תגית: עם עובד

את עלילותיו של ד"'ר ג'קיל, או בפניו האחרים מר הייד, אין צורך להציג. הדוקטור, אדם מכובד ומקובל על הבריות, הפך ביוזמתו, מתוך סקרנות מדעית, למר הייד, טיפוס אפלולי שכולו רוע, אדם שעצם מראהו מעורר דחיה, תיעוב ופחד. הניסוי יצא מכלל שליטה, וסופו שד"ר ג'קיל התפוגג בעודו אדיש לגורל המצפה למר הייד.

ליצירה הוענקו במהלך השנים פרשנויות רבות, חלקן מעט מאולצות לדעתי. בתיה גור שתרגמה, התיחסה באחרית דבר לפרשנות שעליה חשבתי תוך כדי קריאה, הכוח המשחית של רמיסת יצרים והמחיר הנורא על הדחקת רגשות. כבר בפתיחת הספר, בתיאור דמותו של מר אטרסון, נכתב כי הוא מדכא את נטיותיו להנאה, חי על פי קודים מחמירים של מה שיאה. אבל לעומת מר אטרסון, שמצליח לחיות בשלום עם הדיכוי, ד"ר ג'קיל נאבק. הוא מסתיר את הצד הקליל שבו, כדי להתאים את עצמו לסטנדרטים של החברה שבה הוא חי ושאינה מעודדת קלילות, וההסתרה גובה מחיר. הוא מרגיש, כהגדרתו, שהוא נושא "קלסתר פגום וחצוי", וחש כי רוחשות בתוכו דמויות נוספות. "האדם באמת אינו ישות אחת, אלא הוא באמת שתים […] ואסתכן בניחוש שבסופו של דבר ייודע כי האדם אינו אלא קהילה של תושבים שונים זה מזה, לא מתאימים זה לזה ולא תלויים זה בזה".

כדי לתת ביטוי לרע ולטוב שבו, ולהשתחרר מן הכפילות המייסרת, הוא נוטל מרקחת שהכין בעצמו. מר הייד מגיח, התגלמות הרוע, אבל למגינת לבו של ד"ר ג'קיל הוא מגלה כי לא הצליח לשחרר במקביל אישות שכולה טוב. ד"ר ג'קיל, או חציו המשוחרר ממר הייד, נותר פגום כשהיה, "תרכובת לא הרמונית שכבר נואשתי מלתקנה ולשפרה". הוא מנסה לבחור להשאר בדמותו המקורית המסוכסכת, אך אינו מצליח לדבוק בבחירה. וכשצד אחד מסוכסך והצד השני שלם עם עצמו, די ברור מי יגבר.

אילו רק ניתן היה לד"ר ג'קיל להביא לידי ביטוי בגלוי את ההיבטים הפחות נשואי הפנים שלו, מבלי להתקל בשיפוט מחמיר ומדכא, של אחרים ולמעשה גם של עצמו היצוק בתבנית החברה, יסוריו היו נמנעים, ומר הייד הרצחני לא היה זוכה לחיים משל עצמו.

למרות שהעלילה מוכרת, קראתי את הספר בענין ובסקרנות, ונהניתי לגלות בו פנים שלא נתתי לבי אליהם בקריאה ראשונה לפני שנים. תרגומה של בתיה גור נאה בעיני (הספר תורגם לעברית מספר פעמים), וכדאי לא לוותר על אחרית הדבר המעניינת שכתבה.

The Strange Case of Dr. Jekyll and Mr. Hyde – Robert Louis Stevenson

עם עובד

1996 (1886)

תרגום מאנגלית: בתיה גור

קרוליין קרייל הורשעה ברצח בעלה אמיאס, ונשלחה למאסר עולם. שנה אחרי המשפט, על ערש דווי, שלחה מכתב לבתה הפעוטה קרלה, שנשלחה לגדול אצל קרובי משפחה מעבר לים, ובו הצהירה על חפותה. חלפו חמש-עשרה שנים נוספות לפני שהמכתב נמסר לבת כשהגיעה לבגרות. לקרלה יש זכרון מעורפל בלבד מילדותה, אך היא משוכנעת שאמה היתה אשה ישרה, ואין לה ספק שלא היתה משקרת לפני מותה. כדי להפוך את תחושותיה לעובדות היא מגייסת את הרקול פוארו. הנטיה שלו לא להיות מושפע מראיות פיזיות אלא להפעיל תהליכי חשיבה והגיון נראית לה מתאימה במיוחד לחקירת תעלומה מן העבר, שכל סימניה נמחו ורק זכרונותיהם של בני האדם נותרו לספר את הסיפור.

פוארו מתחיל את התחקיר בשיחות עם התובע, עם פרקליט ההגנה ועם השוטר החוקר, אבל את עיקר תשומת לבו מושכים חמישה אנשים ששהו בבית הזוג קרייל בעת הרצח. פיליפ, חברו הטוב ביותר של אמיאס, איש כספים יהיר; מרדית', אחיו של פיליפ, בוטניקאי ורוקח שקט ומסוגר; אלזה, פילגשו של אמיאס, ששימשה גם דוגמנית למה שהיה בעיניו הציור הטוב ביותר שלו; אנג'לה, אחותה למחצה של קרוליין, שחיתה בביתם של בני הזוג; ומיס ויליאמס, האומנת של אנג'לה, וגם של קרלה הקטנה, אשה ויקטוריאנית בעלת ערכים שמרניים ודעות מוצקות.

כיצד חוקרים תעלומה מן העבר, המסתמכת על זכרונות קטועים של עדים לא בהכרח מהימנים? שהרי אם קרוליין אכן חפה מפשע, אחד מן החמישה הוא הרוצח, ולכן הוא משקר, וזכרונותיהם של כל האחרים התעמעמו עם השנים או שהתקבעו על הדעה המשותפת לכולם, למעט אנג'לה, שקרוליין הורשעה בצדק. פוארו אינו מבקש את העובדות העיקריות, אלא דווקא את השוליות, את מה שאולי הדחיקו, או שחשבו בזמנו שאינו רלוונטי. כדי לגרום להם לשתף פעולה, הוא מתאים את עצמו לכל אחד מהם, לפעמים הוא זר פותה, לפעמים ישר כסרגל, לפעמים בודה סיפור רקע, לפעמים מחניף. עם כל אחד מהחמישה הוא מנהל שיחה, ולאחריה מבקש שיעלו על הכתב את זכרונותיהם ואת מחשבותיהם. בסופו של דבר, כיאה וכיאות, הוא מכנס אותם יחדיו ומציג את מסקנותיו.

והמסקנות? בדיוק מה שחשבתי בערך ממחצית הספר, ולרגע הייתי מאוכזבת שהפתרון היה לי כל-כך קל. אבל אפשר לסמוך על פוארו, כלומר על אגתה כריסטי, שיבינו שהמובן מאליו אינו בהכרח כזה, יציגו מסקנות מוטעות במתכוון, ויעשו ממש ברגע האחרון את הקפיצה המחשבתית הנדרשת אל פיצוח הגיוני הרבה יותר.

כרגיל אצל אגתה כריסטי, הקסם הוא ביכולת שלה לספר סיפור, להציג דמויות מלאות חיים, לשלב הומור מעודן, וכמובן להפעיל שכל ישר. מיכל אלפון ממשיכה במלאכת התרגום המוצלחת של הסדרה, ודורית שרפשטיין איירה בחן את הכריכה.

נעים מאוד לקריאה ומומלץ.

Five Little Pigs – Agatha Christie

עם עובד

2024 (1942)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

שמונה סיפורי "קרקע לא מוכרת", כמו יצירותיה האחרות של ג'ומפה להירי, סובבים סביב חווית המהגרים מאזור בנגל שבהודו לארצות-הברית.

חלקו הראשון של הספר מורכב מחמישה סיפורים נפרדים, וכל אחד מהם נוגע בהיבט אחר של המקומות בהם נפגשות שתי התרבויות, הבנגלית והאמריקאית. כמו בספר "השם הטוב", שם מנסה הבן בצעירותו להיות יותר אמריקאי ופחות בנגלי, ורק בגיל מבוגר יותר מוצא את המקום המתאים לו בין המסורתי למודרני, כך גם הדמויות בסיפורים אלה. ב"קרקע לא מוכרת" בת לאב מהגר מתחבטת בין רצונה לחיות באופן עצמאי-אמריקאי עם בעלה ובנה ובין החובה המסורתית-בנגלית להזמין את אביה האלמן להתגורר איתה. במפתיע, האב המהגר, שגם הוא חי בין שתי התרבויות, אינו מצפה להיות מוזמן. ב"גיהינום-גן-עדן" מתוודה אשתו האמריקאית של גבר מהגר באוזני מכריו שהגיעו אף הם מהודו על הקושי להכיר את מהותו של בן-זוגה: "כל כך קינאתי בכם אז, על זה שאתם מכירים אותו, מבינים אותו בדרך שאני לא אוכל להבין אותו לעולם". "בחירת אכסניה" מתאר בין השאר את חוויותיו של בן למהגרים, שנשלח לפנימיה אמריקאית כשהוריו שבו להודו בשל משרה חדשה, עשה כל שביכולתו להטמע ואף הצליח בכך, אך מעולם לא סלח להוריו על שנאלץ להיות יותר אמריקאי מאמריקאי. ב"רק טוּב" ההורים המהגרים "משוכנעים שילדיהם מחוסנים מפני הקשיים והעוולות שהשליכו אחר גוום בהודו", ומופתעים כשבנם מדרדר. "לא ענין של אף אחד" הוא סיפורה של בת למהגרים, אשה מתבגרת, שנאחזת באירוסים כי כך מצופה ממנה, וכאמצעי להתנער מחיזורים בלתי רצויים.

שלושת סיפורי החלק השני קשורים זה בזה. הֶמה וקאושיק נפגשו בגיל צעיר בזכות הוריהם שהיו מיודדים, ורק בגיל מבוגר יותר הבינה הֶמה כי הם "חיבבו אלה את אלה רק בזכות מוצאם, בזכות זמן ומקום שאבדו להם". הסיפורים הראשון והאחרון – "פעם בחיים" ו"הירידה אל החוף" – מתארים תחנות בחייהם של השניים, שבהן דרכיהם הצטלבו. השני, "סוף שנה", הוא סיפור הסתגלותו, ובעצם אי הסתגלותו, של קאושיק, אל האשה ההודית ואל שתי ילדותיה, שאביה הביא מהודו כשנותר בודד אחרי שהתאלמן.

ג'ומפה להירי כותבת בעדינות, בלי התלהמות, בלי שיפוטיות. למרות הקשיים שחווים גיבוריה, הסיפורים נעימים לקריאה, ותורמים עוד זויות ראיה אל חייהם של מהגרים. נהניתי לקרוא אותם, כמו את ספריה האחרים, אבל הפעם תוך השוואה בלתי נמנעת להגירה ההמונית של ימינו לאירופה. להירי מתארת אנשים שעזבו את מולדתם בשל קשיים כלכליים או חברתיים, ובחרו להיטיב את חייהם במקום זר. גם אם האמריקאיוּת לא היתה לגמרי לרוחם, הם אימצו לפחות חלקים ממנה, שימרו כמיטב יכולתם מנהגים ומסורות שהביאו איתם, וגיששו למצוא את המרחב המתאים להם בין המולדת שעזבו למולדת שאימצו. ההגירה, המוסלמית בעיקרה, לאירופה, כפי שדאגלס מאריי מסביר בהרחבה וברהיטות ב"המוות המוזר של אירופה", אינה מבקשת להטמע, להשתלב ולשלב, אלא לייבא את ארצות המקור ואת תרבותן לאירופה, ולדחוק החוצה את תרבותה. ואירופה מניחה להם לעשות זאת.

חזרה ל"קרקע לא מוכרת" – כתוב היטב, מתורגם היטב, ומומלץ.

Unaccustomed Earth – Jhumpa Lahiri

עם עובד

2009 (2008)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

"בית קרנובסקי" הוא סיפורם של שלושה דורות במשפחת קרנובסקי בתקופה שבין שלהי המאה התשע-עשרה למלחמת העולם השניה. בהרחבה זהו סיפורם של יהודי מזרח אירופה בשנים סוערות שבהן התחבטו בין מסורת להשכלה ובין זהות יהודית לזהות הלאומים שבתוכם חיו.

דויד, צעיר תוקפני שנפשו נמשכה אחר הפילוסופיה של משה מנדלסון, הצליח לפגוע באמצעות לשונו השלוחה בנכבדי הקהילה במלניץ שבפולין, שאליה הצטרף לאחר נישואיו. במקום להמשיך להיות סמוך על שולחן חותנו העשיר, קם והיגר עם אשתו לאה לברלין, וניהל אורח חיים כסוחר מצליח ששילב בין רעיונות ההשכלה לחיבה אל המקורות. לבנו נתן בהתאם שני שמות – האחד יהודי, משה, על שם מנדלסון, והשני גרמני, גיאורג, המייצג את השתלבותו בחברה הברלינאית. גיאורג, דעתני ותוקפני כאביו, היה מתבגר סוער ומרדן, שהסב עוגמת נפש להוריו משום שסירב והשתלב במסחר ומשום שהרחיק מן המסורת. אחרי שנים של התלבטות בחר ברפואה, ונישא לתרזה הולבק, אחות נוצריה, למגינת לב אביו שניתק אתו קשר, והחל לפקפק בבחירותיו שלו. "דויד קרנובסקי ראה את עצמו מרומה בעירו של רבו משה מנדלסון. צדק רבה של מלניץ בכל זאת. דרכו של הפילוסוף מוליכה לרעה. ראשיתה בהשכלה וביציאה אל בין הגויים, וסופה שמד. ומה שאירע לבניו של מנדלסון קורה לבניו שלו. אם גיאורג עצמו לא ימיר את דתו, בניו יעשו כן. ואולי אף יהיו שונאי ישראל, כדרכם של כמה וכמה מומרים". לבנו נתן גם גיאורג שני שמות, יואכים, על שם אביה של תרזה וגיאורג, או בקיצור יֶגור, הלחם של השניים.

הקונפליקט שבין יהדות לגרמניות נחת במלוא עוצמתו על יֶגור, שאיתרע מזלו לגדול בגרמניה בתקופה שבין מלחמות העולם. גישתו של סבו דויד, שאותו כמעט ולא הכיר, "לעולם יהלך אדם בשביל-הזהב האמצעי, יהודי בין יהודים וגרמני בין גרמנים", לא הועילה לו. סבתו הנוצריה לקחה אותו לכנסיה, וביקשה שלא יספר להוריו, ובעיקר לאביו. סבתו היהודיה הלעיטה אותו ממתקים שעליהם היה עליו לומר ברכה, וביקשה שלא יספר להוריו, ובעיקר לאמו. במראהו החיצוני היה הן ארי והן יהודי, ובימים בהם כדי להשתלב בחברה היה עדיף להיות ארי ולהתנהג כארי, יֶגור הולבק תיעב כל דבר ביֶגור קרנובסקי. כשחווה השפלות בגין שורשיו היהודיים, והטיח באביו בשנאה "יהודי!", הבין גיאורג שאין לו ולמשפחתו מה לחפש בגרמניה, והצליח להסדיר הגירה לארצות-הברית עבורו ועבור הוריו, אשתו ובנו.

העלילה עוקבת אחרי בני המשפחה גם בארצם החדשה, שבה הם משתכנים בשכונה יהודית בניו-יורק. דויד חש כמי ששב לשורשיו. גיאורג מרגיש זרות, אבל אחרי המגבלות שחווה בברלין הוא מעריך את החירות, למרות הקושי להמשיך בעיסוקו כרופא. ויֶגור? הכפילות רודפת אותו גם כאן, והוא אכול געגועים לגרמניה ולגרמניוּת.

האם המסקנה היא שיש לדבוק בכל מחיר בדרכי הדורות הקודמים? לא. זכותו של כל אדם לבור לו את דרכו על פי תפיסת עולמו. אבל אדם העושה זאת, ונהנה הן מן המטען של אבותיו והן מאורח החיים שבו בחר לעצמו, צריך להבין כי את המטען שספג וביקש לשמר לא יוכל להעביר לילדיו, ובל יהא מופתע כשדרכם תהיה שונה לחלוטין משל אבותיו ומשלו עצמו.

לצד בני המשפחה, המשורטטים בספר במפורט ובמדויק, משולבות דמויות מעניינות נוספות. סוחר ספרים יהודי מזדקן, שמשוכנע שהספרים שהוא כותב יכניסו בינה בלב הבריות, ובשל גילו ואהבתו לספריו מסרב לעזוב את ביתו למרות מצוקת העתים; מורה בבית ספרו של יגור, שיודע שתורת הגזע היא הבל הבלים, אבל בשל הקשיים הכלכליים שונא את הבנקאים, יהודים ברובם, ונוהג כאחרון הגזענים כלפי יגור; סוחר בדים יהודי שמנהל חנות מצליחה ודבק ברוח אופטימית; בתו של רופא יהודי, שבוחרת לעסוק בפוליטיקה, ומסרבת להנשא לגיאורג כדי לא להיות שפחה לשום גבר (הסופר, גבר נאמן לתקופתו, מייחס לה חרטה מרה על עצמאותה: "אביה הזהיר אותה מפני מה שקורה לאשה שנמנעת מן הנתיב הטבעי של הנישואין והאימהות. היא לגלגה עליו אז, אבל הוא היטיב לדעת ממנה […] מה הם כל הנצחונות והתהילה אל מול רטט השמחה הזה, נחת האימהות? […] והיא כבשה את פניה בכר ובכתה בכי מר של אשה בודדה עזובה בחדר של מלון בעיצומו של לילה "). הגברים לבית קרנובסקי ניצבים במרכז העלילה, אך נשותיהם, המושפעות מבחירותיהם, מעניינות לא פחות, ומתוארות באותם דיוק וחיות.

הכתיבה של ישראל-יהושע זינגר, אחיו של יצחק בשביס-זינגר, שונה מאוד מזו של אחיו, ומשובחת בפני עצמה. הוא מצליח להביע בבהירות ובחדות את שמניע את גיבוריו, מיטיב ללכוד את רוחות התקופה בכל אותן שנים, קושר יפה בין הכללי לפרטי, ומעמיד גם תיאורי סביבה מלאי חיים.

הספר ראה אור ב-1943, שנה לפני מותו של הסופר. דמויותיו אמנם בדויות, אבל עדותו על יהודי גרמניה ועל רעידת האדמה שחוו נאמנה.

מומלץ ביותר.

די משפחה קארנאווסקי – י"י זינגר

עם עובד

1987 (1943)

תרגום מיידיש: מ' ליפסון (1946)

חידוש תרגום: אמציה פורת

אדם דלגליש, איש הסקוטלאנד יארד, נקרא אל בית הספר לאחיות על שם נייטינגייל לחקור את פרשת מותה של אחת המתלמדות. הדגמה של הליך רפואי על המתלמדת הסתיימה במותה ביסורים בשל חומר קטלני, לעיני חברותיה, מורותיה ומפקחת שבאה לחזות בהדגמה. כל האפשרויות פתוחות – התאבדות, רצח, מעשה קונדס שהשתבש. העלילה מסתבכת כשתלמידה נוספת מתה זמן קצר אחר-כך, בעטיו של חומר קטלני אחר. גם במקרה שלה יש מקום לספק אם נטלה את חייה במו ידיה, והיו לה סיבות לכך, או שמא היתה קורבן לרצח. דלגליש בטוח ששני המקרים קשורים זה בזה, ושבשניהם מדובר ברצח..

למרות הטרגיות שבמוות, למרות הקדרות המצמררת של בית נייטינגייל (שאינו נקרא על שם האחות המפורסמת), ולמרות סוד אפל שנגלה בהמשך, "רצח בבית נייטינגייל" הוא ספר נעים מאוד לקריאה. פ"ד ג'יימס ניחנה באיכויות הסיפוריות מן הסוג שהופך את ספריה של אגתה כריסטי מבלש גרידא לסיפור מהנה, בתוספת סבלנות לפרטים שאינם בהכרח קשורים לציר המרכזי של העלילה. כך, לדוגמא, הספר נפתח בתיאור שגרת הבוקר של המפקחת ושל חברתה ושותפתה לדירה, תיאור המשתרע על פני ארבעה עמודים, ואין בפרטיו כדי לתרום לפיצוח שני מקרי המוות. אבל הוא מעמיד תמונה חיה ומלבבת, משרטט היטב את דמותה של המפקחת, וכשדלגליש יבוא בשלב מאוחר של החקירה לבקר בביתן של השתים תיווצר תחושה נעימה של שיבה למקום מוכר. הסופרת מודיעה כבר במשפט הראשון שזהו "בוקר הרצח הראשון", ומסיימת את התיאור עם יציאתה של המפקחת מהבית כשהיא עושה "את צעדיה הראשונים בדרכה להיות עדה לרצח", ואינה גורעת בכך מן ההפתעה והזעזוע כשהרצח אכן מתרחש.

אדם דלגליש כיכב בארבע-עשר מספריה של פ"ד ג'יימס. "רצח בבית נייטינגל" הוא הרביעי שבהם, ולדלגליש כבר יש היסטוריה (כפי שלמדתי מויקיפדיה), אבל היעדרו של ידע מוקדם אודות הבלש אינו פוגם בהיכרות אתו בספר זה. כמו כל הדמויות האחרות, הוא משורטט בבהירות. שלא כמו גיבוריה של אגתה כריסטי, דלגליש הוא מקצוען, ולצד הגיון בריא, אינטואיציה, וכושר הסקת מסקנות, הוא מפעיל הליכי חקירה מקובלים. הסופרת עצמה בקיאה מנסיון אישי במערכת הבריאות ובמערכת הפלילית, ונראה כי ידע זה תורם לאמינות פרטי העלילה.

זהו הספר הראשון של פ"ד ג'יימס שאני קוראת. נהניתי ועוד אשוב אליה.

Shroud for a Nightingale – P.D. James

עם עובד

2024 (1971)

תרגום מאנגלית: עפרה אביגד

למגדלנה, אשה במחצית השניה של שנות הארבעים לחייה, יש חיים יציבים עם בעל שהיא אוהבת ושאוהב אותה, ועם שני ילדים שיחסיה איתם תקינים, גם אם היא לא תמיד שלמה עם בחירותיהם. פעם בשנה היא יוצאת לבדה לאי מרוחק, שם בחרה אמה להקבר. היא מגיעה בצהרי יום, נרשמת במלון קבוע, קונה זר סייפנים, תמיד מאותה מוכרת, עולה על קבר האם, ומדווחת לה על שארע בשנה האחרונה. למחרת היא ממהרת אל המעבורת, היוצאת מהאי פעם ביום, וחוזרת הביתה.

משהו השתנה בביקור השנתי המתואר בפתח הספר. בארוחת הערב במלון, אחרי ששבה מבית הקברות, היא מפתה גבר בודד לעלות לחדרה, ומבלה אתו לילה של תשוקה. בבוקר היא מגלה שעזב, אך השאיר, למרבה העלבון, שטר של כסף.

שום דבר לא ישוב להיות כשהיה. "נדרשו לה כמה ימים כדי לתפוס שהשינויים לא חלו בעולם אלא בה עצמה, שתמיד התהלכה בחיים בלי להביט בהם, ורק בשנה ההיא בשובה מן האי החלה לראותם בעיניים של הפקת לקח". איך תוכל לקיים את שגרת חייה עם בעלה, כשהיא חוששת שהוא חושד בה? ומכיוון שבגדה, איך תוכל שלא לחשוד שאולי גם הוא כמוה? איך תוכל להטיף מוסר לבתה, כשהיא עצמה חשה כמי שהוטל בו קלון?

למרות השיבוש בחייה, על שגרת הנסיעות אל האי היא ממשיכה לשמור, אבל שגרת היממה על האי גם היא לא תשוב להיות כשהיתה. באחת השנים הבאות תחשוף סוד מן העבר שישפוך אור על התנהלותה שלה בהווה.

הסופר בנה דמות משכנעת בתוך יצירה אפויה למחצה. הספרים שמגדלנה מביאה לקרוא באי, לדוגמא (דרקולה, יומו של השלושרגל, רשימות מן המאדים, יומן שנת המגיפה), היו אמורים, כך אני מניחה, לספר סיפור משל עצמם, אבל נסיון להסביר אותם בשלמותם ייצא מאולץ. סיפורו של הבעל, וביתר שאת סיפורה של הבת, לא לגמרי "נדבקים" לעלילה. יש בספר אמירה, אבל היא אינה נוקבת דיה, ואינה עטופה בכתיבה השוטפת מלאת החן של מארקס.

הטקסט שעל הכריכה משבח את בניו של הסופר, שבזכותם הספר ראה אור עשור אחרי מותו. חיטוט קצר ברשת מעלה עובדות שונות. מסתבר שהסופר הורה במפורש להשמיד את היצירה. הוא החל לכתוב אותה ב-1997, הניח בצד, שב אליה ב-2004, לא היה מרוצה, ומעולם לא חזר לעבוד עליה. לדעתי, למרות האיכויות שביצירה, מן הדין היה לכבד את רצון היוצר. למצער, היה מקום לציין שמדובר ביצירה שלא הושלמה.

En Agosto Nos Vemos – Gabriel García Márquez

עם עובד

2024 (2004, 2024)

תרגום מספרדית: משה רון

כשג'ורג', רועה צאן, נמצא מת בשדה ובגופו נעוצה את, העדר שלו נותר לבדו. יחד עם החובה לדאוג לעצמו, נוטל העדר על עצמו גם את משימת פענוח הרצח של הרועה האהוב. הכבשים נעזרים בנסיון חייהם, וגם במה שהם יודעים על עולמם של בני האדם כפי שהוא משתקף ברומנים הרומנטיים שהיה ג'ורג' מקריא להם, כדי לנסות לקרוא את האנשים שסביבם ולהבין את מניעיהם.

חינו של הספר נובע מההתבוננות באנושות מנקודת המבט הבלתי מתוחכמת של העדר. כשהעדר מבין, לדוגמא, שבובת וודו מקש נועדה להפחיד את ג'ורג', תגובתו מופתעת "לנוכח טפשות אנושית מופלגת שכזאת. הרבה דברים איומים ונוראים יש בעולם, אבל קש הוא בלי ספק לא אחד מהם". או כשהאנשים מדברים על עשב ומתכוונים לסחר בסמים, העדר מתיחס למונח כפשוטו והוא נראה לו "כמעט יותר מדי הגיוני. בני האדם לא מנסים בדרך כלל להשיג מטרות סבירות כל כך". כשהכבשים משוכנעים שפענחו את תעלומת הרצח, ואין להם דרך לדבר עם בני האדם כדי לשתף בתגלית, הם מניחים שיוכלו להסביר את רעיונותיהם באמצעות ריח, שהרי לשם מה יש לבני אדם אף באמצע פניהם אם לא כדי להריח רגשות ותחושות? דילמת התקשורת עם חייזרים עולה על הדעת: אנחנו משגרים אליהם תמונות וסרטים ושידורי רדיו, תחת ההנחה שיש להם אמצעי קלט דומים לשלנו כך שיוכלו לפענח את המסרים.

כמה מן החיצים השנונים בספר מופנים אל הכנסיה. "כל האנשים האלה העריצו איזה שה, אבל שה מיוחד. הם כינו אותו "אדוני" […] על הקיר היה תלוי איש, איש עירום, ואף על פי שהיו לו המון פצעים מדממים, לא הרחתי שום ריח של דם […] יש לו המון כוח […] כל האנשים כרעו לפניו על הברכיים. והוא אמר שהוא יודע הכל". הסצנה שבה הכומר, שהכבשים משוכנעות ששמו אלוהים אחרי ששמעו אותו אומר "ברוכים הבאים אל בית האלוהים", עורך וידוי עם כבש שותק היא אחת המצחיקות בספר. אותלו, אחד הכבשים הדומיננטיים, מוצא קוים משותפים בין הכנסיה ובין קרקס שבו נאלץ לחיות במשך תקופה ארוכה.

אוהבי ספרות ייהנו למצוא בעלילה הקשרים ספרותיים, בעיקר בעיצוב דמויות הכבשים. מיס מייפל החכמה עוצבה ברוחה של מיס מארפל. היידי מדברת הרבה ובלי לחשוב. אותלו שחור, ואחיו מלמות הוא כבש נודד שהעז לעזוב את העדר. מייזי היא צעירה תמימה, וכדי שלא נתבלבל בזהותה מוצמד אליה כבדרך אגב המשפט "מה יודעת מייזי". מפקח המשטרה הוא הולמס, המודע לשמו ומספר על שוטר בשם ווטסון שבשל שמו היה מטרה לבדיחות.

היכולת של הסופרת להצמד אל נקודת המבט הכבשית לאורך כל העלילה מרשימה. הסיפור שופע הומור וחן, והתובנות הטמונות בהיפוך נקודת המבט – כבשים מתבוננות באנשים – מעוררות מחשבה.

מומלץ בהחלט.

Glennkill Ein Schafskrimi – Leonie Swann

עם עובד

2009 (2005)

תרגום מגרמנית: טלי קונס

שלוש נובלות וסיפור קצר אחד מרכיבים את "טורפים של קיץ".

הנובלה הראשונה, ששמה כשם הקובץ, היא סיפורו של מורה שכלבו נהרג בפיגוע. אין לנו היכרות מוקדמת עם אישיותו, אבל נראה סביר להניח שמשהו יסודי התערער בו. בבית הספר, וגם בבית בשיעורים פרטיים, הוא מוקף תלמידים, שמולם הוא חש זר ומאוים.

"כמעט כאן", הסיפור הקצר, מפגיש משוררת מזדקנת שעתידה כבר מאחוריה עם עובד זר, המועסק על ידה בעבודות נקיון. את כל חששותיה ופחדיה היא מעמיסה עליו, וכשהוא נכשל בנסיונו לבחור נתיב אחר לחייו הקשר ביניהם מקבל תפנית נוראה.

הנובלה השניה, "מתחת לחולצה המגוהצת", מציג את התמודדותה של ילדה, הסובלת מעקמת, עם המגבלות המוטלות עליה והבאות לידי ביטוי פיזי בסד הכולא את גופה. קשר בלתי בריא נקשר בינה ובין שכן ניצול שואה אלכוהוליסט.

"ומי באש", הנובלה החותמת את הקובץ, שנשאה חן בעיני יותר מכולן, היא סיפורה של אשה הפוסעת על התפר בין מקובלות לאאוטסיידריות, וכשהיא נלחצת על ידי חמותה ועל ידי אמה להכנס להריון, היא בוחרת בחירה שמציבה אותה שוב בין שני עולמות.

מצד אחד, הצד של איכות הכתיבה, הערכתי מאוד את כל ארבע היצירות. ענת עינהר משרטטת היטב את דמויותיה, ומצרפת פרט אל פרט כדי לאפשר לקוראים לעקוב אחר המתרחש בתוך תוכם. לא בכדי זכה הספר בפרס ספיר לספר ביכורים. מצד שני, הצד של העלילות, היה לי קשה להקשר אפילו אל אחת מהן. משהו הזוי ותלוש אופף את כל הדמויות ואת קורותיהן ומותיר אותן מרוחקות. גם הטרגיות המכה בכולן, וממיטה עליהן עונש בלתי מידתי, הקשתה, מבחינתי, על ההזדהות. מצד שלישי, למרות התלישות המשכתי להרהר בעלילות גם לאחר סיומן. לפיכך, בשורה התחתונה, מומלץ.

עם עובד

2008

גברת גרת' האלמנה נאלצת לעזוב את ביתה, בית פוינטון שאותו טיפחה במשך שנים ועיצבה בטוב טעם באמצעות רהיטים וחפצי אמנות. על פי החוק, מכיוון שהתאלמנה, הבית ותכולתו הפכו לרכושו של בנה אוון, ועליה נגזר לגלות לבית קטן יותר ולהתקיים מקצבה. מונה, הצעירה שאותה עתיד בנה לשאת, היא בעיניה וולגרית וחסרת טעם, ולכן היא סובלת מכאב כפול הן בשל היקשרותו של בנה היחיד אל אשה שכזו והן בשל נפילת רכושה האהוב בידיה. היא מוצאת בת ברית כשפלידה ווטש, צעירה מבית מרושש, מזדמנת בדרכה, ומתברר שכמוה היא ניחנה בטעם מעודן וביכולת להעריך ולהוקיר את אוצרות פוינטון.

במאמציה להביא חורבן על הקשר בין אוון ומונה ולנכס לעצמה את שלל פוינטון, גברת גרת' השתלטנית וחסרת המעצורים לא מהססת לרוקן את הבית ולדחוף את פלידה אל בין זרועותיו של אוון. פלידה המצפונית נעה ונדה ומתלבטת בין כוחות סותרים. מצד אחד היא מאוהבת באוון, אך מצד שני היא מתעקשת שעליו למלא את התחיבויותיו למונה, או לפחות להתיר אותן באופן מכובד. "אסור לך להפר אמונים. הכל, רק לא זה", היא טוענת באוזניו, כשהוא תוהה אם עליו להנשא לאשה שהוא שונא רק משום שהתחייב לכך. מצד אחד היא משתוקקת להותיר את פוינטון כפי שהוא, אך מצד שני היא מכירה בזכותה של גברת גרת' על מעשי ידיה למרות שהחוק קובע אחרת. " לא היתה זו רכושנות גסה; זה היה הצורך להיות נאמנה לְפקדון ומסורה לְרעיון. הרעיון היה אצילי בלי ספק; היה זה רעיון היופי", היא מאמינה. מצד אחד היא חשה מושפלת כשגברת גרת' "מוכרת" אותה בבוטות כמועמדת לנישואים עם בנה, אך מצד שני היא אולי משתוקקת לדחיפה הזו.

את עלילת הספר אפשר לסכם בפיסקה אחת, אבל העלילה אינה העיקר. גם לא השאלה אם מזימותיה של גברת גרת' תעלינה יפה ואם סופה של האהבה – בין בני אדם ובין אדם לרכושו – לנצח. לא היה קשה לנחש לאן לוקח הנרי ג'יימס את דמויותיו, ולמעט דרמה בסיום, הסיפור מתנהל לאטו בכיוון שבעיני היה צפוי. כוחו של הספר וקסמו נובעים מן ההתבוננות המעמיקה של הסופר בנפשות שתי הנשים. אוון, הצלע השלישית, אמנם מחזיק את הכוח לחרוץ גורלות, אבל דמותו שולית יחסית, נטולת עמוד שדרה, ואישיותו השטחית פחות מעניינת. את מונה, שגם לה תפקיד מפתח, אנו מכירים רק מעיניה של גברת גרת'. לעומת זאת, גברת גרת' עצמה ופלידה הן דמויות מורכבות, והסופר מיטיב לתאר אותן ככאלה. גברת גרת', שקל לפטור אותה כאספנית להוטה וכאם ואשה שתלטנית, מייצגת גם את ההיאחזות ביופי, באידיאל, ולנוכח ההתפתלויות הרגשיות של סובביה אי אפשר שלא להעריך את הישירות שלה, למרות הבוטות. אי אפשר גם שלא להתמרמר בשמה על החוק המנשל אותה. כמוה גם פלידה אינה חד-מימדית. היא אמנם מצפונית ומנסה לעשות את מה שנכון על פי החוק והמוסר, אבל תוך כדי כך היא הופכת את עצמה לקורבן, וגוררת איתה גם את האחרים.

כמו בספריו האחרים, גם בספר זה הנרי ג'יימס הוא מספר איטי וקפדן, המעמיד דמויות אמינות, מורכבות ונכנסות אל הלב. מאה עשרים ושבע שנותיו לא פגמו ברעננותו של הספר, והקריאה בו – בעזרת תרגומה היפה של אלינוער ברגר – מהנה ומעניינת.

The Spoils of Poynton – Henry James

עם עובד

2006 (1897)

תרגום מאנגלית: אלינוער ברגר

פרנקי וזיק הם בני-עשרה בודדים. שניהם ננטשו על ידי אבותיהם ונותרו עם האמהות הפגועות. שניהם בעלי כישורים יצירתיים – היא כותבת, הוא מצייר. שניהם מתבדלים מטבעם. הם נפגשו בקיץ חם אחד, כשאמו של זיק בחרה לשוב אל בית אמה, בעיירה בה מתגוררת משפחתה של פרנקי, כדי להתאושש אחרי הנטישה. בהדרגה נוצר ביניהם קשר של ידידות ומעט משיכה מינית, אך את העוגן של חברותם מהווה האמנות.

באחד הימים העלה זיק את ההצעה ליצור יצירה משותפת, ולהציג אותה ברחבי העיירה בעילום שם. "נתלה אמנות, אולי נחביא אותה בכל מיני מקומות בעיירה, ואנשים יהיו כזה, מי עשה את הדבר המגניב הזה, ואנחנו נהיה כזה, וואו, לא יודעים. בטח מישהו ממש מגניב, ואז נלך משם ומין נשרוק לעצמנו עם הידיים בכיסים". פרנקי כתבה את הטקסט, "הקצה הוא שכונת אשפתות שורצת מחפשי זהב. אנחנו פושעים נמלטים, והחוק הכבוש רעב לאוכלנו", זיק עיטר, ובמעין ברית דמים ריססו טיפות מדמם שהתפזרו על הדף ככוכבים. עותקים מן הכרזה שיצרו תלו בחשאי ברחבי העיר, הטמינו בתיבות דואר, ובאובססיביות בלתי ברורה יצרו עוד ועוד עותקים להפצה.

מה שהיה אמור להיות ריגוש אישי הפך למה שכונה "הבהלה הגדולה בקואלפילד". היו שמועות על מעורבות של כת השטן, קמו חקיינים, נוצרו סכסוכים, אנשים מתו. פרנקי וזיק, שנשבעו זה לזה לשמור את זהותם כיוצרים בסוד, לא פצו פה ונותרו לחיות עם רגשות אשמה.

שנים אחר-כך עיתונאית סקרנית החלה לשאול שאלות, ובחקירותיה הגיעה אל פרנקי, כעת כבר אשה בוגרת, נשואה ואם לבת.

"זה לא הזמן לפאניקה" הוא סיפור קצר שנמרח ללא תוחלת על פני רומן שלם, וגם כסיפור קצר הוא לא היה מצליח לשכנע. הבעיה העיקרית שהיא שלפרנקי ולזיק אין שום סיבה לחוש אשמה. הטמטום והעדריות של הבריות לא היו קשורים בשום צורה לכרזה שיצרו. נניח שכבני-עשרה הם נטו לעודף רגשיות ולפאניקה; הנסיון לגרום לקורא להאמין שהיתה לכך השפעה על המשך חייהם מותח עד הקצה את גבולות האמינות. לכך יש להוסיף את הפלקטיות של הדמויות כולן, ואת הנסיון הלא מוצלח של הסופר לכתוב כנערה וכאשה.

אילו רק זכרתי שקווין וילסון כתב גם את "אין מה לראות פה", הייתי חוסכת לעצמי את הקריאה.

Now is not the Time to Panic – Kevin Wilson

עם עובד

2024 (2022)

תרגום מאנגלית: שירי שפירא