תגית: משפחה

את "נשארתי בשבילכם" מספרת אשה, המבקשת להבין בדיעבד את ילדותה ואת התבגרותה לצד אם בלתי מרוצה ואב בלתי נגיש. צרוב בזכרונה ארוע שהתקשתה לעכל בעת שארע, ושמצטייר בעיניה כמפתח להיכרות עם הוריה. כשהיתה ילדה צעירה התגוררה המשפחה בדירה קטנה שבנה האב על גג בנין. ברחבה הפתוחה של הגג הקים שובך וטיפח יונים. את השובך הזה הרסה אמה. בבוקר למחרת העזה הילדה לשאול: "למה עשית את זה?", ולא קבלה תשובה. כעת, כמבוגרת, היא מתעקשת ושואלת שוב. "מההתחלה ידעתי שהוא לא בשבילי", עונה האם, לכאורה ללא קשר בין התשובה למעשה. אבל נאחזת בקצה חוט פה ומושכת בקצה חוט אחר שם, הבת מוצאת עצמה נחשפת לקורותיהן של שתי נשים, אמה וסבתה, ובמידה פחותה גם לקורות אביה וסבה.

זהו סיפורן של נשים שהוטבעה בהן מגיל צעיר ההכרה שהן מספר שתיים לגברים, שלידת בת היא אכזבה, שאשה "בלי אף אחד" אינה שווה הרבה. "את צריכה גבר לידך. מישהו שיחזיק אותך", היתה המוסכמה המקובלת. לכן השיאו את הסבתא כשהיתה בת ארבע-עשרה וחצי, ולכן התאמצו להשיא את האמא כדי למחוק את בושת רווקותה. "אני במשפחה שלי לא הייתי שווה משהו, חשבתי שבחיים החדשים האלה אני אתחיל להיות משהו", ניחמו הבנות את עצמן בתקווה שאין לה על מה להסתמך. הן למדו להשלים עם "חיי הפשרה שלהן במחיצת בעליהן", למדו לשרת. סבתה של המספרת סבלה מבעל שנעלם לתקופות ארוכות, ושב כדי להכניס אותה להריון ולהכות אותה. אמה של המספרת חיתה לצד גבר מסוגר. "כן. היה לו קיר ולכל מקום לקח את הקיר הזה. תמיד מאחורי הזכוכית", תיארה אותו שנים אחרי מותו באוזני בתה. "חיינו שנים לצידו של איש שחמק מאיתנו. איש שאולי ויתרנו עליו", כותבת עליו בתו.

לא ייפלא ששתי הנשים היו חסרות מנוחה, קפריזיות לעתים, בלתי מובנות לבני משפחתן. הסבתא שקעה בדכאון למשך כמעט שנה, וכשנחלצה ממנו מצאה לעצמה פורקן בטיפוח גינה, בעבודות יד יצירתיות ובהגשמת חלום ישן ללמוד קרוא וכתוב. האמא לא מצאה לעצמה מקום שלו תוכל לקרוא בית, נדדה בין בית בעלה לבית הוריה, ושינתה חדשות לבקרים את העיצוב הפנימי בדירה בה התגוררה עם בעלה וילדיה, כאילו מנסה לעצב שוב ושוב את חייה. מכיוון שלא זכו לביטחון שבאהבה כילדות, לא היה בכוחן להעניק את הביטחון שבאהבה לילדיהן. עצוב ומזעזע להיווכח עד כמה הוטבע בהן חוסר הערך המגדרי, עד שבמו ידיהן הורישו אותו הלאה. האשה שאולצה להנשא בעודה ילדה, שסבלה מבעל בלתי רצוי אלים, היא זו שלחצה על בתה להנשא כדי שתהיה שווה משהו, והיא זו שרטנה כשנולדה נכדתה, ילדה ולא ילד. וגם בתה, זו שראתה את האלימות של אביה כלפי אמה, וחוותה את החיים לצד בעל זר לה, הרהרה כך כשנולדה לה בת: "אין מה לעשות, גורל," היא שבה ומנחמת את עצמה ומשננת את המשפטים שעליהם גדלו כל נשות המשפחה. "תהיה עוד יד במטבח, גם בניקיון, ודווקא יכולה לעזור, אם יהיה מזל תהיה גם חרוצה. צריך יהיה לחתן אותה מהר כי בנות מביאות צרות, וצריך יהיה להשגיח באלף עיניים. הלוואי שלפחות תצא יפה ונמצא לה בקלות מישהו טוב שיחזיק אותה."

זה אמנם סיפורן של נשים, אבל הבת ערה גם למצוקתם של הגברים. כמו הנשים, גם הם הוכנסו לנישואים מכוחו של שידוך, ונאלצו לחלוק את חייהם עם זרות. הם פריבילגיים, "התרגלו לשלוט", הם יכולים לקום ולהסתלק מבלי לתת דין וחשבון, אבל גם הם קורבנות של נסיבות – האב חי כנער אצל אחותו הבכורה ואצל בעלה שהתעלל בשניהם – ושל ערכים מעוותים. כמו נשותיהם, הם רוצים לאהוב, אבל אין להם מושג איך. "עיניו הלחות הביטו בה בחיבה", תזכור האם רגע של חסד אחרי הולדת הילדה. "סבא, עם גביע הקידוש הכסוף בידו האחת וסידור התפילה בשנייה, היה שולח אליה מבטים מלאי הערצה", זוכרת הנכדה רגעים מארוחת ערב שבת, כשהיה הסב שר לאשתו "אשת חיל". אבל היו אלה רגעים בלבד, ולא הגברים ולא הנשים ידעו להפיק מהם נחת מתמשכת.

"נשארתי בשבילכם" הוא סיפור עצוב על בזבוז של פוטנציאל לאושר או לפחות לחיים הרמוניים. רוחמה אלבג מעמידה דמויות מסוכסכות אמינות הנכנסות אל הלב, וצובטות בכאבן ובהחמצות המתמשכות שחוו בגלל תפיסות מקובעות שלכדו את חייהן בסד חונק.

את עטיפה המושכת עיצבה טליה בר.

כתוב היטב, נוגע ללב ומומלץ.

אפרסמון

2023

נטלי וקיט הן אחיות, שונות מאוד זו מזו. נטלי הבכורה היא אשת קריירה מצליחה, שקולה, קרת מזג. קיט היא שבשבת, אובדת דרך. כחצי שנה לפני פתיחת העלילה עזבה קיט הכל ויצאה אל אי נידח להצטרף לוייזווד, סדנה למיגור הפחד ולמיקסום העצמי. נטלי התנגדה, ומאז לא שמעה מילה מאחותה, עד שקבלה מייל מוייזווד ששאל בטון מאיים: "את רוצה לבוא לספר לאחותך מה עשית – או שאנחנו נעשה את זה?". נטלי יודעת בדיוק מה היא עשתה, והיא יודעת שהיא לא רוצה שקיט תשמע על זה ממישהו אחר. למרות שחל איסור על אורחים להגיע לוייזווד, ולמרות שהמטופלים אינם רשאים ליצור קשר על משפחותיהם, נטלי יוצאת לנסות לדבר עם קיט.

זהו סיפור על ילדות אומללה בצלו של אב פסיכופת שמתעלל בבנותיו. לטובתן, כמובן, תמיד זה לטובתן, לא? לחשל אותן, לוודא שתהיינה מצטיינות בכל, מוכנות לכל; וגם על ילדות אומללה בצילה של אם דכאונית; ועל הצלקות שמותירה ילדות כזו לתמיד, ועל האופן בו היא מעצבת את האישיות או הורסת אותה. וזהו גם ובעיקר סיפור על כת, על היווצרותו של המנהיג הכריזמטי-רודני-מפתה-רומס, ועל מלכודת הדבש השואבת אנשים אל הכת מבלי שיתנו דעתם על היסורים בדרך, ואפילו יקבלו אותם בהבנה ובאהבה, כי הם לטובתם, כמובן, תמיד לטובתם, לא? המוטו של הספר, ציטוט מפיו של צ'רלס מנסון, מבשר את תוכנו.

אני מנחשת שיעלו בעתיד בקבוצות הקריאה בפייסבוק שאלות בנוסח "קראתי כבר שליש מהספר, והוא נראה מבולבל. להמשיך לקרוא? זה מתפתח למשהו?". כך, מכל מקום, אני חשתי. הסופרת, שעשתה עבודה מצוינת בבחישה במוחם של הקוראים ב"התיקון של רוז גולד", לקחה את הטשטוש ואת המורכבות צעד אחד יותר מדי, לדעתי. אם נדמה בתחילה שיש לעלילה מספרת אחת, די מהר עולה החשד שמדובר בשתים, וכשהתחושה הזו פחות או יותר מתגבשת צץ החשד שאולי מדובר בשלוש, וכל הערפול הזה מעורר תחושה מאולצת מדי. אבל במענה לשאלה שבתחילת הפיסקה התשובה היא כן, זה מתפתח, מתמקד ומתפענח. לטעמי, ניתן היה לקצץ מעט בדרך, אבל לעירוב הדמויות יש עילה מתבקשת.

בניגוד לתפניות המפתיעות בעלילה, הסוד שבגללו נטלי יוצאת בבהלה לחפש את אחותה, הוא תפנית בלתי מפתיעה. כן, הוא עלול לטלטל, אבל לא, הוא לא סוד שעלול להרוס את קיט, והוא לא יהרוס את יחסיהן של האחיות שממילא כבר מזמן אינם מתקיימים באמת. העובדה שניחשתי אותו אכזבה אותי במקצת. מכל מקום, הסוד הזה, למרות שהוא מניע את הארועים, אינו לב הסיפור, כך שהאכזבה הנקודתית אינה קריטית להתרשמות הכללית.

"אולי זה יכאב" כואב. כואב לקרוא על ילדות סובלות, על אשה שנרמסת, על צלקות שאינן נרפאות, ועל אנשים נואשים שמתפתים אל פתרונות הרסניים. למרות שכאמור סברתי שניתן היה לקצץ, הספר, בתרגומה היפה של נעה בן פורת, ריתק אותי, והאופן בו הסופרת הרכיבה את כל הפרטים יחדיו והתירה אותם ראוי להערכה.

This Might Hurt – Stephanie Wrobel

אריה ניר ומודן

2024 (2022)

תרגום מאנגלית: נעה בן פורת

כותרת משנה: יריבותן של שתי השושלות היהודיות שסייעו לעצב את סין המודרנית

בשנות העשרים של המאה התשע-עשרה הורע מצבם של יהודי בגדד בשל התנכלויות מצד המושל המקומי. דוד ששון, בן למשפחה שאחזה בהנהגת הקהילה והיתה גם בעלת מעמד נכבד במדינה, נאלץ למצוא לעצמו חיים חדשים הרחק משם. דוד, שהוכשר מילדות לחיים של יזמות ושל עשיה כדי לרשת את מקומו של אביו, הפך תוך עשור לאחר שהיגר להודו לאחד האנשים העשירים בבומביי. המפעלים שהקים הציעו לעובדים רשת סוציאלית, החל משלב ההכשרה בבתי ספר, ועד קצבת קיום אחרי הפרישה ותשלום עבור קבורה. ארבעה מבני משפחת כדורי, קרובים-רחוקים של משפחת ששון, אף הם מקהילת בגדד, השתלבו בבתי הספר של הששונים. אלי כדורי, אחד מן הארבעה, אמנם לא יועד לגדולות בדומה לדוד ששון, אבל ניחן באותה רוח ובאותו דחף להצלחה. דוד ואלי, כל אחד ושיטותיו, ייסדו שתי שושלות שהשפיעו השפעה מכרעת על עיצוב דמותן ועתידן של שנגחאי ושל הונג קונג.

חוזה נאנקינג פתח ב-1842 בפני סוחרים בריטים את האפשרות להשקיע בסין. הונג קונג נמסרה לשליטתה המוחלטת של בריטניה, וחמש ערים נפתחו לסחר מערבי, ביניהן שנגחאי. הסוחרים הבריטים, והזרים האחרים שבאו בעקבותיהם, נהנו ממעמד אקסטריטוריאלי. הם לא היו כפופים לחוק הבריטי, והיו פטורים ממס על עסקיהם. סין החלה לִמְנות את מה שכונה "מאה שנות השפלה", המשפיעות עד היום על תפיסתה הלאומית ועל יחסה אל העולם המערבי. בשנגחאי התיישבו הבריטים באזור שכונה "ההתישבות הבינלאומית", אזור שנוהל בלעדית על ידם. הסינים שהורשו להתגורר בו היו נתונים למגבלות, כמו איסור כניסה לפארקים מסוימים, ועבור מרבית הסינים האחרים בעיר ובסביבותיה המגורים בו היו אסורים.

בני משפחת ששון, שעסקו עד אז בעיקר בטקסטיל, השתלבו בסחר האופיום, שהעשיר מאוד את האירופאים, והוביל מליוני סינים מכורים אל עברי פי פחת. הם השקיעו, בין השאר, בבנקאות ובנדל"ן, ופתחו בתי מלון מפוארים. דוד ששון חילק את שמונת בניו בין הודו וסין, ואלפי מכתבים שהחליפו ביניהם מהווים מקור מידע מעניין על קורותיהם כיחידים ועל עולם העסקים של התקופה במדינות אלה. אלי כדורי, שלא היה מבוסס דיו כדי ליטול חלק במסחר ימי, החל את דרכו, אחרי שפוטר ממפעל של משפחת ששון, כבעליה של חברת ברוקרים, ועד מהרה הפך למשקיע בעל משקל ועתיר נכסים.

ג'ונתן קאופמן עוקב בספר אחר קורותיהן של שתי השושלות לאורך השנים, דרך כל התהפוכות שחוותה סין, ביניהן הכיבוש היפני, מלחמת העולם השניה, שלטון הלאומנים, והמעבר לקומוניזם. בעקבות המהפך האחרון עזב ויקטור ששון את סין, שלא על מנת לשוב. לורנס והוראס כדורי שמו פעמיהם אל הונג קונג, שם הקימו בין השאר תחנת כוח שהשפיעה על התפתחותה של המושבה, והיו המיליארדרים הראשונים במקום (לורנס הוכתר ב-1981 כברון כדורי מקאולון שבהונג קונג ושל העיר וסטמינסטר). יתכן שהבחירות השונות נבעו מן האופן השונה בו התיחסו שתי המשפחות לסין. עבור הששונים סין היתה מקום השקעה. הם אמנם תרמו רבות לעיצובה של שנגחאי, מרכז העסקים התוסס, אבל היו מרוחקים מהסינים. אלי כדורי, לעומתם, חצה את הקווים וחבר אל איש עסקים סיני, והוראס כדורי, שנים אחר כך, הפנה את מרצו ואת הונו לסייע לפליטי השיטה הקומוניסטית.

בין הדמויות שקאופמן מתאר ניתן מקום של כבוד לכמה מנשות המשפחה, שהיו יזמות ונדבניות ופורצות דרך בזכות עצמן, ביניהן לורה מוקאטה, פלורה ששון ורחל ששון בר.

ויקטור ששון התנער מן הרקע היהודי שלו, והרעיון הציוני לא דיבר אל לבו. בני כדורי, לעומתו, התלהבו מן הציונות (בית ספר כדורי הוא תוצאה של נדיבותם), והיו הנדבנים הגדולים של הקהילה היהודית בשנגחאי ומנהיגיה בפועל. הפער הזה לא הפריע לשתי השושלות לשלב כוחות כדי לתמוך בפליטים יהודים שנמלטו מגרמניה ומאוסטריה. שמונה-עשר אלף פליטים זכו למקלט בשנגחאי בזכות שני דיפלומטים חסידי אומות עולם, פנג-שאן הו וצ'יאונה סוגיהארה. קרן שיקום שייסדו המשפחות אפשרה לרופאים פליטי לפתוח מרפאות ולאחרים להקים בתי מלאכה ובתי חרושת. באחד מבנייני משפחת ששון נוסד מרכז פליטים, והותקן מטבח שיכול היה להכין אלף ושמונה-מאות ארוחות ביום. הוקמו מחנות הכשרה לפליטים, הוצעה להם עבודה, ויוזמות שונות אפשרו להם להתקיים בכבוד.

הסינים מעולם לא הפגינו אנטישמיות, אבל מצבם של יהודי שנגחאי הורע מאוד כשהיפנים חברו לנאצים. לורנס כדורי ומשפחתו חוו מעצר בתנאים קשים במחנה סטנלי, ובין פברואר 1943 לספטמבר 1945 נאלצו כל הפליטים שהגיעו אחרי 1937 להתגורר באזור מוגבל וצפוף, מעין גטו.

שנגחאי היום היא עיר פתוחה, מגוונת וקוסמופוליטית. אזור הגטו הוסב לדיסנילנד יהודי, ובו בין השאר מוזיאון פליטים. שתי המשפחות, כמו נציגי האימפריה והקולוניאליזם האחרים, אמנם ניצלו את העיר, אבל הציתו פריחה כלכלית והצעידו את סין קדימה. סין הכירה בכך כשהציבה את תמונתו של ויקטור ששון באחד מבנייני המשרדים שלו בשנגחאי כמחוות כבוד.

הכתיבה של קאופמן מעט מבלבלת. הספר, שמתנהל רוב הזמן כרונולוגית, סובל מדי פעם מדהירה קדימה וחזרה אחורה ללא אבחנה מספקת בין הזמנים. לטעמי, כשהסופר נוטל מדי פעם את תפקיד הפרשן והמעריך, הוא שטחי למדי (אגב, לא ברור למה כותרת המשנה מאזכרת יריבות, כשמן הספר נראה שמדובר בשושלות מקבילות ולא מתעמתות זו עם זו). פרט לכך, הספר פורש לפרטיהם פרקי חיים מרתקים, ומעשיר בידע על ההיסטוריה של סין מזווית שונה ופחות מוכרת.

The Last Kings of Shanghai – Jonathan Kaufman

מטר

2024 (2020)

תרגום מאנגלית: צילה אלעזר

נוגה, ילידת קיבוץ, נשואה לברק, שמתייחס אליה כאל נסיכה ומבקש לשמח אותה ולרַצות אותה, אם לצליל ולשי, ילדים מוצלחים, אמנית פורצלן מוערכת. אבל נוגה אינה מאושרת. היא סובלת מהתקפי חרדה משתקים, שאותם מכנים היא וברק בשם מיגרנות כדי לגונן על הילדים, והיא סוחבת איתה טראומות מושתקות, שעליהן היא אינה מספרת לאיש, גם לא לברק, וגם לא לתמרה, חברת נפש קרובה ותומכת. בעבר חוותה אהבה ראשונה עם אוהד, שבדומה לברק, אך באופן שונה ממנו, הקדיש עצמו להיות בשבילה ככל שתצטרך, אבל במו ידיה הרסה אותה. כשנדמה לה שראתה את אוהד ברכבת חולפת, משהו מתערער בשגרת חייה. לראשונה בחייה לא תפחד מעימות, ותדע לומר מה היא רוצה בשביל עצמה. מור אסאל מלווה את נוגה בהווה המיוסר, ובמקביל בעבר הנגול לאטו ומסביר כיצד התגלגלו חייה וכיצד הפכה לאשה הלכודה בשגרה מפוחדת ודוחה כל אפשרות לשינוי.

נוגה גדלה, כאמור, בקיבוץ, שבו היתה נהוגה לינה נפרדת. "איכשהו המקום הדפוק שלך הצליח לשכנע אותך שלא מגיע לך שיכבדו אותך", אומרת לה חברתה בעת השירות הצבאי, ובתה צליל מאבחנת שנים אחר-כך: "תכל'ס, גדלתם בבית יתומים". זו אמנם אינה החוויה המשותפת לכל מי שגודלו באופן זה, אבל מבחינת נוגה היה באמת מדובר בילדות בודדה. אמה היתה טרודה בפעילות עסקנית, אביה היה מרוחק. בשלב מסוים, בשל משבר ביחסי ההורים, שניהם עזבו את המקום והותירו אותה לבדה. אחיה עמוס, שהיה מקור תמיכה עבורה, עזב גם הוא. אוהד, שנכנס לחייה, היה פיצוי ותיקון. אבל אז מצאה עצמה נוגה בסביבה הקשה של ההטרדות המיניות בצבא, ומכאן הכל הלך והדרדר, עד שהפכה לבלתי מוכרת לעצמה ולאוהביה. "נתתי לעצמי להעלם", היא מבינה בסופו של דבר.

באמצעות סיפורה של נוגה, הסופרת עוסקת בהיבטים השונים של יחסי זוגיות ושל יחסי הורים-ילדים. החל מיחסי הוריה של נוגה ומהתיחסותם אליה, שהיתה נגועה בשורה של אי-הבנות, ועד יחסיה של נוגה עם ברק ועם ילדיה, שגם הם סובלים מהעמדות פנים ומחוסר בתקשורת פתוחה וכנה. היא עוסקת גם בטראומות ובהתמודדות איתן, או בהתעלמות מהן בתקוות שווא שיתפוגגו ולא יותירו סימן. לעתים צריך לקחת צעד לאחור ולתפוס מרחק מן החיים כדי להצליח להבין אותם בבהירות, ונוגה אכן תזכה בהארה וגם באומץ להתבונן בעצמה. מה יעשה הצעד הזה למשפחתה? מור אסאל מותירה בתבונה פתח לאפשרויות שונות.

"איך ללטף קיפוד" כתוב ברגישות, בסבלנות לפרטים, ומציג דמות מעוררת חמלה והזדהות לצד דמויות משנה משורטטות היטב. בהחלט מומלץ.

הוצאה עצמית

2020

רועי ועדן נפגשו במקרה. היא אם חד הורית לטמיר, ילד בן חמש, החולקת דירה תל-אביבית עם מיקה שמתמודדת עם דכאונות קשים. הוא, נווד שהעביר את מרכז חייו לארצות-הברית, מסבלט לתקופה קצרה את הדירה שמולה. ערב דרמטי אחד, שבו טמיר נפצע בחדר המדרגות בהיעדרם של אביו, שאיחר לאסוף אותו, ושל אמו, שהפקידה אותו בידי מיקה ויצאה לשחות, קושר אותם יחדיו.

זהו סיפורם של רועי, שלא יכול היה לשאת את משפחתו, ובחר להתרחק ולהתנתק ממנה, ושל עדן, שיצרה לעצמה ניתוק קטן כשעברה מאשדוד לתל-אביב, אך נותרה מחוברת למשפחתה בכל נימיה. זהו סיפורן של שתי משפחות צפופות, הנכנסות לקרביים של בניהן, האחת רעילה ורומסת והשניה מחבקת ומספקת רשת בטחון.

רועי עבד כל חייו, החל מגיל הנעורים, כדי לפצות על כשלונותיו של אביו וכדי לרַצות את אמו. "בן של תחמן גרוע ושל אחת שחושבת שכולם אויבים אישיים שלה, כולל בעלה", הוא מאפיין את הוריו. כשבישרו לו באדישות שלמרות כל קורבנותיו הם בחרו באחיו כבן ממשיך במשק, משהו פקע בו. נדמה שאת כל החמלה שיכלו לגייס העניקו לאחותו התאומה, הסובלת מפיגור, ולאחיו, ועבורו לא נותר דבר. כשעזב נדמה היה לו שניתק כליל את כל הקשרים עם המשפחה, אבל כעת, כשחזר לתקופה קצרה, גילה כי "החוטים הלא נראים שקשרו אותו לא נקרעו אלא הסתבכו סביבו עוד ועוד בלי ששם לב".

עדן, למרות שכמה מן הבחירות שלה לא נשאו חן בעיני הוריה – ההחלטה ללדת מבלי להנשא, המעבר לתל-אביב, הרשות שנתנה למיקה, שאינה בת משפחה, לגור יחד איתה בדירת סבתה – היא חלק אורגני מן המרקם המשפחתי, שהוא אולי שתלטני ודחוס, אבל כפי שרועי מאבחן בקנאה, "היא מדברת כאילו יש מאחוריה תמיד צבא, ובאמת יש".

נעמה דעי שוזרת אל תוך הסיפור של הקשר בין רועי ועדן את פרטי הפרטים המרכיבים משפחות בכלל ואת משפחותיהם בפרט. בין השאר היא עוסקת בקשר האחאי בין רועי ואושרי, כששני האחים העוינים זה את זה מוצאים עצמם מתבוננים זה בזה באופן שונה, קצת מנוער מן הקיבעון שהשתרר ביניהם. היא עוסקת בהרחבה בחווית ההורות של עדן, שצריכה להסתגל לעובדה שאביו של טמיר עומד להנשא וללדת לבנו אחות, ושטמיר, שעד כה התגורר אצלה באופן בלעדי החל לישון מדי פעם אצל אביו ובת זוגו. היא בוחנת את הגבולות בתוך מערכות זוגיות, ושואלת היכן מותר לפסוע אל תחומו של הזולת גם אם נדמה שאינו מעונין בכך – מיקה ובן זוגה בנימין מתחבטים בשאלה זו, מאור אינו מסוגל לסגת מן הזוגיות לכאורה עם עדן למרות שנפרדו והוא, כאמור, מאורס, עדן אינה מסוגלת שלא להתערב בחייו של רועי, במחשבה שהיא פועלת לטובתו, ועוד. ההתמודדות עם השונה, עם הפגוע, גם היא דומיננטית בספר – רועי עם אחותו, עדן עם מיקה. ולצדם הוריו של רועי ויחסיהם המעוותים, אחיה של עדן שמתמרמר על קשיים בגיורה של בת זוגו, חברותיה המעטות שיודעות לתת עצות אובייקטיביות, שלהן היא לא תמיד מקשיבה, ועוד סיפורים ותתי-סיפורים המשתלבים במלאכת מחשבת ליצירה מלאת חיים ומעניינת.

כמו בספרה הקודם והמומלץ מאוד, "צערו העתיק של הירח", גם כאן הסופרת פונה, הפעם במינון נמוך, אל המקורות, באמצעותה של עדן, שהיא מורה לתנ"ך. בשונה מן הספר הקודם, כאן הדמויות חילוניות, שפתן אינה שזורה בלשון חכמים, אבל ה"נגיעות" הללו מעשירות את הסיפור.

נעמה דעי היא כותבת סבלנית. לא אצה לה הדרך להתיר את תסביכיהם של גיבוריה ואת הסיבוכים של חייהם. אחרי הפתיחה הדרמטית היא רוקמת באיטיות ובעדינות את פרטי העלילה, ומניחה להם לגשש את דרכם, להתקרב, להתרחק, לתהות, לטעות ולתקן. מכיוון שמדובר בדמויות חיוביות בסך הכל, כמעט מתבקש לספק להם סוף מתקתק. אבל כפי שעדן יודעת, החיים אינם מתנהלים כמו הדרמות הטורקיות שהיא אוהבת. הסופרת מספקת סיום הגיוני, מציאותי וראוי.

את העטיפה הנאה והמושכת עיצבה אנה ריינגוורץ.

מומלץ בהחלט.

עם עובד

2024

אתחיל מהסוף: "סיפורה של משפחה טובה" הוא מעין גרסה מקוצרת ושטוחה למדי של "החברה הגאונה", בלי החברה. הרקע הוא שכונת עוני איטלקית, הפעם בבארי (Bari), שבה אנשים קשי-יום מתמודדים עם פחד מאלימות מבית ומחוץ, וגדלים בלית-ברירה, או מחוסר היכרות עם אפשרות אחרת, בבוּרוּת. מספרת את העלילה מאריה, אשה בוגרת המתארת את התבגרותה בצלו של אב הנתון להתקפי זעם, אותם הוא שופך על אשתו ועל אחד מבניו. היא חשה שונה מסביבתה, שואפת להשכלה, אוהבת לכתוב, ומנסה להמנע מן הדיאלקט המקומי לטובת איטלקית תקנית. מורה שם לבו לכישוריה, ומשכנע את הוריה לאפשר לה ללמוד מעבר לשנות היסודי, מה שמעלה אותה על מסלול שהמשכו תיכן ואפילו אוניברסיטה. היא מאוהבת מילדות בנער, שמשום מה מתחבט בינה ובין חברתה המרושעת, ונושאת חן בעיניו של בחור ממעמד גבוה, אמיד ומשכיל, שמבקש לחלוק איתה את חייו. לא נעדרת גם האם, שאיתה יש לה יחסי דחיה-אהבה. בקטע, אחד מרבים, שבבירור הושפע ישירות מספרה של פרנטה, מאריה מתבוננת בבני משפחתה ובאנשי שכונתה החוגגים בחתונה, ומבינה שהם פלבאים. אבל מה שאצל פרנטה הוא קטע עמוק של הארה ושל בידול, אצל ונטרלה מצטמצם להרהור חולף שאינו מותיר משקע כלשהו. כך גם בספר כולו. התנהלותן של הדמויות אינה תמיד הגיונית ועקבית, וזה בסדר, אבל ב"החברה הגאונה" נעשה מאמץ מוצלח לפענח אותן, ופה רוב הזמן הסופרת מסתפקת בתיאור.

אז זה לא שרוזה ונטרלה אינה יודעת לכתוב, אבל אם המודל שעל פיו נכתב הספר טוב ממנו לאין שיעור, למה לא להסתפק במודל?

יש בספר דמויות נוגעות ללב, תיאורים יפים, בעיקר של הווי השכונה, סיפורי חיים קשים, והוא עשוי לרגש. לטעמי, אין בזה די.

Stoia di una Famiglia Perbene – Rosa Ventrella

שוקן

2023 (2018)

תרגום מאיטלקית: אספיר בלה מילמן

מספר ימים לפני הגיעו לגיל מצוות נשלח נוֹנוֹ ברכבת לדודו. מה שנדמה לילד כמסע מעיק אל דוד שנוטה לחנך אותו באריכות ובטרחנות, מתגלה כמסע הרפתקאות שתכננו עבורו אביו ומזכירתו, המשמשת לנונו, שהתייתם בעודו תינוק, כתחליף אם. נונו, כך הוא מגלה כשמכתב מהשניים צץ לפתע בתא בו הוא יושב, אמור לאתר ברכבת אדם מסוים, לקבל ממנו משימה שתעביר אותו לידי אדם אחר, וכן הלאה עד להפתעה בסיום. אלא שמבטו של נונו נמשך אל אדם בשם פליקס, שאינו זה שאליו הוא אמור לפנות. נדמה לו שהוא בסך הכל מדלג על כמה שלבים, אך בפועל הוא מוצא עצמו מעורב בהרפתקה בלתי מתוכננת (ואולי כן מתוכננת כדי לעקוף את התכנית המקורית?). בסיומו של מסע מתעתע ורב תהפוכות יזכה סוף סוף לשמוע את סיפור חייהם של הוריו, ובעיקר של אמו שעליה אין איש מוכן לדבר, ויבין מדוע גדל כשם שגדל וכיצד עוצב אופיו.

אביו של נונו הוא קצין משטרה, שהכשיר את בנו מגיל צעיר מאוד לעירנות של בלש ולמשמעת נוקשה. נונו אמנם משתדל לעמוד בסטנדרטים הקשוחים של אביו, אבל יש בו גם צד פרוע, חסר מנוח, שגורם למוריו לא אחת להתייאש ממנו. גבי, מזכירתו של האב ובת זוגו, היא זו שממהרת לכבות שריפות ולעמוד לצדו של הילד. "אולי לא כל אחד מתאים בדיוק למסגרת המרובעת של בית-הספר! כי יש אנשים עיגולים, גבירתי, ויש אנשים שמיניות, ויש ילדים בצורה של, נניח, משולש, למה לא, ויש – […] יש ילדים זיגזג!", היא מסבירה למורה. גבי היא גם זו שיוצאת עם נונו למקומות שהילד אוהב. הם חוזרים שוב ושוב לסיור בבית חרושת לשוקולד, ממתינים שעות ליד ביתה של שחקנית נערצת, והולכים לים, שבו נונו אוהב לשחות, למרות שגבי חשה שם שלא בנוח.

גרוסמן הגדיר את הספר כ"צוהל", ויש בו אכן שמחה מתפרצת, יותר בסגנונו המבעבע והצבעוני, פחות בתכניו. כך מתאר נונו רגע של אושר: "אותו רגע הצליף מנהל הקרקס הפנימי שלי בשוטו הארוך, וקול פיצוץ עז נשמע בתוך אוזניי השתים. התזמורת פצחה בנגינת מארש מהיר, ושלושים ושניים לולייני, שלושת בולעי האש שבי, שני קוסמַי, משליך סכינַי, ליצנַי, קופַי, אריותַי ופילַי, וחמשת נמרַי הבנגאליים פרצו כולם בבת-אחת לתוך הזירה שלי, המוצפת אור זרקורים, והחלו לסובב אותה בסחרחרת לא פוסקת… כן, זה היה מין רגע כזה, מקרה נדיר כזה, שקרקס שלם בורח כדי להצטרף לילד, וקולו של כרוז שיכור מרוב אושר הרעים בתוך רמקולֵי אוזניי הוורודים: 'גבירותי ורבותי, קהל אהוב, קבלו אותי!'". אבל נונו הוא רוב הזמן ילד אומלל למדי. ההסתרה שמסתירים ממנו את אמו שמתה מתמיהה אותו וכואבת לו. הקשיחות של אביו גורמת לו לפעמים להעריץ אותו ולפעמים לחשוש ממנו. הוא מוכן לעשות הכל, כולל להשפיל את עצמו ולסכן את חייו, כדי לשמור לצדו את החבר היחיד שלו. הוא אוהב את גבי, וחי בחרדה מפני האפשרות שהיא תנטוש את המשפחה בשל סירובו של אביו לשאת אותה לאשה. הזיגזגיות שלו באה לידי ביטוי גם בהתקפים של אובדן עשתונות. "רעש היה תמיד מבלבל אותי. ורעש חזק כזה, שבא עלי מכל הצדדים, היה גורם לי להשתגע ממש. כהרף-עין לא היה לי עור שיפריד ביני לבין שאר העולם, והייתי נשאב ועף לתוך מערבולת הרעש, ונקרע לאורך ולרוחב, ואפילו לא הייתי מרגיש שזה אני שצורח ככה".

נונו מבין די מהר שהמסע שאליו מוליך אותו פליקס אינו זה שאליו התכוונו אביו וגבי. אבל למרות היותו עירני ורגיש ונבון ומודע, הוא מניח לעצמו להסחף. בסיומה של דרכם המשותפת, כך הוא חש, מצפים לו פתרונות של סודות חייו.

משהו מן הערפל שבחלום נסוך על הסיפור. לקח לי קצת זמן להכנס לאוירה ולהשתחרר משיפוטיות בנוסח 'מי שולח ילד בלתי צפוי לנסיעה לבדו ועוד מעמיס עליו משימות'. משעה שהנחתי לעצמי להסחף עם הפיתולים הפלאיים לעתים של העלילה, נהניתי הנאה מרובה. מכל מקום, שום ערפול ושום שיפוטיות אינם יכולים לעמוד בדרכה של התאהבות בלתי נמנעת בנונו, שמספר את סיפור ההרפתקה ממרחק שנים, אך מביע בכנות ובאמינות את שחש כילד. גרוסמן עצמו, מפיו של נונו, מתייחס לקראת סיום לאוירת הספר: "סיפרתי להם הכל, או כמעט הכל, ובעצם – מעט מאוד, כי תכף כשהתחלתי לדבר הבנתי שאת העיקר לא אוכל לספר, כי העיקר היה לא לגמרי מובן, וחמקמק, וגם לא הגיוני. הרגשתי כמו מי שקם משינה ומספר בהתלהבות חלום שחלם, ותוך כדי דיבור החלום מתפוגג לו ונעלם".

ספר מקסים ממש.

הספריה החדשה

1994

ג'ים, בוב וסוזן, שני האחים והאחות לבית ברג'ס, גדלו בעיירה שרלי פולז במדינה מיין. ג'ים הבכור, הכוכב הכריזמטי של המשפחה, עזב את המקום, הפך לפרקליט שמטפל בעבירות צווארון לבן, וזכה לפרסום בעקבות משפט מתוקשר שבו הביא לזיכויו של נאשם שהרשעתו נראתה בטוחה. בוב הפך גם הוא לעורך-דין, פחות מצליח, הרבה פחות מפורסם. בניגוד לג'ים, שמנהל חיי משפחה שנראים יציבים, בוב הוא גרוש ללא ילדים, שעדיין קשור נפשית לאשתו לשעבר. על חייו מעיב ארוע טרגי שארע כשהיה בן ארבע: אביהם של הילדים השאיר אותם ברכב, ובוב, שככל הנראה שיחק עם ידית ההילוכים, גרם לרכב להדרדר ולדרוס את האב למוות. סוזן, אחותו התאומה של בוב, היא היחידה שנותרה בשרלי פולז, והיא מגדלת לבדה את בנה זאק אחרי שבעלה נטש. כל השלושה מתכנסים שוב בעיירה כשזאק מסתבך במעשה שטות. הבחור הצעיר גלגל ראש חזיר אל תוך מסגד שבו התפללו מהגרים מוסלמים מסומליה, ופתח תיבת פנדורה של גזענות ושל שנאה.

המעשה של זאק מהווה פתיח לתיאור בעיית ההגירה והיחס לזרים. הסופרת עוסקת בנושא מכמה נקודות מבט, מתייחסת לתלאות הקשות שחוו הסומלים במחנות הפליטים בקניה, מתבוננת ביחס הכפול של רתיעה ואימוץ מצד תושבי העיירה, מספרת על היחסים ההדדיים, או על היעדרם, מנקודות המבט של המהגרים ושל המקומיים, כולל מנהיגי המקום, מבינה את כולם וחומקת מאמירה ברורה (אולי אין זה תפקידה). הנושא הזה לבדו יכול היה לאכלס ספר מעניין, אבל בשלב מסוים מתברר שהוא מהווה רק רקע לסיפור המעניין הרבה פחות של בני ברג'ס. היחסים המוזרים ביניהם נלעסים עד זרא – כולל הדמויות הנלוות של הלן, אשתו של ג'ים, ופאם, גרושתו של בוב – אינם מתקדמים לשום מקום, וגם סוד שחושף ג'ים ברגע של חולשה אינו מצליח להסביר את מורכבותם המתישה. נראה לי שהסופרת ביקשה לתפוס יותר מדי בעלילה אחת, והתוצאה מפוזרת בכל אחד מן התחומים שבהם היא נוגעת.

התרגום של עידית שורר מוצלח והכריכה של טליה בר נאה מאוד, אבל על הספר, לדעתי, אפשר לוותר.

The Burgess Boy – Elizabeth Strout

ידיעות ספרים

2019 (2013)

תרגום מאנגלית: עידית שורר

מעיין ואורן גרים משני עברי רחוב אחד. מן הצד האחד בתים משותפים, מן הצד השני וילות. מעיין, שחולקת חדר ומיטת קומתיים עם אחותה הצעירה ממנה, מכירה מנקודת התצפית הגבוהה שלה את השכנים שמעבר לכביש. אורן, שגר עם הוריו ועם אחותו בוילה, אינו מודע לקיומה של מעיין, למרות השכנות ולמרות שהם לומדים באותה השכבה. מפגש מקרי ביניהם בבית החולים, שם אורן יושב ליד אמו שנותחה ומעיין מקבלת טיפול באצבע שנפצעה, פותח סיפור של חברות ענוגה, של אהבה, ושל תמיכה הדדית.

עד כמה שונים העולמות של שני בני השלוש-עשרה? בבסיסו של דבר, למרות סיפורי החיים השונים, מדובר בילדים עירניים, מודעים לעצמם ולסביבתם, שמנסים לצמוח בתוך סביבה כאוטית. אורן, בביתו המרווח, חי פחות או יותר לבדו, עם אם חולנית, אב דכאוני, ואחות מבוגרת שעסוקה בעצמה ובחבר שלה. מעיין, בדירתה הקטנה, חיה עם אב עבריין ומכור לסמים, עם אם שאינה מסוגלת לעזוב אותו גם כשהוא מכה אותה, ועם אחות קטנה שמתנהלת בעולם ילדותי מנותק ככל האפשר. למשפחות של שניהם לא יכול להיות סוף שמח, ושני הצעירים מנסים לתמרן עד שאינם יכולים להכיל עוד.

העלילה מסופרת לסירוגין מפיו של אורן ומפיה של מעיין, כשכל אחד מהם מתאר את שמתרחש בחייו וגם את המפגשים עם השני ואת האופן בו היכרות אקראית צומחת לקשר שמאפשר להם לצוף. את הפרקים שבהם אורן דובר כתב שי גולדן, ואת אלה של מעיין כתבה טלי סיביאר כץ. בראיון הסביר גולדן כי סבר שאינו יכול לכתוב באמינות מפיה של ילדה, ולכן חיפש שותפה. שני הכותבים עשו מלאכה נאמנה בהתבוננות בסביבה ובנפש פנימה מתוך עיני הדמויות שבראו, וקשה להבחין שמדובר בכותבים שונים. למעשה, זוהי בעיני חולשתו של הספר – העובדה שאורן ומעיין מדברים בדיוק באותו הקול למרות האופי השונה והאישיות השונה.

למעט חולשה זו, הספר נכנס ללב, עוצמתי, ומאיר את מצוקתם של ילדים ובני נוער בצילם של הורים בעייתיים. העלילה אינה צבועה שחור-לבן, אלא כמו בחיים מציגה גם גווני ביניים. הטוב מכיל בתוכו את הרע, אבל גם ברע יש ניצוץ של חסד. למרות שגיבוריו הם בני שלוש-עשרה, אין המדובר בספר נוער, אלא בכזה שפונה הן אל מבוגרים והן אל צעירים.

(במאמר מוסגר: הכריכה נוראה ללא סיבה מוצדקת).

נוגע ללב ומומלץ.

כנרת זמורה ביתן

2017