תגית: משפחה

"מועדון המכוניות של מצרים" מתרחש בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים. אחרי למעלה מחמישים שנות כיבוש בריטי נחתם ההסכם שהעניק למצרים עצמאות, אך הנוכחות הבריטית במדינה עדיין דומיננטית. מועדון המכוניות מנוהל על ידי בריטי, עם חבריו נמנים עשירי הארץ, והמלך פארוק עצמו – מושחת, הולל ובזבזן – מבלה לילות בקזינו שבמקום. את המועדון מתחזקים ומפעילים משרתים מצרים כנועים, שנבחרו בקפידה והוכשרו לתפקידם על ידי אלקוּ, משרתו האישי של המלך, הרודה בהם ביד קשה, ונוטל לעצמו מחצית מן הטיפים שהם מקבלים. מנהל המועדון מגדיר כך את מעמדם של המצרים: "האירופאים הם שהמציאו את המכוניות, הביאו אותן למצרים ולימדו את המצרים איך להשתמש בהן. האירופאים הם שהקימו את מועדון המכוניות, והם שמנהלים אותו. לעומת זאת תפקידם של המצרים הוא רק לשרת ולשמור. לכן לא יתכן שיהיה שוויון זכויות בין האירופאים למצרים".

סיפוריהן של מספר דמויות מתנקזים אל המועדון. עשיר לשעבר מדרום מצרים, שפשט את הרגל, עובד במקום כשרת. כשהוא סופג מכות מידי עוזרו של אלקו, הוא אינו עומד בהשפלה ומת. כתחליף לקיצבה, שהמועדון אינו מוכן לשלם למשפחתו, מתקבלים שני בניו לעבודה במקומו. מוחמד, רפה-שכל אך בנוי לתלפיות, יפול טרף לתשוקותיהן של נשים מזדקנות, לקוחות של המועדון. כאמל, סטודנט מצפוני, יתקומם כנגד המצב במדינה, כנגד המלך וכנגד הבריטים, ויצטרף למפלגת אל-ופד. סיפורה של המשפחה הוא ציר אחד של העלילה, ובו עוסק אל אסוואני בפוליטיקה המקומית וגם במעמד האשה באמצעות קורותיה של סאלחה, אחותם של מוחמד וכאמל. הציר האחר, המקביל לו ומשולב בו, עוסק במצבם החברתי של משרתי המועדון, בכניעותם ובהתרפסותם, וגם בנסיונות להיטיב את מצבם ובשאיפה לכבוד האדם. משרתים בודדים מעזים לדרוש את ביטול ההענשה הגופנית, ומי שעומד כנגדם הם דווקא המשרתים האחרים, החרדים לפרנסתם ולכודים במנטליות של ביטול עצמי. דעתו של הסופר בענין ברורה, והוא מבטא אותה בתיאור התנהלותם של המשרתים לאחר הסכמתו המפתיעה של אלקו לוותר על האלימות נגדם: "דבר-מה מהותי בהתנהגותם של המשרתים השתנה לאחר ביטול העונש. הם הפכו להיות זריזים, חרוצים וצייתנים יותר מאי-פעם, ביצעו את הפקודות ביעילות וקדו קידה בנימוס, אולם החיוך הכנוע והמתחנן נעלם מפניהם, ובמקומו הופיע חיוך לבבי ואדיב שנבע מתחושות ביטחון, אחריות וגאווה". גם באשר למעמד האשה עמדותיו ברורות, כשהוא משרטט כמה דמויות נשיות חזקות, ומאפשר גירושין מבעל מכה. מצד שני, יש בספר כמה אמירות שמגחיכות נשים, ואלה צרמו לי מאוד. בהקשר זה הצחיקה והעציבה אותי תחושת ההשפלה שחוו כמה מגיבורי הספר כשהולבשו בבגדי נשים. האקט היחיד הזה הטריד אותם הרבה יותר ממאסר ומחקירה שלוותה בעינויים.

נהניתי לקרוא את הספר והתאכזבתי ממנו. אסביר את הסתירה. אל אסוואני ניחן באורך רוח של מספר סיפורים מיומן. הוא פותח את הספר בסיפור על סופר, שמתבודד לצורך סיום כתיבת ספר. ערב אחד מופיעים על סף ביתו גבר ואשה צעירים, ומציגים את עצמם ככאמל וסאלחה, שני גיבורי הספר שזה עתה סיים לכתוב. השניים נותנים לסופר תקליטור, הכולל את הרומן בצירוף פרטים שלדעתם חשוב שייכללו בו. ואכן, הספר מכאן ואילך כתוב ברובו בגוף שלישי, אך בסיומם של מרבית הפרקים מצורפים מונולוגים בגוף ראשון מפיהם של השניים. לאחר הפתיחה, הסופר הסבלני מפליג אל גרמניה, שם ב-1885 מציג קרל בנץ את המכונית הממונעת הראשונה. הסבלנות הזו מאפיינת את הספר כולו, את תנועתו האיטית, את פרטי הפרטים שבו, מקרבת אותו אל הקורא, ועושה אותו יצירה ספרותית נעימה לקריאה. גם הבחירה של הסופר לסיים כל פרק ברגע שיא כלשהו, וליצור כך מתח ורצון להמשיך לקרוא, תורמת לרושם החיובי של הספר. עד כאן צד ההנאה. האכזבה שחוויתי נובעת מן התכנים: בניגוד ל"בית יעקוביאן" הנוקב והממוקד, ב"מועדון המכוניות של מצרים" הסיפור מתפזר, והאמירות שהסופר מבקש להביא בפני קוראיו הולכות לאיבוד בתוך סיפור שגולש לפעמים לסתמיות. הספר צובר עוצמה רק לקראת סיומו, כשהיחסים המתוחים בין הצדדים מגיעים לכדי פיצוץ, הכפפות מוסרות והאלימות משתלטת. דווקא בשלב הזה הסבלנות של המספר מתפוגגת במקצת, וסגירות הקצוות שבחר אינה משכנעת.

"מועדון המכוניות של מצרים" הוא ספר קריא מאוד, מספק מבט אל תקופה היסטורית, ומציג דמויות מעניינות. יחד עם זאת, אולי רף הציפיות היה בעוכרי, אך הספר אינו מותיר משקע מספק.

نادي السيارات – علاء الأسواني

טובי

2017 (2013)

תרגום מערבית: ברוריה הורביץ

אז האיש הלבן זורק לרצפה את כל המשא ואומר לאיש השחור להרים את זה. ואז הוא מרים כי הוא חייב, אבל הוא לא מחזיק את זה על הגב שלו. הוא נותן את זה לנשים. האשה השחורה היא הפרד של העולם.

"עיניהם צופות באלוהים" הוא סיפורה של ג'ייני, אשה שחורה בשלהי המאה התשע-עשרה ובתחילת המאה העשרים. ג'ייני, בת לאב לבן, שאנס את אמה, ולאם שהסתלקה, איש אינו יודע לאן, גדלה אצל סבתה, שהתמסרה לגידולה ודאגה לרווחתה, אך אילצה אותה להנשא בגיל צעיר לגבר מבוגר ממנה בשנים רבות. ג'ייני בעלת הדעות משל עצמה, עזבה את בעלה לטובת ג'ו, גבר צעיר וכריזמטי, והשניים עברו לאיטון שבפלורידה, אחד מראשוני הישובים שנבנו אחרי ביטול העבדות עבור שחורי עור. ג'ו, בעל חושים חדים, רכש בישוב אדמות, שאותן מכר עד מהרה ברווח, הקים חנות, ייסד סניף דואר, ודחף את עצמו אל עמדת ראש העיר. לאחר מותו התאהבה ג'ייני בטי קייק הצעיר ממנה. כשהספר נפתח, ג'ייני, לשעבר אשת ראש העיר המהדרת בלבושה, שבה לאיטון לבושה בסרבל מאובק, והלשונות מתחילות להתגלגל: "מה היא חושבת שהיא עושה שהיא באה הנה עם האוברול הזה? […] למה אשה בת ארבעים מסתובבת ככה עם כל השיער מפוזר על הגב כאילו שהיא איזו בחורה צעירה? […] הוא בטח מצא לו איזה בחורונת צעירה כזו שעוד לא צמחו לה שערות בכלל". פיבי, חברתה של ג'ייני, נשלחת לדובב אותה, והספר חוזר אחורה בזמן ומגולל את סיפור חייה של ג'ייני.

זורה ניל הרסטון היתה אחת הסופרות המרכזיות בתנועה התרבותית "הרנסנס של הארלם", שהיתה פעילה בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים, ולכן הנחתי שהספר יעסוק ביחסי שחורים-לבנים ובהגדרה העצמית של אפרו-אמריקאים, בדומה ל"חוצה את הקו" מאת נלה לרסן. הספר אכן נוגע בנושאים אלה, אבל יותר מכך זהו ספר בעל אופי פמיניסטי. במסה "ככה זה להיות אני השחורה", המצורפת לספר, הסופרת כותבת כי נהפכה לשחורה רק בהיותה בת שלוש-עשרה, כשנשלחה ללמוד בג'קסונוויל. עד אז חיתה באיטון, זו המתוארת בספר, שבה לבנים היו רק תיירים חולפים. היא מסרבת להגדיר את עצמה על רקע עברם של השחורים כעבדים: "שישים שנה עברו מאז ביטול העבדות. הניתוח הצליח והחולה מתפקד היטב, תודה רבה. המאבק הנורא שהפך אותי משִפְחה פוטנציאלית לאמריקאית קרא: "למקומות!"; בתקופת השיקום והבניה מחדש קראו: "היכון!"; והדור שלפני קרא: "רוץ!". יצאתי לדרך במהירות שיא ואסור לי לעצור כדי להסתכל אחורה בבכי". ככל הנראה בשל גישה זו הספר אמנם אינו מתעלם מן הגזענות, ואינו מקל ראש בשאלת ההפרדה הגזעית, אך אינו מתעכב לכעוס בגינן. הרסטון בחרה לשים כאן את הדגש על מעמד האשה ועל יחסי זוגיות.

כשפיבי מנסה להזהיר את ג'ייני מפני טי קייק, ג'ייני, שזה עתה התאלמנה והשתחררה מחיי נישואים שמיקמו אותה בתפקיד עזר כנגדו בלבד ("מישהו צריך לחשוב בשביל נשים וילדים ותרנגולות ופרות. כי בחיי, הם פשוט לא יודעים לחשוב כלום בעצמם", כך היה ג'ו סבור), מסבירה כך את מה שדוחק בה לשנות את חייה: "אני כבר חייתי בדרך של סבתא, עכשו אני רוצה לחיות בדרך שלי. היא נולדה בזמן של העבדות מתי שאנשים, זאת אומרת אנשים שחורים, לא ישבו בכל פעם שהתחשק להם לשבת. אז לשבת במרפסות כמו איזו גברת לבנה נראה בעיניה כמו משהו ממש נפלא […]. אז אני טיפסתי על הכסא הגבוה כמו שהיא אמרה לי, אבל פיבי, אני כמעט מתתי מניוון שמה למעלה. הרגשתי כאילו העולם מדבר על העדכונים האחרונים ואני עדיין אפילו לא קראתי את הכותרות".

הספר שופע אבחנות חדות בכל מה שקשור ליחסי גברים-נשים, לאופן בו יש להפיח רוח חיים בזוגיות, לפתיחות הנדרשת, לשיתוף ולשוויון. בעולם בו זכותו של הגבר להכות את אשתו, לא בהכרח מתוך כעס אלא גם מתוך הצורך להפגין בעלות, זורה ניל הרסטון מציגה את ג'ייני, שהיא מצד אחד סבלנית וסובלנית בכל הקשור לערכים מסורתיים, ומצד שני נאבקת על זכותה לאהוב ולהיות נאהבת, להיות שותפה מלאה לחיים, בעוני ובעושר, בבריאות ובחולי, בטוב וברע.

כאמור, הרקע של התקופה, חוקי ההפרדה והגזענות, אינם נעדרים מן הספר. באחד הפרקים האחרונים, אחרי הוריקן קטלני, השלטונות מאלצים מובטלים שחורים ולבנים לקבור את גופות המתים. חוקי ג'ים קראו עומדים בעינם גם אחרי המוות: למתים הלבנים נבנים ארונות עץ, את השחורים קוברים ללא ארון בקבר אחים. בפרק אחר אשה צבעונית מעדיפה את חברתה של ג'ייני בת התערובת על חברתם של השחורים בשל צבע עורה הבהיר יחסית, ומתמרמרת על שהלבנים מפלים אותה כאילו היתה שחורה בעצמה.

הרסטון כתבה את ספריה בניב הדיבור השחור ולא באנגלית תקנית. סגנונה הקנה לה מבקרים הן מקרב הלבנים, שבעיניהם היה ירוד, והן מקרב השחורים שראו בו קריקטורה. הבחירה בניב זה הקשתה על תרגומו של הספר, ורעות בן יעקב התיחסה לכך בנספח לספר. לא השוויתי למקור, אבל התוצאה משביעת רצון בעיני.

"עיניהם צופות באלוהים" הוא, אם כך, ספר שמצליח להיות רב-נושאי אך בו בזמן ממוקד. ג'ייני היא דמות אמינה מאוד, משכנעת מאוד, ונראה לי שלא במהרה תישכח. אשמח אם יתורגמו ספרים נוספים פרי עטה של זורה ניל הרסטון.

Their Eyes were Watching God – Zora Beale Hurston

הכורסא ומודן

2018 (1937)

תרגום מאנגלית: רעות בן יעקב

נעמי גדלה בעולם חרדי, נישאה וילדה ילדים כמצופה ממנה, עד שבשלב מסוים לא יכלה לשאת עוד את מגבלות חינוכה וחייה ופירקה את משפחתה. בתה עזבה יחד אתה, אך שני בניה נותרו עם בעלה, מאשימים ומנוכרים. במערבולת מציאות חייה החדשה, כשהיא מסובכת בפרשת אהבים בלתי מספקת עם גבר נשוי, היא נזכרת בדמות ססגונית מילדותה, דודתה גבי. גבי, אחותו של אביה המחמיר מישי, היתה חריגה באורח חייה החופשי, והקשר בינה ובין משפחתו של אחיה היה קלוש עד שניתק לגמרי. לנעמי יש תחושה שבאמצעות סיפורה של גבי תצליח להגיע לתובנות לגבי חייה שלה, ואולי למצוא התרה לסיבוכים ולתהיות המייסרים אותה. היא מאתרת את גבי בבית אבות בברלין, ובמהלך השבועיים הבאים שומעת את סיפורה האישי ואת תולדות משפחתה.

דברים רבים משותפים לשתי הנשים: ילדות ללא אהבה, יחסים מסובכים עם אב קשוח, תהיות לגבי הסביבה אליה נולדו, בחירות כושלות של בני זוג, ניתוק כואב מילדיהן. גבי מספרת, ונעמי בעיקר מהווה אוזן קשבת, אך דבריה של דודתה אינם חולפים מבלי להשאיר חותם. הכנות החושפנית של גבי דוחפת את נעמי לחשבון נפש. כך, לדוגמא, בעקבות התיחסותה של גבי אל מניעי בחירתה בשני בעליה, בחירות שדנו אותה לחיי נישואים נטולי אהבה שהסתיימו בנטישה, נעמי מוצאת עצמה נאלצת לחשוב בבהירות על יחסיה הבלתי מספקים עם בן זוגה הנשוי לאחרת: כל-כך קשה לראות את עצמי כגורמת אי-צדק, גזל, התאכזרות. אבל לנפש דרכים משלה להכשיר את השרצים המתועבים ביותר: המחשבות על אחריותי לעצמי, והטלת האשמה עליו, והצורך הנואש עד ריסוק הנפש באהבה, באהבתו. אבל עכשו, הדוגמה של דודתי מחזירה את הדברים למקומם הנכון, המבעית. עלי לחשוב על כך הלילה. אסור לי להרתע מהבהירות הכי אכזרית.

כתיבתה של יהודית רותם עדינה וסבלנית, ודמויות שתי הנשים נחשפות בכנות וברגישות. בשולי סיפוריהן ניתן מקום גם לשירה, בתה של נעמי, שאמנם בחרה ללכת עם אמה אך גם היא מיוסרת בשאלות של זהות ושל דרך, וגם לבובי, בנה של גבי, שנקרע ממנה כילד, ומצא בה חברה בבגרותו. סיפורה של גבי מתרחש ברובו בהונגריה בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים, והוא במידה לא מבוטלת סיפורו של דור וסיפורה של תקופה. חלק מן העובדות ההיסטוריות מוסוות מעט – ספינת המעפילים ליברטאד הופכת בספר לבת-דרור – אבל עלילת הספר נאמנה בפרטים רבים למציאות ההיסטורית.

הבעיות היחידות בספר, בעיני, הן פירוט היתר של סיפורים צדדיים והאפילוג. יהודית רותם, באמצעות גבי, גולשת לקורות חבריה ומכריה של המספרת, בעיקר בשליש האחרון של הספר, ומעכבת את זרימת העלילה. הפרולוג, שהוא מכתב מבובי לנעמי, מהווה ברובו הגדול חזרה על דברים שכבר סופרו, והכותב אינו מוסיף הרבה מנקודת ראותו של הילד שטולטל בין מוסדות. מכתבו כאילו מכוון אל סוד שהוא חושף, והבחירה דווקא בסוד זה כנקודת סיום, ולפיכך כמעין נקודת שיא, נוטלת מכוחם של מסריו האחרים, המעניינים יותר, של הספר.

למרות ההסתיגות, הספר מעניין ומרגש, ולפיכך מומלץ.

ידיעות ספרים

2000

בראיון שנערך עם קרל אובה קנאוסגורד לרגל זכייתו בפרס ירושלים הוא סיפר כי בארצות-הברית ניגשה אליו אישה אינדיאנית ואמרה לו, "כתבת ספר על אישה אינדיאנית – אתה יודע את זה?". המשפט הזה הזכיר לי שכשכתבתי על ספרו "גבר מאוהב", השני בסדרת "המאבק שלי", ציטטתי ביקורת שקבעה כי קריאה בספר היא כמו מציאת סודותיך שלך כשאתה קורא ביומנו של אחר. נראה לי שאם הייתי צריכה לשים את האצבע על סוד הצלחתם של ספריו של קרל אובה (הפמיליאריות הזו טבעית ומובנת למי שקרא את הספרים), זו הנקודה שהייתי בוחרת: היכולת המופלאה לכתוב את הספר הפרטי ביותר, מבלי לגרום לקורא לחוש כמציצן, אלא לספק לו חוויה אישית מאוד של התבוננות בעצמו תוך שהוא חי את הדמות שביצירה. קרל אובה הילד – בן שש עד שלוש-עשרה בתקופה המתוארת בספר – אינו אני. נופי ילדותו אינם נופי ילדותי, הוריו אינם הורי, אופיו אינו אופיי. ובכל זאת, ככל שהספר התקדם נוכחתי לדעת שלומר שאני מבינה את הילד זו אמירה שמרדדת את תיאור החוויה. במידה רבה, הייתי הילד.

הספר נפתח בשנות השבעים, כשמשפחתו של הסופר, אז תינוק בן פחות משנה, עברה לגור בשכונת בנה ביתך חדשה. האב היה מורה, האם עובדת סיעודית, והאח אינגבה כבן חמש. לכאורה משפחתה נורמטיבית, מתפקדת, למעשה אזור טרור מבלבל ומטריד עבור הילדים. בעוד האם היתה עליזה ורוב הזמן קשובה, האב היה טיפוס קודר, בעל עינים קרות, כפי שמתאר בנו, מגדיר שורה של חוקים נוקשים, וכופה אותם על ילדיו באלימות: אסור לרוץ בבית, אסור לגעת בכלי העבודה שלו, אסור לאכול יותר מתפוח אחד ביום, אסור לשבת כפוף, אסור להזמין חברים, אסור להכין לבד משהו לאכול, אסור לפטפט מול הטלויזיה. הוא היה מסוגל לפרצי אבהות תקינה כמו גם לפרצי זעם קשים. קרל אובה, ילד פחדן, בכיין, חששן, הוציא הרבה מזמנו על רמיה ושקרים ומניפולציות, כדי לא לחשוף את "פשעיו", ועל נסיונות לרַצות, מסתיר את רצונותיו ואת העדפותיו כדי לא לעורר את חמת זעמו של האב. כך תיאר בראיון את השפעתו של האב על חייו: "כל היצירתיות שלי והמאמצים שלי היו מושקעים בו, בלנסות להבין מה הוא חושב, מה ישמח אותו. החיים אתו עיצבו אותי קצת כמו כלב. החושים שלי, עד היום, מכוונים לרַצות. אני מאוד מיומן בלהיות קשוב ומודע לאחרים. פליזֶר. אם יש משהו שמכניס אותי לחרדה גם כמבוגר זה עימותים. מספיק שירימו לידי את הקול ואני קופא".

על אמו, שאיתה יכול היה לפטפט שעות על כל נושא, הוא מספר שהיא נעדרת כמעט כליל מזכרונותיו, והוא מתקשה להבין מדוע. הוא יודע שתמיד היתה שם, אבל מתקשה לזכור זאת. מצד אחד הוא אומר, "היא הצילה אותי, כי אלמלא היא הייתי גדל לבדי עם אבא, ובמוקדם או במאוחר הייתי מתאבד בדרך זו או אחרת". מצד שני, "השאלה היא אם די בזה. השאלה היא אם אינה אחראית לכך שהיינו חשופים אליו במשך שנים כה רבות, גבר שהטיל עלינו פחד תהומי, תמיד, בכל רגע. השאלה היא אם די בכך שאיזנה את החושך. היא בחרה, היא נשארה אתו, ודאי היתה לה סיבה לכך".

הרהורים הגותיים כאלה מופיעים בספר לעתים רחוקות, בשונה מן הספר הקודם, "גבר מאוהב". לא שאין לסופר יכולת להתבונן בכל פרט מחייו במבט מפוכח, הוא כבר הוכיח את יכולתו ההגותית-רעיונית. הבחירה כאן היא לספר על הילדות כפי שהילד חווה אותה. הוא אמנם חי בעולמם הבלתי הוגן של המבוגרים, וצלו של אביו היה בגדר נוכחות מאיימת מתמדת, אך היו לו חיים מלאים גם מחוץ לבית, וגם כשלא היו מאושרים, כילד לא היתה לו המודעות המספקת כדי לנתח את חוסר הנחת. הוא מתאר את עצמו כילד שמשתגע מפחד, מכמה וכמה פחדים למעשה, כשחצן יודע-כל, כבלתי מתחבב בקלות, מבלה עם חברים אך לא ממש מקובל, כזה שבהצבעה לתפקיד בכתה הצביע לטובת מועמדותו שלו, ובדיעבד התברר שקיבל רק קול אחד. כמו ילד עבר בקלות מכאב להקלה, או כדבריו, " והרי כך זה בילדות, המרחק בין טוב לרע ולכואב קצר בהרבה מכפי שהוא בגיל מבוגר. צריך רק להוציא את הראש מהדלת ומיד התרחש משהו נפלא".

בסיום הספר קרל אובה כותב כי "לארועים הקטנים שהתרחשו בילדות אין יותר משקל מאשר לאבק שמיתמר אחרי מכונית חולפת, או לפלומת שן הארי בתום פריחתו, כשפה קטן נושף עליה ומפיצה לכל עבר. נכון שזה דימוי יפה? אירוע אחר אירוע נפוצים באוויר על פני האחו הקטנטן של ההיסטוריה הפרטית שלך, צונחים בין גבעולי הדשא ונעלמים?". ובכל זאת שנים אחרי הוא מגלה שכל פרט קטן נחקק בזכרונו שאינו שוכח דבר, תוך שהוא מכיר במגבלות הזכרון: "הזיכרון הוא לא מימד מהימן בחיים. והוא אינו מימד מהימן מהסיבה הפשוטה שהזיכרון אינו מציב את האמת כערך עליון […] הזיכרון הוא פרגמטי, הוא ערמומי ומחבל תחבולות, אבל לא באופן עוין או מרושע. להפך, הוא עושה הכל כדי להשביע את רצון מארחו".

כמו ב"גבר מאוהב", גם כאן הכתיבה מפורטת מאוד, שמה לב לפרטי הפרטים הקטנים המרכיבים את השלם. "ילדוּת" כתוב בכנות חושפנית, אך אינו ספר זכרונות גרידא. בעיני הוא מצטייר כמיקרוסקופ החודר אל בין הזכרונות הפרטיים, ומאינספור הרכיבים הקטנים מרכיב משמעות לחווית הילדות. הסיפור מתקדם כרונולוגית, אבל הארועים אינם כרוכים זה בזה כחרוזי שרשרת, אלא מצטברים ונערמים זה על זה, כך שעוצמת הספר הולכת וגוברת, וסיפור שנראה בתחילתו פרטי ומקומי הופך לחוויה טוטאלית.

עדיין לא קראתי את הספר הראשון בסדרה, "מוות במשפחה", שעוסק בעיקר ביחסיו עם אביו. נראה לי שסדר קריאת הספרים אינו מחייב, ואולי כעת דווקא אמצא מימד נוסף בספר, לאחר שהכרתי את פרשת ילדותו של הסופר. מכל מקום, הן "ילדות" והן "גבר מאוהב" עומדים לגמרי בפני עצמם, ואני ממליצה מאוד על שניהם.

Min Kamp 3 – Karl Ove Knausgård

מודן

2017 (2009)

תרגום מנורבגית: דנה כספי

לא קל לכתוב סקירה על "העשב". לא קל לקרוא את הספר. קלוד סימון כתב עלילה מתפתלת, המורכבת מאינספור פרטים קטנים, לכאורה שוליים. את הספר בנה ממשפטים ארוכים ומורכבים, שופעי תיאורים הזורמים לכל הכיוונים, שזורים בהערות בסוגריים, ובסוגריים בתוך סוגריים. מבטו נודד לכמה כיוונים בו זמנית, וכולם מתוארים יחדיו, קופצים מתיאור פרט קטן בנוף אל הלך-רוח אל שיחה אל זכרון מן העבר אל מבט לעתיד. אובדן ריכוז לרגע מחייב חזרה שורות רבות לאחור למצוא את קצהו של החוט שנשמט. שמירה על הריכוז מתגמלת: כל פרט בסיפור מתואר לפרטי-פרטיו במדויק, מעמיד תמונה חיה, כמעט כמו להיות במקום ההתרחשות, וכל התיאורים הקטנים בכל רגע נתון, מתכנסים כדי לחדד את הנקודה בה עוסק הספר באותו רגע.

קצת קשה "לדוג" את העלילה מתוך השפע, שכן היא אינה מתוארת כרונולוגית, אלא מתעכבת על רגעים בזמן, ונעה בין עבר להווה, לעתים מתקיימת בשני הזמנים יחדיו. שלוש נשים, שלושה דורות במשפחה אחת, עומדות במרכז העלילה. מארי גידלה יחד עם אחותה אוז'ני את אחיהן הצעיר פייר. השתים הקריבו את חייהן הפרטיים לטובתו, לא נישאו, לא ילדו ילדים, כמעט ולא קנו דבר לעצמן. אוז'ני נפטרה שנים לפני תחילת המסופר בספר, ומארי עזבה את בית המשפחה בשל מלחמת העולם, ועברה לגור עם אחיה ועם משפחתו בכפר. בהווה של הספר מארי גוססת. היא שוכבת באחד החדרים, וחרחורי הגסיסה שלה רודפים את לואיז, כלתו של פייר. סאבין, אשתו של פייר, מתוארת כניגודה של מארי. בעוד מארי נושא את הזיקנה בקלות ובהשלמה, סאבין צובעת את שיערה בצבע זועק, מתאפרת בכבדות, עמוסת תכשיטים. מארי אינה מרבה לדבר, סאבין אינה שותקת לרגע, תמיד נרגנת, תמיד ממורמרת, חשה כקורבן. מארי קידמה בברכה את לואיז כשהצטרפה למשפחה, סאבין התנשאה עליה. לואיז אינה מאושרת בנישואיה לז'ורז', ובתחילתו של הספר היא נחושה בהחלטתה לעזוב את הבית עם מאהבה, מיד לאחר מותה הצפוי של מארי. בדומה להדגשת דמויותיהן של מארי ושל סאבין על דרך הניגוד, גם שתי הדמויות הגבריות המרכזיות מעומתות זו עם זו. פייר, שנדחף להשכלה על ידי אביו ובסיוען של אחיותיו, הפך לפרופסור באקדמיה, ובהווה הוא גבר כבד, חנוק בתוך משמניו, מתקשה לזוז. בנו ז'ורז', גבר שדוף וחרוך משמש, מעדיף את עבודת האדמה, ועל יחסו להשכלה הוא אומר כך:

"הייתי מעדיף לא לקרוא שום ספר, לא לגעת בספר כל החיים, לא לדעת אפילו שקיים דבר כזה שנקרא ספרים, ואפילו, אם אפשר, לא לדעת בכלל, לא ללמוד אף פעם, זאת אומרת לא להסכים שילמדו אותי, לא להיות אדיוט מספיק בשביל להאמין לכל מי שלימד אותי, שכמה אותיות על נייר לבן יכולות להגיד משהו ושזה לא רק כמה אותיות על נייר לבן, זאת אומרת ממש כלום, שום דבר חוץ מהסחת דעת, סתם דרך להעביר את הזמן, ויותר מהכל, סיבה להיות מרוצה מעצמך…"

קלוד סימון מרבה להשוות בין ההווה של הדמויות לעברן. הוא מתבונן בתמונות, כמו תמונת החתונה של פייר וסאבין – צעיר צנום ואשה בעלת פני חרסינה – או תמונתו של פייר כילד, ועומד על הפער שגרמו השנים, או שהוא נתפס לפרט בהווה ומתאר אותו בשני הזמנים. הנה שתי דוגמאות:

בשום אופן אי אפשר לשלב, לאחד את הדמויות המשתקפות זו על פני זו: הילד הממושמע בברכיים חשופות ובפנים עצובות קצת של תלמיד שקדן, והגבר הזקן, שנמחץ, נחנק תחת המשקל המפלצתי של בשרו שלו, נאבק בגופו המעוות שכמוהו כנאד נוזלים נפוח, כהר מט ליפול.

הימנית – זו שכחושה כעת כמו כרע תרנגולת ונעה על הסדין בלי הרף קדימה ואחורה, ידעה אי-אז לשרטט על הלוח השחור אותיות מושלמות על כל זויותיהן וקימוריהן, כשם שידעה להחזיק מעדר ולעדור שדה של תפוחי אדמה.

הסופר מרבה להתייחס לדרך בה נוצרת ונכתבת היסטוריה. בניגוד לכתיבה מרובת הפרטים שלו, הוא מתאר את היומנים שכתבה מארי, יומנים שהם למעשה ספרי הנהלת חשבונות המתמצתים את ההיסטוריה של מארי ושל משפחתה, מייחסים אותה חשיבות לפינוי שלג ולשכירת רכב הלוויות. נמצא שם פרטים כמו משכורת שנכנסה, ומטריה שנקנתה, וחידוש מנוי לעתון, וגם תשלום עבור מודעות אבל לאחר מותה של אוז'ני: הזמן החולף לאטו, תנועת המטוטלת האטית של העולם הסובב על צירו ניכרים בחלל רק בחזרתם המחזורית של מיני הפירות המשתנים מעונה לעונה וברכישות הקבועות של סוכר להכנת ריבות או של חומץ לכבישת מלפפונים.

קלוד סימון אינו נמנע מציניות ומביקורת חברתית. כשהוא מתאר את נסיעתה של מארי אל אחיה במנוסתה מן המלחמה, יש לו מה לומר על אוילותן של המלחמות בכלל, ועל חריגותה של המלחמה האחרונה, ששברה את "כללי הכבוד" לפיהם יש להרוג חיילים בלבד במקומות שיועדו מראש לקרב, והפכה גם נשים, זקנים וילדים לקורבנותיה.

כדאי לקרוא את אחרית הדבר המעניינת שכתבו המתרגמים, לילך נתנאל ועילי ראונר, ובה הם מרחיבים לגבי הספר ולגבי יצירתו של הסופר.

"העשב" הוא ספר יוצא דופן, מאתגר ומתגמל.

L’herbe – Claude Simon

עם עובד

2017 (1958)

תרגום מצרפתית: לילך נתנאל ועילי ראונר

שמו של הספר גרם לי לחשוב שזה יהיה עוד סיפור אודות אשה הודית הנחנקת תחת עול המסורת, נתונה תחת שלטון בעלה והוריו האדישים לחיים הפרטיים הפועמים בקרבה. טעיתי. "חייה הפרטיים של גברת שארמה" הוא ספר מקורי, אותו אפשר לקרוא ולפרש בדרכים שונות, כולן לגיטימיות.

רֶנוּקה שארמה, תושבת דלהי, נשואה לגבר האוהב אותה ומסור לה. היא אינה חשה בדידות בנישואיה, למרות שהוסדרו על ידי ההורים. היא ובעלה מנהלים חיי שותפות, ונהנים מקשר חברי ומיני מספק. בשל חוסר יכולתם להבטיח השכלה גבוהה יקרה לבנם, שכנעה שארמה את בעלה לצאת לכמה שנים לעבודה בדובאי. חמה וחמותה עברו לגור איתה, והם מתיחסים אליה כאל בת. רנוקה עובדת כפקידת קבלה אצל רופא גניקולוג, היא עצמאית למדי בכל מה שקשור להוצאת כספים, אוהבת לבקר במרכזי קניות מודרנים, מתלבשת כרצונה, לפעמים בסארי, לפעמים בלבוש מערבי. הפסיעה הזו על קו הגבול בין המסורת למודרנה היא אחד הנושאים המרכזיים בספר, גם אם רנוקה עצמה אינה מאבחנת כך את אורח חייה. היא אמנם עובדת, אבל רק חצאי ימים, כדי שעבודת הבית לא תופרע, וכדי שתגיש ארוחת צהרים למשפחתה. בעצה אחת עם בעלה החליטו לא ללדת ילדים נוספים, חורגים מן המסורת של משפחה מרובת ילדים, והיא חשה שונה בשל כך. למרות היותה אשה עצמאית יחסית, היא מייחדת לעצמה תפקידים נשיים, סבורה, לדוגמא, שחינוך למשמעת הוא תפקיד הגבר.

עול המחויבות לתפקידים המסורתיים על חשבון האפשרות להגשמה עצמית הוא נושא מרכזי נוסף. בעלה מלגלג ברוח טובה על דאגנות היתר שלה, וממשיל אותה ללטאה שבסיפור החביב עליו: שתי לטאות חברות עמדו יום אחד על תקרת החדר ואחת מהן הציעה שהן יצאו לטיול קצר. "בשום פנים ואופן!" אמרה החברה. "מי יחזיק את התקרה?". אבל דאגנותה של רנוקה לא נובעת מתחושת אחריות מובהקת, אלא מתוך פחד להרפות מן הקיים, כי הקיים בטוח ומקובל ומעוגן במסורות ישנות, והבלתי ידוע מעורר אימה. תחושת הדיכוי אינה מודעת אצלה, אלא נמצאת סנטימטר מתחת לפני השטח, ואם תנסה לפרוץ את המסגרת ולהשתחרר, התקרה המגוננת, שאיש לא יחזיק בה עוד, תקרוס עליה.

רנוקה היא אמנית ההסתרה והמופנמות, אפילו לעצמה היא לא חושפת את סודותיה, ואם היא כבר מגלה בחייה ובאישיותה פרטים בלתי מחמיאים, היא משקרת לעצמה שקרים מנחמים, וחוזרת ואומרת "אני לא חושבת שזה לא בסדר". כך היא נוהגת כשהיא גובה שוחד מסוחרים שמספקים סחורה למרפאה, וכשהיא רוצה לגנוב תיק עניבות שמצא חן בעיניה, וגם כשהיא משכנעת את גיסתה להתחתן כרצון הוריה למרות שהגיסה שואפת להמשיך ללמוד וחוששת שבעלה ימנע זאת ממנה, מה שאכן קורה.

נושא מרתק נוסף הוא יחסיה עם בנה. רנוקה היא אם מסורה לבובי בן העשרה, אבל היא נתקלת בקשיים מרובים. היא רוצה שילמד בעתיד מינהל עסקים לתואר שני ויעבוד במשרד מודרני. הוא רוצה להיות שף. היא מנסה להלביש אותו חליפות, הוא מסרב. היא מחנכת אותו ברוח המסורת, הוא מורעל מאלכוהול באיכות ירודה שהתפתה לשתות עם חבריו. רנוקה, שהיא בעצם אשה בודדה, מבקשת למצוא בבובי גם חבר, ויחסי השניים נעים בין אהבה לדחיה. בעבודתה היא פוגשת נשים שלא ילדו, ולעצמה, בשקט, היא מרשה לתהות על האפשרות הזו לא להיות אם: לפעמים אני שואלת את עצמי מה זה אומר לא להיות אמא. אני תוהה איך מרגישים כשלא צריכים לשאת את עול החיים האחרים בכל רגע ורגע שאלוהים מעניק לך עלי אדמות? זה טוב או רע? […] מדי פעם גם אני מקנאה. גם אם את רק מרחפת לפה ולשם בלי שום מטרה, את לא נגררת למטה תחת עול הילד.

הסדקים בעולמה של רנוקה מתרחבים כשהיא פוגשת את ויניט, רווק צעיר ממנה בשבע שנים. היא לא מספרת לו שהיא רעיה ואם, ומתרצת זאת לעצמה לא כשקר אלא כהשמטה באשמתו של הבחור שלא שאל. האם יש עתיד לקשר? ומה יקרה כשבעלה של רנוקה יגיע לביקור מולדת? ראטיקה קאפור בחרה לגיבוריה סיום דרמטי, שכמו הספר כולו מעורר רגשות מעורבים – הזדהות עם קשייה של רנוקה, ביקורת על כמה מהחלטותיה, והסתיגות מהתפתלויותיה ומהצטדקויותיה.

כמשתמע משמו של הספר, הוא עוסק בחיים הפרטיים של אשה אחת, ואפשר לקרוא אותו כך. אפשר גם לראות ברנוקה מייצגת של הודו שבין העולם החדש לעולם המסורתי. אבל למה לבחור? אפשר לקרוא אותו בשתי הדרכים גם יחד.

ראטיקה קאפור יצרה מונולוג משכנע באנושיותו, ודחסה אל ספר קצר ופשוט לכאורה שורה ארוכה של נושאים מעניינים ושל תובנות מפוכחות ששווה להרהר בהן. ספר בלתי שגרתי ומומלץ.

The Private Life of Mrs. Sharma – Ratika Kapur

פֶּן וידיעות ספרים

2017 (2016)

תרגום מאנגלית: אסנת הדר

לו התבקשתי לסכם את "ימים לראות" במילה אחת, הייתי בוחרת במילה "עדין". הספר מגולל סיפור נוגע ללב, ועושה זאת ברכות, ללא מניפולציות רגשיות, בנגיעות עדינות בנפש גיבוריו.

סופי, אשה כבת שלושים, היא עיוורת מלידה. היא מתגוררת עם סבתה גניה, לאחר ששריפה כילתה את הדירה בה התגוררה עם שני שותפים, עיוורים אף הם. בשעות היום סופי עובדת כמרכזנית בחברת ביטוח, ובערב היא מבלה בעיקר בבית, מאזינה למוסיקה וכותבת סיפורים למגירה אודות סבתה. גניה, ניצולת שואה, אשה דעתנית ופעלתנית, אוהבת אהבה עזה את נכדתה. היא מוכנה לעשות הכל למענה, וכמעט מונעת ממנה לעשות דבר בבית כדי שלא תפגע בעצמה. שאיפתה היא למצוא לסופי בן זוג יציב. שלומי, גבר כבן ארבעים, הוא בנם של שכנים חדשים בבנין בו מתגוררות סופי וגניה. שלומי הוא איש פשוט, שויתר על שאיפות כלשהן. יחד עם אביו הוא מפעיל עסק של שליחויות, לאשתו הוא נשוי מתוך הרגל, לבניו הקטנים הוא אב מסור. כשעיניו נחות לראשונה על פניה של סופי ועל עיניה המתות, הוא ממלמל תירוץ דחוק ומסתלק. כפגוע הלם קרב הוא אינו מסוגל לשאת מראה פגמים ונכויות. בין שני האנשים השונים הללו, סופי ושלומי, יצמח סיפור אהבה, אותו ייאלצו להסתיר מקרוביהם.

שגית אמת בראה דמויות אמינות ונוגעות ללב. סופי ושלומי אינם דמויות יוצאות דופן, סיפורם אינו יוצא דופן, אבל יש כוח רב בפשטותם ובאנושיותם. סופי אינה מוגדרת על ידי עיוורונה, וקל להזדהות עם חששותיה ועם תקוותיה. שלומי, שהוא לכאורה אדם אפור ונבלע ברקע שגרת החיים, מספק רגעים מרגשים במשחקיו עם ילדיו, וחולם ללא הרף לחרוג מכלא מגבלותיו. שגית אמת הובילה את גיבוריה אל דילמה מוסרית בהיותו של שלומי נשוי לענתי, אשה טובה ונוגעת ללב אף היא. הלב יוצא אל כל המעורבים, והקורא מבקש עבורם אושר. המשבר, שיסדר מחדש את הפאזל האנושי, יבוא כ"אל מן המכונה", פתרון סיפורי שלפעמים מעיד על הידלדלות כוח דמיונו של הסופר, אך כאן הוא מתקבל על הדעת על רקע התקופה.

כוחו של הסיפור בתשומת הלב לפרטים הקטנים המרכיבים את השלם, ובחמלה השופעת מכל הדמויות. סופי, שמתקפדת כשאומרים עליה שהיא אמנם עיוורת אבל היא "כמו בן אדם רגיל". גניה, שמתייעצת עם סופי לגבי צבעי הסוודרים שהיא סורגת. שלומי, שמוצא דרך "להראות" לסופי את השקיעה. ענתי, שמבליגה ומוחלת ואינה חדלה לאהוב. הפרטים כולם מתחברים ליצירה משכנעת ומרגשת שנהניתי מאוד לקרוא.

ידיעות ספרים

2016

רוחל דווג'רה זילסקה, ילידת 1921, היגרה עם הוריה ועם אחיה הבכור מפולין לארה"ב כשהיתה בת שנתיים. הוריה שינו את שמה לגרסה נוחה יותר להגיה, רחל דבורה שילסקי, ורחל עצמה בחרה מאוחר יותר בשם רות, בנסיון לאמץ זהות אמריקאית ולטשטש את השונות ואת הבדידות היהודית. אביה של רות, פישל, היה רב ושוחט ובעל חנות מכולת משגשגת. אמה, הודיס, היתה אשה שקטה, משותקת בצדה השמאלי בשל פוליו. בין ההורים לא שררה אהבה – האב נישא לאם בשל כספה, ומשום שהיתה לה האפשרות לספק לו כרטיס כניסה לארה"ב. חייה של רות התנהלו בצלו של אב רודני, שהתעמר באשתו והעביד את ילדיו בחנותו. בילוי משפחתי היה מבחינתו שחיטת תרנגולות לעיני ילדיו הקטנים. מדי שנה רכש מכונית חדשה, אך את ילדיו הרשה להלביש רק בבגדים מחנויות יד שניה. בלילות היה מבקר במיטתה של בתו. הודיס, לעומתו, היתה אם אוהבת בדרכה, אך מפוחדת מכדי להשפיע על חייהם של ילדיה. וכאילו לא די ברקע המשפחתי הזה כדי למרר את חיי הילדה, גם חייה החברתיים כשלו בשל חריגותה כיהודיה. לא ייפלא אפוא שהבן הבכור סם הסתלק מהבית בגיל צעיר, ורות הלכה בדרכו. רות אף הרחיקה לכת ועזבה לא רק את הבית אלא גם את היהדות. לאחר שהתאהבה באנדרו מקברייד האפרו-אמריקאי ועברה לגור עמו, ישבו עליה הוריה שבעה, ומשפחתה ניתקה איתה כל קשר. כשנודע לה שאמה מתה, וכל שנותר לה ממנה היא תמונה שטמנה האם בין המאכלים שנתנה לבתה כשעזבה סופית את הבית, מצאה ניחומים בדת הנוצרית.

ג'יימס מקברייד, השמיני מבין שנים-עשר ילדיה של רות, לא ידע רוב חייו דבר וחצי דבר על עברה של אמו. ג'יימס נולד זמן קצר לאחר שאביו, אנדרו דניס מקברייד, כומר פרוטסטנטי שחור, נפטר. מספר חודשים אחר-כך פגשה האם את הנטר ל. ג'ורדן, שחור אף הוא, ונישאה לו. הנטר, גבר בעל לב רחב, התייחס לשמונה ילדיה של רות כאב, ולא הפלה בינם ובין ארבעה הילדים שנולדו כתוצאה מן הנישואים השניים, עד לפטירתו כשג'יימס היה בן ארבע-עשרה. ג'יימס מתאר חיים של עוני על סף רעב, שינה במיטה אחת עם שני אחים, לפעמים שלושה, תחרות בין הילדים על אוכל, בגדים בלויים שעוברים מאח לאח, בית מבולגן ורועש. בדומה לאמם, גם הילדים סבלו מאפליה על רקע גזעני, והשונות של אמם הלבנה בסביבתם השחורה העסיקה אותם. ג'יימס מספר שחשב שהיה קל יותר אם היו כולם בצבע אחד – אילו יכול היה לבחור היה "משחיר" את אמו – אך כשבגר מצא יתרונות בכפל זהויותיו:

כיום, כמבוגר, אני מרגיש כי זכות-יתר נפלה בחלקי שבאתי משני עולמות. השקפתי על העולם אינה רק זו של אדם שחור, אלא של אדם שחור עם קצת נשמה יהודית […]. כאשר אני שומע "מנהיגים" שחורים מדברים על "יהודים בעלי עבדים", אני מרגיש כעס ותיעוב, ביודעי שהם מסיתים אנשים בשקרים ומעוותים את ההיסטוריה […]. מנהיגים אלה אינם טובים יותר ממקביליהם היהודים, הטווים סטטיסטיקות שקריות בצורה משכנעת, ובהן מוצגים האפריקאים-אמריקאים כפראי-אדם, פושעים, מעמסה על החברה ו"חיות" […]. אני לא משתייך לאף אחת מקבוצות אלו. אני שייך לעולם שבו יש אלוהים אחד ואנושות אחת.

הספר "צבע המים" הוא תוצר של עבודה משותפת של האם והבן. בלחצו של ג'יימס, ששאלת זהותו הטרידה אותו, ניאותה רות לחשוף טיפין טיפין את עברה. ג'יימס סבר שהספר יושלם בתוך מספר חודשים, אך בפועל עברו למעלה משמונה שנים, שבמהלכן שב ושמע מאמו, "תתעסק בענינים שלך… עזוב אותי במנוחה. אתה סקרן-חטטן אחד!"

רות נדרשה לתעצומות נפש כדי להשתחרר מטבעת החנק של אביה, כדי להתמודד עם תופעות של שנאה לנוכח ה"שערוריה" שבזוגיות עם גבר שחור, וכדי לטפח מתוך הדלות שנים-עשר ילדים מצליחים, כולם בעלי תארים אקדמים ובעלי מקצוע. קראתי את הספר לפני שנים רבות, וחזרתי אליו כעת לאחר קריאת "חוצה את הקו". תופעות של גזענות אלימה אינן חדלות לזעזע ולהדהים אותי. רות מתארת, בין השאר, אשה שחורה שתקפה אותה כי "האשה הלבנה הזאת לא שייכת לכאן", וגברים לבנים שרדפו אחריה ואחרי אנדרו ברחוב, זורקים בקבוקים ובועטים באנדרו. ג'יימס סבור שאמו שרדה את העוינות משום שפיתחה אדישות מוחלטת לכל מה שהעולם חושב עליה. מדבריה של רות עצמה אפשר להבין שאדישות היא לא המפתח להבנתה, אלא נחישות ואמונה.

"צבע המים" הוא מסע חיפוש אישי וגם מחוות הוקרה של הבן לאמו. הוא מספק אינספור רגעים מרגשים, והלב יוצא אל רות, אל אנדרו ואל הנטר, ואל הילדים, שכולם, ברמה זו או אחרת, סבלו מילדות לא קלה ומגזענות בוטה. הגילויים האלימים של הגזענות אולי התרככו עם השנים שחלפו, אך התופעה עצמה שרירה וקיימת, ולכן מעבר לחוויה הספרותית והביוגרפית המרתקת, הספר ראוי לתשומת לב בשל הזרקור שהוא מפנה אליה.

The Color of Water – James McBride

כנרת

1999 (1996)

תרגום מאנגלית: זיוה יבין

 

 

 

רות, הנטר, ועשרה משנים-עשר הילדים

 

 

 

 

רות וג'יימס

כותרת משנה: פרקי ילדות ונעורים

יהודה אטלס אינו יודע רבות על הוריו. הוא מכיר את הפרטים הביוגרפים, ויודע מעט על חייהם בארצות מוצאם, אך מהותם, רגשותיהם, אהבותיהם ושנאותיהם, "איך זה היה להיות הם" – כל אלה נסתרים ממנו. רק אחרי מותם החל להצטער על כל מה שיכול היה לשאול ולא שאל. כדי להמנע מהחמצה דומה בדור הבא, החליט לכתוב על עצמו ועל הרקע בו גדל. התוצאה היא הספר "הילד הזה". זה אינו ספר עלילתי, גם לא ספר סיפורים. הוא מכיל תמונות מחיי הכותב ומחיי משפחתו, תמונות המאפשרות הצצה אל החיים בארץ בשנות השלושים והארבעים. כל אחד מפרקי הספר מתמקד בנושא מסוים – יחסים עם ההורים, חיי בית הספר, קריאת ספרים ועוד – אך זולג לתחומים נוספים. לפעמים הסיפור פרטי, לפעמים כללי, מפעם לפעם הגותי. בספר שלובים שירים שכתב כילד, וגם הֶקשרים אל שיריו הבוגרים והמוכרים יותר, שבהם, כמו שכתב בשורה המזוהה עמו יותר מכל, "הַיֶּלֶד הַזֶּה הוּא אֲנִי".

יהודה אטלס שייך לדור של הורי, הדור של לפני קום המדינה. הוא גדל במושב עין-עירון, וחייו היו שזורים לבלי הפרד בעבודת האדמה. למרות שנולדתי שנים אחריו וגדלתי בסביבה עירונית, מצאתי בספר אינספור נקודות השקה שעוררו בי נוסטלגיה: משחקים ששיחקתי, ספרים שקראתי, יחסי מורים-תלמידים ועוד. אולי בשנים עברו המנהגים השתנו בקצב איטי יותר, כך שפער הדורות לא עמד ביני ובין הזכרונות, ואולי יש דברים שהם אל-זמניים. אטלס כותב בחן ובישירות, אינו מייפה את העבר, הוא כבד-ראש אך ניחן גם בזוית ראיה הומוריסטית, מביע דעות אך אינו גולש לדידקטיות, להווה שלו, ושלנו, יש עוגנים חזקים בעבר, ובכתיבה שלו יש משהו אוניברסלי שמתעלה על הזכרון הפרטי. מכל הסיבות הללו נהניתי מאוד לקרוא את הספר.

למען האמת, די קשה לסכם את הספר בסקירה. אפשר להכין רשימה של הנושאים שבהם הוא עוסק – לדוגמא, העמל המפרך שבחיי האיכר, תחושתו כילד שהנו רשלן ועצלן בשל ביקורת הורית והעדר שבח ועידוד, בקשת סליחה כפויה, תשוקה לחפצי חן שירוממו חיים אפורים, תנועת הנוער – אבל הרשימה תהיה חסרת חיים בהעדר התוכן המעניין שאטלס מעניק לה. אפשר למנות את כל המקומות שהעלו בי חיוך, אבל שוב, בלי העתקה של קטעים נרחבים זו תהיה עוד רשימה דלה. בחרתי, אם כך, בארבעה ציטוטים, שאולי יש בהם כדי לתת טעימה מן המבחר.

שני הציטוטים הראשונים היו מבחינתי מכונת זמן שהפיחה חיים בתמונות עבר:

כדור גומי קטן וזריז, מלא אויר, והוא קופץ מהרצפה וחוזר אלי מהקיר. כזה שאפשר לשחק בו את המשחק "לא כלום, לא לזוז, לא לדבר, מחיאת כף, כפליים, יד ימין, יד שמאל, אל החזה, שילוב אצבעות, סיבוב".

כשרצו הורי לדבר ביניהם בלי שאבין, היו עוברים ליידיש (וכך, בעצם, למדתי יידיש).

הציטוט הבא מתייחס לחווית מה שאטלס מכנה "מועדון התרבות", והוא בא בסיומם של שני פרקים מאלפים, שעניינם הספרים שנקראו בילדות והעושר התרבותי שנרכש בשיעורי ספרות:

כשכל אלה אגורים בזכרון הם מהווים מעין מועדון תרבותי ענקי, שאליו אנו מתחברים ושדרכו אנו מתחברים גם זה לזה […]. כל פריט במאגר משותף זה הוא מעין קליד, שלחיצה עליו או אזכור שלו מציפים אצל חברי ה"מועדון" תכנים, אוירה, צלילים, צבעים, לשון, אסוציאציות.

לספרים בכלל מוקדש מקום נרחב בספר, החל בספרי ילדות כמו "לימפופו", עבור בכל הקלאסיקות כמו "מרדות" ו"בית קרנובסקי", בספרות עברית כמו ספרי מנדלי מוכר ספרים ושלום עליכם, בכל כתבי ביאליק, באנציקלופדיות, וכלה בספרות רומנטית זולה. מכיוון שאני מתמוגגת בדרך-כלל מן העברית של התרגומים הישנים, נהניתי לקרוא את דבריו על הקושי שבתרגומים אלה:

לא קל היה להתגבר על העברית שבה היו כתובים הספרים ההם. היא היתה כחצץ לשיניים […]. אבל קראנו. בדמנו קראנו. לא שהיינו מזוכיסטים, אבל ממילא לא היינו אמונים על חיים קלים ועל סיפוקים מידיים […]. אם הספר שבידי יצא לאור ואם אמרו לי שהוא טוב – גם כשהוא קשה לקריאה, אני אמשיך ואקרא בו. הכיף, גם לענין הקריאה, לא היה אז חזות הכל.

בשורה התחתונה: ספר מקסים

עם עובד

2017

בכתבה של אריאנה מלמד על ג'ורג' אליוט מצאתי מובאות מתוך תלונות של המבקרים בתקופתה של הסופרת, וביניהן "הרומנים שלה אינם מעניקים לקורא את הסיפוק האמנותי הנכון, היינו – התענגות, והם מכריחים אותו לחשוב", "ספריה רוויים בדימויים מעולם מדעי הטבע ולפיכך אינם מיועדים לקהל הרחב", "אין בה יראת אלוהים", ו"היא אינה מכירה כלל בקיומו של סדר חברתי". כלומר, כל מה שהופך ספר מסיפור סתם ליצירה בעלת ערך מוסף. "סיילאס מארנר: האורג מראבלו" הוא יצירה שכזו.

סיילאס מארנר הוא אורג, שבא להתגורר בכפר קטן. באזור בו האיכרים חיים כל חייהם במקום אחד, נדידה מתקבלת כחריג מפליל. בחברה כפרית שידיעותיה מצטמצמות להבנת סימני מזג האויר, מיומנות מקצועית שאינה בתחום עבודת האדמה מעוררת אף היא חשד. האורגים המיומנים, הנודדים עם אומנותם, נדונו לפיכך לחיי בדידות. סיילאס, שהגיע לכפר אחרי שרומה ונבגד על ידי קהילתו, בשל קנוניה שרקמו נגדו ארוסתו וחברו היחיד, לא היה מסוגל מטבעו לפרוץ את חיי היחיד שלו. גם מראהו החיצוני – חיוור, קצר-ראיה, כפוף בשל ישיבה ממושכת מול מכונת האריגה – מבדיל אותו מתושבי הכפר החסונים צרובי השמש. כשנודע בסביבה כי סיילאס בקיא בצמחי מרפא, נוספה לתדמיתו חותמת סופית של כישוף, אף כי סירב לעשות שימוש בבקיאותו זו. האורג חי לו, אם כך, בבית מבודד, מתקשר עם הבריות רק בעניני עבודתו, ואושרו היחיד הוא מצבור מטבעות הזהב, שכרו ההולך ומצטבר בעד עבודתו.

גודפרי קאס הוא מעשירי הכפר. הוא מקווה להנשא לננסי, אחת מבנות הטובים במקום, אך מנוע מלעשות זאת מכיוון שהוא נשוי בסתר לאשה עניה מכורה לאופיום, ולשניים אף תינוקת משותפת. גודפרי חלוש האופי לכוד בין אביו התוקפני והיהיר ובין אחיו הצעיר דאנסטן, נוכל חלקלק הסוחט ממנו כסף כשהוא מאיים לחשוף את הסוד המביש של נישואיו. הספר אמנם קרוי על שמו של סיילאס, אך הוא סיפורם של שני הגברים, המשקפים במידה רבה זה את זה. אסונו של סיילאס יבוא לו מידי משפחתו של גודפרי, ואובדנו של גודפרי ימצא את תיקונו אצל סיילאס.

הספר מצטיין בחדות פסיכולוגית, בבנית דמויות משכנעות, במיקוד העלילה סביב הנושאים המרכזיים. הוא גדוש ביקורת חברתית, כשהסופרת אינה מהססת לנעוץ סיכות ביהירותן של הבריות, באמונותיהן הטפלות, בדעותיהן הקדומות ובצביעותן. כליה של ג'ורג' אליוט הם חמלה מצד אחד וציניות מעודנת בהומור מצד שני. תפיסת העולם שלה, כפי שהיא באה לידי ביטוי בספר זה, היא מוסרית, אך אין זה מוסר מוכתב על ידי אמונות ועל ידי מוסכמות, שעליהן היא מערערת לכל אורכו של הספר (ובשל כך זכתה לביקורות שבפתיחה), אלא על ידי תפיסה בסיסית של טוב ורע. ברוח זו היא מובילה את הסיפור אל סיומו מרחיב הלב והמזכך.

מומלץ מאוד

Silas Marner: The Weaver of Raveloe – George Eliot

כתר

1995 (1861)

תרגום מאנגלית: אהרן אמיר