תגית: צרפת

בין השנים 1871 ו-1893 כתב אמיל זולא עשרים ספרים שבמרכזם דמויות ממשפחת רוגון-מאקאר, ובאמצעותן תיאר את החברה בתקופתו. ז'רבאז הוא השביעי שבהם.

הספר נפתח כשז'רבאז, צעירה בראשית שנות העשרים לחייה, ננטשת על ידי בן זוגה לאנטיה. כשהיתה בת ארבע-עשרה נולד בנם הבכור, וארבע שנים אחר-כך נולד הבן השני. משפחתה לא היתה מרוצה מן השידוך עם לאנטיה, ובני הזוג עם שני ילדיהם נמלטו לפריז. הם מתגוררים בחדר צפוף במלון מוזנח, ז'רבאז עובדת ככובסת, ולאנטיה עסוק בעיקר במישכון חפציהם כדי ליהנות מחיים של נוחות יחסית. לז'רבאז יש נשמה אופטימית ושאיפות צנועות, "לעבוד, לאכול לחם לשובע, לגור בדירה נקיה, לגדל את ילדיך, ולמוּת בתוך מיטתך". כשהיא מתבוננת מחלון חדר המלון החוצה היא רואה יופי, גם אם המתבונן בסביבה מעיניו של הסופר רואה זוהמה ומצוקה. במעין רמז לעתיד מתאר זולא, כאילו באמרת אגב, את המשפחה שנטשה כשעברה לפריז: "היא, דרך־אגב, דומה לאמא שלה, עמלנית גדולה שמתה מעבודת־פרך, מחמת ששימשה בהמת־משא לאב מאקאר למעלה מעשרים שנה. היא נטלה ממנה את השגעון להתקשר לאנשים; אפילו זה שהיא צולעת קצת קיבלה מהאשה המסכנה, שהאב מאקאר היה מכה אותה מכות־רצח. מאה פעמים היתה זו מספרת לה על הלילות שבהם היה האב חוזר שכּור ומראה אבירוּת כה בּרוּטאלית, שהיה שובר לה את העצמות; ואין כל ספק, שהיא גדלה באחד מלילות האלה, עם רגלה המפגרת".

לאנטיה, כאמור, נוטש, וז'רבאז נותרת עם שני ילדים לפרנס. זולא מעניק לה כמה שנים טובות עם קופו, גגן האוהב אותה, מוכן להשקיע איתה בחסכונות לעתיד, נמנע מאלכוהול, ומסייע לה להגשים חלום להיות בעלת מכבסה משל עצמה. בתוך סביבה אלימה, שטופת אלכוהול, צרת עין עד עוינות, עניה ורכלנית, ז'רבאז וקופו הם אי של שלווה. הם עובדים קשה, חיים בצמצום בתוך דירה קטנה מאחורי המכבסה, ומרוצים. "ברובע קנו להם ז‘רבאז וקוּפוֹ שם של צמד־חמד, שאינו מעורב ביותר בין הבריות, בלי קטטות ותיגרות, המטייל טיול קבוע באחד בשבת, בסביבות סן־אוּאן. האשה עבדה שתים־עשרה שעה ביום אצל מרת פוקוניֶא, ועוד מצאה לה עתות של פנאי לקיים נקיון קפדני בדירתה, ליתן נזיד לבני־ביתה, בבוקר ובערב. האיש לא היה נותן עינו בכוס. היה מביא הביתה את משכורתו הדוּ־שבועית, מעשן מקטרתו ליד החלון קודם שעלה על יצועו, כדי לשאוף אויר צח. היו מזכירים אותם לשבח על שום הליכותיהם הנעימות". נולדת להם בת, נאנה (שתהיה הדמות המרכזית בספר השבעה-עשר בסדרה), וכשאחיותיו של קופו אינן מוכנות לתמוך באמן שהזדקנה ונחלשה, ז'רבאז אוספת גם אותה אל ביתה.

זולא פרסם את הספר תחילה כסיפור בהמשכים בעיתון לפני שראה אור כספר שלם. באחרית דבר הוא מתייחס לביקורת שלה זכה הספר, ומסביר מה הניע את כתיבתו: "ביקשתי לתאר את התנוונוּתה הפאטאלית של משפחת פועלים, השרויה בתוך האוירה המאולחת של פרברינו. בעטיין של השיכרות והבטלה מתרופפים והולכים קשרי המשפחה, נשכחים והולכים רגשי הלב ההגונים, והפתרון הסופי הוא – חרפה ומוות. זהו איפוא מוסר ההשכל בפעולתו, פשוטו כמשמעו […] הנפשות הפועלות בספרי זה טובות הן ביסודן, הן רק נבערות מדעת ומקולקלות מחמת העמל המפרך והמצוקה שהם מנת גורלן".

התנוונותה של המשפחה החלה כשקופו נפל מגג שעליו עבד ונפצע. ז'רבאז סירבה לשלוח אותו לבית החולים, והעדיפה לטפל בו במסירות בביתם למרות צקצוקי הלשון והגינוי של סביבתה. הטיפול הצליח, קופו שב לאיתנו, אבל התרגל לבטלה, ולא שב להיות האיש שהיה קודם הפציעה. "עליצותו חזרה אליו, להגו השנון נתחדד בשיטוטיו הארוכים. ויחד עם תענוג החיים קנה לו את שמחת הבטלה; רישול הוצק באבריו, שריריו נתלפפו תנומה עריבה ביותר; זה היה מעין כיבוש איטי של העצלוּת, שניצלה את החלמתו כדי ליכנס לתוך עורו ולהקהותו אגב ליטופים". מכיוון שלא שב לעבוד, התרגל להכנס למסבאות ללגום יין עם ידידיו, וההדרדרות לא איחרה לבוא. ז'רבאז, שזולא מתאר כ"נוחה היתה ככבשה וטובה כלחם", לא מיחתה, אלא הוסיפה לראות את הטוב. הוא עדיין אוהב אותה, הוא שותה רק יין ולא יי"ש, הוא אינו אלים, אינו נוהה אחרי נשים אחרות. עדיף לסלוח ולהבליג.

בינתים שב גם לאנטיה לתמונה, נצלן כתמיד, וז'רבאז הפכה מפרנסת יחידה של המשפחה, כולל המסתפח הבלתי קרוא. נקודת אור ומשען בחייה מהווה גוז'א, נפח המאוהב בה. בחברתו היא מוצאת שלווה, הערצה, וגם תמיכה כספית בעת הצורך, אם כי היא מתביישת בצורך הזה. ההגינות המושרשת בה, ואולי גם ההרגל והפטאליות, מונעת ממנה לעשות את מה שטוב בשבילה כשהוא מציע לה את לבו ומבקש לפתוח אתה בחיים משותפים. "זה אי־אפשר, אדון גוּז‘ֶא. זה יהיה רע מאד… אני נשואה, לא כן? יש לי ילדים… אני יודעת היטב שאתה רוחש לי ידידות ושאני גורמת לך צער. אבל יהיה לנו מוסר־כליות ולא נדע אושר… גם אני רוחשת לך ידידות, ואני רוחשת לך יותר מדי ידידות שאניח לך לעשות שטויות. ואלה יהיו שטויות, בלי כל ספק; לא, אתה רואה, מוטב שנישאר כפי שהננו. אנו מעריכים ומבינים זה את זה; זה הרבה מאד; זה חיזק ועודד אותי יותר מפעם אחת. כשנשארים הגונים, במצב שלנו, מקבלים על כך שכר נאה".

סופה של ז'רבאז, כך על פי זולא, בלתי נמנע. שום דבר טוב לא יוכל לצמוח בפרברים המזוהמים שבהם שוכנים הפועלים, הנאלצים לעבוד בפרך תמורת שכר זעום, ומוצאים את נחמתם בשיכרות המולידה בתורה אלימות שמכלה הכל. ז'רבאז, למרות טוב הלב, הנחישות והאופטימיות, נדונה לחוש "נואשת מלהיות אי־פעם מאושרת", וסופה לגווע "מעוני, מזוהמה ומיגיעות חייה ההרוסים".

זולא אינו חוסך בפרטים, ומתאר מצוקה, זוהמה ואלימות ללא כחל ושרק וללא נסיון ליפות או לחוס על הקוראים. קריאה בספר כמוה כשיטוט בגיהינום עלי אדמות. על פי הביוגרפיה שכתב אודותיו אנרי טרויה, ספריו של זולא נכתבו אחרי תחקיר מקיף, כולל ביקורים במקומות עליהם כתב, גם אם הכתיבה עצמה נעשתה בנוחות המירבית של ביתו הבורגני. הוא מתייחס בספר לשלל נושאים, ביניהם שלטונו של נפוליאון השלישי, התיעוש המואץ שבשלו השכר הנמוך של הפועלים הפך נמוך עוד יותר, האלימות הגברית והסכנות שבחייהן של הנשים, והספר נוקב עד מאוד.

שמו של הספר במקור הוא כשם שניתן למסבאות שמכרו ליקר זול לפועלים בפריז בשלהי המאה התשע-עשרה. שמן של המסבאות לקוח מפועל צרפתי שמשמעותו נוקאאוט, מהלומה מוחצת.

הטקסט במלואו מצוי בפרויקט בן-יהודה.

קשה אך מומלץ.

L'Assommoir – Émile Zola

ספרית פועלים

1958 (1877)

תרגום מצרפתית: מנשה לוין

ילד חולמני ורגיש בן עשר ניגש בסקרנות אל מוכר חומרי ניקוי, המכריז בהתלהבות בראש חוצות על מרכולתו. הילד, הלהוט לרַצות, מתכנן להוציא מעט מן המעות שבכיסו כדי לרכוש ממוצריו של הרוכל ולזכות בהערכתו. בעודו מחייך אל האיש, מפנה זה אצבע לעברו ואומר: "אתה שם, בוא הנה, אתה יהודון, מה? אתה יהודי מלוכלך […] אתה קמצן […] עוד צרפתי מזויף […] חבר של דרייפוס […] קדימה, 'סתלק מכאן". הילד, שחש כאילו נחתה מכת אגרוף על חזהו, מנסה לחייך בתקווה קלושה שמדובר בהלצה, אך לשווא. "כמה דקות לפני כן עוד באתי אל דוכנו של הרוכל בחיוך של ילד, ועתה הלכתי משם בחיוך של גיבן".

אלבר כהן היה אמור לחגוג באותו ערב בשנת 1905 את יום הולדתו העשירי בחברת הוריו. במקום לחזור הביתה הסתובב ברחובות מרסיי מושפל, מנסה לעכל את הארוע שהשפיע על שארית חייו. הילד, שנולד בקורפו, והיגר לצרפת בהיותו בן חמש בשל יחס היוונים ליהודים, לא היה מודע כלל עד לאותו יום לשונותו. הוא התחנך במוסד קתולי, ואימץ ללבו את צרפת כמולדת ואת הצרפתית כשפת אם. נואש הסתובב כעת ברחובות, ממרר בבכי ומבקש פתרון שימחה את מה שהוא כינה "יום הרוכל". לברוח ממרסיי? להתנצר? להפוך מפורסם בתקווה שהתהילה תמחק את השונות? להעמיד פני משוגע ולמצוא מפלט במוסד לחולי רוח? אולי לחפש חברים בבית הכנסת ולוותר על חברתם של לא יהודים? "לא, זה לא ילך. תמיד נדע מדוע אנחנו חייבים לשחק רק בינינו. רק ילדים בני דתנו. תמיד נדע מדוע, נדע שהסיבה היא שאיש אינו רוצה בנו". כל חבריו הדמיוניים, שבחברתם השתעשע כבן יחיד, היו צרפתים, והוא חש שנבגד אפילו על ידם. "וגם אלוהים הוא שקרן. הוא אומר שהוא אוהב אותנו וזה בכלל לא נכון". בכל אשר פנה בשיטוטיו ברחובות ובמחשבתו מצא רק מבוי סתום. "היהודי המלוכלך בן העשר ידע שלנצח יהיה חלאת אדם".

קרוב לשבעה עשורים אחר-כך כתב אלבר כהן את קורות אותו היום, על השלכותיו ותובנותיו. העלבון עדיין לא פג. האנטישמיות של אחרי פרשת דרייפוס, לא התפוגגה. הוא יודע שלא יצליח לשנות את העולם באמצעות הספר, אבל סבור כי "אם יצליח ספרי לשנות ולו שונא אחד […] הרי שלא כתבתי לשווא". הוא חש צורך עז להסביר כיצד חש הילד שספג מטח של שנאה רק בשל מוצאו, ואולי באמצעות עלבונו של הילד להאיר את העוול שבשנאה. מן העלבון מסוג זה שהוטח בפניו של הילד, הוא מדגיש, נסללה הדרך אל תאי הגזים. כולנו בני-תמותה, הוא חוזר ומזכיר, ומציע "הסתפקו בכך שלא תשנאו עוד את אחיכם-למוות". אין צורך ואין טעם באהבת-זולת כוזבת. די אם נלמד לא לשנוא.

האיור ההולם שעל הכריכה הוא פרי מכחולו של אמרי זרטל.

"הו, אחי בני-התמותה" הוא ספר נוקב. למרבה הצער לא פג תוקפו ולא עבר זמנו, והוא עדיין ראוי מאוד לקריאה.

O Vous Frères Humains – Albert Cohen

זמורה ביתן

2011 (1972)

תרגום מצרפתית: ניצה בן-ארי

הבנקאי ואספן האמנות היהודי-צרפתי מואיז קמונדו, שנפטר ב-1935, הפך בשנותיו האחרונות את ביתו הפריזאי למוזיאון המוקדש למאה השמונה-עשרה. את הבית הוריש לאגודה לאומנות דקורטיבית, והעניק לו את השם "מוזיאון נסים דה קמונדו" לזכרו של בנו, שנהרג במלחמת העולם הראשונה. קמונדו היה אחד מעשירי היהודים בצרפת, שהיו מעורבים אלה בחייהם של אלה באמצעות קשרי עבודה, חברות ונישואים, וגם באמצעות קשרים חשאיים מחוץ לנישואים. "אולי הייתי יכול לצייר עץ משפחתי, אבל הוא היה נראה כמו רשת קורי עכביש", כותב אדמונד דה ואל, צאצא למשפחת אפרוסי, שסבתו אליזבת היתה חברתה של ביאטריס, בתו של מואיז, ושקרובו הרחוק שארל הוא שסייע למואיז לקנות את ביתו בפריז.

אדמונד דה ואל התחקה אחר קורות בית אפרוסי לאורך דורות בספרו "הארנבת עם עיני הענבר", כשהוא מתבונן בהיסטוריה משתי נקודות זוית, אישית-משפחתית כנצר למשפחה, ואמנותית כקדר ואמן בעל שם עולמי. ב"מכתבים לקמונדו" הוא מקדיש את תשומת לבו למואיז קמונדו, אדם בודד באחרית ימיו, למרות קרבתם של בתו, חתנו ושני נכדיו, מסוגר באבלו על בנו. הספר, כשמו, הוא אוסף מכתבים שכותב דה ואל לקמונדו, משתף אותו בממצאים שמצא בארכיונים, בהרהורים על מהלכה של ההיסטוריה, במחשבות על אמנות, על אספנות, על זכרון ועוד. כמו בספר הקודם, גם כאן הוא אינו מסתפק בהתמקדות צרה בדמויות, אלא מרחיב את היריעה אל התקופה על תהפוכותיה, וכמובן נוגע באמנות. בשונה מהספר הקודם, שהפליג בתיאורים מפורטים ודקדקניים של כל נושא שעליו נתן את דעתו, כאן, בגלל המסגרת המגבילה של המכתבים, התוצאה היא תמונות נפרדות, תמציתיות וממוקדות כל אחת לעצמה, היוצרות יחדיו תמונת חיים של מואיז קמונדו, של משפחתו ושל הקהילה שסביבו.

כמובן, לא נעדר מקומה של האנטישמיות. התקופה המתוארת בספר היא בעיקרה זו שבין מלחמות העולם. זוהי צרפת שבה ספרים אנטישמיים של לואי פרדינן סלין הופכים לרבי מכר, ושבה מעל במת בית הנבחרים נאמר לראש הממשלה היהודי בלום: "מוטב שאת המדינה הזאת יוביל אדם ששייך במוצאו לאדמה הזאת… ולא איזה תלמודיסט ערמומי". לקראת סיום, פרק כמו-דוקומנטרי אינטנסיבי מספר על שארע לבני קמונדו האחרונים תחת השלטון הנאצי. מואיז כבר היה בין המתים. בתו ביאטריס קיוותה שהתנצרות תציל אותה, אבל היא ובתה פאני הואשמו באי ענידת הטלאי הצהוב ונכלאו בדארנסי. במסמך שמצא דה ואל טרח מי שטרח לציין שהיא יהודיה מכל הכיוונים, ושאין לשחררה. בעלה של ביאטריס, ליאון ריינאך, התגרש ממנה, אולי בנסיון להצילה, ונתפס עם בנו ברטראן לא רחוק מן הגבול הספרדי. כולם נשלחו לאושוויץ. איש מהם לא שרד.

בסיום הספר מתייחס דה ואל לזהותו שלו, כצאצא מצד אחד של משפחת אפרוסי היהודיה, וכבנו של כומר אנגליקני מן הצד השני: "אני חושב שאני בן כלאיים. התפקרתי מכל דת אפשרית. אבל אני בהחלט יודע איך נראית מחויבות לרעיון. אני יודע שיש דרכים לעשות מתפוצה משהו יוצא מן הכלל. ושזאת דרך לומר משהו, דרך לצאת נגד הבוז השקט. אני חושב שאפשר לאהוב יותר ממקום אחד. אני חושב שאפשר לחצות גבול ועדיין להיות אדם שלם".

בשוליים: אוסף הנצקה, שהיווה זרז לכתיבת ספרו הקודם של דה ואל, ושכן בביתו בעת הכתיבה, החליף בינתים ידים. שני שלישים ממנו הושאלו לטווח ארוך למוזיאון וינאי, ושליש נמכר למטרות פעילות רווחה.

"הארנבת עם עיני הענבר" אהוב עלי במיוחד. הוא כתוב מתוך אהבה ומעורבות אכפתית, מעשיר, שופע ידע, ונוגע מאוד ללב. "מכתבים לקמונדו", שכאמור שונה ממנו בסגנונו, נכתב באותה רוח, ואני, כמובן, ממליצה עליו. יחד עם זאת, אין לי יכולת להעריך כיצד יתקבל אצל מי שיגיע אליו ללא ידע מוקדם. "הארנבת עם עיני הענבר" תרם לי, לצורך זה, את ההיכרות עם הסופר ועם נבכי החברה היהודית העשירה באירופה של העשורים הראשונים של המאה העשרים. "האחרון לבית קמונדו" של פייר אסולין, ספר מומלץ אף הוא, העניק לי את ההיכרות עם מואיז קמונדו ועם המוזיאון. הקריאה ב"מכתבים לקמונדו" היתה אפוא עבורי כשיבה אל מחוזות מוכרים, תוך העשרתם בנקודת המבט היחודית של דה ואל. מעניין כיצד יחוו אותה מי שלא קראו את שני הספרים האחרים.

Letters to Camondo – Edmund de Waal

ידיעות ספרים

2024 (2021)

תרגום מאנגלית: עפרה אביגד

מרי ג'יין גולד חיתה את החיים הטובים. כבת למשפחה אמריקאית עשירה היא יכלה להרשות לעצמה סגנון חיים יוקרתי, כולל מסעות ברחבי אירופה התוססת, חלקם כשהיא מטיסה את מטוסה הפרטי. ב-1940, אחרי כיבוש צרפת, בה התגוררה מספר שנים, הצטרפה אל זרם הפליטים שנהר דרומה אל האזור החופשי לכאורה. הדרכון האמריקאי שלה איפשר לה להפליג אל חוף מבטחים בארץ מולדתה, אבל היא בחרה להשאר במרסיי, ולפעול להצלת הפליטים שביקשו להמלט על נפשם. גולד חברה אל וריאן פריי, שליח הועד האמריקאי לסיוע בשעת חירום, שהיה אמור לחלץ כמאתים אמנים ואנשי רוח על פי רשימה שהוכנה מראש. תחת מעטה הפעילות הפורמלית הזו הקים פריי מערך חילוץ חשאי, שהגיש סיוע לאלפי פונים, כולל הברחתם לספרד. אחרי שפריי גורש מצרפת ב-1941, שבה גם גולד לביתה.

מג וייט קלייטון יצרה דמות בדויה בשם נניי בהתבסס על דמותה של מרי ג'יין גולד. את נניי הבדויה הקיפה בדמויות אמיתיות של פעילי סיוע המופיעים בעלילה בשמם, ביניהם וריאן פריי, הארי בינגהם, דניאל ותיאו בנדיט ועוד. גם דרכי הפעילות של החבורה מתוארות בנאמנות תוך היצמדות למציאות, כולל היומיום בוילה ששכרו יחדיו. היא מיטיבה לתאר את האווירה הכאוטית של מרסיי באותם ימים (לקריאה נוספת ופרטנית יותר אני ממליצה על "טרנזיט" של אנה זגרס), ומפנה זרקור אל פעילויות ההצלה ואל המעטים שעסקו בהן.

לצד התיעוד יצרה הסופרת את דמותו הבדויה של אדוארד מוס, צלם גרמני יהודי, שסולק מגרמניה משום שצילומיו המציאותיים מדי לא נשאו חן בעיני השלטונות. אדוארד, אלמן ואב לבת פעוטה, ונניי נמשכים זה אל זה, ובשל משיכה זו יוצאת נניי למשימות שסיכון רב בצדן. תחילה היא מנסה לחלץ את אדוארד ממחנה מיל, שם נכלא בחברת אנשי רוח גרמנים גולים רבים, ביניהם ליון פויכטוונגר, מקס ארנסט ואחרים. מאוחר יותר היא מסייעת לאתר את בתו שהופרדה ממנו ולהשיבה אליו.

אין לי חיבה יתרה לחיבור של מציאות כמעט תיעודית עם בדיה, ועוד פחות מזה לרומנטיזציה של ההיסטוריה. המציאות במקרה זה עוצמתית, והסיפור המסופח אליה מרדד אותה במידה מסוימת. בספר זה ניכר גם הפער בין התיאורים המוצלחים של ארועים שקרו לתיאורים מומצאים הסובלים מפרטנות יתר ומחזרות מעייפות. יחד עם זאת, אני מכירה בחשיבותם של ספרים מסוג זה. כמה אנשים יגשו לגוגל או לאחד הצ'טים ויבקשו סתם כך מידע על אנשים טובים שסיכנו את עצמם כדי לעזור לפליטים יהודים ואחרים בעת צרה? העטיפה הסיפורית היא דרך יעילה להביא את המידע אל קוראים שלא יגיעו אליו ביוזמתם. באחרית דבר מציינת הסופרת כי היא מקווה לעורר ענין ולעודד קריאה נוספת בנושא. אני סבורה שיש לתקוותה על מה להסתמך.

כנדרש, לדעתי, מספר מבוסס מציאות, הסופרת מצביעה על אמיתות מרכיבי העלילה. בתחילת הספר היא מציגה את הדמויות האמיתיות העיקריות המופיעות בו, ובאחרית דבר בסיום היא מרחיבה באשר למקורות ההשראה שלה.

למרות חולשות ספרותיות אני ממליצה עליו.

The Postmistress of Paris – Meg Waite Clayton

מטר

2024 (2021)

תרגום מאנגלית: עידית שורר

לוֹאיק פורטבן, בן שלושים וחמש, נאלץ לעבור טיפול פסיכולוגי לאחר שהיכה את עמיתו לעבודה ששכב עם אשתו. מכיוון שהוא בעיצומו של תהליך גירושין, הוא עובר לגור עם אמו אנאיס ועם אחיו הצעיר. שתי התוצאות האלה של בגידת אשתו גורמות לו לחוש תלוש, ולכן כשאמו מציעה לו לצאת לשבוע לכפר הולדתה, ולהכין את בית סבתו למכירה, הוא – טיפוס פריזאי מובהק – נענה.

כנהוג בספרים רבים מדי לאחרונה, עד כדי שחיקה, העלילה מתנהלת בשתי תקופות במקביל – 1943, שנת מפנה בחייה של אלואיז, הסבתא שאותה לואיק כמעט ולא הכיר, ו-2012, השנה בה לואיק נובר בחפציה ובמסמכיה, וחושף סודות משפחתיים. במפגש הראשון עם תושבי הכפר הוא לומד שראשה של אלואיז גולח בתום הכיבוש הגרמני, אות וסימן להתרועעותה עם הכובשים. מכתביה, וכמה שיחות עם אנשים שהכירו אותה, מגלים, אלא מה, שהדברים אינם כפי שהם נראים, כי מי כבר מגלה סודות מבישים בספרים קלישאתיים-תבניתיים מתקתקים?

אל התערובת נמסכת, כמקובל, פרשת אהבה חדשה, במקרה זה עם שוטרת מיוסרת שמצטרפת לחקירותיו של לואיק. גם קמצוץ פמיניזם מתווסף לעלילה, לצד אמירות בנאליות על כפר-עיר, בנסיון לייצר ערך מוסף. אבל הכל תפור ברשלנות, הערפל סביב התנהלותה של אלואיז, כדי ליצור מתח, מיותר, ומי שמבקש לפחות ללמוד מעט היסטוריה מקומית יתאכזב.

חבל.

Les Âmes silencieuses – Mélanie Guyard

אריה ניר

2022 (2019)

תרגום מצרפתית: שי סנדיק

בשלהי שנות השמונים קרא פטריק מודיאנו מודעה שפורסמה בעתון פריזאי ב-31 בדצמבר 1941. במודעה מבקשים ארנסט וססיל ברודר את עזרת הציבור באיתור בתם דורה בת החמש-עשרה שנעלמה. פריז של אותם ימים היתה נתונה תחת כיבוש נאצי. יהודים נאלצו להשמע לשורה ארוכה של הוראות דרקוניות מגבילות. היעלמותם של יהודים היתה דבר של יום ביומו, ומוטב היה לא למשוך תשומת לב. ובכל זאת, החליטו הוריה של דורה לפרסם את המודעה כדי להשיב אליהם את בתם. הסופר, שאזור מגורי המשפחה היה תבנית נוף מולדתו, ושאביו היהודי היה אף הוא קורבן לרדיפות, יצא למסע אישי בעקבות המודעה, ובספר הוא משתף בממצאיו ובתחושותיו.

שמו של הספר במקור הוא פשוט "דורה ברודר", כמציב יד זכרון לילדה, נותן שם לאחת מרבבות הקורבנות. השאלה מה קרה לה שנעלמה כך לא תבוא כאן על פתרונה המלא, אבל המסע בעקבותיה ישמש למודיאנו חוט מוביל בצלילתו אל פריז של אותה תקופה אפלה.

ארנסט, יליד אוסטריה, וססיל, ילידת הונגריה, נפגשו בצרפת לאחר שנמלטו מארצותיהם. הוא פועל פשוט, מסווג כנכה בעקבות קרבות מלחמת העולם הראשונה בהם נלחם במסגרת לגיון הזרים הצרפתי. בתם נולדה ב-25 בפברואר 1926. כשנדרשו היהודים להרשם אצל הרשויות, נמנע ארנסט מלהצהיר על קיומה של בתו, אולי ביקש למנוע ממנה את הגורל שהתדפק כבר על הדלתות. אולי מאותה סיבה רשמו אותה הוריה ב-1940 לבית ספר בתנאי פנימיה בניהול הכנסיה. האם האוירה הקודרת והתנאים הקשים במוסד גרמו לה לברוח?

פטריק מודיאנו, בסבלנות מרובה, חיפש מסמכים, עדויות, בדלי מידע. במסעו בעקבות דורה פגש בסיפורים קורעי לב, ונקב בשמותיהם של אנשים שאין מי שיציב להם יד. הוא מצטט מכתבים שנכתבו ביאוש אל מחלקת היהודים: "הריני פונה בבקשה לכבוד חסדו, לשחרר את נכדי מיכאל-רובין, בן שלוש, צרפתי, בן לאם צרפתיה, שנכלא בדראנסי יחד עם אמו". הוא מבקר במקומות שנהרסו או שהוסוו אחרי המלחמה, ביניהם קסרקטין טורל, מתקן כליאה וחקירות: תחת אותה שכבה של אובדן זכרון חשת היטב דבר מה, מזמן לזמן, הד מרוחק, חנוק, אלא שנבצר ממך לומר מהו בדיוק. כאילו נמצאת בגבולו של שדה מגנטי, בלי מטוטלת שתקלוט את גליו. מחמת ספקות ויסורי מצפון תלו שם את המודעה "שטח צבאי אסור להסריט או לצלם". הוא מרבה לתאר תחושות, אל-טבעיות כמעט, הפוקדות אותו כשהוא שב אל ארועי התקופה, מרכזיים וזוטרים גם יחד. כך הוא צופה בסרט שהוקרן באותם ימים, וכשהוא חווה אותו כאפל, למרות שאינו כזה, הוא מבין כי הסרט הזה היה ספוג במבטיהם של הצופים בזמן הכיבוש – צופים מכל הסוגים, שחלק גדול מהם לא שרדו אחרי המלחמה. הם הובלו אל הבלתי נודע, אחרי שצפו בסרט הזה, בערב שבת אחד, שהיווה בעבורם הפוגה.

"מה קרה לדורה ברודר" הוא ספר רגיש, שבסגנונו היחודי, הנע בין תיעוד לקינה, פורט את ההיסטוריה לסיפורים פרטיים הנחרטים בלב.

ארנסט, ססיל ודורה ברודר הובלו לאושוויץ ב-1942, משם לא שבו.

Dora Bruder – Patrick Modiano

כנרת זמורה ביתן

1998 (1997)

תרגום מצרפתית: חגית בת-עדה

דורה והוריה, ססיל וארנסט

"באין לי מולדת" הוא סיפור בדוי על רקע מציאות אמיתית עד כאב. המספרת, אסתר וידל, אשה צרפתית צעירה, מתארת את חייה כיהודיה בצרפת ההולכת והופכת אנטישמית. הוריה של אסתר נמלטו ממרוקו בעקבות פוגרום, ונטמעו היטב בצרפת, כמו יהודים רבים אחרים, אך בעשור האחרון חל שינוי. החל מחטיפתו ורציחתו של אילן חלימי ב-2006, דרך רצח ילדי בית הספר היהודי בטולוז ב-2012 והרצח במעדניה הכשרה בתחילת שנה זו, ועד לאינספור תקריות אנטישמיות – חיי היהודים בצרפת מעוררים אצל אסתר את השאלה מתי יגיע הרגע להסתלק משם.

הסופרת, באמצעות אסתר, מעלה האשמות כבדות כנגד הצרפתים. ניתן להחליק את המציאות ולטעון שהבעיה נובעת מן המהגרים המוסלמים, אבל מה שמעליב את אסתר במיוחד הוא היחס של תושבי צרפת. כך, לדוגמא, היא מתיחסת לזעזוע שאחז בצרפת אחרי הרצח במערכת "שרלי הבדו", ומשווה אותו ליחס לרצח הילדים בטולוז, שאליו התיחסו, לדבריה, כבעיה של היהודים. אין לי את הכלים להעריך עד כמה התחושה שלה מבוססת, אבל בעינה עומדת העובדה שיהודי צרפת חשים נרדפים. אסתר מתארת התנכלויות לילדים בבתי הספר הממלכתיים, שבגללן יש הורים המעדיפים לשלוח את ילדיהם לבתי ספר יהודיים, למרות החשש מהישנות מקרה טולוז. היא מספרת על הפחד להזדהות כיהודים בפומבי, על החשש להביע דעה בעניני ישראל והסכסוך במזרח התיכון. האנטישמיות, המוסווה לעתים כאנטי-ציונות, מחלחלת לכל שכבות האוכלוסיה, והערות על "היהודים העשירים רבי ההשפעה" מושמעות גם בחוגי השלטון. האוירה שהיא מתארת מזכירה למרבה החלחלה ימים רעים אחרים, שמונים שנה לאחור, באותה אירופה, והיא משווה בין היסוסיהם של היהודים באותה תקופה אם להשאר או לעזוב להיסוסיה שלה כיום. על עומק המצוקה תעיד העובדה שמספר העולים לארץ מצרפת עומד כבר שנתיים בסימן עליה של מאות אחוזים, ויהודים רבים עוד יותר מהגרים מצרפת לבריטניה.

ספרותית "באין לי מולדת" הוא ספר חלש. הסופרת מערבבת את חייה האישיים הלא מעניינים של אסתר עם מה שיש לה לומר על מצב היהודים, והעירוב הזה אינו מיטיב עם הספר. גם הכתיבה לא לטעמי, יותר מדי רשימות מכולת ובריחה לצדדים במקום העמקה של ממש. יחד עם זאת התוכן שלו חשוב וראוי לתשומת לב. באותו נושא אני ממליצה מאוד על "הו, אחי בני התמותה" מאת אלבר כהן, שכבר ב-1972 תיאר את תחושותיו על רקע תופעות אנטישמיות בצרפת, וניסה לרדת לפשרה של השנאה.

Alyah – Eliette Abecassis

ידיעות ספרים

2015 (2015)

תרגום מצרפתית: אילן פן

"עוד תראה" מסופר מפיו של גבר צרפתי כבן ארבעים, שבנו בן השתים-עשרה, קלמון, נדרס למוות בתאונה במטרו. המספר, החי בצניעות על משכורת של עובד מדינה, ואשתו נפרדו כשקלמון היה בן חמש. האשה נישאה לגבר אמיד ושאפתני, והמספר זכה במשמורת על בנם. בין האב ובנו שררו יחסים טובים רוב הזמן, אבל האב מספר בלי להסתיר על כל השגיאות שעשה, על צעקות שצעק, על העלבות שהעליב, על פגיעות שפגע בבן, על שנהג כלפי הבן כפי שאביו שלו נהג כלפיו. בזמן אמת כנראה לא היה מודע לתבנית ההתנהלות שלו, אבל במבט לאחור, כשכבר אי אפשר לתקן, הוא רואה ברור, וכמובן מתחרט.

הספר, מתחילתו ועד כמעט מחציתו, סוחט דמעות. אני לא יכולה לתאר לעצמי משהו גרוע יותר מלאבד ילד, ופארג מיטיב לתאר, ברכות עוצמתית ובשטף קטוע, את תחושת האובדן, את חוסר הטעם, את אוזלת היד, את העצירה המוחלטת של כל מה שנראה פתאם לגמרי לא חשוב. הבעיה בספר היא שהסופר יודע איך להתחיל, אבל לא ממש יודע איפה לעצור ואיך לסיים. מעיסוק כן ואמיץ בשאלות של הורות, הוא מתפזר לנושאים נוספים, בעיקר להגירה מאפריקה ולעירוב התרבויות בצרפת, שהם אמנם חשובים ומעניינים לכשעצמם, אבל הטיפול בהם שטחי, והדבר בולט במיוחד לאור הטיפול המדוקדק בנושא המרכזי. כהורה הוא מתמודד עם שאלות כמו הפרטיות שלה זכאי הילד, מידת המעורבות ההורית, השינוי במערכת היחסים עם הבן על סף גיל ההתבגרות ועוד. כצרפתי בצרפת המשנה את פניה הוא מפגין בעיקר תפיסות סטראוטיפיות שטחיות, ולא באמת נכנס לנושא. הספר הזה, קצר כשלעצמו, צריך היה להתכנס למסגרת של סיפור, ולא להתמרח לצדדים. גם המסע ההזוי לאפריקה והסיום הקטוע של הספר אינם מוסיפים דבר לאיכותו.

למרות האמור לעיל, אמנם הטיפול בנושא המשני אינו מספק, אבל לקורא שאינו צרפתי הוא מספק הצצה מעניינת אל החברה הצרפתית. כך, למשל, גיבוריו של קלמון הם חבריו לכתה בעלי השמות הערבים, ובדף הפייסבוק שלו הוא אף מגדיר את עצמו מוסלמי. אביו, לעומתו, לא הכיר היכרות של ממש אף אדם שאינו לבן. למרות האינטגרציה בבתי הספר, עדיין הרושם הוא של שני עמים – לבנים ואחרים – החולקים אותה פיסת אדמה, אך לא באמת חולקים את חייהם.

דעתי על הספר אינה חד-משמעית: יש בו דפים הראויים לקריאה לצד כאלה שאפשר היה לוותר עליהם. הוא לא ספר רע, אבל גם לא ספר חשוב או משמעותי. אסתפק, לפיכך, בסקירה ללא המלצה או אי-המלצה.

Tu Verras – Nicolas Fargues

בבל

2014 (2011)

תרגום מצרפתית: לנה אטינגר

חשבתי הרבה על משפט פתיחה, וגם על הדרך הטובה ביותר להציג את הספר הזה, ולא יוצא לי כלום. כדי להעביר את הקסם של "צוואה צרפתית" צריך להיות אנדריי מאקין, ואני לא.

אפשר לומר שזהו ספר התבגרות. אליושה הוא ילד רוסי, נכד לסבתא צרפתיה. סיפוריה של הסבתא מהלכים קסם עליו ועל אחותו, ובמידה רבה מגדירים אותו כשונה בתוך החברה, לא כרוסי כפשוטו, אלא כרוסי שיש בחובו "הרכבה" צרפתית. כדרכו של ילד, ואחר-כך של נער, הוא חוגג את השוני וגם מתעב אותו.

אפשר לומר גם שזהו ספר על רוסיה של שתי מלחמות העולם, ועל התהפוכות הבלתי אפשריות שעברו בני אדם בתקופה הסוערת הזו. מלחמות ששינו גורלות, מהפכות, משטרים מתחלפים, ניתוק המזרח מהמערב. מעל כל אלה מתנשאת דמותה של שרלוט, סבתו של המספר, שלאחר כל הכאב והרוע שחוותה מצאה שלווה.

הטבע משחק תפקיד מרכזי בספר הזה, כמו גם בספריו האחרים. כפר נידח בסיביר עומד במרכזו, אך בשונה מקודמיו ("האשה שחכתה" ו"על שפת נהר אמור, בזמן האהבה") הספר הזה מתרחש גם בעיר מרכזית בברית המועצות, ומרחיק גם לברלין ולפריז.

הספר זכה בפרסי מדיסי וגונקור בשנת 1995, והיה הראשון בהיסטוריה שזכה בשניהם. הזכיה הזו מסמלת בעיני את הכפילות המתוארת בספר: מדיסי הוא פרס צרפתי הניתן לסופרים זרים, ומאקין, המתגורר בצרפת, הוא עד היום סופר רוסי-צרפתי. אגב, ספרו הראשון בצרפתית נדחה ע"י ההוצאות לאור בטענה שלא יתכן שמהגר כתב אותו. מאקין המציא מתרגם דמיוני, שלכאורה תרגם אותו מרוסית, ורק אז ראה אור.

נראה לי שלא התחלתי אפילו לספר מקצת שבחו של הספר, וכאמור אני לא יודעת איך לעשות זאת טוב יותר. אז בקצרה: כדאי.

 Le Testament français – Andrei Makine

הוצאת ידיעות ספרים

2003 (1995)

תרגום מצרפתית: חגית בת-עדה