תגית: ליה נירגד

"הנשים" הוא סיפורן של הנשים בחייו של האדריכל פרנק לויד רייט. את הספר כותב לכאורה טדשי סאטו, חניך (בדוי) של רייט, שהיה חלק מן הצוות בטלייסין שבויסקונסין, מקום שהיה מרכז פעילותו של רייט. טדשי, חסיד נלהב ומעריץ של האדריכל הנודע, מספר על החיים במקום – "מפעל שיתופי דמוקרטי, מלבד האל שבמכונה, ששלט על הכל בדרכו חסרת המעצורים, הרודנית בגלוי" – ושופך אור על דמותו הססגונית והסוערת של רייט. במאמר מוסגר אציין כאן שדמות זו שונה בתכלית השינוי מזו של הווארד רוארק, גיבור "כמעיין המתגבר", שלכאורה מבוססת עליו. ת.ק. בויל נצמד לעובדות היבשות המתועדות ולארועים היסטוריים, אך כפי שהוא מציין בהערה בפתיחה, הספר הוא שחזור דמיוני.

הספר, המתנהל מן הסוף להתחלה, פותח באולגיבנה לזוביץ, אותה פגש רייט ב-1924, כשהיה עדיין נשוי למרים נואל, ואשר היתה לאשתו השלישית. כאילו לא למד כלום מן הביקורת הקשה והנידוי והחרמות שספג החל מ-1911 כאשר קשר את חייו באלה של מיימה צ'ייני בעודו נשוי לאשתו הראשונה קתרין טובין, הביא את אולגיבנה ואת בתה לטלייסין. כמו בשידור חוזר נדונו הוא ובת זוגו לחיים של הסתתרות, לרדיפות של עיתונאים, ולאובדן חוזי עבודה. הפעם גם נאלצו להתמודד עם חמת הזעם, כמעט על סף טירוף, של מרים הנטושה, שעשתה כל שביכולתה למרר את חייהם. אולגיבנה המשיכה לנהל את טלייסין אחרי מותו של רייט כמעט עד סוף ימיה שלה.

למרים, שתיארה עצמה כפסלת אך שום עבודה שלה לא שרדה, מוקדש חלקו השני של הספר. ההיכרות בינה ובין רייט החלה כששיגרה לו מכתב ניחומים בן חמישה-עשר עמודים לאחר שמיימה נרצחה וטלייסין נשרפה. בתוך זמן קצר הפכו היחסים סוערים, לא תמיד לטובה. מריבות הדרדרו לאלימות ולעלבונות, הם נפרדו והתאחדו ושוב נפרדו. האינטנסיביות האובססיבית שלה, שהיתה גלויה מלכתחילה ותודלקה בהתמכרותה למורפיום, לא הרתיעה אותו, אולי אפילו הקסימה, וב-1923 הם נישאו זה לזה ועברו לטלייסין, שאותה היא ככל הנראה לא אהבה. יחסיו של רייט עם אולגיבנה, שהחלו שנה לאחר מכן, היו מבחינתה הכרזת מלחמה.

הפרק השלישי והאחרון מוקדש למיימה, היחידה מארבע הנשים שלא נישאה לרייט בשל סירובה של קתרין לתת לו גט. מיימה, שהרגישה חנוקה בנישואיה, והעדיפה לנטוש את ילדיה כדי לזכות בחופש, זכתה לגינוי מקיר לקיר בשל בחירותיה ובשל יחסיה הפתוחים עם רייט, וכמוה גם רייט עצמו. מיימה היתה פמיניסטית מוצהרת, ועסקה בתרגום כתביה של אלן קיי, אבל לדעותיה על זוגיות לא היה סיכוי מול גל הגינויים שקידם אותה ואת רייט בכל מקום. מיימה נרצחה ב-1914 על ידי עובד ממורמר בטלייסין, ואיתה נרצחו שני ילדיה שבאו לבקר וארבעה עובדים נוספים.

מעט בשוליים, אבל בעל נוכחות דומיננטית למדי, מצוי סיפורו של טדשי, שמייצג את האדריכלים בשאיפה שבאו להסתופף בצלו של האדריכל הגדול, והיו מוכנים לשאת חיי עמל וכפיפות לחוקים מחמירים. טדשי, יליד יפן, שמקדים דברים משלו לכל פרק, מספר גם על גורלו של יפני בארצות-הברית, תחילה כזר דחוי שחלילה ללבנים לחבור אליו, ובתקופת מלחמת העולם השניה כאויב שיש לכלוא במחנות נידחים. כשהוא כותב את הספר הוא כבר סב, ומי שמסייע בעדו הוא בעלה האמריקאי של נכדתו. חילופי הדעות בין השניים מוסיפים לווית חן להערות ה"סופר" בשולי הטקסט.

ת.ק. בויל מפליא להכנס לעורן של הדמויות השונות, בין אם מדובר בטדשי, התלמיד המעריץ, או בכל אחת מן הנשים. למרות החזרתיות המסוימת של יחסיו של רייט עם בנות זוגו, כל אחת מהן שונה לחלוטין מרעותה, ובויל מבטא היטב את האישיות היחודית של כולן, תוך שהוא מאיר את המגבלות שעמדו על דרכן כנשים באותן שנים. זהו אמנם סיפורן של דמויות בחייו של רייט, אבל בסופו של דבר דמותו שלו היא שמתנוססת במרכזו של הספר, רבת פנים, סוערת, מעוררת השתאות והסתייגות גם יחד, ומאוד מלאה בעצמה. באחת מהערות הסופר מסופר כי רייט הצהיר במהלך משפט שהוא האדריכל הגדול בעולם. השופט שאל איך הוא יכול לבסס את הטענה, ורייט ענה: "כבודו, הרי נשבעתי לומר את האמת". מיוחס לו גם הציטוט הבא: "החוקים והכללים נוצרו בשביל האדם הממוצע. האדם הרגיל אינו יכול לחיות בלי כללים שינחו את התנהגותו. קשה לאין שיעור לחיות בלי כללים, אבל זה מה שהאדם החושב, הכן, ההגון באמת נאלץ לעשות".

"הנשים" הוא ספר אינטנסיבי מאוד, סוחף, כתוב בכשרון ומתורגם כהלכה, ואם כי פה ושם הוא גורם תחושה בלתי נוחה של מציצנות, הוא בהחלט מומלץ.

The Women – T.C. Boyle

עם עובד

2012 (2009)

תרגום מאנגלית: ליה נירגד

מִילא ומטיאס, זוג נשוי, מגיעים להתגורר ולעבוד במנזר, גבוה בלב ההרים. היוזמה היא של מטיאס, שמפגין מרץ והתלהבות לאורך הדרך המפרכת. מילא, שהתלוותה אליו מכוח היותה אשתו, מיוגעת, מפוחדת, ומבלי להיות מודעת לגמרי לרגשותיה היא תוהה על בחירותיה. המנזר הקודר, המטונף והמוזנח, השרוי בתוך נוף מכוסה ערפל, עונה על כל פחדיה, והקדוש פונס, שעל שמו הוא נקרא, מייצג את תחושתה: "הקדוש הזה לא דומה לקדושים האחרים, הרהרה בלִִבה. כשהוא מסתכל עלי נדמה שמסתתר בעיניים שלו משהו מרושע…". אבל מילא אינה נעצרת להביט לאחור, בין השאר משום שאת כל עברה הניחה מאחוריה כשהסכימה ללכת אחרי בעלה. בעבודת נמלים היא מקרצפת את חדרי המנזר, מסירה שכבות של לכלוך שנצברו עם השנים, והופכת אותו ראוי למגורים, לעבודה ולתפילה. מטיאס, לעומתה, כאילו הסתיים תפקידו ברגע שהביא את אשתו לשם, שוקע ברפיון ובחוסר מעש.

מילא אמנם חולקת את חייה עם מטיאס, אבל למעשה, מול מבטו הריק והאדישות הנצחית שלו, היא לגמרי לבדה. את בדידותה מפיגים הרועה גאייטה, אלמן טוב לב ורגיש, ובלדירט, ילד מחווה במורד ההר, המתלווה אל הרועה. קטֵרינה אלברט אי פַּרָדיס, תחת שם העט הגברי ויקטור קטלה, מתארת את חייה של מילא, ואת בדידותה  ש"נדחסה ונקרשה סביב נפשה כקרחון", כשהיא מתמודדת עם הבהמיות של ההמון, עם הלשון הרעה של שכניה הרחוקים, ובעיקר עם היותה אשה לבדה למרות ידידותו של הרועה ולמרות היותה אשה נשואה. למעשה, כבלי הנישואים, המחויבות שעל פי המוסכמות אינה ניתנת להפרה, היותה של האשה מספר שתים בתוך הזוג, אלה מחזיקים בה במקומה גם כשהיא מבינה שהקשר בינה ובין מטיאס הוא תוצאה של שגגה ושל העדר מחשבה תחילה. אם עולים בה הרהורים על שינוי, חינוכה עוצר בעדה.  "ההנאה השלמה והמיטיבה שמסב כל מה ששלך בדין, ובגלוי, כבר לא נועדה לה; ואילו תענוגות שבסתר, אושר גנוב, הם שפלות, ניאוף, חטא — ממתקים אסורים שהמצפון סולד מהם. וכמעט מוטב לא ליהנות מהם לעולם, ולא לחשוק בהם".

הנוף ומזג האויר מהווים חלק בלתי נפרד מהלכי נפשה של מילא. היא כמהה לחברה, ליופי, למרחבים, וכשההר מאפשר אותם משהו נפתח גם בנפשה. הקדרות של המנזר מקדירה את מחשבותיה. האביב והלבלוב מחיים אותה. "מדי יום, כשהתעוררה, גילתה מילא שכיית חמדה חדשה שטרם הבחינה בה; ויתרה מזו: היא גילתה ששכיות החמדה האלו משתקפות בה, וגם עליה — כמו על הפסגות — עובר שינוי גדול המשיב אותה לנעוריה". סערה עזה, מחריבת כל, היא הרקע לאסון שישבור בה משהו וגם ישחרר אותה.

גם האגדות המקומיות הופכות חלק בלתי נפרד ממנה. הרועה מיטיב לספר אותן, הילד להוט לשמוע אותן, ומילא הופכת אף היא מאזינה נלהבת, עד שהאגדות וחייה הופכים לאחד. "וכיוון שהיתה שומעת מעשייה חדשה למחרת, ואחריה עוד אחת ועוד אחת — כי שטף הדיבור שניחן בו הרועה היה כמדומה נצחי ואינסופי כגלי הים — נעלמו לבסוף מעיניה חייה שלה, חייה הצרים והמצומצמים של ברייה אנושית פשוטה, והיא שקעה כל־כולה בחיי האגדה של הפסגות".

קטֵרינה אלברט אי פַּרָדיס כותבת נפלא ממש, והתרגום של ליה נירגד יפיפה. הספר ראה אור ב-1905, אבל ליחו לא נס כלל. הערכים ואורחות החיים אולי השתנו עם השנים, אך ביצריהן של הבריות לא חל שינוי. מִילא, על מעלותיה ופגמיה, היא דמות רבת עוצמה ובלתי נשכחת, והספר מומלץ מאוד.

לסיום, טעימה מן הנוף:

הירח עלה, ואט־אט היטשטש הכול ונצבע בתוגה בכחול־ירוק המתון של מי ים. על רקע הגוון הכללי הזה הזדקרו בבהירות, מבלי שיקטעו אותו, הדברים הראויים ביותר לציון: שם בקרבתה מאגרי מי הגשם, קסומים כאזמרגדי ענק; שני הברושים בכניסה לחלקות, גבוהים וסתורים מתמיד, מתחבקים בשקט במרום צמרותיהם כשני זקנים ענקיים הנפרדים לנצח; המצוק הגדול, בכחול רצוף ועז, בולט במטושטש על רקע השמים בזכות נוגה זרחני קלוש, מין בוהק ערטילאי שעלה כביכול מכולו (ואולי הילה מסתורית של האגדות הטמונות בו); הקיר הלבן של המטבח, שאותו צבע עכשיו הירח בכחול חשמלי חיוור שגונו קר ביותר, ו… ושום דבר מעבר לזה, כמעט, כי האורנים, הצוקים, המדרונות המרוחקים, הכול שקע והתמוסס בים הגדול, הדומם והשקט, שנדמה כי אין לו סוף…

Solitud – Victor Katalà

אפרסמון

2022 (1905)

תרגום מקטלנית: ליה נירגד

שרמן אלקסי, אינדיאני-אמריקאי, עוסק בכתיבתו בנושאים שבלב ההוויה האינדיאנית. גיבורי תשעה הסיפורים שבקובץ הם, כמו הסופר, בנים לשבט ספוקן – "ילדי השמש" בשפת הסייליש – ילידי השמורה שביקשו לעצמם חיים חדשים בסיאטל (הקרויה, אגב, על שמו של צ'יף אינדיאני). אלקסי נוגע בגזענות, בסטראוטיפים, אינו עושה הנחות לבורים ולצרי אופקים ללא קשר לצבע עורם, ובתערובת של חמלה-כאב-שנינות-פרובוקציה מתאר דמויות המבקשות זהות ברורה, וככל הנראה נידונות לחיות בין שתי תרבויות.

מן הסיפורים שבספר, שכולם טובים, אהבתי במיוחד שניים. "חייה ומעלליה של אסטל-העוברת-מעל" מתאר את אמו של המספר בגוף ראשון, את הקשר בינו ובינה, ואת אופן השתלבותה בחברה הלבנה. "אמא שלי, כמו רבים מהמהגרים לארצות-הברית (ויציאה מהשמורה לסיאטל היא אכן הגירה), המציאה את עצמה מחדש כשנחתה על חופינו הדמוקרטים", הוא כותב, אבל המכרות הלבנות שלה קיבעו אותה במה שהן תיארו לעצמן כ"אינדיאניוּת". "מה יש באינדיאנים שהופך אנשים שככלל הם מוכשרים, מעניינים ואינטליגנטים, לאדיוטים מטופשים? אני לא חושב שכל לבן שאני פוגש ניחן בכשרון רוחני ותודעת שירות של נזיר ישועי, אבל הלבנים חושבים לעתים קרובות שאנחנו, האינדיאנים, שאמאנים גאונים. רוב האינדיאנים הם בסך-הכל אנשים עניים שלא יודעים מאיפה לשלם שכר-דירה וחשבון חשמל, ובדרך-כלל הם מתפללים לזכות בלוטו המזוין". על עצמו הוא כותב כי הוא מנסה לשמר את מה שטוב באינדיאניות – גישה פתוחה ולבבית לתמהונות, יחס אוהד ואוהב לביטוי היצירתי, ותפיסה שיתופית של הקהילה, וגם מנסה להפרד מכל מה שרע באינדיאניות – הערכה עצמית נמוכה, אלכוהוליזם, שנאת נשים ושנאה עצמית.

אלכוהוליזם והערכה עצמית נמוכה הם מנת חלקו של גיבור הסיפור השני שאהבתי ביותר, "אתה תמשכן – אני אפדה". אינדיאני חסר בית אלכוהוליסט מנסה לגייס כסף לפדות חליפת הפאו-וואו של סבתא שלו מבית עבוט, אבל מטביע כל דולר שהוא מגייס באלכוהול. הוא רחב-לב, אהוב על חבריו, אפילו השוטרים אוהבים אותו וגם בעל בית העבוט מתקשה לעמוד בפניו. אבל הוא חסר כל יכולת לקבוע משימה ולהתמיד בה, והאלכוהול שולט בו. אלקסי מצליח להעביר את הקסם של האיש, ולרמוז על מצוקה עתיקת יומין שהביאה אותו למצבו. כששוטר, שהציל אותו אחרי שקרס על פסי רכבת, שואל אותו כיצד הוא מסוגל לצחוק אחרי שכמעט מת, הוא עונה, "שני השבטים הכי מצחיקים שיצא לי להכיר הם אינדיאנים ויהודים, אז אני מניח שזה אומר משהו על ההומור האופייני לרצח-עם".

עוד בסיפורים סטודנטית אינדיאנית לספרות, שבגלל לימודיה חשה יוצאת דופן בשמורה, ובגלל המוצא שלה חשה יוצאת דופן באוניברסיטה; אינדיאני-אפריקני ששואף להיות סנטור מצטיין כשלב בדרך לבית הלבן; אשה אינדיאנית שרואה בארוע טרור קטלני הזדמנות לחיים חדשים; הורים המתמודדים עם מחלה קשה ואשפוז של בנם התינוק; ועוד.

למרות הקוים המשותפים בין הסיפורים, כל אחד מהם עומד בפני עצמו, וכל אחד מהם מתאפיין באופן מרשים בסגנון שונה. כולם נוקבים, כתובים בחיות ובבהירות, והקובץ כולו מומלץ.

The Little Indians – Sherman Alexie

חרגול

2005 (2003)

תרגום מאנגלית: ליה נירגד

ב-30 בספטמבר 1519, בעיצומו של עידן התגליות, יצאו מספרד חמש ספינות, ובהן כמאתים ושבעים אנשי צוות, בפיקודו של פרדיננד מגלן. כמעט שלוש שנים אחר כך, ב-6 בספטמבר 1522, שבה אחת מהן, חבוטה ומתפוררת, ועל סיפונה שמונה-עשר איש מותשים ומורעבים. מגלן לא נמנה עימם, אבל חזונו בדבר מציאת המעבר המערבי להודו הוגשם. במרץ 1522 השלימו שני בני אדם לראשונה את הקפתו המלאה של העולם, גם אם לא בהפלגה רצופה אחת: מגלן, שהשתתף בעבר במסעות מפורטוגל לאיי האוקינוס ההודי וחזרה, מצא כעת את מותו באותם איים, אליהם הגיע הפעם ממזרח, ועבדו אנריקה, שנחטף מסומטרה לפורטוגל, שב עם אדונו אל מקום הולדתו. גם אם מיצרי מגלן לא הפכו לנתיב רב חשיבות, ההפלגה ההרואית היוותה פריצת דרך בהכרת האדם את עולמו, ומגלן נמנה עד היום, בצדק, עם גדולי המגלים ופורצי הדרך.

שטפן צווייג סוקר את חייו ואת פועלו של מגלן בביוגרפיה שהיא, כרגיל אצלו, אישית ונובעת מהערצה. יחד עם זאת, בניגוד לביוגרפיות האחרות שלו שקראתי – לדוגמא, זו של בלזאק, שאותה כתב מוכה סנוורים מהערצה – כאן הוא שומר על אובייקטיביות יחסית, ומעביר ביקורת על גיבורו כשיש לכך מקום (גם אם הוא מוצא לו הצדקות). הוא מספר על חייו כחייל פשוט וכקצין, שהוכיח את אופיו כשהציל חבר שנקלע לסכנת חיים, וכשהתנדב, למרות מעמדו כיליד אצולה, להשאר עם החיילים הפשוטים לאחר שספינתם עלתה על שרטון והקצינים האחרים בחרו להציל קודם את עצמם. הוא מתלווה אליו כשהוא מנסה לשכנע את מלך פורטוגל לתמוך בחלומו למצוא את הנתיב המערבי להודו, וכשהוא נדחה ומתייאש ובוחר למצוא תמיכה אצל המלך היריב בספרד. כאן פותח צווייג את השאלה האם דינו של המהלך הזה להחשב כבגידה, ובצר לו קובע כי "האדם היוצר כפוף לחוק אחר, נעלה יותר, מאשר חוק הלאום", אמירה צווייגית אופיינית, שלמרבה השמחה אין עוד כמוה בספר. הסופר אינו מגנה את הקברניטים הספרדים שמרדו במגלן הפורטוגלי, ולמעשה מצדיק את מניעיהם שנבעו מאחריות כלפי המלך ששלח אותם וכלפי אנשי צוותם. הוא עומד על יחודו של מגלן, שבזכות אופיו העיקש והדקדקן התמיד במשימה שהציב לעצמו, ובזכות סבלנותו וסובלנותו לא נקשרו בשמו מעשי אכזריות כגון אלה שאפיינו מגלים וכובשים אחרים. לעג הגורל הוא שלמרות שהקפיד על התפשטות בדרכי שלום בלבד ועל הימנעות מאלימות, הגיע לסוף דרכו ולסוף חייו בפעולה מלחמתית נגד אי סורר, שאותו ביקש להעמיד על מקומו כדי לבצר את מעמדו של מלך משתף פעולה.

מעניין לגלות שחזונו של מגלן התבסס על טעות. בהתבסס על מסמכים סודיים הוא היה בטוח שקיים מעבר, ושמקומו ידוע לו, אך התברר שהמידע היה שגוי, ומי שסיפק אותו טעה לראות בריו דה לה פלאטה, הנהר העצום, פתח למעבר לאוקינוס השקט (שמו של האוקינוס ניתן לו על ידי מגלן עצמו). צווייג מתחקה על מקורות המידע, ומגיע משום מה למסקנה המופרכת שמגלן ניכס לעצמו תגלית קודמת, גם אם שגויה. מסקנה משונה, בלשון המעטה, שהרי כך מתקדם המדע ונצבר הידע, נדבך על נדבך.

התיעוד של המסע הושמד בחלקו הגדול. קשה להניח שמגלן לא ניהל יומן, אך פרט למסמך אחד לא נותר דבר מכל מה שכתב. צווייג משער שסבסטיאן דל קאנו, האיש שפיקד על ויקטוריה, הספינה היחידה שחזרה, השמיד את היומן, כדי לא לחשוף את חלקו במרד נגד מגלן (צווייג מביע מרמור על הכבוד לו זכה דל קאנו – כבוד מוצדק, לדעתי, לאור המסע ההרואי שהוביל – ועל דחיקת זכרו של מגלן, אך ההיסטוריה גמלה לאחרון). יתכן שגם ידם של מורדים אחרים ששבו (אחת האניות ערקה ממש לפני היציאה מן המעבר, המוכר כיום כמיצרי מגלן, אל האוקינוס השקט) היתה במעל. אנטוניו פיגפטה, איטלקי שנלווה אל המשלחת ותיעד את קורותיה מדי יום ביומו, מסר את יומנו למלך, ולא קיבל אותו חזרה. מאוחר יותר פרסם תקציר שלו, כך שחלק מן המידע אבד.

תיאור המסע הוא, כמובן, לבו של הספר, אך צווייג מרחיב גם באשר לרקע הפוליטי והחברתי של התקופה. אחת התופעות המעניינות היא הקלות שבה ניכס לעצמו העולם האירופי את שאר העולם. האפיפיור סימן קו לאורך כדור הארץ, וקבע כי מה שיתגלה ממערב לו ישתייך לספרד, וממזרח לו לפורטוגל. וכך יצאו לדרך חוקרים וסוחרים וחיילים וכמרים, ובלבם הבטחון כי העולם השתייך להם בזכות. צווייג מגניב אל תוך הטקסט את המשפט הביקורתי המיתמם הזה, כשהוא מתאר את הילידים באיי מריאנה, חסרי תפיסת הרכוש הפרטי, הנוטלים את חפציהם של המלחים: "עובדי האלילים התמימים האלה תוקעים פריט נוצץ בשערם באותה טבעיות שבה הספרדים, האפיפיור והקיסר הכריזו מראש שכל האיים החדשים האלה, על יושביהם והחיות שבהם, יהיו מעתה קניינו החוקי של המלך הנוצרי מכל המלכים".

מסעו של מגלן הניב תגליות רבות, ביניהם, כמובן, מיצרי מגלן, וגם ענני מגלן, אישוש היותה של הארץ כדור, הוכחה לסיבוב כדור הארץ סביב צירו, קיומם של בעלי חיים בלתי מוכרים ועוד.  

הספר תורגם לראשונה ב-1951 על ידי יצחק הירשברג בהוצאת בקר תחת השם "מאגלאן, האיש ופועלו". בשל הזמן שחלף והיעלמותו של הספר מן המדפים, טוב עשתה הוצאת מודן שהוציאה לאור מחדש את הביוגרפיה הממצה והמחכימה הזו בתרגומה הנאה של ליה נירגד.

Magellan, der Mann und seine Tat – Stefan Zweig

מודן

2021 (1937)

תרגום מגרמנית: ליה נירגד

שם מלא: סיפורו של ניצול שנסחף עשרה ימים בים על גבי רפסודה, בלי מזון ובלי מים, היה לגיבור לאומי וזכה לנשיקות פיהן של מלכות היופי והתעשר בזכות הפרסום, ואחר כך הוקע על ידי הממשלה ונשכח לעד

"סיפורו של ניצול" ראה אור לראשונה בהמשכים ב-1955 בעתון אל אספקטדור בבוגוטה. לואיס אלחנדרו ולסקו הגיע אל מערכת העתון, בו עבד גבריאל גרסיה מארקס, והציע למכור את סיפורו. מכיוון שהסיפור – הישרדותו על רפסודה בלב ים במשך עשרה ימים – כבר פורסם, העורך מצא לנכון לדחות את ההצעה, אבל בהשראה של רגע חזר בו. הכתיבה הוטלה על מארקס, והלה מצא עצמו מרותק לפרשה, הן בשל כושרו הסיפורי של המלח, והן משום שבשיחותיו אתו נחשפו פרטים חשובים שלא פורסמו קודם לכן. הסיפור פורסם בעתון בגוף ראשון תחת שמו של ולסקו, וב-1970 ראה אור כספר תחת שמו של מארקס.

בפברואר 1955, אחרי שהות של חודשים רבים בארצות הברית לצורך שיפוצים, יצאה משחתת חיל הים של קולומביה לדרכה חזרה הביתה. במרחק של שעתים מן החוף נסחפו מספר מלחים מן הסיפון. כולם למעט ולסקו טבעו. התמזל מזלו של ולסקו והוא הצליח לעלות על רפסודה, שאולי נסחפה מן המשחתת ואולי הושלכה במתכוון כדי לאסוף ניצולים. איתרע מזלו והרפסודה לא היתה מצוידת באמצעי הישרדות כלשהם למעט משוטים, ששניים מהם נעלמו כשהרפסודה התהפכה, ואחד מהם נשבר בלסתותיו של כריש. במשך עשרה ימים נסחף ולסקו ללא שליטה תחת שמש קופחת, בלי מים לשתיה, כשהמזון היחיד שבא אל פיו היה נגיסה מדג שתפס בקושי ונגיסה משחף שלכד. ביום העשירי, כשהחוף נגלה לעיניו, קפץ למים ושחה אליו בשארית כוחותיו. האיש, שמותו נחשב וודאי, ותפילות אשכבה כבר נאמרו לכבודו, שב אל החיים.

הסיפור הרשמי טען שמזג אויר סוער גרם לנפילתם של המלחים אל המים. המציאות היתה שונה: המשחתת, שלא היתה אמורה לשאת מטען אזרחי, נשאה מטען עודף של סחורות מוברחות. המטען, שלא נקשר כיאות, היטה את הספינה על צדה, ובכך גרם לנפילה, ואחר-כך מנע מן המשחתת לתמרן כדי להצילם. יתרה מזו, המשחתת לא היתה מצוידת כנדרש בסירות הצלה מאובזרות. את המציאות הזו ביקש המשטר הדיקטטורי בקולומביה להסתיר, אבל הסיפור המשותף של ולסקו ושל מארקס חשף אותה. התגובה היתה מיידית: ולסקו סולק מן הצי, העתון צונזר ואחר כך נסגר, ומארקס יצא לגלות בפריז.

"אף פעם לא עלה בדעתי שאדם יכול הפוך לגיבור בגלל שהעביר עשרה ימים על רפסודה ועמד ברעב ובצמא. לי לא היתה ברירה אחרת", כך אומר ולסקו, אבל גם אם אין כאן גבורה, תושיה וקור רוח בהחלט ישנם. ולסקו מספר אמנם בכנות על פחדים – מהחושך, מהשמש, מכרישים, מאיבוד השפיות – אבל בתושיתו עשה את המיטב כפי שלמד והוכשר. מכיוון ששמר רוב הזמן על צלילות, הוא מסוגל לשחזר את קורותיו יום אחר יום, לתאר את רגשותיו, את תקוותיו וגם את יאושו, ולהעלות במלים את מראה הים האינסופי על גווניו ועל חיותו.

בחינניות רבה חותם מארקס את המבוא לספר במלים הללו: "הוא נראה לי ראוי בהחלט לפרסום, אבל לא לגמרי ברור לי מה הטעם בכך. מדכא אותי שהמו"לים אינם מתעניינים כל כך באיכותו של הטקסט אלא בשם שחתום עליו, שלצערי הרב זהה לשמו של סופר מצליח. אם הוא מתפרסם עכשו כספר זה משום שאמרתי כן בלי לחשוב הרבה, ואני אדם שאצלו מילה זאת מילה". אני, לעומתו, שמחה על הספר. הסיפור הפוליטי שסביבו מעניין, ויותר מכך סיפור ההישרדות המסופר בחיוניות רבה ובכשרון. מומלץ בהחלט.

 

Relato de un Náufrago – Gabriel Garcia Márquez

עם עובד

2020 (1955)

תרגום מספרדית: ליה נירגד