תגית: עיון

שיעור המרה הוא מדד הבודק כמה מכלל המבקרים באתר אינטרנט ביצעו פעולה שבעלי האתר כיונו אליה (הרשמה, קניה וכיוצא באלה). שמו של הספר בשפת המקור הוא Converted, והוא עוסק באופן בו ניתן למקסם את היחס הזה. הכותב, ניל הוין, הוא אסטרטג בכיר בגוגל, ואת נסיונו כמי שהוביל שיתופי פעולה עם המפרסמים הגדולים בעולם הוא חולק כאן.

נראה לי שהעצה המרכזית של הוין היא לפתח מערכת יחסים אישית עם לקוחות, ליצור שיחה כדי ללמוד לעומק את צרכיהם ואת כוונותיהם, ולא להסתפק באיסוף נתונים ובהתבוננות. להמנע מלהתייחס לממוצעים ולהבין כל לקוח בנפרד. לדעת מה לשאול ואיך (שאלה חיובית – מה אתם אוהבים ב… – מקפיצה את המכירות לעומת שאלה נייטרלית – איך תתארו את החוויה – או שאלה שלילית – במה אנחנו יכולים להשתפר), ולנקוט ב"טריקים" שיגרמו להם לבצע פעולות (דוגמא מעניינת: מסתבר שאנשים מעדיפים תוצאות חיפוש שמופיעות בעיכוב קל ולא באופן מיידי, משום שכך נוצר אצלם הרושם שנעשית עבודה אמיתית מאחורי הקלעים). בדרך זו ניתן, בין השאר, לזהות לקוחות שגוזלים זמן רב מדי או משאבים רבים מדי, ולהפסיק לפרסם עבורם; להבין מתי מערכת היחסים עם לקוח הופכת לבלתי ניתנת לשיפור ולהרפות; להתמקד בצרכי לקוחות שמביאים ערך גם אם מהווים מיעוט מכלל הלקוחות; ולשמור על דינמיות כי המסקנות של היום אינן בהכרח תקפות מחר. הוא מציע מודל עבודה, שלמען האמת פחות עניין אותי משום שאיני עוסקת בשיווק, אבל אנשי מקצוע אולי יפיקו ממנו תועלת.

הספר נועד לאנשי שיווק, אבל מן הצד של הלקוחות, אלה שנתונים למתקפת פרסום אגרסיבית יותר או פחות, יעילה יותר או פחות, מעניין לקרוא על הצד של ה"ציידים", שרוב הזמן מנסים לשכנע אותנו לקנות מה שאין לנו בו צורך.

Converted – Neil Hoyne

מטר

2024 (2022)

תרגום מאנגלית: ניצן לפידות

כותרת משנה: עולם החושים המפתיע של הצמחים

פרופ' דניאל חיימוביץ פרסם לראשונה את ספרו אודות החושים של הצמחים ב-2012. המחקר, כמובן, לא נפסק עם צאת הספר לאור. המהדורה שתורגמה כעת מעודכנת, כולל פרק שלם שנכתב מחדש לאור ממצאים שהתגלו בשנים שעברו. כמה תופעות הקשורות בנושא עדיין לא פוענחו, אולי תצא מהדורה נוספת ומתוקנת בעוד מספר שנים. המדע אינו שוקט על שמריו.

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על חושי הצמחים? האם הצמח רואה, שומע, טועם, מריח, חש מגע, בעל תודעה? תלוי בהגדרה. כשאנחנו מדברים, לדוגמא, על ראיה אצל בני אדם, אנו מתכוונים הן להיבט הפיזיולוגי והן להיבט התודעתי. אור מגיע אל איברי הקלט בעין, אלה מתניעים את הולכתו אל המוח, וזה בתורו מפענח אותו כתמונה מרובת פרטים ורבגונית, שאינה רק מראה פשוט אלא עולם שלם של מובן ואסוציאציות ופרשנות. במובן הזה צמחים אינם רואים, אבל אם מתרכזים רק בשני המרכיבים הראשונים – קליטת אור ופעולה הנובעת מכך – הצמחים בהחלט ניחנו בכושר ראיה. כך גם באשר לחושים האחרים.

הנה כמתאבן כמה עובדות, בודדות מתוך שפע מרתק, שליקטתי מן הספר:

מכיוון שנבטים נוטים אל האור, עלתה השאלה האם הם רואים אותו, ואם כן איפה ה"עיניים". דרווין ובנו ביצעו שורה של ניסויים פשוטים שהוכיחו ראיה גולמית אצל צמחים (הניסויים נערכו על חפורית קנרית), ומצאו כי הכושר לראות את האור מצוי בקודקוד הנבט. ניסויים נוספים חשפו כי ישנם צמחים המסוגלים להבחין בין אור אדום לכחול.

כיצד צמחים יודעים מתי לפרוח? התברר כי הצמח אינו מודד את אורך היום, אלא את אורכה של תקופת החושך כדי לקבוע מתי בא מועד הפריחה. כתוצאה מכך בני אדם יכולים לבצע מניפולציות במועדי פריחה באמצעות הדלקת תאורה באמצע הלילה וכיבויה מיד. די בהדלקה קצרה כזו כדי לשכנע את הצמח שתקופת החושך אינו זו ששוררת בפועל, והוא מתאים את עצמו למציאות המדומה.

צמח הכשות נמשך אל עגבניות. כיצד הוא מזהה אותן? באמצעות ריחן שאותו, כך הוכח בניסויים, הוא מעדיף על פני ריחות אחרים.

שורשי הצמח הם האחראים על תזונתו. האנדרומדיס שמקיף את גליל ההובלה בשורש "טועם" את המינרלים בקרקע ומחליט מה ייכנס ומה לא כדי לשמור על שיווי משקל מינרלי.

שורשים של אמברוסיה שנוגעים בשורשים של אמברוסיה אחרת מפסיקים להתארך, ככל הנראה כדי לא להתחרות עם ידידים, אבל שורשים אחרים של אותו הצמח עצמו ממשיכים לגדול בכיוונים אחרים. העובדה שהתופעה אינה מתרחשת כששורשי הצמח פוגשים שורשים אחרים שלו עצמו מעידה על היכולת להבחין בין העצמי לבין האחר.

בניסוי רב תחומי (שבו השתתף גם יוסי יובל, מי שכתב את הספר המרתק אודות העטלפים) התברר שצמחים שנחשפו לקולות המאביקים הפיקו צוף עשיר יותר מצמחים שנשמרו בדממה. המנגנון של השמיעה עדיין בלתי ברור. כמו כן לא ידוע כיצד השורשים יודעים איפה לחפש מים, וקיימת השערה שהם שומעים את הזרימה שלהם.

לדיוניאה לוכדת הזבובים יש מנגנון זכרון. כדי שעליה ייסגרו כמלכודת על טרף, חייבות להתרחש שתי נגיעות בשכים בהפרש של עשרים שניות ביניהן. כלומר, הדיוניאה צריכה "לזכור" שארעה נגיעה ראשונה כדי לסגור את העלים אחרי השניה, אם היא מתרחשת במועד הנכון. המנגנון המעניין מוסבר בספר, כמו גם המנגנון המיכני המאפשר את הפעולה בהיעדרם של שרירים.

שורשים צומחים כלפי מטה, נצרים כלפי מעלה. איך הצמח יודע איפה זה "למעלה"? האור לא מסביר את הלמעלה שהרי הנצרים צומחים גם בלילה. המגע של האדמה לא מסביר את הלמטה שהרי ישנם שורשים שמתחילים לגדול במרומי העץ. הכותב מפרט את הניסויים שנערכו כדי לפענח את ההתמצאות של הצמח במרחב, כולל ניסויים בתחנת החלל.

מדי פעם צץ לו ניסוי קיקיוני סביב "החיים המסתוריים של הצמחים", כשמו של ספר פופולרי ובלתי מדעי בעליל, ובעקבותיו צצות כותרות מרעישות נטולות גיבוי. אולי הידוע מכולם הוא זה שבא להצביע על ההעדפות המוזיקליות של הצמח – כמעט תמיד מוצרט אהוב עליו, ומוסיקת רוק קולנית לגמרי לא. רובם של הניסויים הללו נערכים על ידי חובבנים ללא שמירה על פרוטוקול מדעי, והתוצאות בהתאם. האם צמחים עולים כפורחים בהשפעת מוזיקה? הוספת מאוורר פשוט ל"ניסוי" מפריכה זאת, שכן הצמחים חובבי החום מגיבים לחום הנודף מן הרמקולים, וכשהמאוורר מפזר אותו מהם והלאה, ההשפעה לכאורה של המוזיקה אינה קיימת. ולמה הם מגיבים רע למוזיקת רוק? ככל הנראה כי הם רגישים למגע וחווים את גלי הקול העוצמתיים יותר כפגיעה.

האם בני אדם וצמחים אחד הם? למרות אב קדמון משותף, ולמרות קוי הדמיון ברמה הגנטית, צמחים ובעלי חיים הם שתי הסתגלויות אבולוציוניות נבדלות לחלוטין לחיים רב-תאיים.

קראתי את הספר בעניין רב ולמדתי הרבה. דניאל חיימוביץ מגיש טקסט מדעי לאנשים שאינם מדענים, ועושה זאת בבהירות, מבלי להכנס לעומקה של הביולוגיה הסבוכה, אך גם מבלי לוותר על אמינות ועל דיוק. התוצאה מרחיבת דעת, מרתקת ומומלצת.

What a Plant Knows – Daniel Chamovitz

מטר

2023 (2012, 2017)

תרגום מאנגלית: עמנואל לוטם, אסף כהן

כותרת משנה: מאמרים וטקסטים מזדמנים 2004 – 2021

"שאלות בוערות" הוא אוסף של מאמרים, הרצאות וטקסטים מזדמנים אחרים שכתבה מרגרט אטווד בין השנים 2004 ו-2021 (קדמו לו "מלים שניות" ו"מטרות נעות" שכיסו דברים שכתבה החל מ-1960). "למה דווקא הכותרת הזאת? אולי מפני שהשאלות שאנחנו מתמודדים איתן עד כה במאה ה-21 לא סתם דחופות. כל דור חושב כך על המשברים שלו, כמובן, אבל נדמה שבעידן הזה משהו השתנה".

בראש הנושאים הבוערים מונה אטווד את הפגיעה האנושית בכדור הארץ, את חלוקת העושר הלא שוויונית ואת הסכנה לקיומה של הדמוקרטיה, אך המאמרים אינם עוסקים רק באלה. נמצא בספר סקירות ספרותיות (ביניהן "דוקטור סליפ" של סטיבן קינג); התיחסות למכלול היצירה של סופרים שונים (ביניהם אליס מונרו, קפקא וריי ברדבורי) ולמלאכת הכתיבה שלה עצמה; עיסוק מהיבטים שונים בפמיניזם ובזכויות אדם; תהייה על אמיתות ופייק ניוז; נגיעה בכלכלה ובפוליטיקה; וגם פכים קטנים מחייה ומחיי בן זוגה הסופר גרהם גיבסון שנפטר ב-2019 אחרי שנתיים קשות של החמרה בדמנציה שבה לקה. למרות סגנון שפה ושם הופך קליל, אפילו מצחיק, היא מתייחסת לכל נושא בו היא בוחרת בכובד ראש, מתוך אכפתיות אמיתית (ותעיד העובדה שהיא שבה וחוזרת אל נושאים מרכזיים לאורך השנים), ותמיד מתוך נקודת מבט מעניינת ומעוררת מחשבה. עמדותיה, לפחות לטעמי, קלות לעיכול, אבל אני מניחה שיש שיחלקו על כך, בעיקר כשהיא נוקטת עמדה פחות פופולרית. במאמר מ-2018, לדוגמא, היא מסבירה מדוע חתמה על עצומה לביטול פיטוריו של עובד אוניברסיטה שהואשם בפגיעה מינית. לתפיסתה הגישה של "אשם משום שהואשם" היא רעה חולה, כזו שהופעלה ומופעלת על ידי משטרים טוטליטריים, וכזו שהופנתה נגד נשים בתקופת צייד המכשפות, ולכן אין לנקוט בה גם כשהיא משרתת את מי-טו. עם הכינוי "פמיניסטית רעה", שהודבק לה בעקבות העצומה, היא חיה בשלום.

הספר בנוי מחמישה חלקים כרונולוגיים. האחרון שבהם מכיל את תקופת הקורונה. אטווד אינה מקלה בה ראש, אך כמי שילדותה עברה עליה לפני עידן החיסונים, כשבתים ובהם חולים במחלות מדבקות סומנו בשלטי בידוד צהובים, היא למודת נסיון, ובפיה מילות עידוד שנכתבו בשיא המגפה: "אם אתם לא חולים, המגפה עשויה להיות מתנה! והמתנה היא זמן. תמיד התכוונתם לכתוב רומן או ללמוד סטפס? זאת ההזדמנות שלכם. ותהיו אמיצים! האנושות כבר עברה את זה. בסופו של דבר נגיע לצד השני. אנחנו רק צריכים לעבור את השלב שבין לפני לאחרי. כפי שסופרים יודעים, האמצע הכי קשה. אבל הוא אפשרי".

נהניתי למצוא בספר דברי רקע לספרים אחרים שלה שאהבתי, ביניהם "זרע-רע" ו"מזרן אבן". "סיפורה של שפחה", שהוא אולי הפופולרי מבין ספריה, מוזכר אף הוא בהזדמנויות שונות. כשכתבתי אודות האחרון סברתי שהסופרת כיוונה את מסריה נגד פטריארכליות, בעוד למעשה גם הגברים בעלילה, גם אם הם נהנים ממידה רבה יותר של חופש וכוח, כבולים באותה מערכת רומסת ומאיימת. סברתי שיש פה פספוס מסוים, אבל מסתבר שחשדתי חשד-שווא. הנה מה שאטווד כתבה בענין זה ב-2015: "אחדים חושבים שהמבנה החברתי של גלעד מבוסס על מעמד נעלה לגברים ומעמד נחות לנשים, אבל זה לא נכון. מדובר בשיטה אבסולוטית, או טוטליטרית, ולא בכזו שמוכתבת רק על סמך חלוקה מגדרית". בין בני אותו מעמד הגברים "שווים" יותר, אך אשה ממעמד גבוה נחשבת יותר מגבר ממעמד נמוך, וכולם יחד נמעכים תחת אותה דיקטטורה דתית, שלדעתה של הסופרת היא זו שתתפוס את החלל שיווצר אם הדמוקרטיה האמריקאית תקרוס.

מרגרט אטווד אולי אינה מהפכנית או בעלת דעות חריגות, אבל את מה שיש לה להגיד היא מביעה בבהירות, בחן, בדרך-כלל מנקודת מבט מקורית ומעניינת, ובשל כך הספר מומלץ.

Burning Questions – Margaret Atwood

כנרת זמורה דביר

2023 (2022)

תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ'

כותרת משנה: מסות מימי מלחמה

עשרים וארבעה כותבים נענו לפנית כתב העת "פנס" לכתוב מסות אישיות על טקסטים ספרותיים שאליהם הם שבים בימים אלה, הימים שאחרי 7 באוקטובר 2023, ודרכם הם מתבוננים אל קרעי המציאות. כמה מהם מבקשים נחמה ומפלט בטקסט, נמנעים מלגעת ישירות באסון. אחרים מחפשים את המלים שתהיינה מסוגלות לתפוס את שהתרחש ומתרחש, או בוחרים להתייחס ישירות וללא מסווה אצמנותי לאשמה ולאחריות. כמספר הכותבים כן מספר אופני ההתמודדות, והמגוון, כך נדמה לי, משקף נאמנה את הלכי הרוח ואת רחשי הלב של כולנו.

לא אזכיר כאן את כולם, אלא אסתפק בדוגמיות מאלה שדברו בשמי או עוררו בי הרהור.

לי ממן כותבת על בחירות הקריאה בימים אלה. כמוני היא פונה אל הישן והמוכר, ונותנת לכך הסבר מדויק: "הפְּנים גדוש וכבד-מועקה מכדי לפנות מקום למילים חדשות, הוא זקוק לטעמים המוכרים שישיבו לו מעט אוויר".

אילאור פורת מתייחס לשינוי שחל בשפה היומיומית, בַּמלים שמשנות משמעות והקשר: "כל מילה וכל סיטואציה נטענת כרגע במשמעויות חדשות ואקטואליות".

נועם תירוש כותב על הבטחון שאבד: "אבל יותר מכול אני חושש מהרגע שבו איאלץ לפתוח את הדלת. חושש מהצעד המהוסס החוצה אל עולם שכבר לא ניתן לבטוח בו".

ז'יל אמויאל כותב על ההכרח במלחמה ברוע למען עתיד ילדינו, וחוזר אל "אשכב לישון בצהרים", מכתבו של סטיבן האגרד לשני בניו, כשיצא להלחם בגרמנים: "ועם זאת: ועם זאת! אנחנו נלחמים על עצם קיומנו: בזה אין לי צל צילו של ספק. וכל הרגשות הנעלים שבעולם לא יועילו לנו כשנשוב לעפר, או כשאנו נהיה עבדים ונשותינו — רכוש של תאוות כוח אכזרית ומעוותת. בעל כורחי אני חש שמוטב לשנוא את הגרמנים ולנצח במלחמה מאשר לאהוב אותם ולהפסיד בה".

רובי נמדר מוצא עידוד דווקא אצל קהלת הנתפס כקודר, ואוחז בפרשנות לפיה קהלת אינו אדם יחיד אלא מקבץ קולותיהם של כותבים רבים: "היופי הזה, שקורן מן הספר באור יקרות, מעודד כעת את רוחי ומזכיר לי שאף על פי שכעת רע מאוד, רע ומר, רוח האדם וחירותה חיים וקיימים לעד"

אריאל הורוביץ מקשר בין פרק אודות מגן אכילס באיליאדה לתמונה שלווה שצולמה ליד קיבוץ מפלסים ב-2021, נורמליות שנרמסה במלחמה: "השדה ודאי נראה אחרת עכשיו. מעליו רועמים טילים ונשמעות יריות. אולי חיילים עוברים לידו בדרכם לעזה. הסתכלתי שוב על האיש בשדה, שמעתי את השקט שסביבו".

שרי שביט כותבת על הספר "חיית החושך" של אורי אורלב, שחווה כילד על בשרו את טראומת השואה: "ספר מקורי, מרגש ורלוונטי בעבור ילדים שחיים בצל מלחמה עקובה מדם ואיבדו את הביטחון הבסיסי שלהם בעולם".

עד כאן על קצה המזלג מתוך מבחר מסות מעניינות, הכתובות מתוך הלב ונכנסות אל הלב. יש משהו מאחד ומחזק בגישוש המשותף אחרי ביטוי למה שקשה לבטא במלים. מומלץ בהחלט.

כתב העת פנס ואפרסמון

2023

כותרת משנה: פרקים מחייו של הילד העברי הראשון

בן-ציון בן-יהודה נולד אל תוך יעוד. כבנו של אליעזר בן-יהודה, מחייה השפה העברית, הוטלה עליו המחויבות להיות הילד העברי הראשון, זה ששפת אמו תהיה עברית, ללא השפעות זרות. בצעד דרקוני נגזר עליו בשנותיו הראשונות בידוד, לבל תגונבנה אל אוזניו מלים לועזיות. למרות שכנער מרד פה ושם – קרא בסתר ספרים בצרפתית, כשל להיות ראשון בכתתו בשפה העברית – הוא נשא כל חייו את הלפיד שהועבר לו, נאם בארץ ובתפוצות בזכות השפה, ועשה שימוש נרחב בעיתונים שערך כדי להפיץ את רעיונותיו, בנושא זה ובאחרים. ב-1942, בעודו בארצות-הברית, כתב את קורותיו, והכתיר אותם בכינוי שהדביק לו ראובן בריינין, "החצוף הארצישראלי", כינוי שמגלם את היותו "ילד רע", כזה שאינו מהסס לפרסם דעות מקוממות ובלתי מקובלות ולהשתלח באחרים.  

השתלחות זו מקנה לפרקיו האחרונים של הספר טעם מריר של סגירת חשבונות ושל התקרבנות, אבל ממרחק השנים ובפרספקטיבה היסטורית אין לזה חשיבות. מעלתו העיקרית של הספר היא בהיותו עדות ממקור ראשון על החיים בארץ-ישראל במחצית הראשונה של המאה העשרים. איתמר בן אב"י – השם העיתונאי שבחר לעצמו בן ציון, ובו מיצב את עצמו כממשיכו של אביו – מתאר פכים קטנים וארועים היסטוריים גם יחד, מוליך את הקורא ברחובות ירושלים, מאיר מן הזוית האישית שלו את יחסי הכוחות – ובעיקר את הסכסוכים – בין הקבוצות השונות שהרכיבו את האוכלוסיה היהודית, ומפגיש את הקורא עם אישים שהפכו עם השנים לרחובות.

לצד הסיפורים הללו הוא פורש בהרחבה את משנתו, שהיתה במידה רבה מקורית לזמנה, וכך היא מצטיירת גם היום. בן אב"י היה חסיד של שימוש באותיות לטיניות לכתיבת עברית. מבחינה מעשית הוא סבר שהדבר יקל על מי שרק החל ללמוד את השפה, אך הוא מצא לכך גם צידוק היסטורי. גישה זו זכתה לגינוי כמעט מקיר לקיר. בתחום המדיני הציע מבנה דוגמת שווייץ. הווי אומר חלוקה לקנטונים, נוצרי, יהודי ומוסלמי. במוסלמים הכפריים, אגב, ראה את צאצאי העברים הקדמונים, והציע לכנותם יהודאים או פלשתינאים. במדינה העתידה, כך טען, יהיו לא רק יהודים, אלא גם בני אמונות אחרות, וגם יהודים מזרמים שונים, וגם חסרי דת – "ושום ממשלה עברית במדינה העתידה לבוא לא תעז ולא תרצה להגלותם או להחרימם בשל דעותיהם". בתחום העיתונות קידם עיתונאות מודרנית, שאינה עוסקת רק בעניינים שברובו של עולם, אלא גם ביומיום. שערוריה פרצה כשפרסם בדף הראשון, תחת כותרת בולטת, כתבה על שריפה גדולה שפרצה בירושלים. "כיצד יתכן שבעיתון הנושא את שם בן-יהודה נעשתה השערוריה הנוראה הזאת? לתת מקום בעמוד הראשון לידיעה של מה בכך".

בן אב"י מרבה לספר על חילוקי דעות מרים וסוערים בתוך החברה היהודית, שהביאו בין השאר למאסרו של בן-יהודה בעקבות הלשנה כאילו הוא מורד במלכות, לחרם על המשפחה, ולמכות שספגו בן-ציון הילד וכלבו. לעתים מדובר על נושאים שבאמונה, כמו הסירוב לקבור את אחותו, הילדה הרביעית ששכל אליעזר בן-יהודה, משום שאמה פיזרה פרחים על גופתה, ולעתים על נושאים שבאידיאולוגיה, כמו היחס לשלטון, עתיד הארץ, בחירת השפה. לא נעדר, כמובן, הסכסוך הבין-עדתי המוכר מסיפור אהבתם של איתמר בן אב"י ולאה אבושדיד, שבזכות דודו ברק, נורית הירש ומירי אלוני הפך לחלק מן התרבות. הוא מספר גם על הצלחות, שבחלקן היה מעורב, כמו הקמת נתניה ואבן יהודה, יסוד הנמל בתל אביב בתוך לילה, הנחת בסיס לאחיזה לא רק ביבשה אלא גם בים כפי שחלם מנעוריו, התפשטות השפה העברית כשפת דיבור ולימוד ועוד.

אליעזר בן-יהודה כונה אפיקורס, וניהל אורח חיים חילוני. בנו, שמצהיר על עצמו לקראת סיום כאדם מאמין, טוען כי כמוהו היה גם אביו, וכי מילותיו האחרונות לפני מותו היו "מאמין אני". מן הסתם זכותו של הבן לנכס לעצמו את אביו בכל צורה שיבחר. אני מוקסמת מן התיאור של בן-יהודה הצולל אל כארבעים אלף ספרים וכתבי יד כדי לדוג מלים עבור המילון העברי מתוך אמונה חסרת פשרות בתחית השפה.

הספר ראה אור לראשונה ב-1961, כשני עשורים אחרי פטירתו של איתמר בן אב"י. ירון לונדון ומאיר שלו, שניים מאשפי השפה העברית, כתבו הקדמות מעניינות למהדורה חדשה זו.

מעניין ומומלץ

ידיעות ספרים

2016 (1942)

כותרת משנה: מסע בעקבות יונק מעופף

יוסי יובֵל, ראש בית הספר סגול למדעי המוח באוניברסיטת תל-אביב, לוקח את הקוראים למסע בעקבות העטלפים. בעבור רובנו העטלפים הם עכברים מעופפים, או טיפוסים אפלים שמסתובבים באויר בחשכה, כמעט מתנגשים בעוברי אורח תמימים, או במקרה הגרוע ערפדים מוצצי דם ומעבירי מחלות. כדאי לקרוא את הספר כדי להבין עד כמה אנו טועים. עולם חדש ומלהיב נפרש בפנינו.

יובל מתאר את עולמם של העטלפים יחד עם עולמם של החוקרים ועם תיאורים – משעשעים ברובם – ממסעות מחקר. הפן המדעי מוסבר בלשון נהירה, והשילוב של הסיפורים האנושיים עם הסיפורים העטלפיים עובד מצוין. אי אפשר שלא להדבק בהתלהבות של הכותב מנושאי מחקריו.

למה בכלל לחקור את העטלפים? התשובה האינטואיטיבית שלי היא כי הם פה, והם מעוררי סקרנות, והרצון ללמוד ולדעת חל על הכל. אבל מתברר שיש למחקר גם ישומים חשובים עבור בני האדם. לדוגמא, ההשערה המרכזית בתחום הלמידה המוחית היא שעקרונות דומים מנחים אותה ביצורים שונים, ולכן אם נבין איך עטלפים עושים זאת, אולי נבין טוב יותר את עצמנו ואת האבולוציה שלנו. דוגמא נוספת קשורה ליכולות דמויות המכ"ם של העטלפים, יכולות שמומחי מכ"ם אנושיים אינם מגיעים אליהן באמצעים טכנולוגיים. אולי נוכל ללמוד מן העטלפים.

הנה, לטעימה על קצה המזלג, כמה עובדות מעניינות שלמדתי:

העטלפים מאריכים ימים. שיא הגיל הנוכחי שייך לנשפון על שם ברנדטי, עטלף ששוקל כשבעה גרם, שפרט מטובע שלו נלכד בשנת 2005 בסיביר, ארבעים ואחת (41!) שנה אחרי שטובע לראשונה.

כמה מסוגי העטלפים נודדים למרחקים עצומים. עטלפון נתוזיוס, השוקל פחות מעשרה גרם, נלכד ב-2021 בספרד, אלפיים ומאתים קילומטרים מהמקום שבו טובע בלטביה ימים ספורים קודם לכן. לעומת זאת, ישנם שבטים המתקיימים במשך עשרות שנים על אותו העץ. המבנה החברתי של הסקופטריקס מורכב מהרמונות, כמה מהם על עץ יחיד, ובסמוך להם מתחם הרווקים, שם מחכים הזכרים הבודדים לתורם לרשת הרמון (אלא אם אמא שלהם מצליחה לעשות מניפולציות ולקדם אותם בתור).

נקבות עטלפים באזורים ממוזגים, שבהם העטלפים נכנסים לשנת חורף, מסוגלות להשהות את ההריון. מכיוון שההזדווגות מתרחשת בסוף הקיץ, וההמלטה צפויה להתרחש חצי שנה אחר-כך, כלומר אחרי שנת החורף, ההריון חייב לעצור זמן קצר אחרי שהחל. יש נקבות שאוגרות את הזרע ומעכבות את הביוץ. יש כאלה שמתעברות אבל משהות את שתילת העובר ברחם.

בני אדם קרובים גנטית לעכברים יותר משהעטלפים קרובים אליהם. "הגנטיקה העמידה את העטלפים בסמיכות אבולוציונית לטורפים ולמפריסי פרסה ורחוק מהמכרסמים. אם כך, עטלפים אינם עכברים מעופפים, אלא אם כבר, פרות או זאבים מעופפים".

עטלפי פירות חולים מבודדים את עצמם, זוחלים החוצה מגוש העטלפים להִתלות לבד בשולי המערה, ואינם יוצאים מן המערה לאכול עד שהם חשים בריאים. בכך הם גם מטפלים בעצמם, גם נמנעים מלהדביק את העטלפים האחרים, וגם נמנעים מהפצת המחלה מחוץ למערה. הדעה שהם מפיצים מחלות יותר מבעלי חיים אחרים, אין לה אחיזה במציאות.

הערפדים מהווים דוגמא לאלטרואיזם הדדי, הנובע לא רק מדחף גנטי לשמור על הקרובים לך, אלא מ"שיקולים" של תועלת הדדית.

עד כאן דוגמיות לשפע המידע המרתק שבספר.

עוד כותב יובל על "מרוץ החימוש" בטבע – צפרדעים שהתאימו את קולן ליכולת השמיעה של העטלפים כדי לא להטרף, ועשים, חרגוליים, גמלי שלמה וארינמלאים שיכולים לשמוע תדרים על-קוליים כדי לחמוק מן העטלפים הניזונים מהם. הוא מתאר את תפקידם של העטלפים כמאביקים יחידים של צמחים מסוימים וכקוטלי חרקים, מוטרד מטורבינות הרוח הקוטלות אותם, מספר על גופים שמנטרים את העטלפים ודואגים לשמר אותם, ועוד. וכל זאת, כאמור, בשילוב סיפוריהם של החוקרים, ובסגנון מהנה.

מומלץ מאוד.

כנרת זמורה

2023

כותרת משנה: סיפורים אמיתיים על תגליות לא צפויות

ארכיאולוגיה היא תחום מחקר מדעי, מחושב וקפדני. ארכיאולוג לא קם בוקר אחד, מתחיל לחפור סתם כך במקום אקראי, ומגלה תגלית שמשנה את האופן בו אנו מבינים את ההיסטוריה. ובכל זאת, מדי פעם, לגמרי במקרה, ולאו דווקא על ידי חוקר מקצועי, נחשפים ממצאים רבי ערך ורבי משמעות. לפעמים הטבע מסייע, וקרח שנמס או אדמה שזזה מגלים לעין האדם ממצאים שהיו חבויים. לפעמים עבודות בניה או חפירה נתקלות באוצר היסטורי טמון. לפעמים רועה זורק אבן לתוך מערה, כדי לפתות עז אובדת לצאת, ופוגע בכדי חרס שבתוכם מאוחסנת תגלית נדירה. על שבעה-עשר גילויים אקראיים כאלו מספרת שרה אלבי.

הספר מיועד לצעירים, ולמרות שאיני נמנית עם קהל היעד נהניתי ממנו מאוד. מרבית המקרים המתוארים בו היו מוכרים לי, אבל היה נעים להזכר, והיה נעים אף יותר ללמוד דברים חדשים. בסגנון שאינו מתיילד ואינו דידקטי, הסופרת מיטיבה לספר סיפורים, ומעשירה אותם לרוחב ולעומק. כך, לדוגמא, בפרק המספר על גילוי עצמותיו של ביזון שנכחד באתר פולסם על ידי הקאובוי ג'ורג' מקג'נקין, תגלית שהובילה לחשיפת תרבות פולסם, היא מתארת את תולדות הקאובויז, ומתייחסת בהרחבה לקאובויז השחורים (במאה התשע-עשרה הם היו אחד מארבעה בטקסס) ולמחיקתם מן ההיסטוריה; ובפרק המספר על המקדש האצטקי טמפלו מאיור, היא מוצאת מקום להוסיף תיאור קצר של משחק כדור שהיה פופולרי בקרב האצטקים. מצאתי ענין בפרק אודות גילוי גופתו של ריצ'רד השלישי, שכמו הספר המומלץ "בתו של הזמן" עוסק גם בחשיפת אופיו של המלך; בתיאור של האופן בו מחזרו המצרים פפירוסים שהתיישנו, והשתמשו בהם למילוי חיות חנוטות וליצירת סרקופגים; בסיפורה של עיר הנמל האפריקאית קילווה קיסיוואני, שמטבעות ממנה הגיעו בדרך כלשהי לאוסטרליה עוד לפני גילויה הרשמי על ידי האירופים; ועוד. למעשה, בכל פרק, גם באלה שעוסקים בנושאים מוכרים, כמו חורבנה של פומפיי ומגילות ים המלח, מצאתי פרטים מעשירים.

בסיומו של הספר מזכירה הסופרת תעלומות המחכות להחשף, ומתמקדת בקברו האבוד של ג'ינג'ס חאן; מסבירה איך מתארכים את הממצאים; מצרפת מדריך קצר שעניינו איך להיות ארכיאולוגים חובבים; ומציעה מקומות לבקר בהם באינטרנט או באופן פיזי.

את הספר מלווים איוריו הנאים של נתן האקט. אסנת הדר תרגמה בחן.

מומלץ לכל גיל.

Accidental Archaeologists – Sarah Albee

מטר

2023 (2020)

תרגום מאנגלית: אסנת הדר

"ראיתי סביבי את הצבא המצרי, ארמיה שלמה, המקיפה אותנו מכל צד, ואנחנו נקודה קטנה בקצה שלוחת אדמה, לפנינו ומשלושת צדדינו רק ים וביצות ותעלה, שמעברה השני מצרים; מאחורינו לאורך שביל המזח מוקשים, ברובם שלנו, וגדרות, גם כן שלנו, ומעבר להם מאות כלי רכב צבאיים מכל הסוגים, ארמיה שלמה. המצרים כבר עזבו אותנו, הפסיקו לתקוף ולספוג אבדות וקורבנות. הם לא טיפשים. לא היינו אז במצב של עצם שאי אפשר לבלוע או להקיא. היינו העצם שנזרקה הצדה למאכל כלבים או תנים, מי שיבוא קודם".

שבוע אחרי פרוץ מלחמת יום הכיפורים נותר מוצב המזח, הדרומי מבין מוצבי התעלה, בודד ומכותר. בזה אחר זה נדמו הקולות מן המוצבים האחרים. נסיונות לחלץ את החיילים המכותרים בדרך הים, האויר והיבשה, נכשלו. חמישה מבין ארבעים ושניים החיילים במקום נהרגו, ורבים אחרים שכבו פצועים בבונקר. בהעדר הנחיות ברורות מן המפקדה, על מפקד המוצב, סגן שלמה ארדינסט בן העשרים, היה לבחור בין שתי אופציות: להמשיך להלחם ולהמתין לנס החילוץ, או לצאת במסע אלונקות, דרך המארבים והמלכודות שהטמינו המצרים, אל העורף. שתי האופציות עתידות היו לגרום לקורבנות בנפש. רופא המוצב, ד"ר נחום ורבין, הציע אופציה שלישית: להכנע בחסות הצלב האדום. משימתו של המפקד, להלחם ללא תנאי, התנגשה עם משימתו של הרופא, להציל חיים. באקט שיש בו מן המרידה, הרופא ושלושה חיילים נוספים, הציעו את האופציה השלישית למפקדה ללא ידיעתו של המפקד. המפקדה, לסירוגין, אישרה וחזרה בה, הורתה למפקד להכנע והותירה את ההחלטה בידיו. בסופו של דבר התקבלה עמדת הרופא. בסיוע הצלב האדום, ומול מצלמות הטלויזיה – מעין ביטוח שהשבויים לא "יועלמו" בידי המצרים – מסרו חיילי המוצב את עצמם.

"הוקל לי", כתב הרופא. "בא סוף להמתנה הזאת, ועם זאת הרגשתי שאנחנו ביזיונרים, שנכנענו לאויב. חששתי שלא אוכל עוד לחזור ולהסתובב בראש זקוף בעיר שלי, אבל ראיתי את הפצועים, ולא יכולתי עוד". התחושה הזו שבין הידיעה שבחרו נכון ובין פצע הכניעה נותרה איתם לאורך שנים.

ארבעים שנה אחרי המלחמה פרסם ד"ר ורבין את סיפורו של המוצב מנקודת מבטו בבלוג תחת השם "האופציה של הדוקטור". כעת, במלאת חמישים שנה למלחמה, רואים הדברים אור כספר. את חוויותיו האישיות העשיר הכותב במחקרים שנכתבו על המלחמה, ולמרות הזמן המתעתע בזכרונות, ולמרות שהוא מודה שלכל אחד מן החיילים שנשבו יש גרסה משלו לארועים, הוא מעמיד תמונה חיה של המוצב באותם ימים נוראים. הוא מספר על הטיפול בפצועים באמצעים המוגבלים שהיו ברשותו, על הקַשר שלא עצם עין, על המפקד והתלבטויותיו, על החיילים שלא הכיר עד יומיים לפני המלחמה (רובם היו חיילים סדירים, והוא היה מילואימניק בן עשרים ותשע), ועל תחושת הבדידות ותחושת הסוף כשהמצרים מטרים מהם והמפקדה שבעורף מצטיירת חסרת אונים. הוא מיטיב לבטא גם את אי הוודאות המייסרת שבשבי, ובוחר בהומור ציני כדי להביע את ההרגשה הקשה של היות כלי משחק בידי כוחות בלתי מוסברים ובלתי צפויים. הוא חס על הקורא, או על עצמו, ואינו נכנס לפרטי הסיוט שבשבי, אבל מאפשר "טעימה" מהם במשפטים קצרים, כמעט מובלעים.

בבית חיכו לו אשתו בתיה, לקראת סוף הריונה, הוריו ואחותו ובני משפחתה. ד"ר ורבין נותן לקורא גם הצצה אל החיים בעורף באמצעות מכתבים ששלחו אליו קרוביו, ובהם נסיון לשמור על אופטימיות ועל שגרה לכאורה.

את הספר פותח אבי שילון במבט היסטורי על המלחמה ועל השלכותיה. ישי שריד, אחיינו של ד"ר ורבין, כתב מבוא מזכרונותיו כילד במלחמה. בצירוף מקרים קראתי לפני מספר ימים את "הוא הלך בשדות" של משה שמיר, ומן הפרק האחרון ב"מוצב המזח" למדתי כי משה ואחיו אליק, שנפל במלחמת העצמאות, הם בני דודתו של ד"ר ורבין, אחותו הבכורה של אביו. המשפחה ידעה שכול גם במלחמת יום הכיפורים, עם נפילתו של בן דודו גיורא שחר, בנה של האחות הצעירה.

"לתפיסתי אין כאן טובים ורעים, אין מנצחים או מנוצחים, מלבד הנצחון הטוב הזה: 37 לוחמים חזרו בחיים מהמלחמה ומהשבי", חותם ד"ר ורבין את דבריו.

"מוצב המזח: סיפור על כניעה וגבורה" הוא מסמך רב עוצמה, המספר אודות קבוצת חיילים אחת, אך ממחיש במידה רבה את הטראומה של המלחמה כולה.

מומלץ.

עם עובד

2023

כותרת משנה: היתרונות שבתקשורת עם אנשים שאנו לא מכירים בעולם חשדני

"הענין הוא ליצור עולם שבו הסקרנות והחיבור גוברים על הפחד ועל הבידוד. ואני חושב שצריך בשביל זה להתחיל באינטראקציות קטנות ויומיומיות, בתקווה שהן יזלגו, בתקווה שהן יזלגו לכל ההיבטים של החברה והתרבות"

"לא נוכל לקוות להיות אזרחים טובים, לא נוכל לקוות להיות אנשים מוסריים, אם לא נתאמץ להבין שהעולם הוא מקום אחר לגמרי מבחינתו של האדם שיושב לידינו"

העיתונאי והסופר ג'ו קוהיין מודאג. הוא חווה חיים בחברה משוסעת, שמחקרים מצביעים על העמקת רמת המחלוקות והעוינות בה. הוא מודע למגפת הבדידות בסביבתו, ומבין שמדובר במגפה עולמית. הטכנולוגיה, על כל מעלותיה ויתרונותיה, מייתרת תקשורת אישית, ויותר ויותר אנשים מוצאים עצמם בלתי מסוגלים ליצור קשר אמיתי עם אחרים. קיטוב פוליטי, הפרדה, אפליה וחוסר שוויון זוממים להפוך אזרחים רגילים לזרים. הדאגה הזו אינה נחלתו בלבד. כשיצא לחקור פתרונות לבדידות ולשסע, מצא שהנושא מטריד רבים, הן ברמה הלאומית – בבריטניה, כדוגמא, הבדידות מטופלת ברמת הממשלה – והן ברמה הפרטית, כמו ארגון "וידוי עירוני", שבין שאר פעילויות מציב ברחובות אנשים נושאי שלטים המכריזים "הקשבה חופשית" כדי לעודד אנשים להתקרב ולדבר איתם.

קוהיין כותב על החשש לדבר עם אנשים בלתי מוכרים, הן משום שהוטבע בנו פחד מזרים, שאולי אינו מחובר למציאות, הן מחשש דחיה, והן משום שהזר נראה לנו, בטעות, כנחות מאתנו, ומשום כך אנו בטוחים ששיחה אתו לא תועיל לנו. הוא מאמין כי "שיחות עם זרים יכולות לעשות אותנו מאושרים יותר, מחוברים יותר למקום מגורינו, חדים יותר מבחינה מנטלית, בריאים יותר, חדורי אמון יותר ואופטימיים יותר". הספר שופע עצות, מבוססות על ניסויים ועל מחקרים, כיצד לפתוח בשיחה וכיצד להמשיך בה. הוא גם שופע, יתר על המידה לטעמי, התנסויות אישיות של הכותב, שבהן חיבור מילולי עם זרים הניב תובנות וידע ותחושת סיפוק. למען האמת, התחושה שלי היא שבשל תחושת השליחות הבוערת בו הוא מספר רק על הצלחות (יש אי סבירות בתוצאות חד-משמעיות ללא יוצאים מן הכלל במחקרים שהוא מתאר, והפרשנות האבולוציונית-היסטורית שלו די חד-צדדית בעיני), אבל מכיוון שהוא משכנע בחשיבות הנושא, ניחא.

לא אכנס כאן לעשרות המחקרים והיוזמות שעליהן הספר מספר, וגם לא לטיפים הרבים כיצד להתגבר על הפחד מזרים ולפתח מודעות ליתרונות המרובים שבקעקוע חומת הזרות. למרות העומס המילולי, מדובר בספר חשוב, וכדאי לקרוא אותו, או לפחות לדוג מתוכו את המודעות ואת העצות לפתרון. אבל לא אוכל לדלג על הפיסקה הבאה, שנכתבה על החברה האמריקאית בשנת 2020, ומתארת בדיוק מצמרר את החברה הישראלית המידרדרת ב-2023:

"הלוחמה האידיאולוגית מחסלת את היכולת שלנו להבין מורכבות אנושית, ביחוד בימים אלה, שבהם המחלוקת עמוקה ומרה כל כך, שכל צד לא רק מתעב את השני, אלא שסירוב לתקשר עם הצד השני נחשב למעלה מוסרית, אם לא לצו עליון. ובזאת הקיטוב מתחיל להפוך למשהו מסוכן בהרבה – כיתתיות. נימוס נחשב לכניעה, ונכונות אפילו לדבר עם הצד השני נתפסת כבגידה".

האם המצב הפיך? קוהיין מאמין כי "כשמספיק אנשים מתאמצים, העולם משתנה לטובה". מוכרחים לנסות.

The Power of Strangers – Joe Keohane

מטר

2023 (2020)

תרגום מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי

טוני קירקהם, מי שניהל את אוסף העצים של הגנים הבוטניים המלכותיים בלונדון במשך יותר מארבעים שנה, וקייטי סקוט המאיירת, מזמינים את הקורא אל הארבוטרום, גן בוטני יערני, ובגרסה העברית אל מוזיאון העצים. הביקור מתחיל בכניסה, שם מוצגת לקורא המבקר החוויה המרגיעה ומרוממת הרוח של השהיה ביער, מתוארת ההיסטוריה של התפתחות העצים החל מן הארכאיופטריס לקראת סוף תור הקרבון, ומוסברת בתמצית חשיבותם הרבה. מכאן מוליך הסיור אל חמישה אזורי גידול – יערות מחטניים ממוזגים, יערות רחבי-עלים ממוזגים, יערות ים-תיכוניים (שמצויים גם הרחק מן הים התיכון), יערות טרופיים לחים ויערות טרופיים יבשים. לא נפקד גם מקומם של עצים הגדלים בגנים מעשה ידי אדם. כמו בכל מוזיאון מכובד, גם כאן מוצעת למבקר ספריה, ובה ספרים לקריאה נוספת, אתרי אינטרנט להרחבה, ורשימת גנים בוטניים בהם אפשר לחוות בפועל את שנחווה כאן באמצעות תיאורים מילוליים וגרפיים.

הספר כתוב בבהירות, שופע ידע מבלי להכביד, ומשובץ בפרטים קטנים מעניינים, ביניהם תופעת הניקטינסטיה, שנת הצמחים, המודגמת על ידי האלביציה הורודה בתצוגת יערות רחבי-עלים ממוזגים; הופעת צבעי הסתיו שאינה החלפת צבע ירוק בגוונים של צהוב, אלא הופעתו של צבע שנוכחותו בעלים חלשה, והוא זוכה לבוא לידי ביטוי עם היעלמו של הכלורופיל; הכמות המרשימה של שעם המופק מאלון השעם – טונה שלמה במהלך ימי חייו, יותר מששים וחמישה אלף פקקי בקבוקים – בתצוגת היערות הים-תיכוניים; ועוד.

בדרך-כלל אין להסתכל בקנקן אלא במה שיש בו, וגם אין לשפוט ספר על פי כריכתו. אבל במקרה הזה לקנקן חלק משמעותי בחוויה. "מוזיאון העצים", למרות מספר עמודים מצומצם, הוא ספר גדול מימדים וכבד. הוא מעלה על הדעת ספריות של פעם, או סלונים בבתים נטולי אמצעי תקשורת המוניים, שבהם רכנו אנשים על ספרים גדולים שהונחו על שולחנות עץ, ונטלו את הזמן לעיין בסבלנות, כשרק הצליל המתלווה אל הדפים המתהפכים מפר את הדממה. תענוג.

מומלץ לכל גיל.

Arboretum – Katie Scott and Tony Kirkham

שוקן

2023 (2022)

תרגום מאנגלית: עמנואל לוטם