תגית: מתח

סטיבן קינג מרתק אותי. לא משנה כמה מופרך התוכן של ספריו, אני קוראת אותם בנשימה עצורה, מתקשה להפסיק, לא רוצה שייגמרו. אני לא נמשכת לספרי מתח ואימה, אבל מרשה לקינג להפחיד אותי. אני אוהבת ספרים מבוססי מציאות, אבל מוכנה לקבל ממנו סיפורי רוחות ושאר הבלים.

למה? כי הכתיבה שלו מצוינת. אני חושבת שבלי קשר לעלילה, הדמויות המשכנעות הן שמייצרות את הקסם. במקרה של "דומא קי" אי אפשר שלא להזדהות עם יסוריו של אדגר פרימנטל, קבלן מצליח שתאונה בין משאית לעגורן פגעה קשות בכל גופו, גזלה ממנו את זרועו, ואולי הקשה מכל – פגמה בזכרונו וברהיטות דיבורו, וגרמה לו התקפי זעם שפגעו ביחסיו עם הסובבים אותו. אי אפשר שלא לאהוב את ג'רום ויירמן, שכנו בדומא קי, שגם הוא עבר טרגדיה, והוא משמש לאדגר חבר ומורה. ואיך אפשר שלא ייצא הלב אל אליזבת, שפעם היתה ילדת פלא, וכעת, כשרק היא נותרה ממשפחה שידעה אסונות, היא נאבקת בדמנציה. שלוש הדמויות האלה, ועוד דמויות משכנעות הסובבות אותן – ג'ק המסייע לאדגר, אילזה הבת האהובה, קיימן הרופא ועוד ועוד –  מתוארות באמינות וברגישות, וסיפוריהן המשתלבים גרמו לי להשעות כל שיפוט ביקורתי באשר למסגרת האל-טבעית של העלילה.

מכיוון שהדמויות אמינות, והכתיבה זורמת, והמתח נבנה בהדרגה והולך ומתעצם, שום ספינת מתים ורוע שטמון בציורים ובבובות חרסינה לא יצליחו לגרום להעלות על הדעת אופציה לנטישה. למרות שקינג משחרר כל הזמן רמזים באשר להמשך, המתח אינו נפגם, כי לא רק מה יקרה הלאה מעניין, אלא גם הדרך לשם, והדרך סוחפת.

בקיצור, מומלץ, ולא רק לחובבי אימה.

Duma Key – Stephen King

מודן

2015 (2008)

תרגום מאנגלית: בועז וייס

על רקע הבחירות המתקרבות לעירית פתח-תקווה, מתמחה מתוסכל במשרד עורכי דין שולח בגחמה של רגע לעתונאי מובטל מסמך שעלול לסבך את ראש העיר המכהן. ראש העיר נכנס למצוקה כשהעתונאי מעלה באוזניו שאלות לא נוחות, וזמן קצר אחר-כך העתונאי נעלם. כשהתלונה של אשת העתונאי על העדרותו מגיעה לידיה של ענת נחמיאס, חוקרת במשטרת פתח-תקווה, מתעוררים חושיה הבלשיים, ואחורי הקלעים של הפוליטיקה העירונית מתחילים להחשף.

ליעד שהם רקח סיפור מתח שמשלב בדיה עם תופעות המוכרות לנו, לצערנו, מן החדשות, ובראשן הקשר המושחת בין הון לשלטון. ראש העיר, ופקידים בכירים אחרים, זוכים לטובות הנאה, מיטיביהם זוכים בחוזים שמנים, אך המילה שוחד היא כמובן בבחינת בל תישמע. כמעט כל המעורבים משכנעים את עצמם כי ההטבות ניתנות להם בזכות: רק טובת העיר לנגד עיניהם, ואם הם יוצאים נשכרים על הדרך זה לגמרי בצדק. למרבה הגיחוך והעצב, היחיד שלא מעלה טיעונים "נקיים" כאלה הוא מאפיונר שמשתלב בחגיגה, ומודה ביושר שהוא רוצה הכל לעצמו.

העלילה המתכתבת עם המציאות מושכת לקרוא, והופכת את הספר לרלוונטי. בכך, כמובן, אין די כדי ליצור ספר טוב, אך כשמצטרפת לכך כתיבה מוצלחת, היצירה בהחלט ראויה לקריאה. לליעד שהם יש את הכשרון לכתוב סיפור מורכב מרובה דמויות בלי להתבלבל בפרטים. הדמויות שלו ברורות ואמינות, והכתיבה הדינמית יוצרת ספר סוחף וקריא מאוד. הסופר נוקט בגישה של מספר יודע כל, וכך הקורא יודע לכל אורך הספר כי מי שנחשב לחשוד מיידי אינו כזה. יחד עם זאת עד הסיום לא ברור מי העלים את העתונאי, והמתח נשמר ממש עד הסוף.

אחרי שסיימתי לקרוא את הספר חיפשתי קצת מידע עליו ועל הסופר. מתברר כי כמה מן הדמויות בספר הופיעו כבר בספריו הקודמים של שהם. לאורך כל הקריאה לא היתה לי הרגשה שחסר לי מידע מוקדם, והספר עומד לגמרי בפני עצמו. אם היו בספר האחרון התיחסויות לקודמיו, לא חשתי בהן.

בשורה התחתונה: ספר מתח מוצלח

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2014

עיתונאי ישראלי בגמלאות ממתין על ספסל בלב ניו-יורק לאשתו העסוקה בקניות. בעודו בוהה בסביבה שאנן ושלוו, ניגש אליו כאילו באקראי אדם בעל חזות מזרחית, דוחף לידו פתק, ממלמל מספר מלים ומסתלק. מסתבר כי מטרת ההתקלות הזו היתה לבקש מן העתונאי להפגש עם האיש במועד מאוחר יותר. לפניו שתי אפשרויות: להמנע מלהסתבך, להתעלם מן הבקשה ולהסתלק מן המקום, או לפעול כעתונאי הרודף אחר סיפור ולהשאב לעלילה המזומנת לו. הוא בוחר באפשרות השניה. איש המסתורין הוא מדען גרעין אירני, ותוך זמן קצר השניים מוצאים עצמם נרדפים על ידי המוסד, ה-FBI, משמרות המהפכה האירנים, העדה החרדית בניו-יורק ועוד.

אברהם בנמלך הוא עתונאי ואיש רדיו ותיק, וזהו הרומן הראשון שהוא מפרסם. לטעמי, יש בספר מעט ליקויים של ספר ביכורים, כמו עלילות משנה מופרזות (סיפור הרבנית, כדוגמא), נטיה להרבות בדימויים, וכמה חריקות בהתרה. אבל הליקויים האלה שוליים, וניכר שהוא עושה מאמץ לא להכשל בהם. לעומת זאת ייאמר לזכותו של הספר שהוא קצבי, מעניין, מעשיר בידע, ושופע הומור עצמי מעודן. יש לסופר סבלנות לפרטים, לפלשבקים שתורמים לעלילה ולהעמקת הכרת הדמויות, והוא לא מתפתה לשעוט קדימה אל ההתרה. העלילה מתרחשת במספר מקומות, ומעורב בה מספר רב של דמויות, אבל היא מסופרת בבהירות, והקוים המקבילים משתלבים אלה באלה בצורה משכנעת.

בשורה התחתונה: ספר מתח מעניין, נעים לקריאה.

תצוין לטובה העטיפה הנאה בעיצובה של רחל ק. שמיר.

כרמל

2013

הספר נפתח במוות: נסטור, שף ומנהל חברת הסעדה, חש סיפוק בסיומו של יום עבודה מפרך. הוא ושלושת עוזריו הכינו ארוחה משובחת לבני הזוג טלדי ולמכריהם, אספני אמנות, באחוזתם המפוארת בספרד. האוכל והארגון זכו לתשבחות, ואחרי שבעלי הבית והעוזרים פרשו לשנת לילה, ישב נסטור במטבח ושחזר את הצלחתו. ממש לפני שפרש לישון נזכר שלא הכניס את טראפלס השוקולד לחדר הקירור. מחמת פיזור נפש, או שאננות, או עייפות, הניח לדלת החדר להסגר אחריו – או שמא מישהו מהצד השני סגר אותה? גופתו הקפואה נמצאה למחרת בבוקר.

מהלך הספר מזכיר במידה רבה את ספרי הרקול פוארו של אגתה כריסטי. אמנם המקרה נחשב על ידי המשטרה לתאונה, ושום בלש – עם שפם מחודד ומבטא בלגי, או בלעדיהם – לא לוקח על עצמו את פענוח המוות. אבל הדרך שבה מתנהלת העלילה היא כדרך החקירה של פוארו: חשיפת ארועים בעברם של האנשים שסבבו את המנוח, ה"תיק" שכל אחד מהם סוחב, בדרך-כלל בחשאי מן האחרים, הקישורים המודעים והלא מודעים ביניהם, ההתכנסות של העלילה לנקודה בה לכל אחד יש סיבה לרצות במותו של המת, וכמובן הפענוח שהוא לא אינטואיטיבי ולפיכך לא צפוי מראש. יש שם עשיר ספרדי שבנה את הונו ההתחלתי בארגנטינה הרודנית, כשהוא עוצם את עיניו מול מעשי הזוועה. ואשה בוגדנית שנושאת באשמת מות אחותה. ובחור שמחפש כל חייו אחר אשה שראה בציור. ונערה שכבר שנים מחפשת את אחיה המת. ואלמן חובב נערים צעירים. והכל נפרש ומשתלב בפסיפס נעים לקריאה, עם קריצות הומוריסטיות, משולבות בפנטסיה לטינית בדמות מגדת עתידות וצרופי מקרים שאפשר לפקפק בהם, אבל יותר נעים להאמין שהם אפשריים.

על כריכת הספר מצוטט משפט מביקורת שנכתבה עליו: "הצצה מקרוב אל מעמקי החברה הגבוהה במדריד הרקובה עד היסוד". אני לא יודעת מי כתב את המשפט הזה, מן הסתם מבקר ספרדי. יכול להיות שדברים שרואים משם לא רואים מכאן, כי אני לא מצאתי בספר את הפן החברתי הזה. בתחילה, בגלל האזכור של ארגנטינה, חשבתי שזה יהיה ספר בעל היבטים פוליטים, אבל הוא לא גלש לשם. לדעתי, לא צריך לחפש בספר את מה שאין בו, כי מה שיש בו הוא די והותר לסוגו: ספר נעים מאוד לקריאה, קל לעיכול למרות שפע החטאים שהוא מציג, לא דורש התעמקות והזדהות, פשוט ספר קל משובח.

קשה להעריך מלאכת תרגום מבלי לקרוא את המקור, אבל מכיוון שהקריאה זורמת, והעברית כל-כך טבעית, אני מרגישה שיש לתת קרדיט למתרגמת על עבודה מוצלחת.

בשורה התחתונה: ספר מומלץ לקריאה קלה ומהנה.

Pequenas infamias – Carmen Posadas

כנרת זמורה ביתן

2013 (1998)

תרגום מספרדית: רינת שניידובר

באחר-צהרים ערפילי באי השבדי אלנד, מטפס ילד בן 6 מעל החומה המקיפה את בית סבו וסבתו, פוסע אל תוך הערפל ונעלם. 20 שנה אחרי אותו יום מקבל סבו רמז שאולי יוביל אותו לפתרון התעלומה.

הספר מתרחש בשני קווי עלילה שסופם להפגש. האחד הוא סיפור החקירה הפרטית שמנהל הסב במקביל לחקירה שמנהלת המשטרה. השני הוא סיפור חייו של מי שנחשד ע"י תושבי האי כאחראי להיעלמות.

ילד נעלם הוא הסיוט האולטימטיבי של כל הורה. תיאורין, בתיאורים קצרים מחיי היומיום של יוליה, אם הילד, מיטיב לבטא את ההלם ואת הכאב האינסופי. 20 שנה אחרי היא עדיין מחפשת אותו בפניו של כל גבר ברחוב. היא עדיין מתיסרת ברגשי אשמה על שלא היתה אתו באותו אחר-צהרים. הזמן אינו מצליח לעמעם את התחושות הקשות, והעובדה שהשאלה מה באמת קרה לילד נשארה פתוחה אינה מאפשרת לה לשים סוף לפרשה ולאסוף כוח להמשיך הלאה.

הסגנון של תיאורין מותח, ומאוד מושך להמשיך לקרוא ולהגיע לפענוח. אהבתי מאוד את העובדה שלא כל אקדח שמופיע במערכות הראשונות אכן יורה באחרונות, כי כך גם בחיים: לפעמים נדמה שהנה נמצא הרמז שיפתור הכל, ומסתבר שמדובר באזעקת שווא. במובן הזה הוא ספר מתח לא לגמרי שגרתי, שאין צורך לחפש בו רמזים בכל משפט. לפעמים נדמה שהעלילה מעוכבת במתכוון כטריק ספרותי – לדוגמא, כשאחד ה"בלשים" החובבים, חברו של הסב, שולח רמז לסב באמצעות הבת – אבל העיכוב הזה בעיני תרם לספר קריצה מחויכת: הזקנים הללו, שזמנם בידם, משתעשעים במשחק בלשי במקום לדבר זה עם זה ישירות. לא הכל צריך להתנהל בספר עפ"י כללי סדרות המתח הטלויזיוניות.

לא ארבה בפרטים מחשש לספוילרים, ולכן לא אוכל להתייחס להתרת התעלומה. אומר רק שיש בה מורכבות והפתעה, והיא משכנעת במידה סבירה.

כשאני קוראת ספר ממדינה זרה, אני מקווה למצוא בו פן מקומי שיעניק לו יחוד. "שעת הדמדומים" מעוגן בתוך התרבות השבדית, ומאפשר הצצה קטנה אל אורח החיים השבדי.

הספר תורגם ישירות משבדית בידי רות שפירא, תוך הקפדה סבירה על היגוי שמות אנשים ומקומות (דבר שאינו תמיד מובן מאליו בתרגום דרך שפה שלישית).

Skumtimmen – Johan Theorin

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2010 (2007)

תרגום  משבדית: רות שפירא

ישראל והרשות הפלשתינאית עומדות לחתום על הסכם שלום בחסות נשיא ארה"ב. ברגע בו מושיטים ראש ממשלת ישראל ויו"ר הרשות יד זה לזה, מתרחש פיצוץ. השניים נהרגים במקום, וכן גם הנשיא האמריקאי ועוד כמה מן הנוכחים בטקס. ארגון איסלמי זניח לוקח על עצמו את האחריות.

אייב הוא עו"ד אמריקאי-יהודי מצליח מאוד. בתו אמה מחליטה לחבור בישראל לחבר ללימודים, צעיר ערבי שקיבל על עצמו את ההגנה על מי שנחשד ברצח. כשאמה נחטפת ע"י מוסלמים, אייב נאלץ להגיע בעקבותיה לארץ, ולקחת חלק בהגנה על החשוד.

מכאן העלילה מסתבכת ומסתעפת, כשעוד ועוד גורמים נחשדים במעורבות – יהודים קיצוניים, מוסלמים קיצוניים, נוצרים פונדמנטליסטים, וכמובן האירנים שידם בכל. במשולב לציר החקירה והמשפט, העלילה כולל גם סיפורים מההיסטוריה של ההתישבות בארץ, סיפור אהבה בין יהודיה לערבי, כת קיקיונית, סוכני ביון נאמנים ובוגדנים ועוד.

יותר משזהו ספר, זוהי סקיצה לסרט. הכתיבה שטחית למדי, הדמויות די פלקטיות, לא עמוקות ולא מוסברות, התהליכים שברקע סובלים מפשטנות יתר. מסוג הליקויים שבספרות צורמים מאוד, אבל בסרטים הם מתקבלים על הדעת בשל המדיה השונה. אני יכולה בקלות לדמיין את ג`ף דניאלס בתפקיד הסוכן החשאי המסוקס והמסתורי, ואת אמה סטון בתפקיד אמה התמימה והמבולבלת. תחילה די סבלתי מן הסגנון, שמזכיר יותר ספר לא מוצלח במיוחד לנוער מאשר דרמת מתח משפטית, כמוגדר על כריכת הספר. אבל בהמשך החלטתי בצורה מודעת להשעות את הביקורת, והייתי סקרנית לראות איך דרשוביץ יוצא מהתסבוכות שברא. בסך הכל, למרות הליקויים, הספר קריא למדי.

The Trials of Zion – Alan M. Dershowitz

הוצאת כנרת

2012 (2010)

תרגום מאנגלית: יוסי מילוא

בנג'מין בלאק הוא פסבדונים של ג'ון באנוויל

מה ההבדל בין ספר מתח סתם לספר מתח טוב? הספר הטוב מקיים שני תנאים: הוא שומר על מצב של מתח לכל אורכו, והוא מספק פתרון מבריק בסיומו. "שגיאות קטנות" מקיים חלקית רק את התנאי הראשון.

הספר נפתח בתעלומה: קוורק, פתולוג בבית חולים באירלנד, רואה את גיסו, רופא מיילד באותו בית חולים, מחטט באחד מתיקי הנפטרים בחדר המתים. קוורק, שתוי כמו תמיד, קצת מהסס להאמין למראה עיניו, אבל העובדות מצטברות ומעידות שמשהו לא כשר מתרחש שם. העלילה מסתעפת ליחסים בין השניים ובין נשותיהם, לעברו של קוורק, שאומץ כנער יתום על ידי אביו של הגיס הנ"ל, למסכת חייו של אותו אב, למערכת היחסים בין קוורק לאחייניתו, לתעלומות הרוחשות במנזרים ובבתי יתומים באירלנד ובארצות-הברית, ועוד. לאורך כשלושה רבעים מן הספר הוא עוצר נשימה, מבעבע יצרים רעים, אלימות וחשדנות, והתקווה לפתרון מבריק יש לה על מה להסתמך.

ברבע האחרון הספר צונח. הוא מאבד אמינות, ולפיכך גם הענין בפתרון התעלומה מתפוגג. לולא הייתי קרובה כבר לסיומו של הספר, הייתי שוקלת נטישה, כי לגמרי לא עניין אותי לדעת מה באמת קורה שם. הנפילה מתחילה עם גילוי פרט בעברו של קוורק, שאמור להקשר לנושא המרכזי של ילדים נטושים, אבל לטעמי הוא תפור לעלילה בתפרים גסים, ואינו אמין. אחר-כך הולכים ומצטברים ארועים וסיפורים צדדיים, שהם בנים חורגים לעלילה, ולא רק שאינם תורמים – הם מזיקים. מצטרפות דמויות לא משכנעות, כמו אשתו של החותן בארצות-הברית, והקשרים בין בני המשפחה מאבדים הגיון. מסתבר שהאיש הרע בסיפור הוא לא מי שחשבנו, ולמרות שזה דווקא הגיוני יש הרגשה של עומס אחרי כל הארועים שקדמו לגילוי.

לסיכום, הספר לא רע לסוגו, ואם לא מצפים להתרה מרשימה אפשר ליהנות מן המתח שבדרך.

Christine Falls – Benjamin Black

הוצאת עם עובד

2010 (2006)

תרגום מאנגלית: סמדר מילוא