ב-1948 שהו בביירות כמה מאנשי המחלקה הערבית של הפלמ"ח. הימים ימי קרבות יום העצמאות, התקשורת עם הארץ מקוטעת. ללא ארגון מבוסס שיכול לגבות אותם במקרה שייחשפו, ללא מידע מלא על הכרזת המדינה ועל מהלך הקרבות, ללא תורת ביון מסודרת וברורה, בקרב ציבור חשדן – הסוכנים עסקו באיסוף מידע, בתכנון פעולות ובסיוע לביצוען. מתי פרידמן אינו מתיימר לכתוב את ההיסטוריה של המחלקה. הוא מספר עליה דרך קורותיהם של ארבעה מן האנשים באותן שנים, ומציב את הסיפור בהקשר של התהוות החברה הישראלית. שלושה מגיבורי הספר – גמליאל כהן, יעקובה כהן ויצחק שושן – האריכו ימים ושירתו בזרועות המודיעין לאורך שנים, אך עלילותיהם נותרו עלומות מן הסיבה הפשוטה, והמשמחת, שלא נתפסו. הרביעי – חבקוק כהן – נהרג ב-1951 כשהלך לפגוש סוכן ירדני ונקלע למארב.
ראשיתה של המחלקה ב-1943 בצורך להחדיר סוכנים אל הציבור הערבי בארץ-ישראלי, כדי לחשוף את תכניותיו כלפי האוכלוסיה היהודית. לא ניתן היה להסתפק בסממנים החיצוניים כמו לבוש ושפה. נדרשה היכולת להשתלב ממש, להפגין את כל הניואנסים הדקים המבחינים בין יהודי למוסלמי, בין ערבי ארץ-ישראלי לערבי ממוצא אחר. עולים מארצות ערב, או בנים למשפחות שמוצאן משם, התאימו למשימה. לכל אחד מן הארבעה, ולמעשה לכל אחד מאנשי המחלקה החדשה, היה סיפור חיים מורכב משלו. חלקם ביקשו להשתלב בפלמ"ח האגדי, חלקם נענו לקריאה למרות ששאפו להבליע את יחודם על רקע החברה האשכנזית ברובה, ולא ששו לשוב ולהבלע בזהות הערבית. אנשי הפלמ"ח כינו את המחלקה "השחורים", השם הרשמי שונה ל"השחר". המתגייסים עצמם בחרו במונח "מסתערבים", כשמו של הכינוי "מוּסְתערבּים" שהעניקו מגורשי ספרד, שהשתקעו בארצות ערב, ליהודים המקוריים שנדמו ביניהם לערבים.
פרידמן מתאר את הווי המחלקה, את ההכשרה המקיפה שהעניק למתגייסים המורה סמעאן (שמעון סומך), את המבצעים בהם השתתפו, כמו פיצוץ משאית תופת שתוכננה לבצע פיגוע בחיפה היהודית וההתנקשות בשייח' נימר אל-ח'טיב, ואת פעילותם היומיומית לאיסוף מידע. לקראת סיום המנדט הבריטי, כשעיקר הסכנה נבע מצבאות ערב המתכננים לפלוש, נדרשו אנשי המחלקה להישתל במדינות שסביב ישראל. התחנה בביירות אספה מידע על תכניותיה של לבנון, על הלכי הרוח של המנהיגים ושל העם, ועל תנועות הצבא, והשתתפה במבצעים כמו הנסיון להטביע את היאכטה "איגריס", שהיתה בעבר ספינתו של היטלר, וכעת היתה מיועדת להפוך לספינת קרב.
על פעילותה של המחלקה, ועל פעילותם של הארבעה, אפשר לקרוא רבות ברשת. מעלתו של הספר היא בהיבט האנושי. פרידמן נכנס לראשם של אנשים שחוו מהפכים בחייהם, הגיעו לחברה שראתה בהם חריגים, וסיכנו את חייהם על בסיס יומי. לצד ההרואיות והמסירות הוא מספר על רגעי שבירה ועל התנהלות בלתי מקצועית, אם משום העדר תורת ביון מסודרת, ואם משום היותם בני אדם על קשייהם ומכאוביהם. כך, לדוגמא, אחד מן הארבעה קם יום אחד ובלי להודיע נסע לחלב, עיר הולדתו. אמו נפטרה בעודו ילד, אביו נפטר שנים אחרי שהבן גנב את הגבול לישראל, ובחלב נותרה רק אמו החורגת, אבל הדחף לשוב את מחוזות ילדותו, אולי לאשר את זהותו, כפי שפרידמן מציע, היה חזק ממנו. פעמים אינספור התעוררו כלפיהם חשדות, הם נדרשו לאלתר, להציל את עורם בהבזק של תושיה, לעזוב בתוך רגע את מקומם ולמצוא מקלט בטוח יותר. שישה מאנשי המחלקה נתפסו במהלך פעילותם, מקום הקבורה של ארבעה מהם אינו ידוע. הסוכנים ומפעיליהם למדו את התורה תוך כדי תנועה, משכללים את אופן הפעולה, מנסחים כללים. כל מה שנלמד שם הפך לגרעין של הביון הישראלי בשנים הבאות.
בזכות הדיווחים של אחד המושתלים בקרב הציבור הערבי בחיפה, הספר מספק גם מבט מן הצד של החברה הערבית על הארועים שהובילו לבריחה ההמונית מן העיר. המחלקה, מצדה, החליטה לנצל את זרם הפליטים כדי להעביר סוכנים למדינות ערב. גמליאל, חבקוק ויצחק הגיעו באופן זה ללבנון.
בספר משולבות תמונות רבות, וטוב שכך. הן מעניקות פנים לסיפור וממחישות את הטקסט.
הספר מרתק ומחייה יפה את התקופה ואת אירועיה. פחות התלהבתי מן הנסיון של פרידמן לייצר אמירה סוציולוגית על פניה של החברה הישראלית אז והיום ועל השתלבותה במרחב המזרח-תיכוני. הוא שב ועוסק ביוצאי אירופה מול יוצאי מדינות ערב, ואם כי אין להכחיש את קיומו של הקונפליקט, הטיפול שלו בו הוא שטחי למדי בעיני. מכל מקום, היבט זה של הספר אין בו כדי לגרוע מעוצמתן של הדמויות ומן ההרואיות המרשימה של מעשיהן. זו, אגב, היתה גם התרשמותי מספר קודם שלו, "תעלומת הכתר" – תחקיר מעמיק וסיפור מעניין ומאיר עיניים, אבל מסקנות פרטיות לא משכנעות.
השיר "מעבר לנהר" היה אחד החביבים על החבורה בעת הקומזיצים המפורסמים. להקת הנח"ל שחזרה אותו ברוחה של החבורה – שיר רוסי בן המאה התשע-עשרה, למלים עבריות של שאול טשרניחובסקי, ובעיבוד מזרחי שהעניקו לו אנשי המחלקה.
ספר מרתק ומומלץ.
Spies of no Country – Matti Friedman
דביר
2020 (2019)
תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן
סקירות ספרים 