תגית: פרדס

עלילת ריטריט מסופרת בגוף ראשון מפיה של אשה כבת חמישים, מיזנטרופית סרקסטית, בעלת פנסיון לכלבים ולחתולים, אאוטסיידרית המתקשה מאוד ביצירת קשרים בינאישיים. היא נולדה כאחת מתאומים, הבריאה מבין השניים. אחיה מת מיד אחרי הלידה, והוריה לא הניחו לה לשכוח אותו ואת "אשמתה". כבר חמישה עשורים הוא נוכח בחייה, מגיח בדמות גלי כאב. מספר ימים קודם לתחילת העלילה נפרדה מבן זוגה האחרון, והיא מספיק מודעת לעצמה כדי לדעת ששוב היו אלה קשייה הפרטיים שחיבלו בקשר. בהחלטה ספונטנית, שאינה אופיינית לה, היא מצטרפת לריטריט בהנחייתה של מעין גורואית, שלפודקאסטים שלה היא אוהבת להקשיב. כל משתתפי הריטריט ואנשי הצוות, כך אנו לומדים כבר בתחילה, מתו במהלכו. המספרת נותרה שורדת יחידה. פרקי הספר הם עובדות שהיא מלקטת כדי לנסות להבין את שהתרחש.

אהבתי את השנינות, את המודעות החריפה לעצמה, את הסרקזם. תוך שימוש בפרטים שוליים לכאורה – נעליים בלתי תואמות, טון דיבור, תיאורי מקום – היא חופרת בתוך עצמה וגם חושפת את תרמית, או מה שנראה לה כתרמית, הארוע כולו. אילו הסתפקה הסופרת בזאת, היתה מתקבלת נובלה מהודקת, כואבת עד הזדהות ומשועשעת גם יחד. אבל לתוך הסיפור הזה נכנסים כמה קטעים הזויים שפוגמים בעיני שלא לצורך במציאותיות הנוקבת, ואינם מפזרים את הערפל (ולמען האמת, גם ערפל המוות ההמוני עצמו אינו נחוץ לדעתי). כמו כן, אחת העובדות המלוקטות היא מיקומו של הקיבוץ, שבו מתקיים הריטריט, על חורבות כפר ערבי שננטש במלחמת העצמאות, עובדה תלושה מכל הקשר, כאילו כדי לסמן וי במשבצת המתאימה, לצד משבצות העירונים מול הקיבוצניקים, הלינה המשותפת ורמז לשואה. גם המסקנה הנובעת מהסיום, ולא ארחיב, תמוהה בלשון המעטה.

אז לא, זה אינו "מסמך נוקב ואמיץ על ישראל המדממת, על אשמה וריפוי, על הבטחה וכזב, על גורל ומציאוּת ועל משפחה וחִבְרות", כפי שטוען הטקסט המתיימר על הכריכה. זה סיפור טוב בגרעינו – אשה פגועה המתבוננת בעולם ובעצמה מבחוץ, ועושה מאמץ, אולי אחרון, להשתלב – ובכושר הביטוי המופגן בו, שניסה להתרחב מעבר לגבולותיו והתפקשש שם.

פרדס

2025

דן הגלעדי, רואה חשבון שכל לקוחותיו, למעט אחד, הם עסקים מסדר גודל בינוני ומטה, הוא אדם מלא מעצמו. תיאור משרדו בפרק הפותח את הספר מספק מבט מקיף על אישיותו. התדמית חשובה לו, ולכן הריהוט המוקפד, התעודות שעל הקיר, והאזכור של הלקוח הגדול היחיד שלו, קוואסקו בע"מ, שהטיפול בחשבונותיו – אבל לא בדוחות החשבונאיים שלו – הופקד בידיו לפני שנים. הוא גאה בשמו רב הקוממיות, שלא הוא בחר אלא ניתן לו בלידתו. הוא נרתע ככל האפשר ממגע עם לקוחותיו. דן הוא איש קטן ומתרפס מול בעלי עוצמה, כמו פלטי שעומד בראש קוואסקו. והוא איש "גדול" ומתנשא מול חלשים ממנו, כמו חיים קבסקי.

חיים קבסקי, בעל עסק צולע של תרגומים, הוא לקוח מן הסוג שזוכה לזלזול מצד דן. מה כבר יש להעריך בעסק שחייב בדיווח דו-חודשי בלבד? אבל חיים ודן גדלו יחד, היו מאוהבים באותה נערה, וגם אם החברות ביניהם דעכה, הם ממשיכים את הקשר העסקי ביניהם מכוח ההתמדה. החלום האמיתי של חיים הוא לכתוב ספר. בעשר השנים האחרונות הצליח לכתוב כמאתים עמודים, שאותם שב ושכתב, ופחות או יותר נואש מהשלמת המשימה.

כשפלטי מגייס את דן להפעיל עבורו מניפולציות לא כשרות כדי לעקוף חוזה שהחברה שלו חתומה עליו, דן מסבך את חיים, ללא ידיעתו של האחרון, כשהוא פורט על תשוקתו להוציא את הספר לאור. מכאן מתגלגלת עלילה, שמוּנעת מכוח יוהרתו של דן, אשר עתיד לגלות שכמו חיים גם הוא פיון קטן במשחק גדול ממנו.

הספר נוגע במספר נושאים, ביניהם העולם העסקי המניפולטיבי, הכתיבה והאופן בו היא מתכתבת עם המציאות, הילדוּת והנערוּת המתלוות אל אנשים בבגרותם וממשיכות להכתיב את התנהלותם, התמודדות עם שאלות מצפוניות, ועוד. מה שמייחד את הספר הוא סגנונו המענג. בעברית נאה ובשילוב של הומור וציניות עדינה, ניר ברזל מציג דמויות מאובחנות היטב על רקע אמין, ומגיש לקוראים עלילה מהנה מאוד לקריאה.

חביב מאוד ומומלץ.

פרדס

2025

ילדה חיפאית בשנות הששים מוקסמת ממלים ומסיפורים. "עברתי ברעבתנות מספר לספר. הייתי יתומה חמת מזג באי הנסיך אדוארד, ואחריה שר האוצר היהודי זיס, ואחריו נמצ'ק הקטן מבודפשט". כשתגדל, כך היא יודעת, תהיה לה מכונת כתיבה, ובינתים היא כותבת את מחשבותיה בעט במחברת חומה. בגיל אחת-עשרה וחצי כבשו את לבה ספריו של יונה מנסבך, הסופר שלהרגשתה כתב בשבילה. כשלוש שנים אחר-כך הוזמן מנסבך להתארח בשיעור ספרות בכתתה, ומכתב ששלחה לו בעקבות המפגש פתח קשר ארוך שנים ביניהם. תחילה היה הוא מורה הדרך, והיא הילדה שמצאה אוזן קשבת וסבלנית. בהמשך היו לידידים, יועצים הדדיים, תומכים ונתמכים.

"מותו של המחבר" הוא ספר על ספרות. שמו של הספר ניתן לו בהשראת "מות המחבר" של רולאן בארת, אך הוא אינו מצטמצם לדיון המוצע במאמר. יונה והמספרת – במכתבה אל הסופר כינתה עצמה ג'ו – מרבים לדבר על כתיבה משלל היבטיה. למה בכלל לכתוב, הקשר בין הספרות למציאות, טכניקות של כתיבה, מסכות שעוטים סופרים, פרשנות הקורא וכוונת הסופר, ביקורת ספרות, ועוד. קו העלילה הראשי, סיפורי משנה המשתרגים ממנו ועליו, חייהם הפרטיים והמקצועיים של יונה ושל ג'ו, והקשר ההדדי של קורא-סופר – כולם מתנקזים אל כוחן של המלים ואל הקסם שבכתיבה.

בחלקו הראשון זהו גם ספר התבגרות. הילדה והנערה, שגדלה בבית שומר מסורת, מגששת את דרכה אל זהותה ואל עצמיותה. השיחות עם יונה, שבהן היא חופשיה לדבר על כל מה שעל לבה, הן גם תוצר של בחירתה באורח חיים משלה וגם זרז לבחירה זו. "זו היתה הנסיעה הראשונה בשבת, זו היתה נקודת המשען שממנה יונף העולם שלי, יתפרק ויורכב מחדש" – לא במקרה נסיעה משמעותית זו היתה אל הסופר.

וזהו גם סיפור על חברות אמיצה, ועל התפתחותה מקשר של סופר מבוגר וילדה מעריצה לקשר איתן של שני אנשים בוגרים.

מצאתי בספר גם מעין מחווה מוסווית חלקית לסופר ראובן קריץ. יונה, בדומה לקריץ, עלה לארץ עם אביו היהודי, בעוד אמו נותרת מאחור, עובדה ביוגרפית שנחרטה בזכרוני בזכות "בוקר חדש", ולמרות שאני מזדהה עם אמירתו של יונה לפיה "אין לי ענין במציצנות שמתחפשת למחקר ספרותי". כמו קריץ גם יונה נדחק אל השכחה ואל התעלמות המבקרים אחרי מספר ספרים שזכו לתהילה, וברמיזה לריבוי שמות העט של קריץ יונה מדבר בזכות כתיבה בשם בדוי, אם כי הוא עונה ב"אין תגובה" לשאלה אם בחר גם הוא לכתוב כך.

השילוב בין סיפור מרגש ברובו לתיאוריה ספרותית ולסיפורי משנה שאינם בהכרח כרונולוגיים, יוצר ספר שפה ושם אינו מתמסר בקלות. במילותיו של יונה, "ספרות היא אמנות של מלים וזמן, היא מקפצת קדימה ואחורה, לפעמים גוררת רגליים ולפעמים גומאת מרחקי שנים ואינה כפופה לכיוונו של זמן רציף". כדאי לקרוא אותו לאט ובתשומת לב, או להקדיש זמן לקריאה חוזרת, כדי לראות כיצד כל מרכיביו מתגבשים באמנות ובאמינות יחדיו.

הכריכה המינימליסטית – צילום מקרוב של גזע אקליפטוס – נאה והולמת.

בהזדמנות זו אשוב ואמליץ על ספריה הנוספים של רות לורנד, "תחרה הונגרית" וקובץ הסיפורים "מועד א'".

פרדס

2023

גדוד סיור 288, שיעודו המקורי היה לאסוף מודיעין בעורף האויב, הפך ביום הראשון למלחמת יום הכיפורים לגדוד טנקים לכל דבר, שרק במקרה יש לו גם כוח לוחמים על גבי נגמ"שים ופלוגת ג'יפים. עם מצבת טנקים מופחתת היה מה שאבי ולנטין מכנה בספר גדוד טנקים מינוס. הגדוד, בפיקודו של צביקה דהב, לקח חלק בקרבות ברמת הגולן כחלק מחטיבה 205 תחת המח"ט יוסי פלד, ומאוגדה 146 תחת מפקד האוגדה מוסה פלד.

אחת המשימות שהוטלו על הגדוד היתה להחזיק בגבעה שכינויה היה סגול שלוש חמש אחד. ארבע פעמים עלו הטנקים על הגבעה ונסוגו, באחת מהן נהרג מפקד הטנק סמל גיורא שחר. "סגול שלוש חמש אחד זו גבעה לחי"ר ולא לטנקים, וגם חי"ר לא צריך לשבת בה", אומר אחד מאנשי הגדוד בעלילה הנפרשת בספר. אבל בזמן אמת, כשניסו להסביר שאין טעם לעמוד על הגבעה כברווזים במטווח, נענו שוב ושוב בטענה כי זו הנקודה המזרחית ביותר של מדינת ישראל. "לגבעה הזו יש חשיבות פוליטית, כי היא נמצאת על גבול הקו הסגול, ולא חשיבות צבאית. היא נועדה כדי שפוליטיקאים יילחמו עליה ולא טנקים. וכשמנסים ללחום בטנקים את מלחמות הפוליטיקאים, מקבלים מיש-מש אחד גדול", אומרת כעת דמותו הבדויה של מפקד הגדוד בספר.

אבי ולנטין, שהיה קצין הקשר של הגדוד, מכנס בספר דמויות המקבילות לכמה מאנשי הגדוד, ארבעים וארבע שנים אחרי המלחמה. "בגלל סגול שלוש חמש אחד אנחנו מי שאנחנו – לטוב ולרע", אומר אחד מהם, וטראומת הגבעה עדיין מקוממת אותם. יותר מכל הם מבקשים לתבוע את עלבונו של מפקדם, שקידומו נבלם מכיוון שהחליט לא לשלוח כוחות לגבעה בפעם החמישית ולא דיווח למפקדיו על החלטתו. החבורה הקשישה מתכננת מבצע לחטיפתו של המח"ט, שבו הם רואים את האיש הרע, כדי להביא תיקון לעבר.

הומור ואימה מרכיבים את הספר. מצד אחד הגברים המבוגרים, המשתעשעים במבצע מורכב שלא לצורך, כולל מעקבים ברגל וברכב ותצפיות מדירה ממול זו של המח"ט. מצד שני, המלחמה על כל מוראותיה, הפחד והבלבול וזעקות הפצועים וצחנת המוות. עשרות שנים עברו מאז, אבל הזכרונות חדים. הפציעות הפיזיות נרפאו ברובן, אבל מן הצלקות הנפשיות קשה יותר להחלים. יואל, בן דמותו של מפקד הטנק שנהרג, הוא חלק בלתי נפרד מהחבורה, ותחושת ההחמצה של חיים שאבדו נוקבת.

המח"ט, שאינו מוזכר בשמו האמיתי, אך פרטים ביוגרפים אינם מניחים מקום לספק במי מדובר, לא יאהב את הספר. הוא מואשם לא רק במתן פקודה בלתי סבירה ובאי הקשבה לאנשים בשטח, אלא גם בנקמנות, ואפילו ביוהרה שבגללה התעלם מהתראה על ארוע טרור שהסתיים באסון. יש להודות שתיאורו בספר גרם לי אי נוחות, למרות שאין לי שום היכרות אתו מעבר לכותרות העיתונים, אבל אבי ולנטין כתב ספר עם מטרה – להבהיר את ארועי סגול שלוש חמש אחד – וזוהי נקודת מבטו. "ארועי העתיד", הוא כותב בפתח הספר, מבוססים "על משאלות לבי".

"סגול 351" הוא ספר מרתק ממש. הוא מכניס את הקורא אל הקרביים של שדה הקרב, מעט אל הצדדים הטכניים, ובעיקר אל הצדדים האנושיים. סיפור המסגרת הבדוי משעשע, והשילוב בינו ובין המציאות עובד מצוין. מומלץ בהחלט.

קרבות גדס"ר 288 ברמת הגולן

פרדס

2020

אלג'רנון בלקווד, שנחשב אחד הסופרים הבולטים בסוגת האימה העל-טבעית, כתב בעשור הראשון של המאה העשרים את שתי הנובלות הנכללות בספר, "ונדיגו" ו"ערבי הנחל". שתי היצירות מתרחשות בטבע, הראשונה ביערות והשניה בנהר, ובשתיהן תחושה מבשרת רע מערערת את בני האדם, ותופעות בלתי מוסברות רודפות אותם. עוד משותף להן הנסיון להתגונן בפני הבלתי מובן באמצעות הגיון ושכל ישר, ובכך כל אחד מן המעורבים "צמצם את המהומה הפנימית שאחזה בו והשיג הלך רוח מאורגן ומחושב, פחות או יותר".

ונדיגו היא רוח חורשת רע, שמקורה במיתולוגיה של האומות הראשונות בצפון אמריקה. ארבעה אנשים יוצאים לצוד איילים, שמשום מה אינם בנמצא באותה שנה. אל דוקטור וקרובו הצעיר, פרח כמורה, מתלווים שני מדריכים מקצועיים, ויחד עם טבח אינדיאני הם מקימים מחנה בצפון הקפוא. כדי להגביר את סיכוייהם הם מתפצלים לשני זוגות, משאירים את הטבח במחנה, ופונים לדרכים שונות. הונדיגו יחטוף את המדריך שנלווה אל הצעיר שבחבורה, ואחרי שעות מטילות אימה, שבהן יטעה הצעיר ביער בנסיון לעלות על עקבותיו, תשוב החבורה ותתכנס. "הריגוש העודף הביא אותך לכדי הזיות", יאמרו לו שני המבוגרים הנותרים, בנסיון להרגיע אותו ואולי להרגיע את עצמם, אבל בסופו של דבר, "שני אלה, הדוקטור האנליטי, המטיל ספק בכל דבר, ואיש היערות גלוי הלב וקשה העורף, ישבו שם רועדים בעמקי נשמתם". שלוש פרשנויות מוצעות לאשר ארע, כל אחד מפרש את הדברים על פי נטיות לבו ועל פי אמונותיו. "הונדיגו הוא פשוט האנשה של קריאת מרחבי הפרא", זו הפרשנות שלבי נוטה אליה. הטבח האינדיאני לבדו יודע כי הונדיגו ממשי, והוא קם ומסתלק לביתו.

"ערבי הנחל" מתרחש על הדנובה, מעט אחרי ברטיסלבה, שם הנהר מתרחב, גבולותיו מיטשטשים, ואיים מופיעים ונעלמים בו. המספר וחברו השבדי מקימים מחנה על אחד האיים אחרי שיט ממושך בקאנו על הנהר. בניגוד לתיאורים הפסטורליים ומשובבי הלב של המסע עד כה, כעת הם חשים בדידות עזה, הרוח שורקת סביבם באלימות, האי עלול בכל רגע להתכסות מים או להתפורר תחתם, ומליוני ערבי הנחל, המתנועעים ללא הרף, נוסכים בהם אי שקט. הזהירו אותם לא לחנות שם – שוטר הציע נימוק רציונלי בשל הסיכון להתקע בשממה, מוכרת הציעה נימוק שונה כשטענה שהמקום שייך לישויות לא מן העולם הזה – אבל השניים החליטו להמשיך בטיולם כמתוכנן. המספר מבקש למצוא הסברים לתופעות שנגלות לעיניו, אבל נקרע בין "שתי האישיויות השוכנות בתוכי – האחת מסבירה כל דבר, והאחרת צוחקת להסבריה המטופשים בעודה מבוהלת להחריד". השבדי, המאמין בכוחות שמעל לטבע, מציע הסבר בנוסח יקום מקביל: "לבריות שמקיפות אותנו עכשו אין שום קשר למין האנושי. פשוט לגמרי במקרה, בנקודה הזאת, החלל שלנו נושק לחלל שלהם".

למעלה ממאה שנה אחרי שנכתבו, הנובלות עדיין מחלחלות לנשמה. אין צורך להאמין בעל-טבעי כדי לחוש באימת הכוחות העצומים שבטבע, בתעתועי החשכה, היערות הסבוכים והרוחות המנשבות. מכל מקום, אמנם מדובר בסוגת אימה, אך בעיני חוזקותיהן של היצירות הן בתיאורים היפיפיים, אלה ששטופים בשמש וגם אלה שעוטים אופל, ובהתבוננות הפסיכולוגית הדקה בתגובותיהם של בני האדם. תרגומו של יהונתן דיין יפיפה אף הוא, והספר מומלץ בהחלט.

The Wendigo – Algernon Blackwood

פרדס

2020 (1907, 1910)

תרגום מאנגלית: יהונתן דיין

בסיפור "פנורמה", הפותח את הקובץ, מאבטח בסניף בנק בחיפה מסווג את האנשים העוברים מולו לשלוש קבוצות – ג'ירפות שראשן גבוה בעננים, חזירים שאפם תקוע בזבל, ולטאות שאינן מעזות להרים את הראש,  "וככה יוצא שאף אחד לא רואה אף אחד". בהכללה ניתן לומר שאי-הנִרְאוּת משותפת לתשעה הסיפורים הנכללים בספר. ברובם ככולם גם אם מתרחשת עלילה חיצונית, ליבתם היא ההתרחשות בקרבם של הגיבורים, וזו תמיד חבויה, מוסתרת מן הזולת, ולא לגמרי מודעת לעצמה.

ב"פנורמה" הסיפור נודד בין דמויות, מאשה לאחר ניתוח כריתת רחם לבתה, מן הבת לאח הערבי, לשומר בבנק, לחברה של הבת, לבעלה של האשה, וחזרה אל בית החולים. הדינמיקה בין הדמויות נובעת מן האופן – השגוי – בו הן רואות זו את זו, עד שארוע דרמטי מטלטל אותן מעט מן המשבצות של השגרה. ב"התכנסות" אי-הנִרְאוּת היא של סופר נערץ, שתדמיתו הציבורית אינה משקפת את המתרחש בביתו פנימה, שם האגו שלו ממלא את החלל וחונק את בני משפחתו הסובלים מעריצותו. לנשים בתוך זוגיות ומשפחתיות מוקדשים כמה מן הסיפורים, וכך גם לצעירים בתוך חברת בני גילם. הסיפורים כולם משקפים חוויות אוניברסליות, אך גם מעוגנים בתוך היומיום הישראלי – בקיבוץ, בעת מלחמה, ביחסי יהודים-ערבים, בחיפה, בשליחות מעבר לים.

איריס רילוב כותבת מדויק מאוד. גם כשהמסופר אינו משיק לחיי הקורא, קל להבין את שעובר על הדמויות, להתלבט איתן, ולקוות לשחרור ממה שמעיק עליהן. שניים מן הסיפורים מסתיימים בסוף קטוע מדי לטעמי, מן הסתם מכוון להותיר את כל האפשרויות פתוחות, אבל הייתי מעדיפה לשהות מעט יותר עם ההתרחשויות. פרט לכך הסיפורים כולם נוגעים ללב, מעוררי אמפתיה ומעניינים לקריאה.  

פרדס

2021

כשהיתה בת עשרים ואחת איבדה עירית קינן בחטף את אביה יעקב, שנהרג בתאונת דרכים. היא מעידה על עצמה שהיתה ילדה של אבא, ומעידה על אביה שהיה חם ועוטף, אבל למרות שכל חייה ביקשה לשמוע על קורותיו בשנות השואה, שבה איבד את כל משפחתו, הוא בחר לא לספר. געגועיה אליו שלחו אותה למסע בעקבות עברו, וכישוריה המחקריים סייעו לה לחשוף בעבודת נמלים פרט ועוד פרט אודות המשפחה ואודות גורלה של הקהילה היהודית במקדוניה. נקודת המוצא היתה יומן שניהל האב בקפדנות בשנות המלחמה.

מחקריה של עירית קינן, על פי דף המידע המצורף לספר, יוצאים מנקודת מבט רב תחומית, שמשלבת בדיסציפלינה ההיסטורית היבטים של פסיכולוגיה חברתית וסוציולוגיה. נקודת המבט הזו מאפיינת גם את ספרה זה, שמשלב יחדיו היסטוריה פוליטית וחברתית, ועובר בין הרקע הפוליטי-היסטורי להיבטים החברתיים-פסיכולוגיים של הקהילה ושל היחיד. אקדים ואומר שמאוד הערכתי את הספר, והערת הביקורת היחידה שלי היא על ההפרדה המלאכותית לעתים בין עובדות היסטוריות "יבשות" למהלכה של העלילה. הסופרת בחרה לשים מספר פרקים "יבשים" במה שהיא מכנה "בסוגריים", כדי לאפשר למי שמעונין בכך לדלג עליהם, אבל למעשה הספר כולו ספוג הסברים היסטוריים, ואלה – בין אם הם מופרדים ובין אם הם שלובים בטקסט – מעשירים אותו ומהווים חלק בלתי נפרד ממנו. דילוג עליהם הוא הפסד של הקורא.

יעקב קלדרון, שנולד ב-1919, הבן השביעי במשפחה בת אחד-עשר ילדים, והבן האחרון של אמו שנפטרה כשהיה תינוק, גדל בביטולה-מונסטיר שבמקדוניה, עד למעברה של המשפחה לסקופיה. המלחמה הפרידה בינו ובין משפחתו לנצח. יעקב, שהיה חייל, נפל בשבי, ועבר את שנות המלחמה במחנות שבויים, בעבודה מפרכת, בתת-תזונה, נתון בכל רגע לשרירות לבם של שוביו. כמו במקרים רבים אחרים, הצלתו ושרידותו היו תוצאה של מקריות ושל אקראיות ניסיות. כששוביו ביקשו להפריד בין היהודים לשבויים אחרים, קצין גרמני אלמוני מנע ממנו להזדהות כיהודי, ובכך הציל את חייו. רופא צרפתי, תקופה ארוכה אחר כך, יתגלה אף הוא כמושיע. גם העובדה שיעקב, בשמו הלא-יהודי ז'אק, היה שבוי שהופיע ברשימות הצלב האדום תרמה כנראה להשרדותו, למרות שבשלב כלשהו יהדותו נחשפה. אבל אולי יותר מכל אלה, התמיכה והעידוד שקיבל ממרחק ממשפחתו, הם שחיזקו את נפשו ואפשרו לו לשמור על אופטימיות. השבויים היה רשאים להזמין מדי פעם חבילות מקרוביהם ולשלוח ולקבל מכתבים. ביומן שניהל שמר יעקב על העתקי המכתבים ששלח למשפחתו, ועולה מהם כי שני הצדדים הסתירו זה מזה את סבלותיהם, אבל רמזו כי הם מבינים מה עובר על הנמענים. גם כשמצב המשפחה היה בכי רע, על החבילות המעטות ששלחו ליעקב לא ויתרו, ובצדק מונה עירית קינן את מאמציהם עם מעשי הגבורה של התקופה.

"המחשבה היחידה שלי היא אם היקרים שלי עודם בחיים. לאן אלך? מה אעשה? מה להתחיל? […] הייתי רוצה ללכת הביתה, לחזור לחיות את החיים שלי בשלום ובשלווה", כתב יעקב ביומן בנובמבר 1944 לאחר שחרורו. איש לא נותר, "הביתה" התרוקן מתוכן, ויעקב בחר לעלות לארץ. הבדידות והתלישות ליוו אותו גם כאן, כפי שמעיד יומנו. הרישום האחרון ביומן מספר על פגישתו עם רבקה, מי שתהיה אשתו. מכאן ואילך כנראה שוב לא היה לו צורך לשוחח עם עצמו בכתיבה. מדוע נמנע מלספר לילדיו על קורותיו? אולי כדי להגן עליהם, ואולי משום שעצם הדיבור היה שיבה אל הטראומה, בעוד השתיקה היא בחירה בהדחקה שמאפשרת חיים.  

עירית קינן מספרת סיפור שנקודת המוצא שלו אישית ורגשית. יחד עם זאת, זהו ספר מחקר קפדני, שביקש לא להותיר אבן בלתי הפוכה, ושנצמד לעובדות. כהיסטוריונית היא מציגה סימני שאלה במקומות בהם המידע אינו מלא. כבת משפחה, שהמונח "האחים והאחיות של אבא" הפך בעקבות תחקיריה לדמויות אינדיבידואליות מוחשיות, היא משלימה בדמיונה את חייהם על סמך מה שנרמז בכתובים. קורותיה של יהדות מקדוניה לא היו מוכרות לי כלל, ולמיטב זכרוני זהו הספר הראשון שאני קוראת אודות חייו של יהודי שעבר את מוראות המלחמה כשבוי. הועשרתי בידע, התרגשתי מן המסע שעברה הסופרת, ואני ממליצה על הספר.

פרדס

2020

תמיר בינדר, יליד קיבוץ, בן לאב שכמעט מת בדאכאו ולאם שהרעיפה עליו רוך שפיצה על נוקשות החינוך הקיבוצי, היה מבועת כשהגיע מועד גיוסו. למרות שנולד בקיבוץ, באופיו ובאישיותו היה ילד חוץ, מעט חולמני, נוטה להרהורים, פוסח על הסעיפים, ספורטאי גרוע, סולד מכוחנות. הוא ידע שהמערכת הצבאית עלולה לגרוס אותו, אך למזלו, מכיוון שיועד לשירות במודיעין, מצא את מקומו ב-8200, שם הוצב מול הארגונים הפלסטינים בלבנון, וחקרנותו, כמו גם האינטואיציה שלו, הפכו ליתרון.

"רואים בחושך", שליבתו סיפור ריגול, מציג אנטי גיבור כובש לב, המעוגן עמוק בתוך הישראליות. תמיר עובר מן הקיבוץ אל העיר, ומן הצבא אל האקדמיה, וכל תחנותיו מתוארות במבט רגיש ומפוכח. חברת הילדים בקיבוץ, הבדידות בעיר, הכמיהה לחברה, כור ההיתוך הצבאי, תככי האקדמיה – כל אלה, והרבה יותר מאלה, מפורקים לרכיביהם, ומשרטטים מפה חברתית מושלמת. חלק נכבד מן הספר מוקדש לפרטי הפרטים של עבודת המודיעין בכלל, ו-8200 בפרט, להיבטים הטכניים והמקצועיים, ויותר מזה להיבטים האנושיים הכרוכים בעבודה זו, כפי שתמיר חווה אותם: תחושת מציצנות, היכרות קרובה עם האנשים להם הוא מאזין, מעין "מערכת יחסים" שרק צד אחד שותף לה. את מירב תשומת לבו מושכת לוחמת, המכונה הזמיר, והאובססיה שיפתח כלפיה תשיב אותו לפעילות ביון שנים אחרי שחרורו מהשירות.

חגי דגן, שהעניק לתמיר פרטים רבים מן הביוגרפיה שלו, כתב ספר מפורט מאוד, שאינו נחפז קדימה, אלא משלב את הקצב האיטי של היומיום עם האינטנסיביות של הביון. לקורא מצפה חוויה דומה במידה רבה לזו שחש תמיר בבונקר, קירבה כמעט אינטימית אל הדמות שמצטיירת ומתפתחת מן הטקסט. מכיוון שהספר כל כך מדקדק בפרטים, ומתעלה מעל הסיפור האישי אל סיפורה המלא של התקופה, קשה לצמצם אותו לתוך סקירה. אסיים אפוא במילותיו של אורן נהרי, המצוטטות על כריכת הספר: "ספר מעולה, הנקרא בנשימה אחת".

פרדס

2020

רוברט, סטודנט המשוטט בניו-אינגלד כדי לחקור את הארכיטקטורה המקומית ואת שורשי משפחתו, שומע בדרכו סיפורים מוזרים על עיירה בשם אינסמאות'. השמועות מדברות על התקשרות של האיש העשיר בעיירה עם השטן, על תופעות מוזרות המתרחשות בה, ועל גורלם הבלתי ידוע של אנשים שניסו לחקור במופלא מהם. בניגוד לשכל הישר, רוברט מחליט לבלות בעיירה מספר שעות. גם בהגיעו למקום הוא מעדיף להתעלם מאזהרות ברורות, ומנסה לדובב זקן תמהוני ושיכור, אשר בניגוד לשאר התושבים מוכן לדבר עם זרים מזדמנים ולחשוף את המתרחש באינסמות'. תקלה באוטובוס היחיד היוצא מן העיירה מאלצת אותו להתאכסן במלון, שגם לגביו הוזהר, וחווה ליל בלהות.

כשרוברט מאזין לדבריו של השיכור, הוא מרגיש כי "היתה זו אל-נכון מסכת-הבלים, אך רצינותו חדורת הבלהה של הזקן המשוגע הילכה עלי אי-שקט מתגבר". כך הרגשתי גם אני בעת קריאת הספר: כוחות רשע העולים מן הים, יצורים מעוותים, קורבנות אדם, תכשיטים מכושפים – כל אלה היו בעיני "מסכת הבלים", ויחד עם זאת היה קשה להמנע מלהציץ לצדדים ולאחור, כדי לוודא שאף אחד מאלה אינו מסתתר בצללים. לא בכדי נחשב לאבקראפט לאחד מסופרי האימה המובילים, שהשפיע על סופרים שכתבו אחריו.

הסיום הבלתי צפוי של הספר הוא שיאו הרעיוני, ולפיו הקשר הגנטי, גם אם הוא קלוש, קושר לנצח בין אבותיה של שושלת לצאצאיהם, והאחרונים אינם יכולים להתנער מפשעי הראשונים. רוברט יגלה שהעבר הרחוק יחד עם הלילה שחווה מקרוב יקבעו את גורלו.

כמו שכתבתי בסקירה על "קריאתו של קת'הולו", גם כאן הייתי שמחה לאחרית דבר שתאיר את עולמו של לאבקראפט. כתחליף דפדפתי ברשת, ובין השאר למדתי כי שפתו של הסופר היתה ארכאית וגבוהה. עודד וולקשטיין עשה עבודה מצוינת בתרגומה לעברית הדורה.

הספר מומלץ לקריאה בשל מקומו בהיסטורית ספרות האימה ובשל הכתיבה המשובחת.

The Shadow Over Innsmouth – Howard Phillips Lovecraft

פרדס

2013 (1936)

תרגום מאנגלית: עודד וולקשטיין

"אֶבִקוֹעִים" הוא סיפורו של בועז, שחייו מתרחשים בצל היעדרותו של אביו הבלתי ידוע. בועז מתגורר עם אמו במושב, ילד שוליים, דייר בבית מוזנח, מבודד גם כשהוא בחברת בני גילו. אמו מסרבת למסור לו מידע כלשהו אודות אביו, בחיטוטיו בבית הוא אינו מוצא אף בדל של רמז, ודמיונו מייחס את האבהות לגברים שנקרים בדרכו – שכנים, כוכבי מסך, גיבורי מיתוסים. גם כשיתבגר, חידת האב לא תחדל לייסר אותו.

אמו של בועז, מלכה, מגדלת את בנה היחיד במסירות, אך מיחסיהם של השניים נעדר חום הורי, ונדמה שהם מתנהלים על בסיס של שותפות יותר מאשר על בסיס של משפחה. מכיוון שהיא טרודה שעות רבות בפרנסת המשפחה הקטנה, בועז הוא במידה רבה אֶבְקוֹעַ, צאצא המסוגל לתפקד באופן עצמאי מן הרגע שבו הוא בוקע מן הביצה.

הספר מלווה את בועז מילדות ועד העשור החמישי לחייו. במידה מסוימת הוא גדל ללא פיקוח, מבריז מלימודים, משוטט כרצונו, חש טוב בעיקר כשהוא בחוץ, בשדה. את מאבקיו הוא מנהל לבדו, וגם את דרכו בחיים הוא בוחר מגיל צעיר בעצמו. התחום היחיד בו הוא נוחל הצלחה הוא המקצוע בו בחר, לכידת נחשים, אך בכל מה שקשור ליחסים בין-אישיים, ובעיקר לקשרים זוגיים, הוא הולך ממפלה למפלה. נדמה כי העדר מודל זוגי והורי בחייו מונע ממנו ליישם מודל כזה בבגרותו. גם כשמזדמנת לו האפשרות לתיקון, הוא מחמיץ אותה.

שירז אפיק מספרת סיפור כרונולוגי, המסופר מפיו של בועז בגוף ראשון. בועז אינו טיפוס מתוחכם במיוחד, גם לא מודע לעצמו לגמרי, אבל הפרטים שהוא בוחר לספר בכנות חושפנית לוכדים בחיות את אופיו ואת השפעת תנאי הפתיחה של חייו על המשכם. למעט היציבות שהוא מפגין בעבודתו, הוא טיפוס די נסחף, מיטלטל, בלתי עקבי, מחליט בקלות ומתחרט באותה הקלות על החלטותיו. האם היה מהלך חייו שונה אילו היה גדל עם אב, או לפחות עם דמות אב מזוהה? האם האדם הוא לחלוטין תבנית דרך גידולו? שאלות אלה, ושאלות מעניינות אחרות, צפות ועולות תוך כדי קריאה, לא במישרין, אך באופן בלתי נמנע.

"אבקועים" הוא ספר בלתי שגרתי. יחודו נובע הן מן המהלך המקורי של הארועים, שהם צפויים ובלתי צפויים גם יחד, והן מסגנונו הבוטח, הבורא דמות בשר ודם משכנעת מאוד, לצד דמויות משניות מדויקות. לפעמים מתעורר החשק לטלטל את בועז, לעתים קרובות יותר מתעוררת החמלה כלפיו, וכך או כך הוא נכנס אל הלב.

חווית קריאה מומלצת בהחלט.

פרדס

2019