כותרת משנה: ה' באייר תש"ח (14.5.1948) – הדרמה המופלאה של הקמת המדינה
"בוודאי, לא קשה לחייך כעת על האמונה ההיא, ולהטיל ספק בחלום שהמדינה תוכל לפתור הכל, ולא קשה להוכיח עד כמה היו עיוורים, ותמימים ואולי רק מדוכדכים לבלי שאת, ועד כמה היו פזיזים להאמין ואולי גם פתטיים, ואיך שכחו את המציאות ואת גבולות הדמיון ואת תחומי הריאליות, כשם שהתעלמו מן התביעה הפלסטינית שבצדם ומכל מציאות המזרח התיכון, או מאכזריות חוקי הכלכלה שאינם נמסים מן המילה מדינה, וגם לא התפלספו על המדינה שאיננה אלא כלי, והכל תלוי בידי מי ולאן, ועוד ועוד – אבל אלה היו שתיים-שלוש השנים שלא שאלו שאלות ושהעולם כולו התקפל והיה לתביעה אחת, לרצון אחד, ולאמונה אחת מסונוורת אור גדול, ואיך כל-כולו של אדם אחד ושל עם אחד התקפלו אז לנקודה האחת – מדינת היהודים. רגעים כאלה אינם קורים אלא אחת בחיי עם, פעם בהיסטוריה ובוודאי בחיי אדם, ובין אם הייתה זו התשובה הנכונה לגמרי או לא – הרגע הזה כשכל העולם התקפל עד לנקודה רושפת זוהרת אחת, ואיש קטן אחד היה רץ לפניהם ומניף ידיו וקורא לבוא וכולם אכן הם באים-רצים אחריו ורבים מהם לא ירוצו עוד – מי שהיה שם לא ישכח עוד איך הייתה לו בחייו הפעם האחת ההיא, הפעם ההיא כשכל הכל כולו היה דבר אחד" (ס. יזהר)
ביום שישי, ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, בשעה 16:00, זמן קצר לפני פקיעת המנדט הבריטי, במוזיאון התל-אביבי שבבית דיזנגוף בשדרות רוטשילד 16 בתל-אביב, הכריז דוד בן-גוריון על הקמת המדינה. היה זה, כפי שתיאר ס. יזהר בציטוט שלמעלה, רגע חד-פעמי. צניעות ופשטות אפיינו אותו, ואף הדגישו את חשיבותו, כפי שכתבו אודותיו כתבים בעיתוני התקופה ואנשים שנכחו בו: "הפשטות שמסביב הוסיפה הוד לא ישוער"; "תבוא שעה ונדע להעריך את גודל הצניעות, שבה הכריז עם לוחם על מדינתו, על משאת נפשו שנתקיימה"; "ללא מליצה, ללא טקס חגיגי, במעשים ערוך המעמד, שהוא כולו מחייב וחדור אחריות". בן-גוריון עצמו, בענייניות אופיינית ובריאליזם מפוכח, כתב אותו ערב ביומנו: "בארבע אחה"צ הוכרזה העצמאות היהודית והוקמה המדינה. גורלה בידי כוחות הבטחון".
מרדכי נאור ליקט ממקורות רבים את סיפורו של אותו יום מזויות שונות, ואף הוסיף מאמרים מרחיבים. הספר, שנפתח בנוסח ההכרזה בעברית ומסתיים בתרגומים לאנגלית ולערבית, משלב יחדיו ארועים כמו תיאור יומו האחרון בארץ של הנציב הבריטי בסיומו הפורמלי של המנדט; פרטים טכניים בארגון הטקס בהתראה של עשרים וארבע שעות תוך שמירה על חשאיות; דיווחיו של הקונסול האמריקאי לממשלתו והערכותיו לגבי המלחמה הצפויה לפרוץ; ניסוח ההכרזה וההצבעה על עצם קיומה; ביוגרפיות של החותמים על המגילה כולל אלה שנותרו בירושלים הנצורה וחתמו ימים רבים אחר כך; התחושה באותו יום בקרב הכוחות הלוחמים; הפעילות בארצות-הברית ובאו"ם להשגת הכרה במדינה החדשה; מקומה של ההכרזה במרקם החוקי והחברתי במדינה; נפילת גוש עציון והתחנה בנהריים באותו היום ממש; ההתיחסות לארוע בעיתונות הישראלית ובעיתונות היהודית בתפוצות; ועוד ועוד.
בלטה בעיני יותר מכל העובדה שלמרות חילוקי הדעות, והיו אינספור כאלה, היתה תחושה עזה מאוד של אחדות. הדבר בא לידי ביטוי הן בבחירת מקום ההכרזה – כזה שלא יהיה מקושר למפלגה כלשהי או לאמונה דתית – הן בתמיכה הציבורית הגורפת שהביעו אישים מכל קשת העמדות, והן ברשימת החותמים על ההכרזה שכללו נציגים רוויזיוניסטים וקומוניסטים, שבשאר הימים לא נמצאו בכפיפה אחת עם "אנשי שלומנו". זאב שרף, שריכז את כל ההכנות לכינונם של מוסדות השלטון והמשפט, העיד כי "הוויכוח [על הנוסח ועל ההיערכות ליום שאחרי] התנהל באותה רוח שאפפה את הכל – רוח של אחדות גדולה, סבלנות וכיבוש היצר".
מרדכי נאור, בצרפו יחד ארועים גדולים ופרטים קטנים, מהלכים מדיניים והתארגנות לוגיסטית, מיטיב ליצור תמונה של יום מרטיט, שעוצמתו וחשיבותו עודם אתנו.
מומלץ מאוד.
ספרית יהודה דקל
2014
סקירות ספרים 