תגית: משפחה

"באיזה צומת גורלי טעה ועבר ליקום אחר, מקביל, והוא אינו מותאם אליו […] ואולי לא היה שום צומת, אלא רק מעבר הדרגתי וחמקמק […] מתחוור לו שהוא מתקשה לזכור את אליהו של פעם, ובו בזמן אליהו של השנתיים האחרונות הוא יותר זר מִמּוּכָּר"

לאליהו היו חיים לא רעים בכלל. חיי הנישואים שלו היו תקינים, יחסיו עם בתו היחידה היו סבירים, הוא עבד בעבודה שפרנסה אותו יפה. במבט לאחור הוא אינו יכול לומר שהיה מאושר, אבל הכל זרם על מי מנוחות. שלוש שנים קודם שנפתחת העלילה צץ בו הדחף לפתח שבשבות חשמל הידראוליות לרתימת אנרגיית הים. גם כאן התנהלו הדברים כשורה, אלא שכדי לממן את הפיתוח נזקק אליהו לכסף. משום שבחר לא לדבר עם איש, למעט שותפיו לפיתוח, על רעיונותיו עד שיבשילו לכלל מוצר, משך כסף מחשבונות משותפים לו ולאשתו בלי ידיעתה. כשהעסק קרס אחרי שנה נאלץ להתמודד עם תחושת הבגידה שלה כשגילתה שפעל מאחורי גבה.

מכאן הכל הלך והדרדר. אליהו עזב את ביתו על פי דרישת אשתו, וכדי לפצות אותה ויתר על חלקו בדירה. בתו הפנתה לו עורף וחדלה לשתף אותו בחייה. הוא מצא עצמו ללא עבודה, ללא משפחה, מתגורר בדירה מעופשת. לפרנסתו החל לעבוד כמורה לפיזיקה בתיכון, ופה דווקא מצא סיפוק, הוא מצליח להביא את תלמידיו להישגים, ואפילו מתחבב עליהם. עדיין הוא כמֵה למחילה מאשתו ולהבנה מבתו, והמחסור הכספי מעיק עליו.

והנה צצה ישועה שתסייע לו לשוב ולעמוד על רגליו: אביו שנפטר הותיר לו בצוואתו דירה שעל קיומה לא שמע מעולם. אבל אליה וקוץ בה: הוא יוכל למכור את הדירה רק אחרי מותו של הדייר שמתגורר בה, ובינתים אותו דייר משלם דמי שכירות נמוכים להפליא. אחוז אובססיה הוא מסתובב סביב הדירה ובתוכה, מתוודע אל הדייר ואל האנשים המשונים שמתגודדים סביבו. ככל שהעניינים בדירה הולכים והופכים מוזרים ומעורפלים, גם חייו הופכים הזויים עד מסויטים. הוא אינו מבין מה מתרחש שם, טועה בהבנת כוונותיה של אשתו, גורם לבתו להיות מנוכרת ביתר שאת, כושל בנסיון חד פעמי ליצור קשר עם אשה, ומעמיד את משרתו בסכנה. כל כשלון בתחום אחד גורר אחריו כשלונות באחרים, ונדמה שלא ירחק היום וכמו הגמל בביטוי המפורסם, גם גבו ונפשו יישברו כשיועמס עליהם הקש המכריע.

אילן עמית-פרוינד עוקב בכתיבה טובה אחר תהליך הדרדרותו של אליהו. הקוראים חווים יחד אתו את הבלבול, את אי הוודאות, ואת חוסר האונים שהוא חווה כשהוא מנסה לחלץ את עצמו מן הפקעת ההולכת ומסתבכת של אי הבנות ושל תככים. הכל מסתער עליו בבת אחת. כשהוא מנסה להנחיל סדר בתחום אחד נוצרת פרימה בתחום אחר, והוא אינו יודע את נפשו.

מה יעלה בגורלו של אליהו? האם הסיוט ההולך ומתעצם יכריע אותו, או שידחוף אותו אל נקודת שבירה שדווקא תגרום לו לשחרר את האלימות ההולכת ומצטברת בו? הבחירה של הסופר עבור גיבורו תתברר סמוך לסיום.

"זרים מעבר לדלת" כתוב היטב, מותח במידה, מציג דמות מתחבבת למרות פגמיה, ומומלץ.

עם עובד

2024

כשאהרון, בן למשפחה חרדית-ליטאית מבני-ברק, היה בן עשרים, הוא הגיע אל בית הוריו לבוש במדי חיל-הים, וגורש בבושת פנים. איש מבני המשפחה לא ערער על החרם שהטיל עליו אבי המשפחה. מי שהרגיש בחסרונו יותר מכולם היה אחיו יענקי, הצעיר ממנו בשנה, אך גם הוא קיבל עליו את הדין. עשור אחר-כך, יענקי הוא אברך הלומד בכולל, אב לארבעה ילדים, ונשוי לחיה'לה, חרדית ממשפחה אמריקאית מודרנית, שלקחה על עצמה את עול הפרנסה כדי לשחרר אותו ללימודים. אהרון, המכונה כעת ארי, הוא ד"ר לסוציולוגיה, וחי עם ערגה, אף היא מבית דתי שבחרה באורח חיים חילוני.

יענקי מנהל חיי שגרה שמייסרים אותו. הוא אמור להקדיש את כל זמנו ללימודים, אבל בפועל הוא מטפל בילדיו בזמן שאשתו, שהפכה למפרנסת כדי שהוא לא יצטרך לעבוד ויוכל להתרכז בלימוד, מפתחת קריירה כמהנדסת תוכנה. הוא דווקא מוצא סיפוק במטלות הבית ובזמן שהוא מקדיש לילדים, אבל הוא מודע בחריפות לחריגוּת שבאורח חייו, מתבייש שיחשבו שהוא ה"אשה" בבית. הוא רוצה בכנות שחיה'לה תהיה מרוצה בעבודתה, אבל מכיוון שאינו מצליח להתרכז בלימודים למורת רוחם של ראש הכולל ושל אביו, הוא סבור שאולי עליה לעבוד פחות. חיה'לה עצמה נהנית מעבודתה, שואפת לאפשר ליענקי להקדיש עצמו ללימודים, ויחד עם זאת מתקשה לנווט בין רגשות אשם על מיעוט זמנה עם הילדים לשאיפה להתקדם בתחום עיסוקה, והיא כואבת את הביקורת שהיא רואה בעיניהן של אמהות אחרות.

אצל ארי נדמה שהעתיד הורוד מתדפק על דלתו. זה עתה אושרה מועמדותו לפוסט דוקטורט בארצות הברית יחד עם מלגה מקרן פולברייט, וערגה הסכימה להנשא לו. נכסף לשתף את האח, שהיה הקרוב אליו מכולם, בשמחתו, הוא יוצר לראשונה מזה עשור קשר עם יענקי.

המפגש המחודש בין שני האחים, שעל פניו הם כל-כך שונים זה מזה בכל, עתיד להשפיע עמוקות על שניהם. לא, יענקי לא יידבק בחילוניות, וארי לא יתחרט על בחירותיו. אבל יענקי יתבונן באופן שונה בחייו, אחרי שאחיו יתפעל מהיותו אב מסור. וארי יגלה ש"אחרי עשר שנים אפשר להודות בגעגוע לדברים מסוימים, כמו לימוד גמרא" מבלי לוותר על אורחותיו. בשל ההשפעה ההדדית, ובשל פתיחות חדשה ביניהם, כל אחד מהם בנפרד יגיע להחלטה באשר לסדר העדיפויות המתאים לו, ויארגן את חייו באופן שיגרום לו לחוש שלם יותר. שניהם יחד יתמודדו עם הצלקת שהותירה במשפחה כולה נחרצותו של האב, יעזו להתעמת אתו, ויסיקו מסקנות אישיות.

הספר נולד מעבודת הדוקטורט של הסופרת, שבמסגרתה חקרה אברכים רבים במשך ארבע שנים, ולמדה על חייהם בעולם המשנה את פניו, עולם שבו הם נדרשים להיות אבות פעילים, לא רק אבות נוכחים-נפקדים. הצורך לתמרן בין חובות הבית ללימודים, בין הזהות הגברית לעבודות הנחשבות כנשיות, גורם התחבטויות ותהיות על זהות ועל ערך עצמי.

דבורה ווגנר מיטיבה לתאר את שני העולמות המשולבים של האחים, ומעניקה לקורא החילוני הצצה אל עולמם של האברכים. קל לפטור אותם, בעיקר בימים אלה, כמשתמטים מן החובה הלאומית, אבל מן הראוי, כך נראה לי, להחשף קודם אל תפיסת העולם שרואה בלימוד את חזות הכל. גם אם ההיחשפות הזו לא תייתר את הצורך בחלוקה שוויונית של הנטל, היא לפחות תאפשר פתיחת שיח מנקודת מוצא של היכרות. יש תקווה, אומרת הסופרת בעקיפין, לחיות בצוותא ללא כפיה, לקיים הרמוניה גם בין שונים תוך מציאת מה שמחבר.

אין צורך להיות חרדי או דתל"ש כדי להזדהות עם האחים ועם לבטיהם ובחירותיהם. ההגדרות המסורתיות של גבריות ושל נשיות נשברו בחברה החרדית כמו בחילונית, ובזו וגם בזו הגישוש אחר הגדרות חדשות מותאמות אישית זהה.

יענקי, ארי, והדמויות הסובבות אותם, נכנסים אל הלב, והספר מומלץ.

קינמון

2023

אלדו נטש את אשתו ונדה ואת שני ילדיהם הצעירים, סנדרו ואנה, כשהתאהב בלידיה. בשנים שבהן התרחק מהמשפחה כתבה לו ונדה מכתבים, כועסים ומתחננים, מרחיקים ומבקשים לקרב. מצד אחד הוא היה שלם עם החלטתו – אלה שנות השבעים, שנים של שחרור, אדם אינו יכול להשאר כבול לכללים, וכיוצא באלה צידוקים – ומצד שני היה מודע לכאב שגרם לאלה שננטשו. דווקא כשהצליח להתנתק לגמרי, בלי לחוש צורך לפצות או להסביר או לשמור על קשר כלשהו, החל מתייסר בחששות שלידיה תמאס בו. ארבע שנים אחרי שעזב, עשה את הדרך חזרה.

כמה עשורים אחרי אותה פרשה, אלדו וונדה שבים מחופשה ומוצאים שביתם נפרץ, וכל חפציהם מפוזרים ומושחתים. כשאלדו מתחיל לעשות סדר, הוא מוצא את המכתבים שכתבה לו ונדה, קורא אותם בפעם הראשונה קריאה של ממש, ומהרהר בשנים שחלפו. הוא מוצא את עצמו הצעיר בהערות שכתב ואת ונדה הצעירה בתמונות, ואינו בטוח שהוא מזהה את האנשים שהיו. לחרדתו הוא אינו מצליח לאתר תמונות של לידיה ששמר כל השנים. ונדה מצדה מוצאת בתוך החורבות סימנים שהיא מפרשת כעדות לכך שגם אם אלדו שב פיזית, מעולם לא שב נפשית.

האם ניתן לשקם נישואים שנפגעו קשה כל כך? התשובה, על פי הספר, שלילית, ואולי היא משקפת רק את העלילה הפרטית הזו, את שני האנשים האלה שמלכתחילה לא התאימו זה לזה, ונותרו בכל זאת יחד פחות או יותר כברירת מחדל, לא מתוך בחירה אמיתית, וללא מאמץ של ממש לרפא את הפצעים.

והילדים, שנקלעו לעין הסערה שלא בטובתם, משלמים מחיר. חלקו השלישי של הספר מפגיש אותנו איתם בשנות הארבעים לחייהם, אחרי שבשני החלקים הקודמים הופיעו רק כתוצר של הנישואים, וכצופים בעל כורחם במשברים של הוריהם. "מלבד הכוונות הטובות שלהם, סנדרו," אומרת אנה, "מלבד הנסיון שלהם לבנות מחדש את המשפחה, ההורים שלנו הרסו אותנו. הם התיישבו לנו בתוך הראש, בכל דבר שאנחנו אומרים או עושים אנחנו ממשיכים לציית להם". כל אחד מהם בחר באורח חיים שונה, אך שניהם כאחד נושאים את משא ילדותם המצולקת.

למרות כמה קטעים מעוררי מחשבה בחלק השני, שהוא הטוב מכולם בעיני, ולמרות ההפתעה בחלק השלישי, לא התחברתי לעלילה. אולי משום שבני המשפחה די דחו אותי – אלדו האנוכי, ונדה הצייקנית והתלותית, סנדרו חסר האופי, אנה המניפולטיבית. כולם יחד, כל אחד בדרכו, נכלאו בתפיסה קורבנית, ואף אחד מהם לא חשב להתנער ממנה. לא הצלחתי להבין למה הם כאלה, מה מניע אותם, והתירוצים שנתנו לעצמם לא שכנעו אותי.

Lacci – Domenico Starnone

כתר

2018 (2014)

תרגום מאיטלקית: יעל קריצ'וק

נאג'י יחזקאל, אביה של המספרת בגוף ראשון, נולד למשפחה עשירה בעירק וחונך לא לנקוף אצבע אלא להסתמך על עבודתם של אחרים. כשהמשפחה עלתה לארץ, הותירה את רכושה מאחור ושוכנה במעברה, הכל השתנה. "הוא אמנם ידע שזה בסדר גמור שהוא ימשיך להיות עצלן כמו שהמשפחה שלו לימדה אותו", אבל הוא היה מעונין מכסף משל עצמו, וחיפש עיסוקים מכניסים. לא היו לו שאיפות גדולות. "יש לו טלוויזיה, שירים בערבית, קולה, מלאווח, סיגריות, כדורגל ולוטו‐טוטו. לא צריך יותר ולא צריך פחות". במשך עשרים שנה עבד כצבעי עד שזכה בטוטו. הזכיה לא הפכה אותו למליונר, משום ששמונה-עשר אנשים זכו בפרס הראשון, אבל הסכום הספיק לקניית דירה ולפתיחת חנות להשכרת סרטי וידאו. צירוף של נסיבות, שמִרמה היתה אחת הדומיננטיות בהן (שכפול קלטות פיראטיות עד שנתפס), גלגל אותו חזרה לצבעות.

יערה יעקב כתבה את הספר על אביה. "יש בספר הרבה אמת וגם לא אמת", סיפרה בפוסט בפייסבוק, אך העירוב הזה אינו גורע מתחושת החשיפה והכנות ומן האמינות של הדמויות המתוארות בו. חלקו הראשון של הספר מתואר מעיניה של הבת בעודה ילדה, וחלקו השני, הסובב ברובו סביב מחלת הסרטן של האב עד למותו, מעיניה של הצעירה שעזבה את הבית ובחרה באורח חיים משלה.

"הספר הזה מצחיק וצבעוני כי אבא שלי היה כזה", סיפרה באותו פוסט, אבל אני חוויתי אותו כעצוב, לפעמים קשה מנשוא (וכבר אמרו לפני שמספר הקריאות האפשריות כמספר הקוראים). אני יכולה לראות את הקומיות שבסצנות מסוימות, אבל התמונה הכוללת מעוררת תחושה עזה של חיים מוחמצים, שחלפו ללא אושר (כפי שאני מבינה את המונח). "אצל אמא שלי החיים היו מה שצריך לעשות לא בשביל כיף אלא כי ככה זה. בגלל זה אין לה תמיד סבלנות להנאה או לשמחה", מעידה הבת, ומתארת מריבות קולניות אינסופיות, בעיקר על כסף. "אמא שלטה לחלוטין בסבלות העולם. כל מי שהתקרב אליה נשרף מעוצמת הקורבנוּת שלה", ובתוך הסבל הזה לא היה מקום לסבלן של בנותיה. "כשהייתי קטנה חשבתי שאבא ואמא טובים זה לזה. אהבתי שאבא היה מחבק את אמא אחרי ריבים. מנסה לפייס אותה כשהיא רוצה ללכת ממנו […] הרבה שנים לקח לי להבין כמה אבא תבע לעצמו ממנה. כמה הוא לקח והיא נתנה כי היא לא יודעת אחרת. ואחרת גם לא טוב בשבילה. מפחיד אותה. לא כי זה בסדר לחיות חיים כאלה, אלא כי ככה זה. כמו הטבע, ככה זה". לצד אם סובלת ובלתי קשובה, ולצד אב אלים שאוהב רק את עצמו, המספרת גדלה שקופה, שקטה ולא שואלת כי אין מי שיענה, קצה בחייה ואין לה עם מי לחלוק זאת.

וכן, לצד המצוקה יש גם רגעי חסד, רגעים בודדים שבהם המשפחה צוחקת על אנשים שאינם חלק ממנה, ימים של מחלה שבהם האם מתגלה במלוא נדיבותה, הגילוי שבלי ידיעת בנותיה יצאה לעבוד כדי להביא הביתה אוכל. וגם רגעים של קירבה מול הסרטן המאיים.

אבל מה שעצוב אולי יותר מכל הוא ההנחלה של אותה דרך חיים מדור לדור. מי שנישאה בתקווה להחליף משפחה קשה במשפחה שתעצב בעצמה, מצאה שהיא חיה בדיוק באותה המתכונת, וכך גם בתה אחריה. מי שניטלה ממנה הבחירה בדרך משלה, נטרה לבתה שהעזה להחליט באופן עצמאי.  

ובכל זאת, אחרי מותו של האב, "אמא כבר לא חולמת על יחידת דיור איתנו אלא על מוות שיבוא ויגאל אותה מהחיים שלה עכשיו. חיים נטולי סבל. חיים בלי עבדות, בלי חובה, בלי אלימות. חיים שהיא לא מכירה.  וכמה היא היתה נותנת הכול כדי לחזור לחיות עם אבא. לחיות בשנאה המוכרת הזאת. זאת שהחייתה את שניהם. שהיתה מובנת להם".

כאמור, הספר הוא על האב, ואני כותבת בעיקר על האם. אולי משום שהוא מצטייר כמי שהיה פחות או יותר שלם עם עצמו, סגור בעולם שברא לו, מסתגל בקלות להצלחות ולכשלונות, מטיל מרות ושורר על משפחתו מתוקף היותו הגבר. האם והבנות הן שנאלצו להתאים את עצמן ללא הרף, לתמרן במרחב שהוקצה להן. דמויותיהן נגעו ללבי.

בין אם חווים את הספר כמצחיק ובין אם חווים אותו כעצוב, כוח הכתיבה של יערה יעקב, בתערובת של מרירות ואהבה, מרשים. שני חלקי הספר כתובים באופן שונה, ומשקפים נקודות התבוננות תלויות גיל. החלק הראשון מכמיר לב, ומביע היטב את תחושותיה של הילדה בתוספת מגע התובנות של הכותבת הבוגרת. סגנונו של החלק השני מהורהר פחות, תכליתי יותר, כשהתובנות הן הכוח המניע והרגשות מתלווים אליהן. סיפורה של המשפחה נטוע בסיפור הסביבה בה חיו, מתרחב לדמויות שדרכיהן הצטלבו בשלה, והמכלול אמין ונכנס ללב.

איור הכריכה הוא של נדב וייסמן.

מומלץ.

לקריאת פרק ראשון

ידיעות ספרים

2024

המשורר ויקטור גורדון (דמות בדויה) נמנה עם חברי הוועד היהודי האנטי-פשיסטי, שעזרתו לברית-המועצות בתקופת מלחמת העולם השניה לא עמדה לזכותו כשסטלין החליט לחסלו. ויקטור נלקח למרתפי לוביאנקה, ונשלח אל גולאג, שבו לא היה לו סיכוי לשרוד. לאשתו המשוררת טוניה הוצעה עסקה אכזרית. בוריס מורוזוב, איש הק.ג.ב שהתאהב בה, איפשר לה לחמוק מן הגורל שציפה לויקטור אם תסכים להתגרש מבעלה ולהנשא לו. אם היתה דוחה את ההצעה, היתה חורצת בכך את גורל תינוקם אלכס, שהיה נמסר, אם היה שורד, לבית יתומים סובייטי. היא נישאה לבוריס, וילדה בן נוסף, דמיטרי. אלא שבברית-המועצות של סטלין איש לא היה בטוח. כשהיה אלכס בן שלוש ודמיטרי בן שנתיים, הוצאה טוניה להורג. על קיר תאה הספיקה לחרוט הודעה לבוריס, ובה ביקשה שיציל את שני הילדים, והביעה את בטחונה שאחותה נינה, שהתגוררה בארצות-הברית, תסכים לקבל את אלכס. בוריס הספיק לשלוח ילד אחד אל נינה ואת השני לבית יתומים לילדיהם של גיבורים סובייטיים, בטרם הועמד אף הוא בפני כיתת יורים.

עלילת "האחים" עוקבת אחר גורלם של שני הילדים שהופרדו אל עולמות שונים לחלוטין. אלכס חי בניו-יורק אצל נינה, שהיתה קומוניסטית אדוקה ומעולם לא התערתה באמת במקומה החדש. הוא נאבק על מקומו בחברה האמריקאית בתקופה שבה כל מה שהריח מקומוניזם היה מפחיד ושנוא. בהדרגה גיבש לעצמו דעות משלו, ואף נקלע לעימותים עם דודתו, שסירבה להתפכח גם כשהעובדות טפחו על פניה. הוא רכש חברים, נהנה מחיים נוחים, מצא אהבה, ובמימונה של נינה המשיך בלימודים גבוהים. את דמיטרי זכר בקושי, ורק כשגילה במקרה שהוריו הוצאו להורג כבוגדים, ולא נהרגו בתאונה כפי שסיפרה לו נינה, ניסה לאתר את האח הנעלם. הוא לא קיבל תגובה.

דמיטרי מצא את עצמו בגיהינום. בית היתומים היה מקום מושחת, והילדים סבלו מרעב ומקור. כדי לשרוד הם נאלצו לגנוב, לרמות, לנקוט באלימות. הוא הפך קשוח, קר לב, נחוש לא לתת לנסיבות לרמוס אותו. כשגילה שאביו הוצא להורג רק משום שהיה נשוי ליהודיה, או כך ספרו לו, התעוררה בו שנאה כלפי היהודים כולם. היתה רק דרך אחת שבה יכול היה ללכת, דרכו של אביו אל הק.ג.ב.

לא אוסיף פרטים על העלילה. מיכאל בר-זהר רקם סיפור מותח, שמשלב יחדיו במיומנות רבה את הסיפורים האישיים של האחים עם עלילות ביון מורכבות הכרוכות בארועים אמיתיים. בין האישים והארועים בספר אזכיר את הרצח ביער קאטין, פרשת הזוג רוזנברג, משבר הטילים בקובה, ריינהרד גהלן, הפלישה לאפגניסטן, ארגון פמיאט, ועוד. עולם הביון, שלדעתי בר-זהר הוא מטובי כותביו, הוא מבוך אינסופי שמתנהל בו משחק מוחות אכזרי, וגיבוריו הם בו זמנית מפעילים ובובות על חוט.

מדי פעם אני חוזרת אחרי שנים אל ספרים שאהבתי, סקרנית לגלות אם עדיין אעריך אותם. פעם אחת בלבד קראתי ספר בשנית מיד לאחר שסיימתי את הקריאה הראשונה. מה שנחשף עמודים ספורים לפני סיום הספר שומט לסת, ומאיר באור חדש את כל מה שהתרחש קודם לכן. אין כמעט מנוס מלשוב ולקרוא אותו עם המידע הזה, ולתהות יחד עם שני האחים על הגורל ועל האופן בו מתעצבים בני האדם, אופיים ודרכם. זו היתה, אם כן, קריאה שלישית אחרי שנים רבות, והספר עדיין מרתק.

מומלץ מאוד.

הוצאת מגל

1994

אמט בן השמונה-עשרה שוחרר ממוסד ענישה לנוער עבריין בשל מותו של אביו, למרות שלא סיים לרצות את עונשו בגין הריגה בשוגג. אמו נטשה את המשפחה שנים רבות קודם לכן, ובבית בנברסקה נותר אחיו בן השמונה, בילי. כדי שאמט יוכל לקבל על עצמו את האחריות על אחיו הוחלט לשחררו. בתא המטען של הרכב שהוביל אותו הביתה תפסו טרמפ שני נוסעים סמויים, וולי ודאצ'ס, שהחליטו לשחרר את עצמם מן המוסד. אביהם של אמט ובילי, שהיה חוואי כושל, הותיר את בניו כמעט בחוסר כל. את הבית ואת הרכוש כולו הבנק מתכנן לעקל, ולבנים נותרו רק מכוניתו של אמט ומעטפה ובה מעט כסף שהאב העלים מן הנושים לטובת הבנים. לאמט יש תכנית סדורה: הוא רוצה לקחת את אחיו לטקסס, ולנסות להרוויח משיפוץ בתים ומכירתם. לבילי יש תכנית שונה: בהסתמך על גלויות שמצא בין המסמכים של אביו הוא מאמין שאמם מצפה להם בסן-פרנסיסקו, והוא רוצה להגיע לשם בנסיעה על כביש לינקולן, החוצה את ארצות-הברית לרוחבה. וולי, היחיד מביניהם שבא מבית עשיר, מציע לנסוע לניו-יורק כדי לשים יד על סכום נכבד שנשמר עבורו, והוא מוכן לחלוק אותו עם חבריו. דאצ'ס, הפרוע והבלתי צפוי ביותר בין הנערים, מושך אף הוא מזרחה. אמט משתכנע שסן פרנסיסקו יכולה להתאים לתכניותיו ממש כמו טקסס, והארבעה יוצאים יחד מתוך כוונה להתפצל בתוך זמן קצר לכיוונים שונים. כך נפתח מסע בן עשרה ימים, שהוא רב תהפוכות, שום דבר בו אינו קורה כמתוכנן, וגחמות ורצונות נסתרים מטלטלים אותו מתפנית בלתי צפויה אחת אל זו שאחריה.

הסופר מעמיד בעלילה שני צמדים שונים זה מזה אך משקפים זה את זה במידה מסוימת. אמט הוא הדמות הדומיננטית בצמד האחר מתוקף גילו ומעמדו כאח בכור. הוא מצפוני, ממוקד מטרה, אבל נאבק לשלוט בזעם שמאיים לקבל ביטוי אלים. בילי, שהוא ילד אינטליגנטי הרבה מכפי גילו, היה מתואר כמי שמצוי על הרצף האוטיסטי, אילו היתה העלילה ממוקמת בימינו אלה (היא מתרחשת בשנות החמישים של המאה הקודמת). הוא מקבל דברים כפשוטם, דבק באדיקות בכללים, צמוד כל הזמן לתיק שמכיל את כל מה שחשוב לו, חולמני ובעל עולם פנימי פרטי מורכב. בצמד השני המוביל הוא דאצ'ס. חבר מתאר אותו כנאמן, אבל גם ככזה שרואה רק את מה שנמצא ממש מולו ומתעלם מכל השאר, מה שמוביל להתנהגות פזיזה ופוגענית. הוא עשוי לגנוב מחברים, אבל בו זמנית גם לשנן היטב את החוב שהוא חב לחברים שנפגעו מתוך כוונה לפרוע אותו. וולי הוא טיפוס חרדתי, תלותי באחרים ותלותי בתרופות, נדמה שהוא נגרר אחרי דאצ'ס, אבל גם הוא מתנהל בעולמו הפנימי, ומביא רק מקצתו לביטוי על פני השטח.

דרך דמויותיהם של הארבעה, ושל דמויות נוספות שנקרות בדרכם, הסופר עוסק בשאלות של צדק ושל מחילה, בספרות ובהיסטוריה, באמונה, באחריות, באמריקאיות, בפילוסופיה ועוד. היחסים המורכבים של אבות ובנים בפרט ושל משפחות בכלל הם נושא מרכזי בספר. אמם של אמט ובילי סבלה מדכאון, והוא שכנראה גרם לה לנטוש את בניה. אביהם נטש את מסורת צבירת הרכוש של אבותיו לטובת עבודת האדמה, והביא את המשפחה אל מחסור ופשיטת רגל. אמו של דאצ'ס ספק מתה ספק נטשה, ואביו, שהיה שחקן לא מצליח במיוחד, העדיף את חירותו על חשבון כל אחד אחר, כולל בנו. וולי גדל ברווחה חומרית במשפחה חונקת, כשרק אחת מאחיותיו נותנת את לבה אל אישיותו השבירה. לא ייפלא שכולם חסרי סיפוק, כמהים למשהו שעלול להיות מעבר להישג ידם.

לא במקרה הספר קרוי על שם כביש. מסעות ותנועה בלתי פוסקת הם לא רק אמצעי לעבור ממקום למקום אלא גם צורך ואורח חיים. יוליסס, חייל משוחרר שחור עור שהם פוגשים ברכבת, הוא דוגמא קיצונית לכך. אחרי שאיבד את אשתו ואת בנו, הוא אינו מסוגל להשאר יותר מלילה במקום אחד, וכבר שנים הוא נוסע ממקום למקום ללא מטרה מלבד התנועה המתמדת. בילי, שבמהלך עשרת הימים קורא בפעם העשרים וחמש את ספרו האהוב, ובו סיפוריהם של גיבורים היסטוריים, מוצא מקבילות בין יוליסס ובין הדמות ההיסטורית הנושאת את שמו בגרסה היוונית, אודיסאוס, שעשה במשך שנים ארוכות את דרכו הביתה. סאלי, חברתם של אמט ובילי, שמה לב כי בכל אחד מעשרים ושניים הסיפורים בספר של בילי גבר הולך לאנשהו. "אורך הרצון לנוע הוא כאורך חיי האנושות", היא מסיקה.

אמור טאוולס רוקם את עלילת הספר מאינספור סיפורים ורעיונות. יש משהו "אגדי" באופן בו הוא מספר את הסיפור, כאילו מתנהל ליד המציאות, לא ממש בתוכה, וקצת קשה להאמין שהדמויות שלו אכן קיימות. השפע הסיפורי הוא לעתים בעוכריו. בשונה מ"ג'נטלמן במוסקבה", שהפרטים הרבים בו התלכדו היטב, פה היתה לי תחושה של פיזור, שלמען האמת פה ושם הוא קצת מייגע. ובכל זאת, למרות הניתוק, אי אפשר שלא לחבב את גיבורי הספר, או למצער לרחם עליהם, ומשום כך הסיום שתכנן הסופר עבור חלקם צורב.

התרגום של אסנת הדר טבעי וזורם, ונראה לי שלמרות ההסתיגויות שהיו לי מהספר תוך כדי קריאה, אוסיף עוד ימים רבים להרהר בו.

לקריאת פרק ראשון

The Lincoln Highway – Amor Towles

מטר

2024 (2021)

תרגום מאנגלית: אסנת הדר

את "נשארתי בשבילכם" מספרת אשה, המבקשת להבין בדיעבד את ילדותה ואת התבגרותה לצד אם בלתי מרוצה ואב בלתי נגיש. צרוב בזכרונה ארוע שהתקשתה לעכל בעת שארע, ושמצטייר בעיניה כמפתח להיכרות עם הוריה. כשהיתה ילדה צעירה התגוררה המשפחה בדירה קטנה שבנה האב על גג בנין. ברחבה הפתוחה של הגג הקים שובך וטיפח יונים. את השובך הזה הרסה אמה. בבוקר למחרת העזה הילדה לשאול: "למה עשית את זה?", ולא קבלה תשובה. כעת, כמבוגרת, היא מתעקשת ושואלת שוב. "מההתחלה ידעתי שהוא לא בשבילי", עונה האם, לכאורה ללא קשר בין התשובה למעשה. אבל נאחזת בקצה חוט פה ומושכת בקצה חוט אחר שם, הבת מוצאת עצמה נחשפת לקורותיהן של שתי נשים, אמה וסבתה, ובמידה פחותה גם לקורות אביה וסבה.

זהו סיפורן של נשים שהוטבעה בהן מגיל צעיר ההכרה שהן מספר שתיים לגברים, שלידת בת היא אכזבה, שאשה "בלי אף אחד" אינה שווה הרבה. "את צריכה גבר לידך. מישהו שיחזיק אותך", היתה המוסכמה המקובלת. לכן השיאו את הסבתא כשהיתה בת ארבע-עשרה וחצי, ולכן התאמצו להשיא את האמא כדי למחוק את בושת רווקותה. "אני במשפחה שלי לא הייתי שווה משהו, חשבתי שבחיים החדשים האלה אני אתחיל להיות משהו", ניחמו הבנות את עצמן בתקווה שאין לה על מה להסתמך. הן למדו להשלים עם "חיי הפשרה שלהן במחיצת בעליהן", למדו לשרת. סבתה של המספרת סבלה מבעל שנעלם לתקופות ארוכות, ושב כדי להכניס אותה להריון ולהכות אותה. אמה של המספרת חיתה לצד גבר מסוגר. "כן. היה לו קיר ולכל מקום לקח את הקיר הזה. תמיד מאחורי הזכוכית", תיארה אותו שנים אחרי מותו באוזני בתה. "חיינו שנים לצידו של איש שחמק מאיתנו. איש שאולי ויתרנו עליו", כותבת עליו בתו.

לא ייפלא ששתי הנשים היו חסרות מנוחה, קפריזיות לעתים, בלתי מובנות לבני משפחתן. הסבתא שקעה בדכאון למשך כמעט שנה, וכשנחלצה ממנו מצאה לעצמה פורקן בטיפוח גינה, בעבודות יד יצירתיות ובהגשמת חלום ישן ללמוד קרוא וכתוב. האמא לא מצאה לעצמה מקום שלו תוכל לקרוא בית, נדדה בין בית בעלה לבית הוריה, ושינתה חדשות לבקרים את העיצוב הפנימי בדירה בה התגוררה עם בעלה וילדיה, כאילו מנסה לעצב שוב ושוב את חייה. מכיוון שלא זכו לביטחון שבאהבה כילדות, לא היה בכוחן להעניק את הביטחון שבאהבה לילדיהן. עצוב ומזעזע להיווכח עד כמה הוטבע בהן חוסר הערך המגדרי, עד שבמו ידיהן הורישו אותו הלאה. האשה שאולצה להנשא בעודה ילדה, שסבלה מבעל בלתי רצוי אלים, היא זו שלחצה על בתה להנשא כדי שתהיה שווה משהו, והיא זו שרטנה כשנולדה נכדתה, ילדה ולא ילד. וגם בתה, זו שראתה את האלימות של אביה כלפי אמה, וחוותה את החיים לצד בעל זר לה, הרהרה כך כשנולדה לה בת: "אין מה לעשות, גורל," היא שבה ומנחמת את עצמה ומשננת את המשפטים שעליהם גדלו כל נשות המשפחה. "תהיה עוד יד במטבח, גם בניקיון, ודווקא יכולה לעזור, אם יהיה מזל תהיה גם חרוצה. צריך יהיה לחתן אותה מהר כי בנות מביאות צרות, וצריך יהיה להשגיח באלף עיניים. הלוואי שלפחות תצא יפה ונמצא לה בקלות מישהו טוב שיחזיק אותה."

זה אמנם סיפורן של נשים, אבל הבת ערה גם למצוקתם של הגברים. כמו הנשים, גם הם הוכנסו לנישואים מכוחו של שידוך, ונאלצו לחלוק את חייהם עם זרות. הם פריבילגיים, "התרגלו לשלוט", הם יכולים לקום ולהסתלק מבלי לתת דין וחשבון, אבל גם הם קורבנות של נסיבות – האב חי כנער אצל אחותו הבכורה ואצל בעלה שהתעלל בשניהם – ושל ערכים מעוותים. כמו נשותיהם, הם רוצים לאהוב, אבל אין להם מושג איך. "עיניו הלחות הביטו בה בחיבה", תזכור האם רגע של חסד אחרי הולדת הילדה. "סבא, עם גביע הקידוש הכסוף בידו האחת וסידור התפילה בשנייה, היה שולח אליה מבטים מלאי הערצה", זוכרת הנכדה רגעים מארוחת ערב שבת, כשהיה הסב שר לאשתו "אשת חיל". אבל היו אלה רגעים בלבד, ולא הגברים ולא הנשים ידעו להפיק מהם נחת מתמשכת.

"נשארתי בשבילכם" הוא סיפור עצוב על בזבוז של פוטנציאל לאושר או לפחות לחיים הרמוניים. רוחמה אלבג מעמידה דמויות מסוכסכות אמינות הנכנסות אל הלב, וצובטות בכאבן ובהחמצות המתמשכות שחוו בגלל תפיסות מקובעות שלכדו את חייהן בסד חונק.

את עטיפה המושכת עיצבה טליה בר.

כתוב היטב, נוגע ללב ומומלץ.

אפרסמון

2023

נטלי וקיט הן אחיות, שונות מאוד זו מזו. נטלי הבכורה היא אשת קריירה מצליחה, שקולה, קרת מזג. קיט היא שבשבת, אובדת דרך. כחצי שנה לפני פתיחת העלילה עזבה קיט הכל ויצאה אל אי נידח להצטרף לוייזווד, סדנה למיגור הפחד ולמיקסום העצמי. נטלי התנגדה, ומאז לא שמעה מילה מאחותה, עד שקבלה מייל מוייזווד ששאל בטון מאיים: "את רוצה לבוא לספר לאחותך מה עשית – או שאנחנו נעשה את זה?". נטלי יודעת בדיוק מה היא עשתה, והיא יודעת שהיא לא רוצה שקיט תשמע על זה ממישהו אחר. למרות שחל איסור על אורחים להגיע לוייזווד, ולמרות שהמטופלים אינם רשאים ליצור קשר על משפחותיהם, נטלי יוצאת לנסות לדבר עם קיט.

זהו סיפור על ילדות אומללה בצלו של אב פסיכופת שמתעלל בבנותיו. לטובתן, כמובן, תמיד זה לטובתן, לא? לחשל אותן, לוודא שתהיינה מצטיינות בכל, מוכנות לכל; וגם על ילדות אומללה בצילה של אם דכאונית; ועל הצלקות שמותירה ילדות כזו לתמיד, ועל האופן בו היא מעצבת את האישיות או הורסת אותה. וזהו גם ובעיקר סיפור על כת, על היווצרותו של המנהיג הכריזמטי-רודני-מפתה-רומס, ועל מלכודת הדבש השואבת אנשים אל הכת מבלי שיתנו דעתם על היסורים בדרך, ואפילו יקבלו אותם בהבנה ובאהבה, כי הם לטובתם, כמובן, תמיד לטובתם, לא? המוטו של הספר, ציטוט מפיו של צ'רלס מנסון, מבשר את תוכנו.

אני מנחשת שיעלו בעתיד בקבוצות הקריאה בפייסבוק שאלות בנוסח "קראתי כבר שליש מהספר, והוא נראה מבולבל. להמשיך לקרוא? זה מתפתח למשהו?". כך, מכל מקום, אני חשתי. הסופרת, שעשתה עבודה מצוינת בבחישה במוחם של הקוראים ב"התיקון של רוז גולד", לקחה את הטשטוש ואת המורכבות צעד אחד יותר מדי, לדעתי. אם נדמה בתחילה שיש לעלילה מספרת אחת, די מהר עולה החשד שמדובר בשתים, וכשהתחושה הזו פחות או יותר מתגבשת צץ החשד שאולי מדובר בשלוש, וכל הערפול הזה מעורר תחושה מאולצת מדי. אבל במענה לשאלה שבתחילת הפיסקה התשובה היא כן, זה מתפתח, מתמקד ומתפענח. לטעמי, ניתן היה לקצץ מעט בדרך, אבל לעירוב הדמויות יש עילה מתבקשת.

בניגוד לתפניות המפתיעות בעלילה, הסוד שבגללו נטלי יוצאת בבהלה לחפש את אחותה, הוא תפנית בלתי מפתיעה. כן, הוא עלול לטלטל, אבל לא, הוא לא סוד שעלול להרוס את קיט, והוא לא יהרוס את יחסיהן של האחיות שממילא כבר מזמן אינם מתקיימים באמת. העובדה שניחשתי אותו אכזבה אותי במקצת. מכל מקום, הסוד הזה, למרות שהוא מניע את הארועים, אינו לב הסיפור, כך שהאכזבה הנקודתית אינה קריטית להתרשמות הכללית.

"אולי זה יכאב" כואב. כואב לקרוא על ילדות סובלות, על אשה שנרמסת, על צלקות שאינן נרפאות, ועל אנשים נואשים שמתפתים אל פתרונות הרסניים. למרות שכאמור סברתי שניתן היה לקצץ, הספר, בתרגומה היפה של נעה בן פורת, ריתק אותי, והאופן בו הסופרת הרכיבה את כל הפרטים יחדיו והתירה אותם ראוי להערכה.

This Might Hurt – Stephanie Wrobel

אריה ניר ומודן

2024 (2022)

תרגום מאנגלית: נעה בן פורת

כותרת משנה: יריבותן של שתי השושלות היהודיות שסייעו לעצב את סין המודרנית

בשנות העשרים של המאה התשע-עשרה הורע מצבם של יהודי בגדד בשל התנכלויות מצד המושל המקומי. דוד ששון, בן למשפחה שאחזה בהנהגת הקהילה והיתה גם בעלת מעמד נכבד במדינה, נאלץ למצוא לעצמו חיים חדשים הרחק משם. דוד, שהוכשר מילדות לחיים של יזמות ושל עשיה כדי לרשת את מקומו של אביו, הפך תוך עשור לאחר שהיגר להודו לאחד האנשים העשירים בבומביי. המפעלים שהקים הציעו לעובדים רשת סוציאלית, החל משלב ההכשרה בבתי ספר, ועד קצבת קיום אחרי הפרישה ותשלום עבור קבורה. ארבעה מבני משפחת כדורי, קרובים-רחוקים של משפחת ששון, אף הם מקהילת בגדד, השתלבו בבתי הספר של הששונים. אלי כדורי, אחד מן הארבעה, אמנם לא יועד לגדולות בדומה לדוד ששון, אבל ניחן באותה רוח ובאותו דחף להצלחה. דוד ואלי, כל אחד ושיטותיו, ייסדו שתי שושלות שהשפיעו השפעה מכרעת על עיצוב דמותן ועתידן של שנגחאי ושל הונג קונג.

חוזה נאנקינג פתח ב-1842 בפני סוחרים בריטים את האפשרות להשקיע בסין. הונג קונג נמסרה לשליטתה המוחלטת של בריטניה, וחמש ערים נפתחו לסחר מערבי, ביניהן שנגחאי. הסוחרים הבריטים, והזרים האחרים שבאו בעקבותיהם, נהנו ממעמד אקסטריטוריאלי. הם לא היו כפופים לחוק הבריטי, והיו פטורים ממס על עסקיהם. סין החלה לִמְנות את מה שכונה "מאה שנות השפלה", המשפיעות עד היום על תפיסתה הלאומית ועל יחסה אל העולם המערבי. בשנגחאי התיישבו הבריטים באזור שכונה "ההתישבות הבינלאומית", אזור שנוהל בלעדית על ידם. הסינים שהורשו להתגורר בו היו נתונים למגבלות, כמו איסור כניסה לפארקים מסוימים, ועבור מרבית הסינים האחרים בעיר ובסביבותיה המגורים בו היו אסורים.

בני משפחת ששון, שעסקו עד אז בעיקר בטקסטיל, השתלבו בסחר האופיום, שהעשיר מאוד את האירופאים, והוביל מליוני סינים מכורים אל עברי פי פחת. הם השקיעו, בין השאר, בבנקאות ובנדל"ן, ופתחו בתי מלון מפוארים. דוד ששון חילק את שמונת בניו בין הודו וסין, ואלפי מכתבים שהחליפו ביניהם מהווים מקור מידע מעניין על קורותיהם כיחידים ועל עולם העסקים של התקופה במדינות אלה. אלי כדורי, שלא היה מבוסס דיו כדי ליטול חלק במסחר ימי, החל את דרכו, אחרי שפוטר ממפעל של משפחת ששון, כבעליה של חברת ברוקרים, ועד מהרה הפך למשקיע בעל משקל ועתיר נכסים.

ג'ונתן קאופמן עוקב בספר אחר קורותיהן של שתי השושלות לאורך השנים, דרך כל התהפוכות שחוותה סין, ביניהן הכיבוש היפני, מלחמת העולם השניה, שלטון הלאומנים, והמעבר לקומוניזם. בעקבות המהפך האחרון עזב ויקטור ששון את סין, שלא על מנת לשוב. לורנס והוראס כדורי שמו פעמיהם אל הונג קונג, שם הקימו בין השאר תחנת כוח שהשפיעה על התפתחותה של המושבה, והיו המיליארדרים הראשונים במקום (לורנס הוכתר ב-1981 כברון כדורי מקאולון שבהונג קונג ושל העיר וסטמינסטר). יתכן שהבחירות השונות נבעו מן האופן השונה בו התיחסו שתי המשפחות לסין. עבור הששונים סין היתה מקום השקעה. הם אמנם תרמו רבות לעיצובה של שנגחאי, מרכז העסקים התוסס, אבל היו מרוחקים מהסינים. אלי כדורי, לעומתם, חצה את הקווים וחבר אל איש עסקים סיני, והוראס כדורי, שנים אחר כך, הפנה את מרצו ואת הונו לסייע לפליטי השיטה הקומוניסטית.

בין הדמויות שקאופמן מתאר ניתן מקום של כבוד לכמה מנשות המשפחה, שהיו יזמות ונדבניות ופורצות דרך בזכות עצמן, ביניהן לורה מוקאטה, פלורה ששון ורחל ששון בר.

ויקטור ששון התנער מן הרקע היהודי שלו, והרעיון הציוני לא דיבר אל לבו. בני כדורי, לעומתו, התלהבו מן הציונות (בית ספר כדורי הוא תוצאה של נדיבותם), והיו הנדבנים הגדולים של הקהילה היהודית בשנגחאי ומנהיגיה בפועל. הפער הזה לא הפריע לשתי השושלות לשלב כוחות כדי לתמוך בפליטים יהודים שנמלטו מגרמניה ומאוסטריה. שמונה-עשר אלף פליטים זכו למקלט בשנגחאי בזכות שני דיפלומטים חסידי אומות עולם, פנג-שאן הו וצ'יאונה סוגיהארה. קרן שיקום שייסדו המשפחות אפשרה לרופאים פליטי לפתוח מרפאות ולאחרים להקים בתי מלאכה ובתי חרושת. באחד מבנייני משפחת ששון נוסד מרכז פליטים, והותקן מטבח שיכול היה להכין אלף ושמונה-מאות ארוחות ביום. הוקמו מחנות הכשרה לפליטים, הוצעה להם עבודה, ויוזמות שונות אפשרו להם להתקיים בכבוד.

הסינים מעולם לא הפגינו אנטישמיות, אבל מצבם של יהודי שנגחאי הורע מאוד כשהיפנים חברו לנאצים. לורנס כדורי ומשפחתו חוו מעצר בתנאים קשים במחנה סטנלי, ובין פברואר 1943 לספטמבר 1945 נאלצו כל הפליטים שהגיעו אחרי 1937 להתגורר באזור מוגבל וצפוף, מעין גטו.

שנגחאי היום היא עיר פתוחה, מגוונת וקוסמופוליטית. אזור הגטו הוסב לדיסנילנד יהודי, ובו בין השאר מוזיאון פליטים. שתי המשפחות, כמו נציגי האימפריה והקולוניאליזם האחרים, אמנם ניצלו את העיר, אבל הציתו פריחה כלכלית והצעידו את סין קדימה. סין הכירה בכך כשהציבה את תמונתו של ויקטור ששון באחד מבנייני המשרדים שלו בשנגחאי כמחוות כבוד.

הכתיבה של קאופמן מעט מבלבלת. הספר, שמתנהל רוב הזמן כרונולוגית, סובל מדי פעם מדהירה קדימה וחזרה אחורה ללא אבחנה מספקת בין הזמנים. לטעמי, כשהסופר נוטל מדי פעם את תפקיד הפרשן והמעריך, הוא שטחי למדי (אגב, לא ברור למה כותרת המשנה מאזכרת יריבות, כשמן הספר נראה שמדובר בשושלות מקבילות ולא מתעמתות זו עם זו). פרט לכך, הספר פורש לפרטיהם פרקי חיים מרתקים, ומעשיר בידע על ההיסטוריה של סין מזווית שונה ופחות מוכרת.

The Last Kings of Shanghai – Jonathan Kaufman

מטר

2024 (2020)

תרגום מאנגלית: צילה אלעזר

נוגה, ילידת קיבוץ, נשואה לברק, שמתייחס אליה כאל נסיכה ומבקש לשמח אותה ולרַצות אותה, אם לצליל ולשי, ילדים מוצלחים, אמנית פורצלן מוערכת. אבל נוגה אינה מאושרת. היא סובלת מהתקפי חרדה משתקים, שאותם מכנים היא וברק בשם מיגרנות כדי לגונן על הילדים, והיא סוחבת איתה טראומות מושתקות, שעליהן היא אינה מספרת לאיש, גם לא לברק, וגם לא לתמרה, חברת נפש קרובה ותומכת. בעבר חוותה אהבה ראשונה עם אוהד, שבדומה לברק, אך באופן שונה ממנו, הקדיש עצמו להיות בשבילה ככל שתצטרך, אבל במו ידיה הרסה אותה. כשנדמה לה שראתה את אוהד ברכבת חולפת, משהו מתערער בשגרת חייה. לראשונה בחייה לא תפחד מעימות, ותדע לומר מה היא רוצה בשביל עצמה. מור אסאל מלווה את נוגה בהווה המיוסר, ובמקביל בעבר הנגול לאטו ומסביר כיצד התגלגלו חייה וכיצד הפכה לאשה הלכודה בשגרה מפוחדת ודוחה כל אפשרות לשינוי.

נוגה גדלה, כאמור, בקיבוץ, שבו היתה נהוגה לינה נפרדת. "איכשהו המקום הדפוק שלך הצליח לשכנע אותך שלא מגיע לך שיכבדו אותך", אומרת לה חברתה בעת השירות הצבאי, ובתה צליל מאבחנת שנים אחר-כך: "תכל'ס, גדלתם בבית יתומים". זו אמנם אינה החוויה המשותפת לכל מי שגודלו באופן זה, אבל מבחינת נוגה היה באמת מדובר בילדות בודדה. אמה היתה טרודה בפעילות עסקנית, אביה היה מרוחק. בשלב מסוים, בשל משבר ביחסי ההורים, שניהם עזבו את המקום והותירו אותה לבדה. אחיה עמוס, שהיה מקור תמיכה עבורה, עזב גם הוא. אוהד, שנכנס לחייה, היה פיצוי ותיקון. אבל אז מצאה עצמה נוגה בסביבה הקשה של ההטרדות המיניות בצבא, ומכאן הכל הלך והדרדר, עד שהפכה לבלתי מוכרת לעצמה ולאוהביה. "נתתי לעצמי להעלם", היא מבינה בסופו של דבר.

באמצעות סיפורה של נוגה, הסופרת עוסקת בהיבטים השונים של יחסי זוגיות ושל יחסי הורים-ילדים. החל מיחסי הוריה של נוגה ומהתיחסותם אליה, שהיתה נגועה בשורה של אי-הבנות, ועד יחסיה של נוגה עם ברק ועם ילדיה, שגם הם סובלים מהעמדות פנים ומחוסר בתקשורת פתוחה וכנה. היא עוסקת גם בטראומות ובהתמודדות איתן, או בהתעלמות מהן בתקוות שווא שיתפוגגו ולא יותירו סימן. לעתים צריך לקחת צעד לאחור ולתפוס מרחק מן החיים כדי להצליח להבין אותם בבהירות, ונוגה אכן תזכה בהארה וגם באומץ להתבונן בעצמה. מה יעשה הצעד הזה למשפחתה? מור אסאל מותירה בתבונה פתח לאפשרויות שונות.

"איך ללטף קיפוד" כתוב ברגישות, בסבלנות לפרטים, ומציג דמות מעוררת חמלה והזדהות לצד דמויות משנה משורטטות היטב. בהחלט מומלץ.

הוצאה עצמית

2020