ב-7 ביולי 1943 עלה מצפה רביבים על הקרקע בנגב, הישוב היהודי הדרומי ביותר בזמנו. הקבוצה שיועדה לאכלס את המקום התגבשה מספר שנים קודם לכן מיוצאי גרמניה ומישראלים בני עדות המזרח, והתגוררה במושבה ראשון לציון. מכיוון שהקמת ישוב של ממש באותה תקופה היתה אסורה, רביבים הוגדר כמצפה – אחד משלושה שהוקמו באותם ימים בנגב – שעיסוקו מחקר חקלאי. סמוך למיקומו של המצפה מצוי כיום קיבוץ רביבים.

יונת ואלכסנדר סנד, חברי הקיבוץ (אלכסנדר נמנה עם ראשוני המצפה), מתארים בספרם את השנים הראשונות של המקום מיום העליה ועד קרבות מלחמת העצמאות. לצורך היצירה הספרותית נקרא המקום אילתה, שמות האנשים אינם אמיתיים, אבל תיאור המצפה, הסביבה בה פעל, ההתנסויות הקשות שבהן עמד, ויחסיו עם השכנים הבדווים, שמצד אחד מכרו ליהודים אדמות ומצד שני תקעו מקלות בגלגלי ההתישבות, נאמנים למציאות. כמה מן הדמויות קל לזהות – ושמחתי להכיר – כמו דב קובלנוב, שעסק בבעיות מים בכל רחבי הארץ, כולל תכנון מפעל לאגירת מי שטפונות במצפה רביבים. גם את שני הכותבים אפשר לזהות בדמותו של המתיישב שיצא אחרי מלחמת העולם לטפל בפליטים ובדמותה של האשה שעלתה אתו לארץ והצטרפה למצפה.

הסופרים עוסקים בחזון, באמונה, בתקווה למדינה, בהמשכיות הדורות, ויחד עם זאת פורטים את האידאולוגיה לבני אדם. חלקם חולמים, חוזים, חלקם מעשיים. אחדים אחוזי להט ציוני, אחדים הרפתקנים. ישנם עקשנים הנאחזים בקרקע הבוגדנית, וישנם המחפשים את עתידם במקומות מתמסרים יותר. יש אהבות ויש סכסוכים, יש מקבלי סמכות ויש אינדיבידואליסטים.

אחד מפרקי הספר, הכתוב כיומן, מתאר את שנותיה של הקבוצה בראשון לציון, שנות ההמתנה לעליה לקרקע, שנים של גיוס למשימות מחוץ למושבה, שנים שבהן חלק מן האנשים "ערקו" לפלמ"ח. כשהגיעה השעה להקים את המצפה מנה כוח החלוץ הראשון שלושה אנשים בלבד. אחר כך גדלה אוכלוסית המקום לשמונה אנשים. מרבית האנשים נותרו בינתים ב"עורף".

"- הנחנו שיעלה לכאן כוח, לפחות עשרים וחמישה איש. והנה תובעים המוסדות שנהיה כאן רק שמונה. נימוקים תקציביים. אני מסביר: אנחנו רחוקים מאה קילומטרים מישוב צפוף, מצפה אל-גבול שלושים קילומטר מכאן, וגם המצּפה החדש העומד לקום מזרחה לבאר־שבע יהיה מרוחק כארבעים קילומטרים מאתנו; הננו הישוב הדרומי ביותר בארץ, ללא קשר־עין…

– נו, ומה הם עונים?

– אנחנו יודעים, אבל עם עני אנחנו, בערך כך".

עיקר עיסוקם היה נסיון להניב תוצרת חקלאית מן הקרקע היבשה. העדר גשמים סדירים, חוסר בתשתיות שיטפלו במי שטפונות, סופות אבק המכסות כל – כל אלה ועוד הניבו בעיקר כשלון אחר כשלון. פרט לתחושת השליחות, ואולי גם תחושת האין ברירה, יכלו לשאוב עידוד גם מחורבותיה של שבטה, שהעידו שקיום ישוב משגשג במדבר הוא בגדר האפשרי.

סיפורי החלוצים, שהגיעו חלקם מחיים נוחים, או לפחות מחיים שאינם כרוכים בעמל פיזי מפרך, אינם חדלים להרשים אותי, גם כשמתבוננים בתמונה הכוללת, וגם כשמתיחסים להיבטים האנושיים-אישיים. אחד האנשים מסביר את השינוי המהותי בחייהם כשהוא מדמה את החבורה לדף נייר מגולל: "היינו מגוללים יותר מדי זמן בכיוּון אחד. יותר מדי עם־הספר, יותר מדי כשרונות אינטלקטואליים. וצריך להתישר, וצריך שיהיו בינינו אנשים המוכנים לקבל עליהם את ההיפוך הזה, וצריך להזכיר לאחרים שהוא איננו סופי, שאיננו התכלית האחרונה, ושאסור לשכוח לַישר אותנו מחדש".

"אדמה ללא צל" הוא ספר מרתק, המשלב יחדיו היסטוריה וסיפורים אישיים. במקור הוא נועד להנציח את אחד-עשר אנשי רביבים שנפלו במלחמת העצמאות, אך הוא הורחב לכלל יצירה מקיפה המנציחה את השנים הראשונות המאתגרות ואת האנשים שעסקו במלאכה.

"כן, נו, מה לספר לך? טוב, ראשית תגיד להם, לקוראים, שאין אנו גיבורים המקריבים חייהם למען… למען… איך קוראים לזה? זה כתוב בכל חוברות התעמולה. אנו גם לא אסירים במדבר. אתה מבין, צריך לישב את הנגב, נו הרי מישהו מוכרח לעשות זאת, ובכן, הוטל עלינו. אילו הוטל על הקוראים שלך, או על אלה שבאת אתם, היו ודאי מקללים את יומם, לא? ובעינינו זה אפילו מוצא חן, משּונה, לא? זאת אתה יכול לרשום. גם כאן יפה, רק צריך לדעת לגלות זאת. יש כאן לילות עצומים. נו, ועושים משהו. זה נכון. פעם יאמרו: כשאלה התחילו היה כאן מדבר. תציע לקוראים שלך שיתארו להם את… נו, נאמר את הסטיספקציה שלנו אז. ובינתים קצת לא נוח, אבל אתה יודע, נעורים ועוד. את זה כבר תוסיף בעצמך".

הספר מצוי באתר פרויקט בן-יהודה.

ספרית פועלים

1968