תגית: סיפורים

"אי-סדר מוסרי" הוא שרשרת של אחד-עשר סיפורים, השואבים מן הביוגרפיה הפרטית של מרגרט אטווד. הסופרת אמנם העניקה לגיבוריה שמות בדויים – נל וטיג במקום שמה שלה ושל בן זוגה הסופר גרהם גיבסון – וחלק מן הסיפורים מסופרים בגוף שלישי, אבל אי אפשר לטעות בזיהוי. יתכן שהיו לאטווד מניעים שאינם ידועים לי לבחור בהרחקת הדמויות מן האוטוביוגרפיה, אבל בכל מקרה, לדעתי, זו בחירה נכונה. אטווד אף פעם אינה מספרת סיפור פרטי, שלה או של דמות בדויה. היא מספרת על תופעה חברתית, על התקופה בה מתרחשים הארועים. הניתוק הספרותי מן האוטוביוגרפי מרחיב את הסיפורים מן הפרטי אל הכללי. זה אינו תיאור של "אלה הם חיי שלי, של מרגרט", אלא הפנית זרקור אל החברה שבתוכה התנהלו חייה.

כל אחד מהסיפורים מסופר בדרכה המיוחדת של הסופרת, שמספרת ברובם סיפור צדדי, אנקדוטי לכאורה, המוליך את הקוראים אל מה שהיא מבקשת לספר באמת. כך, לדוגמא, "הפרש הערוף", שלכאורה סובב סביב תחפושת שהכינה לעצמה לליל כל הקדושים, הוא בעצם סיפור יחסיה עם אחותה הצעירה כילדות וכנשים מבוגרות, "הדוכסית האחרונה שלי", שחוזר אל ניתוח יצירתו של רוברט בראונינג בימי בית הספר, הוא סיפור על יחסי חברוּת והרהור במעמד האשה, ו"פיאסקו בלברדור", שמתאר מסע גילוי כושל בצפון קנדה, הוא תיאור דעיכתו של אביה.

הסיפור הפותח מתרחש בשגרה של זוג ותיק, נל וטיג. שני הסיפורים החותמים את הספר עוסקים בזקנתם של הוריה. ביניהם היא מספרת על ילדה שנאלצה לתפקד לעתים כמחליפה של אמה, ושנדחקה תמיד לתפקידים "נשיים"; על יחסי אחיות; על היותה אשה שניה בחייו של בן זוגה, שאמנם היה פרוד מאשתו, אך עדיין קשור אליה בשל שני בניהם; על יחסיה עם האשה הראשונה בתחילת הקשר ושנים אחר-כך; על הנסיונות המשותפים של בני הזוג להקים משק חקלאי ולהתמודד עם השאלות המוסריות הנובעות מאחזקת משק חי; ועוד. בכל אלה שזורה כחוט השני שאלת מקומה של האשה בעולם שערכיו השתנו דרמתית בימי חייה, בעיקר בשנות הששים של המאה העשרים. הנה שני ציטוטים בנושא זה:

"כשיצאתי לדרך, כל הנשים היו מצופות להתחתן, ורבות מחברותי כבר עשו זאת. אך עד סופה של אותה תקופה – היא נמשכה שמונה שנים בלבד, לא זמן רב כל כך בסופו של דבר – עבר גל גדול ושינה את תוואי הנוף לחלוטין"

"באשר לאינטראקציות חברתיות, היא למדה בשעתו רק את הכללים הישנים, אלה שהיו תקפים עד רגע המפץ – זה נראה כמו רגע – שכל המשחקים השתנו בו באחת ומבנים קודמים קרסו וכולם החלו להעמיד פנים שעצם המושג כללים עבר זמנו"

בסיפור האחרון, "הבנים במעבדה", מתייחסת המספרת לתפקידה כמשמרת זכרון. בעוד אמה דועכת אל השיכחה, בתה מנסה לעורר בה זכרונות כפי שהם משתקפים בתמונות ישנות. שני בנים, שהצטרפו לתקופה מסוימת לעבודה במעבדה בחיק הטבע של אביה, מצולמים באחת מהן. "גורל הבנים תלוי בי כעת", היא כותבת, בעוד אמה מסבה את ראשה ומסרבת לדבר. סביב הבנים הללו, שהלכו מאז לדרכיהם הנפרדות, היא רוקמת סיפור מלא חיים המקים את העבר לתחיה, כפי שעשתה בכל סיפורי הקובץ, ובעצם במרבית יצירתה. מציאות תוססת שהפכה לבדיון משובח. כמו בת ארצה, אליס מונרו, היא מציגה את קנדה שמעבר לכותרות ולמאבקים הלאומיים, קנדה של האנשים, של הנופים, של המאמצים היומיומיים, וכרגיל אצלה, המקומי אינו נשאר כזה אלא חוצה גבולות וזמנים.

מומלץ בהחלט.

Moral Disorder – Margaret Atwood

כנרת

2009 (2006)

תרגום מאנגלית: שאול לוין

"בסופו של דבר, הקשר המשותף הבסיסי ביותר הוא שכולנו חיים על כוכב הלכת הקטן הזה. כולנו נושמים את אותו האוויר. עתיד ילדינו יקר לכולנו. וכולנו בני תמותה", ג'ון קנדי, 1963

הציטוט שלמעלה מופיע בסיפור האחרון מבין שנים-עשר הסיפורים שבספר, תלוי על קיר השרותים בדירה לונדונית. במידה רבה הוא מסכם את המוטיב העובר בספר כחוט שני. כל אחד מן הסיפורים מספר על אפיזודה בחיי הדמות המרכזית שבו, ויכול לעמוד בפני עצמו. אבל דייוויד סלאי יצר שרשרת סובבת עולם המחברת בין הסיפורים הנפרדים, ומצביעה על שני היבטים עיקריים: האחד הוא זה שבא לידי ביטוי בציטוט הנ"ל. השני ממחיש שוב ושוב עד כמה כל אדם הוא עולם מלא, ועד כמה אנו טועים כשאנחנו מאפיינים אותו לעצמנו מתוך זוית ראיה צרה.

מכיוון שמדובר בספר קצר, לא אספר פה על כל הדמויות וכיצד הן מתקשרות זו לזו. אזכיר רק שהוא נפתח בטיסה של אשה ספרדיה מלונדון, שם סייעה לבנה החולה בסרטן בתקופת הטיפולים, חזרה לביתה. כיס אוויר גורם לה לאבד את ההכרה, ומי ששם לב לכך הוא הגבר שיושב לידה, זה שמבחינתה היה בו משהו מוזר משום שנשאר לשבת לשמאלה למרות שהמושב שלשמאלו נותר פנוי. האשה מפונה לבית חולים, והאיש – בסיפור העוקב – טס לביתו בטיסת המשך, ומצטייר באור אחר לגמרי. בהמשך נפגוש, בין השאר, עיתונאית שטסה לראיין סופרת קנדית מפורסמת, וגם מעריצה של הסופרת, תושבת הונג קונג שנראית שקטה ואנמית אך עומדת מרצונה בפני בחירה משמעותית, וגבר הודי שעובד כגנן בקטאר בשירותה של אשה לבנה, מכה את אשתו בביתו ומנהל חיים כפולים במקום עבודתו, וצעירה שחיה בבודפשט ומתעתדת להנשא לפליט סורי, ועוד. כולם מתחבטים בנושאים הנוגעים בקשרים בינאישיים בכלל ובקשרים בתוך המשפחה בפרט. בין אם מדובר בגבר הודי שמטפל באב חולה ובו זמנית מנצל אותו, או בצעירה הונגריה שמקיימת קשר רופף עם אביה בלונדון – רב המשותף על המפריד. כולנו רקמה אנושית אחת חיה.

בסיפורים מינימלסטיים, מעט המחזיק את המרובה, דייוויד סאלאי בורא אפיזודות מציאותיות, אמינות ומלאות חיים, וכולם – ביחד ולחוד – נעימים מאוד לקריאה.

מומלץ.

Turbulence – David Szalay

פן וידיעות ספרים

2020 (2018)

תרגום מאנגלית: אילן פן

שמונה סיפורים פרי עטו של אהרן מגד, שראו אור בקבצים אחרים, נבחרו לקובץ זה על ידי ד"ר יפה ברלוביץ, שגם כתבה מבוא מקיף. הסיפורים, רובם ככולם, עוסקים, כרגיל אצל מגד, באנשים "אפורים", אנשי שוליים, כאלה שביומיום איננו נותנים עליהם את לבנו, אך תחת ידו של הסופר הם מתגלים החיים שמתנהלים בתוכם פנימה, וחושפים עושר הסמוי מן העין.

את "שבת" מספר ילד סקרן, שבעת שהוריו ישנים את שנתם יוצא למסעות חקר בעלית גג אסורה. נדמה שהורים מצליחים להסתיר סודות מילדיהם. נראה גם שהם מודעים לכל מה שעובר על ילדיהם. שתי ההנחות גם יחד שגויות. "ברקה" מספר על הקשר בין שתי דמויות חריגות ומבודדות בקבוצה המתגבשת להתישבות, דייג קודר שצץ יש מאין, ובחר מרצונו בריחוק, וגבר שנדחה על ידי הכלל משום דברנותו המעיקה ומשום שלא ניחן כלל ביכולת לעבוד. ב"מעשה בלתי רגיל" גבר, ששקע בחיי משפחה ושגרה משמימים, נסחף להרפתקה שמשיבה לו לרגע מעט מטעם השנים המסעירות של בחרותו. "יד ושם" הוא סיפור קורע לב על סבא ששכל את נכדו בשואה, והוא מבקש להעניק לנכד שעומד להוולד לו בארץ את שמו הגלותי של הנכד שנרצח. "מושיוף ובנו" מעמת בין אדם עירוני אמיד ותקיף, ובין בנו החששן והמסתגר שנשלח לקיבוץ. "בכי" הוא סיפורו של גבר שקט ושולי בקיבוץ, שאשתו זנחה אותו, ורק עוול שנגרם לבנו מצליח להסעיר את רוחו. יחסי ישראל-גרמניה ושאלת האחריות האישית מול האחריות הקולקטיבית נבחנים ב"ביקור הגברה הילדה הופר". הסיפור האחרון, "איש יהודי", מוקדש לזכרו של אביו.

אין בסיפוריו של אהרן מגד, כמו גם בספריו, ארועים "גדולים", כלומר גדולים מנקודת מבט חיצונית. אבל הארועים ה"קטנים" משמעותיים עד מאוד עבור דמויותיו, והוא מיטיב לתאר במבט חד ובוחן את שמתרחש בתוך נפשן פנימה. תמיד מעניין, תמיד מדויק ומעורר מחשבה, וכמובן מומלץ.

זמורה ביתן

1989

שלוש נובלות מרכיבות את הספר.

"תמורה נאותה" היא סיפורה של מתרגמת מוערכת מעברית לאנגלית, רווקה מבוגרת שאינה יודעת לבקש את התמורה הנאותה, לא בעבודתה ולא בחייה. היא מסוגלת להתעקש רק על ההיבטים המקצועיים (שגודשים את העלילה שלא לצורך), אבל לא על התשלומים המגיעים לה, וגם לא על זכותה ליחס הוגן מגבר שמפר את שגרתה. לטעמי, דמותה נותרת בלתי ברורה, וחבל. למה היא כזו חששנית, כל-כך שונה מאחיותיה האסרטיביות העומדות על שלהן? יש בנובלה שמץ של רמז על איזו טראומה מן העבר, אבל ההשלמה הכנועה עם מה שהחיים מטילים עליה היתה שם עוד קודם. ציפיתי לפענוח, לפיתוח של הדמות, והתאכזבתי.

ב"לימונדה" הדמות הראשית היא לכאורה של גבר, שמבקש לבלות חופשה עם אשתו ושתי בנותיו. אחת הבנות מבריזה, ובמקומה הוא נאלץ לארח בוילה ששכר את גיסתו עם בת זוגה ועם בנה האוטיסט המתבגר, שלא לדבר על הכלב של בת הזוג. אבל הדמות המעניינת כאן היא זו של אשתו, שמבקשת לרַצות הן את בעלה והן את אחותה האגואיסטית. כתוב מדויק מאוד, והאשה כאן, בשונה מזו שבנובלה הקודמת, מובנת (לי) ונוגעת ללב בהשתדלותה וגם בבחירתה.

הנובלה השלישית, "אביב בוונציה", מציגה דמות מסוגה של לאה, גיבורת "שנים טובות". אביבה, אמנית בעיני עצמה, שואפת להכרה. נכדתה בת הארבע-עשרה, שמגלה כשרון ציור, התקבלה לתלמה ילין, וסבתה לוקחת אותה עמה לביקור אמנותי בוונציה. כמו לאה, גם אביבה אינה תופסת את הפער שבין הערכתה את עצמה ובין מי שהיא באמת, וכמוה היא קמה כעוף חול מכל אכזבה, מלאה מעצמה אף יותר. "שנים טובות" היה טרחני בעיני, אולי בגלל אורכו ושפע החזרות שבו, אבל הנובלה הזו מצוינת, קצרה ומהודקת.

"מערכת היחסים" ביני ובין ספריה של מאיה ערד נעה בין התפעלות מ"חשד לשטיון" לאכזבה מ"שנים טובות". "תמורה נאותה" מתמקם אי-שם באמצע עם נטיה לראשון.

חרגול ומודן

2024

עשרים ושבעה מסיפוריו של או. הנרי קובצו יחדיו בקובץ זה. כל הסיפורים ראו אור בקבצים אחרים ובתרגומים אחרים, חלקם מוכרים מאוד, כמו "מקץ עשרים שנה", אחרים מוכרים פחות (או למצער פחות מוכרים לי).

רבות נכתב על סיפוריו של או. הנרי. רבים מהם מצטיינים בסיומים מפתיעים שהופכים על פיהם את כל מה שהובן עד לשם; אי הבנות יוצרות סיטואציות משעשעות; חמלה ואהבת הבריות עד כדי נכונות להקרבה מרחפות עליהם; ביקורת חברתית בלתי סמויה מובעת בכמה מהם (בספר זה היא בולטת מאוד בסיפור "תקנת ג'ורג'יה"); מוסר השכל מובלע בחלקם, גם אם הסופר מתכחש לו; והם תמיד נעימים מאוד לקריאה.

מפתיע לגלות שאת כל מכלול יצירתו – שלוש-מאות שמונים ואחד סיפורים – כתב או. הנרי בתקופה של פחות מעשור, כשהוא מצליח לשמור על מקוריות ועל יחודיות, גם אם המוטיבים חוזרים. כך, לדוגמא, בקובץ זה נכלל הסיפור "קורבן האהבה", שבו שני בני זוג עובדים בסתר במכבסה כדי לתמוך זה בזה, באופן המזכיר את הסיפור המפורסם יותר, "מתנת חכמי הקדם" ועדיין זהו סיפור העומד לעצמו עם עלילה מובדלת.

מתוך סיפורי הקובץ הזה חיבבתי במיוחד את "המשורר והאיכר", שבו בן כפר שמגיע לעיר נחשד כעירוני מחופש, משום שהוא נראה כאיכר "אותנטי" מדי, כמעט מאולץ. כשהוא מתלבש בבגדים עירוניים ומנסה לסגל לעצמו את גינוני המקום, הכפריות שבו הופכת גלויה ובולטת, והוא מואשם בנסיון להיות מה שאינו. חיבבתי מאוד גם את "שומר האבירות", שמציג דמות נוגעת ללב של משרת המנסה למנוע מאדונו לגנוב כסף מהבנק שהוא מנהל. מסתבר בסופו של דבר, מבלי שהמשרת מודע לכך, שלא היתה כאן כוונת גניבה, והמשרת בעצם הצליח לשכנע את האדון להמנע מלהבריח מן הבנק בורבון שהחביא בו, ובעקיפין גרם לו לחדול משתיה.

הנה שתי דוגמיות למשפטים שמשכו את תשומת לבי. המשפט הראשון, מתוך "חדר מרוהט להשכיר"  מתייחס לעובדה שסיפורים מצויים בכל מקום: "מכאן מסתבר שהבתים ברובע זה, המאכלסים דיירים באלפיהם, חייבים להכיל אלפי סיפורים – רובם משעממים, ללא ספק; אך מוזר יהיה הדבר אם לא נגלה רוח-רפאים או שניים בנתיבם של כל אותם אורחים-פורחים". השני הוא המשפט הפותח את הסיפור "הזהב שנצץ": "סיפור שמוסר-השכל מצורף אליו, כמוהו כעקיצתו של יתוש. הוא סתם מטרידך תחילה, ואחר כך מחדיר בך טיפה צורבת המרגיזה את מצפונך. אי לכך, הבה נגיש את מוסר-ההשכל תחילה וניפטר ממנו".

התרגום של הסיפורים התיישן מאוד, עד כדי כך שבאחד מהם מצאתי מילים שלא הצלחתי לפרש. אבל כשחיפשתי מידע על המתרגמים מצאתי את סיפור חייו המעניין של מירון אוריאל. לא הצלחתי למצוא פרטים על איריס ברוכוב.

מהנה ומומלץ.

לדורי

1963 (1904 – 1910)

תרגום מאנגלית: מירון אוריאל ואיריס ברוכוב

"שעות הרות גורל" (או בשם המקורי הפחות דרמטי "רגעים גדולים של האנושות") מכנס יחדיו שנים-עשר אירועים היסטוריים, שכהגדרתו של צווייג, "הופכים את השעה למכרעת בגורלם של דורו, קובעים את דרג חייהם של יחיד, של עם ואפילו את גורל האנושות כולה". הארועים הללו משתרעים בקשת שבין כתיבת יצירה מוסיקלית להנהגת מהפכה, ומקום התרחשותם הוא במקומות שונים על פני הגלובוס.

אלו הם שנים עשר הרגעים ההיסטוריים שבהם בחר צווייג לעסוק. סיום מסעו של וסקו נוניז דה בלבואה, שהיה האדם האירופי הראשון אשר חצה את אמריקה התיכונה מן האוקינוס האטלנטי עד האוקינוס השקט, בספטמבר 1513; כיבוש ביזנטיון על ידי הטורקים במאי 1453, תוך נקיטת תכסיס מפתיע שבו הועברו כלי שיט דרך היבשה כדי להתייצב מול העיר; כתיבת האורטוריה "משיח" על ידי הנדל באוגוסט 1741, לאחר שהתגבר על שבץ ששיתק מחצית מגופו; כתיבת המרסייז, שהפך להמנון הצרפתי, על ידי רוז'ה דה ליל באפריל 1792; ההחלטה של המרשל גרושי לציית להוראה של נפוליאון לרדוף אחרי הפרוסים ביוני 1815 במקום לבוא לעזרתו כשהותקף, החלטה שככל הנראה תרמה למפלה בווטרלו; כתיבת "האלגיה של מריֶֶנבד" על ידי גיתה בספטמבר 1823; גילוי זהב במערב ארצות הברית בינואר 1848, ובהרחבה תיאור ההיסטוריה של סן פרנסיסקו; ההוצאה להורג שלא התרחשה של דוסטויבסקי בדצמבר 1849; הנחת כבל תקשורת ראשון בין אירופה לאמריקה ביולי 1858; סופו של טולסטוי באוקטובר 1910; הגעתו של סקוט לקוטב הדרומי זמן קצר אחרי אמונדסן בינואר 1912; נסיעתו של לנין משוויץ למוסקבה באפריל 1917.

שנים עשר פרקי הספר כתובים כסיפורים קצרים, למעט הרגע המכונן של דוסטויבסקי שנכתב כפואמה, והאפיזודות האחרונות בחייו של טולסטוי שנכתבו כמחזה, שאותו מגדיר צווייג כהשלמה לאוטוביוגרפיה הלא גמורה שנמצאה בעזבונו של הסופר. לפעמים מתוארים בפרקים השונים רגעים קצרים, לפעמים, כמו בפרק אודות סן פרנסיסקו, מתוארת פרשת חיים שלמה.

שטפן צווייג הוא מספר סיפורים מיומן, ולמדתי מן הספר כמה פרטים היסטוריים שלא הכרתי. יחד עם זאת יש לזכור שצווייג לא היה ביוגרף מהימן. הביוגרפיות שכתב מעשירות ומעניינות, אך חלקן, כמו "מגלן", "בלזק" ו"מרי אנטואנט", נגועות בהערצה ובמסר שצווייג ביקש לקדם ("פושה", לעומתן, כמעט אובייקטיבית). בהקדמה הוא כותב שנתן להיסטוריה לדבר – "לא ניסיתי לגוון או לחזק על ידי המצאתי את האמת הנפשית של מאורעות חיצוניים או פנימיים. כי ברגעיה הנאצלים של ההיסטוריה, כשעיצובה מושלם, אין היא זקוקה ליד מסייעת. כשהיא פועלת כסופרת, כמחזאית, אל ינסה סופר לעלות עליה" – אבל בפועל עירב פה ושם דעות בעובדות, התעלם מניואנסים, והפליג בהגזמות. כך, לדוגמא, הוא כותב בפרק המוקדש לקרב ווטרלו: "העדר האומץ של אדם קטן, חסר חשיבות, הרס כל מה שבנה האמיץ והמרחיק-ראות מכולם בעשרים שנות גבורה". המרשל גרושי לא היה אדם קטן וחסר חשיבות, לא לפני ווטרלו ולא אחר-כך. אולי בכלל עשה טובה לאנושות כשהחליט לדבוק במשימתו המקורית ולא לחוש לעזרת נפוליאון.

חמישה מן הסיפורים ראו אור לראשונה בקובץ אחד ב-1927. התרגום לעברית נעשה מן המהדורה המאוחרת יותר שראתה אור לאחר מותו של צווייג, וכללה שבעה קטעים נוספים. לא ידוע לי מתי נכתב כל אחד מהם, אבל הפיסקה המסיימת של הפרק אודות כבל התקשורת שחצה את האוקינוס נכתבה אולי על רקע החוויות הקשות של שנותיו האחרונות. אחרי תיאור של המאמצים הסיזיפיים ליצור קשר תקשורתי בין-יבשתי, הוא מסיים במלים אלה: "בזכות נצחונה על המרחב והזמן יכלה האנושות להיות מאוחדת לעד. לולא נתפסה כל פעם מחדש ליהירות הרת אסון, ההורסת את האחדות המופלאה, ומשמידה את עצמה דווקא באמצעים המקנים לה שליטה על איתני הטבע".

"שעות הרות גורל" הוא ספר מעשיר, שיגרום הנאה לחובבי היסטוריה ולאוהדי סגנונו של צווייג.

Sternstunden der Menschheit – Stefan Zweig

זמורה ביתן

1985 (1927, 1943)

תרגום מגרמנית: צבי ארד

עונות מתחלפות הוא קובץ בן ארבע יצירות נפרדות. שלוש מהן עובדו לקולנוע, ושתיים זכו לפרסום רב – "חומות של תקווה" ו"אני והחבר'ה". כרגיל, העיבוד הקולנועי אינו זהה ליצירה הספרותית. אני מעדיפה את המקור.

העונה הראשונה בספר היא "אביב של תקווה", ובה הסיפור "ריטה הייוורת והבריחה משושנק". רד, אסיר ותיק בשושנק, מספר על אנדי דופרין, בנקאי שנדון לשתי תקופות מאסר עולם בשל רצח אשתו ומאהבה (ליהוק משולם, לדעתי, של מורגן פרימן וטים רובינס, בהתאמה, ב"חומות של תקווה"). רד, שכבר התבסס בכלא כמי שמסוגל להשיג כל דבר עבור כל אסיר, מתרשם מאישיותו יוצאת הדופן של אנדי, השומר, למרות הקשיים האכזריים, על עצמיותו, וידידות נקשרת ביניהם. "אנדי היה החלק שבי שהם לא הצליחו לכלוא", מסביר רד את חשיבותו של אנדי בחייו. קינג יורד לקרביים של הכלא, לאכזריות שבין האסירים, לכוח המשחית שבידי הסוהרים, ובורא שתי דמויות בלתי נשכחות.

העונה הבאה, "קיץ של שחיתות", מציגה את "תלמיד מצטיין מדי". טוד, נער אמריקאי מושלם במראהו, בהתנהלותו בחברה, בלימודיו, נמשך אחר סיפורי השואה. נבירתו במסמכים מובילה אותו לזהות את אחד משכניו כפושע מלחמה, והוא מאיים לחשוף אותו אם לא יתאר לו בפרטי פרטים את שהתרחש במחנות שבהם הוצב בתפקידי מפתח. "אני ממש גנוב על כל מה שקשור למחנות הריכוז", הוא מסביר את התעניינותו. דוסאנדר, הפושע הנאצי, החושש שגורלו יהיה כגורל אייכמן, נאלץ להכנע, אבל הסחיטה החד-צדדית הופכת לקשר סימביוטי שעתיד להרוס את שניהם, וכבר לא ברור מי שולט במי.

יש בסיפור רגעי זעזוע רבים מעצם העיסוק בשואה ובשל הגופות הנערמות, אבל מה שעושה אותו מצמרר ביותר זו אישיותו הפסיכופתית של טוד. כבר בשני העמודים הראשונים, שבהם מתאר קינג נער נורמטיבי לכאורה, רוכב בנחת על אופניו, נהנה מאהבת הבריות ומהערכתן, הוא מצליח להחדיר תחושה של קור מקפיא ושל עור ברווז, והקורא נדרך. לקראת סיום ינסה צייד נאצים להסביר את המשיכה אל תיאורי השואה: "יתכן שהאימה שאנו חשים מקורה בידיעה הסודית שבנסיבות הנכונות – או הלא נכונות – גם אנחנו עצמנו היינו יכולים להקים מחנות כאלה ולאייש אותם". קינג משלב גם פחד מסוג אחר, זה שחשים הורים נוכח הידיעה שאולי אינם מכירים באמת את ילדיהם. "עשינו עבודה טובה בחינוך הילד שלנו, חשבה לעצמה ופנתה לאחור כדי להכין לעצמה כריך. בחיי, עשינו עבודה טובה", הוא מתאר את אמו של טוד בעת שבנה יוצא מן הבית לעוד מפגש חולני עם דוסאנדר. אין לה מושג.

וגם ביקורת על היחס האמריקאי לזוועות נמצא כאן. "בכל כתבי העת נכתב שזה היה נורא, מה שקרה. אבל כל הכתבות נמשכו גם בעמודים האחוריים, וכשעבר לעמודים הללו, המלים שתיארו כמה איומה היתה המלחמה היו מוקפות בפרסומות, ובפרסומות הללו ניסו למכור סכינים, חגורות וקסדות מתוצרת גרמניה, וגם קורות רעפים ומשחה המבטיחה צמיחת שיער. במודעות הללו גם ניסו לשווק דגלים גרמניים מעוטרים בצלבי קרס ואקדחי לוגר גרמניים וגם משחק שנקרא 'מתקפת המחלקה המשוריינת'. היו שם גם קורסים בהתכתבות והצעות להתעשרות מהירה ממכירת נעליים מגביהות לגברים נמוכים. נכתב שם שהמלחמה היתה איומה, אך נדמה היה שלרבים כלל לא אכפת". זוהי התשתית שכנראה אפשרה את הסצנה שבה טוד אוכל סופגניות בשלווה כשהנאצי מתאר באוזניו את תאי הגזים.

בעונת "סתו של תמימות" נכלל הסיפור "הגופה", שהפך לסרט "אני והחבר'ה". סופר מבוגר נזכר בארוע מצעירותו, כשהוא ושלושה מחבריו, בסוג של טקס התבגרות, יצאו למסע רגלי לצפות בגופה של ילד שנעלם, ולהפוך לגיבורים אחרי שיודיעו על מציאתה. גורדי המספר הוא היחיד מביניהם שבא מבית נורמטיבי יחסית, אם כי לאחר מות אחיו הבכור הוא הפך כמעט שקוף להוריו. חבריו, כריס, וֶרן וטדי, סובלים מאלימות ומהזנחה בבתיהם, ומיועדים למסלול של צווארון כחול במקרה הטוב, או לחיי עבריינות כדוגמת אחיהם הגדולים במקרה הרע והסביר יותר. קינג מספר על חיים קשים, כמעט בלתי נסבלים, בסביבה בלתי חומלת, אך גם על חברוּת ועל אומץ, על רוח הרפתקנות ועל דבקות במטרה. ארבעת גיבוריו מצויים על קו הגבול שבין ילדוּת לבגרות, וקינג מיטיב להמחיש את הבלבול ואת הדואליות הנובעים מגילם. זהו, בעיני, המרגש מבין הארבעה.

"סיפור של חורף" הוא "נשימה נכונה", היחיד שלא עובד לסרט, והיחיד בספר שיש בו אלמנטים של מיסטיות. בתקופה שבה הריון של אשה רווקה היה כתם מביש שיש להסתירו, גם במחיר הפלה מסכנת חיים, מתייצבת אשה צעירה במשרדו של רופא, ומבקשת הנחיות כיצד לשמור על ההריון ולהגיע ללידה תקינה. היא יודעת שתפוטר מעבודתה ברגע שההריון ייראה לעין, ושילדה העתידי יוכתם כממזר, אבל היא מוכנה לכל, כולל לבדות לעצמה סיפור חיים כאלמנה, כדי ללדת ולגדל את הילד. הרופא, שהתרשם עמוקות מאישיותה, מספר את הסיפור שנים אחר כך, כשמגיע תורו להציג סיפור חג מולד מטיל אימה בפני חבריו. על האימה שבסיפור לא ארחיב מחמת קלקלנים, אוסיף רק שסיפורו של הרופא עטוף בסיפור מסגרת, המתאר מועדון חברים מסתורי ומצמרר לכשעצמו.

באחרית דבר התייחס סטיבן קינג לשני נושאים בעיקר, הסיווג שלו כסופר אימה, והנובלות שבספר. באשר לסיווג – למרות שבתחילת הקריירה שלו הוזהר מפניו, ולמרות שלדבריו הוא כותב לא רק אימה, החליט לאמץ אותו, בעיקר בזכות האושר שגרמו לו כותבי הסוגה – ביניהם לאבקראפט, פריץ ליבר, קלרק אשטון סמית' ועוד – במשך השנים. אוסיף לכך כי, כמי שאימה בספרים רודפת אותה בסיוטים (חוויה בלתי מומלצת), אני בכל זאת נהנית לקרוא את ספריו של קינג. בעיני הפן המצמרר, שלא לדבר על הבלתי טבעי, ביצירותיו, אינו העיקר. הוא פשוט יודע לספר סיפור כהלכתו, ולשרטט דמויות חיות, משכנעות ומעוררות הזדהות. באופן דומה, אגב, אני חווה את ספריה של אגתה כריסטי: הפן הבלשי הוא התבלין. תבלין משמעותי, כמובן, שמוליך את העלילה, אבל הדמויות הן שמשובבות לב.

באשר לנובלות שבספר – אלה נכתבו, כך קינג מתאר, בין ספרים, ולא פורסמו בזמנן בגלל אורכן הנופל ב"שטח ההפקר" שבין סיפור קצר לרומן. בימינו אלה, כשנובלות קצרות יותר, אפילו קצרצרות, רואות אור כספר נפרד, הדברים נשמעים מעט ארכאיים.

"עונות מתחלפות" הוא מקבץ של ארבע נובלות מעולות, שזכו לתרגומה המוצלח של אינגה מיכאלי. כולן מומלצות.

Different Seasons – Stephen King

מודן

2000 (1982)

תרגום מאנגלית: אינגה מיכאלי

שני סיפורים פרי עטו של אוסקר ויילד נכללים בספר זה.

הראשון מביניהם, "הרוח מטירת קאנטרוויל" מציג עלילה מצחיקה עד דמעות, המשקפת מפגש בין-תרבותי. כשמשפחה אמריקאית מתיישבת בטירה בריטית, בעל הטירה חושף ביושר כי במקום מתגוררת דרך קבע רוח רפאים של אחד מאבות-אבותיו. אותו אב קדמון, שרצח את אשתו, נדון לא למצוא מנוחה לנפשו, ומנהג בידו להופיע בפני הבריות ולהפחידן עד אובדן עשתונות. מול כובד הראש שבו הבריטים מתיחסים לתופעה ניצבות האדישות וקלות הדעת של האמריקאים, ויראת הכבוד הבריטית בכל הקשור למסורת המשפחתית מוחלפת בגישה האמריקאית הנעדרת כל פורמליות וטקסיות. הרוח האימתני מוצא עצמו קורבן למעשי תעלולים, והתיאור שלו מסוגר בפחד בחדרו מצחיק ומעורר חמלה גם יחד. אהבה ואמפתיה יגאלו אותו לבסוף מגורלו.

"הדייג ונשמתו" הוא סיפור נוגה. דייג, שהתאהב בבת ים, צריך לבחור אם ללכת אחרי לבו, או לדבוק בנשמתו כולל כל המגבלות המוטלות עליה מטעם אנשי הדת ושומרי המוסר. הוא בוחר בלב, ובמשך תקופה ארוכה מצליח להתגבר על כל הפיתויים שמציגה לו הנשמה כדי שיקבל אותה חזרה. כשהוא נכנע לבסוף, מתברר שהחיבור המחודש אינו צולח. מרית בן ישראל כתבה מאמר מעניין אודות הסיפור, גם אם איני מסכימה עם כל פרשנויותיה, ואסתפק בהפניה אליו. אוסיף רק שכמו ב"הרוח מטירת קאנטרוויל" גם כאן מסתיים הסיפור בכוחה של האהבה.

לא השוויתי מקור לתרגום, אך תרגומו של אליעזר כרמי, למרות קרוב לששים השנים שחלפו מאז ראה אור, רענן. אוסקר וויילד מצוין, כרגיל, בשילוב שבין ציניות שובבה ואמפתיה כבדת ראש, והספר מומלץ בהחלט.

The Canterville Ghost; The Fisherman and His Soul – Oscar Wilde

ספרית תרמיל

1966 (1887, 1891)

תרגום מאנגלית: א. כרמי

ב"אפריקה", הסיפור האחרון מבין ארבעה-עשר סיפורי הקובץ, הגיבורה, הנעה בין מרץ מתחדש ואופוריה לתחושת אפסות וחידלון, שואלת את עצמה מיד אחרי ששלחה כתבה מושלמת לעורכת: "מה באמת שוות המילים שלה או מילים בכלל בעולם ציני ומנוכר, למי היא מועילה? והאם לא היה עדיף שתעבוד באיזו עבודה אמיתית של העולם האמיתי: לשתול, לזרוע, לבנות, לרפא, להציל פילים יתומים באפריקה?". מכיוון שאיני מכירה אישית את הסופרת אין לי מושג עד כמה השאלה הזו היא גם שלה ולא רק של הדמות שבראה, אבל אענה בכל זאת. שוות ועוד איך. יש מי שמציל פילים יתומים, ויש מי שמצהיל את רוחם של קוראים בסיפורים כתובים כהלכה. הכתיבה היפה עתירה הדמיון (שבאה לידי ביטוי גם בספרה "עד שהגשם יחזור"), כשהראש מרחף מעט במחוזות פנטסטיים והרגליים נטועות היטב במציאות, מעניקה חווית קריאה מהנה עד מאוד.

לפני כתיבת הסקירה עברתי שוב על הסיפורים כדי לבחור שניים-שלושה שידגימו את טעמם הטוב, אבל קשה לבחור. כל סיפור ויחודו. נגע ללבי "כולם רוצים לחסל אותי היום", שבו בשעת אזעקה אשה מסבירה לבנה שהמתקפה היא לא אישית נגדו, אחרי יום שבו היא היתה משוכנעת שכולם – בעלה, אמה, הרופאה שלה והשכנה – מנסים להרוג אותה. הרעתי לגיבורה הקשישה של "מסע ההרס של בתיה" שבדמיונה הפכה לנינג'ה כדי להלחם בשטן שהופיע בדמותו של סוכן נדל"ן המבקש להוציא אותה מביתה. צחקתי מסיפור הלוויה הנדחית שוב ושוב של הסבא המת שמבקש להגיע לסגולה, וחלילה לא לירקונים, ב"סגולה נעלמה". תהיתי על דיבוק הנקמה של האשה הנבגדת ב"עוד פעם אחת ודי", ולעומת זאת אהבתי את ההשלמה ואת הפתיחות של גיבורת "אהבה בשיפוץ". ואעצור כאן לא משום שהאחרים פחות נגעו בי או פחות שימחו אותי, אלא משום שאזכור שלהם אינו מהווה תחליף לקריאתם.

כמעט בכל סיפור נכללת הפרזה כלשהי, שאינה נחווית ככזו, אלא מדגישה את חוויותיהם של הגיבורים. כך בסיפור הראשון, "כל הדרך מאוקלהומה", שבו גבר שנחלש פיזית ונפשית מתואר כמי שהתפרק לחלקיו; או ב"אפריקה", שהוזכר קודם, שבו אשה, שאינה מרוצה מגופה, קמה בוקר אחד בגוף חדש מחוץ לשק הגדול של עורה, ותפיסתה את עצמה משתנה, גם אם השינוי הפיזי אינו גלוי לבני משפחתה. ה"הפרזות" הללו מוסיפות לעלילות חן ויחוד.

הסיפורים כולם מאוד אנושיים וגם מאוד ישראלים, בין אם הם מתרחשים בארץ או מחוץ לה. "ארבעה דונם על הירח", לדוגמא, שמתרחש בעולם עתידני לכאורה, כשמסע במעבורת חלל אל כוכבי לכת אחרים הוא סיבוב נינוח של אחר-הצהרים, הוא מקומי עד לפרטי פרטים, כולל המנגל הצפוף והרועש על הדשא, וחוסר כבוד למרחב האישי.

סליחה ומחילה, סיפורים שלא נכנסו לסקירה. כולכם ראויים.

הציור היפה על הכריכה הוא של גרנט הפנר. האתר שלו שווה ביקור.

מהנה, רגיש ומומלץ.

שתים בית הוצאה לאור

2024