תגית: עיון

כותרת משנה: הגירה, זהות, אסלאם

בשנת 2015 פרץ מה שמכונה "משבר ההגירה" באירופה. מדינות מערב היבשת, שאיפשרו במשך שנים זרימת מהגרים – תחילה מהגרי עבודה ואחר-כך פליטים שנאלצו להמלט מארצותיהם – אל תוכן, מצאו עצמן מתמודדות עם שטף בלתי נשלט של הגירה שהחלה לשנות את אופיין. התקווה שהמהגרים ייטמעו בקרב מארחיהם ויהפכו לחלק אינטגרלי מן התרבות האירופית הופרכה. בפועל העדיפו המהגרים, מוסלמים ברובם, להתכנס יחדיו, לשמר את מנהגיהם וגם את הסכסוכים הפנימיים בקרבם, ובמידת האפשר להטמיע את אורחות חייהם ואת אמונתם במרקם החברתי האירופי. ואירופה, כך על פי דאגלס מאריי, הניחה ומניחה להם לעשות זאת.

למה? אולי מתוך רגשות אשמה על הקולוניאליזם של העבר, למרות שהאירופים של היום אינם נושאים באשמה ואין למעשה דרך לכפר עליה (על עוולות שגרמו תרבויות אחרות הס מלדבר). אולי משום תפיסה רומנטית של תרבויות "פראיות", שהן לכאורה טהורות יותר, ראויות יותר להבנה ולקבלה, מושחתות פחות על ידי הקידמה והמודרנה (שרה שבדית טענה שאין דבר כזה "תרבות שבדית"). אולי משום רגש לא הגיוני של התבטלות עצמית (אשה אירופית, שנאנסה באכזריות על ידי מהגר בלתי חוקי, פרסמה מכתב גלוי המופנה אליו, ובו היא מתנצלת על שבגלל תלונתה הוא עתיד להיות מגורש חזרה למקום ממנו בא). מאריי סבור שהחברה האירופית סובלת מהעדר משמעות. אירופה עברה תהליך של חילון, הערכים שהחליפו את הדת לא יצרו חברה חזקה דיה ומגובשת דיה, ולכן קל לערער אותה. מכל מקום, מה שהחל כאקט של טוב לב כלפי סובלי העולם הפך לתופעה המאיימת למחוק את היחוד האירופי. כשהרשויות התקשו לבדוק כל מהגר כדי לוודא אם מדובר בפליט, הן ויתרו כליל על הבדיקה, מה שכמובן גרם להתגברות זרם המהגרים. נדמה כי כל מקום בעולם שייך לתושביו בלבד (סעודיה לא קלטה אפילו פליט סורי אחד), למעט אירופה השייכת לעולם כולו ואינה רשאית לשמר את עצמה.

למה זה רע? משום שאירופה המערבית אוחזת בערכים של שוויון ללא הבדל מגדר, גזע, אמונה והעדפה מינית, ובכל זאת מתקפלת בהכנעה מול חברה המדכאת נשים, דוחה הומוסקסואלים, מלה בנות, ומוכנה לרצוח כל מי שמשמיע קול ביקורתי על דתה (בהולנד, אחת המדינות השוויוניות ביותר, טען שר שלא יהיה נורא אם יחילו במדינה כמה מחוקי השריעה).

איך זה קרה? מאריי מאשים את הפוליטיקאים, ובראשם את אנגלה מרקל. גם כשהבינו – ומרקל הודתה בכך בגלוי – שיצרו בעיה שאיתה יתקשו להתמודד, גבולות היבשת נותרו פרוצים ברובם (אך כל מדינה החלה להגן על עצמה, והגבולות הפנימיים חזרו אל היבשת). הנימוקים לגל ההגירה כללו את שיעור הילודה הנמוך של האירופים, את הזדקנות האוכלוסיה, את העובדה שאנשים צעירים סירבו לעסוק בעבודות מסוימות, מכובדות פחות. את כל אחת ואחת מהבעיות האלה, כך טוען מאריי, אפשר היה לפתור. אפשר היה לבדוק, לדוגמא, למה משפחות מסתפקות בילד אחד. הוא סבור כי הבעיה אינה נעוצה בחוסר תשוקה לילדים, אלא בנטל כלכלי כבד שאינו מאפשר לגדל אותם. האם לא ניתן היה למצוא פתרון אחר מלבד החלפת האוכלוסיה בכזו שמפגינה שיעור ילודה גבוה? "ההומור השחור של ברכט קלע למטרה בסופו של דבר: האליטה הפוליטית מצאה שהציבור אינו עונה על הדרישות, ופתרה את הבעיה באמצעות פיזור העם ומינוי עם אחר במקומו".

אז הפוליטיקאים הבטיחו לתושביהם שאין להם מה לחשוש. המהגרים ייטמעו בחברה, ובכלל רב-תרבותיות היא תופעה מבורכת. הבטיחו, בלי שום הגיון, שהמהגרים לא יהוו נטל כלכלי, שהם יתרמו לכלכלה יותר משייטלו ממנה. בפועל זה לא קרה. אייאן חירסי עלי, דוגמא למהגרת שנטמעה בחברה המאמצת, מצאה עצמה מורחקת מאירופה. אחרים, שמעדיפים את ההסתגרות, נשארו. הציבור, שתחילה נטה לאמץ את מדיניות מנהיגיו, הלך ונפרד ממנו, אבל לא יכול היה להשמיע קול. כל ביקורת נתקלה בחומה בצורה של שיח משתק, ומי שקרא לעצור ולחשב מסלול כונה גזען ונאצי (הרעה החולה של זמננו – תוויות במקום שיחה קשובה. ובהקשר זה, הספר מוחרם על ידי מספר רשתות בארץ בשל ההוצאה בעלת הגוון הימני-שמרני בה ראה אור). עם הזמן, ולנוכח תופעות כמו שכונות סגורות שכוחות החוק חוששים להכנס אליהן, פעולות טרור, סחר בנשים ובילדים למטרות מין, רצח של מתנגדי אסלאם ועוד, מתרבים קולות מחאה. בין השאר מונה מאריי את ספריו של מישל וולבק, שמביע היטב הן את החידלון ואת העדר המשמעות שחווים האירופים, והן את החזון המבעית של השתלטות האסלאם על אירופה.

מה הלאה? "רוב הפוליטיקאים ימשיכו להעדיף את התועלת האישית המיידית שבאימוץ דרך פעולה "נדיבה", "חומלת" ו"פתוחה" למרות המחיר החמור, ברמה הלאומית, בטווח הארוך. הם ימשיכו להאמין, כפי שעשו במשך עשרות שנים, שעדיף להזיח את העניינים המורכבים הצידה, ולתת ליורשיהם להתמודד עמם. ולכן הם ימשיכו להבטיח את היותה של אירופה המקום היחיד בעולם השייך לעולם. ברור כבר עתה איזה סוג של חברה יניב הניסוי הזה […] המהגרים יזכו לעידוד לשמר את מסורותיהם ואת סגנון חייהם, ואילו האירופים שחיו כאן במשך דורות על דורות ימשיכו מן הסתם לשמוע, תוך שהם הופכים בהדרגה למיעוט, שסגנון חייהם והמסורות שלהם דכאניים ומיושנים". מאריי חושש כי אירופה "מאבדת את האפשרות למפנה בדרכי שלום מנתיב זה", וכי פיצוץ אורב במרחק מעשה טרור או שניים.

דאגלס מאריי הוא סופר, עיתונאי ופרשן חסר מורא, שאינו חושש מלהביע ברהיטות ובבהירות את דיעותיו, גם אם אינן פופולריות. כך, מאז פרוץ המלחמה, וגם לפניה, הוא תומך בישראל, ואינו נרתע מלהשתלח בחמאס ובתומכיו. הנה אחד מן הראיונות הנוקבים שלו בענין זה.

"המוות המוזר של אירופה" הוא ספר מדכדך, כתוב היטב ומעניין מאוד.

The Strange Death of Europe: Immigration, Identity, Islam – Douglas Murray

סלע מאיר

2019 (2017)

תרגום מאנגלית: אוֹרי רדלר

בשנת 1508, אחרי נסיונות התחמקות ודחיה, התייצב מיכלאנג'לו בקפלה הסיסטינית כדי לצייר על תקרתה. האמן, שהעדיף את הפיסול על פני הציור, השתוקק להמשיך בעבודה על מצבת הקבר של האפיפיור יוליוס השני – ערימות של גושי שיש כבר המתינו לפטישו ולמפסלתו – אבל באותם ימים אמנים היו נתונים למרותם של פטרוניהם, ויוליוס התעקש לקדם את הציור על התקרה. מיכלאנג'לו לא היה הבחירה הטבעית לעבודה זו, משום שהיה כמעט חסר נסיון בטכניקה הסבוכה של הפרסקו. למעשה, יתכן שהאמין כי יריבו, האדריכל בראמנטה, זמם לכפות עליו מטלה חסרת סיכוי, אם כי ההפך הוא הנכון. מכל מקום, עקשן מרדן וסרבן ככל שהיה, רצונו של האפיפיור גבר. והשאר, כמאמר הקלישאה, היסטוריה.

הקפלה הסיסטינית נבנתה כשלושים שנה קודם לכן. קירותיה עוטרו בדמויות של ראשוני האפיפיורים ובתמונות מחיי משה וישו. הפרסקו שעל התקרה הציג כוכבים מוזהבים. בשל שקיעת הקרקע שתחת המבנה נפערו בתקרה סדקים, ולאחר שהמבנה שופץ וחוזק החליט האפיפיור להזמין פרסקו חדש. היה לו רעיון כיצד הוא רוצה שהתקרה תיראה – תמונות של שנים-עשר השליחים סביב דגם גיאומטרי – אבל באופן חריג לתקופה בכלל ולאישיותו הדומיננטית בפרט, נענה להצעתו של מיכלאנג'לו להפקיד את העיצוב בידיו.

מיכלאנג'לו נדרש לבצע את עבודתו כך שלא תפריע לטקסים שהתקיימו בקפלה. הוא תכנן פיגום שנאחז בחלקם העליון של הקירות, ותחת משטחי העבודה תלה יריעות בד שמטרתן כפולה – גם למנוע טפטופים של צבע, וגם להסתיר את היצירה שבדרך מעיני סקרנים.

"המבול" היה הציור הראשון שצויר על התקרה. העבודה התנהלה לאט, גם בגלל חוסר הנסיון של מיכלאנג'לו בעבודת פרסקו, למרות שהיה מוקף באנשי מקצוע, וגם בגלל המספר הרב של דמויות בתמונה. בשלב מסוים כנראה נמחק חלק מן התמונה בשל חוסר שביעות רצונו של מיכאלנג'לו מהתוצאה (מחיקה של פרסקו פירושה למעשה גירוד שתי שכבות של טיח והתחלה מחדש של כל התהליך – מריחת שכבת טיח ראשונה, יבוש, מריחת שכבה שניה וציור עליה בטרם תתייבש). כשהיה הציור גמור הופיע עליו עובש בשל חדירת לחות מהתקרה, והצוות נאלץ להתחיל מהתחלה תוך פיתוח שיטות למניעת התופעה. בנוסף לתשעה הציורים הגדולים שלאורך מרכז התקרה, צוירו עוד ארבעים תמונות במשטחים המשולשים והקעורים שסביבה, בנוסף לעשר תמונות קטנות יותר במדליונים שמשני צידי כל ציור.

מכיוון שהעבודה נעשתה על פי דרישתו של האפיפיור ובפיקוחו, היא סבלה מהפרעות כשזה היה עסוק במלחמות פנימיות וחיצוניות מול הנסיכויות האיטלקיות ומול צבא צרפת. השלמת התקרה אף הועמדה בספק כשיוליוס שכב על ערש דווי, ולא היה ברור אם מחליפו יורה לאמן להמשיך לצייר (יוליוס התאושש ושרד).

רוס קינג מספר סיפור היסטורי מרתק שמתרחש בארבע שנות העבודה על הפרסקו. מכיוון שהאמנות היתה שזורה לבלי הפרד בחברה, בפוליטיקה ובדת, גם הסיפור אינו מתמקד ביצירה בלבד, אלא בכל הארועים שהשפיעו עליה בדרך זו או אחרת. אחד ההיבטים המעניינים שקינג נוגע בהם מתייחס לכניסתה של הפוליטיקה אל היצירה. כך, למשל, העיטורים על התקרה כוללים עצי אלון, שהם סמל משפחת דלה רוברה, משפחתו של האפיפיור. קינג גם מוצא רמזים להשקפותיו של האמן באופן בו צייר את ציוריו. בסיפור גן העדן, לדוגמא, אדם מושיט יד אל בין הענפים כדי להשיג פרי בעצמו, יוזמה חמדנית שכמעט מזכה את חווה מחטא הפיתוי, ויוצרת אחריות שווה של שני בני הזוג. דוגמא נוספת, התמונה שבאחד המדליונים מציגה את המסר שמלכים חילוניים חייבים להשמע לרצונם של מנהיגי דת, אבל דחיסת מסרים כאלה אל המדליונים הקטנים, שאת פרטיהם קשה לראות מהרצפה, אולי מצביעה על כך שמיכלאנג'לו ראה את עצמו כתועמלן בעל כורחו של המערכת הצבאית של האפיפיור.

בשל המעמד הקלאסי של יצירותיו של מיכלאנג'לו, בני זמננו אינם מודעים לחדשנות שלו ולאופן בו שינה את פני האמנות. קינג מצביע על היבטים אלה בעבודתו.

בדומה לג'ונתן ג'ונס בספר "הקרבות האבודים של לאונרדו ומיכלאנג'לו" גם קינג מתאר "קרב" שכזה, הפעם בין מיכלאנג'לו לרפאל, שבמקביל לעבודתו של הראשון בקפלה הסיסטינית הועסק בעיטור הספריה של האפיפיור. נדמה שלא ניתן לתאר שני אישים שונים יותר זה מזה, רפאל הנאה, החברותי, החביב על הבריות, ומיכלאנג'לו המכוער בעיני עצמו, הנרגן והמתבודד. האמנם היתה תחרות עוינת בין השניים? זה לא באמת משנה, אבל עבודתם המקבילה מאפשרת לקינג להרחיב את יריעת הסיפור.

אירווינג סטון כתב ביוגרפיה מצוינת, "חיי מיכלאנג'לו", שהיא מקיפה ומדויקת ברובה, אך בשלה התקבעו שני מיתוסים שקינג מפריך. המיתוס האחד מתאר את האמן שוכב על גבו כדי לצייר. בפועל הפיגום היה מרוחק מן התקרה במידה שאפשרה עמידה. השני מדווח כי את העבודה סיים האמן לבדו. בפועל היה לידו כל הזמן צוות. אנשיו אמנם התחלפו, אך תמיד היו אתו אלה שהכינו את הצבעים, וגם אלה שצבעו חלקים מן הציורים על פי רישומיו. הפרכת המיתוסים אינה מפחיתה מגודל ההישג.

ב-31 באוקטובר 1512, ארבע שנים וארבעה שבועות אחרי שמיכלאנג'לו החל לעבוד על התקרה, הגיעה שעת החשיפה. ג'ורג'ו וזארי, היסטוריון האמנות בן המאה השש-עשרה כתב עליה: "כשנגלתה היצירה היה אפשר לשמוע את העולם כולו בא בריצה לראותה, ואכן היא הדהימה את כל רואיה והכתה אותם באלם". תקרת הקפלה, גם היום, אחרי שבשנות השמונים נוקתה מלכלוך של שנים ועברה תהליך שחזור ושימור, היא יצירה שוקקת חיים ומעוררת השתאות.

כמו "משפט פריס" של קינג, שבו סיפר על לידת האימפרסיוניזם, גם "מיכלאנג'לו ותקרת האפיפיור" הוא ספר מרחיב דעת, מעשיר, וכתוב היטב. צילה אלעזר תרגמה יפה, והספר מומלץ.

Michelangelo and the Pope’s Ceiling – Ross King

דביר

2006 (2002)

תרגום מאנגלית: צילה אלעזר

כותרת משנה: פרשיות ריגול במדינת ישראל

במהלך שנות קיומה של המדינה נחשפו, נשפטו ונדונו למאסר כמה מאות מרגלים, ישראלים וזרים. יוסי מלמן ואיתן הבר מספרים בספר זה על עשרים מהם, על האופן בו פעלו, ועל חשיפתם על ידי שירות הבטחון הכללי, השב"כ. כמה מן האנשים בהם מדובר ידועים מאוד, כמו אודי אדיב, מרדכי ואנונו, ועוד. אחרים ידועים פחות, על חלקם לא שמעתי מעולם (או שמעתי ושכחתי). הכותבים מונים שתי סיבות לשוב ולספר אודותיהם: האחת היא העובדה הפשוטה שאנשים, שלא גדלו פה בעשורים הראשונים למדינה, אינם מכירים את הפרשות, והשניה היא היחשפותם של הכותבים למקורות מידע חדשים שהעשירו את הידע.

הסיבות לריגול ולבגידה מגוונות. אחדים, כמו זאב אבני, פעלו ממניעים אידיאולוגים. אבני, קומוניסט אדוק, הודה בבגידה, אך סירב למסור פרטים על פעילותו. רק כשהוצגו בפניו הוכחות חותכות לטיבו האמיתי של המשטר הקומוניסטי, שיתף פעולה. אחרים, כמו נחום מנבר, שמכר לאירנים נשק קונבנציונלי וחומרים ומידע ליצור נשק כימי, פעלו ממניעים של תאוות בצע ושל רדיפת כבוד וכוח. מרקוס קלינגברג, שלדברי הכותבים היה המרגל והבוגד שגרם את הנזק הגדול מכולם, פעל ככל הנראה ממניעים מעורבים. הוא היה אסיר תודה לברית המועצות, שסיפקה לו מקלט בעת מלחמת העולם השניה, והתנגד למונופול גרעיני ומדעי אמריקאי. יחד עם זאת, ככל הנראה נסחט על ידי הסובייטים שאיימו להסגיר את העובדה שלא השלים את לימודיו האקדמאים, עובדה שהיתה עלולה להרוס את הקריירה שלו. צורבים במיוחד המקרים בהם המרגלים פעלו ממש בלב מוסדות הבטחון, ביניהם לוי לוי, שבמשך שמונה שנים שירת בשב"כ כלוכד מרגלים. כמה מן האנשים השתלבו בחברה לאחר ריצוי עונשם, כמו אבני שהפך פסיכולוג ושירת במילואים כקב"ן. אחרים, כמו ואנונו שעזב את הארץ והתנצר, הפנו לישראל עורף.

הספר מתמקד בסיפורים האישיים, אך עוסק גם ברקע הסביבה והתקופה. כך, לדוגמא, היה מעניין לקרוא על ההתנהלות של השב"כ בשנים הראשונות, כששימש גם ככלי פוליטי למעקב אחרי יריבים פוליטיים מבית. בהתחשב במוניטין המקצועי שרכש עם השנים, היה משונה-משהו לקרוא על ההתיחסות החובבנית שלו לאבטחה ולסינון מועמדים לשירות באותן שנים, מה שאיפשר למרגלים לנצל פרצות. למדתי, בין השאר, על מעורבותו של הסוכן הכפול ז'אק ביטון, שכונה "יתד", במבצע הטעיה שהוביל בסופו של דבר להשמדת חיל האוויר המצרי ביום הראשון למלחמת ששת הימים; על "תכנית לוויתן" שכתב יגאל אלון ב-1951, ובה התייחס לאפשרות של תפיסת השלטון על ידי מפ"ם במהפכה צבאית שנועדה להדיח את מפא"י; ועל העובדה שלפחות שניים מן המרגלים היו מעורבים בנסיונות שלא צלחו לשחרר את רון ארד או לפחות לשפוך אור על גורלו. ועוד כיוצא באלה פרטים היסטוריים עלומים יותר או פחות.

להלן עשרים המרגלים המתוארים בספר: אולריך שנפט (גבריאל זיסמן), אברי אלעד, זאב אבני, ז'אק ביטון, לוי לוי, קורט סיטה, ישראל בר, קבורק יעקוביאן, שמואל "סמי" ברוך, משפחת סמואל, אודי אדיב, עבד אל חים קרמאן, יורי לינוב, אברהם מרקוס קלינגברג, יוסף עמית, מרדכי ואנונו, משפחת לומוב, שבתאי קלמנוביץ', שמעון לוינזון, נחום מנבר.

כל אחד מפרקי הספר הוא אמנם דוקומנטרי, אך סגנונם הסיפורי של הכותבים הופך אותם לפרקי פרוזה מותחים ומרתקים.

מעשיר ומומלץ.

ידיעות אחרונות

2002

שיעור המרה הוא מדד הבודק כמה מכלל המבקרים באתר אינטרנט ביצעו פעולה שבעלי האתר כיונו אליה (הרשמה, קניה וכיוצא באלה). שמו של הספר בשפת המקור הוא Converted, והוא עוסק באופן בו ניתן למקסם את היחס הזה. הכותב, ניל הוין, הוא אסטרטג בכיר בגוגל, ואת נסיונו כמי שהוביל שיתופי פעולה עם המפרסמים הגדולים בעולם הוא חולק כאן.

נראה לי שהעצה המרכזית של הוין היא לפתח מערכת יחסים אישית עם לקוחות, ליצור שיחה כדי ללמוד לעומק את צרכיהם ואת כוונותיהם, ולא להסתפק באיסוף נתונים ובהתבוננות. להמנע מלהתייחס לממוצעים ולהבין כל לקוח בנפרד. לדעת מה לשאול ואיך (שאלה חיובית – מה אתם אוהבים ב… – מקפיצה את המכירות לעומת שאלה נייטרלית – איך תתארו את החוויה – או שאלה שלילית – במה אנחנו יכולים להשתפר), ולנקוט ב"טריקים" שיגרמו להם לבצע פעולות (דוגמא מעניינת: מסתבר שאנשים מעדיפים תוצאות חיפוש שמופיעות בעיכוב קל ולא באופן מיידי, משום שכך נוצר אצלם הרושם שנעשית עבודה אמיתית מאחורי הקלעים). בדרך זו ניתן, בין השאר, לזהות לקוחות שגוזלים זמן רב מדי או משאבים רבים מדי, ולהפסיק לפרסם עבורם; להבין מתי מערכת היחסים עם לקוח הופכת לבלתי ניתנת לשיפור ולהרפות; להתמקד בצרכי לקוחות שמביאים ערך גם אם מהווים מיעוט מכלל הלקוחות; ולשמור על דינמיות כי המסקנות של היום אינן בהכרח תקפות מחר. הוא מציע מודל עבודה, שלמען האמת פחות עניין אותי משום שאיני עוסקת בשיווק, אבל אנשי מקצוע אולי יפיקו ממנו תועלת.

הספר נועד לאנשי שיווק, אבל מן הצד של הלקוחות, אלה שנתונים למתקפת פרסום אגרסיבית יותר או פחות, יעילה יותר או פחות, מעניין לקרוא על הצד של ה"ציידים", שרוב הזמן מנסים לשכנע אותנו לקנות מה שאין לנו בו צורך.

Converted – Neil Hoyne

מטר

2024 (2022)

תרגום מאנגלית: ניצן לפידות

כותרת משנה: עולם החושים המפתיע של הצמחים

פרופ' דניאל חיימוביץ פרסם לראשונה את ספרו אודות החושים של הצמחים ב-2012. המחקר, כמובן, לא נפסק עם צאת הספר לאור. המהדורה שתורגמה כעת מעודכנת, כולל פרק שלם שנכתב מחדש לאור ממצאים שהתגלו בשנים שעברו. כמה תופעות הקשורות בנושא עדיין לא פוענחו, אולי תצא מהדורה נוספת ומתוקנת בעוד מספר שנים. המדע אינו שוקט על שמריו.

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על חושי הצמחים? האם הצמח רואה, שומע, טועם, מריח, חש מגע, בעל תודעה? תלוי בהגדרה. כשאנחנו מדברים, לדוגמא, על ראיה אצל בני אדם, אנו מתכוונים הן להיבט הפיזיולוגי והן להיבט התודעתי. אור מגיע אל איברי הקלט בעין, אלה מתניעים את הולכתו אל המוח, וזה בתורו מפענח אותו כתמונה מרובת פרטים ורבגונית, שאינה רק מראה פשוט אלא עולם שלם של מובן ואסוציאציות ופרשנות. במובן הזה צמחים אינם רואים, אבל אם מתרכזים רק בשני המרכיבים הראשונים – קליטת אור ופעולה הנובעת מכך – הצמחים בהחלט ניחנו בכושר ראיה. כך גם באשר לחושים האחרים.

הנה כמתאבן כמה עובדות, בודדות מתוך שפע מרתק, שליקטתי מן הספר:

מכיוון שנבטים נוטים אל האור, עלתה השאלה האם הם רואים אותו, ואם כן איפה ה"עיניים". דרווין ובנו ביצעו שורה של ניסויים פשוטים שהוכיחו ראיה גולמית אצל צמחים (הניסויים נערכו על חפורית קנרית), ומצאו כי הכושר לראות את האור מצוי בקודקוד הנבט. ניסויים נוספים חשפו כי ישנם צמחים המסוגלים להבחין בין אור אדום לכחול.

כיצד צמחים יודעים מתי לפרוח? התברר כי הצמח אינו מודד את אורך היום, אלא את אורכה של תקופת החושך כדי לקבוע מתי בא מועד הפריחה. כתוצאה מכך בני אדם יכולים לבצע מניפולציות במועדי פריחה באמצעות הדלקת תאורה באמצע הלילה וכיבויה מיד. די בהדלקה קצרה כזו כדי לשכנע את הצמח שתקופת החושך אינו זו ששוררת בפועל, והוא מתאים את עצמו למציאות המדומה.

צמח הכשות נמשך אל עגבניות. כיצד הוא מזהה אותן? באמצעות ריחן שאותו, כך הוכח בניסויים, הוא מעדיף על פני ריחות אחרים.

שורשי הצמח הם האחראים על תזונתו. האנדרומדיס שמקיף את גליל ההובלה בשורש "טועם" את המינרלים בקרקע ומחליט מה ייכנס ומה לא כדי לשמור על שיווי משקל מינרלי.

שורשים של אמברוסיה שנוגעים בשורשים של אמברוסיה אחרת מפסיקים להתארך, ככל הנראה כדי לא להתחרות עם ידידים, אבל שורשים אחרים של אותו הצמח עצמו ממשיכים לגדול בכיוונים אחרים. העובדה שהתופעה אינה מתרחשת כששורשי הצמח פוגשים שורשים אחרים שלו עצמו מעידה על היכולת להבחין בין העצמי לבין האחר.

בניסוי רב תחומי (שבו השתתף גם יוסי יובל, מי שכתב את הספר המרתק אודות העטלפים) התברר שצמחים שנחשפו לקולות המאביקים הפיקו צוף עשיר יותר מצמחים שנשמרו בדממה. המנגנון של השמיעה עדיין בלתי ברור. כמו כן לא ידוע כיצד השורשים יודעים איפה לחפש מים, וקיימת השערה שהם שומעים את הזרימה שלהם.

לדיוניאה לוכדת הזבובים יש מנגנון זכרון. כדי שעליה ייסגרו כמלכודת על טרף, חייבות להתרחש שתי נגיעות בשכים בהפרש של עשרים שניות ביניהן. כלומר, הדיוניאה צריכה "לזכור" שארעה נגיעה ראשונה כדי לסגור את העלים אחרי השניה, אם היא מתרחשת במועד הנכון. המנגנון המעניין מוסבר בספר, כמו גם המנגנון המיכני המאפשר את הפעולה בהיעדרם של שרירים.

שורשים צומחים כלפי מטה, נצרים כלפי מעלה. איך הצמח יודע איפה זה "למעלה"? האור לא מסביר את הלמעלה שהרי הנצרים צומחים גם בלילה. המגע של האדמה לא מסביר את הלמטה שהרי ישנם שורשים שמתחילים לגדול במרומי העץ. הכותב מפרט את הניסויים שנערכו כדי לפענח את ההתמצאות של הצמח במרחב, כולל ניסויים בתחנת החלל.

מדי פעם צץ לו ניסוי קיקיוני סביב "החיים המסתוריים של הצמחים", כשמו של ספר פופולרי ובלתי מדעי בעליל, ובעקבותיו צצות כותרות מרעישות נטולות גיבוי. אולי הידוע מכולם הוא זה שבא להצביע על ההעדפות המוזיקליות של הצמח – כמעט תמיד מוצרט אהוב עליו, ומוסיקת רוק קולנית לגמרי לא. רובם של הניסויים הללו נערכים על ידי חובבנים ללא שמירה על פרוטוקול מדעי, והתוצאות בהתאם. האם צמחים עולים כפורחים בהשפעת מוזיקה? הוספת מאוורר פשוט ל"ניסוי" מפריכה זאת, שכן הצמחים חובבי החום מגיבים לחום הנודף מן הרמקולים, וכשהמאוורר מפזר אותו מהם והלאה, ההשפעה לכאורה של המוזיקה אינה קיימת. ולמה הם מגיבים רע למוזיקת רוק? ככל הנראה כי הם רגישים למגע וחווים את גלי הקול העוצמתיים יותר כפגיעה.

האם בני אדם וצמחים אחד הם? למרות אב קדמון משותף, ולמרות קוי הדמיון ברמה הגנטית, צמחים ובעלי חיים הם שתי הסתגלויות אבולוציוניות נבדלות לחלוטין לחיים רב-תאיים.

קראתי את הספר בעניין רב ולמדתי הרבה. דניאל חיימוביץ מגיש טקסט מדעי לאנשים שאינם מדענים, ועושה זאת בבהירות, מבלי להכנס לעומקה של הביולוגיה הסבוכה, אך גם מבלי לוותר על אמינות ועל דיוק. התוצאה מרחיבת דעת, מרתקת ומומלצת.

What a Plant Knows – Daniel Chamovitz

מטר

2023 (2012, 2017)

תרגום מאנגלית: עמנואל לוטם, אסף כהן

כותרת משנה: מאמרים וטקסטים מזדמנים 2004 – 2021

"שאלות בוערות" הוא אוסף של מאמרים, הרצאות וטקסטים מזדמנים אחרים שכתבה מרגרט אטווד בין השנים 2004 ו-2021 (קדמו לו "מלים שניות" ו"מטרות נעות" שכיסו דברים שכתבה החל מ-1960). "למה דווקא הכותרת הזאת? אולי מפני שהשאלות שאנחנו מתמודדים איתן עד כה במאה ה-21 לא סתם דחופות. כל דור חושב כך על המשברים שלו, כמובן, אבל נדמה שבעידן הזה משהו השתנה".

בראש הנושאים הבוערים מונה אטווד את הפגיעה האנושית בכדור הארץ, את חלוקת העושר הלא שוויונית ואת הסכנה לקיומה של הדמוקרטיה, אך המאמרים אינם עוסקים רק באלה. נמצא בספר סקירות ספרותיות (ביניהן "דוקטור סליפ" של סטיבן קינג); התיחסות למכלול היצירה של סופרים שונים (ביניהם אליס מונרו, קפקא וריי ברדבורי) ולמלאכת הכתיבה שלה עצמה; עיסוק מהיבטים שונים בפמיניזם ובזכויות אדם; תהייה על אמיתות ופייק ניוז; נגיעה בכלכלה ובפוליטיקה; וגם פכים קטנים מחייה ומחיי בן זוגה הסופר גרהם גיבסון שנפטר ב-2019 אחרי שנתיים קשות של החמרה בדמנציה שבה לקה. למרות סגנון שפה ושם הופך קליל, אפילו מצחיק, היא מתייחסת לכל נושא בו היא בוחרת בכובד ראש, מתוך אכפתיות אמיתית (ותעיד העובדה שהיא שבה וחוזרת אל נושאים מרכזיים לאורך השנים), ותמיד מתוך נקודת מבט מעניינת ומעוררת מחשבה. עמדותיה, לפחות לטעמי, קלות לעיכול, אבל אני מניחה שיש שיחלקו על כך, בעיקר כשהיא נוקטת עמדה פחות פופולרית. במאמר מ-2018, לדוגמא, היא מסבירה מדוע חתמה על עצומה לביטול פיטוריו של עובד אוניברסיטה שהואשם בפגיעה מינית. לתפיסתה הגישה של "אשם משום שהואשם" היא רעה חולה, כזו שהופעלה ומופעלת על ידי משטרים טוטליטריים, וכזו שהופנתה נגד נשים בתקופת צייד המכשפות, ולכן אין לנקוט בה גם כשהיא משרתת את מי-טו. עם הכינוי "פמיניסטית רעה", שהודבק לה בעקבות העצומה, היא חיה בשלום.

הספר בנוי מחמישה חלקים כרונולוגיים. האחרון שבהם מכיל את תקופת הקורונה. אטווד אינה מקלה בה ראש, אך כמי שילדותה עברה עליה לפני עידן החיסונים, כשבתים ובהם חולים במחלות מדבקות סומנו בשלטי בידוד צהובים, היא למודת נסיון, ובפיה מילות עידוד שנכתבו בשיא המגפה: "אם אתם לא חולים, המגפה עשויה להיות מתנה! והמתנה היא זמן. תמיד התכוונתם לכתוב רומן או ללמוד סטפס? זאת ההזדמנות שלכם. ותהיו אמיצים! האנושות כבר עברה את זה. בסופו של דבר נגיע לצד השני. אנחנו רק צריכים לעבור את השלב שבין לפני לאחרי. כפי שסופרים יודעים, האמצע הכי קשה. אבל הוא אפשרי".

נהניתי למצוא בספר דברי רקע לספרים אחרים שלה שאהבתי, ביניהם "זרע-רע" ו"מזרן אבן". "סיפורה של שפחה", שהוא אולי הפופולרי מבין ספריה, מוזכר אף הוא בהזדמנויות שונות. כשכתבתי אודות האחרון סברתי שהסופרת כיוונה את מסריה נגד פטריארכליות, בעוד למעשה גם הגברים בעלילה, גם אם הם נהנים ממידה רבה יותר של חופש וכוח, כבולים באותה מערכת רומסת ומאיימת. סברתי שיש פה פספוס מסוים, אבל מסתבר שחשדתי חשד-שווא. הנה מה שאטווד כתבה בענין זה ב-2015: "אחדים חושבים שהמבנה החברתי של גלעד מבוסס על מעמד נעלה לגברים ומעמד נחות לנשים, אבל זה לא נכון. מדובר בשיטה אבסולוטית, או טוטליטרית, ולא בכזו שמוכתבת רק על סמך חלוקה מגדרית". בין בני אותו מעמד הגברים "שווים" יותר, אך אשה ממעמד גבוה נחשבת יותר מגבר ממעמד נמוך, וכולם יחד נמעכים תחת אותה דיקטטורה דתית, שלדעתה של הסופרת היא זו שתתפוס את החלל שיווצר אם הדמוקרטיה האמריקאית תקרוס.

מרגרט אטווד אולי אינה מהפכנית או בעלת דעות חריגות, אבל את מה שיש לה להגיד היא מביעה בבהירות, בחן, בדרך-כלל מנקודת מבט מקורית ומעניינת, ובשל כך הספר מומלץ.

Burning Questions – Margaret Atwood

כנרת זמורה דביר

2023 (2022)

תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ'

כותרת משנה: מסות מימי מלחמה

עשרים וארבעה כותבים נענו לפנית כתב העת "פנס" לכתוב מסות אישיות על טקסטים ספרותיים שאליהם הם שבים בימים אלה, הימים שאחרי 7 באוקטובר 2023, ודרכם הם מתבוננים אל קרעי המציאות. כמה מהם מבקשים נחמה ומפלט בטקסט, נמנעים מלגעת ישירות באסון. אחרים מחפשים את המלים שתהיינה מסוגלות לתפוס את שהתרחש ומתרחש, או בוחרים להתייחס ישירות וללא מסווה אצמנותי לאשמה ולאחריות. כמספר הכותבים כן מספר אופני ההתמודדות, והמגוון, כך נדמה לי, משקף נאמנה את הלכי הרוח ואת רחשי הלב של כולנו.

לא אזכיר כאן את כולם, אלא אסתפק בדוגמיות מאלה שדברו בשמי או עוררו בי הרהור.

לי ממן כותבת על בחירות הקריאה בימים אלה. כמוני היא פונה אל הישן והמוכר, ונותנת לכך הסבר מדויק: "הפְּנים גדוש וכבד-מועקה מכדי לפנות מקום למילים חדשות, הוא זקוק לטעמים המוכרים שישיבו לו מעט אוויר".

אילאור פורת מתייחס לשינוי שחל בשפה היומיומית, בַּמלים שמשנות משמעות והקשר: "כל מילה וכל סיטואציה נטענת כרגע במשמעויות חדשות ואקטואליות".

נועם תירוש כותב על הבטחון שאבד: "אבל יותר מכול אני חושש מהרגע שבו איאלץ לפתוח את הדלת. חושש מהצעד המהוסס החוצה אל עולם שכבר לא ניתן לבטוח בו".

ז'יל אמויאל כותב על ההכרח במלחמה ברוע למען עתיד ילדינו, וחוזר אל "אשכב לישון בצהרים", מכתבו של סטיבן האגרד לשני בניו, כשיצא להלחם בגרמנים: "ועם זאת: ועם זאת! אנחנו נלחמים על עצם קיומנו: בזה אין לי צל צילו של ספק. וכל הרגשות הנעלים שבעולם לא יועילו לנו כשנשוב לעפר, או כשאנו נהיה עבדים ונשותינו — רכוש של תאוות כוח אכזרית ומעוותת. בעל כורחי אני חש שמוטב לשנוא את הגרמנים ולנצח במלחמה מאשר לאהוב אותם ולהפסיד בה".

רובי נמדר מוצא עידוד דווקא אצל קהלת הנתפס כקודר, ואוחז בפרשנות לפיה קהלת אינו אדם יחיד אלא מקבץ קולותיהם של כותבים רבים: "היופי הזה, שקורן מן הספר באור יקרות, מעודד כעת את רוחי ומזכיר לי שאף על פי שכעת רע מאוד, רע ומר, רוח האדם וחירותה חיים וקיימים לעד"

אריאל הורוביץ מקשר בין פרק אודות מגן אכילס באיליאדה לתמונה שלווה שצולמה ליד קיבוץ מפלסים ב-2021, נורמליות שנרמסה במלחמה: "השדה ודאי נראה אחרת עכשיו. מעליו רועמים טילים ונשמעות יריות. אולי חיילים עוברים לידו בדרכם לעזה. הסתכלתי שוב על האיש בשדה, שמעתי את השקט שסביבו".

שרי שביט כותבת על הספר "חיית החושך" של אורי אורלב, שחווה כילד על בשרו את טראומת השואה: "ספר מקורי, מרגש ורלוונטי בעבור ילדים שחיים בצל מלחמה עקובה מדם ואיבדו את הביטחון הבסיסי שלהם בעולם".

עד כאן על קצה המזלג מתוך מבחר מסות מעניינות, הכתובות מתוך הלב ונכנסות אל הלב. יש משהו מאחד ומחזק בגישוש המשותף אחרי ביטוי למה שקשה לבטא במלים. מומלץ בהחלט.

כתב העת פנס ואפרסמון

2023

כותרת משנה: פרקים מחייו של הילד העברי הראשון

בן-ציון בן-יהודה נולד אל תוך יעוד. כבנו של אליעזר בן-יהודה, מחייה השפה העברית, הוטלה עליו המחויבות להיות הילד העברי הראשון, זה ששפת אמו תהיה עברית, ללא השפעות זרות. בצעד דרקוני נגזר עליו בשנותיו הראשונות בידוד, לבל תגונבנה אל אוזניו מלים לועזיות. למרות שכנער מרד פה ושם – קרא בסתר ספרים בצרפתית, כשל להיות ראשון בכתתו בשפה העברית – הוא נשא כל חייו את הלפיד שהועבר לו, נאם בארץ ובתפוצות בזכות השפה, ועשה שימוש נרחב בעיתונים שערך כדי להפיץ את רעיונותיו, בנושא זה ובאחרים. ב-1942, בעודו בארצות-הברית, כתב את קורותיו, והכתיר אותם בכינוי שהדביק לו ראובן בריינין, "החצוף הארצישראלי", כינוי שמגלם את היותו "ילד רע", כזה שאינו מהסס לפרסם דעות מקוממות ובלתי מקובלות ולהשתלח באחרים.  

השתלחות זו מקנה לפרקיו האחרונים של הספר טעם מריר של סגירת חשבונות ושל התקרבנות, אבל ממרחק השנים ובפרספקטיבה היסטורית אין לזה חשיבות. מעלתו העיקרית של הספר היא בהיותו עדות ממקור ראשון על החיים בארץ-ישראל במחצית הראשונה של המאה העשרים. איתמר בן אב"י – השם העיתונאי שבחר לעצמו בן ציון, ובו מיצב את עצמו כממשיכו של אביו – מתאר פכים קטנים וארועים היסטוריים גם יחד, מוליך את הקורא ברחובות ירושלים, מאיר מן הזוית האישית שלו את יחסי הכוחות – ובעיקר את הסכסוכים – בין הקבוצות השונות שהרכיבו את האוכלוסיה היהודית, ומפגיש את הקורא עם אישים שהפכו עם השנים לרחובות.

לצד הסיפורים הללו הוא פורש בהרחבה את משנתו, שהיתה במידה רבה מקורית לזמנה, וכך היא מצטיירת גם היום. בן אב"י היה חסיד של שימוש באותיות לטיניות לכתיבת עברית. מבחינה מעשית הוא סבר שהדבר יקל על מי שרק החל ללמוד את השפה, אך הוא מצא לכך גם צידוק היסטורי. גישה זו זכתה לגינוי כמעט מקיר לקיר. בתחום המדיני הציע מבנה דוגמת שווייץ. הווי אומר חלוקה לקנטונים, נוצרי, יהודי ומוסלמי. במוסלמים הכפריים, אגב, ראה את צאצאי העברים הקדמונים, והציע לכנותם יהודאים או פלשתינאים. במדינה העתידה, כך טען, יהיו לא רק יהודים, אלא גם בני אמונות אחרות, וגם יהודים מזרמים שונים, וגם חסרי דת – "ושום ממשלה עברית במדינה העתידה לבוא לא תעז ולא תרצה להגלותם או להחרימם בשל דעותיהם". בתחום העיתונות קידם עיתונאות מודרנית, שאינה עוסקת רק בעניינים שברובו של עולם, אלא גם ביומיום. שערוריה פרצה כשפרסם בדף הראשון, תחת כותרת בולטת, כתבה על שריפה גדולה שפרצה בירושלים. "כיצד יתכן שבעיתון הנושא את שם בן-יהודה נעשתה השערוריה הנוראה הזאת? לתת מקום בעמוד הראשון לידיעה של מה בכך".

בן אב"י מרבה לספר על חילוקי דעות מרים וסוערים בתוך החברה היהודית, שהביאו בין השאר למאסרו של בן-יהודה בעקבות הלשנה כאילו הוא מורד במלכות, לחרם על המשפחה, ולמכות שספגו בן-ציון הילד וכלבו. לעתים מדובר על נושאים שבאמונה, כמו הסירוב לקבור את אחותו, הילדה הרביעית ששכל אליעזר בן-יהודה, משום שאמה פיזרה פרחים על גופתה, ולעתים על נושאים שבאידיאולוגיה, כמו היחס לשלטון, עתיד הארץ, בחירת השפה. לא נעדר, כמובן, הסכסוך הבין-עדתי המוכר מסיפור אהבתם של איתמר בן אב"י ולאה אבושדיד, שבזכות דודו ברק, נורית הירש ומירי אלוני הפך לחלק מן התרבות. הוא מספר גם על הצלחות, שבחלקן היה מעורב, כמו הקמת נתניה ואבן יהודה, יסוד הנמל בתל אביב בתוך לילה, הנחת בסיס לאחיזה לא רק ביבשה אלא גם בים כפי שחלם מנעוריו, התפשטות השפה העברית כשפת דיבור ולימוד ועוד.

אליעזר בן-יהודה כונה אפיקורס, וניהל אורח חיים חילוני. בנו, שמצהיר על עצמו לקראת סיום כאדם מאמין, טוען כי כמוהו היה גם אביו, וכי מילותיו האחרונות לפני מותו היו "מאמין אני". מן הסתם זכותו של הבן לנכס לעצמו את אביו בכל צורה שיבחר. אני מוקסמת מן התיאור של בן-יהודה הצולל אל כארבעים אלף ספרים וכתבי יד כדי לדוג מלים עבור המילון העברי מתוך אמונה חסרת פשרות בתחית השפה.

הספר ראה אור לראשונה ב-1961, כשני עשורים אחרי פטירתו של איתמר בן אב"י. ירון לונדון ומאיר שלו, שניים מאשפי השפה העברית, כתבו הקדמות מעניינות למהדורה חדשה זו.

מעניין ומומלץ

ידיעות ספרים

2016 (1942)

כותרת משנה: מסע בעקבות יונק מעופף

יוסי יובֵל, ראש בית הספר סגול למדעי המוח באוניברסיטת תל-אביב, לוקח את הקוראים למסע בעקבות העטלפים. בעבור רובנו העטלפים הם עכברים מעופפים, או טיפוסים אפלים שמסתובבים באויר בחשכה, כמעט מתנגשים בעוברי אורח תמימים, או במקרה הגרוע ערפדים מוצצי דם ומעבירי מחלות. כדאי לקרוא את הספר כדי להבין עד כמה אנו טועים. עולם חדש ומלהיב נפרש בפנינו.

יובל מתאר את עולמם של העטלפים יחד עם עולמם של החוקרים ועם תיאורים – משעשעים ברובם – ממסעות מחקר. הפן המדעי מוסבר בלשון נהירה, והשילוב של הסיפורים האנושיים עם הסיפורים העטלפיים עובד מצוין. אי אפשר שלא להדבק בהתלהבות של הכותב מנושאי מחקריו.

למה בכלל לחקור את העטלפים? התשובה האינטואיטיבית שלי היא כי הם פה, והם מעוררי סקרנות, והרצון ללמוד ולדעת חל על הכל. אבל מתברר שיש למחקר גם ישומים חשובים עבור בני האדם. לדוגמא, ההשערה המרכזית בתחום הלמידה המוחית היא שעקרונות דומים מנחים אותה ביצורים שונים, ולכן אם נבין איך עטלפים עושים זאת, אולי נבין טוב יותר את עצמנו ואת האבולוציה שלנו. דוגמא נוספת קשורה ליכולות דמויות המכ"ם של העטלפים, יכולות שמומחי מכ"ם אנושיים אינם מגיעים אליהן באמצעים טכנולוגיים. אולי נוכל ללמוד מן העטלפים.

הנה, לטעימה על קצה המזלג, כמה עובדות מעניינות שלמדתי:

העטלפים מאריכים ימים. שיא הגיל הנוכחי שייך לנשפון על שם ברנדטי, עטלף ששוקל כשבעה גרם, שפרט מטובע שלו נלכד בשנת 2005 בסיביר, ארבעים ואחת (41!) שנה אחרי שטובע לראשונה.

כמה מסוגי העטלפים נודדים למרחקים עצומים. עטלפון נתוזיוס, השוקל פחות מעשרה גרם, נלכד ב-2021 בספרד, אלפיים ומאתים קילומטרים מהמקום שבו טובע בלטביה ימים ספורים קודם לכן. לעומת זאת, ישנם שבטים המתקיימים במשך עשרות שנים על אותו העץ. המבנה החברתי של הסקופטריקס מורכב מהרמונות, כמה מהם על עץ יחיד, ובסמוך להם מתחם הרווקים, שם מחכים הזכרים הבודדים לתורם לרשת הרמון (אלא אם אמא שלהם מצליחה לעשות מניפולציות ולקדם אותם בתור).

נקבות עטלפים באזורים ממוזגים, שבהם העטלפים נכנסים לשנת חורף, מסוגלות להשהות את ההריון. מכיוון שההזדווגות מתרחשת בסוף הקיץ, וההמלטה צפויה להתרחש חצי שנה אחר-כך, כלומר אחרי שנת החורף, ההריון חייב לעצור זמן קצר אחרי שהחל. יש נקבות שאוגרות את הזרע ומעכבות את הביוץ. יש כאלה שמתעברות אבל משהות את שתילת העובר ברחם.

בני אדם קרובים גנטית לעכברים יותר משהעטלפים קרובים אליהם. "הגנטיקה העמידה את העטלפים בסמיכות אבולוציונית לטורפים ולמפריסי פרסה ורחוק מהמכרסמים. אם כך, עטלפים אינם עכברים מעופפים, אלא אם כבר, פרות או זאבים מעופפים".

עטלפי פירות חולים מבודדים את עצמם, זוחלים החוצה מגוש העטלפים להִתלות לבד בשולי המערה, ואינם יוצאים מן המערה לאכול עד שהם חשים בריאים. בכך הם גם מטפלים בעצמם, גם נמנעים מלהדביק את העטלפים האחרים, וגם נמנעים מהפצת המחלה מחוץ למערה. הדעה שהם מפיצים מחלות יותר מבעלי חיים אחרים, אין לה אחיזה במציאות.

הערפדים מהווים דוגמא לאלטרואיזם הדדי, הנובע לא רק מדחף גנטי לשמור על הקרובים לך, אלא מ"שיקולים" של תועלת הדדית.

עד כאן דוגמיות לשפע המידע המרתק שבספר.

עוד כותב יובל על "מרוץ החימוש" בטבע – צפרדעים שהתאימו את קולן ליכולת השמיעה של העטלפים כדי לא להטרף, ועשים, חרגוליים, גמלי שלמה וארינמלאים שיכולים לשמוע תדרים על-קוליים כדי לחמוק מן העטלפים הניזונים מהם. הוא מתאר את תפקידם של העטלפים כמאביקים יחידים של צמחים מסוימים וכקוטלי חרקים, מוטרד מטורבינות הרוח הקוטלות אותם, מספר על גופים שמנטרים את העטלפים ודואגים לשמר אותם, ועוד. וכל זאת, כאמור, בשילוב סיפוריהם של החוקרים, ובסגנון מהנה.

מומלץ מאוד.

כנרת זמורה

2023

כותרת משנה: סיפורים אמיתיים על תגליות לא צפויות

ארכיאולוגיה היא תחום מחקר מדעי, מחושב וקפדני. ארכיאולוג לא קם בוקר אחד, מתחיל לחפור סתם כך במקום אקראי, ומגלה תגלית שמשנה את האופן בו אנו מבינים את ההיסטוריה. ובכל זאת, מדי פעם, לגמרי במקרה, ולאו דווקא על ידי חוקר מקצועי, נחשפים ממצאים רבי ערך ורבי משמעות. לפעמים הטבע מסייע, וקרח שנמס או אדמה שזזה מגלים לעין האדם ממצאים שהיו חבויים. לפעמים עבודות בניה או חפירה נתקלות באוצר היסטורי טמון. לפעמים רועה זורק אבן לתוך מערה, כדי לפתות עז אובדת לצאת, ופוגע בכדי חרס שבתוכם מאוחסנת תגלית נדירה. על שבעה-עשר גילויים אקראיים כאלו מספרת שרה אלבי.

הספר מיועד לצעירים, ולמרות שאיני נמנית עם קהל היעד נהניתי ממנו מאוד. מרבית המקרים המתוארים בו היו מוכרים לי, אבל היה נעים להזכר, והיה נעים אף יותר ללמוד דברים חדשים. בסגנון שאינו מתיילד ואינו דידקטי, הסופרת מיטיבה לספר סיפורים, ומעשירה אותם לרוחב ולעומק. כך, לדוגמא, בפרק המספר על גילוי עצמותיו של ביזון שנכחד באתר פולסם על ידי הקאובוי ג'ורג' מקג'נקין, תגלית שהובילה לחשיפת תרבות פולסם, היא מתארת את תולדות הקאובויז, ומתייחסת בהרחבה לקאובויז השחורים (במאה התשע-עשרה הם היו אחד מארבעה בטקסס) ולמחיקתם מן ההיסטוריה; ובפרק המספר על המקדש האצטקי טמפלו מאיור, היא מוצאת מקום להוסיף תיאור קצר של משחק כדור שהיה פופולרי בקרב האצטקים. מצאתי ענין בפרק אודות גילוי גופתו של ריצ'רד השלישי, שכמו הספר המומלץ "בתו של הזמן" עוסק גם בחשיפת אופיו של המלך; בתיאור של האופן בו מחזרו המצרים פפירוסים שהתיישנו, והשתמשו בהם למילוי חיות חנוטות וליצירת סרקופגים; בסיפורה של עיר הנמל האפריקאית קילווה קיסיוואני, שמטבעות ממנה הגיעו בדרך כלשהי לאוסטרליה עוד לפני גילויה הרשמי על ידי האירופים; ועוד. למעשה, בכל פרק, גם באלה שעוסקים בנושאים מוכרים, כמו חורבנה של פומפיי ומגילות ים המלח, מצאתי פרטים מעשירים.

בסיומו של הספר מזכירה הסופרת תעלומות המחכות להחשף, ומתמקדת בקברו האבוד של ג'ינג'ס חאן; מסבירה איך מתארכים את הממצאים; מצרפת מדריך קצר שעניינו איך להיות ארכיאולוגים חובבים; ומציעה מקומות לבקר בהם באינטרנט או באופן פיזי.

את הספר מלווים איוריו הנאים של נתן האקט. אסנת הדר תרגמה בחן.

מומלץ לכל גיל.

Accidental Archaeologists – Sarah Albee

מטר

2023 (2020)

תרגום מאנגלית: אסנת הדר