ מאוד.

איור הכריכה הוא בהשראת ציורו של גיל מרקו שני, "איש עם נמר"

כנרת זמורה דביר

2013

רב-פקד ענת נחמיאס, המוכרת מספרים קודמים של ליעד שהם (ביניהם "אם המושבות", "למראית עין" ו"עד מפתח") חוקרת פרשה שתחילתה באצבע קטועה, והמשכה בשתי גופות. במקביל היא מתמודדת עם תחושה של משבר בלתי נמנע בנישואיה, ומשתדלת, ולא תמיד מצליחה, לא ליישם את שיטות עבודתה בנסיון לפענח את סודותיו של בן זוגה.

עלילותיו של שהם מעוגנות תמיד במציאות, זו שקוראים עליה בכותרות העתונים ודנים בה בבתי המשפט. הפעם במוקד חברה שעוסקת במחקר רפואי, וקיצורי הדרך שעושים מייסדיה בלהיטותם לרווח ולכבוד. הספר עוסק בין השאר בנסיונות לגייס משקיעים, בעבודה הסיזיפית במטרה להגשים רעיונות, בהנפקת חברות, בעבודתם של עורכי הדין המסייעים, והיבטים נוספים שעלולים להצטייר כמשעממים או כאפורים, אבל תחת ידיו האמונות של שהם הופכים נהירים ומעניינים, ומשתלבים בסיפור מבלי להעיק.

למרות שבערך בשני-שליש הספר כבר היה לי ברור מי הרוצח (ולמען האמת, למרות שאני אוהבת להיות צודקת קצת התאכזבתי כשהתברר שההבנה שלי התבררה כנכונה, כי אני מעדיפה בלשים מתעתעים יותר), המשכתי לקרוא את הספר במתח, סקרנית לעקוב אחרי ענת ושיטות הפעולה שלה.

הספר מציג כמה נושאי משנה, ביניהם הקושי להיות אשה בעמדת הנהלה, איזון או חוסר איזון בין עבודה לחיים פרטיים, כוחו של הכסף להשחית אנשים ישרים, חשיבותה של תקשורת פתוחה בין בני זוג, ועוד. בשולי הדברים הוא מתייחס גם למלאכת הכתיבה, בעיקר של יצירות בלשיות. כל הנושאים כולם "גולשים" אל תוך העלילה בטבעיות. עוד יש להזכיר את השימוש המדויק של הסופר בשפה, שבשלו הדמויות זוכות לנפח ולאמינות.

ענת נחמיאס, כאמור, כיכבה בספרים קודמים יחד עם כמה מסובביה, אבל למרות אזכור פרשות עבר הספר עומד לחלוטין בפני עצמו, ואין צורך בהיכרות קודמת עם ענת ועם קורותיה כדי ליהנות ממנו.

נעים לקריאה, מותח במידה, וטוב לסוגו.

כנרת

2023

ראשונה, בת רבע לשבע, היא גיבורת "עד שתדעי לכתוב אהבה". הילדה, שנקראה ראמונה בארחנטינה – כך על פי מבטאם של הסובבים אותה – זכתה לשמה העברי יוצא הדופן בשל היותה הילדה הראשונה בבית הילדים בקיבוץ בו התיישבו הוריה. עלילת הספר ממוקמת בערבות הנגב, הקיבוץ שהקימו יוצאי אמריקה הלטינית, ומתארת קיץ אחד בראשית שנות החמישים. ברקע מתרחש הפילוג בקיבוץ המאוחד, הסכם השילומים מסעיר את הרוחות, המצב הפוליטי בארגנטינה מדאיג את מי שהשאירו שם קרובי משפחה וחברים, ומחלוקות חברתיות מעוררות ויכוחים ערים חדשות לבקרים.

ראשונה היא ילדה של ספרים, של מלים, של חלומות ושל תחושות. היא יודעת לקרוא מאז שהיא זוכרת את עצמה, ומוצאת בספרים נחמה ומגן. "את לא מפחדת לישון שאת ככה לבדה? שאלה אותה מגדה, וראשונה ענתה, לא, אם מרשים לי לקחת ספר לקרוא במיטה אני לא לבדה". רבות נכתב על הפגמים שבשיטת החינוך הקיבוצי, והספר הזה אף הוא מצביע עליהם, לא באמצעות דיון ישיר בנושא, אלא כעולה מתוך חוויותיה של ראשונה. הוריה, שהם אנשים חיוביים, אינם ממלאים באמת תפקיד של הורים, מן הסתם בשל ריחוקה של בתם מהם רוב שעות היממה. המטפלות המופקדות על הילדים, אף הן נשים חיוביות, מקנות להם תשומת לב כללית, ולא תמיד רואות את היחיד בתוך הקבוצה. המורה, שאינה מסוגלת להתמודד עם ידיעותיה של ראשונה ועם דמיונותיה, פשוט מוותרת עליה. ראשונה יודעת כי "בין גדולים לקטנים עוברת חומה: בצד אחד גדולים. בצד שני קטנים. […] נמאס לה להיות קטנה". ואין מי שיפוגג עבורה את החומה. אז היא מתנהלת פחות או יותר לבדה בין המציאות היומיומית למציאות האמיתית יותר, זו שבספרים, ומעדיפה את האחרונה. "ירוק זה צבע של קסמים וחום זה צבע של ימים רגילים", היא חושבת כשהיא קוראת את "הקוסם מארץ עוץ", ותמהה על דורותי שביקשה לחזור הביתה. "כשהתעוררה גילתה שהיא בבית החום שלה במיטה החומה שלה, והאנשים החומים שקודם צעקו עליה מתחנפים ודואגים לה, והיא שמחה להיות בבית החום שלה; איזה טיפשה".

כשילד חוץ מגיע לקיבוץ, ואינו רוצה להשאר בו, ראשונה מסתבכת ברשת של הסתרות ושל תחבולות, שנובעת מחוסר התקשורת עם המבוגרים, מן הקשרים הסבוכים בין הילדים בקבוצה, ומתערובת המעשיות והחולמניות שבה מתנהלים חייה. התסבוכת תוביל לתוצאות טרגיות, וגם למהפך, שיתגלה כמבורך, בחיי ראשונה ומשפחתה.

מבין השורות עולה ביקורת גם על הקשיחות האידיאולוגית של הקיבוץ באותם ימים, על ההתנשאות כלפי ילדי החוץ, ועל המעמדיות בחברה שוויונית לכאורה.

בשוליים, למרות הפרשי השנים בין ילדותה של ראשונה לילדותי, חוויתי כמה רגעים נוסטלגיים. ביניהם האזכור של המנהג להוסיף בסופם של ספרים שהודפסו בארץ "תיקוני טעויות שנפלו בדפוס ועם הקוראים הסליחה", ובקשת קרייני הרדיו מן המאזינים בשעות אחר-הצהרים, "אנא הנמיכו את קול המקלטים לבל תופרע מנוחת השכנים".

גבריאלה אביגור-רותם היא קוסמת של מלים ושל ניסוחים, ומצליחה בכשרון רב לברוא את העולם הקיבוצי כפי שהוא מתקיים בתודעתה של הילדה, ששומעת גם את מה שהמבוגרים לא רוצים שתשמע. ראשונה, שחולקת איתה פרטים אוטוביוגרפיים, מוקסמת ממלים, מצבעים ומריחות. היא מתמודדת באהבה ובהשתאות עם העברית הגבוהה של הספרים שהיא קוראת, ואינה מניחה אף מילה ללא משמעות. כך לדוגמא, היא יודעת שכותבים זכוכית, אבל בטוחה שיש לבטא זאת זרוחית, מילה שנראית לה הגיונית כי האור זורח דרכה. למלים ולביטויים יש בעיניה חיים תוססים של ממש. "ראשונה מגלגלת בפיה את הביטוי "בכל לשון של בקשה". אולי לכל בקשה יש לשון והיא מלקקת את היד כמו כלב שרוצה להתיידד". בתוך עולמה יש גם לצבעים ולריחות נוכחות משלהם. "האוויר של המטבח-חברים מלא ריח של עגבניות מתבשלות. לריח הזה יש צבע כתום חזק והוא צפוף כל כך שקשה לעבור בו. ראשונה מנסה לנשום כמה שפחות. בתוך הכתום מטייל פס מריר של ריח קפה". ועם כל היחודיות הזאת, היא ילדה שחווה, כמו כולם, אהבה וכעס וקנאה ושמחה ופחד, אוהבת את הלבד, וחיה את היחד.

כמו ספריה האחרים של אביגור-רותם, גם הספר הזה הוא מלאכת מחשבת מורכבת של פרטים ופרטי-פרטים, והסגנון אינטנסיבי ודחוס מעט. וכמו תמיד, המכלול מרהיב, מהנה ומרחיב לב.

מומלץ מאוד.

כנרת זמורה

2023

"סיפורים מבית הקפה" הוא המשכו של "לפני שהקפה יתקרר". בבית הקפה "פוניקולי פוניקולה" שבטוקיו עדיין יושבת רוח רפאים במקומה הקבוע, וכשהיא קמה ממנו יכול להתיישב במקומה אדם המבקש לחזור לעבר או לבקר בעתיד. הכללים הם אותם הכללים – המעבר בזמן נמשך מרגע מזיגת הקפה ועד שהוא מתקרר, אסור לקום מהמקום, יש לשתות את הקפה עד תומו, והחשוב מכל, אין לצפות לשינוי כלשהו בהווה.

בדומה לספר הקודם, גם כאן מתרחשים ארבעה מעברים. גבר מבקש לפגוש את חברו המת, שאת בתו היתומה הוא מגדל; בן רוצה לפגוש את אמו שמתה, ודבר מחלתה הממושכת הוסתר ממנו; גבר נוטה למות מבקש להציץ אל עתידה של בת זוגו; בלש משטרה שחש אשמה על מות אשתו רוצה להעניק לה מתנת יום הולדת.

בשונה מהספר הקודם, שהיה חביב, נוגע ללב ואף מעורר מחשבה, הספר הזה הוא עוד מאותו דבר, רק לעוס וחוזר על עצמו, עמוס פילוסופיה ופסיכולוגיה בגרוש, וטווה קשרים מאולצים בין דמויותיו. מסתבר שהסופר כתב ארבעה ספרים סביב אותו בית הקפה. יכולתי להסתפק באחד.

この嘘がばれないうちに – 川口俊和

כנרת זמורה

2023 (2017)

תרגום מאנגלית: שאול לוין

דבורי, שגדלה כבת להורים ניצולי שואה, כותבת את הסיפור של משפחתה. היא אשה מבוגרת, בודדה, מכורה לסיגריות ולערק, מתגוררת בדירה שבה חיתה בעבר עם הוריה, מתקיימת בקושי מעבודות מזדמנות, בעיקר כמורה מחליפה, ומבלה לילות לבנים רבים בהקשה על מכונת הכתיבה הישנה שלה.

סיפורה של דבורי, שנקראת על שם אחת הדודות של אמה שנספתה בשואה, הוא סיפור עצוב של ילדה שקופה. הוריה נשאו כל חייהם את טראומת עברם, ולא התפנו להעניק לדבורי ולאחיה רוך ואהבה. האם אנה סבלה ממאניה-דיפרסיה, אושפזה בכפיה לתקופות ארוכות, ובמקום להיות אם לילדיה נותרה כל חייה הילדה הקטנה של אמה, שחיה יחד עם דבורי ומשפחתה. האב לצי נע בין רחמים על אשתו להתקפי זעם עליה, על הוריה, על ילדיו, ובעצם על היקום כולו. דבורי גדלה מפוחדת בין הטירוף של האם לזעם של האב, התקשתה ליצור קשר עם בני גילה, ופיתחה חיי דמיון כדי למצוא לעצמה פינה מוגנת.

אל תוך הסערות המשפחתיות מגיעה אסתר, האחות הצעירה של הסבתא. "עד שהגיעה אסתר-נייני, חיינו על פי תהום. היתה לנו השגרה שלנו, הצפופה, הרועשת. בלילה מערבולת של צעקות ואירועים. היינו הסטראוטיפ, על כל סממניו השואתיים, המהגריתיים, המשוגעתיים. אבל היינו אמיתיים. השגרה הזאת הלכה ונכרכה סביבנו עד חנק". אסתר, ששרדה את השואה בזכות חזותה הארית, סוחבת גם היא מטען סבל, של העבר ושל בדידות ההווה, אך בשונה מאחיותיה וממשפחתה של דבורי, היא שומרת על חזות אופטימית, שמחה. דבורי אינה שבעה מלשמוע את צחוקה המתגלגל. לא רק הילדה הבודדה והרדופה מוצאת נחמה באסתר, הדמות הבוגרת היחידה בחייה שממש רואה אותה. אחיה אף הוא כרוך אחריה, והמבוגרים במשפחה מתרככים מעט בזכות נוכחותה. כולם נעשים תלויים בה באופן כזה או אחר, עד כי "בשבוע החופשה של אסתר-נייני התמוטט הבית כמו אבד לו יסוד חשוב שאיחד את כל חלקיו". מקרעי דברים שדבורי שומעת היא מבינה שבעברה של אסתר מסתתר סוד שהיא להוטה לגלות, אך איש אינו מוכן לספר לה, וכל חיטוטיה נותרים ללא פתרון.

האם מתנהל רומן בין לצי לדודתה של אשתו? לא ברור, אבל אין ספק שהוא להוט להיות בחברתה, עד שפוקעת סבלנותה של אנה, והעימות הבלתי נמנע פורץ במלוא עוזו. דבורי נותרת שוב חשופה, שקופה ובודדה.

אסתי ג. חיים ספרה שוב על המשפחה בסיפור "סיד" מתוך ספרה המאוחר יותר הנושא את אותו שם. בסיפור לצי נאלץ לבלות לילה בחברת גופתה של אסתר, והוא מהרהר בעברו ובמשפחתו. לטעמי, למרות ש"אנשי פינות" כתוב באמינות כואבת, ומיטיב לתאר את שעבר על הילדה, הסיפור עולה עליו. אולי משום שהוא מהודק יותר, מפוענח יותר. יש משהו מאולץ ומתאמץ בחזרות שאינן מוסיפות דבר, בעיקר בתיאורי ההווה של דבורי, והבחירה לספר שוב ושוב על קיומו של הסוד ולא לחשוף אותו, מאכזבת.

לא אמָנע מלהמליץ על הספר, משום הכתיבה הרגישה, ומשום ההמחשה הזועקת של החיים בצלה הכבד של טראומת השואה. יחד עם זאת, משום ההסתיגויות שלמעלה, לא אוכל להיות שותפה להתפעלות ממנו.

כנרת זמורה ביתן דביר

2013

הגר נאנסה באילת. פעמיים. "רחוקה וריקה, כמו בובת סמרטוטים, נטולת הכרה ורכה", הניחה שיעשו בה כרצונם.

"ומה היא? לא הדפה וגם לא דחפה –

אך מדוע, מדוע? כיצד הם ידעו

שאיתה יתאפשר? היא רצתה שיטעו".

אבל הם לא טעו. הם זיהו שאיתה אפשר. שיוכלו אחר-כך להאשים אותה, לטעון שלא אמרה לא. כי כך הגר גדלה. בחדר שאת דלתו אסור לה לסגור. עם אב שבא אליה בלילות. לטובתה, כך הוא אומר, אך מקפיד על חשאיות מעשיו. ולא, היותו ניצול שואה אינו תירוץ ואינו הצדקה. משתפת פעולה מתוך פחד או משום ש"לכל מה שאביה יאמר תאמין, איך תדע ששקריו נהפכו לשקריה?". עם אם שאינה רוצה לדעת. ולא, היותה מושפלת על ידי בעלה אינו תירוץ ואינו הצדקה. עם אחות צעירה שאביה יפקוד בלילות כשהגר תתגייס ותתרחק. בבית ש"הוא כמו שדה מוקשים, כמו מטווח".

כשהגר נקלעת למשבר קיומי שדוחף אותה להיות אקטיבית, היא פונה אל האדם היחיד ש"נגע בפניה באצבע רכה". נדמה לרגע שנושעה, אך אין מנוס מסודות העבר, מן ההכחשה ומן הכאב. כמו המחשבות שמענות אותה כשאנו מתוודעים אליה, גם העבר הוא "נחש מסוכן שחוזר ומכיש, שארסו החודר לתוכה כה מוכר, הכרחי וכמו בלתי נמנע". מעגל הטראומה נדון להתרחב.

עופרה עופר אורן כתבה על הגר ועל מה שקרה לה במבנה קשיח של סונטות, מספר מדוד של שורות ושל הברות. אודה שלפני הקריאה הייתי מסויגת, כי לא ברור לי למה לשבור שורות כשאפשר לכתוב ברצף, ולמה להכנס לסד של חריזה כשאפשר ליהנות מחירות הכתיבה החופשית. ההסתיגות התפוגגה מן העמוד הראשון. נדמה שדווקא הריסון הסגנוני, והדחיסות הנובעת מן ההכרח לברור מלים, מביעים באופן מושלם את עולמה המהודק עד מחנק של הגר. אם חשבתי בבורותי שסונטה משמעה אליטיזם, רוחניות כלשהי, באה הסופרת והוכיחה כמה טעיתי. באותו עמוד ממש היא כותבת משפטים שיריים יפיפיים, מרחפים משהו, כמו

"אך בינתים נמתח את הזמן בקצוות

וניצור בו קרעים, ובהם נבקש

הסברים ואולי עדויות-עקבות"

ומיד אחריהם היא ניצבת עם שתי רגליים על הקרקע, עם משפטים "דיבוריים" כמו

"מעתה משפחתם לנפשה, שום שכן

לא יתחב את האף"

והתנועה הזו בין חוץ ופנים, בין הרהור לעובדה, בין רוחני לארצי, מוסיפה למורכבות הסיפורית ומעשירה אותה.

פעם בכמה זמן, לא לעתים קרובות, מזדמן לי לחשוב בהשתאות, "כזה עדיין לא קראתי", ותחושת ההשתאות הזו ממלאת אותי שמחה. "מה קרה להגר באילת?" אינו סיפור שמח, כמובן, אבל החוויה הספרותית שחוויתי אתו בהחלט כן. סימנתי לעצמי תוך כדי קריאה מקומות שארצה לחזור אליהם, וכשחזרתי קראתי אותו שוב בשלמותו, באותה תחושה קשה ובאותה הנאה.

וגם הכריכה שבורה, כמו הגר, ומטרידה כמו מה שקרה להגר. האם זה חלון שנאטם? הצד האחורי של תמונה במסגרת? מה מסתתר בצד השני ומעבר לשוליים החתוכים? האם נוכל לראות את התמונה השלמה, לדעת הכל?

בגלל חשיבותו התוכנית של הספר ובגלל איכותו הספרותית אני ממליצה עליו בחום.

כנרת זמורה דביר

2023

חירטיה דירקס הצטרפה למשק ביתו של רמברנדט כאומנת לבנו. טיב הקשר שנוצר ביניהם אחרי מותה של אשתו אינו ברור. האם היו נאהבים ולא התחתנו בשל נימוקים כלכליים? האם היתה אשה אופורטוניסטית שניסתה להיבנות ממנו? האם כשהעניק לה את הטבעת של אשתו התחייב כלפיה כאילו היו נשואים, אבל שלח אותה לגורלה כשהתאהב באשה אחרת? האם הסכמתו לשלם לה קצבה קבועה והעובדה שבצוואה שלה בנו היה היורש מעידה על הקשר המחייב ביניהם? או אולי סחטה אותו עד שנשבר והצליח להביא למאסרה ב"בית תיקון"? אולי העובדה שאשתו והאשה שאיתה חלק את חייו במועד מאוחר יותר מופיעות בציורים רבים שלו, ואילו חירטיה אינה מזוהה בוודאות באף אחד מהציורים, מעידה שלא היתה לה חשיבות אישית מבחינתו? כל השאלות הללו מן הסתם תשארנה פתוחות.

סימונה ואן דר פלוכט בחרה לספר את סיפורה של חירטיה בגוף ראשון מפיה של האשה. חירטיה מרגישה מנוצלת, דחויה ונרדפת, אך אינה מוותרת על הנסיון לעמוד על זכויותיה. לזכותה של הסופרת יש לומר שהיא נצמדה לעובדות, ולא ניסתה להמציא ארועים שיחזקו את העמדה שבחרה להציג (למעט, כמובן, שיחות ואפיזודות שאיש לא נכח בהן והן פרי דמיונה). באחרית דבר היא מפרטת, כראוי לספר המבוסס על ארועים היסטוריים, את הגרסאות השונות של הארועים שהיא מתארת, ומנמקת כיאות את בחירותיה. מפתיע שלמרות שהיא כותבת במפורש שהיא מודעת לכך שספר זה אינו אלא פרשנות למציאות שאיננו מכירים, היא מצוטטת על הכריכה כמי שאמרה שהסיפור האמיתי פוגע בשמו של הצייר, וחשוב לכבד את חירטיה. אולי זוהי אמירה לצרכי יחסי ציבור.

הכתיבה של ואן דר פלוכט פשוטה, לא מתחכמת וגם לא מעמיקה במיוחד. מכיוון שנצמדה לעובדות היסטוריות, מצאתי עניין בהצצה אל סדר היום המקצועי של רמברנדט ושל מתלמדיו, ואל ערכי התקופה ויחסי הכוחות בהולנד. פרט לכך, ולמעט אחרית הדבר המפורטת והמעניינת, זהו ספר שטוח למדי, ולפחות מבחינתי די נשכח.

Schilderslief – Simone van der Vlugt

כנרת זמורה דביר

2022 (2019)

תרגום מהולנדית: אירית באומן

כותרת משנה: סיפורם של שלושה גברים שלחמו בנאצים, הצילו 1,200 יהודים, והקימו כפר יהודי במעבה היער

קורותיהם של האחים ביֶלסקי בתקופת מלחמת העולם השניה הם סיפור נדיר של הישרדות, של תושיה ושל הצלה. טוביה, עשהאל וזוס, בשנות השלושים לחייהם, יחד עם אחיהם הצעיר מהם אהרן, הקימו יחידת פרטיזנים ביערות בלרוס, ששמה לעצמה שתי מטרות. האחת, מאבק בנאצים ובעוזריהם המקומיים. השניה, חשובה לא פחות, אולי אף יותר, הברחת יהודים מן הגטאות והבאתם אל היער לשם הגנה. טוביה, המנהיג הכריזמטי, הכריז חד-משמעית כי הוא מעדיף שביחידה תהיינה נשים יהודיות זקנות במספר העולה על זה של הגרמנים שיעלה בידו להרוג. היחידה, שתחילתה בגרעין משפחתי מצומצם, צמחה עם השנים, למרות הקשיים והסכנות, עד שבעת השחרור מנתה אלף מאה וארבעים יהודים. אם מונים איתם גם את אלה שעזבו קודם לכן, מדובר במבצע הצלה יחודי שחילץ מידי הנאצים למעלה מאלף ומאתים איש.

האחים איבדו את הוריהם וחמישה מאחיהם שנרצחו. זוס איבד למרצחים את אשתו ואת בתו התינוקת שאותה אפילו לא זכה לפגוש. בהשראתו של טוביה עברו האחים להסתתר ביער, והחלו בפעילויות להצלה ולמאבק. הם נדרשו לערמומיות, לתושיה ולעירנות אינסופית כדי לתמרן בסביבה בה שהו. הגרמנים רדפו אחריהם, האיכרים לא התלהבו לחלוק איתם את מזונם, הפרטיזנים הסובייטים ביקשו לעצב אותם על פי הדוקטרינה שלהם. הם היו חייבים להיות בריונים ורחומים, לוחמים אקטיביים ומסתתרים דוממים. לעתים קרובות מדי נאלצו להתמודד גם עם התנגדויות בתוך המחנה. בתוך היער, בקור ובבוץ, שיכנו את אנשיהם בתוך שוחות שהפכו לבתים, שאותם נאלצו מדי פעם לנטוש ולבקש מקום בטוח יותר. במקום האחרון בו שהו הקימו ישוב פעיל, שכלל בתי מלאכה, אשר שירתו את היחידות הסובייטיות באזור, בתי-ספר ומפעלי תרבות. בלב האזור הכבוש, כשהגטאות הקרובים מתחסלים בהדרגה והנותרים בהם חיים במצוקה ובאימה, התקיים לו ישוב יהודי, שניהל חיים של שגרה יחסית, והצליח רוב הזמן להגן על עצמו. המתקפה הקטלנית ביותר על הישוב אירעה דווקא ביום האחרון לפני השחרור, כשקבוצת גרמנים מורעבת פשטה עליו והרגה תשעה אנשים.

אנשי היחידה השתתפו באורח סדיר בפעילויות של הפרטיזנים הסובייטים, הציבו מארבים לשיירות גרמניות, חיבלו ברכבות, והביאו למותם של כמה מאות חיילים. בבתי המלאכה של היחידה שיפצו כלי נשק.

לצד הקשיים, שנבעו בחלקם מאנטישמיות מושרשת, יש לציין שני אנשים שהתייצבו לימינה של הקבוצה. ויקטור פנצ'קוב, מפקד יחידת פרטיזנים, שהאמין תחילה לעלילות על יחידת בילסקי, הפך לשותף ולחבר תומך. קונסטנטין קוזלובסקי, איכר מקומי, העמיד את ביתו ואת משפחתו, ללא תמורה כלשהי, לרשותם של היהודים, החביא אותם אחרי שברחו מהגטאות ועד שמצאו מקלט ביער, ופעל לרווחתם הפיזית והמורלית. הוא ושני בניו הוכרו כחסידי אומות העולם.

את סיפורם של האחים הזדמן לי לשמוע מפעם לפעם. על סיפור דומה, שארע לא הרחק משם, לא שמעתי מעולם. הוא מוזכר בספר באמרת אגב, וראוי להזכר ברבים. שלום זורין, נגר יהודי ממינסק, הקים "ישוב" דומה לזה של ביילסקי, תחת אותם עקרונות שראו בהצלה יעד ראשון במעלה. שמונה-מאות יהודים ניצלו בזכותו.

פיטר דאפי, עיתונאי אמריקאי, שמע על האחים ביילסקי באקראי בעת שאסף חומר למאמר בפולין. סיפורם היחודי הצית את דמיונו, הוא מצא את קרוביהם בברוקלין, והחל לחקור לעומק את קורותיהם. בספרו הוא מתאר אותם ללא כחל ושרק, על מעלותיהם הרבות וגם על חסרונותיהם, כולל כמה מעשים שנויים במחלוקת שביצעו בקשיחות, שלאחדים נראתה הכרחית להישרדות ולאחרים מופרזת. בעיניו, וגם בעיני, התנהלותם במבט כולל הרואית ואלטרואיסטית, וראויה מאוד להיות מסופרת ונוכחת בזכרון.

טוביה, זוס ואהרן הגיעו בדרך לא דרך לארץ-ישראל. עשהאל, שנענה לקריאה להתגייס לצבא האדום, נהרג בקרבות מול הגרמנים הנסוגים. בתו, הסופרת עשי ויינשטיין, שנקראה עשהאלה על שמו, נולדה אחרי שנהרג. טוביה, שיכול היה להיות איש ציבור, בחר בחיים של אלמוניות כבעל מכולת ואחר-כך כנהג. שלושת האחים היגרו בשנות החמישים לארצות-הברית, שם התגורר אחד מאחיהם שעזב לפני המלחמה. אחרי מותו זכה טוביה להכרה ממדינת ישראל כשנקבר בטקס צבאי מלא בהר המנוחות.

"האחים בילסקי" הוא ספר מרתק על פרשה מרתקת. מומלץ בהחלט.

The Bielski Brothers – Peter Duffy

כנרת זמורה ביתן דביר

2006 (2003)

תרגום מאנגלית: ג'וד שבא

אביו של הסופר והבמאי הניגרי ביי בנדלה שירת ביחידת הצ'ינדיטים, שהוקמה בידי אורד וינגייט כדי להלחם ביפנים שפלשו לבורמה במלחמת העולם השניה. בהתבסס על זכרונותיו של האב ועל מחקר שערך, כתב בנדלה את סיפורם של החיילים האפריקנים השחורים ביחידה הבריטית. מרבית הדמויות בספר בדויות, מיעוטן מבוססות על דמויות אמיתיות.

עלי בננה, עוד לא בן ארבע-עשרה, הצטרף ליחידה משום שהחברים היחידים שלו, קרובים יותר מאחים, התגייסו. מגיל שבע עבד כשולית נפח, והוכה על ידי מעבידו על בסיס קבוע. הוא זייף את גילו והצליח להסתיר אותו עד שהגיע אל החזית, כשכבר היה מאוחר מדי להחזיר אותו אל ביתו. מפקדו הישיר התגייס אף הוא כדי להמלט ממצוקה, אחרי שנים שבהן אולץ לעסוק בקבצנות כדי לשלם עבור לימודיו אצל מלמד שהיכה את תלמידיו העניים. למרות רקע שונה מזה של החיילים האחרים, שפה זרה, וריחוק מן הפוליטיקה הבריטית, המתנדבים הניגרים הפכו ללוחמים מן השורה. מצוידים בקמעות – מוסלמים או שבטיים – ונוחים להתרשם מן הסממנים החיצוניים של השירות הצבאי, יצאו לבורמה, שם המתין הגיהינום.

חשיבותם של הצ'ינדיטים, כך למדתי מהספר וממקורות ברשת, היתה שנויה במחלוקת. בחלקו כנראה משום אישיותו של וינגייט, טיפוס מוזר למדי, חריג בנוף הצבאי הבריטי, בעל חשיבה בלתי קונבנציונלית שהקנתה לו יריבים. מי שגאלו את המוניטין של היחידה היו דווקא האויבים היפנים. זכרונות שכתבו גנרלים יפנים העידו על המבוכה ועל הפגיעה הקשה במורל שהנחיתו עליהם הצ'ינדיטים, ששברו את המיתוס לפיו הבריטים אינם מסוגלים להלחם בג'ונגל כמו היפנים שהצטיינו בכך. ההגנה העיקשת של היחידה על שורת מעוזים, וההתקפות היזומות של חייליה על היפנים מנעו את פלישתה של יפן להודו.

בנדלה מיטיב לתאר את אימי המלחמה, את החיים תחת מתקפות בלתי פוסקות בתנאים הבלתי נסבלים של הג'ונגל, כשהם סובלים ממלריה וממחלות אחרות, ניזונים במידה בלתי מספקת, והמוות מרחף מעליהם. הוא מתאר גם את הנחישות, את הדבקות במשימה, ואת הרעוּת שצמחה בין הלוחמים. במפתיע, ומן הסתם לא במקרה, הספר שופע רוח טובה, תום נעורים, ואפילו הומור. גיבוריו, כולם צעירים, הם גברים בעת קרב ונערים בשאר הזמן, והניגוד בין התמימות לאימה צובט לב.

למרות שמסופר כאן על יחידה של חיילים שחורים תחת פיקוד של מפקדים לבנים, הסופר נמנע כמעט לחלוטין מהתיחסות לקונפליקט הנלווה לגזענות. האזכור היחיד לכך מגיע מן הצד היפני, כשחייליו צועקים מעבר לגדר, "אדם שחור! האדם הלבן הוא לא חבר שלך. האדם הלבן מדכא אותך. למה לך למות בשבילו?". המתנדבים הניגרים אינם נותנים דעתם על הדברים.

בנדלה פתח את הספר בפרולוג המתאר את נסיון ההתאבדות הכושל של וינגייט בקהיר, בשל צירוף של מחלה והשפעת כדורים ומצב נפשי מעורער. הפרולוג שלח אותי להעמיק את ההיכרות עם וינגייט, שאת הפרק הארץ-ישראלי שלו הכרתי ואת הפרקים האחרים פחות. יחד עם זאת, מבחינה ספרותית הוא אינו נדבק להמשך העלילה, ותמהתני מדוע צורף אליה. ואם אני כבר תמהה, אעיר גם על תמונת הכריכה הפסטורלית שאינה משקפת את התוכן.

בנדלה מספר פרק מרתק מן המלחמה, ומעניק את הכבוד הראוי לאנשי בריגדת הרעם, היחידה הניגרית של הצ'ינדיטים. את הספר הוא מקדיש לחמש-מאות אלף חיילי משמר הגבול המלכותי של מערב אפריקה ורובאי המלך האפריקנים אשר שירתו בצבאות בעלות הברית במהלך המלחמה.

נוגע ללב, קשוח ומומלץ.

Burma Boy – Biyi Bandele

כנרת זמורה ביתן דביר

2009 (2007)

תרגום מאנגלית: גרשון גירון