תגית: מתח

מגי, בתו המנוכרת של פרנק, חוזרת לחייו במפתיע אחרי נתק של שלוש שנים, ובפיה בשורה: היא מתחתנת. פרנק, שפגש לאחרונה את בתו בדירתה השכורה העלובה מוצא אותה כעת בפנטהאוז המפואר של בן זוגה איידן, בנו של מנהל החברה שבה היא מועסקת. החתן עצמו, לצערו, מעורר בו חששות בשל יחסו המאולץ כלפיו ובשל ממצא מחשיד שהוא מוצא באקראי בדירתו. מצד אחד הוא מבקש להזהיר את מגי, אך מצד שני הוא נזהר לא להתעמת איתה אחרי שסוף סוף חודש הקשר ביניהם. אז הוא מנסה לזרום.

יחד עם אחותו תמי ועם אביגיל, ילדת האומנה החדשה שלה, הוא מגיע לחתונה במתחם מבודד, עשיר להפליא ומוזר להפליא. נדמה שמה שכולם, בני משפחה ואנשי צוות, מבקשים הוא להנעים את זמנו של פרנק, אבל הוא עצמו אינו מסוגל להרגיע את חרדותיו. שמועות בלתי נעימות, שלא לומר פליליות, אופפות את איידן ואת משפחתו, ופרנק מנסה להפריד אמת מבדיה כדי לגרום לבתו לקבל החלטה מושכלת באשר לחתונה. מגי מצדה מפגינה שאננות, בטוחה לחלוטין בהחלטתה.

האם מגי היא קורבן תמים ועיוור של אהבתה? האם "אין גבול לרמות הטמטום שהורים מסוגלים להגיע אליהן כדי לרמות את עצמם",ובלבד שיוכלו להאמין שילדיהם צחים כשלג? פרנק מוצא עצמו מיטלטל בין גרסאות שונות של האמת המוגשות לו.

ג'ייסון רקולאק מספר סיפור קריא רב תפניות, שכל אחת מהן מפריכה את מה שהיה ידוע לפניה. חובבי מתח לשמו ייהנו ממנו. קוראים ביקורתיים ימצאו בו אי סבירויות לרוב, ויצטרכו להשעות את השיפוטיות כדי לזרום עם העלילה.

The Last One at the Wedding – Jason Rekulak

ידיעות ספרים

2026 (2024)

תרגום מאנגלית: אמנון כץ

עבור ג'ון אביה היא קיט-קט, עבור גבריאל חברה היא ק"ק, קונרד מאהבה לסירוגין מכנה אותה חתולת פרא, וכשהיא נעצרת באשמת רצח מתייחס אליה מקס, העיתונאי החוקר המסקר את משפטה, כאל קייט הקטלנית. טארון, המוביל את הסנגוריה, מעדיף את השם הסולידי קתרין. כל אחד מהם רואה את קתרין קול מנקודת המבט שלו, ואיש, כך מסתבר, אינו מכיר אותה בשלמות.

אז מי היא קתרין קול? נערה צעירה, נורמטיבית בסך הכל, שנאבקת על מקומה במשפחה, ומנסה להתמודד עם מותו של אחיה ועם גירושי הוריה, או רוצחת בדם קר שהותירה מאחוריה ארבע גופות? דוברת אמת שאנשים, אפילו הקרובים לה, בוחרים להתעלם ממנה ולהניח שמדובר בשקר, או תככנית וסכסכנית, מעלילה עלילות והורסת אנשים? מציאותית ושוחרת טוב, או מסוחררת משפע הקונספירציות ברשת ושואפת נקמה?

כשקתרין נעצרת בעקבות הרצח המרובע, היא אומרת לשוטרים "זה הגיע להם". די במשפט הזה כדי לגרום לכולם להאמין שאין ספק שתורשע במשפט. אביה אומר שאינו מאמין שהיא מסוגלת לרצוח, אבל במקביל מבקש בארועים מילדותה הסבר להתנהלותה בהווה, ותוהה על מידת אשמתו שלו. גבריאל, שמאמין בכל הקונספירציות, ואילו היה אמיץ יותר וחולני פחות אולי היה פועל לאורן, תומך בה ולא משנה מה עשתה או תעשה. קונרד מתאר קשר שהתנהל כמו חיזור גורלי, ומביע את אמונתו שהיא מסוגלת לכל. עבור מקס היא סיפור מצוין. טארון, היחיד מכולם, מודה שאינו מבין אותה. בעבר הגן על אשה שסומנה ללא עוררין כרוצחת, האמין בחפותה והצליח להביא לזיכויה רק כדי ללמוד אחר כך שככל הנראה היתה אשמה, ולכן הוא מתנהל בזהירות, מתנדנד בין אמון לסלידה.

הספר בנוי בפרקים קצרים, שבכל אחד מהם אחת הדמויות "מדברת" אל קתרין (כולן מדברות בדיוק באותו הקול, וחבל), מעלה זכרונות, ומתארת את התחושות במהלך המשפט. בהדרגה נחשפות עובדות אודותם ואודותיה שלעתים משנות את מה שחשבנו שאנחנו יודעים. האם יתכן שקתרין, זו שהצהירה "זה מגיע להם", היא לא זו שרצחה, או שהסופרת מתעתעת בקוראים? צריך להגיע לסיום כדי לגלות.

"מי את קתרין קול?" מותח למדי, אולי קצת ארוך מדי, אבל בזכות הפרקים הקצרים אינו מעיק (מה שכן מעיק זו הכמות הבלתי הגיונית של שגיאות כתיב שהיו צריכות להעלם בשלב ההגהה). הספר מעלה את הנושא המעניין תמיד של מה אנחנו באמת יודעים אפילו על האנשים הקרובים לנו, ובסך הכל מהווה חווית קריאה קלה וסבירה לסוגה.

Her Many Faces – Nicci Cloke

פן וידיעות ספרים

2026 (2025)

תרגום מאנגלית: אילן פן

תומס קווין הוא סופר של ספר אחד, שלא הצליח במיוחד, והוא גם בנו של סופר מצליח ובעל שם שמעולם לא היה אתו בקשר נפשי קרוב. לעומת זאת, עם אנדרו בלאק, אף הוא סופר של ספר אחד, אבל מצליח מאוד, היה לאב קשר קרוב. בספר נוסף של תומס איש אינו מעוניין. על ספר נוסף של בלאק אפשר רק לחלום, שכן הוא מסרב להמשיך לכתוב. מזה כחצי שנה חי תומס לבדו, ללא אשתו שיצאה עם משלחת מחקר לאיי הפסחא. התקשורת איתה מסתכמת בצפייה רציפה בה על מסך הטלויזיה, ומדי פעם בשיחות טלפון. דירתו של תומס הולכת ומדרדרת אל אי סדר וטינופת, וגם מצבו הפיננסי הולך ורע. כשהוא מקבל הודעה קולית תמוהה – "למה שור ומלאך בבית לחם?" – מאביו שמת לפני שנים, ובאותו זמן גם מכתב קצר וחידתי מבלאק, תפיסת המציאות שלו מתערערת.

"השד של מקסוול" הוא ספר מוזר. הוא עוסק בשפע נושאים, מטשטש גבולות בין ספרות ומציאות, שולח זרועות לפיזיקה ולמיסטיקה, בנוי כתעלומת מתח מתעתעת, ונוקט גם באמצעים ויזואליים – שבירת שורות ועיצובן כעלים, לדוגמא – כדי להעצים את תחושת המבוך ההזוי שאליו נקלע תומס.

כל אחד מנושאי הספר מעניין בפני עצמו. תומס מעסיק עצמו ללא הרף באנטרופיה – אקראיות ואי-סדר – וגם שמו של הספר לקוח מאותו תחום, ומתקשר בסופו של דבר לפיצוח של הארועים אליהם הוא נקלע. הוא מתעניין בטקסטים דתיים, בדרך התהוותם ובספרים שאבדו בדרך, והוא מוקסם מסיפורים מיסטיים הקשורים באותיות, במשמעותן ובכוחן. כל אחד מאלה, כאמור, מעניין. הבעיה, בעיני, היא שהספר הזה הוא "יותר מדי". יותר מדי נושאים, יותר מדי חזרות, יותר מדי סטיות מן המציאות. כן, בסופו של דבר מגיע הסבר, אבל הוא אינו מספק ולטעמי רחוק מהגיוני. כשמקלפים את ה"יותר מדי" מקבלים סיפור טוב על אבהות, על זוגיות, על חיפוש זהות, על תשוקה ועל ספרות, אבל רוב הזמן הנושאים האלה מיטשטשים תחת המלל. בראיון אתו אמר סטיבן הול שהוא כותב את מה שהוא אוהב לקרוא, שהוא אינו חובב לינאריות ושהוא אוהב לא לדעת הכל. כנראה יש לנו העדפות שונות.

בשל הנושאים המעניינים והמקוריות – המלצה מסויגת.

Maxwell’s Demon – Steven Hall

כנרת זמורה דביר

2026 (2021)

תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ'

מה סיכוייו של אדם יחיד להתקיים לבדו על מאדים? מארק וואטני נאלץ לגלות זאת בעל כורחו. המשלחת השלישית למאדים, שהוא נמנה עם חבריה, נאלצה לקצר את משימתה בשל תנאי מזג אוויר קשים במיוחד. הרוח העזה ניתקה ממקומה מכשירים שונים, ומוט, שהיה חלק מאחד מהם, חדר את חליפת החלל של וואטני, פצע אותו, והעיף אותו הרחק מחבריו. נקב בחליפה משמעו מוות תוך דקה, ומשלא עלה בידם של האסטרונאוטים האחרים למצוא אותו בתוך פרק זמן זה, וחלון ההזדמנויות להמריא הלך ונסגר, הניחו שהוא מת ונאלצו להמלט ממאדים בלעדיו. 

אלא שוואטני לא מת. אחרי שאיבד את הכרתו ונפל כשפניו למטה, דמו שלו התקרש ואטם את הנקב. כשהתעורר גילה שנותר לבדו. אספקת המזון, שהיתה אמורה לכלכל שישה אנשים במשך כחודש, תחזיק אותו בחיים במשך מספר חודשים, אבל המשלחת הבאה למאדים עתידה להגיע רק בעוד ארבע שנים. גם אילו יתגבר על בעיה זו, אין לו יכולת לתקשר עם נאסא, משום שמערכות התקשורת נהרסו. וקושי נוסף, האתר המיועד לנחיתת המשלחת הבאה מצוי במרחק מאות קילומטרים ממנו, ואילו הוא תלוי באזור המגורים וברובר שתוכנן לנסיעות קצרות. 

קל מאוד למות על מאדים, אבל וואטני רוצה לחיות ולחזור הביתה. הוא מגייס את כל כישוריו כבוטנאי וכמהנדס כדי לפתור בעיה אחרי בעיה, לוודא שהוא מסוגל לייצר מזון ומים, לחדש את מלאי החמצן, להתנייע ולתקשר. בדומה לריילנד גרייס, גיבורו של "פרויקט הייל מרי", הוא ניחן במוח מדעי, וביכולת לאלתר וליצור פתרונות לבעיות שנדמות בלתי פתירות, וגם ברוח טובה ובהומור שמסייעים לו רוב הזמן לא לשקוע ביאוש, גם כשדברים משתבשים קשות. בשונה מריילנד גרייס, שמבין כי תפקידו להציל את האנושות, וואטני צריך להציל רק את עצמו. האנושות מצדה עוצרת את נשימתה כשמיטב המוחות בנאסא מתגייסים להציל אותו, החל מעובדת זוטרה שהיתה הראשונה שהבינה שהוא חי ועד מנהל הארגון שמתעדף את הצלתו על פני משימות אחרות.

"עלות ההישרדות שלי היתה ודאי מאות מליוני דולרים. הכל כדי להציל בוטנאי מטופש אחד. למה לטרוח? טוב, בסדר. אני יודע מה התשובה. חלק מזה קשור למה שאני מייצג: קדמה, מדע, כל העתיד בחלל שעליו חלמנו כבר מאות שנים. אבל באמת, הם עשו את זה מכיוון שלכל בני האדם יש דחף בסיסי לעזור זה לזה. זה אולי לא נראה כך לפעמים, אבל זה נכון […] כן, יש שמוקים שפשוט לא אכפת להם, אבל הם מיעוט זעום לעומת אלה שאכפת להם. ולכן מיליארדים של אנשים היו לצדי. די מגניב, לא?"

פרקים רבים בספר מסופרים בגוף ראשון על ידי וואטני, המנהל יומן לטובת קוראים עתידיים, בלי לדעת אם ישרוד או לא. בפרקים אלה הוא עוסק מעט במצבו הנפשי, וכשהוא בכל זאת עושה זאת, הוא נוקט בהומור, נמנע כמעט לחלוטין ממחשבות מרות. את רוב זמנו ומשאביו הנפשיים הוא משקיע בפתרון בעיות ובתכנון המעבר לבסיס שממתין למשלחת הבאה. מרתק לעקוב אחרי האופן בו הוא מנתח את המצב ומייצר פתרונות ממה שיש תחת ידו. ייאמר בהקשר זה שכל מה שקשור בהיבטים המדעיים עבר רידוד בסרט שנעשה על פי הספר, ובעוד הספר שומר בקפדנות על היתכנות, הסרט גולש לאמירות בלתי מדויקות (אבל מאט דיימון מושלם לתפקיד).

בפרקים אחרים מתוארות שתי קבוצות של אנשים – מדעני נאסא וחברי המשלחת של וואטני שעושים את דרכם הארוכה לכדור הארץ. הסופר מתעכב על מאפייני הדמויות השונות, אך עיקר הדגש מופנה להיבטים הטכניים. לטעמי, צמצום האישי לטובת המדעי עובד היטב, ומעצים את תחושת ההתמקדות חסרת הפשרות במטרה.

אחרי "פרויקט הייל מרי" קראתי את "ארטמיס", שהיה לטעמי טוב פחות. "לבד על מאדים", לעומתו, הוא ברמתו הטובה של הפרויקט.

מרתק, מציג דמות מעניינת ונאהבת, ומומלץ בהחלט.

The Martian – Andy Weir

מודן והכורסא

2014 (2011)

תרגום מאנגלית: דידי חנוך

"קבר דוהר", השביעי בסדרת קורותיהם של קורמורן סטרייק ורובין אלקוט, הוא ביקור מצמרר בכנסיה ההומניטרית האוניברסלית, לכאורה קהילה דתית, ולמעשה כת אפלה. לקוח חדש מבקש את עזרת הבלשים בחילוץ בנו שנשבה בקסמי הכנסיה וניתק קשר עם משפחתו. כדי ליצור מגע עם הבן, רובין מתחזה למצטרפת פוטנציאלית, וחווה על בשרה את האופן בו הארגון שובר את רוחם של חבריו, תוך שהוא משכנע אותם שכל הסבל שהם סובלים – ומדובר בהתעללות פיזית ונפשית גם יחד – עתיד להוביל אותם אל הסטטוס הנכסף של נפש טהורה.

כמו ב"תולעת משי", השני בסדרה והיחיד שקראתי עד כה, גם כאן החקירה המרכזית שבלב העלילה מוקפת בחקירות אחרות, שבהן עוסקים הבלשים ואנשיהם, ביניהן מעקב אחרי בני זוג בוגדים ונסיון ללכוד מטרידנים בפעולה. לא נעדרים גם ההיבטים האישיים. סטרייק ואחותו לוסי מנסים לסייע לדוד דמנטי; ארוסתו לשעבר של סטרייק שבה להטריד אותו; רובין שואלת את עצמה אם בן זוגה מפתח תסמיני קנאה ושליטה כמו בעלה לשעבר; ועוד. כמו כן, וזו לטעמי החוליה החלשה בספר, השניים ממשיכים להיות מאוהבים זה בזה אך לא מודים בכך, אפילו לא בפני עצמם.

וכמובן, מכיוון שבסופו של דבר זהו ספר מתח, התעלומות סביב הכנסיה מצטברות, וחשדות חדשים צצים נוסף על העובדה הברורה של ההתעללות בחברים בזמן שראשי הכנסיה נהנים מכל טוב. התעלומה הגדולה מכולן היא זו של הנביאה הטבועה, ילדה שנעלמה וסביבה התפתח פולחן, כולל התגלויות מסתוריות, ולצדה נחקרים מקרי מוות, השתלטויות על נכסים, החזקת נשק, הטרדת עדים, וכיוצא באלה.

לב העלילה, כאמור, הוא האופן שבו הכנסיה ההומניטרית האוניברסלית, או כל כת לעניין זה, בין אם מדובר בכת מקומית קטנה או בסין תחת מאו, שוטפת את מוחם של הנלכדים ברשתה. הסופרת מתארת דמויות רבות של מאמינים, אנשים ריקניים שנסחפו עם הטרנד, אינטלקטואלים שסקרנותם התעוררה, אנשים שחוו משבר וביקשו נחמה. רובם ככולם, מרגע שהחלו בתהליך, פיתחו הערצה כלפי המנהיג וכתוצאה ממנה כניעות אינסופית גם נוכח מעשים שמחוץ לכנסיה היו מוקעים כפשעים. יתרה מזו, גם המעטים שאזרו עוז ונמלטו, לא השתחררו מן הפחד מפני הנביאה הטבועה והוסיפו להאמין בקיומן של הרוחות שהוצגו בפניהם. אפילו רובין, אשה רציונלית, חדורת מטרה, מגובה ברשת בטחון של קשר שבועי עם סטרייק, ומודעת היטב לעוולות הכנסיה, מצאה עצמה נפעמת בטקסי ההתגלות של הנביאים וממלמלת ססמאות חסרות פשר בעיתות מצוקה.

שמו של הספר שאול מפואמה שכתב ג'ורג' ברקר, שמתוכה ניכס לעצמו מנהיג הכנסיה מספר שורות, מבלי לציין את המקור, כמובן.

ג'יי קיי רולינג, תחת שם העט רוברט גלבריית, היא מספרת סבלנית, מרבה בפרטים, נמנעת מקיצורי דרך. דמויותיה, כולל דמויות משנה, משורטטות היטב ומלאות חיים. העלילה מותחת, ותיאור פעילות הכת מטיל אימה ומאיר עיניים. אמיר צוקרמן תרגם יפה, והספר מומלץ.

The Running Grave – Robert Galbraith

ידיעות ספרים וספרי עליית הגג

2025 (2023)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

מתמזל מזלה של מילי, והיא מוצאת עבודה כעוזרת בית אצל משפחה ניו-יורקית עשירה, מבלי שמעסיקיה עורכים בדיקות רקע אודותיה. מילי, שישבה בכלא במשך עשר שנים באשמת רצח, מתקשה למצוא עבודה, אפילו פשוטה ביותר, בשל עברה, אבל נדמה שלדאגלס גאריק כלל לא משנה מי היא, העיקר שתעמוד בקפדנות בדרישות הדקדקניות שלו. למרות שנדמה לה שמשהו בלתי תקין מתרחש בבית (למה רק נדמה לה כשוונדי, אשתו של דאגלס, סגורה בחדר בעילה של מחלה, אם כי ברור שהיא כלואה שם וכנראה מוכה?), היא מעדיפה תחילה לעצום עיניים ובלבד שתקבל את שכרה שמאפשר לה לשכור דירה בשכונה מפוקפקת ואולי גם להמשיך בלימודי עבודה סוציאלית. בשלב כלשהו, לא ברור מה גרם לשינוי הגישה, היא נזכרת בכל הנשים שלהן עזרה בעבר להמלט מבעלים מתעללים, ומחליטה לעזור גם לוונדי. ברקע נמצאים ברוק, עורך דין ובן זוגה הנוכחי, שרוצה להתמסד, ואנזו, בן זוגה הקודם, רוצח שנמלט מאיטליה ושיתף איתה פעולה בסיוע לנשים.

על כריכת הספר מוצהר כי זהו "מותחן פסיכולוגי עוצר נשימה". פסיכולוגי הוא לא. נשימתי נעצרה, ומן הסתם לא לכך התכוון המפרסם, נוכח המופרכות של העלילה והדמויות הבלתי סבירות בעליל, ויותר מזה – נוכח הרשלנות הבלתי נסבלת של הכתיבה שהותירה סתירות פנימיות, ושלא באשמת הסופרת גם נוכח שגיאות כתיב ולשון במהדורה העברית.

אין לי, למעשה, שום דבר טוב לומר על הספר. אני מניחה שיזכה לקוראים רבים משום שקודמו בסדרה, "עוזרת הבית", שלא קראתי, זכה לפופולריות. מבחינתי זו היתה היכרות ראשונה ואחרונה עם יצירתה של פרידה מקפדן.

The Housemaid's Secret – Frieda McFadden

ספר לכל

2025 (2023)

תרגום מאנגלית: טלי אלעד

בילי, נטלי, מרי-אליס והלן הן רוצחות שכירות בשירות ארגון בינלאומי חוץ-ממשלתי המכונה "המוזיאון". הארגון נוסד תחילה במטרה ללכוד ולחסל פושעים נאצים, וכשמספרם של אלה פחת, עבר להתמקד בדיקטטורים, בסוחרי אדם, ובסוחרי סמים או נשק, כלומר, באנשים שחיסולם יביא תועלת לאנושות. הארגון, שהיה מורכב בימיו הראשונים מגברים בלבד, החליט לאפשר לנשים להצטרף לשורותיו, וארבע הנשים הללו גובשו בצעירותן לכלל יחידה עצמאית משלהן. הן מאמינות בשליחות שהוטלה עליהן, רוצחות ללא יסורי מצפון, ואינן חורגות מרשימת היעדים שמספק להן המוזיאון. אלא שכעת, כשהן בשנות הששים לחייהן ועל סף פרישה, מסתבר להן שהן עצמן הפכו יעד לחיסול. מישהו, אולי בתוך הארגון, החליט להפטר מהן, והן רוצות לגלות מי ולמה, וכמובן להציל את עצמן.

בריחה והסתתרות אינן באות בחשבון, גם משום שאין להן רצון לנהל חיי מחתרת, וגם משום שקשה להאמין שאפשר לחמוק לאורך זמן מעיני המוזיאון. לכן, חמושות בכישורים שרכשו עם השנים, הן יוצאות למסעות חיסול, שנועדו להוריד אחד אחד את כל מי שקם נגדן.

מכיוון שזהו ספר על נשים מזדקנות, יש בו ברכיים כואבות ופה ושם קוצר נשימה, שבעיני נראו כמו יציאה ידי חובת דרישת העורכת (שלה הסופרת מודה בסיום) לכתוב על נשים מבוגרות. פרט לכך, זהו ספר פעולה שיחודו בשיטות הפעולה הבלתי שגרתיות של הגיבורות, אבל בסופו של דבר הוא רגיל למדי. כמנהג ימינו, שהגיע הזמן לחדול ממנו, הוא מסופר לסרוגין בהווה ובעבר, ובאופן מלאכותי ההווה מסופר על ידי בילי בגוף ראשון, והעבר מסופר בגוף שלישי.

דיאנה רייבורן כתבה עשרים ושמונה ספרים בשמונה-עשרה שנים (אם לא טעיתי בספירה זהו הספר העשרים ושניים שלה). מצד אחד ניכרת מיומנות בכתיבה, היא זורמת, קריאה, לא מייגעת. מצד שני ניכרת ההסתפקות ב"ניצוצות" אקשן על חשבון סיפור משכנע, וחבל.

חובבי מתח לשמו כנראה ייהנו ממנו. אני פחות.

לקריאת פרק ראשון באתר עברית

Killers of a Certain Age – Deanna Raybourn

מטר

2025 (2022)

תרגום מאנגלית: יסמין קלין

כשנדמה שחייו של הצאר הרוסי בסכנה בעודו נופש עם משפחתו בעיר יאלטה, מזעיק ראש העיר את אראסט פטרוביץ' פנדורין לעזרה. הרוצח הפוטנציאלי, המכונה בפי הבלשים אודיסאוס, אם כי הוא עצמו בוחר בשמות ציפורים כמסווה, הוא טרוריסט חמקמק, אפילו טביעות אצבעותיו אינן מצויות במערכת. פנדורין, שהגיע לעיר בתפקיד רגוע של חבר הוועד המארגן ארוע להנצחתו של צ'כוב, נענה לקריאה. אודיסאוס מצליח לחמוק (לצאר ולמשפחתו שלום), ופנדורין יוצא למרדף, שיוביל אותו אל באקו, העיר השחורה, שכינוייה ניתן לה בשל עסקי הנפט המשגשגים בה ובסביבתה.

העיר רוחשת מאבקים, גלויים וסמויים. דם רע זורם בין הארמנים לאזארים, בין הבולשביקים לתעשיינים ולבעלי ההון. היצרים גועשים סביב העסקים המניבים עושר אגדי. שוחד ודמי חסות הם נוהג נפוץ, אף פעם לא ברור מי אויב ומי ידיד. שביתה מאיימת לשתק את שדות הנפט, ולא תמיד ניתן לדעת מי מלבה אותה. השנה היא 1914, ונדמה שהעולם יושב על חבית אבק שריפה בעקבות רצח הארכידוכס פרנץ פרדיננד. פנדורין מנסה למצוא את אודיסאוס, המכונה גם נקר, בתוך הסבך הבלתי אפשרי של התככים והשנאות. עוזרו היפני המסור מאסה אינו יכול לעמוד לצדו הפעם, ואת מקומו תופס קארה-גאסים האזארי, שודד המקושר היטב בעיר. אשתו של פנדורין שוהה בעיר עם צוות הסרטה; אלמנה מוסלמית מכובדת נותנת בו עינה; אנשי משטרה, אנשי עסקים ודיפלומטים מעורבים בדרכים מפותלות בתסבוכת המקומית. פנדורין נעזר בכישורי הדדוקציה שלו כדי לפלס את דרכו בין כל אלה ולצוד את הנקר בטרם ימיט חורבן על העיר, וכתוצאה מכך על כל מי שתלוי בנפט שהיא מייצרת. הוא נעזר גם בכישורים הפיזיים והמנטליים הפנטסטיים שרכש בשנים של אימון על פי שיטות יפניות, תוצר של התמדה ושל משמעת ברזל (על היכרותו עם השיטות האלה הרחיב אקונין ב"מרכבת יהלום"). אולי נדמה שפנדורין הוא כל יכול, אבל הוא טועה לעתים ונדרש לתקן מסלול, והוא בוחר בחירות שאינן תמיד שקולות אלא מושפעות מן הרגש. בשלב מסוים גורלם של מיליוני בני אדם נתון בידיו, פשוטו כמשמעו, אבל במקום לחוש אל המשימה הוא הולך אחרי משימות שמכתיב לו לבו, מאמין בטעות שיוכל לעמוד בכולן כאחת (או אולי לא ממש מבין את גודל השעה, הבנה שהקורא מבין בחוכמה שלאחר מעשה).

בוריס אקונין מחבר בין סיפור מתח בדוי לרקע היסטורי ולארועים שארעו בפועל. את הטעם המיוחד של הספר מעניקות הדמויות היחודיות שבו, המתוארות ביד אמן, כמו גם ההיבטים היפניים שבהתנהלותו של פנדורין, ועובדת היותו בן אנוש על חולשותיו למרות מעלותיו וכישוריו. הכתיבה של אקונין מפורטת, מלאת חיים, שופעת ידע ומידע, ובחלק גדול מן הזמן שנונה ומצחיקה. סיפור המתח רב תהפוכות, מתקבל על הדעת, ומפתיע עד הרגע האחרון ממש. זהו הספר הארבע-עשר בסדרה, שתחילתה ב"עזאזל", אך ניתן לקרוא אותו כעומד בפני עצמו. יגאל ליברנט העניק לספר תרגום זורם וטבעי.

מהנה מאוד לקריאה ומומלץ בהחלט.

Чёрный город – Борис Акунин

ידיעות ספרים וספרי עליית הגג

2025 (2012)

תרגום מרוסית: יגאל ליברנט

אלונה קדר, סופרת מפורסמת בזכות סדרת ספרי מיקלוש החתול לילדים, מוקסמת מצפת. היא למדה שלוש שנים במכללת צפת בחוג למיסטיקה ורוחניות, וכעת באה להתגורר ביחידת דיור בעיר כדי לכתוב את הספר הבא בסדרה, "מיקלוש מחפש שורשים בצפת". הכתיבה אינה מתקדמת מעבר לכותרת, אבל עיסוק אחר לגמרי תופס את מלוא תשומת לבה ואת זמנה. בתה שירי, עובדת סוציאלית המטפלת באלמנות מלחמה, מבקשת את עזרתה בחיפוש אחרי חברתה יערה שלא הגיעה לפגישה מתוכננת אתה, ואינה עונה לטלפונים ולהודעות.

כמעט בעל כורחה אלונה מלוהקת לתפקיד של בלשית, אחרי שגופתה של יערה נמצאת על קבר האר"י. שמו של מיקלוש פותח בפניה דלתות, והיא משתחלת לחקירת המשטרה, מרחרחת במרכז לפגיעות מיניות, שבו עבדה יערה, בולשת אחרי המיסטיקנים המקומיים וטקסיהם הליליים, ונעזרת באהוב מן העבר שנטש אותה לטובת הדת. עבר והווה נקשרים יחדיו בדמותו של רח"ו, רבי חיים ויטאל, שהיה תלמידו של האר"י, וכעת הוא מתגלה בפני אמו של בן זוגה של שירי, ובדמותה של רחל האשכנזית, אשה חוזה שמוזכרת בכתביו של רח"ו, שאת יומנה (הבדוי) אלונה קוראת בשקיקה.

למען האמת, ההיבט הבלשי הוא החלש בספר, וכך גם הדמויות הבלתי משכנעות ברובן. על החולשות הללו מכפרים הרקע ההיסטורי והרוחני, שהוא מעניין למדי, המסלול המפותל אל הפיצוח, וכן השימוש המקורי במיקלוש, שלמרות היותו תוצר כתיבתה של אלונה הוא נוכח כדמות בפני עצמה. לעתים הוא מבדר ומהווה אתנחתא משעשעת, כמו בקטע הזה:

"כשמיקלוש רואה מולו איש נפוח,

כזה שהטייטל שלו עושה רוח,

הוא שולף קוץ מזנבו האדיר,

מרוקן מהאיש את כל האויר".

לעתים הוא משמש כזרז לעלילה, או כקול המצפון של אלונה, כמו כאן:

"העיניים של מיקלוש היו מאשימות,

עוד פעם את חומקת ממשימות.

את התעלומה את חייבת לפתור,

המתחיל במלאכה אומרים לו גמור".

בשורה התחתונה: ספר קריא מאוד וחביב בהחלט, על הרקע המיוחד של צפת ואווירתה.

האיור היפה שעל הכריכה הוא של אלה בודנקין.

שתים בית הוצאה לאור

2025

כשגופתה של קתי, ילדה בת שתים-עשרה, נמצאת באתר ארכיאולוגי בנוקנארי שבאירלנד, הבלשים רוב ראיין וקאסי מאדוקס מתמנים לחקור את הארוע. הארכיאולוגים, העוסקים במרץ בחפירת הצלה לפני סלילת כביש שימחה את האתר, נמנים עם החשודים. כך גם בני משפחתה של קתי, אביה המעורב במאבק נגד סלילת הכביש, אשתו השותקת ובנותיו הנראות מדוכאות ושומרות סוד. גם פוליטיקאים ואנשי עסקים נחקרים בשל עסקאות מפוקפקות הקשורות בכביש המיועד. כיוון נוסף שעליהם לבדוק הוא קשר אפשרי עם היעלמותם של שני ילדים באותו מקום עשרים שנה קודם לכן.

אנשים בודדים יודעים שרוב ראיין הוא אדם ראיין, חברם של שני הילדים שנעלמו. ג'יימי ופיטר, חבריו של רוב, הם בגדר נעדרים מאז אותו יום בו יצאו לשחק ביער ולא שבו. את רוב, אז אדם, מצאו המחפשים צמוד לעץ ביער, מבועת, חולצתו שסועה, ונעלי הספורט שלו מלאות דם. הוריו, שרצו להרחיק אותו מן הטראומה, שלחו אותו להתחנך בפנימיה באנגליה, ממנה שב עם מבטא בריטי ועם החלטה להסתיר את זהותו באמצעות מחיקת שמו הראשון. יחד עם השם נמחקו גם שתים-עשרה שנות חייו הראשונות. את שארע ביער לא זכר כשנמצא וגם לא בחלוף השנים. אילו ידעו מפקדיו על הקשר הרגשי שלו לנוקנארי, לא היה מתמנה לחקור את פרשת הירצחה של קתי. אבל רוב שותק, וגם קאסי, שהיא לא רק שותפה אלא גם חברה קרובה ואחת הבודדות שמודעת לזהותו, שותקת.

טאנה פרנץ' מתארת לפרטי פרטים את מהלך החקירה ואת הדינמיקה בין רוב וקאסי ובינם ובין סם, בלש נוסף שמצטרף לחקירה. בערך עד מחצית הספר הייתי מרותקת. לצערי, בשלב מסוים הסיפור מתחיל להתמשך ללא צורך, ומאבד אמינות כשהוא מוצף באלכוהול ובהיסטריה. רוב, שמספר את הסיפור בגוף ראשון, מקבל החלטות תמוהות, שאותן הוא מנסה בפסיכולוגיה לא משכנעת לייחס לזכרונות מקוטעים מעברו שמתחילים לצוף, והספר מאבד מיקוד ועניין. ההבטחה הסמויה לספק פענוח כפול, לרצח של קתי ולהיעלמות של ג'יימי ופיטר, אינה מתממשת, ואני תוהה למה אם כך טרחה הסופרת לבנות את העלילה בכיוון הזה. אולי התשובה לתהיה מצויה במשפט מן הקדמה שהקדים רוב לסיפור: "אני מנסה לומר לכם שני דברים לפני שתתחילו לשמוע את הסיפור שלי: אני משתוקק לגלות את האמת. ואני משקר"…

למרות כשרון הכתיבה של הסופרת שבא לידי ביטוי בעיקר במחצית הראשונה, מכיוון שהספר מתברבר בהמשכו, מייגע בחלקו וקורס בסופו, לא אוכל להמליץ עליו.

In the Woods – Tana French

מודן

2008 (2007)

תרגום מאנגלית: מתי בן יעקב