תגית: משפחה

פרגוס בן השבע-עשרה אינו עומד בציפותיו של אביו, הקולונל בדימוס. הנער הוא תולעת ספרים, תלמיד טוב, צנוע, נעדר דחפים תוקפניים. הוא מזכיר לאביו את אשתו המנוחה, הרוחנית והעדינה, אבל התכונות שנשאו חן בעיניו אצלה אינן הולמות לדעתו את הגבר שפרגוס אמור להיות. מכיוון שהאב, למרות אכזבתו, אינו מעוניין להעמיס על בנו יותר מכפי שיש ביכולתו לשאת, הוא נוטה להסכים לדעת מוריו לאפשר לו שנה של השכלה כללית ולא לשלוח אותו בינתים לפנימיה צבאית. יחד עם זאת, כשהוא עומד לעזוב את ביתם למשך שבועות מספר, כדי לבלות בירח דבש עם אשתו השניה, הוא מבקש מפרד, הנהג המשמש את המשפחה, לאמן את הנער ולהחדיר בו רוח לחימה.

המפגש בין הנער הענוג והנהג המסוקס, הבי-סקסואל, הנוטף גבריות מוחשית כפי שהקולונל תופס אותה, נושא כבר מתחילתו, מבלי שהנער מודע לכך, מתח מיני. לא במקרה התייחס ל"פ הארטלי ליצירה כאל הרומן ההומוסקסואלי שלו, והתלבט אם לפרסמו תחת שמו האמיתי, שמא יזיק לתדמיתו. אבל להתבונן בספר מן הזוית הזו בלבד מצמצם אותו שלא בצדק, גם אם הסופר עצמו בחר בחדר הסגפני והגברי שבו התקיימו המפגשים בין השניים כשם היצירה.

במידה רבה "חדר האוכפים" הוא סיפור התבגרות. פרגוס, בתפר שבין ילדות לבגרות, בין החממה המוגנת לחיים מחוץ לה, פוסע ממציאות אחת אל אחרת. הישארותו לבדו במחיצת הנהג מעמתת אותו עם הפערים המעמדיים ביניהם. ההשוואה בין גופו החלש לגוף המטופח של פרד גורמת לו להרהר בפער שבין חיי השכלה לחיי עמל. ההסתודדויות של פרד עם אחת המשרתות מספקות לו הצצה אל חיי האישות של המבוגרים. יחסה הדו-משמעי של אמו החורגת הצעירה כלפיו גורם לו בלבול. ובשוליים מתקיים דיון על גבריות, על יחסים בין המינים, על נישואים ועל קשרים בתוך המשפחה. אין אנשים רעים בסיפור, יש כוונות טובות, יש אי-הבנות, וכפי שפרגוס המסתחרר בין כולם אומר, "אף אחד לא אשם". אבל מישהו נופל קורבן ובנופלו נוצרת מפולת.

הארטלי, לטעמי, מאכיל מדי בכפית את הקורא, מפרש מדי את ההתרחשויות. למרות זאת, שפע הנושאים ועומק הרגש שבספר הצנום הזה מכסים על הליקוי הסגנוני, וכדאי לקרוא אותו בקריאה חוזרת, כשסופו ידוע, כדי לראות כיצד הסיפור הולך ונטווה אל שיאו.

The Harness Room – L.P. Hartley

אפרסמון

2022 (1971)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

כצלה, המספרת את סיפורה בגוף ראשון, אינה סומכת על זכרונה. את כל פרטי היומיום שלה, בעיקר אלה הקשורים ליחסיה עם בני משפחתה, היא מתעדת בכתב, למקרה שתישאל אודותם. שמונה-עשרה שנים קודם להווה של הסיפור השאירה לרגע את בנה התינוק בעגלה מחוץ לחנות בגדי ילדים למספר דקות, וכשיצאה מצאה את העגלה ריקה. מאמציה לזכור תחת חקירה את שארע בכל דקה ובכל שניה גורלית גרמו לה לשנות גרסאות ולתהות בסופו של דבר איך בדיוק השתלשלו הארועים. "כבר לא ידענו מה מהם אמת, כי כל פעם היה לך סיפור אחר", אומרת לה גיסתה לשעבר. לחובתה עמדה העובדה שהטיפול בתינוק היה בעבורה מעמסה קשה, שאותה מילאה מתוך תחושת מחויבות אך ללא יכולת לגייס אהבה כלפי הפעוט. חשדו בה שרצחה את הילד, שארגנה את חטיפתו, שהזניחה אותו. השנים שעברו מאז לא הקהו את הטראומה, וכצלה נותרה במידה רבה מנותקת מעצמה. היא מתקיימת מעבודות ציור, שאינן דורשות ממנה להיות במגע עם בני אדם, חיה על כדורי הרגעה ועל ממריצים לסירוגין. היא אפילו מזדהה עם השם השנוא כצלה, שהודבק אליה כילדה, ומרגישה זרה לשמה האמיתי.

הספר נפתח בשני ארועים שמטלטלים את כצלה. אורי, אחיה הצעיר ממנה בשנתים, מתאבד, ואחותה טוענת שלפני מותו ראה את הילד מדגמן בחלון ראווה. היא תיאלץ לתמרן בתוך סבך של שקרים ושל הטעיות כדי לגלות האם הנער הוא אכן הילד האבוד, ואולי תגלה סוף סוף מה בדיוק קרה באותן דקות גורליות ששינו את חייה. אחיה, האדם היחיד שעליו סמכה, למרות שגם ממנו התנתקה, איננו, ולאף אחד אחר אינה יכולה להאמין.

נדמה כי נקודת השבר של חייה היא היעלמות הילד, אבל שורשי הטראומה נעוצים בילדותה, שנים קודם לכן. כשהיתה כבת תשע מתה אמה רחל. זמן רב עבר בטרם גילו כצלה ואורי, כשהתחבאו במקומם הקבוע תחת השולחן, שם ריתק הילד את אחותו בסיפורי בדים, כי רחל התאבדה בשל דכאון ממושך. הסיפור כולו מתנקז שוב ושוב אל הארוע היחיד המכונן הזה, אל האם שילדיה מתקשים לזכור. הפחד של האב מהנחלת הדכאון לילדיו, החיבור עם משפחתה של אשתו השניה בביתה של הראשונה, הקושי של כצלה לאמץ את חווית האימהוּת, ההתאבדות של אורי שסיסמת המחשב שלו היא תאריך התאבדותה של אמו. "אני בטוח שזה שיר עליך", אמר אורי לכצלה בהתיחסו ל"בית חם". ילדה רוצה רק בית חם, שרה עפרה חזה, הזמרת האהובה על כצלה. אבל בית חם מעולם לא היה לה.

הדמויות כולן מוצגות מנקודת מבטה של כצלה, שבגלל התנודות במצבי רוחה, ולמרות התיעוד האובססיבי, היא אינה עדה אמינה. כתוצאה מכך הדמויות, כמו העלילה כולה, מתעתעות, לא חד משמעיות או חד מימדיות. לקורא מוענקת החירות לבחור במה להאמין, ולנסות לשפוט את מעשיהן, שגם למחרידים שבהם פנים לכאן ולכאן. למרות שקשה להפריד אמת ממשאלת לב מכל הפרטים שהיא מספקת, כצלה היא דמות מכמירת לב, שנקלעה לסיטואציה בלתי אפשרית והתקשתה להחלץ. היא מעניקה לעצמה סצנה מתוקה ועתירת תקווה לסיום, וגם אם היא עושה רושם של חלום אי אפשר שלא לאחל לה שתתגשם.

אורן גזית טווה בכשרון סיפור מורכב, מותח ונוגע לב, והספר מומלץ מאוד.

 

שתים בית הוצאה לאור

2022

סעיד, המספר את העלילה בגוף ראשון, שב מארצות-הברית לביקור בארץ. שבע-עשרה שנים עברו מאז התנתק לחלוטין ממשפחתו בטירה, אך כעת הוא נענה לקריאתו של אביו המאושפז במצב קשה. בבית באילינוי נשארים אשתו פלסטין, שאיתה הוא מקיים מערכת יחסים מנוכרת ויוצאת דופן, ושלושת ילדיהם. מה גורם לאדם, הקשור בכל נימי נשמתו לנוף ילדותו, לקום ולעזוב? כיצד נקלע למצב שבו הוא ואשתו כמעט ואינם מדברים, ואת לילותיו הוא מעביר בדירה נפרדת? הגורמים לכל אלה ייחשפו בהדרגה.

למרות המבנה הזה של הסיפור, המתאר מצב חריג וחותר אל שורשיו מעוררי הסקרנות, אין המדובר במעין ספר מתח. ה"תעלומות" הן הציר הסיפורי שסביבו משתרגים הנושאים המעניינים, ביניהם דינמיקה משפחתית בחברה שמרנית, חיים בשני העולמות היהודי והערבי, אבהות, בדידות, והגמישות החמקמקה של הזכרון.

המספר גדל בחברה הערבית וחייו המקצועיים כעיתונאי התנהלו בחברה היהודית. סיפור קצר שכתב שינה לחלוטין את חייו ואת חיי קרוביו, ובשל השפעתו הטראומטית חדל מכתיבת פרוזה. את פרנסתו הוא מוצא כסופר צללים הכותב אוטוביוגרפיות של זרים. באורח אירוני הספרים הראשונים שכתב עסקו בזכרונותיהם של יהודים מתקופת מלחמת העצמאות, שמן הסתם שונים מאוד מזכרונותיו שלו. ככל ששקע יותר בעבודה גילה כי במענה לשאלתו על הזכרון הראשון של לקוחותיו, ועל זכרונותיהם בכלל, קיבל תיאורים שנועדו לקרובים שיקראו את הדברים, כפי שהלקוחות רצו להזכר. פה ושם החל לשלב בספרים זכרונות פרטיים יפים מן הביוגרפיה שלו כדי להעשיר את הכתיבה. הלקוחות אפילו לא שמו לב. מאוחר יותר יגלה שגם הזכרון הבדוי שלו עצמו נשען על זכרון אמיתי של זולתו.

משעה שמסר את הזכרונות היפים נותר המספר עם המייסרים והמעיקים. כך הוא כותב על זכרון ילדות: "פעם הזכרון הזה היה ממלא אותי אושר, עד שכתבתי אותו באוטוביוגרפיה של אחד הלקוחות הראשונים שלי, ומאז האושר של הזכרון הזה דהה כלא היה, ונותרו ממנו רק תמונות נטולות רגש". אביו הגוסס שואל אותו לגבי הסיפורים שהוא מספר לעצמו על חייו: "אתה עדיין הקורבן בסיפורים האלה?". המספר זוכר את עצמו כילד דחוי על ידי בני גילו, וכמתבגר ומבוגר שאינו משתלב. כשהוא מתאר את חווית היות ערבי בישראל כשילוב של תחושת השפלה ופחד, אי אפשר שלא לתהות עד כמה התיאור מייצג על רקע תיאוריו את אישיותו שלו.

שמו של הספר הוא כשמה של פעולה בקובצי וורד, המאפשרת לעקוב אחר היסטוריית השינויים המבוצעים בטקסט. המספר, שעיסוקו בזכרונותיו, ובזכרונותיהם של אחרים, כמעט אובססיבי, חוזר ומשכתב את הדברים שכתב ואת מחשבותיו, דבק בגרסה האחרונה ואינו נפרד מקודמותיה.

סייד קשוע כותב בכשרון רב. תיאוריו מדויקים בפרטים ומלאי חיות. השימוש באירוניה מעודן ומחוכם, דמות המספר נוגעת ללב, והקריאה מושכת ומעניינת. מומלץ בהחלט.

 

כנרת זמורה ביתן

2017

סרט אודות ילדי תימן החטופים עורר ברונית פיינגולד את זכר הסיפור המשפחתי אודות אחותה האבודה. שבעים שנה קודם לכן, שבע שנים לפני הולדתה, נולדה להוריה בת בכורה. מרים ויינפלד, שנודעה מאוחר יותר כסופרת מרים עקביא, וחנן יעקובוביץ, שניהם ניצולי שואה כבני תשע-עשרה, נתנו לתינוקת את השם ברכה, לא על שם קרובים שניספו, אלא בתקווה לחיים של ברכה מעתה ואילך. שלושה ימים אחרי הלידה הודיעו להם שהתינוקת נפטרה. המומים ושותקים חזרו לשגרה הקשה בקיבוץ גניגר. זכר התינוקת לא נמחה, אך ההוכחה היחידה לקיומה נותרה על גבי מסמך של בית החולים אודות לידתה. מקום קבורתה לא נודע להם, ועד סוף חייהם חשדו שנלקחה מהם ונמסרה למשפחה אחרת. שניהם כבר הלכו לעולמם, וכעת נטלה בתם על עצמה את הנסיון לפענח מה עלה בגורל הבת הנעלמת.

זהו סיפור עצוב על צעירים, שהשואה קטעה את חייהם בשנות העשרה המעצבות, ומשנותרו כמעט לבדם בעולם נקלעו אל הסביבה הקשוחה והבלתי חומלת של החברה הישראלית בכלל, ושל הקיבוץ בפרט. אין בספר כתב האשמה, אבל יש צער על הצחיחות הרגשית שבה נאלצו לחיות, על הציפיה מהם להתיישר לפי סטנדרטים שאינם מתחשבים בטראומות שחוו, על הנפילה בין הכסאות – מבוגרים מכדי להשתלב במוסד חינוכי, צעירים מכדי לוותר על לימודים. חסרי בטחון ובודדים אפילו לא ידעו שמותר להם לשאול למה התינוקת מתה, והאם ומתי תיערך לוויה. בבית החולים ובקיבוץ איש לא סיפר להם דבר, איש לא שאל דבר. היתה תינוקת ואיננה עוד. החיים נמשכים כאילו לא היתה מעולם.

רונית פיינגולד שאלה את השאלות שלא נשאלו ושלא נענו עד כה. מסע החיפושים הוביל אותה אל ההורים בצעירותם, כפי שלא הכירה אותם. בהרחבה, זהו סיפורם של ניצולי השואה ושל קליטתם עמוסת המהמורות והשגיאות בארץ.

"ברכה", שנכתב ברגש ובכבוד, נוגע ללב ומומלץ.

 

שתים בית הוצאה לאור

2022

שלושה סיפורים נפרדים מרכיבים את "נשים מתוך קטלוג". בכל השלושה נכנסת דמות זרה אל ביתה של משפחה ותיקה, ובעצם נוכחותה מערערת את מרקם חייה.

בריגיטה ב"הגבר של בריגיטה" היא עובדת פיליפינית צעירה שנשכרה לטפל באביה של המספרת המוגבל בתנועה בשל ניתוח. האב, הנתון בדרך-כלל למרותה של אשתו הדומיננטית, חווה התאהבות והתיילדות, ומפתח תלות באשה הזרה, למורת רוחה. זהו סיפור עצוב של החמצות ושל קצרים בתקשורת שגורמים כאב לב לכל המעורבים.

דיאנה ב"הילד של דיאנה" היא מתנדבת אירית, שנכנסת לחיי הוריו של איתן אחרי שנרצח במהלך שירותו הצבאי. האבל על הבן דוחף את אמו אל תהומות הדכאון, יוצר ריחוק בינה ובין בעלה, וגורם לה לתהות אם הכירה את בנה. דיאנה, שאותה לא הכירו ההורים קודם לכן, הרה עם בנו של איתן, ואינה מעונינת לגדל את הילד. האם האבלה מכריעה בדבר גורלו של נכדה, הכרעה משונה, לדעתי, שקצת פוגמת באיכותו של הסיפור.

ולנטינה ב"אמא של ולנטינה" היא פולניה בת שש-עשרה שנשכרת לעבוד אצל פולה, ניצולת שואה ילידת פולין. נוכחותה של הצעירה מעוררת אצל המעסיקה זכרונות קשים שעד כה נדחקו אל עומק התת-מודע. הסיפור, הטוב בעיני מבין השלושה, מתחקה אחר המתרחש בנפשה של פולה, המיוסרת מצד אחד אך דבקה בזכרונות הילדות הטובה שקמו גם הם לתחיה, ונפשה נקשרת בזו של ולנטינה, שאינה ראויה לכך משום בחינה.

סביון ליברכט מיטיבה לתאר את הנפש המסוכסכת של גיבוריה. דמויותיה רב-מימדיות, מבולבלות ומעוררות חמלה וקל להקשר אליהן גם אם השכל הישר מתקשה לעקוב אחרי נפתולי רגשותיהן.

מרגש ומומלץ.

כתר

2000

רותה וחיים יושבים שבעה על בנם עומר שהתאבד. ביתם בקיבוץ הומה מבקרים, חברי קיבוץ, חברים ועמיתים של בנותיהם איילה ונעמה, אנשים שהכירו את עומר. חלקם ממלמלים נבוכים דברי נחמה, מצוות אנשים מלומדה, אחדים שואלים שאלות חקרניות, אחרים מנסים לחמוק מן הכאב אל היומיום ואל הבנאליה. בתוך ההמולה יושבים השניים, פצועים פצע שלא יגליד, ומבקשים תשובות. מה יכלו לעשות ולא עשו? כיצד לא הבחינו בסימנים מקדימים?

את עומר, הילד המופז, המנהיג החברתי, שעתידו המבטיח לפניו, איבדו כבר לפני שנים רבות. את מקומו תפס גבר כבד, קודר, מסומם מתרופות פסיכיאטריות, נכנס ויוצא במחלקה הסגורה. האם יכלו למנוע את מחלתו? משחלה – האם יכלו לנהוג בו אחרת משנהגו? האם יכלו לעצור אותו מלממש את החלטתו למות? מי אשם בשיבוש הנורא של חייו? כי בלי אשם לשום דבר אין הגיון, ושום דבר ממה שקרה אינו נתפס.

תשובות לא תמצאנה, אולי אינן בנמצא כלל. במהלכם של ימי השבעה ילמדו ההורים פרטים שלא ידעו על עומר שלהם, על כל העומרים שהיו להם, כפי שיעלו מתיאורי האנשים שפגשו בו בתחנות חייו. ולמרות שלא יחדלו להתייסר – "בטוח היו סימנים! ואיך היא לא ראתה, ואיך היא לא הבינה – אמא שלו! אמא אמורה לראות דברים כאלה!" – יצטרכו ללמוד לחיות עם השאלות הפתוחות, ועם ההבנה הברורה כי בסופו של דבר בנם בחר, אולי בלית ברירה, את הבחירה היחידה שהיה מסוגל לה – "האח שלך רצה למות. הוא לא היה בהתקף פסיכוטי, והוא לא שגה בהזיות, הוא פשוט רצה למות. החיים שלו הפכו לסבל עבורו. הוא סבל כשהיה בהתקף וסבל כשלא היה בהתקף, הוא סבל באשפוזים והוא סבל כשגר אתנו וכשגר לבד. החיים שלו הפכו לסבל, והוא ידע שככה זה יהיה עכשו".

הסופרת מספרת על ההתמודדות הקשה עם בן משפחה שחלה והפך שונה ובלתי נגיש. היא מתארת הורים שנותרו כמעט לבדם עם הנטל, אחות שנקרעה בין אהבתה לאחיה למחויבותה לילדיה, חברים שגדלו יחד והמחלה גזלה מהם את החבר שהכירו. הקיבוץ, שמתנאה בהתבטאויות כגון "הילד שלנו", התנער מן המשפחתיות, טאטא בעיות מתחת לשטיח, והעדיף באופן קבוע את הענין הכללי תוך הפגנת חוסר יכולת, או חוסר נכונות, להתגמש לטובת הפרט (ואני תוהה אם כוונת הסופרת היתה לבקר את ההתנהלות הקיבוצית, או שבחרה במסגרת היחודית הזו כדי להעצים את תחושת הבידוד והניכור שחוות משפחות – בעיר ובכפר – שנקלעו למצבה של המשפחה שבספר). ובין כל אלה, עומר עצמו, שבתקופות בהן לא היה נתון להתקף סכיזופרני, היה מודע עד כאב למצבו – "זה כאילו שאני אותו עומר, אבל קצת פחות" – והיה נטול יכולת להחלץ ממנו, עד שבחר במוות.

הספר יכול היה בקלות לגלוש למסחטת דמעות, כי באמת אין אסון גדול יותר מאובדן ילד, בין אם הוא רך בשנים, ובין אם הוא גבר בעשור החמישי לחייו. אבל אורנה ורכובסקי, בכתיבה רגישה ונבונה, נותנת לסיפור לספר את עצמו, ואינה נזקקת למניפולציות. כתיבתה מאופקת ומדודה למרות עוצמת הרגש, והגרון נחנק.

מומלץ מאוד.

את הפרק הראשון ניתן לקרוא באתר "עברית".

כנרת זמורה דביר

2021

ליליאן ומדיסון נפגשו בפנימיה יוקרתית לבנות והפכו לחברות. מדיסון היא בת למשפחה עשירה, צועדת בבטחה על מסלול שאפתני שעתיד להוביל אותה לעושר גדול יותר ולעמדת השפעה ברמה הלאומית. ליליאן היא בתה של אם קשת-יום מנוכרת ושל אב בלתי ידוע, שבזכות הצטיינותה בלימודים זכתה במלגה לפנימיה. השאיפה שלה היא, פחות או יותר, להשתחרר מן הבית שבו גדלה. למרות שעבירה על תקנות המוסד שביצעה מדיסון גרמה דווקא לסילוקה של ליליאן, ובפועל לדיכוי כל תקוותיה, השתיים נותרו בקשר מכתבים, והן רואות זו בזו את החברה הטובה ביותר, אולי החברה היחידה. כשמדיסון מציעה לליליאן לטפל בשני ילדיו התאומים מנישואים קודמים של בעלה, ליליאן משליכה מאחוריה "קריירה" כעובדת בסופרמרקט, ועוברת לגור עם שני הילדים בבית האורחים באחוזה של חברתה.

ג'ספר, בעלה של מדיסון, הוא סנטור, ששמו מוזכר כנשיא עתידי. ילדיו, בסי ורולנד בני העשר, שלוקים בתופעה מוזרה של התלקחות ספונטנית, אינם משתלבים בתכניותיו, אבל משום שאמם הביולוגית מתה אין לו ברירה אלא לקחת אותם תחת חסותו. כאן ליליאן נכנסת לתמונה. למשך חודשי הקיץ, עד שיוחלט בדבר עתידם של הילדים, היא אמורה לטפל בהם, קרוב למשפחתם אך לא ממש בתוכה.

ההתלקחות הספונטנית, שבה לוקים הילדים, היא, בעיני, היבט בלתי נחוץ בספר. התופעה הזו אינה קיימת באמת, בוודאי לא כפי שהיא מתוארת כאן, ככזו שאינה פוגעת במתלקחים עצמם. אני מניחה שהסופר התכוון ליצור מקבילה על-טבעית לרגשות שמפעמים בילדים שחוו חיים טראומטיים כמו בסי ורולנד, אבל הספר היה עשוי להרוויח מהיצמדות למציאות.

משום שהספר צפוי מאוד, ברור שליליאן מחליקה כמו מומחית לתפקיד האומנת, למרות אפס כישורים. החיים המשותפים של השלושה יידעו עליות ומורדות עד הסוף הצפוי אף הוא. העלילה הבלתי מפתיעה שופעת סטראוטיפים, בעיקר על החיים הפריבילגים של אלו שנולדו למעמד גבוה, ומכיוון שכתוצאה מכך מרבית הדמויות שטוחות, התוצאה בכללותה אינה משכנעת. דמויותיהם של הילדים הן מעט יוצאות דופן מבחינה זו, אבל פרט לכך באמת "אין מה לראות פה".

Nothing to See Here – Kevin Wilson

עם עובד

2022 (2019)

תרגום מאנגלית: שירי שפירא

"בשורות טובות" הוא בשכבת העור החיצונית שלו מעין סיפור מתח. כעשרים שנה לפני ההווה של העלילה, גונן, אחיה של אראלה המספרת, יצא מן הבית ולא שב. מאחור נותרו אמו, אחיו התאום עידו, אחותו הצעירה אראלה, ואשתו שלי. שום סימן חיים לא ניתן ממנו, אולי כבר מת, אך גם גופה לא נמצאה. כעת, כשאראלה בודקת את החשבונות המשפחתיים, היא מגלה שקרן החסכון של גונן נפדתה, ומנסה לפתור את תעלומת הכסף שנעלם בתקווה לפתור סוף סוף את תעלומת האח האבוד.

זוהי המעטפת החיצונית, אך שירז אפיק, כידוע לקוראיה, נכנסת תמיד מתחת לעור. שם נמצא משפחה שבה אב נעדר, אם שמעדיפה בבירור אחד מילדיה על פני האחרים, יחסים טעונים בין אחים, התמודדות עם תקווה ועם אבל, ויותר מכל עיוורון שאנשים מפתחים כשמדובר באהוביהם. ושם נמצא גם יחסי חברות וקנאה, אהבה וחשדנות, וגם עולם מבעבע של חיי לילה, דרי רחוב, הלומי קרב, עבריינים וצדיקים, שכולם שזורים ברקמה סיפורית אחת.

אחד הדברים שאני מעריכה במיוחד בכתיבה של הסופרת הוא ההימנעות שלה משיפוטיות ומניתוח הארועים עבור הקורא. אראלה, כמו תמר ב"מתחת לעור", היא אינטליגנטית, חיובית, מודעת לעצמה ולסביבתה, וטועה. חייהן יוליכו אותן בסופו של דבר לחשבון נפש, לתובנות, אולי לשינוי, אבל הסופרת נמנעת מלהצביע מפורשות על טעויותיהן בטרם יכירו בכך בעצמן. הקורא, לעומת זאת, באמצעות התמונות שהיא בוחרת להציג, מבחין במשגים של הדמויות, והקריאה מתנהלת לפיכך בשני מישורים – זה שהדמויות כושלות בו, וזה שמשקיף מבחוץ דרך הפרטים הסיפוריים וללא העיוורון שבקירבה. " איך אפשר להתבלבל בין שני אלה?" תוהה אראלה כשהיא מתייחסת לשני אחיה. "גוני היה מופז […] הכל בו ריצד […]. עידו, שחונן באותם תווי פנים, היה חום וחיוור, כמו גונן אחרי יותר מדי כביסות". זו אותה אראלה שעובדת ככותבת סיפורי חיים, זו שאמרה בראיון עבודה, "אנשים מרתקים אותי. מעניין אותי להגיע לליבה שלהם, למה שמסתתר מתחת למסכות". אולי אנחנו לא רואים את מה שאנחנו מעדיפים לא לראות. אולי קל לנו יותר לראות את ליבתם של זרים. מכל מקום, הריצוד הזה, שנבע מן הכריזמה של גונן, שנבעה בתורה מאופיו הבלתי שגרתי, הטוב ורע לסירוגין, החופשי, הסתיר מעיני משפחתו הן את אישיותו הבעייתית, והן את הנזקים שגרם לקרוביו. ברקע הסיפור מרחף כל הזמן המשפט שאמרה אמם אחרי היעלמותו, "הוא היה האהוב עלי משלושתכם", משפט שאולי לא גרם לעידו ולאראלה להתכווץ חיצונית, אבל לבטח חלחל אל עצמיותם. הקורא, שמקבל הצצה אל סצנת ילדות, ושהמשפט הזה אינו יכול שלא לצרום את אוזניו, מצליח לראות מתחת לאור המסנוור של גונן.

שירז אפיק כותבת בחמלה, מניחה מקום להבנה ולקבלה. כתיבתה מדויקת מאוד, הן בתיאור הדמויות האמינות והן במינון המלל והרגש. נסחפתי עם הסיפור, ואני מאמינה שכמו שני ספריה המאוחרים יותר, "אבקועים" ו"מתחת לעור", גם "בשורות טובות" יישאר איתי לאורך זמן.

מטר

2017

אנשים חושבים שאם הם מתחפשים הם הופכים למישהו אחר, אבל מה שקורה זה שהם הופכים למי שהם נועדו להיות. בלי המסכות, הם […] עושים את הדבר הנכון ומקריבים למען אחרים. עם המסכות הם […] פשוט מי שהם, בלי רגשי אשמה. הם יכולים לעשות הכול. ככה זה כשמשנים צורה.

מטילדה גודנייט היא ציירת המתפרנסת מחיקוי יצירות מופת. על קיר של לקוחה אחת היא מציירת בקנה מידה גדול ציור של ואן-גוך, בחדר האמבטיה של לקוח אחר היא מעתיקה ציור של מונה. מטילדה, שעומדת יפה על האבחנה בין זיוף לחיקוי, היא גם זייפנית, בת לשושלת ארוכה של זייפני אמנות. בזהותה המומצאת כסקרלט ציירה, בלחצו של אביה, שישה ציורים, עד שקרסה תחת האומללות שגרמו לה ההתחזות וההסתתרות, מרחה את הציור האחרון והסתלקה. אבל, ברוח הציטוט שבפיסקה הפותחת, מטילדה גילתה שהסקרלטים היו "איך שאני מציירת באמת", וכשבחרה לחדול להיות סקרלט לא יכלה לצייר כלל. כמטילדה, דמותה נטולת המסכות, היא מציירת ציורי קיר בלית ברירה, כדי לסייע בפרנסת המשפחה.

מסכות הן המוטיב המרכזי בספר. אחותה של מטילדה איב היא אם תמימה ו"מרובעת" וגם חיית מועדונים. אמן גוון, ששקעה בשגרה אפורה המורכבת מן העסקים המדשדשים של הגלריה המשפחתית ומפתירת תשבצים מורכבים, מסתירה זהות קודמת ושואפת לזהות אחרת. שלושת הגברים שעתידים להשתכן בחדרים שהמשפחה משכירה אפופים אף הם באי ודאות באשר לזהותם ולמניעיהם. אפילו נאדין, בתה של איב, שהיא בערך הדמות היחידה שאינה מסתירה סודות, מרבה לשנות את חיצוניותה בהתאם לנסיבות ומאמצת את השינוי כחלק בלתי נפרד מאישיותה. מחוץ לבית גודנייט רוחשת בקלחת קליאה, הרודפת אחרי כסף ומצטיירת כמכשפה של ממש, ולידה רונלד המאוהב בה ולא ברור את מי הוא משרת, למעט את תאוותו, ותומס שהוא ספק משרת ספק מרגל. וכל אלה יחד אורגים רשת סבוכה של הונאות ושל תחבולות, לצד נסיונות למצוא יעוד ושלווה ולברר עם עצמם אחת ולתמיד מי הם ומה עשוי לגרום להם אושר.

"אומנות הזיוף" מתואר על כריכתו כ"קומדיה רומנטית מלבבת", אבל התיאור הזה מקטין אותו, לדעתי. כן, יש בו סיפור אהבה בין גבר מסוקס ואשה שלא ציפתה לכך, כולל תיאורים אינטימיים (מהמשעשעים והאמינים שהזדמן לי לקרוא), ויש פיתולים טלנובליים בעלילה, כך ש"על הנייר" הוא מחליק בקלות לסוגה. אלא שג'ניפר קרוזי, בכתיבה סוחפת ושובבה, בהומור שופע, ובעיקר ביכולת לברוא דמויות הנכנסות אל הלב, העניקה לו נפח מעניין ומהנה סביב המסגרת הבנאלית של גבר-אשה-סיבוכים-סוף-טוב. היא משחקת הרבה עם ניגודים – אביה של מטילדה מול אביו של דייבי, מטילדה מול קליאה, ועוד – כדי לייצר חומר למחשבה. גוון, מטילדה, איב ונאדין הן נשים חזקות למדי, עצמאיות למדי, שהצליחו להחלץ מצלו השתלטני של אבי המשפחה, אך למרות שהן מנהלות את עצמן ובוחרות את דרכן בתוך המסגרת הכובלת של קשיי המציאות, הן פתוחות לקבלת עזרה, לשינוי ולאהבה. אולי בגלל שהן מורגלות בזהויות כפולות ובמסכות, הן אינן מקובעות בדוֹגמות ואינן שופטות אחרים על פי השמועות המתלוות אליהם, והן חוברות בלב פתוח אל מי שנחשד כנוכל, ואל מי שנחשד כגנב, ואפילו אל זה שיש מקום להאמין כי הוא רוצח שכיר. תפיסתן את העולם תמימה משהו, רואה בעיקר את הטוב, והסיפור כולו כתוב ברוחן. יש בספר כאב ותחושת יעוד שהתפספס ורגשות החמצה, אבל הוא חותר אל האופטימיות, ובסיומו מגיע להתרה בשילוב מבולגן, ומהנה לקריאה, של קולות מרבית דמויותיו.

פסקול של שירים ואזכורים רבים של סרטים מלווים את העלילה ומשתלבים בה היטב. לספר מצורף ברקוד להורדת רשימת השמעה של שלושים ושניים השירים, רובם משנות ה-60, המהווים חלק בלתי נפרד מחיי הדמויות. “Wonderful Summer” הוא השיר האהוב ביותר על מטילדה. “I’m into something good” הוא אחד המועדפים עלי.

קומדיות רומנטיות, מלבבות או לא, הן לא בחירת הקריאה הטבעית שלי, ויתכן ש"אומנות הזיוף" לא ישאיר משקע ארוך טווח. מצד שני, כפי שמתברר לא אחת, הסוגה אינה המגדיר הבלעדי של יצירה כלשהי, ואיכות הכתיבה יכולה לחלץ כל סיפור שגרתי מן הסטראוטיפ. ג'ניפר קרוזי רקחה עלילה מקורית, נעה שביט תרגמה יפה, ואני נהניתי וממליצה.  

Faking it – Jeniffer Cruise

ספרים בעלמא

2021 (2002)

תרגום מאנגלית: נעה שביט

אביה של אידי לקה באלצהיימר. אידי ובעלה אורן עברו מבוסטון לסן פרנסיסקו כדי לסייע בטיפול בו, יחד עם אמה של אידי, אחותה הצעירה, עובד לשעבר שהפך מטפל, ושתי אחיות מתחלפות. בחוסר אונים צפתה המשפחה כיצד האב נסחף אל ההכרה וממנה, עד שיום אחד נקטה אידי צעד קיצוני. סמוך לכך קיבל אורן, שלא היה מודע למעשיה של אשתו, הצעת עבודה בפרת' שבאוסטרליה. אם סברה אידי שהמרחק הפיזי ירחיק אותה גם מן המשמעות הרגשית של הצעד שנקטה, נוכחה עד מהרה שטעות בידה.

אפשר להבין את הספר כנסיון להשלים עם תוצאות המעשה, להכיר בהשלכותיו. זה מה שמציע הטקסט שעל הכריכה: נסיון להתחיל מחדש, התמודדות של אשה עם מהותה של האנושיות. על פי גישה זו מדובר בארוע חריג מצדה של אידי, ארוע שנבע מנסיבות קיצוניות, ושאינו מתיישב עם אישיותה.

אני סבורה שהסיפור פה אחר לגמרי. אידי, אשה כמעט בת ארבעים, היא אדם חריג. בגילה המתקדם יש לה פתאם הארה בדבר מורכבות החיים, תובנה שהיתה אמורה להגיע אליה שנים קודם לכן בתהליך ההתבגרות: "חשבתי שהחיים זה לעבור מעניין אחד למשנהו כשכל הדברים הקודמים נשארים מאחוריך, אבל התחלתי להבין שזה בכלל לא כך. שלמעשה כל פעולה, כל מחשבה וכל מילה שמוציאים, נשארות אתך ויוצרות סוג של קולאז' מעורבב. המחשבה הזאת הפחידה אותי". עד אותה "תגלית", ולמען האמת גם אחריה, אידי חיה קרוב מאוד למציאות, אבל לא ממש בתוכה. באופן קבוע היא חווה ניתוק רגשי, לוקה באבחנה בין ראוי ללא ראוי. כשהיא נשאלת על זהותה היא עונה, "את זהותנו, כמו מי אנחנו, מי אנחנו באמת, אף אחד לא יודע". כשהשכנה מפקידה בידה את מפתח ביתה כדי שתאכיל את הדגים באקווריום בהיעדרה, אידי מחטטת בחפצים האישיים של בני הבית, מארגנת מחדש את המזווה, ואין לה מושג שהתנהלותה אינה תקינה. המעשה המייסר אותה רק העצים את השונות שבאישיותה, כמו שבעלה מאבחן: "את לא עצמך. יותר לא עצמך מאשר במצב נורמלי". היא לא באמת עוסקת במעשה עצמו, במה שהוביל אליו ובמשמעויותיו, אלא בעיקר בחיים עם סוד כל כך מהותי.

כך או אחרת, הקריאה בספר מושכת, בעיקר בזכות סגנונה המינימליסטי של רבקה הנדלר, סגנון ההולם היטב את המינימליזם הרגשי של אידי. אילן פן תרגם יפה, והספר שונה ומומלץ.

Eddie Richter is not Alone – Rebecca Handler

פן וידיעות ספרים

2021 (2021)

תרגום מאנגלית: אילן פן