הוא הלך בשדות / משה שמיר

"הוא הלך בשדות" הוא בליבתו סיפור אהבתם של אורי ושל מיקה. אורי הוא הילד הראשון שנולד בקיבוץ גת העמקים; מיקה היא מילדי טהרן שהגיעו לארץ ב-1943. אורי הוא בנו של וילי, מן המיוחסים בקיבוץ; מיקה הגיעה לארץ בגפה בהשפעתו של וילי, וויתרה בכך על התקווה לאתר את משפחתה שנעלמה. "הם הנם עדה חזקה ומסוגרת של אנשים שטוב להם זה עם זה – אך מה לך ביניהם?", תוהה מיקה על מקומה; "בפשטות מובנת מאליה סבר וקיבל היותו נקודת מוקד בחייהם של רבים", כותב המספר על אורי. מיקה היא חיישנית, חרדה, מצולקת; אורי, אב טיפוס של "הצבר" הוא מנהיג, איש רֵעים. אורי, שחוזר לקיבוץ אחרי שתי שנות לימודים בכדורי, מגלה שאביו החליט להתגייס, שהוריו חיים פחות או יותר בנפרד ואמו נקשרה אל חבר קיבוץ אחר. אולי משום כך, ואולי משום שהפכים נמשכים, לבו יוצא אל מיקה. אבל אחרי תקופה קצרה של אושר הוא קם ועוזב. הפלמ"ח קורא לו, והחובה קודמת לכל, כך הוא מסביר למיקה, שכל רצונה הוא בפינה משלה ובאינטימיות זוגית.

זהו גם סיפורו של הקיבוץ, אותה ישות ערטילאית העומדת מעל היחיד וצרכיו. "הקיבוץ […] הוא משהו המתיך את חבריו והופכם יחידה בעלת מהות חדשה", ומי שאינו "מותך" אל הקולקטיב דינו להדחות.

וזהו גם סיפורם של רותקה ושל וילי, הוריו של אורי, שהוא דומה לסיפורם של הצעירים, כאילו אין מנוס מן החזרתיות הבין-דורית. תפיסתו של וילי, שהוא כאמור מן המיוחסים בחברה שהיא לכאורה שוויונית, את הקיבוץ היא תפיסה של בית, של דרך-חיים: "מתוך שידע כי חייו הם בקיבוץ ולא בשום מקום אחר, ראה לבנותם בתבונה, בחסכון כוח ולב, מתוך התכוונות למטרות החשובות, מתוך חתירה לעיקר, מתוך רצון לשלב מכסימום של אפשרויות חיים לתוך המסגרת האכזרית, המרבה תביעות ודינים של הקיבוץ". רותקה, שהלכה אחריו, קמה יום אחד ועזבה, אחרי מותו של אחד משלושת הילדים הקטנים בקיבוץ. "נתברר לה לרותקה כי במרכזו של עולם היה אורי, שהוא היה תכליתם של החיים", וחייו של בנה חשובים היו לה יותר מן העקרונות הקיבוציים. אחרי שנתיים חזרה, והפכה לאחד מעמודי התווך של הקיבוץ בזכות עצמה, אבל "כתם" עזיבתה דבק בה. בדומה לבנו, גם וילי הוא בן זוג נעדר. תמיד בשליחות כלשהי, בנסיעה, עסוק בענייני הכלל. "כמה טיפשי שבנה האהוב של אשה ישוב ויהיה גבר עם כל אותן טעויות, וגסות רוח ואכזריות לגבי אשה", מהרהרת רותקה המנסה לקרב אליה את מיקה, כשהיא מנסה לנסוך בה את האמון שקוצר הרוח והיאוש של הנעורים עתידים להתחלף בתבונת הבגרות והנסיון.

אורי, שהלך בשדות, לא יגיע עד כאן, ואינו נושא בלבו כדור עופרת, כמאמר שירו של אלתרמן "האם השלישית", שהיווה השראה לשם הספר. אבל אורי ייהרג חודשיים אחרי שהצטרף לפעילות הפלמ"ח, ומותו, הידוע כבר מן העמוד הראשון, מרחף כצל דואב על העלילה כולה.

בספר מורכב, איטי, מהורהר, משה שמיר מתאר את החברה הקיבוצית בשנים שלפני המדינה, בורא פסיפס של דמויות, ועוסק ביחסים זוגיים וביחסי הורים-ילדים, כמו גם ביחסים הטעונים בין החברה הארץ-ישראלית ומי שבאו מ"שם". את העלילה ניתן אמנם לסכם במשפטים ספורים, אבל עיקר העניין כאן הוא במה שמתרחש בנפשותיהן של הדמויות, ושמיר מיטיב לנבור בהן. שפתו של הספר מיושנת, מפותלת ומקשה על הקריאה, אך צפון בה יופי רב ומתגמל.

הספר כולו מצוי בפרויקט בן-יהודה, והוא מומלץ עד מאוד לקריאה.

עם עובד 2006

(ספרית פועלים 1947)

שיעורים / איאן מקיואן

"ההתחלות שלנו מעצבות אותנו ומן ההכרח שנתייצב מולן"

רולנד, גבר צעיר לקראת סוף העשור השלישי לחייו, נשוי ואב לתינוק, ננטש על ידי אשתו אליסה. "אל תנסה למצוא אותי. זאת לא אשמתך. אני אוהבת אותך אבל זה לתמיד. חייתי את החיים הלא נכונים. נסה בבקשה לסלוח לי", היא כותבת בפתק שהשאירה על הכר במיטתם. בתוך הבית נותרים לבדם אב ובן. בחוץ הולכות ומצטברות אזהרות על התקרבותו של ענן רדיואקטיבי, תוצר של אסון צ'רנוביל.

רולנד מציית, נסחף עם האירועים. הוא אוטם את ביתו, שלא לצורך, בפני הענן, ואינו יוצא לחפש את אשתו. מגלויות מעטות שכתבה לו למד כי חשה מחנק, והבינה שלא תוכל לשלב בין אימהות ובין חלומה להיות סופרת. "ידעתי שהאימ' תטביע אותי", כתבה. שנים רבות אחר-כך ינסח רולנד במחשבותיו את הפסיביות שלו: "כמה קל היה להסחף לאורכם של חיים שלא בחר בהם, ברצף של תגובות למאורעות. הוא מעולם לא קיבל החלטה חשובה […] ואילו אליסה – הוא ראה את היופי שבזה". אם יש בו מרירות על הבחירה שלה שבאה על חשבון האפשרות שלו לפתח את חלומותיו, היא נמוגה מול הישגיה הספרותיים. "איש לא היה יכול להביא לעולם ספר עם שאיפות כאלה וביצוע כזה בבית ההוא. אלא אם כן היא היתה לבדה שם", הוא יודע. ובכל זאת, נותר תמיד הפצע הפתוח של התינוק לורנס שננטש. "מצדי היא יכולה להיות שייקספיר מספר שתים. היא צריכה לכתוב לבן שלה", אומרת בצדק ידידת המשפחה.

למה התכוון רולנד כשהרהר בחיים שלא בחר בהם? כמו מקיואן יוצרו, רולנד היה בנו של איש צבא שהוצב מעבר לים, והעביר את משפחתו אתו. בגיל אחת-עשרה נשלח רולנד הילד ללמוד בפנימיה, שם (ככל הנראה בשונה ממקיואן, כפי שהוא מספר בדברי התודות) חווה הטרדה מינית מצד המורה לפסנתר. שלוש שנים אחר-כך, כשהילד היה בן ארבע-עשרה, הפכה ההטרדה ל"רומן". נקודת המפנה האמיתית בחייו התרחשה ברגע בו עלה על אופניו מתוך החלטה לנסוע אליה ולממש את הפנטזיות שהחלו להנץ בו בהשפעת אותה הטרדה ישנה. בשנות השבעים לחייו, כשהוא מבודד בביתו בשל הקורונה, ויש סיפק בידו לשבת ולהרהר, הוא רואה בבהירות כיצד כל דבר בחייו נבע מאותה פרשה, שהתמשכה בלא מפריע במשך שנתיים. כל החלטה שקיבל, כל החלטה שלא הצליח לקבל והעדיף היסחפות על פניה, כל קשר זוגי שלא האריך ימים, כל חלום שהתפוגג, כולם קשורים בשרשרת סיבתית אל אותה נקודת מפנה. הוא יודע שבסיכומו של דבר חי חיים טובים יחסית, ואין בו כעס, ויחד עם זאת "זה טבעו של הנזק. כמעט בן שבעים ושתים וטרם נרפא. ההתנסות נשארה עמו ואין בכוחו לוותר עליה". האם היה רוצה שהדברים יתרחשו אחרת? אין לו תשובה מוחלטת. הויתור על הניצול הוא גם ויתור על השמחה שחש. ורולנד, כמו רולנד, אינו אוחז בקצה כלשהו. הוא נסחף.

מקיואן מלווה את גיבורו מילדות לזיקנה. במיומנות רבה הוא שומר על עקביותה של האישיות בשינויים שמביאות איתן השנים. רולנד הילד ורולנד הזקן הם שני אנשים שונים – רולנד עצמו מתקשה למצוא את האדם שהיה בתמונות מן העשור השלישי לחייו – ועדיין אותו האיש עצמו. בדומה להשפעה המשולבת של נטישת אשתו ושל אסון צ'רנוביל בפתח העלילה, חייו כולם מושפעים הן מן האישי והן מן הגלובלי. הוא מבריח תקליטים אסורים מן המערב לידידים במזרח ברלין, וכשהוא נוסע לחוות מאוחר יותר את נפילת החומה שוב מצטלבים החוץ והפנים כשהוא פוגש באופן אקראי את אליסה. העבר הקרוב משפיע על חייו בשל הקשר בין הוריה של אליסה לאנשי "הוורד הלבן". משבר קובה משחק תפקיד בחוויותיו, כמו גם נפילת הקומוניזם והתהפוכות הפוליטיות בתוך בריטניה. לפרנסתו הוא עובד כפסנתרן במלון, זכר קלוש לעברו כפסנתרן מבטיח, וכחורז חרוזי ברכה וכותב מאמרים מזדמנים, זכר לחלומו להיות משורר.

למרות צלקת העבר, ולמרות התפוגגות החלומות, מקיואן אינו מתאר אדם שחייו הוחמצו, משום שרולנד משלים, ולא מתוך תבוסתנות, עם המקומות שאליהם התגלגלו חייו, ואינו מרחם על עצמו. אם יש לו הזדמנויות לעימותים, הוא אינו מסתער עליהן. רולנד אינו איש של סערות.

מקיואן אורג אל תוך הסיפור הכרונולוגי סיפורים משתלבים, שיחד מגדירים את רולנד. אולי הבולט שבהם הוא סיפורם של הוריו, האב הקשוח, שתלטני וכוחני, אטום לחברויות, מסור לסדר צבאי, מרבה בשתיה, והאם הכנועה, אולי אשה מוכה, שצייתה לו בכל ולא זכתה לגדל בצל קורתה אף אחד מילדיה (המלצה: סוד מפתיע שנחשף בשלב מאוחר לקוח מחייו של הסופר. כדאי להמנע מלקרוא את הערך אודותיו בויקיפדיה לפני קריאת הספר). המיומנות של הסופר באה לידי ביטוי גם בשילוב של נקודת המבט של רולנד הילד עם זו של המבוגר. כך, לדוגמא, האופן בו המורה לפסנתר נחווית על ידי הקורא משתנה עם השתנות האופן בו רולנד חווה אותה לאורך חייו. ה מקיואן אמנם מספר על אדם "רגיל", אך שום דבר בספר אינו שגרתי או בנאלי.

ה"קשר" שלי עם מקיואן חווה עליות ("על חוף צ'זיל"), מורדות ("נחמת זרים"), וכמה מישורים נעימים ביניהם ("דברי מתיקה"). "שיעורים" הוא ללא ספק שיאה של עליה. הכתיבה המרשימה של הסופר, הדמות הנוגעת ללב של רולנד, החיבור המורכב והמוצלח של סיפור פרטי עם היסטוריה לאורך שנים, כל אלה מתחברים ליצירה מרתקת, נכנסת לנשמה, שעוד אוסיף להרהר בה.

את העטיפה היפה איירה ועיצבה טליה בר. על התרגום המוצלח אמיר צוקרמן.

Lessons – Ian McEwan

עם עובד

2023 (2022)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

ריבועים פתוחים / ערן בר-גיל

נוגה חריש איבד את אמו פעמיים. בקיץ 1977 היו הוריו, בת-שבע ואבינועם, מעורבים בתאונת דרכים. בת-שבע, לקראת סוף הריונה, נהרגה, והתינוק נולד יתום. אבינועם, שנפצע קשה, ביקש משכנתו ניבה לטפל בתינוק עד שישוב ויעמוד על רגליו. ב-1985, שמונה שנים אחר-כך, שנים שבמהלכן התנהלו שתי המשפחות כמעט כאחת, ונוגה גדל כמעט כאח לילדיהם של ניבה ושרגא נצר, איבד נוגה גם את ניבה, כשמשפחת נצר עזבה את חולון לטובת בית בכפר נטר. "היה זמן שעוד ניסיתי להבין למה היא עשתה את זה, למה עזבה אותי. הייתי בטוח שזה בגללי, בגלל איזה משהו שעשיתי. הרגשתי אשם במשהו בלי לדעת בכלל במה", נושא נוגה את פצע ילדותו. "בעצם היה לך עוד ילד", מבינה שנים אחר-כך בתה של ניבה. העלילה מלווה את נוגה בכמה תחנות בחייו, וחוזרת אל ניבה בסיומה.

אנו שבים ופוגשים את נוגה בקיץ 2005. נוגה הוא ארכיאולוג שמעדיף את עבודות החפירה על פני המחקר. אולי משום תחושת החֶסֶר שחווה, נישא בחופזה בגיל צעיר יחסית, וכעת הוא עומד בפני פירוד נוסף. את כל מעייניו הוא משקיע באתר החפירה שעליו הוא מופקד. הסופר אינו צריך לומר זאת מפורשות, אך ההקבלה בין עיסוקו לחייו צפה ועולה. "מחר אני חייב להתחיל לסגור ריבועים, להכין את הכל לקראת הקיפול והירידה מהשטח, ואחרי זה הוא יישאר עירום לגמרי, בלי ציוד החפירה, בלי רשתות הצל, בלי המכולה. שטח בור חפור לריבועים, שלא אומר כלום לאף אחד".

שנה אחר-כך נוגה מגויס למילואים בצו שמונה עם תחילת מלחמת לבנון השניה. בשורה קשה ממתינה לו עד שובו מפשיטה בשטח האויב.

התחנה האחרונה היא בקיץ 2008. גפן, בתם של ניבה ושרגא, שהיתה תינוקת כשהמשפחה עזבה את חולון, היא כעת צלמת המחפשת נושא לסרט במסגרת לימודיה. את הסיפור שלה היא מוצאת בתוך המשפחה, ותוך כדי כך מגלה באקראי את נוגה שנשכח ממנה.

כל אחד מפרקי הספר מספר לכאורה סיפור שלם נפרד, וכולם נארגים יחדיו. הראשון סובב סביב אימהותה של ניבה, הקשר אם-בן שנוצר בינה ובין נוגה, למרות היעדרו של קשר ביולוגי. השני מרתק בפרטי הפרטים של עבודות החפירה, בתיאור הגבר כובש הלב שנבנה מן הילד הפגוע, ובקשר הכמו-אבהי בין נוגה ובין נער שמתנדב באתר. השלישי מותח ונוגע ללב בגלל הפשיטה הצבאית ובגלל ההודעה הרודפת אחרי נוגה. הרביעי חוזר אל משפחת נצר ואל היחסים המורכבים בתוכה, אל הסודות, המזיקים והענוגים, ואל שבר 1985 שאף פעם לא אוחה כליל. העלילה כולה מתרחשת על רקע ארועי מפתח בהיסטוריה הישראלית – ההתנתקות ב-2005 והמלחמה ב-2006. השסע וחילוקי הדעות באים לידי ביטוי, אבל ברקע במעודן גם ההכרה שמתרחש פה סיפור משותף אחד, לא סיפורים שבטיים נפרדים כפי שמצטייר בימים אלה. וכל אלה, הסיפור הישראלי והסיפור הפרטי, מתרחשים מקיץ לקיץ, תחת השמש הקופחת, הכל חד וחשוף, ללא מפלט מן המציאות המלובנת.

ערן בר-גיל מפליא לשרטט את דמותו של נוגה, ומתאר בחיות, באמינות, ובחיבה מדבקת, את קורותיו ואת הסיפורים הכרוכים באלה שלו. בכתיבה סבלנית ומדויקת הוא שוזר יחד סיפורי משנה, ואלה מתלכדים למסכת רבת פנים שבמרכזה יחסי הורים-ילדים. זהו הספר הראשון משלו שאני קוראת, ולבטח לא האחרון.

הציור הנאה שעל הכריכה הוא פרי מכחולה של נטע ליבר שיפר.

מומלץ בהחלט.

עם עובד

2023

מסע באב / אהרן מגד

דניאל וענת שכלו את נוני, בנם הבכור, במלחמת יום הכיפורים. שש שנים אחר-כך, כשהם שוהים בארצות-הברית, שם עוסק דניאל במחקר, הם מתבשרים שגידי, בנם הצעיר שנותר בארץ, נעלם ביום בו היה אמור להתגייס, והוא עתיד להיות מוכרז כעריק. הם שבים ארצה, ובחומו העז של חודש אב יוצא דניאל למסע לאילת, שם שהה גידי לאחרונה, ולמסע אל תוך עצמו.

דניאל הוא פיזיקאי, איש מדע שמנהל גם את חייו ואת חיי משפחתו כמכלול של חוקים וכללים. כבר מילדות היה מתבודד מטבעו, נמנע ממעורבות חברתית ורגשית. ענת היא ההפך המוחלט ממנו. היא מעורבת חברתית ופוליטית, מחנכת ומטפלת בנשמה שנטשה משרת הוראה לטובת עבודה בשירות המבחן לנוער. "אין לך שום הרגשת שותפות? שום הרגשת שותפות?", הטיחה בו כשהתייחס בביקורתיות לתנועת המחאה שקמה אחרי המלחמה. לא ייפלא שחייהם הפכו לשותפות "טכנית", שני זרים החולקים משפחה ובית. שבר השכול שחצה את החיים והותיר הרס אחריו, העמיק את הקרע.

כשדניאל עושה את דרכו דרומה בנופים הצחיחים ומוכי השרב של הנגב ובחולות סיני, חרד למחשבה שיאבד גם את בנו השני, הוא פנוי פיזית ונפשית להתבונן בעברו, בחייו, בנפשו. לשם שינוי אינו דחוק להסתגר בחדר העבודה ולמלא את המכסה שהטיל על עצמו. לראשונה הוא שואל את עצמו אם היה קשוח מדי עם גידי. הוא מניח לעצמו להתייסר במחשבה שאולי היה צריך למנוע מנוני להעלות פרופיל ולהתאמץ להתגייס לשריון למרות כבדות בתנועה וקוצר נשימה שסבל מהם, ושבסופו של דבר גרמו למותו בקרב. הוא תוהה עד כמה הפך למי שהוא בשל אישיותו של אביו האידיאולוג הציוני הבטוח בעצמו, בעמדותיו ובתפיסת עולמו, ועד כמה הפכו בניו למי שהיו בשל אישיותו שלו. "ואת ענין "העדר כושר האמפתיה" אתה חייב לברר עם עצמך סוף סוף! […] את ענין המום הזה. הקללה הזאת, הרובצת עליך. הצד האפל", הוא אומר לעצמו. תחום המחקר שלו הוא הזמן, וביתר דיוק התנהגות הזמן בחלל, אבל זמני חייו – זה שנעצר בין ביר-תמדה לרפידים, וזה שחלף ולא יוכל לתקון – הם בעבורו "כרונוס. אל אכזר האוכל את ילדיו".

אהרן מגד, כמו תמיד, מפליא לספר עלילה שמסגרתה הסיפורית מצומצמת, אך תוכנה ההגותי והרגשי עמוק ומרשים. משפחה, מדינה, חברה, אמונה, מדע, פילוסופיה, טבע – לכל אלה ניתן ביטוי מרתק, מרגש ומעורר מחשבה, כולם יחד מעצבים את האדם ומתעצבים על ידו. הלב יוצא אל דניאל העומד לראשונה ביושר מול עצמו, אל ענת המתמרנת בין משברי חייה ומשכילה למצוא לעצמה מקום, ואל גידי, שאיבד כילד את אחיו הנערץ והפך לנער חושב, שואל, מחפש.

מומלץ מאוד.

עם עובד

1980

הרוכבים / טים ווינטון

"האשה בעלת הרגליים הארוכות והצורך הבלתי פוסק שישימו לב אליה. הילדה עם התלתלים הפרועים והמבטא הפראי. והגבר הגדול והידידותי, שהלך בעקבותיהן כמו כלב ציד מכוער, נאמן ואופטימי ללא תקנה, שנחוש כל הזמן לראות את הטוב בכל דבר", כך מתאר מכר את משפחת סקאלי. ג'ניפר ופרד סקאלי האוסטרלים, היא בת למשפחה בורגנית מבוססת והוא עובד צווארון כחול, נישאו למורת רוחם של הוריה, ילדו את בילי, כעת בת שבע וחצי, ויצאו לשוטט באירופה. הם שנאו את פריז, אהבו את יוון, ואחרי שהות בלונדון החליטו לחזור הביתה. מכיוון שהזדמנו להם כמה ימים פנויים לפני הטיסה, נסעו לטייל באירלנד. שם, בצפון הכפרי הקפוא, ביקשה ג'ניפר בגחמה של רגע לרכוש בית נטוש, ולהמיר את השיבה הביתה בהשתקעות במקום חדש. סקאלי, שהיה תמיד מוכן לזוז הצדה למענה, לחכות שתמצא את אותו דבר שיניח לה סוף סוף להרגע ולהיות היא-עצמה, נענה בחיוב. ג'ניפר ובילי טסו לפרת' למכור את ביתם ולארוז את חפציהם, וסקאלי התגייס להפוך במו ידיו חורבה עבשה לקן משפחתי. כשהגיע לאסוף את אשתו ואת בתו משדה התעופה גילה שרק בילי הגיעה. השתיים טסו יחד מפרת' להית'רו, אבל בילי לבדה עלתה על טיסת ההמשך לאירלנד. ג'ניפר, שהיתה בהריון מתקדם, נעלמה ללא מילת הסבר. בילי, שללא ספק חוותה טראומה, הפכה לילדה עצובה ואילמת.

"הרוכבים" הוא סיפור מסעו של סקאלי בעקבות אשתו האבודה. הוא מנסה להכנס לתוך ראשה, לנסות לנחש לאן יכלה לפנות ומדוע. הוא מוכן לקבל כל הסבר, החל ממתיחה וכלה בבגידה, ולשכוח את מסע העינויים שנכפה עליו, ובלבד שיוכל לרַצות אותה ולזכות להגשים את חלום המשפחה הקטנה והמאושרת, ולא משנה היכן. בכל מקום שאליו הוא מגיע, ובילי הקטנה נגררת אתו, נדמה שכולם יודעים משהו הוא אינו יודע ומסרבים לשתף אותו. אין ספק שהוא אוהב את בילי אהבה עזה, אבל ככל שהוא הולך ונסחף אל מסעו ההזוי, הוא הולך ויורד מהפסים, עד שהילדה, שיוצאת מן הארועים בשן ועין, נאלצת ליטול על עצמה את תפקיד המבוגר האחראי. אי-שם במעמקי תודעתו הוא אולי יודע שעליו לוותר, להרים ידים, אבל הוא עייף מדי, מפוחד מדי ומעוצבן מדי מכדי להכנע.

טים ווינטון, סופר מוכשר שאת ספרו "נשימה" אהבתי, בורא דמות נאהבת בקלות. אי אפשר שלא לחבב את סקאלי, את מסירותו ואת תמימותו, ואי אפשר שלא להזדהות עם כאבו, עם יסורי חוסר הוודאות.

אבל… (ומכאן קלקלנים):

מה קרה לג'ניפר? סקאלי אינו יודע, וגם אנחנו לעולם לא נדע. למה בילי טראומטית כל-כך? טיסה קצרה ללא אמה ובליווי דיילת אין בה כדי להסביר זאת. מה ארע בטיסה להית'רו? לא ידוע. הספר, שהתנהל באופן משכנע ומותח כל כך, נופח בסופו של דבר את נשמתו ללא פתרון. סיפור של אהבה בלתי מאוזנת עד כדי התעללות, על מה ולמה? חבל שהסופר בחר להותיר את קוראיו ללא תשובות.

לא ברור גם מה תפקידם של הרוכבים. סקאלי רואה את רוחותיהם של הציידים רוכבי הסוסים בטירה החרבה שליד ביתו. בילי רואה אותם רוכבים רכיבה מאומצת לצדה של הרכבת באיטליה. מן הסתם הם מייצגים את מאמציהם של האב ובתו "לצוד" את האם החמקמקה, אבל שילובם ההזוי בספר ריאליסטי אינו עולה יפה, לטעמי.

בשל הכתיבה היפה והאפיון של דמותו של סקאלי, שבשלהם מן הסתם נכלל הספר ברשימה הקצרה לפרס בוקר 1995, אני ממליצה על הספר. בשל הסיום הבלתי מספק אני נוטה להסתייג ממנו.

The Riders – Tim Winton

עם עובד

1999 (1994)

תרגום מאנגלית: איילת גורנר

אל תקרא לי אום כולתום / יוכי שלח

זמירה ומירי הן חברות מילדות, גדלו בית מול בית בשכונת תל גיבורים בחולון, ונפשותיהן נותרו קשורות זו בזו גם בשנות העשרים לחייהן. השנה היא 1967, רגע לפני מלחמת ששת הימים. זמירה עובדת כפקידה במחלקת החקירות במשטרה, ומירי היא נשואה טריה לרפול, סוכן משטרתי, שהיכה אותה לפני שנישאו, ולא שינה ממנהגו גם לאחר החתונה. כשמירי מזעיקה את זמירה כדי לספר לה שרפול נעלם, זמירה פותחת בחקירה משל עצמה, מנסה להקדים את החקירה הפורמלית, אולי חושדת שמירי אינה מספרת לה את כל האמת ומבקשת לגונן עליה, אפילו באמצעות שיבוש הליכים. גילוי גופתו של רפול מעלה הילוך בשתי החקירות, וזמירה תיאלץ להתמודד עם טראומות העבר שלה ולחדש קשרים שניתקה בשכונת ילדותה.

זהו סיפור על חברוּת, על חיי מצוקה, על אימהוּת, על התנהלות בלתי שוויונית של משפחות פטריארכליות, על מעמדן הנחות של הבנות במשפחה, בעבודה ובחֶברה. שוביניזם הוא השפה המקובלת, ובשכונה שבה שולטים פשע ואלימות הוא בוטה במיוחד. מכיוון שהסיפור מעוגן בשנות הששים, הנסיון של זמירה לחרוג מתפקיד הפקידה לתפקיד החוקרת נדון להתקל בקירות, והיא נאלצת לתמרן, להעמיד פנים ולהפר איסורים כדי לבצע עבודה שהיתה יכולה לבצע בכשרון ובהצלחה לו ניתן לה לעסוק בה בגלוי. זהו, כמובן, גם סיפור בלשי על תעלומת רצח ועל נסיונות לפתור אותה. ברקע שוררים החרדה שלפני המלחמה, הפחד בעיצומה, והאופוריה שאחריה (אוסיף בסוגריים שבשל שמו של הספר חשבתי שהוא יעסוק בשד העדתי. הוא לא).

לצד שתי הנשים הצעירות נמצא בספר כמה דמויות מעניינות. בשכונה נתוודע אל תקווה השבורה, אמה של זמירה, שכנתה רוזה ניצולת השואה, ושכנתה סימה העובדת קשה כדי לפרנס את בנה. בתחנה זמירה מוקפת בזומר המפקד, שחייה שלובים בחייו, בסגנו ביטון המאוהב בה, וברופא סירוטה שנוכחותו עשויה להוות הבטחה לשינוי. הערכתי את יכולתה של הסופרת לדבר בלשונן של נשות השכונה ובסגנונן, והדבר בולט במיוחד בדמותה של תקווה. פחות הערכתי את סגנון דיבורם של הגברים, שלהם ייחסה רק את השגיאה הנפוצה של השימוש ב-י' במקום ב-א' בלשון עתיד, בעוד הם מתנסחים בבהירות, במשפטים שלמים, וללא שגיאות נוספות. התוצאה אינה אמינה.

האם נדע מי רצח את רפול? כדי להתמקד בכיוון חקירה מסוים, כל חוקר, ובמקרה הזה גם החוקרת בסתר, בעצם צריך לבחור את הסיפור המתקבל על דעתו ולהזניח את הסיפורים האפשריים האחרים. האם הסיפור שבחרה המשטרה הוא הסיפור האמיתי? הבחירה להאמין או לדחות היא בידי הקוראים. בעיני, הסיום הבלתי חד-משמעי, למרות סגירת התיק, הוא אחד ההיבטים המוצלחים של הספר.

קריא ושונה ומקורי לסוגו, ולכן מומלץ.

עם עובד

2023

ציוויליזציות / לורן בינה

קומץ ספנים ספרדים בהנהגתו של כריסטופר קולומבוס הגיע אל יבשת מיושבת באנשים, שעל פי הידוע לנו משרידי ישוביהם היו חלק מתרבות מתוחכמת ומרשימה. בכל זאת, בשל אותו הקומץ, וכאלה שהגיעו אחריו, יושביה המקוריים של אמריקה הוכנעו או הושמדו, והיבשת הפכה להיות "העולם החדש" בעיני האירופאים. לורן בינה במהלך מבריק הופך את היוצרות. מה נדרש לשם כך? טוויסט קטן בהיסטוריה העתיקה. פריידיס, בת למשפחתם של הויקינגים שנחתו בצפון אמריקה, לא הסתפקה בהתישבות במקום שאליו הגיעו, אלא הובילה את אנשיה עוד ועוד דרומה. במהלך התערותם של החדשים עם תושבי היבשת המקוריים, מי ששרדו את החיידקים שהביאו איתם הויקינגים הפכו מחוסנים למחלותיהם של האירופים, וההתמזגות המוצלחת של שתי האוכלוסיות זו בזו העניקה להם את יתרונות שני הצדדים, וביניהם שימוש בברזל ורכיבה על סוסים. די היה באלה כדי לשנות את מהלך ההיסטוריה.

הספר נפתח, אם כך, בסיפורה של ההתישבות הויקינגית באמריקה בסביבות שנת 1000 לספירה, כשלייף אייריקסון, בנו של אריק האדום שהתיישב בגרינלנד, הגיע אל המקום שהוא כינה וינלנד, אי-שם בין ניופאונדלנד וניו-אינגלנד. חלקו השני של הספר מתרחש כחמש-מאות שנים אחר-כך, בשנת 1492. קולומבוס מתעד בקטעי יומן, ההולכים ונעשים נואשים, את נחיתתו בחוף שלדעתו היה חלק מאסיה, את האינדיאנים (ההודים, כאמונתו) שקיבלו את פניו חמושים בנשק ברזל ורכובים על סוסים, ואת דחיקתו המתמדת אל עמדת כוח נחותה יותר ויותר עד להכחדת משלחתו ולהבנה שלעולם לא ישוב לספרד, תוך שהוא מוסיף להאדיר את שם שולחיו ומקווה להמיר את דתם של ה"פראים". איגנמוטה, ילדה בת אינקה, נמצאת לידו בעת מותו. חלקו השלישי והעיקרי של הספר נפתח כארבעים שנה אחר-כך, כשחייה של איגנמוטה מצטלבים בחייו של אטוולפה, שבהיסטוריה המתועדת היה קיסר האינקה במשך כשנה אחרי שניצח בקרב את אחיו, עד שהוצא להורג בידי הספרדים. בהיסטוריה של בינה אטוולפה מובס על ידי אחיו, ועל פי עצתה של איגנמוטה משפץ את ספינותיו ההרוסות והנטושות של קולומבוס כדי להמלט הרחק מהישג ידו. קומץ בני האינקה מגיע לליסבון, ותוך מספר שנים חלקה הגדול אירופה, שבפי בני האינקה נקראת "הרובע החמישי" ותושביה נקראים "המזרחיים", הופך לאימפריה אינקית. העלילה נסגרת עם נחיתתם של מיגל דה סרוונטס והצייר אל גרקו, אחרי טלטולים ותלאות, בחופה הססגוני והמכושף של בקובה הרחוקה, אליו חששו להגיע שמא יישלחו לעבודת פרך.

זה אינו ספר על הפרא האציל מול האירופאי היהיר, ואין כאן שום נסיון לטעון שהעולם היה טוב יותר תחת התסריט של ההיסטוריה החילופית. אטוולפה אמנם ניחן בשכל ישר ותמים יחסית, שאינו נחלתם של השליטים האירופים, אבל ביסודו של דבר אותה אמביציה מניעה את כולם – רצון להגדיל את הונם, לשלוט על שטחים גדולים, לזכות בכבוד בחייהם ולהרשם בספרי ההיסטוריה. אטוולפה, שבסך הכל ביקש תחילה לשרוד ולהבטיח בטחון לאנשים המעטים שחצו אתו את האוקיינוס, אימץ לעצמו את ספרו של מקיאוולי כמדריך, ובהשראתו יצא למלחמות מיותרות. העמים שעליהם שלט אמנם נהנו משגשוג כלשהו ומיחס הוגן הרבה יותר מכפי שזכו לו לפניו, אבל בני האדם כנראה חששנים וחתרניים מטבעם, ועד מהרה הם עתידים להתארגן נגדו. כל מה שנראה קבוע בעצם נזיל, אימפריות קמות ונופלות, וההיסטוריה נדונה לשכפל את עצמה. מלחמות אלימות, כך משתמע, נובעות מן האופי האנושי, והכוח סופו להשחית גם את התמימים ובעלי הכוונות הטובות. מסר נוגה למדי.

בינה עשה עבודה מדוקדקת וחכמה בחיבור ההיסטוריה החילופית שלו לזו האמיתית. הוא אינו בודה דמויות, ואינו רוקם ארועים שלא התרחשו, אלא נוטל את ההיסטוריה האמיתית ומציג אותה מנקודת זוית שונה. הוא משכפל ארועים שקרו, כמו הדבקת תשעים וחמש התזות על דלתות הכנסיה בוויטנברג על ידי מרטין לותר קינג, ומשבץ אותם בעלילה החילופית, במקרה הזה הדבקת תשעים וחמש תזות באותו המקום בדיוק, אלא שהטקסט יוצא כנגד לותר ושואל שאלות נוקבות על האמונה באל הנוצרי ("איזה אב ראוי לשמו יקריב את בנו? מדוע שייתן לבני האדם בחירה חופשית אם הוא רק מתכוון לאפשר להם לעשות רע? מדוע לברוא חוטאים כדי להענישם?"). פדרו פיסארו, היסטוריון ואחד מכובשי פרו, משובץ כאן בתפקיד משרת אישי נאמן של איגנמוטה. אטוולפה טומן מלכודת למלך קרל החמישי בכיכר סן מרטין בסלמנקה, בתמונת ראי של ארועי הכיכר בקחמרקה, שם הוטמנה לו עצמו מלכודת. תומס מור, שהוצא להורג בשל התנגדותו לנישואיו של הנרי השמיני עם אן בולין, כותב כאן לאראסמוס על כוונתו של המלך האנגלי לאמץ את פולחן אל השמש של האינקה במחאה על סירובו של האפיפיור לאשר את ביטול נישואיו לקתרין, כדי שיוכל לשאת את אן על פניה. וכן הלאה. משעשע עד מאוד למצוא את אינספור ההקבלות האלו.

משעשעת ומחכימה לא פחות היא ההתבוננות מבחוץ בערכי העולם האירופי. ה"פראים" הדרום-אמריקאים, למרות הדם הניגר בטקסיהם, צופים בחלחלה באש האוטו דה פה, תוהים על מהומת הדתות המונותיאיסטיות – האל הממוסמר, רדיפת אנשים רק משום שאינם מטגנים בשמן חזיר, סיפור הבתולה – מתרגזים על סיפור איוב שמחזק את אמונתם הפשוטה באל הבורא במיתולוגית האינקה, ש"לא היה מעלה על דעתו שעשוע כה ילדותי ואכזרי. אשר לשמש, מסילתו הבלתי משתנה מרחיקה אותו ממעשי אווילות שכאלה", ומצליחים במידה כזו או אחרת להשתית את האימפריה שבנו על עקרונותיהם שלהם.

כל אחד מחלקי הספר נכתב בסגנון אחר – הראשון בנוסח סאגות נורדיות קדומות, השני כיומן, השלישי כתיעוד פרוזאי, והאחרון בנוסח דון קיחוטה – וכולם יחד כתובים מצוין ומתורגמים היטב על ידי ארז וולק, שגם הוסיף כמה הערות שמציבות את הארועים שבספר בהיסטוריה האמיתית. "האמנות מחייה את מה שההיסטוריה רצחה" הוא המוטו שבראשית הספר, והאמנות של לורן בינה אכן מלאה חיים.

מבריק ומומלץ מאוד.

Civilizations – Laurent Binet

עם עובד

2023 (2019)

תרגום מצרפתית: ארז וולק

מבצע קציצה / בן מקנטייר

כותרת משנה: פרשיית הריגול האמיתית ששנתה את מהלכה של מלחמת העולם השניה

מבצע האסקי, פלישת בעלות הברית לאירופה הכבושה, התרחש בסיציליה ביולי 1943. אחרי הנחיתות המוצלחות בצפון אפריקה בנובמבר 1942, היה ברור שהמהלך הקרבי הבא יתרחש על אדמת אירופה, וסיציליה בשל מיקומה היתה היעד ההגיוני. הבעיה היתה שהתובנה הזו היתה גם מנת חלקם של הגרמנים, ואלה הקימו מערך הגנה לקדם את פני הפולשים. מלחמות מנצחים לא רק באמצעות מבצעים של לוחמה בשטח, אלא גם באמצעות מבצעי מודיעין, והפעם היה זה מבצע ברקלי רחב ההיקף שפרש מערך הטעיה מורכב שמטרתו לשכנע את הגרמנים שהפלישה תתבצע ביעד אחר. מבצע קציצה היה אחד ממרכיביו החשובים של ברקלי.

יואן מונטגיו, מי שכתב את "האיש שלא היה" שתיאר את המבצע, היה אחד משני מפעיליו יחד עם צ'ארלס צ'ולמונדליי. איאן פלמינג, איש המודיעין ויוצרו של ג'יימס בונד, הגה כשלוש שנים קודם לכן את הרעיון להשתמש בגופה נושאת מסמכים כאמצעי הטעיה. צ'ולמונדליי הגה כעת רעיון זהה, ויחד עם מונטגיו החל לעסוק במאות הפרטים שיאפשרו את ההונאה. גופתו של אלמוני, שיודבק לו סיפור חיים משכנע, עתידה היתה להשטף אל חופי ספרד. באמתחתו של האדם הבדוי יימצאו מכתבים מסווגים ובעלי חשיבות, ש"יחשפו" את סודה של ההתקפה הממשמשת ובאה: מתקפה על סיציליה, כך ישתמע, היא אך ורק תרגיל הסחה, והמתקפה האמיתית תתרחש ביוון ואולי גם בסרדיניה. הספרדים, כך קיוו הבריטים, ימסרו את המכתבים לידי ידידיהם הגרמנים, ואלה יתחילו להניע תהליך שסופו עיבוי הכוחות הגרמנים ביוון ובסרדיניה ודילולם בסיציליה.

שפע פרטי הפרטים, שעליהם היה צריך לתת את הדעת, מסחרר. מציאת גופה שמותה ידמה נפילה ממטוס מתרסק וטביעה; הפיכת גופה אלמונית לאדם עם סיפור חיים משכנע שיעמוד בבדיקת המודיעין הגרמני; ניסוח המכתבים באופן שלא יעורר חשד; בחירת החוף בו תתגלה הגופה וניתוח זרמי הים שישאו אותה אליו; שימוש באמצעי מודיעין אחרים כדי לשכנע את הגרמנים שהמידע שבמכתבים מוצק. מונטגיו וצ'ולמונדליי בילו שעות אינספור ביצירתו של "ביל מרטין", שדמותו הבדויה הולבשה על גופתו של גלינדר מייקל, חסר בית שהתאבד, ובסופם של חודשי ההכנה שיגרו אותו בתוך מיכל על סיפונה של צוללת אל החוף הספרדי. דייג ספרדי הוא שמצא את ביל מרטין המנוח, ודיווח עליו. הספרדים מצדם לא מיהרו לשחק את התפקיד שנועד להם, אלא החזיקו את המכתבים בידיהם. הנציגים הבריטים במקום נדרשו לשחק משחק עדין: מצד אחד לדרוש, כמצופה מהם, שמרטין וכל אשר עליו יועברו לידיהם, וליצור את הרושם שהמסמכים חשובים, אך מצד שני לא ללחוץ יותר מדי, כדי לתת לגרמנים שהות ללחוץ על הספרדים להעביר את המסמכים אליהם בטרם יוחזרו לבריטים.

למרות שבכל שלב המבצע כולו יכול היה לקרוס, הצירוף של תכנון מדוקדק, של מזל, ושל כשלים ונכונות להאמין בצד הגרמני, הביא להצלחתו. המסמכים עשו את כל הדרך עד שולחנו של היטלר, והוא בחר לאמץ את המסקנות הנובעות מהם. למותר לציין ש"קציצה" בפני עצמו מן הסתם לא היה משנה את פני המערכה, אבל שילובו כחלק משמעותי במערך הכולל של מבצע ברקלי היווה גורם מהותי בהתקבלותו. הנצחון במלחמה, אומר מקנטייר, מושג גם בזכות מעללי דמיון המטים את הכף בקרב התודעה.

כאמור, מונטגיו כתב ספר על הפרשה. בדיעבד התברר שבשל אילוצי צנזורה ובשל שיקולים נוספים, הוא תיאר אותה קרוב מאוד למציאות, אך לא בשלמות. בן מקנטייר איתר מסמכים גנוזים ששפכו אור נוסף על הפרשה, ואת ממצאיו הוא מתאר במפורט ובהרחבה בספר. כרגיל אצלו, הוא אינו מסתפק בציר העלילה, אלא שוזר בה סיפורי משנה ואנקדוטות המרחיבים את היריעה ומעשירים אותה. כך, לדוגמא, סיפור חייו האומללים של גלינדר מייקל אינו חיוני לתיאור המבצע, אבל מקנטייר מספר אותו, ובכך מאיר מעט את התקופה וגם מעניק כבוד לאיש, שבחייו לא התעניין בו אף אדם, ובמותו נכנס להיסטוריה. מערך המודיעין המורכב לאין שיעור מזמן אל הספר דמויות שפגשנו בספריו האחרים, ביניהם קים פילבי, שהתמרמר על חלוקת תקציבים, אדי צ'פמן, המכונה סוכן זיגזג, ששיתף פעולה עם מונטגיו בשיגור מידע מזויף, וחואן פויול גרסיה, שהפעיל רשת ענפה של סוכנים דמיוניים שהלעיטו את הגרמנים בבדיות. את הספר מאכלסות דמויות מרתקות רבות, שתקצר היריעה מלהזכירם, ולכן אסתפק בשניים: אלן הילגארת', הרפתקן, סופר, ונציג הצי בספרד ששיחד ספרדים בכירים במליוני דולרים בשליחותו של צ'רצ'יל, וקארל אריך קולנתל, הנציג הבכיר של שירותי הבטחון הגרמניים בספרד, מישלינג על פי חוקי הגזע, שידע שהישרדותו תלויה בהצטיינות בתפקידו, ולכן עיגל פינות וסיפק לשולחיו מידע בלתי מדויק שנועד לרַצות אותם. אמנם מדובר בספר תיעודי, אבל מקנטייר מיטיב לספר סיפור, מתאר את האישים המעורבים כבני אדם בשר ודם ולא רק כנושאי תפקידים, כרמית גיא תרגמה היטב, והספר נקרא בהנאה ובהשתאות.

Operation Mincemeat – Ben Macintyre

עם עובד

2010 (2010)

תרגום מאנגלית: כרמית גיא

שושה / יצחק בשביס-זינגר

אהרון גריידינגר הוא בנו של רב המגשש את דרכו אל עולם הספרות היידית בורשה של שנות השלושים. אהרון, החולק פרטים ביוגרפיים עם יוצרו, בילה את שנות ילדותו כבנו של רב ברחוב קרוכמלנה 10, הבית בו גדל בשביס-זינגר, ומגיל צעיר התחבט בשאלות פילוסופיות. כמו דמויות רבות אחרות של הסופר, הוא תוהה האם קיימת בחירה חופשית או שהחיים הם משחק מכור, האם הנשמה ממשיכה להתקיים אחרי מות הגוף, מהו תפקידו של אלוהים בעולם בכלל ובחיי האדם בפרט, אילו מן החוקים שחוקקה לעצמה האנושות מחייבים את היחיד, האם אפשר להתגבר על קנאה ועל רכושנות, האם יצר לב האדם טוב או רע מנעוריו. החיפוש הבלתי מסתיים אחר תשובות מרומם את רוחו וגם מדרדר אותו אל תהומות היאוש, כפי שהוא מתאר: "מיום שעזבתי את בית אבי חייתי במצב של יאוש מתמיד. מפעם לפעם שקלתי בדעתי את האפשרות לחזור בתשובה, לחזור אל היהדות האמיתית. אבל לחיות כאבי, כסבַי, כסביהם של סבי, ללא אמונתם – האם הדבר אפשרי? כל פעם שנכנסתי לספריה, עלה בי ניצוץ תקווה, שאולי אמצא באחד הספרים רמז, כיצד יכול אדם בעל נטיות והשקפת עולם כמו שלי לעשות שלום עם נפשו".

בחיפושיו הוא מסתייע בדמויות ססגוניות, ובראשן מוריס פייטלזון, פילוסוף מטעם עצמו, כופר ומאמין בעת ובעונה אחת, שדמותו המורכבת והבלתי שגרתית מזכירה את זו של נביאי השקר המהלכים קסם על אהרון. יצירתו המצליחה ביותר של אהרון בתקופה המתוארת בספר היא ביוגרפיה מעורבת בבדיה של יעקב פרנק, המתפרסמת בהמשכים בעיתון, והוא מתכנן ספר שלם שיעסוק בו, ואחריו ספרים שיעסקו בנביאי שקר אחרים. דמויות נוספות הן של בני הזוג חיימל וצרלה, המאמצים אותו כבן או כחבר או כשותף מיני; סם ובטי האמריקאים, איש תיאטרון ושחקנית שמבקשים ממנו לכתוב עבורם מחזה, והופכים חלק בלתי נפרד מחייו באופנים שונים; דורה, בת זוגו הקומוניסטית, שעל דיעותיה הוא חולק; טקלה, משרתת בבית בו הוא שוכר דירה, שאיתה, כמו עם נשים אחרות, הוא מקיים קשר מיני-ידידותי בלתי מחייב רשמית אך מחייב נפשית, ועוד.

הימים הם ימי פריחת הנאציזם בגרמניה, האנטישמיות בפולין עזה מתמיד, והצל המאיים של המלחמה הבלתי נמנעת ושל האסון לעם היהודי שיגיע איתה מרחף מעל כל הדמויות. לברוח או להשאר? כל אחד מגיבורי הספר מתחבט בשאלה זו בדרכו. לאהרון אין כל ספק ששום נס לא יתרחש, ובשביס-זינגר מביע מפיו, במהלך שיחה עם דורה, דעה שלילית ומייסרת על האנושות: "את מדברת על ההמונים כאילו היו כבשים תמות, ורק נבלים אחדים אשמים בטרגדיה האנושית. למעשה, חלק גדול של ההמונים עצמם רוצים להרוג, לשדוד, לאנוס, ולעשות את מה שעשו תמיד היטלר, סטלין ועריצים כמותם […] האמת המכוערת היא כי מספר רב של אנשים – במיוחד צעירים – הם בעלי תאווה לרצוח. דרושה להם רק אמתלה או עילה. פעם אחת הם עושים זאת למען הדת; בפעם אחרת, למען הפשיזם או כדי להגן על הדמוקרטיה. הדחף שלהם להרוג כה חזק, שהוא גובר על הפחד להיהרג […] לא היו אמביציה מטופשת או טירוף שלא היו בני אדם מוכנים למות למענם". כעשור ומחצה מאוחר יותר, כשחיימל ואהרון נפגשים בישראל, מצולקים מאובדן יקיריהם בסערת המלחמה והשואה, מודה חיימל כי, "זכרתי את דבריך: 'העולם הוא בית מטבחיים ובית זונות". בשעתו נראו לי הדברים כהגזמה, אבל זו האמת המרה. רואים בך מיסטיקן, אבל לאמיתו של דבר אתה ריאליסט מובהק".

בתוך השאלות וההתחבטויות וחיפוש הדרך, שני דברים נותרים קבועים ובלתי משתנים בחייו של אהרון: הצורך לכתוב ושושה. את שושה הכיר אהרון כשהיו שניהם ילדים, ומשפחתה התגוררה אף היא בקרוכמלנה 10. בניגוד לאהרון, תלמיד חדר ואוטודידקט, שושה התקשתה בלימודיה עד שהושעתה מהם כליל. אהרון ביקש להרחיב את אופקיו, לבדוק את העולם שמחוץ לדלת האמות של הבנין ושל אורח החיים שלתוכו נולד; שושה היתה ילדה תמימה, תלותית, מסתגרת בביתה ומסתפקת בבובותיה. למרות הפערים ביניהם, ולמרות שלא נאה לבנו של רב לבלות בחברתה של ילדה, נפשותיהם של השניים נקשרו. דרכיהם נפרדו כשמשפחתה של שושה עברה לקרוכמלנה 7, ובמקום שבו כל מעשה של כל אדם נצפה ונותח, האפשרות להתגנב אל דירתה מבלי שירגישו בו כבר לא היתה קיימת. מרחק של מטרים ספורים, ובכל זאת כאילו חיו בעולמות שונים. שנים אחר כך, נמשך אל חברת ילדותו כבחבלי קסם, סר אהרון לבקר אותה, ומצא לתדהמתו שלא השתנתה כלל. גופנית ונפשית כאילו קפאה במקום בו היתה בפעם האחרונה בה נפגשו. כששהה בחברתה ושוחח איתה תהה "כלום מצאה שושה איזו דרך מאגית לעצור את מרוצת הזמן?". לערוצים השונים בהם התנהלו חייו נוספה דירתן של שושה ושל אמה. "מה אתה רואה בה?", נשאל בתהיה לנוכח הקשר המשונה שבין סופר-פילוסוף איש העולם הגדול ואשה-ילדה אדוקה בדתה, רדופת חזיונות מיסטיים ומסוגרת בעולמה. "אני רואה את עצמי", השיב. "היא האשה היחידה שאני יכול לתת בה אמון", הוסיף כשדחה הצעה להמלט מפולין ולהותירה מאחור. נדמה כי למרות הילדותיות והתלותיות והאמונות הטפלות וחרדת הנטישה שלה – "אתה יכול לעשות בי מה שתרצה […] אבל אל תשאיר אותי לבדי", אמרה לו – היא היתה עבורו בית וזכרון ילדות ומקום לשוב אליו, הנקודה היציבה שבעין הסערה.

"שושה" הוא ספר הגותי במעטפת של סיפור אהבה, ובשני פניו הוא כתוב במעורבות עמוקה, נוגע ללב, מעניין מאוד ומעורר מחשבה. מומלץ, כמובן.

Shosha – Isaac Bashevis Singer

עם עובד

1978 (1978)

תרגום מאנגלית: צבי ארד

די בכך / תומס ה' אוגדן

בובי, בן לאב מנוכר ולאם דכאונית, חי כילד בצילו ובחסותו של אחיו ג'ורג'. ג'ורג', שהיה מרכז עולמו של אחיו, סבל מהתעללות ומהשפלות מצד אביו, לא ברור מדוע, ומרדיפות ומדחיה מצד חבריו בבית-הספר, שראו בו "חייזר" ו"הומו". בהדרגה השתנה מערך הכוחות בין שני האחים. ג'ורג' הדרדר לתמהונות ולטירוף, בובי מצא לעצמו מקלט בעבודה בתחנת דלק ובעיסוק באמנות. הקשר ביניהם נשמר, וכל אחד בדרכו מרגיש שתפקידו להגן באופן כזה או אחר על אחיו.

קרול, בת לאב נערץ ולאם אלכוהוליסטית, נבגדה על ידי אביה, שהרים ידים מול אשתו ובחר לנטוש. אחרי שנים של שעבוד לאם, שאיבדה כל יכולת לטפל בעצמה, ובילתה את חייה מתבוססת בזוהמה על הספה, קרול, ששינתה את שמה למדלן, נטשה אף היא ונרשמה ללימודי תואר שני בספרות.

לבו של הספר הוא המפגש בין שתי הנשמות המעונות הללו.

כמו "הפרטים שהושמטו" ו"לא אמא שלי", גם הספר הזה חלש ספרותית, ונושא יותר אופי של דיווח מקרה ופחות של פרוזה. בשונה מהראשון, ובדומה לשני, הספר סובל מחוסר עומק ומפשטנות יתר, מפרטים שצצים באופן בלתי משכנע, כמו הפעילות הפוליטית של בובי, ומתלישות מן הסביבה בה מתנהלת העלילה. אפשר לחוש את כאבן של הדמויות, ואי אפשר שלא לחוס עליהן, אבל הן אינן "נתפרות" יחד אפילו ל"מקרה" שיש בו תובנות מעבר להשפעה הרעילה של הורות רעה, והפגיעה ארוכת הטווח שהיא מייצרת, השפעה שקשה עד בלתי אפשרי להשתקם ממנה.

לא באתי אל הספר עם ציפיות גבוהות, וקיויתי להיות מופתעת לטובה. זה לא קרה.

This Will Do – Thomas H. Ogden

עם עובד

2023 (2021)

תרגום מאנגלית: יואב כ"ץ