הנפשיים / עמיחי שלו

"המועקה זה דבר שלא משתנה, היא כל הזמן פה, וכל הזמן שם […] אני חושב שיש מלא מועקה, כמו שכבה כזאת שמכסה את כולם, כמו ציפוי כזה, כמו בוץ, ממש כמו בוץ […] הדכאון זה דבר מפיל, זה דבר משתק, אבל המועקה לא. אין לה התפרצויות, היא כמו שטפון שקט. היא יכולה להתנפח או להתכווץ, אבל היא תמיד באוויר", כך מנסה אורי קרביץ להסביר לקב"ן את תחושותיו במחנה הטירונים ובחיים בכלל.

עמיחי שלו, מפיו של אורי, מתאר גהינום עלי אדמות, לא רחוק מכאן במחנה דותן. קבוצה של חיילים בעייתיים, לכולם סעיף נפשי, מגיעה לטירונות במחנה. רובם ככולם נושאים מטען של מצוקה, ניכור, השכלה חלקית מאוד, תחושת חוסר ערך. כבר באוטובוס בדרך למחנה מתבלטים הבריונים ומסומנים החלשים, ומה שמתחיל ככאפות משפילות מתפתח למסכת התעללות ולאכזריות קשה. אם מטרת הגיוס לאפשר להם דרך להשתלב, למצוא לעצמם מקום, הדבר אינו ניכר. להפך, התחושה הכללית היא של חוסר תכלית. נדמה שהנערים נמצאים שם רק משום שהחוק מחייב, אבל למפקדים במקום אין באמת רצון, ואולי גם לא יכולת, למצות את הטירונות כדי להביא תועלת לשני הצדדים. החיים משתרכים להם תחת גשם מקפיא על אדמה בוצית, ללא פעילות שיש בה טעם, והאלימות משתוללת.

כשמתברר שכמעט כל החיילים ייאלצו להשאר בבסיס בשבת, מתעורר מרד זוטא, והמיועדים להשאר מכריזים על כוונות התאבדות. חלקם סובלים בבירור מבעיות נפשיות, אחרים נסחפים אחריהם, וכולם בדרך זו או אחרת אחוזי יאוש ולהוטים לשים קץ לפארסה הסהרורית שהם חווים.

עד כמה הדברים המתוארים בספר קרובים למציאות? ההרגשה שלי היא שכמו בספרו הקודם שקראתי, "בדידות מזהרת", עמיחי שלו בוחר בקיצוניות, אומללות ללא פשרות וללא הפוגה. בשני הספרים הוא מפגין עוז ביטוי, שמאפשר הזדהות עם דמויותיו על סבלותיהן. כאן כמו שם הוא אינו מאפשר אף קרן של אור, וההקצנה, מבחינתי, פוגעת משמעותית ביכולת למצוא אחיזה בסיפור ופוגעת באמינותו.

לכן, גם הפעם, ההמלצה מסויגת.

ידיעות ספרים

2010

בדידות מזהרת / עמיחי שלו

"בדידות מזהרת" הוא סיפורה של העליה הגדולה מברית-המועצות לשעבר בשנות התשעים של המאה הקודמת. את הסיפור מספרים בגוף ראשון בתחילת שנות האלפיים שניים מן העולים. ארקדי חי בבת-ים עם אמו, מנסה ללמוד באוניברסיטה, ועובד לפרנסתו בשירות החדרים של מלון תל-אביבי. חיים חי בראשון-לציון עם אשתו ובתו בת החמש, ועובד אף הוא באותו מלון, מחזיק בתואר מנהל שירות החדרים, ושואף להתמנות לתפקיד מנהל המזון והמשקאות, תפקיד שמילא ברוסיה בטרם עלה לארץ.

החברה הישראלית, על פי הספר, נחלקת לשני מחנות. מצד אחד העולים מרוסיה, אנשים תרבותיים, נטולי מרפקים, שנדחקים למגורים זמניים בקרוונים ואחר-כך בשיכונים דלים, ונאלצים להסתפק בעבודות שירות משפילות. מצד שני הישראלים הותיקים, כוחניים, ברבריים, הרואים בעולים פולשים בלתי רצויים, גוזלי עבודות, שלא לומר פריווילגים שזוכים לתנאים מפליגים בהשוואה לאלה שזכו להם הם עצמם בהגיעם לכאן. אין אמצע, אין גווני ביניים. רק סטראוטיפים של אנשים שלא מבינים לאן הם נפלו, ומולם סטראוטיפים של אנשים שטופי דעות קדומות שמנצלים את כוחם ואת מבוכת החדשים.

התחושות הקשות של שני המספרים באות לידי ביטוי בשפע פרטים קטנים וגדולים. העובדים הפשוטים במלון, כולם רוסים, רשאים להכנס רק מ"התחת" של המקום, כפי שמכונה הכניסה האחורית. המשקה היחיד העומד לרשותם הוא מיץ פטל, בניגוד לקולה ולאלכוהול שהם מנת חלקם של הבכירים מהם, כולם ישראלים ותיקים. בעיני שכניהם רואים העולים רק שנאה. מצד אורחי המלון הם חווים יחס מתנשא ומשפיל. הם חוששים להתעמת עם בריונים ישראלים, משום שהם חשים מיעוט, ומי יאמין להם שהם הקורבנות. הבטחות מעורפלות לקידום אינן מקוימות, ואם בכל זאת זוכה מי מהם לשיפור מעמדו הדבר מגיע עם תו מחיר. חוויות מתמשכות שכאלה, של השפלה ודחיה ללא סיכוי לשיפור, אינן יכולות שלא לבקש לעצמן פורקן בדרך כלשהי. אצל ארקדי יופנה התסכול בעיקר כלפי עצמו. חיים, שאולי יכול לשאת את מכאוביו, אבל אומללותה של בתו היא יותר מכפי יכולתו לשאת, יידחף אל קיצוניות אחרת.

איני חובבת סטראוטיפים, אבל אני יכולה להבין כתיבה קיצונית כאמצעי ספרותי. אני נרתעת גם מהכללות – כל החברה הישראלית, גברים, נשים וטף, נוראית, כפי שעולה מן הספר הזה – אבל נניח שגם זוהי הקצנה שמטרתה הדגשת חוויותיהם של המספרים. עמיחי שלו ניחן בעוז-ביטוי שממחיש היטב את התסכול ואת היאוש של גיבוריו. יחד עם זאת, אני חושבת שדמויותיהם מפוספסות ואינן מייצגות את חווית המהגר, העולה החדש, חסר השפה. נעדרת לגמרי גם סולידריות מחזקת בין העולים לבין עצמם, כמו גם היאחזות בתרבות שממנה באו, תופעה המאפיינת במידה רבה את העליה הזו. ארקדי וחיים, כל אחד לחוד, הם אי בודד.  

כתיאור דחיקתו של אדם נורמטיבי לקיצוניות הספר מוצלח. כתיאור אמין של החברה הישראלית בראשית שנות האלפיים – הרבה פחות. לפיכך, המלצה מסויגת.

עם עובד

2015