תגית: עם עובד

תמר בת החמש-עשרה, בת לאב פגוע הלם קרב שהתאבד, שקעה בחודשים של אפתיה אחרי מותו. בסיומם קמה והסתלקה מן הבית, מותירה אחריה את אמה ואת אחיה הצעיר ממנה. אולי היתה חוזרת בתוך זמן קצר, אך מפגש עם הולי, צעירה אנגליה בת גילה, קבע את מסלול חייה לשנה הקרובה. הולי, שנושאת שק טראומות משל עצמה, שאותן תחשוף בהדרגה, כמעט בעל כורחה, היא צעירה כריזמטית, שבכוח אישיותה הדומיננטית, משפיעה על סובביה ומטביעה חותם משמעותי בחייהם. תחת המעטה הבוטח הזה מסתתרת נערה שבורה ומצולקת, לעתים כמעט ילדה בתגובותיה, אבל הקשר שנוצר בין שתי הנערות יגבר על הכאב שתמיט הולי על תמר.

המסע המשותף של השתים מתחיל סמוך לבניאס, שם הן מקימות לעצמן מאחז קטן, וחוברות אל נפשות אבודות אחרות שהתרחקו מן ההמון, ביניהן אשה מתבודדת, גבר מזדקן מקבץ נדבות, צעיר שבולש אחרי האחרים מבעד לשיחים. "בדרכה, אם מתעלמים ממושגים הפכפכים כטוב ורע, הולי באמת האצילה ברכה על ראשינו", אומרת תמר על חברתה. אבל הולי היא גם זו שיוצרת משברים, ומעמידה את תמר, ואת האחרים, בפני טלטלות שמערערות את היציבות שביקשו לעצמם.

המסע יימשך בדורסט שבאנגליה, וככל שיתמשך תלמד תמר, וילמדו הקוראים, על הקווים המשותפים המקשרים בין הבנות, בעיקר על הקושי להתמודד עם קשרי משפחה סבוכים. תמר נושאת רגשי אשמה על מותו של אביה, מרגישה חסרת ערך בשל התאבדותו – "הוא לא אהב אותך כי אי אפשר לאהוב אותך, אף אחד אף פעם לא הצליח ואף אחד אף פעם לא יצליח. כי את דפוקה מהיסוד, תמיד היית ותמיד תהיי" – ומתקשה לתקשר עם אמה. הולי מחפשת כל חייה את אביה הבלתי ידוע, ואינה מסוגלת לעכל את נטישתה על ידי אמה.

הולי הדומיננטית מחליטה שתמר צריכה להתרכז בכתיבה. במהלך השנה תמר מצליחה לכתוב סיפורים ללא סיום, כי "התחלות זה קל", אבל לאן הולכים משם, בסיפורים ובחיים, לא ברור. הולי, הזועמת, הנסערת, חסרת המנוח, היא זו שבסופו של דבר מנסחת את משפט הסיום המיוחל: "כולם סלחו לכולם והכל נפתר, והם חיו את החיים שלהם בלי שקרה להם משהו ששווה לכתוב עליו הספר, וכולם היו מאושרים מאוד".

לא אספר כאן, כמובן, כיצד הסתיימה השנה יוצאת הדופן הזו עבור הבנות. אומר רק שקמה ורדי טהרלב הוליכה את הסיפור אולי לא אל קתרזיס, אבל בהחלט אל מעין אנחת רווחה.

אם פה ושם במהלך הקריאה חוויתי אי אמון בגלגוליהן של הצעירות, עיון בקורותיה של הסופרת העלה שהעלילה שאבה מארועים שארעו לה עצמה, וספקותי התפוגגו. ואם בפרטים ביוגרפיים עסקינן, הסופרת משתייכת לשושלת של כותבים, ביניהם סבה יורם טהרלב, סבתה נורית זרחי, ואחיה יונתן ורדי.

"שמרי נפשך" הוא ספר ביכורים שאינו נחווה ככזה. קמה ורדי טהרלב מפגינה כתיבה מעודנת ויכולת ביטוי מרשימה, והספר הנוגע ללב מומלץ.

עם עובד

2025

אולנקה, אשה אוקראינית שנמלטה לפינלנד מסיבות שתתבררנה בהמשך, מבלה שעות בגינת כלבים. לכאורה היא מתאווררת שם, מוצאת פינה לקרוא במנוחה. בפועל היא מתבוננת במשפחה שנוהגת להגיע למקום באופן קבוע. אשה נוספת מגיעה לגינה ומתיישבת לידה. גם אשה זו, דריה שמה, מתעניינת במשפחה, אבל לא פחות מכך היא מתעניינת באולנקה, לחרדתה של זו האחרונה. מתח רב שורר בין שתי הנשים, יחד עם טינה וחשדנות. עלילת הספר, המתרחשת בהווה בהלסינקי ובעבר בעיקר באוקראינה, מסופרת מפיה של אולנקה, ומנוסחת כנסיון להסביר לגבר, ששמו יוודע בהמשך, את קורות חייה, ואת השתלשלות העניינים שהביאה לנפילתה מחיים נוחים לחיים של נמלטת על נפשה.

אולנקה, שברחה מחיים של עוני ואלימות אל נסיון לבנות קריירת דוגמנות בפריז, מצאה עצמה בסופו של דבר מצטרפת אל אלפי הבנות האוקראיניות שתורמות ביציות או משמשות כפונדקאיות. בשלב מאוחר יותר קודמה לתפקיד מתאמת בין התורמות למשפחות המקבלות. היא מתארת עולם של כפיה, של זלזול ברווחתן של התורמות, של ניצול מצוקה ויתמות כדי לגייסן. הבנות הואבסו בהורמונים, היו מהן שחלו, או איבדו שחלות, או שרחמן נוקב בטעות. חלקן נאלצו לחזור למרפאה כלקוחות אחרי שאיבדו את היכולת ללדת. היא מתארת עולם שבו הלקוחות הן הכל, והתורמות הן רק כלי, ללקוחות יש בטחון משפטי, ולתורמות אין זכויות כלל. משיצאו מכלל "שימוש", איש לא התעניין בגורלן.

היא מספרת גם על חֶברה שנעה ממלחמה למשבר פוליטי וחוזר חלילה, וסובלת מפערים חברתיים, מאלימות ומשחיתות, מכוח בלתי מרוסן הנתון בידי אליטות. אולנקה חוותה עוני וגלות ושכול רב-דורי, ונאלצה להמלט מפני כוחות חזקים ממנה, עד שקצה בחייה שהיו מאז ומתמיד בגדר מאמץ מתמשך לתמרן בין מכשולים הרי סכנה.

הספר רצוף אזכורים של ארועים אמיתיים ושל אישים ומקומות אמיתיים, ביניהם המהפכה הכתומה, מרכז מנורה בדניפרו, ירוט מטוס מלזי על ידי הרוסים ב-2014, העיר סניז'נה (שאת מוצאן ממנה אולנקה ודריה טשטשו), ועוד. ריבוי האזכורים הללו מקשה על הקריאה עבור מי שאינו בקיא בקורותיה של אוקראינה, אך מצד שני ממריץ ללמוד אודותיה.

מבלי שיש לי יכולת להשות מקור לתרגום, נראה לי שרות שפירא עשתה עבודה טובה בתרגומו של הספר מפינית לעברית, ומכל מקום שפתה עשירה ומהנה.

אולנקה בונה את סיפורה כמעט כעלילת מתח, כשהיא חושפת באיטיות עוד ועוד פרטים עד לגילוי משמעותי לקראת סיום. לטעמי, הספר יכול היה לצאת נשכר מקיצוץ משמעותי בחזרות הרבות שבו, אבל גם כפי שהוא מצאתי בו עניין, הוא פתח לי פתח אל עולם פחות מוכר, ונגע ללבי.

בהזדמנות זו אשוב ואמליץ על ספר נוסף מאת סופי אוקסנן, "הטיהור".

Koirapuisto – Sofi Oksanen

עם עובד

2024 (2019)

תרגום מפינית: רות שפירא

בשנת 1956, כשהיה בן שמונה-עשרה, זכה פיליפ לברו הצרפתי במלגת לימודים לשנה אחת באוניברסיטה בוירג'יניה. את חוויותיו מאותה שנה העלה על הכתב בספר הזה.

מפאת גילו, הוא טרוד מאוד בעניינים שבינו לבינה, בחיי הקמפוס, בארועים חברתיים. מה שמעניין בספר זו נקודת המבט החיצונית של הסטודנט הזר, המשלב את הרצון להיות חלק מן החברה עם מבט ביקורתי של מי שלא צמח באותה תרבות. הוא מודע לכך שבזמנו לא היה בכוחו "לעשות רגע חָווי, צְפיה סוביקטיבית, למושג כללי שכוחו יפה לתרבות שלמה", כלומר להסיק מן הפרט אל הכלל, אבל ככותב בוגר מבטו מכיל יותר. עוד מגבלה מצמצמת את תיאוריו ואת תובנותיו, היותו מצוי מרבית הזמן בקרב אוכלוסיה הומוגנית למדי. "הנה כי כן גוננה עלינו המכללה היקרה שלנו כקליפת הגולם מפני הכניסה לעולם המקביל לעולמנו, עולם שמאכלס אותו מי שקרוי בפי הסטטיסטיקנים האמריקאי הממוצע", ולא נותרו לו אלא הצצות אל אותה חוויה שונה.

עולם מקביל כזה הוא היקום הנפרד של השחורים. אלה האחרונים מתגוררים בשכונה נפרדת, לומדים במוסדות שונים. נקודות ההשקה בין הלבנים לשחורים מתקיימות באמצעות עבודות שירות, ובנסיעות ליליות נדירות של הסטודנטים לחפש הרפתקאות מיניות עם נשים שחורות. המספר, שצמח על רקע שונה, מנהל בסתר רומן נטול עתיד עם נערה שחורה, ועומד על הדקויות של העליונות הלבנה ועל בושת ההפרדה והגזענות. רשמית אין איסור על מגע בין שתי האוכלוסיות, אבל כפי שאומר לו שריף, שמצא אותו חונה בלילה בשכונה שחורה וביקש להפחיד אותו: "זה לא החוק, אבל זה המנהג".

לברו מתאר את הווי הסטודנטים, וגם כמה מדמויות המרצים. הוא מקדיש חלק נכבד מן הסיפור לתיאור היחסים בין הנערים במוסד שבו הוא לומד לנערות במכללות בסביבה, על כל טקסי ההיכרויות והפגישות. הוא מספר על השינויים במוזיקה – הימים ימי אלביס הראשונים, על משפחה של חבר בדאלאס, על קודי התנהגות שהוא מנסה לאמץ, על היחס אליו כזר – תחילה הזרות מבודדת אותה, ואחר כך הופכת אותו דווקא יחודי ומקובל, ועוד.

שתי נשים בחייו זוכות לתשומת לב מיוחדת, ומאירות תופעות חברתיות. האחת היא אייפריל, הנערה השחורה שאיתה הוא נפגש בסתר. השניה היא אליזבת, סטודנטית באחת המכללות, שיועדה על ידי אמה, ועל ידי החברה כולה, להיות נערה כל-אמריקאית – מטופחת, פלרטטנית, עתידה להנשא לגברים הנכונים – אבל מאסה ביעוד הזה, ובחרה בקיצוניות הפוכה.

"הסטודנט הזר" הוא ספר מעניין, המאיר היבטים בחברה האמריקאית של שנות החמישים מנקודת מבט יחודית, נעים לקריאה.

L’Etudiant Etranger – Philippe Labro

עם עובד

1991 (1986)

תרגום מצרפתית: אביטל ענבר

אלברט, שעבד שנים רבות בעירית תל-אביב, החליט יום אחד לפרוש ולהקדיש את עצמו לכתיבה. אשתו אלנה, העובדת בסוכנות נסיעות, תמכה בהחלטתו, כרגיל. איזון נוח מתקיים מאז ומתמיד בין שני בני הזוג, השונים מאוד זה מזה. הוא יושב בית, ראשו מרחף בהרהורים פילוסופיים, מתבודד מעט. היא חברותית, מבקשת לראות עולם, מעשית. הוא אינו עומד בדרכה כשהיא יוצאת לטיולים בחו"ל עם חברתה. היא דואגת לספק לו קן מרופד. היא מבליגה כשהוא נעלם למספר ימים ומותיר רק פתק המבקש שלא תדאג. היא מניחה לו להסתגר שעות בחדרו עם ספריו. משפחתו ומשפחתה וגם חבריהם סבורים שיש משהו משונה בגבר בראשית שנות החמישים לחייו הפורש מחיים יצרניים בטוחים לטובת חיי רוח, אבל אלברט בשלו ואלנה לצדו.

אי אפשר שלא להעריך את אלברט על מאמציו לחיות חיים אסתטיים מעל הבינוניות של השגרה. הוא שוקע בקריאה מעמיקה של ספרות יפה ושל כתבים פילוסופיים, הוגה בהם, מתווכח איתם, ומגבש עמדות עצמאיות על מתן משמעות לחיים. הוא אינו ממהר לכתוב רק לשם כתיבה – במחברת אחת הוא מנהל יומן של ארועים ושל מחשבות, במחברת שניה הוא אוסף ציטוטים הראויים להזכר, ובמחברת השלישית, זו המיועדת ליצירתו שלו, הוא כותב רק משפטים שאיתם הוא שלם לחלוטין, שלכל מילה בהם יש משמעות. התוצאה המעשית היא שלושה משפטים בשלוש שנים. צירוף של משברים – מות אמו, חשדות בבגידה של אשתו, קנאת סופרים בגיסתו – יפיק ממנו לבסוף, בפרץ אחד, יצירה שאיתה יחוש שלם.

כמו שאי אפשר שלא להעריך אותו, כך אי אפשר שלא לכעוס על התנהלותו. אלברט מתהלך בעולמו בבטחון של "אני ואפסי עוד", חש נעלה על סובביו הפשוטים בעיניו, מפונק עד קלקול על ידי אלנה. אין לו שום בעיה להסתלק מן הבית מבלי להתקשר להודיע שהוא בסדר. הוא אינו בוחל ב"הענשת" אלנה באמצעות שתיקה. כשהוא נתקף דיבוק לדבר אחד, שום דבר לא יסיט אותו. אהרן מגד מאבחן בדייקנות את אופייה של אלנה המאפשרת זאת: "אם כי היתה אשה חרוצה, זריזה ובעלת תושיה, הן כפקידה והן כעקרת בית […], הנה בכל הנוגע לה-עצמה, היו בה מעין עצלות מחשבה וכבדות החלטה […] ענוותנית היתה ביחסיה עם עצמה". את אלנה חיבבתי מאוד. היא מצליחה להתעקש על שלמות נישואיה, לרפד את חייו של אלברט, ויחד עם זאת לעשות גם לעצמה, אם בטיולים ואם בחוג ריקודי עם שאליו היא מצטרפת כשהוא הולך ומסתגר.

יותר מאשר בספריו האחרים של מגד, כאן חשתי שגיבורו אינו מייצג סיפור פרטי כלשהו, אלא את חבלי ה"ישראליות", אם אפשר להתבטא כך. אלברט עבר בילדותו מעבר חד ממחוזות ירוקים בבולגריה אל יפו האפורה והסואנת. כחייל בשתי מלחמות ראה פעמיים את המוות מול עיניו. משפחתו הבולגריה ומשפחתה הרומניה של אלנה לא היו מרוצות מן השידוך ה"מעורב". בתו מחזיקה בדעות שמאלניות מנוגדות לשלו. אלברט, בשיטוטיו אל מחוזות הפילוסופיה ובהסתגרותו בחדר העבודה, מבקש, כך נראה לי, מזור מכל אלה, מבקש למצוא משהו מעבר ליומיום ולבעיות הפוקדות את החיים כאן השכם והערב. במשפט כמעט חבוי, הסופר עוקץ אותו על אופטימיות זמנית שפקדה אותו, או אולי חומל עליו, על כולנו: "אבל הלך-מחשבתו של אלברט מעולם לא היה הגיוני ביותר".

אולגה שבשם הספר היא חלום. אשה צעירה, שישבה על הטיילת וקראה את "הרצוג", משכה את תשומת לבו של אלברט, והפכה לדימוי לטוהר, לחיים אחרים. מגד קושר באופן מבריק בין הרצוג ובין מה שיתרחש בהמשך בחייו של אלברט.

הספר ראה אור לפני שלושים שנה, ונדמה שדבר לא השתנה. הויכוח הפוליטי שהתלקח בין אלברט לבתו עדיין בוער, ואיש אינו מקשיב לאלנה, זו ש"רק לא סובלת את הקיצוניים, מצד זה או מצד זה, השופכים אש וגופרית אלה על אלה כאילו הם הבעלים היחידים על האמת ויש להם פתרונות מוחלטים, לכאן או לכאן. לא, אין להם פתרונות, לא לאלה ולא לאלה. אז תקשיבו בשקט זה לזה! אל תזנקו לקרוע לגזרים את מי שחולק עליכם!"

אהרן מגד עמוק ומדויק כדרכו, והספר מומלץ, כמובן.

עם עובד

1994

ג'ו רוז, איש מדע רציונלי, חולק את חייו מזה שש שנים עם קלריסה, חוקרת ספרות ומרצה. למרות הבדלי אופי ופערי עניין, הם מתנהלים בהרמוניה. אבל אז נכנס אל חייהם ג'ד פארי, והקשר מתערער.

הכל התחיל כשבמהלך פיקניק זוגי שמעו ג'ו וקלריסה קריאה לעזרה. כדור פורח עמד לצאת משליטת מפעילו, ולהמריא כשבתוכו יושב נכדו של המפעיל. חמישה גברים ששהו בסביבה, ג'ו ביניהם, נענו לקריאה. כשהכדור החל להתרומם למרות משקלם המשותף על החבלים, נשמטו ארבעה מהם בעודם בגובה נמוך. האחד שנותר לאחוז בעוד הכדור צובר גובה, נחלש ונפל אל מותו מול עיניהם. "מה עשיתי, או לא עשיתי? אם אשמה היא, היכן היא מתחילה?", תוהה ג'ו כשהוא משחזר דקה אחר דקה את נסיונות ההצלה. אבל דבר נוסף, שעתיד להשפיע עליו במידה רבה יותר, ארע באותו הזמן. ג'ד פארי, אחד מהחמישה, החליף אתו מבט אקראי, שבעקבותיו החליט כי ג'ו מאוהב בו. האובססיה שיטפח, בנוסף לקנאות העזה שבה הוא מאמין באלוהים, ירדפו את ג'ו. בימים כתיקונם יתכן שהיה בוחר להתעלם מפארי. אבל החוויה שעבר עם מותו של אחד הגברים, והשאלות המוסריות שעוררה בו החוויה הזו, גרמו לו להגיב על האובססיה ולנסות להלחם בה, ובכך כנראה רק להזין אותה.

כבר בערבו של יום הארוע התקשר פארי אל ג'ו ואמר: "רק רציתי שתדע שאני מבין מה אתה מרגיש. גם אני מרגיש ככה. אני אוהב אותך". משום מה בחר ג'ו לא לשתף את קלריסה, אלא לומר לה שהיתה זו טעות במספר. ההחלטה הזו תעלה לו באמון ששרר ביניהם עד כה, והוא ימצא עצמו לבדו במאבק מול פארי. המשטרה לא תאמין לו, קלריסה לא תאמין לו, והוא ירוץ אל תוך קירות בנסיון להלחם במופרעות של פארי, שכפי שמסתבר לקה בתסמונת קלרמבו. פארי מוצא סימנים לאהבתו של ג'ו כלפיו במקומות שאינם. הוא גם נוטל על עצמו את המשימה הקדושה לנער את ג'ו מהרציונליות ולהעביר אותו אל האמונה. "אלוהים זימן אותנו יחד בטרגדיה הזאת ואנחנו צריכים, אתה יודע, להפיק מזה מה שנוכל", הוא אומר לג'ו כשהם ניצבים ליד גופת ההרוג. ובתגובה על מאמריו של ג'ו הוא כותב "הוא זקוק לעזרתי, אמרתי בלבי כל אימת שעמדתי לוותר, הוא זקוק לי שאשחרר אותו מן הכלוב הקטן של התבונה". ג'ו מצדו חושש שפארי עלול להתיאש מנסיונות שכנוע מילוליים ולעבור למעשים. "ההגיון שעלול להעביר אותו בניתור אחד מיאוש לשנאה, או מאהבה להרס, יהיה פרטי, לא ניתן לניחוש, ואם יתקוף אותי, בלי שום אזהרה יתקוף".

מקיואן מפרק לגורמים את שני הקשרים, זה שבין ג'ו לקלריסה וזה שבינו ובין פארי, כפי שג'ו חווה אותם. הוא עוקב בדקדקנות אחרי הלכי רוחו, ואחר מאמציו לשבור את המעגלים שנוצרו סביבו ולשוב לשגרה השלווה. יש מרכיב של אימה בעלילה, שילוב של פחד מאיום ממשי ומאובדן עשתונות עד כדי טשטוש השפיות, וג'ו מנסה להתמודד אתו באמצעות השלטת ההגיון על התהפוכות הבלתי הגיוניות שגורמים אחרים ושגורם הוא עצמו. מכיוון שאין המדובר בספר מתח לשמו, אלא בכזה העוסק בשאלות מוסריות והגותיות, לא נעדר מקומן של מה שעלולות להצטייר כסטיות מן העיקר, בדמות שיחות בנושאי מדע וספרות. בעיני הן מעשירות את הספר, ומהוות חלק בלתי נפרד מאישיותם של גיבוריו.

בסיומו של הספר מצורפים שני נספחים, הכוללים תיאור מקרה קליני (בדוי על ידי מקיואן) המסכם את התנהלותו ההוזה של פארי. אגב, השאלה מה ארע לקשר של ג'ו וקלריסה נותרה פתוחה בסיום העלילה, ומקיואן סוגר אותה בנספח.

הנה שני קטעים, מתוך רבים, שמצאתי ראויים לציטוט.

ג'ו על האבולוציה של האמונה הדתית: "יתכן שהיא פעלה על קבוצות, ולא רק על יחידים, הביאה לידי לכידות וזהות ונטעה בך ובחבריך הרגשה שאתם צודקים, אפילו – או בעיקר – כשאתם טועים. אלוהים לצדנו. משולהבים מאחדות מטורפת, חמושים בוודאות איומה, אתם פושטים על השבט השכן, מכים ואונסים בלי חשבון, וחוזרים לוהטים בהרגשת צדיקות ושכרון הנצחון שהבטיחו לכם האלים שלכם. חיזרו על כך חמישים אלף פעם במשך כמה אלפי שנים, ומערכת הגֶנים המורכבת המטפחת אמונה חסרת יסוד תקבל תפוצה חזקה".

ג'ו על אמונה ועל מדע: "אף אחד לא יכול להסכים על שום דבר. אנחנו חיים בתוך ערפל של תפיסה משותפת למחצה ולא מהימנה, ונתוני החושים שלנו באים מעוותים בפריזמה של רצון ואמונה, שמטה גם את הזכרונות שלנו. אנחנו רואים וזוכרים לטובתנו, ובתוך כך משכנעים את עצמנו. אובייקטיביות חסרת רחמים, ביחוד בקשר לעצמנו, היתה תמיד אסטרטגיה שנדונה לכשלון. מוצא כולנו ממסַפרי חצאי האמיתות הזועמים והנלהבים, שכדי לשכנע אחרים, שכנעו בו-זמנית את עצמם. ההצלחה ניפתה אותנו במשך הדורות, ועם ההצלחה בא הפגם שלנו, הטבוע עמוק בגֶנים שלנו כמו חריצים בדרך עגלות – כשהדברים לא התאימו לנו לא יכולנו להסכים על מה שמתחולל לנגד עינינו. האמנת – ראית. לכן יש גירושים, מחלוקות ומלחמות על גבולות, ולכן פסל זה של מרים הבתולה מזיל דמעות דם ופסל זה של האל גאנשה שותה חלב. ומשום כך המטפיסיקה והמדע הם מפעלים אמיצים כל-כך, המצאות מדהימות כל-כך, גדולות יותר מהגלגל, גדולות יותר מהחקלאות, יצירות של אדם העומדות בניגוד ישיר לנטיית טבע האדם. אמת חסרת פניות. אבל הן לא הצילו אותנו מעצמנו, החריצים כבר היו עמוקים מדי. אין גאולה לַפְּרָט באוביקטיביות".

מקיואן משלב בכשרון רב עלילה מותחת עם דיון בשאלות מוסריות וחברתיות ועם אתגר הפיצוח של זוגיות ואמון הדדי. זהו אחד מטובי ספריו, בעיני, והוא מומלץ מאוד.

Enduring Love – Ian McEwan

עם עובד

1999 (1997)

תרגום מאנגלית: עתליה זילבר

עלילת "הקומדיה האנושית" מתרחשת בעיר (הבדויה) איתקה שבקליפורניה במהלך 1942. ויליאם סרויאן, שהעניק למקום ולגיבוריו מאפיינים ביוגרפיים משל עצמו, מציג את בני משפחת מקוליי, לעתים מתמקד בהם ולעתים מתאר דמויות נוספות, היוצרות יחדיו פסיפס חלקי של ארצות הברית שהצטרפה זה עתה למלחמה.

אֵם משפחת מקוליי מגדלת לבדה את ארבעת ילדיה לאחר מותו של האב. מרכוס הבכור גויס ועובר אימונים לקראת צאתו לשדה הקרב. בבית נותרו האחות בס והאחים הומר ויוליסס הפעוט. הומר בן הארבע-עשרה נוטל על עצמו לתרום לפרנסת המשפחה, ולמרות גילו הצעיר הוא מצליח להשיג משרה קבועה בסניף הדואר המקומי. משימתו הראשונה מעבירה אותו באחת מעולם הילדות אל הבגרות, כשהוא מוסר לאשה מברק המודיע על נפילתו של בנה. הומר הוא צעיר המבקש את הטוב, את הנכון, שואף להעשיר את עולמו הפנימי בידע ולתקן את העולם החיצוני. אצל מנהל הדואר הוא מוצא אוזן קשבת לפרוק את מחשבותיו: "אני רוצה לדעת, ותמיד ארצה לדעת. תמיד אתאמץ ואבקש דעת. אך איך אפשר לך לדעת פעם? איך יכול איזה אדם שהוא בעולם לישר את כל ההדורים, באופן שהכל יתישב יפה ויתקבל על הדעת?". גם אמו היא עבורו מקור תבונה וניחומים, ומפיה הוא לומד על כוחו של אדם לעצב את עולמו: "כל אדם ואדם הוא עולם כולו, לברוא אותו כרצונו ולמלא אותו מין אנושי שהוא מסוגל לאהבו – אם יש אהבה בלבו – או מין אנושי שהוא מוכרח לשנאו – אם שנאה יש בלבו".

יוליסס בן הארבע הוא סמל הטוהר. הוא מסתובב לו בכל מקום, מבטו סקרן ולבו פתוח. הוא בוטח, אוהב, להוט לקשר אנושי. כשאדם החולף מולו ברכבת, משיב לברכתו בנפנוף, רגשותיו עולים על גדותיהם: "היה זה אחד הדברים המופלאים ביותר שארעו ליוליסס מקוליי בארבע שנות חייו בעולם הזה. הוא נפנף בידו לאדם אחד, ואדם זה החזיר לו נפנוף ביד – לא פעם אחת, אלא פעמים רבות. על כן יזכור זאת כל ימי חייו". הומר מייחל לתום מסוג זה גם כאדם בוגר: "דומני כי ילד מחפש ילד בכל שהוא פוגש. ואם הוא מוצא ילד במישהו מבוגר, סבורני כי את האדם הזה יחבב יותר מאחרים. הייתי מאחל לעצמי שאוכל להיות מבוגר כדרך שיוליסס הוא ילד".

לצד שני גיבוריו הצעירים, סרויאן מספר על ילדים נוספים באזור מגוריהם, ועל הדינמיקה ביניהם; על גבר שנמלט מארמניה עם בנו הקטן, וכל מבוקשו הוא שהילד יהיה מאושר ומשוחרר מזכרונות רעים; על שני המבוגרים בסניף הדואר, המנהל ואיש המברקה, ועל האופן בו הם מתמודדים עם העולם המתפורר; על ג'ון, צעיר אובד דרך, טיפוס הופכי להומר, המנסה לחזור אל המסלול כשהוא זוכה למחווה טובת לב של מנהל הדואר; על טובי היתום, המשרת יחד עם מרכוס, ומאמץ לעצמו את איתקה ואת משפחת מקוליי, עוד בטרם פגש אותם: "אני מרגיש שמשפחתי היא משפחת מקוליי, משום שבמשפחה מסוג זה הייתי רוצה, אילו ניתנה לי רשות לבחור"; ועוד.

כמו בסיפוריו הקצרים, וכמו ב"הרפתקאותיו של ווזלי ג'קסון", שנכתב שלוש שנים אחרי הספר הזה, סרויאן מבקש את האחווה האנושית ומאמין בה. הוא מתעב את המלחמה, אך רואה בה כורח במטרה להשמיד את הרוע ולאפשר לטוב לשגשג. הוא חוגג את התום, גם הילדותי וגם המפוכח, ולמרות כל הטרגדיות הוא מאמין בכוחה של הרוח האנושית להתגבר ולפרוח. את תפיסת העולם הזו, שהיא אולי נאיבית בעיני רבים, הוא מיטיב להביע מבלי לחטוא בקלישאות ובהטפה, אלא באמצעות העמדתן באור הזרקורים של דמויות אנושיות פשוטות המפלסות את דרכן אל הטוהר.

השיבה המיוחלת הביתה, שבעבור רבים אינה יכולה להתרחש עוד, שזורה בספר. לא בכדי כמה מן השמות נבחרו מתוך רמיזה אל סיפור האודיסאה, ביניהם הומר, הומרוס שכתב את היצירה, יוליסס, שהוא אודיסאוס בגרסה הרומית, ואיתקה, ממלכתו של אודיסאוס שאליה הוא שב אחרי מלחמת טרויה ומסע בן עשור שנים בדרך חזרה.

הספר מלווה באיורים המקוריים מאת דון פרימן. יצחק עברי תרגם אותו לראשונה ב-1946, ורק ב-2014 תורגם מחדש בידי יהודה אטלס. יש שיאמרו, בצדק, שתרגומו של עברי התיישן, אבל בעיני העברית הישנה והמהודרת בחן משתלבת בשלמות באוירת הספר.

זו אינה הפעם הראשונה שאני קוראת את "הקומדיה האנושית", ולבטח לא האחרונה. מומלץ עד מאוד.

The Human Comedy – William Saroyan

עם עובד

1972 (1943)

תרגום מאנגלית: יצחק עברי

שלושה אקסים של מולי מגיעים לטקס שריפת גופתה. קלייב הוא מלחין בעל שם, שטרוד בכתיבת סימפוניה לקראת שנת אלפיים. ורנון הוא עורך עתון, שמנסה לשפר את תפוצתו, ומאמין שישיג זאת באמצעות הפיכתו לצהובון. ג'וליאן, הנתעב בעיני שני האחרים, הוא שר החוץ. מולי היתה כל חייה בעלת רוח חופשיה, שחיה על פי כלליה שלה, אך בתקופה האחרונה לפני מותה, כשלקתה במחלה שנטלה ממנה את כישוריה הגופניים והמנטליים, היתה נתונה בלית ברירה למרותו של בעלה ג'ורג', שמנע ממנה את חברתם של ידידיה, ובהם שלושת האקסים.

תכניותיו של ורנון באשר לתפוצת עתונו מקבלות רוח גבית, כשג'ורג' מוכר לו תמונות מביכות של ג'וליאן, שצילמה מולי. השר, המנפנף בערכי המשפחה ומחזיק בדעות ריאקציונריות, מצולם בהן מאופר ולבוש בבגדי נשים. למרות התנגדותו המובנת מאליה של ג'וליאן, השואף להיות ראש ממשלה, ורנון משיג אישור מטעם בית המשפט לפרסם את התמונות, והוא ערוך ומוכן לתהילה שישיג עם הפרסום. ידידו קלייב שופך מים קרים על התלהבותו, כשהוא טוען כי עצם ההתיחסות לתמונות כשערוריתיות עומדת בניגוד לתפיסת העולם הליברלית לכאורה של ורנון: "אם זה בסדר להיות טרנסווסטיט, מותר גם לגזען להיות כזה. מה שלא בסדר זה להיות גזען".

לרגע מתחשק להריע למוסריות העקבית של קלייב, אלא שהוא עצמו, כך מתברר, אגוצנטרי ומרוכז בעצמו עד כדי אדישות גורפת לגורלם של אחרים. כשהידידות בין שני הגברים מתערערת, הם מטיחים זה בזה את מגרעותיהם, והשנאה שמתפתחת ביניהם מובילה אל רגשי נקמנות שמאיימים לחסל את שניהם. נראה שגם ג'וליאן, שלרגע מצא דרך לחמוק מן המבוכה, לא יצליח לשרוד המערבולת.

איאן מקיואן מספר, רוב הזמן, סיפור שנון ומצליף, הנוגע בחולשות גיבוריו בפרט והחברה בכלל. הנה שני ציטוטים אופייניים, הראשון מתייחס לפוליטיקאים והשני לאנשי רוח המחזיקים מעצמם גאונים. "מזמן לא פגש פוליטיקאי מקרוב, ומה שנשכח ממנו היו העיניים המתרוצצות, המארב חסר המנוח למאזינים חדשים או לעריקים, או לקרבתה של דמות ממעמד גבוה יותר, או לכל הזדמנות פז אחרת שעלולה לחמוק מן היד". "הטיפוסים הללו – הסופרים היו הגרועים שבהם – הצליחו לשכנע חברים וקרובים שלא רק שעות עבודתם, אלא גם כל תנומה ושיטוט ברגל, כל התקף שתיקה, דיכאון או שתיינות, נושאים תוית של זיכוי מאשמה בשם המטרה הנעלה. בינוניות במסכה, לדעתו של קלייב". קלייב, כמובן, אינו מודע לבינוניות של עצמו.

נהניתי לקרוא את רובו של הספר, אבל הסוף החלש אכזב אותי ודי פגם בהנאה הכללית. מקיואן מעמיד בסיום סצנה מופרכת בעליל, מסוג הסצנות שאולי עובדות בסרטים מצוירים פשטניים, אבל לא בספרות שמבקשת להיות בעלת משקל. מעניין לציין בהקשר זה כי אחרי שהספר זכה בפרס בוקר בשנת 1998, מקיואן עצמו, שאולי הופתע מן הבחירה, אמר שהספר מספר "עלילה קומית בלתי סבירה למדי". אין פסול בעלילות מסוג זה, כמובן, אלא שבמקרה הזה הסיום, לטעמי, אינו "נדבק" היטב לכל מה שקדם לו.

"אמסטרדם" היה הספר הראשון של מקיואן שקראתי, ובזמנו לא הערכתי אותו. מאז ידענו עליות ומורדות.

בגלל שפע האבחנות הביקורתיות במהלך העלילה מצד אחד והסיום המופרך מצד שני, אסכם בהמלצה מסויגת.

Amsterdam – Ian Mcewan

עם עובד

2000 (1998)

תרגום מאנגלית: טל ניצן-קרן

שרה ואמה מוניק הן צרפתיות שחיות בקזבלנקה. לשרה אין מושג מיהו אביה. הגבר היחיד ששימש עבורה כדמות אב, החל לנעוץ בה מבטי זימה כשהיתה בת עשר, ואמה עשתה את המעשה הנכון ונטשה אותו. נוכל אחר פיתה אותן לעבור מצרפת למרוקו כדי לפתוח חנות, והותיר אותן בחוסר כל. מבחינתה של מוניק, כל עוד היא חיה בצד הנכון של הגדר, הווה אומר בשכונה עניה אבל לא העניה ביותר, היא מרוצה, גם אם היא חיה מחסדיהם של גברים מזדמנים. השקפתה של שרה שונה לחלוטין. אמנם כבר מגיל צעיר היא מוכנה לעשות הרבה עבור הבנים כדי שיקנו לה כל מה שלבה חפץ, אבל כעת בגיל שש-עשרה היא נחושה להיות עשירה. על הכוונת שלה נמצא דריס, מי שהוגדר באוזניה כ"עשיר יותר מן המלך".

דריס מכוער, מוזר, נדמה שהוא צר אופקים וכל מעייניו באופנועים, והוא בפירוש אינו מתעניין בבנות. אם שרה היתה כנה עם עצמה היא היתה מודה שהוא דוחה אותה. אבל הוא, כאמור, עשיר. מאוד. בסולם ההיררכי של קזבלנקה הוא נמנה עם המעמד השולט. שרה רוצה עושר, רוצה שליטה, ויותר מכל היא רוצה את השלווה ששורה, כך נראה לה, בבתיהם של העשירים. "כל עוד יהיו שטרות בארנק של דריס, אותם שטרות בלתי נדלים של בחור עשיר כמו המלך, כי אז בבית שלו, ושלה, תשרור שלווה אמיתית: הקץ לעוול, לשליטה, לאלימות; השלווה תשרור בבית החנון בכל הזכויות".

שרה טוותה מערכת מסועפת של כזבים, שנועדו להסתיר את בושת העוני, ונדמה לה שהצליחה בכך. "הם חשבו שהיא בודדה, מסתורית, מרושעת. אבל אף אחד לא ניחש שהיא עניה. זה לא היה אפשרי". אבל דריס יודע. ובמפתיע, זה לא אכפת לו. כי דריס, כמו שחשבו מכריו בסתר לבם, "מסובב על כל הראש, הוא אף פעם לא מבין איך הדברים עובדים. הוא היה האחרון שעדיין לא שקע בטירוף הדעת של המקום הזה". וזהו עיקרו של הסיפור – טירוף הדעת של המקום הזה, קזבלנקה בשנות התשעים.

שרה אוחזת מצד אחד בתחושת העליונות של צרפתיה במרוקו – "ברור שאני יותר טובה מכם. אני צרפתיה. אנחנו לא שייכים לאותו גזע, אדיוט", היא מטיחה בשכן שלה – ומצד שני בתחושת הבושה של העוני ושל התלות הנובעת ממנו. היא מתמודדת גם עם מעמדה כאשה צעירה בעולם שבו לגברים מעמד איתן יותר, ועם תחושת הזרות כלא-מסולמית במדינה שאורחותיה נקבעות על ידי הדת. מתוקף הצרפתיות שלה היא זוכה ללימודים חינם, אך מכוח הזרות והעוני נשללות ממנה זכויות והנאות. גם בתוך החברה המרוקאית מתנהלים החיים תחת סולם היררכי ברור, המבדיל בין בעלי הון ושליטה לאחרים, בין גברים לנשים, בין אדונים כל-יכולים ומשרתים נטולי אפשרויות. ומעל כולם "היתה קבוצה ששלטה בכולם – בגברים, בעשירים, בבעלים, במנהלי העסקים: הפאסים", יוצאי פס. משפחתו של דריס נמנית איתם. גם אם דריס אינו מבין "איך הדברים עובדים", ובינו ובין שרה נרקם קשר, מה הסיכויים שאלה שכן מבינים יאפשרו להם לממש את הקשר הזה?  

במפתיע, בתוך המבנה החברתי הסבוך והנוקשה שוררת גם סובלנות בלתי צפויה. חוקי האיסלם הנכפים בכוח על המוסלמים אינם נכפים כלל על הזרים. היהודי שבחבורה אינו יוצא דופן או דחוי. יש כבוד כלפי נשים, כלומר כלפי אלה שאינן נחשבות רכוש משפחתן. ובכל זאת, "ככה זה כאן, כמו בכל מקום אחר בארץ הזאת. תמיד יהיה מי שישלוט בך. פה השליטה באחר היא כמו השפה הלאומית. אם הייתי במקומך והיה לי דרכון, הייתי עולה על מטוס ועוברת לחיות בצרפת. אומרים ששם כל בני האדם שווים. את קולטת דבר כזה? כל בני האדם שווים", כך אומרת לשרה משרתת בבית משפחתו של דריס.

"עשיר כמו המלך" הוא ספרה הראשון של אביגיל אסור, סופרת צרפתיה ילידת קזבלנקה, אך לא ניכרים בו סממנים בוסריים של ספר ביכורים. הוא הרשים אותי משום היותו ססגוני, תוסס, מדויק, אמין, נוגע ללב, והכללתו ברשימה הקצרה לפרס גונקור לספרי ביכורים מוצדקת בעיני. התרגום של רמה איילון עשיר וזורם, והספר מומלץ בהחלט.

Aussi Riche que le Roi – Abigail Assor

עם עובד

2024 (2021)

תרגום מצרפתית: רמה איילון

הרקול פוארו מתבקש לעזור לפצח פרשית רצח, או שמא שתי פרשיות. ריצ'רד אברנתי נפטר חולה ושבור לב במה שנראה כמוות טבעי, וזמן קצר אחר כך נרצחה קורה, אחותו הצעירה, שלאחר הלווית אחיה הכריזה בבטחון, "הוא הרי נרצח, לא?". מה ידעה קורה ששאר בני המשפחה לא ידעו? האם איבדה את חייה רק בשל ההכרזה הזו, או אולי מדובר בכלל בשוד שהשתבש?

מי שיוצא תחילה לרחרח הוא עורך הדין של ריצ'רד, שמקווה להוכיח כי מרשו וידידו מת בנסיבות מצערות אך טבעיות. כמו כמה מבאי ההלוויה, גם הוא חש תחושה מעורפלת שמשהו "לא בסדר", מבלי שיוכל לשים את האצבע על הסיבה לתחושתו. לא מסייעת לו גם החמקמקות של בני המשפחה, שנראה כי כולם מסתירים סודות וטינות הדדיות. אחרי שקורה נרצחת משתף עורך הדין פעולה עם המשטרה במקום מגוריה, וכשנראה שהדברים מובילים למבוי סתום הוא מגייס את פוארו.

פוארו מוצא לעצמו סיפור כיסוי כדי לכנס סביבו את כל המעורבים, עושה שימוש במוצאו הזר כדי להעמיד פנים שהאנגלית אינה נהירה לו די הצורך, ושם לב לפרטים שוליים לכאורה שעולים תוך כדי שיחה. בערך לקראת השליש האחרון של הספר היתה לי תחושה שאני יודעת מן הרוצח או הרוצחת, והסתבר שצדקתי, אלא שתחושה אין בה כדי לספק פיצוח משכנע, ומסתבר שההוכחה המכרעת, שהיתה שם גלויה לכל קורא, חמקה ממני. היא, כמובן, לא חמקה מפוארו שחושף אותה בדפים האחרונים.

אגתה כריסטי, שוב וכרגיל, היא מספרת סיפורים משובחת. ריבוי הדמויות בספר גרם להצגת אילן יוחסין בתחילתו, אבל אין בו צורך. אפיון הדמויות שלה כל כך ברור ומדויק, שהן הופכות מוכרות חיש קל והאילן מתייתר. היא שוזרת פרטים לכלל סיפור מותח, נותנת תשומת לב לארועי מפתח ולארועים שוליים, לדמויות הראשיות ולאלה שסובבות אותן, מפזרת רמזים מטעים לכל עבר, ונוטעת ביניהם את זה שיוביל אל הגילוי. לא נעדר מקומו של הומור דק, והקריאה בספר היא בשל כל אלה מושכת ומהנה.

הוצאת "עם עובד" ומיכל אלפון הוסיפו עוד ספר מוצלח לסדרת התרגומים החדשה של ספרי אגתה כריסטי, וכמו קודמיו גם הוא מומלץ בהחלט.

After the Funeral – Agatha Christie

עם עובד

2024 (1953)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון