הסיפור האמיתי של כנופיית קלי / פיטר קרי

נד קלי היה בן עשרים וחמש כשנגזר דינו למוות בתליה בשנת 1880 בגין רצח שוטרים. שלושים ושנים אלף איש חתמו על בקשת חנינה עבורו. בפיו של תומס קרנאו, האיש שהביא למעצרו, שם פיטר קרי את התהיה: "מה יש לנו, האוסטרלים, הא? […] מה לא בסדר אצלנו? האם אין לנו איזה ג'פרסון? איזה ד'יזרעאלי? כלום איננו יכולים למצוא מישהו טוב יותר להעריץ מאשר גנב סוסים ורוצח? מדוע אנו מוכרחים תמיד להביך את עצמנו עד כדי כך?". קרי מספק לא רק את התהיה, אלא גם את התשובה לנהירתם של בני האדם אל מה שנודע ככנופיה של קלי: "האימפריה הבריטית סיפקה לי מספר נאה של מועמדים גברים שחוזי החכירה שלהם בוטלו בגלל פשע יחיד, העובדה שהם חברים שלנו, גברים שנאלצו לזרוע חיטה והוכו בחילדון, גברים שהושחתה להם הצורה בואן דימנ'ז לנד, גברים עם בנים בבית סוהר, גברים שראו איך האדמה שרכשו בעבודה קשה נלקחת על ידי מתיישבים, גברים שהואשמו על סמך עדויות שקר ונכלאו לא בצדק, גברים שנמאס להם מהחרמות קבועות עוד ועוד כל יום בלי הפוגה".

נד קלי נולד בדצמבר 1854 (או ביוני 1855) במדינת ויקטוריה שבאוסטרליה, בן שלישי לאב אירי שהוגלה כאסיר, בגין גניבת שני חזירים, לטזמניה (אז ואן דימנ'ז לנד), וריצה שם שש שנות עבודת פרך, ולאם, אירית אף היא, שהיגרה עם משפחתה לאוסטרליה מרצון. ויקטוריה היתה אז מושבה בריטית, ויחסים מתוחים שררו בין מתיישבים לאסירים לשעבר, בין קתולים לפרוטסטנטים, בין אירים לאנגלים, בין עשירים מעטים לעניים רבים. על פי המתואר בספר, לנד לא היה סיכוי להמלט מחיים של עבריינות. החוקים המקומיים פעלו נגד הקהילה אליה השתייך, זו של האירים העניים צאצאי האסירים, והוא היה במידה רבה קורבן של המאבקים הפנימיים במושבה ושל שרירות לב השלטון ועושי דברו.

האם היה קלי פושע או קורבן? יש הרואים בו רובין הוד – הוא הציל ילד מטביעה כשהיה בן עשר בלבד (עד סוף חייו כרך סביב גופו אבנט שניתן לו לציון גבורתו), חילק כספי שוד בנק לנזקקים, נתפס כמורד נגד הבריטים, חשף שחיתויות במשטרה, יצא למאבק כדי לטהר את שמה של אמו שהושלכה לכלא. ויש הרואים בו עבריין – הוא גנב סוסים עוד כילד, החזיק כנופיה שפגעה גם בחפים מפשע, רצח שוטרים, ומעשיו הגבירו את הלחץ על שכניו ומכריו. האמת, מן הסתם, מצויה אי שם בין הקצוות.

מיתוסים רבים אופפים את סיפור חייו של קלי. פיטר קרי מספר בספר זה את גרסתו. פרטים רבים בעלילה שאובים מן ההיסטוריה הידועה, והיא משובצת בדמויות אמיתיות משני צידי המתרס. לצד אלה, הסופר נטל לעצמו חירות להוסיף מדמיונו, בעיקר בדמותה של מרי הירן, בת זוגו ואם שני ילדיו של קלי, דמות השאובה משמועות, וככל הנראה לא התקיימה במציאות. מכיוון שקרי מפקיד את הסיפור בידיו של קלי – העלילה כולה היא תיעוד שקלי כותב עבור בתו, שאותה לא זכה להכיר – ומכיוון שקלי הוא הסנגור הטוב ביותר של עצמו, הנופך המשפחתי-רומנטי תורם לתפיסתו כאדם מורכב, לא כפושע חד-ממדי.

"הסיפור האמיתי של כנופיית קלי" הוא ספר מרתק, כתוב מצוין ומתורגם היטב, מספר על ההיסטוריה האוסטרלית דרך סיפורן של הדמויות שפעלו בה, ולמרות ההטיה הברורה לזכותו של קלי הוא מציף את הדילמה של עבריין מול קורבן. הספר זיכה את הסופר בפרס בוקר שני, אחרי שכבר זכה בו בשל "אוסקר ולוסינדה" המצוין.

מומלץ מאוד.

The History of the Kelly Gang – Peter Carey

עם עובד

2005 (2000)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

ביל מאהר מגלה את אמריקה במאה ה-21 / ביל מאהר

כך כותב ביל מאהר בפתח הספר:

"המאה ה־21 באמריקה היא סיוט פוליטי מפני שהשנאה בין המפלגות שוברת שיאים. שני הצדדים התנגדו זה לזה תמיד, אבל אני זוכר את שלהי המאה העשרים, וזה לא היה נורא. אנשים רבים צרחו זה על זה בטלוויזיה בשנות התשעים (לא מעט מזה בתוכנית הקודמת שלי), אבל לפחות יכולנו לשבת יחד באותו חדר".

וכך בפרק האחרון:

"אם אנחנו רוצים לבלום את ההידרדרות הזאת למלחמת אזרחים, אנחנו חייבים להפסיק לשנוא אלה את אלה. זה נעשה כל כך נורמלי עכשיו עד שאנחנו לא שמים לב כמה פעמים קורה שמישהו ברשת מאחל למישהו למות. כל מי שאנחנו לא מסכימים אתו – לא משנה על מה – הוא הרֶשע בהתגלמותו, וכל ויכוח עובר מאפס לרצח בתוך שניות. זה אפילו לא צריך להיות ויכוח על משהו חשוב: אמרת שהתוכנית ״אחת שיודעת״ היא זבל? אתה מת!"

"הפילוג האמיתי שלנו הוא לא בין אדומים לכחולים אלא בין בני אדם משני הצדדים שלא מוכנים לבוא במגע עם אמריקאים שמחוץ לשבט הפוליטי שלהם, ולכן אין להם שום מושג איך הם באמת, ובין בני אדם משני הצדדים שמוכנים לעשות זאת".

"בימינו כולם אומרים שהדרך לגשר על הפער המפלגתי הנורא שלנו היא לדבר עם הצד האחר ולשמוע את נקודת המבט שלו. לא – זה בדיוק מה שאסור לנו לעשות. זה לא עובד. אף אחד מעולם לא החליף צד בעקבות ויכוח. דברו עם הצד האחר, בהחלט, אבל לא על פוליטיקה. אין לזה סיכוי, זה כמו לנסות לשכנע את טום קרוז לרדת מהסיינטולוגיה. אל תלכו לשם בכלל".

"כששני הצדדים מאמינים שהצד האחר בשלטון פירושו סוף העולם – כן, באווירה כזאת יכולה לפרוץ מלחמת אזרחים".

די להחליף את אמריקה בישראל ואת הכחולים והאדומים בימין ושמאל, והדברים יכולים להקרא כאילו נכתבו כאן.

בין המבוא לסיום מאהר – פרשן מדיני, קומיקאי, מנחה תכניות טלויזיה – מדבר על כל מה שיש לתקן בארצות הברית, שמצטיירת כאן בצבעים קודרים כמעט בכל תחום, וגם על מה שיש לתקן בעולם. כמי ששורשיו בקומדיה, הכתיבה שלו שופעת שורות מחץ, ואלו אינן מכסות על הכעס ועל הדאגה שהוא חש. מאהר ידוע כמי שאומר את שהוא חושב מבלי להצטעצע ולהתייפייף, ולכן לעתים הוא בוטה, ובשוליים גם וולגרי, אבל ניכר שהדברים בוערים בו, שהוא אדם שחושב לעומק, וגם אם לא מוכרחים להסכים אתו דבריו ראויים לשמיעה ולהרהור.

כמו אנשים רבים בשנים האחרונות, מאהר חש שהמפה זזה מתחת לרגליו. הוא ליברל מובהק, אבל מונח הליברליות נע הרחק שמאלה אל מחוזות הקיצוניות הווקית והופקע מרשותם של מי שרואים עצמם דמוקרטים-ליברלים. בלשונו של מאהר – "דרגות של רגישות יתר, תרבות קורבנית ושפע של שטויות, שאני מסרב להעמיד פנים שהם שלוחה של הליברליזם". המצב בצד השני של המפה זהה, כשמה שהוגדר פעם כשמרנות נע לקיצוניות ימנית. במרכז נותרו רוב האנשים שאיכשהו איבדו את זהותם הקולקטיבית, אבל מזוהים על ידי המחנה הנגדי על פי הסמן הקיצוני של השתיכותם. כן, כמו בארץ. אם אתה מפגין בעד החזרת החטופים אתה ללא ספק רל"ב הזוי, ואם את מתנגדת לפתרון של שתי מדינות את לבטח ביביסטית שטופת מוח. כאילו אין שום דבר באמצע, כאילו אי אפשר גם וגם.

מלבד הקיטוב הפוליטי, ומלבד הבוז שמאהר רוחש לרפובליקנים, או ליתר דיוק לגלגול הנוכחי של הרפובליקניות, הוא כותב על שורה ארוכה של נושאים חברתיים מקומיים. הוא מתייחס לשיטה החברתית בכלל – "הסוציאליזם נחוץ כדי למתן את הקפיטליזם, כמו שנהר שוצף זקוק לסכר מפעם לפעם, כי יצר הרווח מייצר תמריצים נוראים שצריך לרסן" – ולתופעות חברתיות מסוימות בפרט. בין השאר הוא מדבר על המכללות, שהפכו מיותרות בעיניו, ולא רק בגלל המחיר הבלתי נסבל של הלימודים, על חינוך ילדים שמוריד עוד ועוד את הרף של הישגיות ושל אחריות אישית, על עודף ביורוקרטיה שמסרבל כל דבר, על יחס לאתאיסטים, על מגפת ההשמנה, על הבעייתיות של הביטוח הרפואי, על חופש הדיבור, על ניכוס תרבותי ועוד.

נושאים נוספים שמעסיקים אותו נדונו בהרחבה גם בספריו של דאגלס מארי, "שגעון ההמון" ו"המוות המוזר של אירופה". ביניהם נמצאים התקינות הפוליטית שהפכה למשטרת מחשבות מסרסת, השנאה העצמית של כל מה שלבן ומערבי ומתן הנחות גורפות לכל תרבות אחרת, שכתוב ההיסטוריה, שינוי מגדר בגיל הילדות, ועוד. הנה כמה אמירות בנושאים אלה:

"אתם המפלגה המזוהה עם גירוש נואמים מקמפוסים של מכללות, ואתם גורמים לכולנו ללכת על ביצים ולהחליף את 'הבה לא נבחין בצבע' ב'הבה נבחין בצבע תמיד ובכל מקום'״. עמדה שבעבר הייתה של הקו־קלוקס־קלאן".

"ווק – היא נעשתה מילה שגורמת לגלגול עיניים מפני שהיא מזוהה עם אנשים נעלבים מרגע שהם פוקחים את העיניים בבוקר ומקבלים פקודות מטוויטר, והיהירות ועודף הרגישות שלהם נעשו מכבידים ומטריחים".

"ציידי המכשפות המסוכנים ביותר עכשיו באים מהטוויטר, מאוניברסיטאות היוקרה ומן השמאל ה'פרוגרסיבי'".

"משטרת התקינות הפוליטית קבעה שגינוי של נוהג תרבותי שונה משלנו הוא גזענות. ואני אומר שהליברליזם איבד את הדרך כשהחל לחשוב ככה ולהעמיד פנים שאפרטהייד מגדרי בעולם המוסלמי הוא פשוט נוהג תרבותי ״שונה״ ולא הפרה מאוסה של זכויות אדם"

"יש תיעוב עצמי מוזר אצל לבנים ליברלים, וזה לא עוזר לאיש. לרומם בני אדם שהחברה רימתה או זנחה אותם זה ליברליזם. לשנוא כל דבר לבן זו פשוט הפגנה מייגעת של עליונות מוסרית. התשובה למאסרי המונים היא להפסיק להכניס לכלא שחורים שלא מגיע להם עונש כזה, ולא להכניס יותר לבנים לכלא של טוויטר".

"למה כל תרבות אחרת מקבלת יחס אוהד, ורק התרבות המערבית היא סכום כל העוולות שעשתה אי־פעם ולא יותר?"

בין הנושאים הנוספים המעסיקים אותו נמצא את שאלת איכות הסביבה, החלומות על התישבות על מאדים ("זה רעיון מסוכן שהתרבות שלנו כבר שבויה בקסמו יותר מדי: שאפשר להמשיך לזהם ולהחריב את כדור הארץ מפני שיש לנו מקום חדש, כיפי, מסעיר ואופנתי שנקרא מאדים"), יחסים רומנטיים במקומות עבודה, היחס לסין, הבדידות המתפשטת בשל ההתמכרות לטלפונים, אזהרות טריגרים ("אני נדלק בכל פעם שאני רואה אזהרת טריגר מפני שאני נזכר עד כמה שברירית וחלשה נעשתה אמריקה. כאילו היא עוטה מסכה על הנפש"), ועוד ועוד.

עוד בדומה לדאגלס מארי, גם מאהר דובר בזכות ישראל ונגד הטרור ותמיכת המערב בחמאס אחרי השבעה באוקטובר. הנה כמה מדבריו בנושא זה:

"אין הרבה דברים חיוביים, אם בכלל, שקרו בזכות הטבח של 7 באוקטובר בישראל, אבל אחד מהם הוא שאמריקה נוכחה לדעת איך ההשכלה הגבוהה שלה נהפכה לאינדוקטרינציה לסלט של רעיונות רעים, ובהם התפיסה הפשטנית שהעולם הוא מקום בינארי שכולם בו הם ״מדכאים״ או ״מדוכאים״. כשמדובר בישראל ה״מדכאים״ הם תינוקות וקשישים".

"אותם סטודנטים שיאמרו לכם שמילים הן אלימוּת ושתיקה היא תוקפנות השמיעו דברי תמיכה רמים מאוד כשהחמאס יצא להילולת רצח ואונס שהוויקינגים בוודאי היו מתפארים בה. הם ידעו מיד אל מי לכוון את האצבע המאשימה: אל הנרצחים. הם הרי למדו את הקורס באתיקה".

"לכל שוחרי הקִדמה ואנשי האקדמיה שמדברים על ישראל בתור ״מוצב קדמי של תרבות המערב״, כאילו זה משהו שלילי, אנא שימו לב: תרבות המערב היא שנתנה לעולם כמעט כל ערך ליברלי שהליברלים אמורים להוקיר: חירות הפרט, החקירה המדעית, שלטון החוק, חופש דת, זכויות נשים, זכויות אדם, דמוקרטיה, משפט באמצעות מושבעים, חופש דיבור… בבקשה תפסיקו אותי מתי שהוא. ומאחר שאפשר למצוא את כל הערכים האלה בישראל של ימינו וכמעט בשום מקום אחר במזרח התיכון, הרי ברור שהעולם היה מקום טוב יותר אילו היו בו עוד מדינות כמו ישראל. מובן שהמסר הזה נופל על אוזניים אטומות של בני הדור הנוכחי, שמצמצמים כל דבר לקורבנות ולאשמים, ולכן ישראל נתפסת כפרי הרעיל של המערב המקרבן. האירוניה היא שכל אנשי השוליים בעולם חיים טוב יותר היום בזכות, ולא למרות, האידיאלים המערביים".

"מלחמות מסתיימות במשא ומתן, והתקשורת די מתעלמת מהעובדה שקשה מאוד לשאת ולתת כשעמדת הפתיחה של הצד האחר היא 'תמותו כולכם ותעופו לנו מהעיניים'" (בהתייחס לסיסמת "מן הים עד הנהר").

למרות שפע הציטוטים, הסקירה היא רק טעימה מן הדברים, ולדעתי הם ראויים לתשומת לב ללא קשר לעמדה הפוליטית או החברתית של הקוראים. לא מוכרחים להסכים על תובנותיו, אבל בהחלט כדאי להרהר בהן, בוודאי בעולם שבו אנשים נסגרים בבועות של המוכר בזכות תוכן "מותאם אישית".

מכיוון שמאהר מרבה במשחקי מלים ובהתיחסויות של האמריקניוּת, עמד מן הסתם המתרגם יוסי מילוא בפני משימה מאתגרת, שלטעמי צלח אותה היטב.

מעורר מחשבה, מעניין ומומלץ.

What This Comedian Said Will Shock You – Bill Maher

עם עובד

2025 (2024)

תרגום מאנגלית: יוסי מילוא

סיפורים רומאיים / ג'ומפה להירי

ג'ומפה להירי, סופרת אמריקאית ממוצא בנגלי, מיקדה את ספריה הקודמים סביב חווית ההגירה. גיבוריה, שמוצאם כמוצאה, מתמודדים עם הניתוק הכואב ממולדתם, עם הזרוּת בארצות-הברית, מדינתם החדשה, עם הקשיים הפיזיים והנפשיים של העקירה וההשתרשות מחדש, ועם השאלות הסבוכות של הזהות הנובעות מכך. ספרים אלה עוסקים בנושא ברגישות, עומדים על הרבדים השונים של שאלת ההגירה, ומשרטטים בעדינות תמונה מורכבת מאוד.

"סיפורים רומאיים" שונה. להירי, שעברה לחיות באיטליה, כתבה באיטלקית על המהגרים המתגוררים ברומא. מוצאן של הדמויות במרבית הסיפורים נותר מעורפל, אך הן ניכרות בשערן השחור, בעורן הכהה יחסית, אצל הנשים גם בלבושן המכסה את כל גופן, ולעתים גם בקשיי השפה. הכתיבה היפה והמדויקת של להירי, בתרגומו המוצלח כרגיל של אלון אלטרס, מצויה גם בסיפורים האלו, אך המורכבות התפוגגה. בסיפורים הללו יש אנשים תמים, בעלי כוונות טובות, הווה אומר המהגרים, ויש אנשים רעים – באחד הסיפורים הם מכונים "עורבים" – שמתעלמים מהם באופן מעליב ומופגן במקרה הטוב, ומתנכלים להם בעלבונות ובאלימות במקרה הרע. פה ושם מבליחה הבנה בין בודדים, אך היא אף פעם אינה שוויונית.

אפשר להתבונן במורכבות ובבעייתיות של ההגירה, המוסלמית בעיקרה, לאירופה, במבט כולל, כפי שעשה דאגלס מאריי ב"המוות המוזר של אירופה", ולדאוג מאוד. אפשר לפרוט את ההגירה לסיפורים אישיים, ולהבין שמדובר בקבוצה בלתי הומוגנית – יש המבקשים להטמע ולבנות חיים חדשים הרחק מן האסונות שדחפו אותם לעזוב את מולדתם, ויש המבקשים לשחזר את מולדתם על אדמת אירופה על חשבון ערכי המערב. ואפשר, מסתבר, כפי שעשתה להירי, לספר סיפור חד-צדדי שמתעלם מכל היבט אחר.

אם חשקה נפש הקורא בסיפורים אנושיים נוגעים ללב וכתובים היטב, להירי מספקת את הסחורה. אם חשקה נפשו בראיית עולם מורכבת ומציאותית יותר, לא כאן ימצא אותה. מכיוון שהניתוק של הסיפורים מן המציאות בוטה בעיני, אצטרך להמליץ בהסתיגות המתבקשת.

Racconti Romani – Jhumpa Lahiri

עם עובד

2025 (2023)

תרגום מאיטלקית: אלון אלטרס

ניו יורק הישנה / אדית וורטון

אדית וורטון מתארת בארבע נובלות את ניו יורק בשנות הארבעים עד השבעים של המאה התשע-עשרה. יש לדייק ולומר כי לא את ניו יורק כולה היא מתארת, אלא את החברה הגבוהה המבוססת כלכלית והסגורה בעולם משלה. גם אם כל אחת מן הנובלות מתרחשת בעשור אחר, והערכים משתנים קמעא עם חלוף השנים, קוים רבים משותפים לישות הניו יורקית בכולן: אותה סגירות מפני מי שאינו משתייך לחוג האקסקלוסיבי בעיני עצמו, אותה היטפלות לפרטים שוליים והתעלמות ממה שחשוב ומשמעותי, אותה דבקות עיקשת במוסכמות ודחיית מי שחורג מהן ולו במעט, אותה ראיה צרת אופקים של העולם וזלזול במה שמעבר ליומיומי. במידה רבה הנובלות מזכירות בהיבט זה את "עידן התמימות", שהתרחש בשנות השבעים של המאה התשע-עשרה באותו מקום ובאותה חברה. כמו ב"עידן התמימות", שדמויות ממנו מבליחות בנובלות, גם כאן הסופרת מפליאה לרדת לנפשות גיבוריה, ובסכין מנתחים חד לעמוד על צפונותיהם.

"שחר כוזב" הוא סיפורו של צעיר שגדל בצלו של אב דומיננטי, שמבקש להכתיב את עתידו האישי והמקצועי. הצעיר, המאוהב בצעירה "בלתי ראויה" על פי הקריטריונים הנוקשים, נשלח לשנתים לאירופה לטיול ההתבגרות הגדול, או כך נדמה לו. בפועל, כך הוא לומד ממש לפני הנסיעה, הוא אמור לבחור תמונות לפתיחת גלריה שתישא את שמה של המשפחה. במפתיע הוא חורג מן ההנחיות הנוקשות לגבי הקריטריונים לבחירת תמונות, וחוזר עם יצירות מודרניות ששמות אותו לקלס.

"רווקה זקנה", שנגע ללבי במיוחד, הוא סיפורן של שתי דודניות. אחת מהן הולכת בתלם, נישאת ויולדת ילדים. השניה נאלצת להסתיר את הילדה הבלתי חוקית שילדה, ונדונה לחיי רווקה זקנה. שתיהן יחד, בשיתוף פעולה אך גם בעוינות, כפי שהסופרת מיטיבה לתאר, מתמסרות לטובתה של הילדה. האבחנה הפסיכולוגית החדה של הסופרת, שבזכותה היא בראה דמויות אנושיות מורכבות ואמינות, באה כאן לכלל ביטוי מושלם.

"הניצוץ" עוקב אחר אדם שדבק בבחירותיו המוסריות היחודיות, גם כשהוא מתמרן את עצמו בין פנימיותו ובין האהבה לאשתו וההתחשבות ההכרחית בחברה שבקרבה הוא חי. הוא אינו טורח להסביר את עצמו ל"ניו יורק", ומשלם את המחיר.

"יום השנה החדשה" הוא סיפורה של אשה שבחרה בדרך יוצאת דופן לשמר ולתחזק את אהבתה לבעלה ואת נישואיה, ורכשה לעצמה תוך כדי כך מוניטין פגום שליווה אותה עד סוף חייה. ניו יורק הישנה אינה שוכחת ואינה סולחת, ויותר מכל אינה יכולה להכיל את השונה.

כל אחת מן הנובלות הללו מכילה הרבה יותר מן התמצית שלמעלה, וראויה לעיון מעמיק. לצורך הסקירה אסתפק בכמה ציטוטים מייצגים.

על האופי של ניו יורק הישנה:

"זאת הייתה התקופה האפלה של אדישותנו הלאומית, לפני ההתעוררות. המלחמה נראתה לנו רחוקה, לא שייכת לנו, הרבה יותר מכפי שהיא בוודאי נראית לצעירים כיום. כך על כל פנים היה בניו יורק הישנה, ואולי בייחוד בגבולות השבט הקטן של בניה האמידים והעצלים שביניהם גדלתי".

"לגנרל סקול ולמייג'ור דטרנסי הייתה תכונה משותפת אחת – הזהירות המופלגת האופיינית לניו יורק הישנה. מטבע ברייתם התייחסו בחשדנות לכל דבר העלול לשבש את הרגליהם, לגרוע מנוחיותם או להטיל עליהם איזו אחריות חריגה, חברתית או אזרחית; וגם אם בשאר העניינים הייתה מחשבתם איטית, התגלתה בהם מהירות מחשבה על־טבעית כל אימת ששיחה תמימה כביכול הייתה עלולה למשוך אותם להוסיף את חתימתם, לתמוך בכל ניסיון, ולו הקל שבקלים, לחולל רפורמה מוניציפלית או לחייבם לתרום, ולו מעט שבמעט, לכל מטרה חדשה ולא מוכרת".

"אשתו של צ'רלי המסכן משלמת סוף כל סוף על יופייה, על הפופולריות שלה ובעיקר על כך שלמרות מוצאה צ'רלי המסכן מתייחס אליה כאילו הייתה אחת מהם!"

על עולמן של הנשים, שהוא נושא חוזר בנובלות:

"ואחר כך התינוקות, הילדים שאמורים "לפצות על הכול" אבל לא פיצו — אף על פי שהם חמודים כל כך, ובעצם אין לך מושג ברור מה הדבר שחסר לך ועל מה בדיוק הם אמורים לפצות".

"בדעתה של דיליה עלה שבמרוצת חייו הקלים והחביבים הוא לא נדרש מעולם — בדיוק כמו ג'ים שלה — לוותר על דבר שליבו חשק בו. אפילו אוצר המילים של הוויתור והמחוות המקושרות עימו אינם מוכרים לו".

"כל חייה עוצבו ונצבעו באורו הקלוש של עתיד מאושר שהפנתה לו עורף".

"ליזי הייזלדין התרגלה זה כבר לראות ברוב בנות גילה תינוקות שטרם למדו את אמנות החיים. בגלל דחף התגוננות קדמוני, שניסיון חייה שִכלל וחידד אותו, מאז ומתמיד הייתה דרוכה ומפוכחת יותר מאותן בריות מלבבות שהמירו את חדר הילדים בחיי הנישואים כמי שהעבירו אותן מעריסה לעריסה, ושתיהן סוגות בשושנים".

ציטוט אחד להדגמת כושר התיאור היחודי של הסופרת:

בקולה של צ'טי התרונן משהו שדיליה לא שמעה עד אותו רגע, לא אצלה ולא בשום קול אנושי אחר. הד קולה כמו טלטל את העולם המוכר, והשטיח מתוצרת אקסמינסטר געש תחת נעלי הבית המבוהלות של דיליה.

ואחד אחרון על קריאת ספרים:

"היא לא יכלה להאמין שמישהו באמת "אוהב לקרוא". מראשית מגוריהם המשותפים ועד היום נותרה אהבה זאת של בעלה חידה בעיניה כמו בפעם הראשונה שמצאה אותו פתאום שקוע בשתיקה במה שהאנשים שביניהם גדלה היו מכנים "ספר כבד". זה היה המפגש הראשון שלה עם קורא מבטן ומלידה […] ואף על פי כן בסתר ליבה עדיין ראתה בספרים לא יותר מאמצעי עזר, והייתה בטוחה שאין הם מועילים אלא כדי להפיג שעמום, כמו משחק דוּקים או פסיאנס, אף שלדאבון הלב הם מצריכים מאמץ שכלי גדול יותר".

מן הציטוטים הללו אפשר, כך נראה לי, להתרשם, הן מכושר הביטוי והאבחנה של הסופרת, והן מן התרגום הנאה עד מאוד של מיכל אלפון.

ספר מרשים ומומלץ מאוד.

לקריאת פרק ראשון באתר עברית

Old New York – Edith Wharton

עם עובד

2025 (1924)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

אוכלי הגחלים / גיל אילוטביץ

כשמרדכי גרינשטיין היה גבר צעיר בורשה, הוא פילס את דרכו מן המצוקה אל הרווחה היחסית כשהתברג אל חברתו של איש עסקים עשיר בעל עוצמה, תחילה כעובד פשוט ועד מהרה כשמש אישי וכגובה חובות, ולא היסס לנקוט ביד חזקה כלפי חלשים ממנו. מוטל בעל זרוע, כך כינו אותו מכריו, חלקם בכבוד, חלקם ביראה. את אותם כישורים ניצל בתקופת הכיבוש הנאצי. בגטו ורשה היה פעיל בשוק השחור, והצליח לארגן מקומות מחבוא מחוץ לגטו עבור האנשים היקרים ללבו. במיידנאק ובאושוויץ שימש כ"שטודבנדינסטה, שרת חדרים, אחראי לסידור הדרגשים ולנקיון בתוך הבלוק", ובפועל כקאפו, למרות שהוא מתנער מהתואר הזה, שמקל בידו והוא מרים אותו על אחיו לצרה.

גרינשטיין שרד, ונדון לחיים של הסתתרות. "בעצמו ומיוזמתו גזר על עצמו מאסר עולם. האם הוא זכאי לחנינה, האם יש מישהו שרשאי לסלוח?". החשש מפני מבט אקראי שיזהה אותו גרם לו לעבוד במשך עשרות שנים לבדו בארכיון קופת חולים הממוקם במרתף, לחיות בגפו בדירה עלובה, ולהרשות לעצמו לצאת לשיטוטים ארוכות רק בשעות החשכה.

אחרי שהוא פורש לפנסיה כשהוא כבר בן למעלה משבעים, הוא מעז לצאת אל האור, ומצטרף לטיול מודרך בבאלי. משהו בו כמהָ לשוב להיות הצעיר של פעם, אהוב על נשים, קל דעת, בעל תעוזה, אך משהו אחר בו מתרה ומזהיר שהעונש על חטאו עדיין אורב.

גיל אילוטביץ רוקם סיפור עדין של אדם מיוסר, ובעצם עוסק בשאלה שלעולם לא תקבל תשובה חד משמעית. האם אפשר להצדיק אנשים מסוגו של גרינשטיין? האם אנחנו מסוגלים להבין את היאוש שברעב הנורא, בהשפלה ובסבל היומיומי של אסירי המחנות והגטאות? מה רשאי אדם לעשות למען הישרדותו? אם היה עושה זאת עבור הישרדותו של אדם אחר, לא עבור עוד תוספת מזון לעצמו, האם היינו שופטים אותו אחרת? מי בכלל רשאי לשפוט? איך שוקלים זה מול זה את התועלת שהביא ואת הכאב שגרם? לשאלות דומות אני ממליצה על סרטו של קלוד לנצמן, "אחרון הלא צדיקים", שבו ראיין את בנימין מורמלשטיין, ראש מועצת היהודים בגטו טרייזנשטט.  

את כל השאלות הללו הסופר עוטף בסיפור אהבה מחמם לב שמתפתח בין גרינשטיין ובין אחת המשתתפות בטיול, וזאת על רקע הנופים והתרבות שאליהם נחשפים המטיילים, ולאורם של זכרונות על סיפור אהבה שחווה גרינשטיין בצעירותו בורשה.

כתוב היטב, מעורר מחשבה, נוגע ללב ומומלץ.

עם עובד

2009

נמר השלג (הכלה הנצחית) / צ'ינגיס אייטמטוב

בהרים הגבוהים של קירגיזסטן נמר שלג מזדקן מודח ממעמדו כזכר אלפא בידי צעירים וחזקים ממנו. הנמרה, שאיתה ידע אהבה ואושר, נטשה אותו ללא נקיפות מצפון לאחר שנמר צעיר גבר עליו בקטטה. המקומיים מכנים אותו ז'אאברס, ברדלס החץ, על שם זינוקו המהיר, אבל גם כישורי המרוץ והציד שלו כבר אינם כשהיו. פה ושם הוא עושה מאמצים אחרונים להפגין את עליונותו, אבל כשהוא נוכח לדעת שמה שהיה כבר לא יהיה, הוא בוחר להתרחק. לבדו הוא נודד בין הפסגות הגבוהות, מחפש מעבר אל פסגה קשה לכיבוש כדי לסיים עליה את חייו. בעבר הגיע אליה בקלות, כעת הוא מתקשה בטיפוס.

בעיר יושב ארסֶן סמנצ'ין במסעדה, ומרגיש כמי שנותר מאחור במרוץ הזמן. עם קריסת ברית המועצות, החברה סביבו שינתה את פניה, והוא מסרב להשתנות איתה. ארסן הוא עיתונאי עצמאי, שדעותיו אולי מקובלות על עורכיו אבל לא על מי שמממן אותם. הוא נטוע עמוק במסורות הקירגיזיות, מהן הוא שואב את כוחו ואת השראתו, אבל התרבות בארצו דוהרת אל המערב ואל המודרנה. עם אידנה, האשה שאהב ושאהבה אותו, חלם להעלות מחזה המבוסס על מיתוס הכלה הנצחית הקירגיזי, אבל היא, שהיתה זמרת אופרה, הפכה לכוכבת פופ, ובחרה לה גבר אחר מתוך עולמה החדש. אחוז יאוש וכאב ארסן מתכנן נקמה אלימה.

צ'ינגיס אייטמטוב מספר סיפור רב ממדים באמצעות שתי הדמויות המקבילות האלו. הגורל, על מופעיו הרבים בעלילה, זימן לשניהם ארועי מפתח דומים, והוא עתיד לזמן להם נקודות עימות ונקודות השקה עד שייפגשו בשיא הדרמטי, ואולי הבלתי נמנע, של חייהם. לארסן נועד תפקיד הצייד, כשהוא נקרא לסייע כמתורגמן לדודו העשיר, המארגן מסע ציד עבור שני נסיכים סעודים שחשקה נפשם בפרוות נמר. לז'אאברס נועד תפקיד הנרדף. מכיוון שהם שנים שהם אחד, תבוסתו של האחד, או נצחונו, יהיו גם תבוסתו, או נצחונו, של השני.

אייטמטוב כותב על אהבה, על כוחה למלא את הנפש ולהאיר עולם קודר, וגם על התהום אליה מוטלים מי שאבדה להם. הוא עוסק בהשלכות של המעבר החד מקומוניזם לשוק חופשי, מעבר שהעשיר זריזים מעטים, והותיר את מרבית האנשים אובדי עצות ואובדי דרך. "אבל עכשו יש לך חופש, אומרים לך. ואתה לך תבין מה שווה החופש אם אין לך הכנסה. אז באים ותולים את כל הצרות של הכפר בתקופת המעבר: נעבור את זה, אומרים לך, וקדימה, לכלכלת השוק החופשי!", אומר לארסן חברו מילדות, אכול טינה ותסכול. באמצעות ארסן הסופר מקונן על דחיקתן של המסורות הישנות מפני תרבות ההמונים הקולנית, הראוותנית, קלת הדעת. הוא כותב גם על איוולתן של המלחמות, על חוסר הטעם שבהרג האינסופי. הוא מצר על ההתמסחרות של הכל – "הלוא דבש נותנים במתנה, הלוא הוא נועד להנאה צרופה, מעדן לפעוט ולזקן, לא משהו לקניה ולמכירה" – חלקית בשל המרדף אחר הכסף, חלקית מחוסר ברירה, שכן אורחות החיים הקודמים נמחקו בחטף ללא שהות מספקת להסתגל. והוא חרד מפני הכחדת בעלי החיים, שהפכו גם הם מוצר מסחרי שנמסר לכל המרבה בתשלום.

בכפר הולדתו שבהרים, לשם מגיע ארסן כדי להתלוות לנסיכים הסעודים, הוא פוגש את אֶלֶס, ואהבה חדשה צומחת. הזהות בין האדם לנמר מגיעה לשיאה כשהם מודים ביניהם לנמרים שבזכותם נפגשו, מכנים זה את זה נמר ונמרה, וקופאים באימה כשרעיון נורא חולף במוחם: "ומה יהיה עלינו אם אנחנו נמרי שלג?". בכפר, שאיבד את מקורות הכנסתו הקודמים, הציד הפך מקור פרנסה כמעט יחיד, וההכחדה ודאית. מה יהיה על האדם לאחר מכן? שמו המקורי של הספר, "כשהרים נופלים (הכלה הנצחית)", מרמז גם הוא אל אותה שאלה. לא נמר השלג לבדו ייעלם, והכלה הנצחית לנצח תקונן.

כמו בספריו האחרים, גם בספר זה האדם והטבע שזורים זה בזה, והעלילה, למרות מכאוביה ומעקשיה, מסופרת באיפוק ובעדינות, מספקת אבחנות דקות ומניחה מקום לאלו של הקורא. דינה מרקון משמרת בתרגומה את התערובת הריאליסטית-מיסטית שאייטמטוב רקח בכשרון, והספר מומלץ מאוד.

Когда падают горы (Вечная невеста) – Чинги́з Тореку́лович Айтма́тов

עם עובד

2012 (2006)

תרגום מרוסית: דינה מרקון

וזרח השמש / ארנסט המינגוי

"וזרח השמש", המתרחש בצרפת ובספרד בשנות העשרים של המאה הקודמת, נפתח בשני ציטוטים. האחד מפיה של גרטרוד שטיין, "כולכם דור אובד אתם". השני לקוח מפרק א' בקהלת, זה שנפתח ב"הבל הבלים הכל הבל", ונמשך עם "אין כל חדש תחת השמש". מפסוק בפרק זה, "וזרח השמש ובא השמש ואל מקומו שואף זורח הוא שם", לקוח שמו של הספר.

המינגוויי כתב, בשמות בדויים, על החוויות שלו ושל מכריו, גולים מרצון מארצות-הברית ומאנגליה, בעשור שאחרי מלחמת העולם הראשונה. ג'ייק, המספר בגוף ראשון, הוא עיתונאי, ועם חבריו נמנים מתאגרף וסופר יהודי, רוזן יווני, בת אצולה אנגלית מכוח נישואין שהתפרקו, איש אמיד שלו היא מאורסת ועוד. נדמה שכל מטרתם היא להעביר איכשהו את הזמן, והם עושים זאת בנדודים בין בארים, מסעדות ומועדוני ריקודים, שרויים רוב הזמן ברמה כלשהי של שכרות, לא לגמרי בטוחים ברצונותיהם, מיודדים ומסוכסכים חליפות. מרכז חייהם בפריז, אך הדרמה ביחסיהם המורכבים מגיעה לשיאה בפמפלונה שבספרד, לשם עוברת החבורה כדי לדוג ולחזות בקרבות שוורים. שם יתברר מדוע לא יתכן קשר רומנטי בין ג'ייק לברט בת האצולה (פציעה בקרב שהותירה אותו חסר כוח גברא). שם תגיע לשיאה הסלידה מרוברט המתאגרף והסופר כשהאנטישמיות תרים את ראשה המכוער. שם ויכוחים שהסתכמו עד כה בדיבורים יגלשו למהלומות. ובסופו של דבר כולם ישובו למקומם, כמו השמש והרוח והנחלים הסובבים וחוזרים, כמאמר קהלת.

המינגוויי מביא היטב לידי ביטוי את הבלבול ואת חוסר התוחלת של הדור שיצא מצולק ואובד דרך מן המלחמה הגדולה, שנוכחת מאוד בספר גם אם כמעט אינה מוזכרת במפורש, כאילו ביקשו כולם לשכוח אותה. יחד עם זאת, אודה ואתוודה שבקטעים רבים הספר הילך עלי שעמום. עוד שיחה שאינה הולכת לשום מקום, עוד יציאה לבילוי סתמי, עוד ריקוד במועדון דחוס, עוד כוסית מיותרת. אני מודעת לחידוש שהיה בספר בזמנו, ומן הסתם נתן קול לתחושותיהם של רבים. אבל אלי היום הוא פחות דיבר.

קראתי את הספר בתרגום של ו. ישראלית מ-1962. ב-2006 תורגם מחדש על ידי יואב כ"ץ.

הנה קישור למאמר מעניין של משה דור מ-1985 אודות הסופר והספר.

The Sun Also Rises – Ernest Hemingway

עם עובד

1962 (1926)

תרגום מאנגלית: ו. ישראלית

משחק כפול / מיכאל בר זוהר

"משחק כפול" נפתח בתיאור מדויק של חיסולו בבירות של עלי חסן סלאמה, מראשי ארגון ספטמבר השחור, שהיה מעורב, בין שאר פעולות טרור, ברצח הספורטאים הישראלים במינכן. מכאן מתגלגלת עלילה, המשלבת בדיה עם אירועי אמת, דמויות בדויות עם דמויות היסטוריות, ומגיעה לשיאה בנסיון ליישם תכנית שטנית שתסכסך לנצח בין ישראל לשאר העולם, ובכך תגזור את גורלו של העם היהודי לרדיפות ולחיסול.

שני אנשים מנהלים כאן קרב מוחות נפתל ומתיש. מצד אחד ירמיה פלד, ראש המוסד, גבר מזדקן שצפה חסר אונים ברצח הספורטאים, והרגיש שהגיע זמנו לפרוש אחרי שהביא לחיסולו של סלאמה. מצד שני אלפרד מילר, פסיכופט שטווה רשת טרור באירופה, והוא אכול שנאה וחדור מטרה להמיט אסון קולוסאלי על היהודים. ירמיה נעזר בעובדי המוסד והש.ב. ובסוכנים הפרושים באירופה ואינם יודעים בהכרח עבור מי הם עובדים, ומסתמך על נסיונו רב השנים, על עבודת נמלים של איסוף פרט לפרט, ועל חושיו החדים. מילר אוסף סביבו, וממדר על פי הצורך, טרוריסטים נלהבים ואידיאליסטים תמימים שרואים בו מנהיג.  

חושיו של ירמיה נדרכים כשהוא מבחין בין נושאי ארונו של סלאמה בגבר אירופי בלונדיני, שנראה כנטע זר. כשמגיעה לידיעתו השיחה שניהל אותו גבר עם ערפאת, ובה דיבר על "נקמה סופית", הוא מתחיל להזיז את כוחותיו. מילר, מצדו, חובר אל צעיר יהודי נאיבי, מתקן עולם מטעם עצמו, ממדר את שותפיו הקבועים, ומניע את מה שייראה כנסיון לחסל את ירמיה. האם בזאת תסתכם "הנקמה הסופית"? יש מי שסבור כך. ירמיה סבור אחרת.

מיכאל בר זוהר, שהוא בעיני סופר ביון ומתח גדול, בנוסף להיותו היסטוריון וביוגרף מעניין, מוליך ביד אמונה עלילה מפותלת ומותחת. למרות שפע הפרטים והתככים והסודות הוא מספר סיפור נהיר שקל לעקוב אחריו. דמויותיו מלאות חיים, מקצועניות ואנושיות גם יחד. את סיפור המתח המשובח הוא מעבה בפרטים היסטוריים, ביניהם פרשת לילהאמר, דמותו של בילי מור האירי, וכאמור חיסולו של סלאמה. ניכר שהוא בקיא בנבכי פעילות המוסד (אמליץ בהזדמנות זו על הספרים שכתב עם נסים משעל, "המוסד – המבצעים הגדולים" ו"לוחמות המוסד"), ולכן הקריאה בספר היא גם מהנה, גם מותחת וגם מעניינת.

בהחלט מומלץ.

עם עובד

1984

שיעורים בפיתוח קול / דורית רביניאן

"שיעורים בפיתוח קול" נפתח בשבעה-עשר קטעים מתוך ספר שלא יראה אור. דורית רביניאן כתבה אותו במשך חמש שנים, ובסופו של דבר, בלב כבד ובצער גדול, גנזה אותו. לא קראתי, כמובן, את כתב היד שנגנז, כך שאני לא יודעת מה, אם בכלל, החמצתי בשל הצמצום, אבל נהניתי לקרוא אותו כפי שהוא. אחות ואח צעיר ממנה, שהיו קרובים מאוד בילדותם ובהתבגרותם, התרחקו עד כדי ניתוק כשהאח התחתן וחזר בתשובה. אחותו, שהרחיקה בינתים ללימודי משחק מעבר לים, נקראה לשוב ארצה כשאחיה שקע בתרדמת והיה חשש לחייו. מי שמנהלת את חיי האח ואשתו היא דודתה של האשה, וזו הכניסה לעצמה לראש שבין האח והאחות שררו יחסים בלתי הגונים, וכתוצאה מכך אשתו מתקשה להשלים הריון. במצב הקשה שנוצר כעת, קל לה להדביק באמונותיה הטפלות את כל הסובבים, כולל הוריהם של האח והאחות, עד כדי כך שהאחות עצמה מתחילה לפקפק בזכרונות הטהורים שלה. האם אי-פעם אי-שם בילדותם הפרה טאבו?

הספר הזה, כאמור, נגנז. החלק הבא, אחרי תיאור הגניזה, עוסק בזכרונות ילדות של הכותבת, בעיקר בתקופה של שבעה חודשים שבה הורחקה מביתה אל בית הסבים, משום שנולד לה אח חולה והוריה לא היו פנויים לטפל גם בה. עד כמה אפשר לסמוך על זכרונותיה של ילדה בת שלוש וחצי? הכותבת משוכנעת שבתסכולה על הריחוק מהוריה ייחלה למות האח. והוא אכן מת. האם טראומת האח המת ותחושת האשמה הם שגרמו לה לגנוז שנים אחר כך ספר על יחסים בין אחות ואח?

איני סבורה שהסופרת ביקשה לכתוב ספר על אמונות טפלות, אבל כמו בהמשך לאמונותיה של הדודה, שלהן היא מתנגדת לוגית גם אם נסחפת אליהן בעל-כורחה, היא נושאת אמונות מעין אלה משלה.

יתרתו של הספר היא מחווה לאביה שנפטר בשנות הששים לחייו. גם חלק זה מתנקז אל אמונה חסרת בסיס, הפעם בדמות חלום מטריד שחלמה אודותיו בערב שלפני מותו.

הספר, כפי שהבנתי אותו, אינו מתגבש לכלל יצירה אחת, אבל ניחא, שכן כל אחד מחלקיו טוב בפני עצמו. הוא משווק עם שפע רמיזות למעשים אסורים, להתנהגות בלתי הולמת, לטאבו, והעיסוק בהם מתואר כנועז. לא טאבו ולא נועז, ואפשר בלעדיהם. לעומת זאת ויחד עם זאת, נהניתי מאוד מכושר הביטוי של הסופרת, ומאהבתה הניכרת לשפה. בניגוד ליותר מדי סיפורים משפחתיים, שהופכים כל רבע ארוע בלתי נעים לטראומה מתמשכת, היא מספרת על משפחה נורמטיבית, שאהבה וסבלה, ששגתה ותיקנה כמיטב יכולתה, שהתמודדה עם קשיים והשלימה איתם. צלקות קטנות נשארות, ארועי ילדות משפיעים על שארית החיים, אבל אפשר להתבונן אחורה לא בזעם, ודורית רביניאן עושה זאת ברגש ובפיכחון.

מומלץ, ולו רק בשל יופיה של השפה ודיוקם של התיאורים הנפשיים.

עם עובד

2025

הנשים / ת.ק. בויל

"הנשים" הוא סיפורן של הנשים בחייו של האדריכל פרנק לויד רייט. את הספר כותב לכאורה טדשי סאטו, חניך (בדוי) של רייט, שהיה חלק מן הצוות בטלייסין שבויסקונסין, מקום שהיה מרכז פעילותו של רייט. טדשי, חסיד נלהב ומעריץ של האדריכל הנודע, מספר על החיים במקום – "מפעל שיתופי דמוקרטי, מלבד האל שבמכונה, ששלט על הכל בדרכו חסרת המעצורים, הרודנית בגלוי" – ושופך אור על דמותו הססגונית והסוערת של רייט. במאמר מוסגר אציין כאן שדמות זו שונה בתכלית השינוי מזו של הווארד רוארק, גיבור "כמעיין המתגבר", שלכאורה מבוססת עליו. ת.ק. בויל נצמד לעובדות היבשות המתועדות ולארועים היסטוריים, אך כפי שהוא מציין בהערה בפתיחה, הספר הוא שחזור דמיוני.

הספר, המתנהל מן הסוף להתחלה, פותח באולגיבנה לזוביץ, אותה פגש רייט ב-1924, כשהיה עדיין נשוי למרים נואל, ואשר היתה לאשתו השלישית. כאילו לא למד כלום מן הביקורת הקשה והנידוי והחרמות שספג החל מ-1911 כאשר קשר את חייו באלה של מיימה צ'ייני בעודו נשוי לאשתו הראשונה קתרין טובין, הביא את אולגיבנה ואת בתה לטלייסין. כמו בשידור חוזר נדונו הוא ובת זוגו לחיים של הסתתרות, לרדיפות של עיתונאים, ולאובדן חוזי עבודה. הפעם גם נאלצו להתמודד עם חמת הזעם, כמעט על סף טירוף, של מרים הנטושה, שעשתה כל שביכולתה למרר את חייהם. אולגיבנה המשיכה לנהל את טלייסין אחרי מותו של רייט כמעט עד סוף ימיה שלה.

למרים, שתיארה עצמה כפסלת אך שום עבודה שלה לא שרדה, מוקדש חלקו השני של הספר. ההיכרות בינה ובין רייט החלה כששיגרה לו מכתב ניחומים בן חמישה-עשר עמודים לאחר שמיימה נרצחה וטלייסין נשרפה. בתוך זמן קצר הפכו היחסים סוערים, לא תמיד לטובה. מריבות הדרדרו לאלימות ולעלבונות, הם נפרדו והתאחדו ושוב נפרדו. האינטנסיביות האובססיבית שלה, שהיתה גלויה מלכתחילה ותודלקה בהתמכרותה למורפיום, לא הרתיעה אותו, אולי אפילו הקסימה, וב-1923 הם נישאו זה לזה ועברו לטלייסין, שאותה היא ככל הנראה לא אהבה. יחסיו של רייט עם אולגיבנה, שהחלו שנה לאחר מכן, היו מבחינתה הכרזת מלחמה.

הפרק השלישי והאחרון מוקדש למיימה, היחידה מארבע הנשים שלא נישאה לרייט בשל סירובה של קתרין לתת לו גט. מיימה, שהרגישה חנוקה בנישואיה, והעדיפה לנטוש את ילדיה כדי לזכות בחופש, זכתה לגינוי מקיר לקיר בשל בחירותיה ובשל יחסיה הפתוחים עם רייט, וכמוה גם רייט עצמו. מיימה היתה פמיניסטית מוצהרת, ועסקה בתרגום כתביה של אלן קיי, אבל לדעותיה על זוגיות לא היה סיכוי מול גל הגינויים שקידם אותה ואת רייט בכל מקום. מיימה נרצחה ב-1914 על ידי עובד ממורמר בטלייסין, ואיתה נרצחו שני ילדיה שבאו לבקר וארבעה עובדים נוספים.

מעט בשוליים, אבל בעל נוכחות דומיננטית למדי, מצוי סיפורו של טדשי, שמייצג את האדריכלים בשאיפה שבאו להסתופף בצלו של האדריכל הגדול, והיו מוכנים לשאת חיי עמל וכפיפות לחוקים מחמירים. טדשי, יליד יפן, שמקדים דברים משלו לכל פרק, מספר גם על גורלו של יפני בארצות-הברית, תחילה כזר דחוי שחלילה ללבנים לחבור אליו, ובתקופת מלחמת העולם השניה כאויב שיש לכלוא במחנות נידחים. כשהוא כותב את הספר הוא כבר סב, ומי שמסייע בעדו הוא בעלה האמריקאי של נכדתו. חילופי הדעות בין השניים מוסיפים לווית חן להערות ה"סופר" בשולי הטקסט.

ת.ק. בויל מפליא להכנס לעורן של הדמויות השונות, בין אם מדובר בטדשי, התלמיד המעריץ, או בכל אחת מן הנשים. למרות החזרתיות המסוימת של יחסיו של רייט עם בנות זוגו, כל אחת מהן שונה לחלוטין מרעותה, ובויל מבטא היטב את האישיות היחודית של כולן, תוך שהוא מאיר את המגבלות שעמדו על דרכן כנשים באותן שנים. זהו אמנם סיפורן של דמויות בחייו של רייט, אבל בסופו של דבר דמותו שלו היא שמתנוססת במרכזו של הספר, רבת פנים, סוערת, מעוררת השתאות והסתייגות גם יחד, ומאוד מלאה בעצמה. באחת מהערות הסופר מסופר כי רייט הצהיר במהלך משפט שהוא האדריכל הגדול בעולם. השופט שאל איך הוא יכול לבסס את הטענה, ורייט ענה: "כבודו, הרי נשבעתי לומר את האמת". מיוחס לו גם הציטוט הבא: "החוקים והכללים נוצרו בשביל האדם הממוצע. האדם הרגיל אינו יכול לחיות בלי כללים שינחו את התנהגותו. קשה לאין שיעור לחיות בלי כללים, אבל זה מה שהאדם החושב, הכן, ההגון באמת נאלץ לעשות".

"הנשים" הוא ספר אינטנסיבי מאוד, סוחף, כתוב בכשרון ומתורגם כהלכה, ואם כי פה ושם הוא גורם תחושה בלתי נוחה של מציצנות, הוא בהחלט מומלץ.

The Women – T.C. Boyle

עם עובד

2012 (2009)

תרגום מאנגלית: ליה נירגד