תגית: פרדס

שני הנסיכים והמלכה שעל שמם קרוי הספר הן שלוש ספינות נהר – "הצאר ניקולאי", "הצאר דושאן" ו"קרליצה מריה" – שעל סיפונן עלו קרוב לאלף ומאתים מיהודי אוסטריה, גרמניה, צ'כיה ופולין, בתקווה להגיע דרך הדנובה אל הים השחור ומשם לארץ ישראל. על אחת הספינות עלתה גם משפחת דוד מבלגרד, אמיל ולואיזה ובניהם האנֶה ופאולי בני העשרה. שמואל דוד, מי שכתב את הספר, הוא בנו של האנֶה. הספר מבוסס על זכרונות שכתב האנֶה (שנקרא בארץ שלמה), על זכרונותיהם של הניצולים המעטים, ועל תחקירים שערך הסופר.

הפרשה המתוארת בספר היא פרשת קלאדובו-שאבאץ. בנובמבר 1939 אישר אייכמן לאלף יהודים לצאת מוינה לברטיסלבה. בברטיסלבה עלו חברי הקבוצה על אניה שהפליגה במי הדנובה. מן האניה עברו לשלוש הספינות שהוזכרו בפתיחה, ולאחר זמן קצר עגנו ליד קלאדובו, סמוך לגבול הרומני. תקוותם להוסיף ולהפליג עד למקום בו אמורה היתה להמתין להם ספינת מעפילים התבדתה. במשך כחצי שנה חיו בצפיפות על הספינות בעוד הנהר קופא סביבם. אחר-כך המתינו מספר חודשים בקלאדובו עצמה, בחדרים ששכרו מן התושבים המקומיים ובמחנה שהקימו. את חייהם באותה תקופה תיארו כ"אורזים-פורקים": מדי פעם התבשרו שהנה-הנה עוזבים, ותמיד ברגע האחרון נאלצו לפרוק את מיטלטליהם. עשרה חודשים אחרי שעגנו בקלאדובו נאלצו בהוראת היוגוסלבים לעבור לעיירה שאבאץ הסמוכה לבלגרד. במרץ 1941, זמן קצר לפני הכיבוש הגרמני, התקבלו סוף סוף סרטיפיקטים עבור כמאתים בני נוער. כל אנשי הקבוצה האחרים – למעט שישה שהצליחו להמלט – נרצחו על ידי הנאצים: הנשים והילדים וחלק מן הגברים הומתו במחנה הריכוז סיימישטה, ומרבית הגברים נכלאו כבני-ערובה במחנה טופובסקה שופה, ונורו אל תוך קברים שנאלצו לחפור לעצמם.

במרכז הספר עומד, כאמור, האנֶה, ודרך סיפורו האישי מובא סיפורה של הקבוצה כולה. מחיי רווחה בבית נאה, עם אב אדריכל מצליח ואם שניהלה סלון תרבותי, עברה המשפחה עם עלית הנאצים והאפליה נגד יהודים, לדירה צנועה בבלגרד, ומשם הצטמצם מרחב המחיה שלהם לספסל בצמוד לארובת "הצאר ניקולאי". דרך עיניו של האנֶה אנו מתוודעים לדמויות בקבוצה, לחיי היומיום שלהם, להתארגנות הקהילתית מעוררת ההשתאות, שהיא תופעה די קבועה בכל גלגולי המצוקות שעברו היהודים באותה תקופה: תמיד הוקם בית-ספר עבור הילדים, סביב התנועות השונות התגבשה פעילות חברתית, ואיכשהו נמצא הכוח למופעי תיאטרון שצבעו את המציאות בהומור עצמי. אנו שותפים לקשיים הפיזים ובעיקר לחרדות ולחוסר הוודאות. כמו בכל חברה, היו כאן גיבורים שנתנו מעצמם, והיו שניצלו הזדמנויות לספסר לטובתם שלהם על חשבון חבריהם. היו שהמתינו בסבלנות להתפתחויות, והיו שהפיצו שמועות קשות והתסיסו כנגד מנהלי המסע. הטקסט שעל הכריכה מרחיב על פרשת האהבה שבין האנֶה לאינגה, צעירה יהודיה מגרמניה ששימשה כאחות, אך בספר עצמו נשמר איזון בין הסיפור האישי לסיפור הכללי. זה אינו סיפור אהבה על רקע המאורעות: פרשת קלאדובו-שאבאץ היא לב הספר, וסיפור האהבה פורט את סיפור הקבוצה לסיפורם של היחידים המרכיבים אותה.

מכיוון שאנו מתבוננים במה שהתרחש ממרחק של שנים, אנו יודעים מה התרחש מאחורי הקלעים, ולמה התעכבה הספינה המיוחלת. הספינה דאריין, שנרכשה על ידי המוסד עבור הקבוצה הממתינה, הועמדה לרשות פעילות משותפת של המוסד עם הבריטים. קל לבוא ולהאשים בדיעבד את מקבלי ההחלטות של אותם ימים בהזנחת אלף יהודים שיכלו להנצל, אבל במהומת אותם ימים כל החלטה סבלה מתנאי חוסר וודאות. יש לציין לזכותו של הספר שהוא אינו עוסק בהאשמות, ואין בו נימה של שיפוטיות, לא בהקשר של דאריין, ולא בשום היבט של חיי הקהילה: אנשים נקלעו למצב בלתי אפשרי, התגובות נעו בקשת שבין השלמה לניצול, ומי אנו שנשפוט. האשמים היחידים היו הנאצים ועוזריהם, אלה שניהלו את מחנות הריכוז, ואלה – כמו גץ ומאייר – שהפעילו בקור רוח את משאיות הגז.

"שני נסיכים ומלכה" הוא ספר מרתק וקורע-לב, כתוב היטב, ונמנע מן המלכודות של ספרי ביכורים ושל ספרי זכרונות. למרות הנגיעה האישית של הכותב לגיבורי הפרשה, הוא אינו גולש לסנטימנטים, אינו מנסה ליפות את המציאות ולהאדיר את גיבוריו. בני משפחת דוד, כמו הדמויות האחרות בספר, הם בני אדם שעולמם התהפך עליהם, והם מגיבים כאנשים בשר ודם על חוזקותיהם וחולשותיהם. למרות שניתנה לכותב חירות הסופר, הוא אינו כושל לסכריניות ולסגירת מעגלים: המציאות חזקה יותר מכל בדיון, והוא נותן לה פה. מתוך סקרנות להכיר פרשה שלא הכרתי קודם, קראתי את הספר רק אחרי שנברתי מעט ברשת בחיפוש אחרי מידע, וכבר בתחילת הספר ידעתי מה יהיה גורלם של המתוארים בו. ובכל זאת, הספר ריתק אותי כאילו היה ספר מתח, וכנגד ההגיון קיוויתי לסוף טוב שלא הגיע.

בשורה התחתונה: מומלץ בהחלט

סיפורם של ברטולד ופאני האן, חברי קבוצת קלאדובו-שאבאץ

פרדס

2015

כותרת משנה: סטודנטים ואנשי רוח בגרמניה לפני ואחרי עליתו של היטלר לשלטון

"הוורד הלבן" היה שמה של התארגנות של חמישה סטודנטים במינכן, שבין יוני 1942 ופברואר 1943 ערכו – בשיתוף אחד המרצים באוניברסיטה – שישה עלונים, בהם קראו להתנגד למשטר הנאצי. את העלונים הפיצו באמצעות הדואר לכתובות אקראיות, וכן הניחו אותם במקומות שונים באוניברסיטה. השישה נתפסו, נחקרו, הועמדו למשפט, והוצאו להורג באמצעות גיליוטינה. מותם לא עצר את הפעילות: העלונים הופצו על ידי סטודנטים בהמבורג, ואחד מהעלונים אף הוברח לחו"ל, ומאוחר יותר שוכפל והופץ בגרמניה על ידי מטוסי בעלות הברית. גם חברי קבוצת המבורג נתפסו, וחלקם נשפטו למוות. בגרמניה נחשבים הסטודנטים הללו למופת של אומץ לב.

בספר "הוורד הלבן" שלושה חלקים, שרק שני האחרונים שבהם עוסקים בפרשה זו. הפרק הראשון מתאר את התנהלות האקדמיה תחת שלטונו של היטלר ובצל החוקים שאסרו על העסקת יהודים. לטעמי, הפרק הזה אינו "נדבק" לספר, ומוטב היה לעסוק בנושא זה בנפרד. יש לו משמעות – בהקשר של הספר הזה – רק כרקע כללי, וניתן היה להסתפק במבוא קצר. במקום הקיצור המתבקש, הפרק עמוס בפרטים לא רלוונטים. כך, לדוגמא, אנו קוראים בהקשר של איינשטיין על שנת הפלאות, על יחסיו עם נשותיו, על התצפיות והמדידות שנועדו לאשש או להפריך את התיאוריה שלו וכדומה – כל אלה לא מתקשרים לנושא הפרק, קוטעים את הקריאה, ובאופן כללי הופכים את הפרק למייגע.

פירוט יתר מאפיין גם את שני פרקי "הוורד הלבן", אך כאן – בהנחה שאנו רוצים להכיר כל פרט בחיי גיבורי הפרשה – אולי יש לכך צידוק. יחד עם זאת, מוזר שבספר כל-כך מפורט, דווקא העלונים אינם מצוטטים בשלמותם. כשסוף סוף הגענו לרגע הפקתם, קיוויתי לקרוא בצורה ברורה ומרוכזת את מה שהיה להם לומר, והתאכזבתי מן הציטוט החלקי. התאכזבתי גם כשלא צוטטו בצורה מפורטת יותר דברים שנאמרו בבבתי המשפט שבפניהם נדונו הסטודנטים. לדעתי, יש בספר חוסר איזון בולט בין פרטי מידע שמסביב לפרשה, לפרטים שבליבה.

חסרות לי בספר תובנות ועובדות שמעבר לתיעוד הדוקומנטרי. מדובר בקבוצה קטנה מאוד, ובכמה אלפים בודדים של עלונים. ההשפעה שלהם תוך כדי המלחמה לא יכלה להיות משמעותית. או אולי כן? אין בספר דיון בהיבט הזה. הסטודנטים מונצחים כיום במקומות רבים ברחבי גרמניה: הייתי שמחה לקרוא בספר דיון גם בנושא זה – האם הגרמנים ראו בהם גיבורים בשעת מעשה? האם ההתנגדות המוצהרת הזו משמשת להם כיום עלה תאנה? תיאור הפרשה יום אחר יום הוא בעיני בעל ערך משני אל מול הדיונים הללו, שכאמור נעדרים מן הספר.

עם כל הכבוד לאומץ ליבם של הצעירים, אי אפשר להתעלם מהעובדה שהחליטו לנקוט בפעולה רק ב-1942, כשהגרמנים החלו לנחול מפלות. רובם היו מתנגדים פאסיבים להיטלר כבר מעת עליתו לשלטון, אבל הביעו את התנגדותם בפומבי רק אחרי יותר משלוש שנות מלחמה. הטרור הפנימי, השמדת היהודים, חיסול הנכים וחולי הרוח, אובדן החופש האישי – כל אלה עוררו בהם כעס, אבל את המחאה החלו להשמיע רק כשנשקף אסון לגרמניה. הם היו גיבורים, ללא ספק, צורם לי שלא מכל הסיבות הנכונות.

פרופ' משה צוקרמן, בהקדמה לספר, סבור שקריאה אודות התנגדות לא-יהודית לנאצים מהווה "אתגר" עבור הקורא הישראלי, הרגיל לראות בגרמנים גוש הומוגני. אני סבורה שגישה זו אינה תקפה בימינו, ואנו יודעם שאם כי רוב הגרמנים תמכו בהיטלר, או התנגדו לו אך שתקו, ברור שהיו גם אחרים. למעלה מ-550 גרמנים זכו בתואר "חסיד אומות עולם", והנסיונות להתנקש בחייו של היטלר ידועים. חשוב להכיר את התקופה על כל פניה, ולכן למרות ההסתיגויות הרבות אני נוטה להמליץ על הספר.

הערה להוצאה: המספר הגדול של שגיאות השפה – תחביר, כתיב, פיסוק, יחיד-רבים, זכר-נקבה – מביך.

פרדס

2007

כותרת משנה: נשים במקרא, במדרש ובספרות העברית החדשה

הנשים המוזכרות במקרא זוכות בדרך כלל להיות מונצחות רק בשל הקשר שלהן עם הגברים. אנו מקבלים תיאור של מה שקרה להן, אבל להן עצמן רק לעתים נדירות ניתן קול. כך גם במדרש, במשנה ובתלמוד. לדרך הסיפור הזו יש קשר אמיץ לתפיסה הרואה באשה רק עזר כנגדו של הגבר, ובהדרתה מן המרחב הציבורי, שכן "כל כבודה בת מלך פנימה". במבוא לספר מצטטת עליזה שנהר כמה מובאות מן המקורות שמעידות על הגישה הגברית של אותה תקופה (ולמרבה דאבון הלב יש המחזיקים, ואפילו מחזיקות, בעמדה דומה גם היום): "אדם הראשון נטלו ממנו צלע אחת ונתנו לו שפחה לשמשו" (בבלי, סנהדרין לט, ע"ב), "כל אשה שתמנע מלעשות מלאכה מן המלאכות שהיא חייבת לעשותן כופין אותה ועושה אפילו בשוט" (הרמב"ם, משנה תורה, הלכות אישות כא, א ב), "אשה גולם היא ואיננה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי, שנאמר: כי בועליך עושיך" (בבלי, סנהדרין כב, ע"ב). בספר שלפנינו הכותבת מנסה לקרוא בין השורות, או לנחש, מה חשו הנשים שבסיפורים. חשבתי שהתוצאה תהיה ספר פמיניסטי מתלהם, אבל למעט אמירות בודדות שנראו לי מוגזמות, הספר – למרות היותו בעל מסר ברור, ולמרות הסימפטיה הגלויה שהוא רוחש לגיבורותיו – משכנע באוביקטיביות (ככל שניתן) המחקרית שבו. כלומר, אין צורך להיות אשה כדי להזדהות עם הדמויות המושתקות.

כל פרק מפרקי הספר מביא את סיפורה של דמות אחת, לפעמים יחודית, לפעמים מייצגת דמויות דומות. הגר השפחה המגורשת, ובמקביל לה שרה הגבירה המתוסכלת בעקרותה. לאה האשה השנואה, ויחד איתה רחל אחותה ושתי השפחות הניתנות ליעקב על ידי האחיות. דינה הנערה הנאנסת, וגם תמר שנאנסה על ידי אמנון אחיה. אבישג הבתולה הנצחית, שהיא כחפץ בבית המלך. רצפה בת איה הנאבקת בכוחותיה הדלים על כבוד בניה המומתים והמוקעים, בדומה לאנטיגונה שנאבקה על כבוד אחיה המת. בת יפתח, שאפילו שם לא ניתן לה בסיפור המקראי. פילגש בגבעה, שבשל מעמדה הנחות היה גורלה מוות אכזרי. בכל פרק מתבוננת הכותבת במערך הכללי של הדמויות בעלילה, ומסיקה מן הטקסט התנ"כי המצומצם, ממה שנאמר בו וממה שהושמט, על אורחות החיים באותן תקופות, ועל משמעות היות אשה בעולם שחוקיו נכתבו על ידי גברים.

מכיוון שהסיפור המקראי נוקט לשון צמצום, מובאות בכל פרק הרחבות ופרשנויות שניתנו לו במדרש. כאמור, עמדת המספר המקראי ועמדת המדרשים זהה. הקריאה המתקנת בסיפורים אלה הגיעה הרבה יותר מאוחר, ולדמויות שמתוארות בספר ניתן ביטוי רחב באמנות, בשירה, בפרוזה, במחזות ובמוסיקה. עליזה שנהר מתיחסת גם לקריאה המתקנת הזו, ולביטויים השונים שקיבלו בה הסיפורים מן המקורות.

נהניתי מאוד מן הספר, בעיקר מכיוון שהועשרתי ממנו. אהבתי את ההרחבות מעבר לטקסט המצומצם (כמו לדוגמא ההקבלה בין החיפוש אחר נערה שתחמם את דוד לחיפוש אחת מחליפה לושתי עבור אחשוורוש, או ההדגמה כיצד שימוש במלים מסוימות מאפיין מצבים זהים בתקופות שונות). אהבתי מאוד את הניתוח הספרותי של הטקסט המקראי, הוא היה עבורי בגדר חידוש מרתק. אהבתי את הדרך החומלת בה הכותבת מתארת את הדמויות השונות, ואת הכשרון בו היא בוראת להם אופי ותחושות. עניין אותי להיווכח לאילו כיוונים לקחו היוצרים המודרנים את סיפורי המקרא. הספר הוא המשכו של ספר קודם, "זמן אשה", שגם בו תוארו סיפוריהן של נשים במקרא, ואין ספק שארצה לקרוא גם אותו. למרות שזהו ספר עיוני, הדרך בה הוא נכתב מעניקה לו גם נופך סיפורי, ומצאתי שאני מגלה מחדש סיפורים שהכרתי היטב, כמו סיפורה של הגר, ולומדת סיפורים שמעולם לא הקדשתי להם תשומת לב, כמו סיפורה של איה בת רצפה.

על הכריכה מופיע ציורו של גוסטב דורה, בת יפתח מקבלת את פני אביה. גוסטב דורה ידוע בעיקר בזכות ציורי התנ"ך שלו, ומבחר מהם – כמו גם איורים נוספים משלו – תוכלו לראות כאן.

מומלץ

פרדס

2011

כותרת משנה: פאול זלפלד, גרמני בן דת משה, במלחמה הגדולה

יאיר דוד, נווט קרב בחיל האוויר הישראלי, מספר ב"זאת מלחמה!" את סיפורו של סבו, פאול זלפלד, שהיה חייל בצבא גרמניה במלחמת העולם הראשונה. הספר נפתח ומסתיים בשנת 1933, כשבני הזוג זלפלד עוזבים את גרמניה בעקבות עליתו של היטלר. לא עמד לסב שרותו המסור והפטריוטי במלחמה: במשך כל חייו, למרות היתקלויות אנטישמיות, זיהה עצמו כגרמני בן דת משה. כעת הפך לבלתי רצוי. למרות שסיפור המסגרת הוא בגידת המולדת הגרמנית, הספר עצמו אינו עוסק בכך, אלא בחוויותיו של הסב במלחמת העולם הראשונה.

פאול זלפלד גויס לצבא הגרמני במהלך המלחמה. הוא היה אז נשוי טרי, ובמהלך שנות המלחמה עתיד היה להוולד בנו הבכור, אליו התוודע רק חודשים אחרי הלידה. הוא התנדב ליחידת חיל רגלים קלה (יאגר, Jäger) שנחשבה ליחידת עלית. תיאור קורותיו בצבא פותח בטירונות שעברו החיילים, ובדרך בה הפכו מיחידים ליחידה מגובשת ששה לקרב. בסיום ההכשרה נשלחה היחידה לחזית המזרחית מול רוסיה, ומאוחר יותר עברה לחזית המערבית מול כוחות אנגלים, בלגים וקנדים. כדי לספק תמונה רחבה יותר מעבר לסיפור האישי, הספר עוסק גם ברמת ההיערכות והאסטרטגיה הגבוהה יותר, ומשלב יפה בין ההיבטים הצבאיים לאלו הפרטיים. כך, לדוגמא, הוא מביא אלה בצד אלה מפות של החזיתות וציורים שצייר הסב בהזדמנויות שונות, במקביל לסיפור מהלכי המלחמה המשולבים בחוייות היומיום.

המתעניינים במלחמה ימצאו בספר פירוט של מהלכי הקרבות השונים. בעיני היה מעניין יותר לקרוא את חוויותיו של החייל היחיד. מלחמת העולם הראשונה היתה מלחמה מלוכלכלת, עם גז ורעל ולהביורים, בנוסף לכלי הנשק התקניים. המלחמה מפורסמת גם בהתבוססות בבוץ החפירות. יאיר דוד, הדובר בגוף ראשון מפיו של סבו, מיטיב לתאר את שהתרחש שם. הנה כמה ציטוטים:

בוץ היה צרתנו הגדולה בשטח. כל תנועה בוצעה בבוץ. קשה היה לנוע, היו אפילו מקרים של חיילים שנפלו לתוך הבוץ, לא הצליחו להחלץ מתוכו ואיבדו את חייהם בטביעה אטית ונוראה.

…

מחסור במזון. רעב וצמא. מחסור בתחבושות. מים עומדים מצטברים בחפירות. חיילים פצועים, נאנקים, חולדות. המון חולדות – קטנות וגדולות – צווחניות, נדמה שיש כאן חולדות שהסוו עצמן לחתולים, או אולי אלה חתולים שהתחזו לחולדות. הן נלחמות אתנו על המזון. הן לא בוחלות בכרסום פצעי גפיהם של חיילים תשושים, חסרי כוח התנגדות.

…

ושוב הריחות הנוראים. ריח הגוויות. גוויות בני-אדם, פגרי סוסים ופרדות, ריחם של הפצועים, ריח הלכלוך, צחנת הצואה והשתן והמוגלה והקיא, וסרחונם של הבגדים. ריחות שאין מנוס מהם.

הכותב מתייחס גם להלכי הרוח של החיילים. אלה שרוחם לא נשברה, היו להוטים לשוב לשדה הקרב גם אם נפצעו. מה הניע אותם? הפטריוטיות? החברות? הבושה? מן הסתם אין תשובה נכונה אחת. וכך הוא חש אפילו עם תום הקרבות:

ואני, אני מתחיל כבר להתגעגע. כיצד אחיה ללא המלחמה? ללא החברים? […] אני מתקשה להבין כיצד לאחר כל הזוועות, כל ההרוגים, כל הסבל, באיזה מקום נסתר, עדיין היה בי זיק כלשהו של רצון לקבל את המשימה הבאה ולחזור לקרב.

פאול זלפלד לא שיתף את משפחתו במה שעבר עליו, ונכדו מסתמך בספר הן על דברים שכתב הסב במהלך המלחמה, והן על מחקרים שביצע בעצמו. התוצאה היא ספר מעמיק ומפורט, שכאמור משלב את הכללי עם הפרטי, ועושה זאת היטב.

פרדס

2014

"בטן מלאה דמעות" מבוסס על סיפור אמיתי. הוא מספר על רצח אשה בידי בעלה, על הנסיבות שהובילו לרצח, ועל ההתמודדות של המשפחה המורחבת עם תוצאותיו. המשפחה שבספר משתייכת לקהילת יוצאי אתיופיה, והסופרת מעניקה דגש למאפיינים התרבותיים של גיבוריה, אבל אותו סיפור יכול היה להתרחש, ובעצם אכן מתרחש, במשפחות אחרות, חוצה גבולות מוצא והשתיכות קבוצתית.

הספר מסופר מפיה של אַסמַרוּ, אחותה של צֶהַיי שנרצחה. אסמרו היא עובדת סוציאלית, מנחת משפחות, שמייסרת את עצמה על שלמרות הכשרתה המקצועית לא הצליחה לפתור את הבעיות הקשות שבין אחותה לגיסה, או לשכנע את אחותה לעבור למקלט לנשים מוכות, ובכך למנוע את הרצח. במהלך החיים היומיומי, כשכל אחד מבני המשפחה מתמודד עם קשייו שלו – השתלבות במדינה חדשה, גידול ילדים, פרנסה – הפתרון הקל הוא להדחיק את צרותיו של האחר, אהוב ככל שיהיה, ולקוות שיהיה טוב. כשמוסיפים לזה תרבות שמקדשת את "מה יגידו השכנים", ושמחנכת לשתוק ולא לדבר על רגשות ולא לשתף בקשיים, מתקבל אסון שרק ממתין להזדמנות.

מה שריתק אותי במיוחד בספר הוא העיסוק בהשפעה של היחסים בין צהיי לדֶגו בעלה על המשפחה כולה, בעיקר על ילדיהם. לא רק שי הקטן, שראה במו עיניו את הרצח ושקע באילמות ובניתוק, אלא גם אחיו הבוגרים, יאסו ודֶסֶה, שחוו אלימות וטרור מגיל צעיר, והתמודדו עם נסיבות חייהם בדרכים שונות – האחד נצמד לאמו, מבקש להגן עליה, מתחנן שתברח, השני הפך לנער מרדן למרות שכל התרסה מצדו גררה אלימות מצד אביו. וגם שתי הבנות, הַבטָם ותקווה – הבכורה שבהן שמזדהה עם אמה, והצעירה שהיא היחידה שהעזה להתייצב מול אביה, והוא באורח פלא נמס ממתיקותה. הרצח, שבעקבותיו נותקו מאביהם, אמנם שם קץ לטרור ששלט בחייהם, אבל הפחד לעולם לא ייעלם, כמו גם הצלקות וייסורי המצפון על שלא הצליחו להציל את אמם.

בשולי הסיפור המרכזי הסופרת נוגעת גם במשבר ההגירה, ובקשיי המעבר בין התרבויות שחוו העולים. גם כאן, כמו בסיפור הרצח, החוויה המרכזית היא אתיופית, אבל אינה יחודית לעדה. חוו אותה העולים הייקים מגרמניה, שעברו מאירופה ללבנט, והעולים מתימן שנתקלו בזלזול, והעולים מארצות ערב שהגיעו אחרי קום המדינה והמבנה המסורתי של משפחותיהם התערער, וניצולי השואה מוכי הטראומה שלא יכלו לשתף במה שעבר עליהם, ויוצאי ברית המועצות שנתקלו בעוינות וקוטלגו בתוך סטראוטיפים.

בעיני, השילוב בין הניואנסים המאפיינים את הקהילה האתיופית לחוויה הישראלית בכללותה, הוא שבין השאר מעניק לספר אמינות ועדכניות. עוד תורמת לספר תחושת המעורבות העמוקה של הסופרת – לולא קראתי אודותיה ברשת (היא ילידת אנגליה) הייתי משוכנעת לחלוטין שהיא מספרת מחוויותיה האישיות כיוצאת אתיופיה. לאסמרו, המספרת את הסיפור, העניקה את הכשרתה שלה בהדרכה הורית ובסדנאות לילדים, ואת היכרותה רבת השנים – מקצועית ואישית – עם הקהילה האתיופית.

לא קל לקרוא את הספר. הוא כואב מאוד, אמין מאוד, ואי-אפשר שלא לחוש את מה שחשות כל אחת ואחת מן הדמויות המתוארות בספר. יחד עם זאת, זהו ספר חשוב, ומן הראוי שידליק נורה אדומה אצל הקוראים – אסור להתעלם, אסור להשלים עם אלימות בתוך המשפחה ולפטור אותה כענין פרטי שיסתדר מעצמו.

בשורה התחתונה: ספר חשוב, כתוב היטב.

פרדס

2015

"האורחת" הוא סיפורה של הילדה משינקה, שבהיותה תינוקת נמסרה על ידי אמה למשפחה פולנית, כדי להצילה מאימת הנאצים. זהו גם סיפורה של האם ז'ניה, שאיבדה בשואה את בעלה, וכשנסתה לשוב לבית משפחתה נענתה בתגובה מסוג "חבל שהיטלר לא סיים את המלאכה". עבור משינקה היתה ז'ניה האורחת היפה, שמדי פעם היתה מבקרת בבית המשפחה הפולנית. כתינוקת לא זכרה את עברה, והמשפחה שהסתירה אותה היתה היחידה שהכירה, עם אב ואם ואח ואחות. ביום בהיר אחד, ללא הודעה מוקדמת וללא הסבר, נארזו חפציה של משינקה בשתי מזוודות, ומעכשו לעכשו נותקה מביתה, ויצאה עם ז'ניה לשרוד בעולם כאוטי.

אינה קורניצר, ילידת 1941, מספרת בספר את סיפורה שלה. אמה הצליחה להציל אותה כשמצאה לה מקלט אצל משפחה נוצרית, ולאחר המלחמה נדדו בפולין בחיפוש אחר מגורים ופרנסה, עד שקרובת משפחה בארץ ארגנה עבורן סרטיפיקטים. בארץ, לפני קום המדינה, וגם אחר-כך, לא ליקקו דבש, והילדה נמסרה לקיבוץ.

רובו של הספר כתוב בגוף שלישי, וכולו מתואר מנקודת המבט של הילדה. תחושת הרדיפה כשאסור לה לצאת מן הבית מחשש הגרמנים, האימה עם התקרבות החזית, תחושת השחרור עם הגעת הרוסים, מכת הניתוק מן הבית, הבלבול הגדול בין האמא שנשארה מאחור לאמא היפה החדשה, ומאוחר יותר הנטישה בקיבוץ והסבל כילדת חוץ דחויה. פה ושם משולבים פרקים בגוף ראשון, שבהם הכותבת הבוגרת מנסה לעשות סדר בזכרונות, לדלות פרטים שאינה זוכרת, ליצור תמונה שלמה של קורותיה, אבל ההיסטוריה הפרטית שלה נידונה להיות מקוטעת.

מדובר בתקופה שבה נפשו של הילד לא היתה גורם שיש להתחשב בו:

באחד הביקורים אצל אמא שאלתי אותה אם שמחה שנולדתי. היא אמרה, "לא. הייתי עצובה".
בקושי הצלחתי לבלוע את האכזבה ואת העלבון, אבל בלעתי.
אמא בטוחה שילדים הם חיות נטולות רגשות […]
שאלתי למה היתה עצובה והיא ענתה שבאותו יום פריס נפלה.

ומדובר באם שעברה תלאות ונאבקה לשרוד:

כבר כילדה הבנתי שהיא צריכה להגיד ואני צריכה לשתוק.
כמו שהבנתי כשהייתי מגיעה לשבתות נסיעות שהיא צריכה לצעוק מתוך שנתה בלילות ואני צריכה להעמיד פנים שלא שמעתי אותה צועקת.

בין שני אלה נגזר על משינקה גורל של תהיות ונטישות ובדידות זועקת. שובר את הלב הצורך של משינקה באישור ובאהבה:

המכתבים שלה רחבי יריעה, מורכבים משני חלקים: החלק הגדול – תיקוני כתיב, ושגיאות בכלל, וחלק קטן יותר, האהוב עלי ביותר, שכתובים בו כל כינויי החיבה שלי וכמה היא אוהבת אותי.

למרות הסיפור קורע הלב זה אינו ספר בכייני, ואינו ספר מאשים. זהו ספר משתף, מאיר סיפור חיים של מי שהשואה שינתה את חייה לנצח, והטביעה את חותמה לאורך שנים. מומלץ בהחלט.

פרדס

2015

בערוב ימיו של סבה, ישבה שרית גרדוול אתו ועם סבתה, וביקשה לשמוע על קורות חייהם. למרבה צערה של הנכדה, הסב כבר לא היה מסוגל לספר, אך הסבתא לא חסכה בפרטים. הספר נפתח בילדותם של גיבוריו, חסן וחממה, בתימן, ומסתיים בזקנתם, כשהם ספונים בביתם בפרדס-חנה, מאושרים באיחודם, ורווים נחת מילדיהם ומנכדיהם.

חממה נולדה בכפר תימני בשם תלת, הרביעית בחמשת ילדיה של המשפחה היהודית היחידה בכפר. בהיותה בת שבע הצטרף למשפחה בן-דודתה חסן, שבהיותו בן תשע נותר יתום משני הוריו, ונאסף אל בית משפחת דודו, אביה של חממה. השניים התידדו, וחמש שנים מאוחר יותר נישאו זה לזו. חסן, רק בן ארבע-עשרה, כבר עסק מזה זמן מה בליווי קבוצות של יהודים לעדן בדרכם לארץ-ישראל. הקבוצה האחרונה שהוביל כללה גם את משפחתו המורחבת ואת משפחתה של שרה, חברתה הטובה של חממה. בשל תלאות הדרך, ובשל הקשיים שהוערמו בדרכם של היהודים, לא הצליחו כל בני המשפחה לעלות יחדו. חממה וחסן, יחד עם שרה ובעלה בן-ציון, עלו ראשונים, ושנים אחר-כך הגיעו בזה אחר זה בני המשפחה שהצליחו לשרוד את התנאים הקשים שבעדן ובדרך. בארץ עברו דרך מחנה עתלית – די-די-טי, חיסונים, לימוד השפה, היכרות עם עולים ממדינות נוספות – ומשם נשלחו לפרדס-חנה. שלוש שנים חיו באוהלים, אחר-כך בנו בתים קטנים – חדר למשפחה, ובהדרגה הרחיבו, נטעו עצים, שתלו גני ירק, והתפרנסו כמיטב יכולתם. תולדות המדינה היו גם תולדותיהם – חברות במחתרות, מעבר מחקלאות לתעשיה, השתתפות במלחמות, שכול.

הספר נכתב באהבה ובהערכה. לא קלים היו חייהם של חסן וחממה, אך בנחישות, בהתמדה ובאומץ התמודדו עם הקשיים ויכלו להם. הכותבת אינה צובעת את סבה וסבתה בורוד – היא מתעכבת גם על חיכוכים ועל מריבות, אך במבט מימינו המפונקים יחסית, דרכם ומאבקם נראים הרואים, והכבוד שהיא רוחשת להם מדבק.  אמנם זהו סיפורה של משפחה אחת, אך דרכו מוארת קהילת יוצאי תימן, החל בחיים בתימן וכלה בהתישבות בארץ, וזהו גם סיפורם.

שמו של הספר נלקח מן השורה הראשונה בפיוט "סַפּרי תמה תמימה", פרי עטו של ר' סעדיה בן עמרם בן המאה ה-17, הנפתח כך:

סַפְּרִי תַמָּה תְמִימָה סַפְּרִי נָגִיל בְּתֵימָא
בַּת מְלָכִים הַחֲכָמָה אָן מְקוֹמֵךְ סַפְּרִי לִי
עָנְתָה יוֹנָה סְעַדְיָה לִי בְּפַלְטֵרִין עֲלִיָּה
וַאֲנִי תּוֹךְ לֵב אֳנִיָּה בַּיְּפִי עוֹטָה מְעִילִי

פרדס

2014

אנתוני לויד אהב עוד בילדותו לשמוע על סיפורי המלחמה של הדורות הקודמים במשפחתו, וחלם להיות חייל. כשהתבגר שירת חמש שנים בצבא הבריטי, אך תשוקתו למלחמות לא באה על סיפוקה. המלחמה בבוסניה סיפקה לו את הריגוש שחיפש. כשבחן דרכים להגיע לשם, פסל את האפשרות להפוך לכתב צבאי:

… מה גם שכתבי-מלחמה לא זכו להלחם בעצמם אלא במקרים נדירים. והלא הלחימה היתה המפתח בכל העסק. הרי מה הטעם לצאת למלחמה אם לא נלחמים בה? איש עוד לא זכה במדליה בזכות הנפת עט כדורי ברגע הנכון.

לויד עבר קורס צילום בלונדון, ויצא לספליט שבקרואטיה מצויד במכתב המצהיר כי הנו צלם. בהסתמך על המכתב הוענקה לו במקום תעודת עתונאי של האו"ם, והוא יצא לדרך לסרייבו המוכה. תחילה התארח אצל משפחה מקומית, עד שיום אחד החל לשאול את עצמו מה הוא בעצם עושה שם.

שעות על שעות התהלכתי בעיר, מלא שנאה עצמית, הבטחון והנוחות של חיי בסרייבו נשרו ממני כעור מת, מוחי המה שאלות. למה הייתי שם? חייבת היתה להיות סיבה. לא הייתי בוסני שתקוע בסרייבו, אלא זר שבאפשרותו לעזוב. למה אם כן נשארתי? האם הייתי חובבן חסר בושה המבקר יומיום בתוך סיוטיהם של אחרים? אולי.

כתוצאה ממחשבות אלה חזר לספליט, אבל בחוסר מנוחה חיפש את דרכו חזרה למלחמה. העיירה ויזֶר שבמרכז בוסניה עלתה לכותרות בשל הקרבות שבסביבתה, ולויד החליט לנסוע אליה.

כיעד, היא נראתה לי בחירה מתבקשת, מקום שבו אוכל לראות מלחמה בתנועה.

בדרכו עבר לויד בכפרים שנמחקו ו"טוהרו" מיושביהם. הוא פגש שכירי חרב, שהחליפו נאמנויות כמו גרביים, לוחמים צעירים שהאכזריות הפכה חלק בלתי נפרד מהם, זקנים שניסו להסתגל. אוירה של חשדנות ושל טרור שררה בכל, ובצל הנופים הקסומים שכנו מוות והרס.

בשלב זה, בסביבות עמוד 70, נטשתי את הספר. היו לכך כמה סיבות: אישיותו המסובכת של הסופר השתלטה על הספר. ממה שקראתי ברקע למדתי שהוא רק יסתבך עוד – עם סמים ונטיות אובדניות – וסיפורו האישי, למען האמת, לא עניין אותי בכלל. הגישה המנוכרת שלו, במקרה הטוב, והלהוטה, במקרה הרע, אחרי זוועות המלחמה, הפריעה לי. חשוב מזה, לא הרגשתי שאני מצליחה ללמוד משהו על המלחמה המסובכת ורבת הפנים הזו, ולא עלו שום תובנות פרט לכך שקל לשטוף את מוחם של בני אדם, ולהפוך אותם לעדר אכזר המונע על ידי שנאה לאחר. לא משהו חדש. דפדפתי קדימה, והתרשמתי שזה יהיה רק עוד ועוד מאותו דבר, לא ספר מלחמה, אלא ספר מציצני אל סבלותיהם של היוגוסלבים. לכן החלטתי לוותר.

My War Gone by, I Miss It So – Anthony Loyd

פרדס

2002 (1999)

תרגום מאנגלית: מיכאל שקודניקוב

"שלג בחולות" מגולל את סיפור חייו של חיים רוטשטיין, שנולד ב-1950 בקרית-ים, היגר כילד בן 13 עם הוריו לארה"ב, הפך לכוכב קומי, וחזר לארץ בסוף המילניום. באמצעות סיפורו של רוטשטיין מתוארת הווית החיים בכור ההיתוך הישראלי, וכן המצוקה שאילצה רבים לחפש את מזלם מעבר לים, והתגבשות הקהילה היהודית-אמריקאית. יצחק רובין עצמו נולד באותה שנה באותו מקום, והספר מבוסס בחלקו על אנשים שהכיר ועל מעשים שאכן התרחשו.

חיים אמיתיים ומעניינים רוחשים בארצנו מחוץ לכותרות ומסגרות עמודי העיתון, ואין טובים מהם.

הספר מחולק לארבעה פרקים, המייצגים שלוש תקופות. בפרק הראשון והשני מתוארת שכונת הילדות בשנות החמישים עד למלחמת סיני. בבלוקים שהוקמו בחופזה כדי לקלוט את גלי ההגירה, התקבצו בני כל התפוצות, איש איש והחבילה שהוא נושא עמו: ניצולי שואה – אירופאים וגם צפון אפריקאים, ניצולי הפרהוד, תימנים שנדדו בדרכים ואיבדו קרובים וחברים, מרוקאים שחוו פוגרומים אחרי שנים של שכנות טובה. כל אחד מהם מתמודד עם עברו ועם קשיי ההווה בדרכו, וכולם יחד בונים בגופם חברה חדשה. לפעמים החברה מאוחדת, לפעמים מפולגת. למרות החיים בצוותא כל עדה שומרת על יחודה, דעות קדומות וסטראוטיפים מפלגים ביניהם, אך הדור השני, אלה שעלו כילדים או נולדו בארץ, מראים ניצנים של כור היתוך של ממש.

מתוך ראיון עם הסופר: "הגזענות בין היהודים הייתה קשה מאוד בימים ההם. ולא רק בין אשכנזים וספרדים, גם פולנים והונגרים לא סבלו זה את זה וכל בני עדות המזרח שנאו את המרוקאים. היו ריבים נוראיים בשכונות ופעמים רבות זה הגיע לכדי אלימות של ממש. האחד היה צועק לשני 'שוורצע' או 'פרימיטיב' והשני היה עונה לו 'חבל שהיטלר לא גמר אתכם'. אבל בתוך זה היו גם חברויות נפלאות ועזרה הדדית, ולמעשה מי שבאמת הצילו את המצב היו הילדים שגדלו יחד ויצרו דור חדש שבו טריפוליטאית מתאהבת ברומני וזה בסדר. למרבה הצער, בשנים שלאחר מכן בן גוריון חשב שכור ההיתוך נכשל ובעליות שהגיעו אחרי שנות ה־50 החליטו לבודד כל עדה בשכונה נפרדת. הבעיה הייתה שהם לא הבינו שבטווח הארוך זו הייתה הצלחה".

בפרק השלישי, הנפתח ב-1963, המשפחה מהגרת לארה"ב בשל קשיי פרנסה. המשפחה החילונית נוחתת לתוך קהילת סאטמר, בשל קרובת משפחה שהתחרדה וארגנה את בואם. גם כאן מנת חלקם אינה קלה: ההורים עובדים בפרך, והבן נאלץ להשתלב בישיבה, שבה אינו מוצא את מקומו. באותן שנים היתה הגירה גדולה מישראל לארה"ב, ושכנים לשעבר – גם אם היו יריבים בארץ – מצאו עצמם חיים בצוותא. המעבר מן המרחבים הפתוחים והדיונות של קרית-ים לצפיפות ולהמולה של ניו-יורק מהמם, כמו גם המעבר מן התמימות והראשוניות האידיאולוגית של הארץ אל התרבות המקדשת הצלחה חומרית. פרק זה מסתיים כשרוטשטיין עושה את צעדיו הראשונים בדרך לכוכבות.

בפרק הרביעי, כשגיבורנו כבר כבן 50, עטור הצלחה ועתיר ממון, הוא מתבקש לנסוע לקרית-ים בשליחות הרב. הנסיעה מאפשרת לו להתבונן בנופי ילדותו, ובמה שצמח מהם, במבט מפוכח של מבוגר מנוסה. הוא פוגש מכרים וחברי ילדות, סוגר מעגל אחד, ומותיר אחרים פתוחים. נשאה חן בעיני גישתו אל העבר, שאינה בגדר ה"פעם היה טוב, ועכשו כבר לא" המקובל:

לשכונה כבר אין כל משמעות לגבי. אין בה כל דמיון למה שהיתה. אין להחזיר את הגלגל לאחור, אלא אם מתיחסים לענין באופן נוסטלגי, ואינני נמצא במקום הזה.

אהבתי גם את הבחירה לא לסגור את הספר עם פתרונות "באושר ובעושר" לכל הבעיות שצצו בו:

אין אני סופר מוכשר כמו גדול סופרינו, ש"י עגנון, שהצליח לפתור את צרתם הארורה של גיבורי ספרו "והיה העקוב למישור". אין מומחה גדול מעגנון לסבך עניינם של בני אדם ולפתור אותם.לכן נאלץ אני לקוות לתיקו, הן בחיי והן בחיי הסיפור.

נהניתי עד מאוד לקרוא את הספר. מגוון הנושאים שהוא עוסק בהם לעומק נרחב מאוד ומעניין מאוד: משמעותם של משפחה וילדים לניצולי השואה ופרעות אחרות, משמעותה של מדינה למהגרים מטעמים ציוניים או בעל כורחם, אמונה או חוסר אמונה בעקבות השואה, יחסים בין אנשים שונים המשתתפים בניסוי הגדול של כור ההיתוך, השפעתה של מלחמת סיני – הראשונה מאז מלחמת השחרור – על אנשים שמלחמה עבורם היא בגדר קץ הכל, ועוד ועוד. הסופר יצר גלריה של דמויות ושל ארועים, העולים חיים ותוססים מבין הדפים. התרשמתי מאוד מן הסגנון, שהוא על סף המיושן ויחד עם זאת שומר על עכשוויות. התרשמתי גם מן היכולת לספר את הסיפור משלוש נקודות מבט שונות מבלי לאבד אמינות – של הילד התמים, של הנער קצר הרוח, ושל המבוגר המפוכח והמסוגל למבט מקיף של עבר והווה יחדיו.

את העטיפה המקסימה עיצבה יסמין וייצמן.

פרדס

2014

הווארד פיליפס לאבקראפט היה סופר אמריקאי (1890 – 1937). הוא נודע בעיקר כסופר אימה ופנטזיה, שברא בין השאר פנתיאון של אלים קדומים רבי עוצמה, ובראשם קת'ולהו, הקבור בלב ים וממתין לצירוף הכוכבים שיאפשר את שובו. בתקופתו לא זכה לפופולריות רבה, אולם נודעה לו השפעה מתמשכת על סופרי האימה שצמחו אחריו, והמיתוס של קת'ולהו זכה, ועדיין זוכה, לאינספור אזכורים (אתם מוזמנים להאזין ברקע הסקירה ליצירתה של להקת מטאליקה שנכתבה בהשראתו).

קל לפטור את עלילותיו וחזיונותיו של לאבקראפט כשטויות. הוא עצמו לא העמיד פנים שמדובר ביותר מהמצאה ספרותית. אבל מה שמעניק למיתוס חיים עד היום זו מן הסתם איכות הכתיבה, הדקדקנות בפרטים, העטיפה הכמו-מציאותית, ההכרה במגבלות הידע האנושי. הנה, לדוגמא, הקטע הפותח את הספר:

חסד שאין שני לו מנע מן השכל האנושי את היכולת לקשור בין כל הבנותיו. אנו שוכנים באי שאנן של בערות. ים שחור סוגר עלינו מאופק עד אופק, ואנו לא נועדנו להפליג הרחק. המדעים חותרים בנתיביהם הנבדלים, ולפי שעה לא הסבו לנו נזק של ממש; אך יבוא יום וצירופן של פיסות הידע המבודדות יקרע צוהר לנופיה של מציאות כה מבעיתה, ויורה לנו לקח כה נורא על מקומנו במציאות זו, עד שאם לא נוכה בשגעון לנוכח התגלית, או-אז נברח מסנווריה למבטחו של עידן חושך חדש.

הספר מסופר מפיו של אחיינו של פרופסור לארכיאולוגיה, שנפטר בנסיבות חשודות. האחיין מוצא בעזבונו של הדוד תיבה נעולה ובה פסלון מטיל אימה (להמחשה ראו התמונה שעל הכריכה), וקטעי מחקר שערך הדוד סביב הפסל. אחוז סקרנות הוא יוצא למסע מחקר משל עצמו, ומגלה תגלית מעוררת אימה. הסיפור מפיו של האחיין מסופר בלשון שוטפת ובהירה, ובקטעים ההגותיים יותר, או באלה שבהם עושים העדים נסיון לתאר את מה שאינו ניתן לתיאור, באה לידי ביטוי איכות התרגום של עודד וולקשטיין, והקטע שצוטט למעלה מדגים זאת יפה.

כדאי לקרוא את הספר, הן בשל מקומו בתרבות של ימינו, והן בשל הכתיבה האינטליגנטית.

תמוהה בעיני הבחירה לכלול בסוף הספר פרק ראשון מהספר הבא, "הצל מעל אינסמאות'" (בחרתי לדלג). עדיף היה בעיני לצרף אחרית דבר המרחיבה על מקומו של הסופר ועל המיתוס של קת'ולהו. להשלמת החסר אני ממליצה לקרוא את המאמר של אלי אשד אודות הסופר וספריו.

למעדיפים קריאה בשפת המקור, יצירותיו של לאבקראפט זמינות ברשת.

The Call of Cthulhu – Howard Phillips Lovecraft

פרדס

2013 (1928)

תרגום מאנגלית: עודד וולקשטיין