
"המועקה זה דבר שלא משתנה, היא כל הזמן פה, וכל הזמן שם […] אני חושב שיש מלא מועקה, כמו שכבה כזאת שמכסה את כולם, כמו ציפוי כזה, כמו בוץ, ממש כמו בוץ […] הדכאון זה דבר מפיל, זה דבר משתק, אבל המועקה לא. אין לה התפרצויות, היא כמו שטפון שקט. היא יכולה להתנפח או להתכווץ, אבל היא תמיד באוויר", כך מנסה אורי קרביץ להסביר לקב"ן את תחושותיו במחנה הטירונים ובחיים בכלל.
עמיחי שלו, מפיו של אורי, מתאר גהינום עלי אדמות, לא רחוק מכאן במחנה דותן. קבוצה של חיילים בעייתיים, לכולם סעיף נפשי, מגיעה לטירונות במחנה. רובם ככולם נושאים מטען של מצוקה, ניכור, השכלה חלקית מאוד, תחושת חוסר ערך. כבר באוטובוס בדרך למחנה מתבלטים הבריונים ומסומנים החלשים, ומה שמתחיל ככאפות משפילות מתפתח למסכת התעללות ולאכזריות קשה. אם מטרת הגיוס לאפשר להם דרך להשתלב, למצוא לעצמם מקום, הדבר אינו ניכר. להפך, התחושה הכללית היא של חוסר תכלית. נדמה שהנערים נמצאים שם רק משום שהחוק מחייב, אבל למפקדים במקום אין באמת רצון, ואולי גם לא יכולת, למצות את הטירונות כדי להביא תועלת לשני הצדדים. החיים משתרכים להם תחת גשם מקפיא על אדמה בוצית, ללא פעילות שיש בה טעם, והאלימות משתוללת.
כשמתברר שכמעט כל החיילים ייאלצו להשאר בבסיס בשבת, מתעורר מרד זוטא, והמיועדים להשאר מכריזים על כוונות התאבדות. חלקם סובלים בבירור מבעיות נפשיות, אחרים נסחפים אחריהם, וכולם בדרך זו או אחרת אחוזי יאוש ולהוטים לשים קץ לפארסה הסהרורית שהם חווים.
עד כמה הדברים המתוארים בספר קרובים למציאות? ההרגשה שלי היא שכמו בספרו הקודם שקראתי, "בדידות מזהרת", עמיחי שלו בוחר בקיצוניות, אומללות ללא פשרות וללא הפוגה. בשני הספרים הוא מפגין עוז ביטוי, שמאפשר הזדהות עם דמויותיו על סבלותיהן. כאן כמו שם הוא אינו מאפשר אף קרן של אור, וההקצנה, מבחינתי, פוגעת משמעותית ביכולת למצוא אחיזה בסיפור ופוגעת באמינותו.
לכן, גם הפעם, ההמלצה מסויגת.
ידיעות ספרים
2010
