תגית: עם עובד

רועי ועדן נפגשו במקרה. היא אם חד הורית לטמיר, ילד בן חמש, החולקת דירה תל-אביבית עם מיקה שמתמודדת עם דכאונות קשים. הוא, נווד שהעביר את מרכז חייו לארצות-הברית, מסבלט לתקופה קצרה את הדירה שמולה. ערב דרמטי אחד, שבו טמיר נפצע בחדר המדרגות בהיעדרם של אביו, שאיחר לאסוף אותו, ושל אמו, שהפקידה אותו בידי מיקה ויצאה לשחות, קושר אותם יחדיו.

זהו סיפורם של רועי, שלא יכול היה לשאת את משפחתו, ובחר להתרחק ולהתנתק ממנה, ושל עדן, שיצרה לעצמה ניתוק קטן כשעברה מאשדוד לתל-אביב, אך נותרה מחוברת למשפחתה בכל נימיה. זהו סיפורן של שתי משפחות צפופות, הנכנסות לקרביים של בניהן, האחת רעילה ורומסת והשניה מחבקת ומספקת רשת בטחון.

רועי עבד כל חייו, החל מגיל הנעורים, כדי לפצות על כשלונותיו של אביו וכדי לרַצות את אמו. "בן של תחמן גרוע ושל אחת שחושבת שכולם אויבים אישיים שלה, כולל בעלה", הוא מאפיין את הוריו. כשבישרו לו באדישות שלמרות כל קורבנותיו הם בחרו באחיו כבן ממשיך במשק, משהו פקע בו. נדמה שאת כל החמלה שיכלו לגייס העניקו לאחותו התאומה, הסובלת מפיגור, ולאחיו, ועבורו לא נותר דבר. כשעזב נדמה היה לו שניתק כליל את כל הקשרים עם המשפחה, אבל כעת, כשחזר לתקופה קצרה, גילה כי "החוטים הלא נראים שקשרו אותו לא נקרעו אלא הסתבכו סביבו עוד ועוד בלי ששם לב".

עדן, למרות שכמה מן הבחירות שלה לא נשאו חן בעיני הוריה – ההחלטה ללדת מבלי להנשא, המעבר לתל-אביב, הרשות שנתנה למיקה, שאינה בת משפחה, לגור יחד איתה בדירת סבתה – היא חלק אורגני מן המרקם המשפחתי, שהוא אולי שתלטני ודחוס, אבל כפי שרועי מאבחן בקנאה, "היא מדברת כאילו יש מאחוריה תמיד צבא, ובאמת יש".

נעמה דעי שוזרת אל תוך הסיפור של הקשר בין רועי ועדן את פרטי הפרטים המרכיבים משפחות בכלל ואת משפחותיהם בפרט. בין השאר היא עוסקת בקשר האחאי בין רועי ואושרי, כששני האחים העוינים זה את זה מוצאים עצמם מתבוננים זה בזה באופן שונה, קצת מנוער מן הקיבעון שהשתרר ביניהם. היא עוסקת בהרחבה בחווית ההורות של עדן, שצריכה להסתגל לעובדה שאביו של טמיר עומד להנשא וללדת לבנו אחות, ושטמיר, שעד כה התגורר אצלה באופן בלעדי החל לישון מדי פעם אצל אביו ובת זוגו. היא בוחנת את הגבולות בתוך מערכות זוגיות, ושואלת היכן מותר לפסוע אל תחומו של הזולת גם אם נדמה שאינו מעונין בכך – מיקה ובן זוגה בנימין מתחבטים בשאלה זו, מאור אינו מסוגל לסגת מן הזוגיות לכאורה עם עדן למרות שנפרדו והוא, כאמור, מאורס, עדן אינה מסוגלת שלא להתערב בחייו של רועי, במחשבה שהיא פועלת לטובתו, ועוד. ההתמודדות עם השונה, עם הפגוע, גם היא דומיננטית בספר – רועי עם אחותו, עדן עם מיקה. ולצדם הוריו של רועי ויחסיהם המעוותים, אחיה של עדן שמתמרמר על קשיים בגיורה של בת זוגו, חברותיה המעטות שיודעות לתת עצות אובייקטיביות, שלהן היא לא תמיד מקשיבה, ועוד סיפורים ותתי-סיפורים המשתלבים במלאכת מחשבת ליצירה מלאת חיים ומעניינת.

כמו בספרה הקודם והמומלץ מאוד, "צערו העתיק של הירח", גם כאן הסופרת פונה, הפעם במינון נמוך, אל המקורות, באמצעותה של עדן, שהיא מורה לתנ"ך. בשונה מן הספר הקודם, כאן הדמויות חילוניות, שפתן אינה שזורה בלשון חכמים, אבל ה"נגיעות" הללו מעשירות את הסיפור.

נעמה דעי היא כותבת סבלנית. לא אצה לה הדרך להתיר את תסביכיהם של גיבוריה ואת הסיבוכים של חייהם. אחרי הפתיחה הדרמטית היא רוקמת באיטיות ובעדינות את פרטי העלילה, ומניחה להם לגשש את דרכם, להתקרב, להתרחק, לתהות, לטעות ולתקן. מכיוון שמדובר בדמויות חיוביות בסך הכל, כמעט מתבקש לספק להם סוף מתקתק. אבל כפי שעדן יודעת, החיים אינם מתנהלים כמו הדרמות הטורקיות שהיא אוהבת. הסופרת מספקת סיום הגיוני, מציאותי וראוי.

את העטיפה הנאה והמושכת עיצבה אנה ריינגוורץ.

מומלץ בהחלט.

עם עובד

2024

יגאל הוא שקרן. כך הוא רואה את עצמו. תחת מסווה של פרצוף נאה, פרצוף של אדם ישר, הוא נגרר בקלות לאמירת שקרים. הוא משקר לפקיד בנק כדי לא להודות שהבחין שקיבל ממנו בטעות ששים דולר עודפים. הוא משקר לבתו, ששואלת לשמה של ציפור, ובמקום להודות שאינו יודע הוא בוחר בשם הראשון שעולה על דעתו. הוא קונה ספרים איכותיים, עבורם הוא משלם מחיר מלא, ומגניב תחתם ספרי פורנוגרפיה זולים שלקח בחשאי מן המדף. בשל השקרים אינו חש יסורי מצפון או אשמה. לעומת זאת הוא מתמלא זעם צדקני כשמישהו מפקפק בדבריו ואינו נותן בו אמון. כי מה שבאמת חשוב ליגאל, בסופו של דבר, זו דעתם של האחרים עליו. אולי משום כך הוא אינו מרחיק לכת מעבר לשקרים הבלתי מזיקים ברובם, למרות שאינו מאמין שיש גבול בינם ובין שקרים קולוסאליים. "השקר, ידידי, כמו הצדק, אינו ניתן לחלוקה! אם אתה משקר במקום אחד, אתה משקר לאורך כל החזית! אתה מסוגל לכל. לפעמים אני חושב שבעצם הייתי מסוגל גם למעול בכספי ציבור, או אפילו לבגוד במולדת. עקרונית, כלומר. מדוע לא? ואם לא מעלתי, לא בגדתי – הרי זה מפני שלא היתה לי הזדמנות לכך. או מתוך פחדנות. או מסיבה טפשית מזו – מפני שהייתי נרתע מלגרום אכזבה לכל אלה שנתנו בי אמון".

למותר לציין שאת מה שיגאל יודע על עצמו הוא אינו חולק עם זולתו. אבל בעקבות מקרה שזעזע אותו – הוא נתן מתנת הוקרה לגרמני שבא להתנדב בארץ, והלה התעלם ממנו לחלוטין כאילו עמד על טיבו – הוא מתוודה באוזני הסופר. לא במקרה בחר דווקא בו. הוא חושד שהאיש אף פעם לא "אישר" אותו כבן-זוג לאשתו, שהיתה בעבר אהובתו. משמע, מכיוון שהסופר ממילא רואה מתחת לפרצוף היפה, הוא האדם המתאים להאזין לדברים שאולי כבר חשד בהם בעצמו. בתמורה הוא דורש מן הסופר להשמיע וידוי משלו, ואינו נענה.

למה יגאל הוא כזה? בסיום דבריו הוא מספר אפיזודה מילדותו שנחרטה עמוקות בזכרונו ובנפשו, ולמרות שאינו מקשר במודע בינה ובין וידויו, הקורא עושה את ההקשר.  

קולו של הסופר אינו נשמע ישירות במהלך הדיאלוג בין השניים. אמנם מתנהלת שיחה, אך אנו שומעים רק את יגאל, ולמדים מתגובותיו על דבריו של בן-שיחו. ממילא אין לדברי הסופר חשיבות של ממש בפני עצמם, שכן הוא נוטל על עצמו רוב הזמן את תפקיד המגיב בלבד, מבלי לנסות להוביל את השיחה או לתרום מידע. במקום תגובה מקיפה ישירה הוא בוחר להעלות את דבריו שלו בפרק הסיום של הספר, ומשלב בהם סיפור המהדהד באמנות כמה ממרכיבי הווידוי שהשמיע יגאל.

בשונה מיגאל, שנזקק תמידית לאישורו של הזולת החיצוני, הסופר, כך הוא כותב, נזקק לאישור של הזולת השוכן בתוכו. "האני, דרוש לו הזולת כדי לאשר את זהותו, או כדי להשלימה […] אך אשר לי, הצרה היא שלעתים קרובות, קרובות מדי, אני הוא אני ואני הוא הזולת באותו זמן עצמו […] כשאתה רואה את עצמך, שומע את עצמך מדבר, אינך יכול להיות כן. אתה מודע לעצמך. משחק בפני הזולת שהוא אתה עצמך. אין רגע שכולו "אמת", שכולו "טבע". זהו מום קשה מאוד הגוזל מאדם שמחה שלמה או צער שלם". למעשה, הוא תוהה, "האמנם הכרח הוא לגלות את האמת? האמנם טוב הוא לגלותה?"

"על עצים ואבנים" הוא רומן פסיכולוגי דק אבחנה, המדייק לחדור אל מהותם של גיבוריו, ועל הדרך מציע דיון רב פנים בשאלות של שקר ואמת, תוך התיחסות לשני אלה גם במלאכת הכתיבה. שמו של הספר ניתן לו כהתיחסות לסיפור צדדי קצר יחסית אודות מכר של יגאל, מלח הארץ, שביסס את עצמו באמצעות רכישות והשקעות – "שקדים ומחצבות, עצים ואבנים. לבנין הארץ" – שבוצעו בזכות קשרים. הבחירה במלים מתוך תיאורו של האיש, שיגאל מתייחס אליו בציניות ומייחס לו אי-יושר, יש בה מן הרמז שמגד כיוון את ספרו אל ביקורת חברתית.  

בתוך מכלול יצירותיו המצוינות של אהרן מגד, מהסופרים האהובים עלי במיוחד, "על עצים ואבנים" מצליח, לדעתי, להתבלט ולהרשים. למעט רגע אחד של חמלה, יגאל לא הצליח למצוא מסילות ללבי, אבל הספר, לעומת זאת, בהחלט כן.  

הטקסט המלא של הספר מצוי בפרויקט בן-יהודה

עם עובד

1973

כותרת משנה: סיפור אגדה

החיות באחוזתו של מר ג'ונס קצו בחיי שעבוד לבני האדם. בהשראתו של חזיר זקן, שחלם על שחרור, הטיף לשנאת בני האדם ולאחווה בין בעלי החיים, הן קמות ומורדות. מר ג'ונס ואנשיו נאלצים להמלט על נפשם, לחיות ניתנת הזדמנות להתנהל על ידי עצמן לטובת עצמן, והן צופות לעבר עתיד של שוויון ושל שלווה.

בתוך זמן קצר מסתבר כי יש שווים יותר ושווים פחות. החזירים, שניחנו באינטלקט גבוה יחסית, מנכסים לעצמם את מלאכת הרוח, ומותירים את העבודה הפיזית לחיות האחרות. פיחות זוחל, אך מתמיד, חל במצבן של החיות, כשהחזירים משתלטים על המזון המשובח ועל חדרי האחוזה הנוחים, בעוד שאר דרי המקום משועבדים לעבודה קשה ומסתפקים במעט שניתן להם. הכל, כמובן, חוקי למהדרין, גם אם החוקים משתנים חדשות לבקרים מבלי שהחיות תהיינה מודעות לכך, והכל, כמובן, נעשה לטובת הכלל, או כך מבקשים החזירים לשכנע. בסופו של דבר, מבחינת החיות אין הבדל בין החזירים לבני האדם, אולי למעט התחושה המעורפלת אצל חלקם, אלה המסוגלים למעין חשיבה מופשטת, שנפלו קורבן לתרמית.

אורוול כתב את "חוות החיות" במחצית שנות הארבעים של המאה הקודמת כאלגוריה נוקבת על המשטר הקומוניסטי. כל אחת מן הדמויות בספר יכולה להיות מזוהה עם דמות מאותה התקופה, ובראש כולן החזיר השליט נפוליאון, שהוא בן דמותו המובהק של סטאלין. אבל בעיני גדולתו של הספר היא באוניברסליות שלו ובתקפותו המצערת בכל חברה אנושית. איאן קרשו, בביוגרפיה שכתב על היטלר, התייחס לתופעה של "התכוונות לדעתו של הפיהרר", שאפשרה את קיומם של המנגנונים הנאצים ואת התפשטותו של הרוע. יואכים פסט, בביוגרפיה שכתב על שפאר, התייחס לאופורטוניזם, וגם לקלות היחסית שבה אנשים תרבותיים משתלבים במשטר נטול ערכים. פטר לונגריך, בביוגרפיה שכתב על גבלס, הצביע על השתעבדותו מרצון של התועמלן למנהיג ולתורתו. לאלה אפשר להוסיף, להבדיל, תופעות ממקומנו ומימינו, של דקלום דפי מסרים תוך שכנוע עצמי באמיתותם מבלי להפעיל מסננת של ההגיון; היסחפות אחר שנאה ועוינות למי שמחזיק בדעות שונות; איתרוג אנ"ש; נטילת קרדיט על הצלחות והאשמת הזולת בכשלונות; ועוד כהנה וכהנה רעות חולות.

לכל אלה יש יצוג בספר. מקהלת הכבשים פוצחת בשירה מונוטונית, "ארבע רגלים – טוב, שתי רגלים – רע", כדי לא לאפשר למי מהחיות להשמיע קול באספות; החזיר צווחן מתגייס בלהט להעביר את דבר השליט אל נתיניו, ובחשאי מעדכן את שבע הדברות שנכתבו על הקיר ביום המרד כך שיתאימו למוסר המידרדר של החווה; החמור בנימין, החכם מכולם, מעדיף לשמור על אינדיבידואלית אדישה גם כשהוא חש בחוסר הצדק; הסוס גברתן, שעובד בפרך עד כלות כוחותיו, מדקלם לעצמו באווילות "נפוליאון צודק תמיד" ו"אעבוד יותר". כולם יודעים, ברמה כזו או אחרת של מודעות, שהתנהלות החווה אינה תקינה, אינה שוויונית, ובוודאי אינה מה שקיוו לו, אבל איכשהו כולם מסתדרים להם במשבצת הקטנה שיועדה להם, מרגישים מלוטפים כשהמנהיגים מספקים להם חגיגות להמונים, ועוצמים עיניים.

הספר כתוב מצוין, נותר רלוונטי למרבה העגמומיות, ולא בכדי זכה למעמד של קלאסיקה. מומלץ וראוי מאוד לתשומת לב.

Animal Farm – George Orwell

עם עובד

1993 (1945)

תרגום מאנגלית: לאה זגגי

בריס דיג'יי פנקייק התאבד כשהיה בן עשרים ושש. במהלך חייו התפרסמו שישה סיפורים שכתב, שישה נוספים התפרסמו אחרי מותו. כולם כלולים בקובץ זה. הסיפורים מתרחשים במערב וירג'יניה, המקום בו נולד פנקייק וגדל, באזור הכפרי העני, הבור, המיואש, השואף לרווחה ולהקלה ואינו יודע כיצד לפלס את דרכו אליה.

מחמאות רבות הורעפו על כתיבתו של פנקייק, והוא הועמד בשורה אחת עם סופרים כמו המינגוויי ופוקנר. הכתיבה שלו קשוחה ורכה גם יחד, ממוקדת מאוד בחיי הרגש של גיבוריו, ועושה שימוש מדויק ועוצמתי בתיאור פרטים בסביבה כדי להצביע על הלכי רוח. למרות זאת הסיפורים לא מצאו מסילות אל לבי. יש בהם, מבחינתי, משהו מאוד מנותק ומרוחק, בלתי מוסבר ולכן רוב הזמן גם בלתי מפוענח. כל הסיפורים מתחילים בנקודת זמן שנדמית אקראית, וכאילו מניחים שכל מה שידוע לדמויות ידוע גם לקורא, ולכן בפועל נוצר, לפחות כך אני חוויתי זו, מעין מחסום בלתי עביר ביני ובינן. יכולתי לנסות להבין לוגית את מה שהדמויות חשות, אבל לא חשתי זאת כפי שמן הסתם הסופר ביקש שאחוש. חרדה נואשת ותחושת רדיפה אופפות את העלילות, ולא תמיד ברור מדוע. מתוך שנים-עשר הסיפורים נגע ללבי האחרון, "יום חורף ראשון", אודות אדם הכבול למקומו יחד עם הוריו החולים והתלותיים, אבל גם במקרה הזה אין לי אפשרות לומר שבאמת הבנתי למה הדמויות מתנהלות כפי שהסופר בחר לנהל אותן. בויקיפדיה מצאתי דברים שנאמרו על כתיבתו, ולפיהם לכל סיפוריו של פנקייק יש איכות חלומית – הם לא מסבירים את עצמם והם אף פעם לא חד משמעיים. אולי יש בכך כדי להסביר את תחושת הריחוק שחשתי.

לספר מצורפת אחרית דבר נלהבת מאת ג'יימס אלן מקפרסון, זוכה פוליצר.

למרות החוויה האישית שלי, אני מעריכה את עוצמת הכתיבה (שתורגמה יפה על ידי ארז וולק), ולכן אמליץ על הספר בהסתיגות.

The Stories of Breece DJ Pancake

עם עובד

2023 (1977 – 1983)

תרגום מאנגלית: ארז וולק

חבורת נופשים מתקבצת במלון על אי בריטי קטן, בטוחה ששום רע לא יאונה שם. אפילו נוכחותו של הרקול פוארו, שמעשי רצח נוטים להתרחש בסביבתו, אינה מערערת את בטחונם. פוארו, לעומת זאת, יודע שכדברי קהלת, בכל מקום מצויה הרעה תחת השמש. והוא צודק. גופתה של אחת הנשים נמצאת שרועה על החול באחד המפרצונים, ונדמה כי לרבים מן הנוכחים היו מניע או הזדמנות – אף פעם לא שניהם גם יחד – לבצע את הרצח.

אנשי המשטרה המקומית שמחים לנהל את החקירה יחד עם פוארו, שאתו שתפו פעולה בעבר. אך בעוד הם נצמדים לתרחישים מקובלים, כמו בעל קנאי, בת חורגת עוינת, סחר סמים וסחיטה, פוארו נותן דעתו על פרטים שוליים – פיסת קרטון שרופה, מיקום של מראה, אי התאמות קלות בעדויות. כמו מרכיב פאזל סבלני הוא אוסף את הפיסות, ודעתו אינה נחה עד שכולן מתיישבות במקומן.

פרט מהותי אחד פיצחתי – לגאוותי – בשלב מוקדם, אבל כרגיל אצל אגתה כריסטי הפיצוח השלם בסופו של דבר אינו צפוי, גם אם מסתבר שהוא מתיישב עם ההגיון ועם העובדות שרובן ככולן גלויות לקורא. בספר זה, כמו בספריה האחרים, כריסטי היא מספרת מיומנת, שמיטיבה לשרטט את דמויותיה, משלבת הומור נעים, ושומרת על מתח ועל סקרנות עד העמוד האחרון.

במאמר מוסגר, שאינו נוגע לספר עצמו, אציין שלמרות שהספר מהנה, בימים אלה בלתי אפשרי להתייחס בחיוך ובשוויון נפש אל קביעתו של פוארו לפיה "רצח נובע, בתשע פעמים מתוך עשר, מאישיותו ומנסיבות חייו של הנרצח. מפני שהקורבן היה או היתה אדם כזה או אחר, לפיכך הוא או היא נרצחו!", ואי אפשר שלא להזדהות דווקא עם דבריו של הכומר הקנאי המוטרף שאומר "הרוע הוא אמיתי! זאת עובדה! אני מאמין ברע כמו שאני מאמין בטוב. הוא קיים! הוא חזק! הוא מתהלך בארץ!". הפעם אגתה כריסטי, שלא באשמתה, אינה מספקת הפוגה נינוחה במחוזות רחוקים.

ובכל זאת, מומלץ, כמובן.

Evil Under the Sun – Agatha Christie

עם עובד

2023 (1941)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

יהונתן דותן איבד את יוסקה, חברו הטוב, בעת שלחמו יחדיו מול מצרים במלחמת ששת הימים. עם שוך הקרבות חיפש את גופתו בבית הקברות הזמני ליד קיבוץ בארי, יחד עם הורים שבורים שבאו לחפש את ילדיהם, אך לא הצליח לזהות אותו. בעבור יהונתן יוסקה נותר נעדר, למרות שהוכרז כחלל. נדמה היה כי הצליח להתאושש מן הטראומה, נולדו לו ילדים, הוא הצליח בלימודיו ובעבודתו. אבל שנים אחר-כך, כשכבר היה פטור מגיוס, התנדב להרצות בפני חיילים באחת המלחמות בלבנון, ונפגע בראשו מכדור תועה. הפגיעה שספג מערערת את תפיסת המציאות שלו, גורמת לו טשטוט, התקפי שיכחה ובלבול בין זמנים. עבר והווה מתערבבים יחדיו, והאובדן הישן שב להיות חי ופוצע.

אלנה אשתו, שהיא בעלת מעמד בכיר בחברת נדל"ן, הופכת להיות המפרנסת היחידה, לאחר שהתנהגותו החריגה של יהונתן גורמת לפיטוריו. בעוד היא ממהרת מדי בוקר לעבודה, שבה מאוחר לאחר ישיבות מתישות, וטסה לעתים לפגישות בחו"ל, יהונתן יושב ימים שלמים ליד שולחנו, משרבט נוסחאות, חולם על המצאות, ושב וחי ארועים מן העבר, מבלי יכולת להבחין אם ארעו אתמול או לפני שנים. אמו, שלא היתה יהודיה, נפטרה בעודו צעיר, ונקברה מחוץ לגדר, והוא חווה שוב ושוב את עלבונה. אלנה, שהודתה בפניו לפני שנים בקשר מיני חולף עם גבר צרפתי, מצטיירת בעיניו גם כעת כשטופת תאווה ובוגדת. יהונתן חש משיכה עזה למוות, עד כדי שאיפה למות בעצמו. הוא סורק את מודעות האבל כדי לאתר מכרים רחוקים שנפטרו, מצטרף ללוויות ואף מבקר בשבעה. "אני לא מרגיש טוב כל כך בין החיים, הם מזלזלים בי, מלגלגים לפעמים", הוא מסביר. "בין המתים אני מרגיש טוב. אני מכבד אותם והם מכבדים אותי".

הספר מתנהל ברובו בתוך הטשטוש שבו חי יהונתן. הקורא חווה יחד אתו את הטעויות, את הבלבול, את החיים כאדם שאיבד את היכולת לווסת תחושות, להבחין בין עיקר ותפל, ולתפוס את רגשותיהם של אחרים כלפיו. מדי פעם אנו מקבלים הצצה אל המציאות באמצעות פרקים שבהם ניתנת רשות הדיבור לדמויות סביבו, והכאב הקיומי של יהונתן מקבל דרכם משנה עוצמה ויסורים.

אהרן מגד, כרגיל, מיטיב לתאר את המתרחש בתוך תוכו של אדם יחיד, ונכנס ברגישות ובכשרון אל תוך עולמו של אדם פגוע. מומלץ, כמובן.

עם עובד

2013

כשהיה הרופא הכפרי חולה, הביאו לו אנשי הכפר תרופה בדוקה – תרנגול להכין ממנו מרק עוף. אשתו אנה התפעלה מיופיו של התרנגול והעניקה לו שם, פדרו. "עד מהרה נתברר, שלאחר שנתת לתרנגול שם, יכול אתה לנטוש כל תקווה, כי ביום מן הימים יסיים זה את חייו כצלי-של-יום-ראשון על שולחנך". אנה, אהובתו היחידה, האופטימית והעליזה, מתה כשילדה את ילדם היחיד, ואיתה מת גם הילד. הדוקטור נותר ערירי, ולצדו פדרו, שאתו הוא חולק את הרהורי לבו, ואתו הוא סובב בין חוליו, "אני, תרמיל מלא תרופות תלוי על כתפי, מקל בידי האחת, מקל מסוקס ומחוספס של עץ דובדבן שחור, מתוק, וחומו בכף ידי כחום גופו של אדם; ופדרו נינוח על אמת ידי האחרת, צופה סביבו כפריץ מטירתו".

תהום פעורה בין תפיסות העולם של השניים. הדוקטור, מאז מות אשתו, הוא אגנוסטיקן; פדרו הוא, כהגדרת הדוקטור, עובד אלילים הסוגד לשמש. הדוקטור, בעבודתו כרופא, נאבק מדי יום במוות, יודע שינוצח בסופו של דבר, ותוהה על משמעות החיים; פדרו אינו מוצא טעם בשאלות. "אל תתפלסף, דוקטור", הוא אומר. "פרוש זרועותיך הרחב ככל שתוכל, וחבק כל מה שתוכל להקיף". הדוקטור בוחר בהתנזרות, וכשהוא מצוי בכל זאת בקשר עם אשה הוא אינו מסוגל להיות מעורב נפשית; פדרו קופץ בתאוותנות על כל תרנגולת, וכשהדוקטור מגדף אותו בשל אורח חייו הוא אינו מתנצל ואף עונה בשנינות, "יד על הלב, דוקטור, האין אתה מקנא בי קצת?" הדוקטור מבקש להותיר משהו משל עצמו בעולם, ליצור המשכיות; פדרו סבור שאין לכך משמעות, שכן  "אפילו לא נהיה כאן עוד, בכל זאת יהיה היום יפה", ושואל "האם לא די לך ביום היפה הזה?"

למרות כל חילוקי הדעות האלה, אין השניים זזים זה מזה. התרנגול לעולם אינו מקבל את דעתו של האיש, אבל חש את מצבי רוחו ויודע לשתוק או לומר את הדבר הנכון ברגע הנכון. האיש דבק בשאלותיו ובתהיותיו, אך מניח לאופטימיות הפשוטה והנחרצת של התרנגול למצוא מסילות ללבו.

חייו של הדוקטור מצטמצמים לסביבתו, בעיקר כעת, כשהוא הולך ומזדקן, אבל כדבריו "אין מחזה בעולם שלא יתחולל גם בחיי הכפר שלי", ובמחזות הללו הוא נוטל חלק. הוא מרפא חולים, מסייע לנשים יולדות, מאזין לסיפורי הזקנים, צופה במשחקי הילדים, משכין שלום בין יריבים. בחן הוא מודה בתשוקתו לדעת הכל על כל אדם ובנטייתו לשבת דומם, מעט נסתר, ולבלוש אחרי הבריות. חברו הקרוב ביותר, פרט לפדרו, הוא הכומר. למרות שהוא נמנע לחלוטין מללכת לכנסיה, ולמרות שהכומר מנסה לשכנע אותו לחזור בו, השניים מבלים שעות יחדיו במשחק שח ובשיחות של קרבת נפש.

אביגדור דגן, בעדינות, בעין בוחנת, בכאב ובהומור דק, ברא דמות מקסימה וכובשת לב של אדם חושב, רגיש, שחווה מכאובים ומיצה את חייו במלואם. הספר שזור בתיאורי טבע יפיפיים, ובדמויות מתחבבות, על מעלותיהן ומגרעותיהן, כפי שהן משתקפות מעיניו הסבלניות של הדוקטור. התרגום של צבי ארד, כפי שניתן להתשם מהציטוטים, יפיפה.

לסיום, רשימה של תרופות שרשם הדוקטור לעצמו, לריפוי עצב, יוהרה, כעס, פחד ומכאובי לב:

שתי כפות שתיקה בלילה מכוכב; שב על שפת הנהר והטל חלוק אבן למים. אחר כך המתן עד שיכלו העיגולים וישוב חוסר התנועה; עמוד לשעה קלה באפר פורח; שכב בטחב למרגלות אורן גבוה והסתכל מבעד לרקמת הענפים בשמים הגבוהים של יום כחול וזהוב; טרף של שושנת העמקים; ענף פורח של עץ התפוח; שלוש לגימות של מים צוננים כקרח ממעיין שבשפת היער, ושני חופנים מן המים האלה על רקותיך הלוהטות; עמוד שלוש פעמים ביום והתפעל מיפי זנבו הססגוני של פדרו; הסתכל מרחוק בילדים המשחקים ב"שמיים, גיהינום וגן עדן"; הולך את אצבעך על הטבעות ששרטט הזמן בגידומת של עץ זקן שנכרת, הולך אותה מהמרכז אל ההיקף, ואחר כך צייר עיגולים באויר סביב עצמך, ככל שתגיע ידך.

Kuropéni – Avigdor Dagan

עם עובד

1978 (1975)

תרגום מאנגלית: צבי ארד

"ראיתי סביבי את הצבא המצרי, ארמיה שלמה, המקיפה אותנו מכל צד, ואנחנו נקודה קטנה בקצה שלוחת אדמה, לפנינו ומשלושת צדדינו רק ים וביצות ותעלה, שמעברה השני מצרים; מאחורינו לאורך שביל המזח מוקשים, ברובם שלנו, וגדרות, גם כן שלנו, ומעבר להם מאות כלי רכב צבאיים מכל הסוגים, ארמיה שלמה. המצרים כבר עזבו אותנו, הפסיקו לתקוף ולספוג אבדות וקורבנות. הם לא טיפשים. לא היינו אז במצב של עצם שאי אפשר לבלוע או להקיא. היינו העצם שנזרקה הצדה למאכל כלבים או תנים, מי שיבוא קודם".

שבוע אחרי פרוץ מלחמת יום הכיפורים נותר מוצב המזח, הדרומי מבין מוצבי התעלה, בודד ומכותר. בזה אחר זה נדמו הקולות מן המוצבים האחרים. נסיונות לחלץ את החיילים המכותרים בדרך הים, האויר והיבשה, נכשלו. חמישה מבין ארבעים ושניים החיילים במקום נהרגו, ורבים אחרים שכבו פצועים בבונקר. בהעדר הנחיות ברורות מן המפקדה, על מפקד המוצב, סגן שלמה ארדינסט בן העשרים, היה לבחור בין שתי אופציות: להמשיך להלחם ולהמתין לנס החילוץ, או לצאת במסע אלונקות, דרך המארבים והמלכודות שהטמינו המצרים, אל העורף. שתי האופציות עתידות היו לגרום לקורבנות בנפש. רופא המוצב, ד"ר נחום ורבין, הציע אופציה שלישית: להכנע בחסות הצלב האדום. משימתו של המפקד, להלחם ללא תנאי, התנגשה עם משימתו של הרופא, להציל חיים. באקט שיש בו מן המרידה, הרופא ושלושה חיילים נוספים, הציעו את האופציה השלישית למפקדה ללא ידיעתו של המפקד. המפקדה, לסירוגין, אישרה וחזרה בה, הורתה למפקד להכנע והותירה את ההחלטה בידיו. בסופו של דבר התקבלה עמדת הרופא. בסיוע הצלב האדום, ומול מצלמות הטלויזיה – מעין ביטוח שהשבויים לא "יועלמו" בידי המצרים – מסרו חיילי המוצב את עצמם.

"הוקל לי", כתב הרופא. "בא סוף להמתנה הזאת, ועם זאת הרגשתי שאנחנו ביזיונרים, שנכנענו לאויב. חששתי שלא אוכל עוד לחזור ולהסתובב בראש זקוף בעיר שלי, אבל ראיתי את הפצועים, ולא יכולתי עוד". התחושה הזו שבין הידיעה שבחרו נכון ובין פצע הכניעה נותרה איתם לאורך שנים.

ארבעים שנה אחרי המלחמה פרסם ד"ר ורבין את סיפורו של המוצב מנקודת מבטו בבלוג תחת השם "האופציה של הדוקטור". כעת, במלאת חמישים שנה למלחמה, רואים הדברים אור כספר. את חוויותיו האישיות העשיר הכותב במחקרים שנכתבו על המלחמה, ולמרות הזמן המתעתע בזכרונות, ולמרות שהוא מודה שלכל אחד מן החיילים שנשבו יש גרסה משלו לארועים, הוא מעמיד תמונה חיה של המוצב באותם ימים נוראים. הוא מספר על הטיפול בפצועים באמצעים המוגבלים שהיו ברשותו, על הקַשר שלא עצם עין, על המפקד והתלבטויותיו, על החיילים שלא הכיר עד יומיים לפני המלחמה (רובם היו חיילים סדירים, והוא היה מילואימניק בן עשרים ותשע), ועל תחושת הבדידות ותחושת הסוף כשהמצרים מטרים מהם והמפקדה שבעורף מצטיירת חסרת אונים. הוא מיטיב לבטא גם את אי הוודאות המייסרת שבשבי, ובוחר בהומור ציני כדי להביע את ההרגשה הקשה של היות כלי משחק בידי כוחות בלתי מוסברים ובלתי צפויים. הוא חס על הקורא, או על עצמו, ואינו נכנס לפרטי הסיוט שבשבי, אבל מאפשר "טעימה" מהם במשפטים קצרים, כמעט מובלעים.

בבית חיכו לו אשתו בתיה, לקראת סוף הריונה, הוריו ואחותו ובני משפחתה. ד"ר ורבין נותן לקורא גם הצצה אל החיים בעורף באמצעות מכתבים ששלחו אליו קרוביו, ובהם נסיון לשמור על אופטימיות ועל שגרה לכאורה.

את הספר פותח אבי שילון במבט היסטורי על המלחמה ועל השלכותיה. ישי שריד, אחיינו של ד"ר ורבין, כתב מבוא מזכרונותיו כילד במלחמה. בצירוף מקרים קראתי לפני מספר ימים את "הוא הלך בשדות" של משה שמיר, ומן הפרק האחרון ב"מוצב המזח" למדתי כי משה ואחיו אליק, שנפל במלחמת העצמאות, הם בני דודתו של ד"ר ורבין, אחותו הבכורה של אביו. המשפחה ידעה שכול גם במלחמת יום הכיפורים, עם נפילתו של בן דודו גיורא שחר, בנה של האחות הצעירה.

"לתפיסתי אין כאן טובים ורעים, אין מנצחים או מנוצחים, מלבד הנצחון הטוב הזה: 37 לוחמים חזרו בחיים מהמלחמה ומהשבי", חותם ד"ר ורבין את דבריו.

"מוצב המזח: סיפור על כניעה וגבורה" הוא מסמך רב עוצמה, המספר אודות קבוצת חיילים אחת, אך ממחיש במידה רבה את הטראומה של המלחמה כולה.

מומלץ.

עם עובד

2023