הבור והמטוטלת / אדגר אלן פו

כותרת משנה: סיפורי אימה ומסתורין

ארבעה סיפורים פרי עטו של אדגר אלן פו מקובצים בספר זה. מאחרית הדבר לספר שכתבה בתיה גור ניתן ללמוד על שורשי היצירות שכתב מי שנחשב, בין השאר, אבי ספרות האימה ואבי המסורת האפלה בספרות האמריקאית. כמו פו עצמו, המספרים בשלושה מן הסיפורים סובלים מסיוטים הנובעים מאלכוהול או מערפול של המציאות ומשיבוש הדעת. היא מצטטת אותו כמי שדיבר על "נסיון נואש לברוח מהזכרונות המענים, מהבדידות העצומה ומורא מאבדון לא מוגדר האורב לי". התחושות הללו מובעות בחדות רבה בסיפורים שבקובץ.

"החתול השחור" הוא סיפורו של גבר שאהב את אשתו ואהב בעלי חיים, אבל משהתמכר לאלכוהול הפך לאלים ולמתעלל והדרדר לרצח. תוצאות אלימותו שבות לרדוף אותו.

"כת"י" שנמצא בבקבוק מתרחש בלב ים, כשסופה אימתנית מטילה את המספר אל מה שנראה כספינת רפאים, שאת סודותיה הוא אינו מצליח לפענח.

"הבור והמטוטלת" הוא תיאור מעורר אימה בפרטנותו אודות אדם המושלך לתא כלא אפל, וחווה סדרה של עינויים נפשיים כשבכל רגע ורגע הוא צופה במוות המתקרב אליו.

"התיבה המלבנית", בשונה משלושת האחרים, אינו סיפור מסויט, אם כי גם בו מתרחשת סופה ימית, המאלצת את המספר ואת שותפיו להפלגה לנטוש את ספינתם. במרכז הסיפור תיבה גדולה, רכושו של אחד הנוסעים, המעוררת את סקרנותו של המספר. הוא עוקב אחרי הבעלים, מעלה השערות באשר לתכולת התיבה, ומגלה בסופו של דבר כמה רחוק היה מלנחש את האמת.

למרות שמדובר בסיפורים קצרים, כל אחד מהם מצליח לנעוץ חץ של חרדה ושל הזיה בלב הקורא, בזכות התיאורים הישירים והחדים ובשל תחושת הטשטוש האופפת אותם.

מומלץ לקריאה בשעות האור.

The Pit and the Pendulum – Edgar Allan Poe

עם עובד

1997 (1842)

תרגום מאנגלית: אברהם יבין

אוצר מילים / שירי לב ארי

"אוצר מילים" הוא אוסף של עשרים ושמונה ראיונות שערכה שירי לב ארי במרוצת השנים עם כותבים שונים, חמישה-עשר מתוכם ישראלים. נמצאים פה סופרים שמרבים (או הרבו) להתראיין ולהביע את דעותיהם בפומבי, ביניהם דויד גרוסמן, עמוס עוז וא"ב יהושע, וכאלה שנמנעים (או נמנעו) מכך, כמו יהושע קנז שאמר "אני לא חייב להתבטא בציבור על ענייני היום והשעה, גם אין לי כישרון לזה ולא מזג מתאים". רובם ככולם מוכרים היטב, מיעוטם מוכרים (לי) פחות. כל אחד מפרקי הספר כולל שיחה עם היוצר, לצד קטעים מיצירותיו.

אודה שדעותיהם של סופרים וסיפור חייהם פחות מעניינים אותי מן היצירות שכתבו, ובדרך כלל אסתפק ביצירה ולא אנסה להתוודע אל היוצר. אין בכך כדי לומר שסופרים אינם עשויים להתגלות כבני אדם מעניינים, אבל מן ההיבט הזה הם אינם שונים בעיני מבני אדם אחרים. הסיבה שבחרתי לקרוא את הספר היא בעיקר בגלל הכללתם של יוצרים כמו אידה פינק, שהבחירה הספרותית שלה לכתוב על השואה בטון מינורי, כמו גם סיפור חייה, מעוררים בי רצון להכיר אותה; אברהם סוצקבר, שספרו "גטו וילנה" הותיר עלי רושם עז; ומרגרט אטווד, אשה חכמה ורהוטה שלדעותיה אני תמיד שמחה להקשיב.

מה ש"הרווחתי" מן הספר, לצד כמה רעיונות שעלו מן הראיונות, והיכרות מעניינת עם מספר כותבים, כמו חיים סבתו, חיים גורי ואוליבר סאקס, הוא בעיקר תאבון לחדש את ההיכרות עם סופרים שאת יצירותיהם קראתי מזמן, ואו ששכחתי אותן לגמרי או שבזמנו לא הצלחתי להתחבר אליהן. עם אלה נמנים דון דה לילו וארי דה לוקה.

בפתח כל ראיון מופיע דיוקנו של המרואיין, מאויר בכשרון על ידי אולגה קונדינה.

שירי לב ארי מובילה שיחות מעניינות, שמשלבות בין מלאכת הכתיבה, הביוגרפיה של הכותב ושאלות חברתיות, והספר מומלץ.

עם עובד

2025

יונה ונער / מאיר שלו

בשנת 1939 הוקמה מק"י, מחלקת קשר יונים, שהכשירה יוני דואר לשימושה של מחתרת ההגנה. כשהוקמה המדינה, נוסדה יחידת יונאים, על בסיס אותה מחלקה, כחלק מחיל הקשר. שובכים ניידים צורפו לפעילותן של היחידות השונות, והוסיפו לשמש את הצבא עד מחצית שנות ה-50', כשהטכנולוגיה דחקה אותן אל דפי ההיסטוריה. על פעילותם של היונאים והיונים במחצית השניה של שנות ה-40', עד הקרב על לטרון, מספר מאיר שלו באמצעות שתי דמויות מרכזיות – הנער שכונה "התינוק", בן למשפחה מתפוררת שגדל כילד חוץ בקיבוץ, ומצא את מקומו בשובך שהוקם במקום; ונערה, שכונתה "הילדה", שהביאה יונה פצועה אל גן החיות התל-אביבי, שם מוקם השובך המרכזי של מק"י, והצטרפה מוקסמת אל הצוות שאימן את היונים וטיפל בהן. בין שני הצעירים נוצר קשר של אהבה, שתוחזק באמצעות יונים שעפו בין העיר לקיבוץ, עד נפילתו של "התינוק" בקרב.

הסיפור של היונים ושל האנשים שטיפלו בהן, נמסר לידיו של יאיר, שמפנה את דבריו בעיקר אל אמו המתה, הדמות הדומיננטית בחייו. יאיר, כהה ועבה ומגושם, בניגוד להוריו ולאחיו התמירים והבהירים, חש תמיד יוצא דופן, אולי גם פחות מוצלח. גם בנישואיו לליאורה, אמריקאית עשירה, הוא מרגיש במקום השני. אמו, מעט לפני מותה, העבירה לו סכום כסף, וביקשה שישתמש בו כדי למצוא בית משלו, מקום משלו. נתח גדול מן הסיפור עוסק בחיפוש הבית ובשיפוצו, בסיועם של נדבן, שהוא לנצח אסיר תודה לאביו של יאיר, רופא שהציל את בנו, ושל בתו של הנדבן, אהובתו בעבר ובהווה של יאיר.

הכתיבה של מאיר שלו מפוארת, עמוקת ידע, שופעת להטוטי לשון, מדויקת לפרטיה ומעמידה תמונות מלאות חיים. הבעיה היא שכל היופי הזה אינו מכסה על דלות העלילה. בגרעינו זהו סיפור מעניין על יחידה בלתי מוכרת ברבים, וגם סיפור ענוג על אהבה צעירה הגוברת על כל המכשולים, אפילו מערימה על המוות (גם אם סצנת השיא בלתי סבירה בעליל). הגרעין הזה עטוף בסיפור חייו בהווה של יאיר (שאת הקשר שלו אל "התינוק" אפשר לנחש, אבל לטובת מי שאינו חובב קלקלנים אמָנע מלציין אותו), סיפור ארכני, חוזר על עצמו, בלתי מושקע בהסברת הדמויות ומניעיהן, ולמרבה הצער לא ממש מעניין. כתוב טוב, כל סצנה בנפרד, אבל החיבור לכלל עלילה מושכת אינו מתממש.

וזוהי, בעצם, הבעיה הקבועה של עם ספרי הפרוזה של שלו. הסגנון נפלא, רוחב האופקים מרשים, העלילה לא. לכן ספרי העיון שלו גם יפים וגם מרתקים, וספרי הפרוזה יפים בלבד. "יונה ונער" אינו יוצא מכלל זה. למעשה, בין ספרי הפרוזה שלו הוא מן החלשים.

לפיכך, רק בזכות השפה וההיבט ההיסטורי – המלצה מסויגת.

עם עובד

2006

הסיפור האמיתי של כנופיית קלי / פיטר קרי

נד קלי היה בן עשרים וחמש כשנגזר דינו למוות בתליה בשנת 1880 בגין רצח שוטרים. שלושים ושנים אלף איש חתמו על בקשת חנינה עבורו. בפיו של תומס קרנאו, האיש שהביא למעצרו, שם פיטר קרי את התהיה: "מה יש לנו, האוסטרלים, הא? […] מה לא בסדר אצלנו? האם אין לנו איזה ג'פרסון? איזה ד'יזרעאלי? כלום איננו יכולים למצוא מישהו טוב יותר להעריץ מאשר גנב סוסים ורוצח? מדוע אנו מוכרחים תמיד להביך את עצמנו עד כדי כך?". קרי מספק לא רק את התהיה, אלא גם את התשובה לנהירתם של בני האדם אל מה שנודע ככנופיה של קלי: "האימפריה הבריטית סיפקה לי מספר נאה של מועמדים גברים שחוזי החכירה שלהם בוטלו בגלל פשע יחיד, העובדה שהם חברים שלנו, גברים שנאלצו לזרוע חיטה והוכו בחילדון, גברים שהושחתה להם הצורה בואן דימנ'ז לנד, גברים עם בנים בבית סוהר, גברים שראו איך האדמה שרכשו בעבודה קשה נלקחת על ידי מתיישבים, גברים שהואשמו על סמך עדויות שקר ונכלאו לא בצדק, גברים שנמאס להם מהחרמות קבועות עוד ועוד כל יום בלי הפוגה".

נד קלי נולד בדצמבר 1854 (או ביוני 1855) במדינת ויקטוריה שבאוסטרליה, בן שלישי לאב אירי שהוגלה כאסיר, בגין גניבת שני חזירים, לטזמניה (אז ואן דימנ'ז לנד), וריצה שם שש שנות עבודת פרך, ולאם, אירית אף היא, שהיגרה עם משפחתה לאוסטרליה מרצון. ויקטוריה היתה אז מושבה בריטית, ויחסים מתוחים שררו בין מתיישבים לאסירים לשעבר, בין קתולים לפרוטסטנטים, בין אירים לאנגלים, בין עשירים מעטים לעניים רבים. על פי המתואר בספר, לנד לא היה סיכוי להמלט מחיים של עבריינות. החוקים המקומיים פעלו נגד הקהילה אליה השתייך, זו של האירים העניים צאצאי האסירים, והוא היה במידה רבה קורבן של המאבקים הפנימיים במושבה ושל שרירות לב השלטון ועושי דברו.

האם היה קלי פושע או קורבן? יש הרואים בו רובין הוד – הוא הציל ילד מטביעה כשהיה בן עשר בלבד (עד סוף חייו כרך סביב גופו אבנט שניתן לו לציון גבורתו), חילק כספי שוד בנק לנזקקים, נתפס כמורד נגד הבריטים, חשף שחיתויות במשטרה, יצא למאבק כדי לטהר את שמה של אמו שהושלכה לכלא. ויש הרואים בו עבריין – הוא גנב סוסים עוד כילד, החזיק כנופיה שפגעה גם בחפים מפשע, רצח שוטרים, ומעשיו הגבירו את הלחץ על שכניו ומכריו. האמת, מן הסתם, מצויה אי שם בין הקצוות.

מיתוסים רבים אופפים את סיפור חייו של קלי. פיטר קרי מספר בספר זה את גרסתו. פרטים רבים בעלילה שאובים מן ההיסטוריה הידועה, והיא משובצת בדמויות אמיתיות משני צידי המתרס. לצד אלה, הסופר נטל לעצמו חירות להוסיף מדמיונו, בעיקר בדמותה של מרי הירן, בת זוגו ואם שני ילדיו של קלי, דמות השאובה משמועות, וככל הנראה לא התקיימה במציאות. מכיוון שקרי מפקיד את הסיפור בידיו של קלי – העלילה כולה היא תיעוד שקלי כותב עבור בתו, שאותה לא זכה להכיר – ומכיוון שקלי הוא הסנגור הטוב ביותר של עצמו, הנופך המשפחתי-רומנטי תורם לתפיסתו כאדם מורכב, לא כפושע חד-ממדי.

"הסיפור האמיתי של כנופיית קלי" הוא ספר מרתק, כתוב מצוין ומתורגם היטב, מספר על ההיסטוריה האוסטרלית דרך סיפורן של הדמויות שפעלו בה, ולמרות ההטיה הברורה לזכותו של קלי הוא מציף את הדילמה של עבריין מול קורבן. הספר זיכה את הסופר בפרס בוקר שני, אחרי שכבר זכה בו בשל "אוסקר ולוסינדה" המצוין.

מומלץ מאוד.

The History of the Kelly Gang – Peter Carey

עם עובד

2005 (2000)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

ביל מאהר מגלה את אמריקה במאה ה-21 / ביל מאהר

כך כותב ביל מאהר בפתח הספר:

"המאה ה־21 באמריקה היא סיוט פוליטי מפני שהשנאה בין המפלגות שוברת שיאים. שני הצדדים התנגדו זה לזה תמיד, אבל אני זוכר את שלהי המאה העשרים, וזה לא היה נורא. אנשים רבים צרחו זה על זה בטלוויזיה בשנות התשעים (לא מעט מזה בתוכנית הקודמת שלי), אבל לפחות יכולנו לשבת יחד באותו חדר".

וכך בפרק האחרון:

"אם אנחנו רוצים לבלום את ההידרדרות הזאת למלחמת אזרחים, אנחנו חייבים להפסיק לשנוא אלה את אלה. זה נעשה כל כך נורמלי עכשיו עד שאנחנו לא שמים לב כמה פעמים קורה שמישהו ברשת מאחל למישהו למות. כל מי שאנחנו לא מסכימים אתו – לא משנה על מה – הוא הרֶשע בהתגלמותו, וכל ויכוח עובר מאפס לרצח בתוך שניות. זה אפילו לא צריך להיות ויכוח על משהו חשוב: אמרת שהתוכנית ״אחת שיודעת״ היא זבל? אתה מת!"

"הפילוג האמיתי שלנו הוא לא בין אדומים לכחולים אלא בין בני אדם משני הצדדים שלא מוכנים לבוא במגע עם אמריקאים שמחוץ לשבט הפוליטי שלהם, ולכן אין להם שום מושג איך הם באמת, ובין בני אדם משני הצדדים שמוכנים לעשות זאת".

"בימינו כולם אומרים שהדרך לגשר על הפער המפלגתי הנורא שלנו היא לדבר עם הצד האחר ולשמוע את נקודת המבט שלו. לא – זה בדיוק מה שאסור לנו לעשות. זה לא עובד. אף אחד מעולם לא החליף צד בעקבות ויכוח. דברו עם הצד האחר, בהחלט, אבל לא על פוליטיקה. אין לזה סיכוי, זה כמו לנסות לשכנע את טום קרוז לרדת מהסיינטולוגיה. אל תלכו לשם בכלל".

"כששני הצדדים מאמינים שהצד האחר בשלטון פירושו סוף העולם – כן, באווירה כזאת יכולה לפרוץ מלחמת אזרחים".

די להחליף את אמריקה בישראל ואת הכחולים והאדומים בימין ושמאל, והדברים יכולים להקרא כאילו נכתבו כאן.

בין המבוא לסיום מאהר – פרשן מדיני, קומיקאי, מנחה תכניות טלויזיה – מדבר על כל מה שיש לתקן בארצות הברית, שמצטיירת כאן בצבעים קודרים כמעט בכל תחום, וגם על מה שיש לתקן בעולם. כמי ששורשיו בקומדיה, הכתיבה שלו שופעת שורות מחץ, ואלו אינן מכסות על הכעס ועל הדאגה שהוא חש. מאהר ידוע כמי שאומר את שהוא חושב מבלי להצטעצע ולהתייפייף, ולכן לעתים הוא בוטה, ובשוליים גם וולגרי, אבל ניכר שהדברים בוערים בו, שהוא אדם שחושב לעומק, וגם אם לא מוכרחים להסכים אתו דבריו ראויים לשמיעה ולהרהור.

כמו אנשים רבים בשנים האחרונות, מאהר חש שהמפה זזה מתחת לרגליו. הוא ליברל מובהק, אבל מונח הליברליות נע הרחק שמאלה אל מחוזות הקיצוניות הווקית והופקע מרשותם של מי שרואים עצמם דמוקרטים-ליברלים. בלשונו של מאהר – "דרגות של רגישות יתר, תרבות קורבנית ושפע של שטויות, שאני מסרב להעמיד פנים שהם שלוחה של הליברליזם". המצב בצד השני של המפה זהה, כשמה שהוגדר פעם כשמרנות נע לקיצוניות ימנית. במרכז נותרו רוב האנשים שאיכשהו איבדו את זהותם הקולקטיבית, אבל מזוהים על ידי המחנה הנגדי על פי הסמן הקיצוני של השתיכותם. כן, כמו בארץ. אם אתה מפגין בעד החזרת החטופים אתה ללא ספק רל"ב הזוי, ואם את מתנגדת לפתרון של שתי מדינות את לבטח ביביסטית שטופת מוח. כאילו אין שום דבר באמצע, כאילו אי אפשר גם וגם.

מלבד הקיטוב הפוליטי, ומלבד הבוז שמאהר רוחש לרפובליקנים, או ליתר דיוק לגלגול הנוכחי של הרפובליקניות, הוא כותב על שורה ארוכה של נושאים חברתיים מקומיים. הוא מתייחס לשיטה החברתית בכלל – "הסוציאליזם נחוץ כדי למתן את הקפיטליזם, כמו שנהר שוצף זקוק לסכר מפעם לפעם, כי יצר הרווח מייצר תמריצים נוראים שצריך לרסן" – ולתופעות חברתיות מסוימות בפרט. בין השאר הוא מדבר על המכללות, שהפכו מיותרות בעיניו, ולא רק בגלל המחיר הבלתי נסבל של הלימודים, על חינוך ילדים שמוריד עוד ועוד את הרף של הישגיות ושל אחריות אישית, על עודף ביורוקרטיה שמסרבל כל דבר, על יחס לאתאיסטים, על מגפת ההשמנה, על הבעייתיות של הביטוח הרפואי, על חופש הדיבור, על ניכוס תרבותי ועוד.

נושאים נוספים שמעסיקים אותו נדונו בהרחבה גם בספריו של דאגלס מארי, "שגעון ההמון" ו"המוות המוזר של אירופה". ביניהם נמצאים התקינות הפוליטית שהפכה למשטרת מחשבות מסרסת, השנאה העצמית של כל מה שלבן ומערבי ומתן הנחות גורפות לכל תרבות אחרת, שכתוב ההיסטוריה, שינוי מגדר בגיל הילדות, ועוד. הנה כמה אמירות בנושאים אלה:

"אתם המפלגה המזוהה עם גירוש נואמים מקמפוסים של מכללות, ואתם גורמים לכולנו ללכת על ביצים ולהחליף את 'הבה לא נבחין בצבע' ב'הבה נבחין בצבע תמיד ובכל מקום'״. עמדה שבעבר הייתה של הקו־קלוקס־קלאן".

"ווק – היא נעשתה מילה שגורמת לגלגול עיניים מפני שהיא מזוהה עם אנשים נעלבים מרגע שהם פוקחים את העיניים בבוקר ומקבלים פקודות מטוויטר, והיהירות ועודף הרגישות שלהם נעשו מכבידים ומטריחים".

"ציידי המכשפות המסוכנים ביותר עכשיו באים מהטוויטר, מאוניברסיטאות היוקרה ומן השמאל ה'פרוגרסיבי'".

"משטרת התקינות הפוליטית קבעה שגינוי של נוהג תרבותי שונה משלנו הוא גזענות. ואני אומר שהליברליזם איבד את הדרך כשהחל לחשוב ככה ולהעמיד פנים שאפרטהייד מגדרי בעולם המוסלמי הוא פשוט נוהג תרבותי ״שונה״ ולא הפרה מאוסה של זכויות אדם"

"יש תיעוב עצמי מוזר אצל לבנים ליברלים, וזה לא עוזר לאיש. לרומם בני אדם שהחברה רימתה או זנחה אותם זה ליברליזם. לשנוא כל דבר לבן זו פשוט הפגנה מייגעת של עליונות מוסרית. התשובה למאסרי המונים היא להפסיק להכניס לכלא שחורים שלא מגיע להם עונש כזה, ולא להכניס יותר לבנים לכלא של טוויטר".

"למה כל תרבות אחרת מקבלת יחס אוהד, ורק התרבות המערבית היא סכום כל העוולות שעשתה אי־פעם ולא יותר?"

בין הנושאים הנוספים המעסיקים אותו נמצא את שאלת איכות הסביבה, החלומות על התישבות על מאדים ("זה רעיון מסוכן שהתרבות שלנו כבר שבויה בקסמו יותר מדי: שאפשר להמשיך לזהם ולהחריב את כדור הארץ מפני שיש לנו מקום חדש, כיפי, מסעיר ואופנתי שנקרא מאדים"), יחסים רומנטיים במקומות עבודה, היחס לסין, הבדידות המתפשטת בשל ההתמכרות לטלפונים, אזהרות טריגרים ("אני נדלק בכל פעם שאני רואה אזהרת טריגר מפני שאני נזכר עד כמה שברירית וחלשה נעשתה אמריקה. כאילו היא עוטה מסכה על הנפש"), ועוד ועוד.

עוד בדומה לדאגלס מארי, גם מאהר דובר בזכות ישראל ונגד הטרור ותמיכת המערב בחמאס אחרי השבעה באוקטובר. הנה כמה מדבריו בנושא זה:

"אין הרבה דברים חיוביים, אם בכלל, שקרו בזכות הטבח של 7 באוקטובר בישראל, אבל אחד מהם הוא שאמריקה נוכחה לדעת איך ההשכלה הגבוהה שלה נהפכה לאינדוקטרינציה לסלט של רעיונות רעים, ובהם התפיסה הפשטנית שהעולם הוא מקום בינארי שכולם בו הם ״מדכאים״ או ״מדוכאים״. כשמדובר בישראל ה״מדכאים״ הם תינוקות וקשישים".

"אותם סטודנטים שיאמרו לכם שמילים הן אלימוּת ושתיקה היא תוקפנות השמיעו דברי תמיכה רמים מאוד כשהחמאס יצא להילולת רצח ואונס שהוויקינגים בוודאי היו מתפארים בה. הם ידעו מיד אל מי לכוון את האצבע המאשימה: אל הנרצחים. הם הרי למדו את הקורס באתיקה".

"לכל שוחרי הקִדמה ואנשי האקדמיה שמדברים על ישראל בתור ״מוצב קדמי של תרבות המערב״, כאילו זה משהו שלילי, אנא שימו לב: תרבות המערב היא שנתנה לעולם כמעט כל ערך ליברלי שהליברלים אמורים להוקיר: חירות הפרט, החקירה המדעית, שלטון החוק, חופש דת, זכויות נשים, זכויות אדם, דמוקרטיה, משפט באמצעות מושבעים, חופש דיבור… בבקשה תפסיקו אותי מתי שהוא. ומאחר שאפשר למצוא את כל הערכים האלה בישראל של ימינו וכמעט בשום מקום אחר במזרח התיכון, הרי ברור שהעולם היה מקום טוב יותר אילו היו בו עוד מדינות כמו ישראל. מובן שהמסר הזה נופל על אוזניים אטומות של בני הדור הנוכחי, שמצמצמים כל דבר לקורבנות ולאשמים, ולכן ישראל נתפסת כפרי הרעיל של המערב המקרבן. האירוניה היא שכל אנשי השוליים בעולם חיים טוב יותר היום בזכות, ולא למרות, האידיאלים המערביים".

"מלחמות מסתיימות במשא ומתן, והתקשורת די מתעלמת מהעובדה שקשה מאוד לשאת ולתת כשעמדת הפתיחה של הצד האחר היא 'תמותו כולכם ותעופו לנו מהעיניים'" (בהתייחס לסיסמת "מן הים עד הנהר").

למרות שפע הציטוטים, הסקירה היא רק טעימה מן הדברים, ולדעתי הם ראויים לתשומת לב ללא קשר לעמדה הפוליטית או החברתית של הקוראים. לא מוכרחים להסכים על תובנותיו, אבל בהחלט כדאי להרהר בהן, בוודאי בעולם שבו אנשים נסגרים בבועות של המוכר בזכות תוכן "מותאם אישית".

מכיוון שמאהר מרבה במשחקי מלים ובהתיחסויות של האמריקניוּת, עמד מן הסתם המתרגם יוסי מילוא בפני משימה מאתגרת, שלטעמי צלח אותה היטב.

מעורר מחשבה, מעניין ומומלץ.

What This Comedian Said Will Shock You – Bill Maher

עם עובד

2025 (2024)

תרגום מאנגלית: יוסי מילוא

סיפורים רומאיים / ג'ומפה להירי

ג'ומפה להירי, סופרת אמריקאית ממוצא בנגלי, מיקדה את ספריה הקודמים סביב חווית ההגירה. גיבוריה, שמוצאם כמוצאה, מתמודדים עם הניתוק הכואב ממולדתם, עם הזרוּת בארצות-הברית, מדינתם החדשה, עם הקשיים הפיזיים והנפשיים של העקירה וההשתרשות מחדש, ועם השאלות הסבוכות של הזהות הנובעות מכך. ספרים אלה עוסקים בנושא ברגישות, עומדים על הרבדים השונים של שאלת ההגירה, ומשרטטים בעדינות תמונה מורכבת מאוד.

"סיפורים רומאיים" שונה. להירי, שעברה לחיות באיטליה, כתבה באיטלקית על המהגרים המתגוררים ברומא. מוצאן של הדמויות במרבית הסיפורים נותר מעורפל, אך הן ניכרות בשערן השחור, בעורן הכהה יחסית, אצל הנשים גם בלבושן המכסה את כל גופן, ולעתים גם בקשיי השפה. הכתיבה היפה והמדויקת של להירי, בתרגומו המוצלח כרגיל של אלון אלטרס, מצויה גם בסיפורים האלו, אך המורכבות התפוגגה. בסיפורים הללו יש אנשים תמים, בעלי כוונות טובות, הווה אומר המהגרים, ויש אנשים רעים – באחד הסיפורים הם מכונים "עורבים" – שמתעלמים מהם באופן מעליב ומופגן במקרה הטוב, ומתנכלים להם בעלבונות ובאלימות במקרה הרע. פה ושם מבליחה הבנה בין בודדים, אך היא אף פעם אינה שוויונית.

אפשר להתבונן במורכבות ובבעייתיות של ההגירה, המוסלמית בעיקרה, לאירופה, במבט כולל, כפי שעשה דאגלס מאריי ב"המוות המוזר של אירופה", ולדאוג מאוד. אפשר לפרוט את ההגירה לסיפורים אישיים, ולהבין שמדובר בקבוצה בלתי הומוגנית – יש המבקשים להטמע ולבנות חיים חדשים הרחק מן האסונות שדחפו אותם לעזוב את מולדתם, ויש המבקשים לשחזר את מולדתם על אדמת אירופה על חשבון ערכי המערב. ואפשר, מסתבר, כפי שעשתה להירי, לספר סיפור חד-צדדי שמתעלם מכל היבט אחר.

אם חשקה נפש הקורא בסיפורים אנושיים נוגעים ללב וכתובים היטב, להירי מספקת את הסחורה. אם חשקה נפשו בראיית עולם מורכבת ומציאותית יותר, לא כאן ימצא אותה. מכיוון שהניתוק של הסיפורים מן המציאות בוטה בעיני, אצטרך להמליץ בהסתיגות המתבקשת.

Racconti Romani – Jhumpa Lahiri

עם עובד

2025 (2023)

תרגום מאיטלקית: אלון אלטרס

ניו יורק הישנה / אדית וורטון

אדית וורטון מתארת בארבע נובלות את ניו יורק בשנות הארבעים עד השבעים של המאה התשע-עשרה. יש לדייק ולומר כי לא את ניו יורק כולה היא מתארת, אלא את החברה הגבוהה המבוססת כלכלית והסגורה בעולם משלה. גם אם כל אחת מן הנובלות מתרחשת בעשור אחר, והערכים משתנים קמעא עם חלוף השנים, קוים רבים משותפים לישות הניו יורקית בכולן: אותה סגירות מפני מי שאינו משתייך לחוג האקסקלוסיבי בעיני עצמו, אותה היטפלות לפרטים שוליים והתעלמות ממה שחשוב ומשמעותי, אותה דבקות עיקשת במוסכמות ודחיית מי שחורג מהן ולו במעט, אותה ראיה צרת אופקים של העולם וזלזול במה שמעבר ליומיומי. במידה רבה הנובלות מזכירות בהיבט זה את "עידן התמימות", שהתרחש בשנות השבעים של המאה התשע-עשרה באותו מקום ובאותה חברה. כמו ב"עידן התמימות", שדמויות ממנו מבליחות בנובלות, גם כאן הסופרת מפליאה לרדת לנפשות גיבוריה, ובסכין מנתחים חד לעמוד על צפונותיהם.

"שחר כוזב" הוא סיפורו של צעיר שגדל בצלו של אב דומיננטי, שמבקש להכתיב את עתידו האישי והמקצועי. הצעיר, המאוהב בצעירה "בלתי ראויה" על פי הקריטריונים הנוקשים, נשלח לשנתים לאירופה לטיול ההתבגרות הגדול, או כך נדמה לו. בפועל, כך הוא לומד ממש לפני הנסיעה, הוא אמור לבחור תמונות לפתיחת גלריה שתישא את שמה של המשפחה. במפתיע הוא חורג מן ההנחיות הנוקשות לגבי הקריטריונים לבחירת תמונות, וחוזר עם יצירות מודרניות ששמות אותו לקלס.

"רווקה זקנה", שנגע ללבי במיוחד, הוא סיפורן של שתי דודניות. אחת מהן הולכת בתלם, נישאת ויולדת ילדים. השניה נאלצת להסתיר את הילדה הבלתי חוקית שילדה, ונדונה לחיי רווקה זקנה. שתיהן יחד, בשיתוף פעולה אך גם בעוינות, כפי שהסופרת מיטיבה לתאר, מתמסרות לטובתה של הילדה. האבחנה הפסיכולוגית החדה של הסופרת, שבזכותה היא בראה דמויות אנושיות מורכבות ואמינות, באה כאן לכלל ביטוי מושלם.

"הניצוץ" עוקב אחר אדם שדבק בבחירותיו המוסריות היחודיות, גם כשהוא מתמרן את עצמו בין פנימיותו ובין האהבה לאשתו וההתחשבות ההכרחית בחברה שבקרבה הוא חי. הוא אינו טורח להסביר את עצמו ל"ניו יורק", ומשלם את המחיר.

"יום השנה החדשה" הוא סיפורה של אשה שבחרה בדרך יוצאת דופן לשמר ולתחזק את אהבתה לבעלה ואת נישואיה, ורכשה לעצמה תוך כדי כך מוניטין פגום שליווה אותה עד סוף חייה. ניו יורק הישנה אינה שוכחת ואינה סולחת, ויותר מכל אינה יכולה להכיל את השונה.

כל אחת מן הנובלות הללו מכילה הרבה יותר מן התמצית שלמעלה, וראויה לעיון מעמיק. לצורך הסקירה אסתפק בכמה ציטוטים מייצגים.

על האופי של ניו יורק הישנה:

"זאת הייתה התקופה האפלה של אדישותנו הלאומית, לפני ההתעוררות. המלחמה נראתה לנו רחוקה, לא שייכת לנו, הרבה יותר מכפי שהיא בוודאי נראית לצעירים כיום. כך על כל פנים היה בניו יורק הישנה, ואולי בייחוד בגבולות השבט הקטן של בניה האמידים והעצלים שביניהם גדלתי".

"לגנרל סקול ולמייג'ור דטרנסי הייתה תכונה משותפת אחת – הזהירות המופלגת האופיינית לניו יורק הישנה. מטבע ברייתם התייחסו בחשדנות לכל דבר העלול לשבש את הרגליהם, לגרוע מנוחיותם או להטיל עליהם איזו אחריות חריגה, חברתית או אזרחית; וגם אם בשאר העניינים הייתה מחשבתם איטית, התגלתה בהם מהירות מחשבה על־טבעית כל אימת ששיחה תמימה כביכול הייתה עלולה למשוך אותם להוסיף את חתימתם, לתמוך בכל ניסיון, ולו הקל שבקלים, לחולל רפורמה מוניציפלית או לחייבם לתרום, ולו מעט שבמעט, לכל מטרה חדשה ולא מוכרת".

"אשתו של צ'רלי המסכן משלמת סוף כל סוף על יופייה, על הפופולריות שלה ובעיקר על כך שלמרות מוצאה צ'רלי המסכן מתייחס אליה כאילו הייתה אחת מהם!"

על עולמן של הנשים, שהוא נושא חוזר בנובלות:

"ואחר כך התינוקות, הילדים שאמורים "לפצות על הכול" אבל לא פיצו — אף על פי שהם חמודים כל כך, ובעצם אין לך מושג ברור מה הדבר שחסר לך ועל מה בדיוק הם אמורים לפצות".

"בדעתה של דיליה עלה שבמרוצת חייו הקלים והחביבים הוא לא נדרש מעולם — בדיוק כמו ג'ים שלה — לוותר על דבר שליבו חשק בו. אפילו אוצר המילים של הוויתור והמחוות המקושרות עימו אינם מוכרים לו".

"כל חייה עוצבו ונצבעו באורו הקלוש של עתיד מאושר שהפנתה לו עורף".

"ליזי הייזלדין התרגלה זה כבר לראות ברוב בנות גילה תינוקות שטרם למדו את אמנות החיים. בגלל דחף התגוננות קדמוני, שניסיון חייה שִכלל וחידד אותו, מאז ומתמיד הייתה דרוכה ומפוכחת יותר מאותן בריות מלבבות שהמירו את חדר הילדים בחיי הנישואים כמי שהעבירו אותן מעריסה לעריסה, ושתיהן סוגות בשושנים".

ציטוט אחד להדגמת כושר התיאור היחודי של הסופרת:

בקולה של צ'טי התרונן משהו שדיליה לא שמעה עד אותו רגע, לא אצלה ולא בשום קול אנושי אחר. הד קולה כמו טלטל את העולם המוכר, והשטיח מתוצרת אקסמינסטר געש תחת נעלי הבית המבוהלות של דיליה.

ואחד אחרון על קריאת ספרים:

"היא לא יכלה להאמין שמישהו באמת "אוהב לקרוא". מראשית מגוריהם המשותפים ועד היום נותרה אהבה זאת של בעלה חידה בעיניה כמו בפעם הראשונה שמצאה אותו פתאום שקוע בשתיקה במה שהאנשים שביניהם גדלה היו מכנים "ספר כבד". זה היה המפגש הראשון שלה עם קורא מבטן ומלידה […] ואף על פי כן בסתר ליבה עדיין ראתה בספרים לא יותר מאמצעי עזר, והייתה בטוחה שאין הם מועילים אלא כדי להפיג שעמום, כמו משחק דוּקים או פסיאנס, אף שלדאבון הלב הם מצריכים מאמץ שכלי גדול יותר".

מן הציטוטים הללו אפשר, כך נראה לי, להתרשם, הן מכושר הביטוי והאבחנה של הסופרת, והן מן התרגום הנאה עד מאוד של מיכל אלפון.

ספר מרשים ומומלץ מאוד.

לקריאת פרק ראשון באתר עברית

Old New York – Edith Wharton

עם עובד

2025 (1924)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

אוכלי הגחלים / גיל אילוטביץ

כשמרדכי גרינשטיין היה גבר צעיר בורשה, הוא פילס את דרכו מן המצוקה אל הרווחה היחסית כשהתברג אל חברתו של איש עסקים עשיר בעל עוצמה, תחילה כעובד פשוט ועד מהרה כשמש אישי וכגובה חובות, ולא היסס לנקוט ביד חזקה כלפי חלשים ממנו. מוטל בעל זרוע, כך כינו אותו מכריו, חלקם בכבוד, חלקם ביראה. את אותם כישורים ניצל בתקופת הכיבוש הנאצי. בגטו ורשה היה פעיל בשוק השחור, והצליח לארגן מקומות מחבוא מחוץ לגטו עבור האנשים היקרים ללבו. במיידנאק ובאושוויץ שימש כ"שטודבנדינסטה, שרת חדרים, אחראי לסידור הדרגשים ולנקיון בתוך הבלוק", ובפועל כקאפו, למרות שהוא מתנער מהתואר הזה, שמקל בידו והוא מרים אותו על אחיו לצרה.

גרינשטיין שרד, ונדון לחיים של הסתתרות. "בעצמו ומיוזמתו גזר על עצמו מאסר עולם. האם הוא זכאי לחנינה, האם יש מישהו שרשאי לסלוח?". החשש מפני מבט אקראי שיזהה אותו גרם לו לעבוד במשך עשרות שנים לבדו בארכיון קופת חולים הממוקם במרתף, לחיות בגפו בדירה עלובה, ולהרשות לעצמו לצאת לשיטוטים ארוכות רק בשעות החשכה.

אחרי שהוא פורש לפנסיה כשהוא כבר בן למעלה משבעים, הוא מעז לצאת אל האור, ומצטרף לטיול מודרך בבאלי. משהו בו כמהָ לשוב להיות הצעיר של פעם, אהוב על נשים, קל דעת, בעל תעוזה, אך משהו אחר בו מתרה ומזהיר שהעונש על חטאו עדיין אורב.

גיל אילוטביץ רוקם סיפור עדין של אדם מיוסר, ובעצם עוסק בשאלה שלעולם לא תקבל תשובה חד משמעית. האם אפשר להצדיק אנשים מסוגו של גרינשטיין? האם אנחנו מסוגלים להבין את היאוש שברעב הנורא, בהשפלה ובסבל היומיומי של אסירי המחנות והגטאות? מה רשאי אדם לעשות למען הישרדותו? אם היה עושה זאת עבור הישרדותו של אדם אחר, לא עבור עוד תוספת מזון לעצמו, האם היינו שופטים אותו אחרת? מי בכלל רשאי לשפוט? איך שוקלים זה מול זה את התועלת שהביא ואת הכאב שגרם? לשאלות דומות אני ממליצה על סרטו של קלוד לנצמן, "אחרון הלא צדיקים", שבו ראיין את בנימין מורמלשטיין, ראש מועצת היהודים בגטו טרייזנשטט.  

את כל השאלות הללו הסופר עוטף בסיפור אהבה מחמם לב שמתפתח בין גרינשטיין ובין אחת המשתתפות בטיול, וזאת על רקע הנופים והתרבות שאליהם נחשפים המטיילים, ולאורם של זכרונות על סיפור אהבה שחווה גרינשטיין בצעירותו בורשה.

כתוב היטב, מעורר מחשבה, נוגע ללב ומומלץ.

עם עובד

2009

נמר השלג (הכלה הנצחית) / צ'ינגיס אייטמטוב

בהרים הגבוהים של קירגיזסטן נמר שלג מזדקן מודח ממעמדו כזכר אלפא בידי צעירים וחזקים ממנו. הנמרה, שאיתה ידע אהבה ואושר, נטשה אותו ללא נקיפות מצפון לאחר שנמר צעיר גבר עליו בקטטה. המקומיים מכנים אותו ז'אאברס, ברדלס החץ, על שם זינוקו המהיר, אבל גם כישורי המרוץ והציד שלו כבר אינם כשהיו. פה ושם הוא עושה מאמצים אחרונים להפגין את עליונותו, אבל כשהוא נוכח לדעת שמה שהיה כבר לא יהיה, הוא בוחר להתרחק. לבדו הוא נודד בין הפסגות הגבוהות, מחפש מעבר אל פסגה קשה לכיבוש כדי לסיים עליה את חייו. בעבר הגיע אליה בקלות, כעת הוא מתקשה בטיפוס.

בעיר יושב ארסֶן סמנצ'ין במסעדה, ומרגיש כמי שנותר מאחור במרוץ הזמן. עם קריסת ברית המועצות, החברה סביבו שינתה את פניה, והוא מסרב להשתנות איתה. ארסן הוא עיתונאי עצמאי, שדעותיו אולי מקובלות על עורכיו אבל לא על מי שמממן אותם. הוא נטוע עמוק במסורות הקירגיזיות, מהן הוא שואב את כוחו ואת השראתו, אבל התרבות בארצו דוהרת אל המערב ואל המודרנה. עם אידנה, האשה שאהב ושאהבה אותו, חלם להעלות מחזה המבוסס על מיתוס הכלה הנצחית הקירגיזי, אבל היא, שהיתה זמרת אופרה, הפכה לכוכבת פופ, ובחרה לה גבר אחר מתוך עולמה החדש. אחוז יאוש וכאב ארסן מתכנן נקמה אלימה.

צ'ינגיס אייטמטוב מספר סיפור רב ממדים באמצעות שתי הדמויות המקבילות האלו. הגורל, על מופעיו הרבים בעלילה, זימן לשניהם ארועי מפתח דומים, והוא עתיד לזמן להם נקודות עימות ונקודות השקה עד שייפגשו בשיא הדרמטי, ואולי הבלתי נמנע, של חייהם. לארסן נועד תפקיד הצייד, כשהוא נקרא לסייע כמתורגמן לדודו העשיר, המארגן מסע ציד עבור שני נסיכים סעודים שחשקה נפשם בפרוות נמר. לז'אאברס נועד תפקיד הנרדף. מכיוון שהם שנים שהם אחד, תבוסתו של האחד, או נצחונו, יהיו גם תבוסתו, או נצחונו, של השני.

אייטמטוב כותב על אהבה, על כוחה למלא את הנפש ולהאיר עולם קודר, וגם על התהום אליה מוטלים מי שאבדה להם. הוא עוסק בהשלכות של המעבר החד מקומוניזם לשוק חופשי, מעבר שהעשיר זריזים מעטים, והותיר את מרבית האנשים אובדי עצות ואובדי דרך. "אבל עכשו יש לך חופש, אומרים לך. ואתה לך תבין מה שווה החופש אם אין לך הכנסה. אז באים ותולים את כל הצרות של הכפר בתקופת המעבר: נעבור את זה, אומרים לך, וקדימה, לכלכלת השוק החופשי!", אומר לארסן חברו מילדות, אכול טינה ותסכול. באמצעות ארסן הסופר מקונן על דחיקתן של המסורות הישנות מפני תרבות ההמונים הקולנית, הראוותנית, קלת הדעת. הוא כותב גם על איוולתן של המלחמות, על חוסר הטעם שבהרג האינסופי. הוא מצר על ההתמסחרות של הכל – "הלוא דבש נותנים במתנה, הלוא הוא נועד להנאה צרופה, מעדן לפעוט ולזקן, לא משהו לקניה ולמכירה" – חלקית בשל המרדף אחר הכסף, חלקית מחוסר ברירה, שכן אורחות החיים הקודמים נמחקו בחטף ללא שהות מספקת להסתגל. והוא חרד מפני הכחדת בעלי החיים, שהפכו גם הם מוצר מסחרי שנמסר לכל המרבה בתשלום.

בכפר הולדתו שבהרים, לשם מגיע ארסן כדי להתלוות לנסיכים הסעודים, הוא פוגש את אֶלֶס, ואהבה חדשה צומחת. הזהות בין האדם לנמר מגיעה לשיאה כשהם מודים ביניהם לנמרים שבזכותם נפגשו, מכנים זה את זה נמר ונמרה, וקופאים באימה כשרעיון נורא חולף במוחם: "ומה יהיה עלינו אם אנחנו נמרי שלג?". בכפר, שאיבד את מקורות הכנסתו הקודמים, הציד הפך מקור פרנסה כמעט יחיד, וההכחדה ודאית. מה יהיה על האדם לאחר מכן? שמו המקורי של הספר, "כשהרים נופלים (הכלה הנצחית)", מרמז גם הוא אל אותה שאלה. לא נמר השלג לבדו ייעלם, והכלה הנצחית לנצח תקונן.

כמו בספריו האחרים, גם בספר זה האדם והטבע שזורים זה בזה, והעלילה, למרות מכאוביה ומעקשיה, מסופרת באיפוק ובעדינות, מספקת אבחנות דקות ומניחה מקום לאלו של הקורא. דינה מרקון משמרת בתרגומה את התערובת הריאליסטית-מיסטית שאייטמטוב רקח בכשרון, והספר מומלץ מאוד.

Когда падают горы (Вечная невеста) – Чинги́з Тореку́лович Айтма́тов

עם עובד

2012 (2006)

תרגום מרוסית: דינה מרקון

וזרח השמש / ארנסט המינגוי

"וזרח השמש", המתרחש בצרפת ובספרד בשנות העשרים של המאה הקודמת, נפתח בשני ציטוטים. האחד מפיה של גרטרוד שטיין, "כולכם דור אובד אתם". השני לקוח מפרק א' בקהלת, זה שנפתח ב"הבל הבלים הכל הבל", ונמשך עם "אין כל חדש תחת השמש". מפסוק בפרק זה, "וזרח השמש ובא השמש ואל מקומו שואף זורח הוא שם", לקוח שמו של הספר.

המינגוויי כתב, בשמות בדויים, על החוויות שלו ושל מכריו, גולים מרצון מארצות-הברית ומאנגליה, בעשור שאחרי מלחמת העולם הראשונה. ג'ייק, המספר בגוף ראשון, הוא עיתונאי, ועם חבריו נמנים מתאגרף וסופר יהודי, רוזן יווני, בת אצולה אנגלית מכוח נישואין שהתפרקו, איש אמיד שלו היא מאורסת ועוד. נדמה שכל מטרתם היא להעביר איכשהו את הזמן, והם עושים זאת בנדודים בין בארים, מסעדות ומועדוני ריקודים, שרויים רוב הזמן ברמה כלשהי של שכרות, לא לגמרי בטוחים ברצונותיהם, מיודדים ומסוכסכים חליפות. מרכז חייהם בפריז, אך הדרמה ביחסיהם המורכבים מגיעה לשיאה בפמפלונה שבספרד, לשם עוברת החבורה כדי לדוג ולחזות בקרבות שוורים. שם יתברר מדוע לא יתכן קשר רומנטי בין ג'ייק לברט בת האצולה (פציעה בקרב שהותירה אותו חסר כוח גברא). שם תגיע לשיאה הסלידה מרוברט המתאגרף והסופר כשהאנטישמיות תרים את ראשה המכוער. שם ויכוחים שהסתכמו עד כה בדיבורים יגלשו למהלומות. ובסופו של דבר כולם ישובו למקומם, כמו השמש והרוח והנחלים הסובבים וחוזרים, כמאמר קהלת.

המינגוויי מביא היטב לידי ביטוי את הבלבול ואת חוסר התוחלת של הדור שיצא מצולק ואובד דרך מן המלחמה הגדולה, שנוכחת מאוד בספר גם אם כמעט אינה מוזכרת במפורש, כאילו ביקשו כולם לשכוח אותה. יחד עם זאת, אודה ואתוודה שבקטעים רבים הספר הילך עלי שעמום. עוד שיחה שאינה הולכת לשום מקום, עוד יציאה לבילוי סתמי, עוד ריקוד במועדון דחוס, עוד כוסית מיותרת. אני מודעת לחידוש שהיה בספר בזמנו, ומן הסתם נתן קול לתחושותיהם של רבים. אבל אלי היום הוא פחות דיבר.

קראתי את הספר בתרגום של ו. ישראלית מ-1962. ב-2006 תורגם מחדש על ידי יואב כ"ץ.

הנה קישור למאמר מעניין של משה דור מ-1985 אודות הסופר והספר.

The Sun Also Rises – Ernest Hemingway

עם עובד

1962 (1926)

תרגום מאנגלית: ו. ישראלית