שמחה שטראסה נולד וגדל בקיבוץ, בן לאם ניצולת שואה, ששמה – שטראסה, רחוב – ניתן לה כשנמצאה עזובה ברחוב בתום המלחמה. שמחה הוא אדם חריג, איטי, חולמני, דבק בהרגלים, מחשבותיו מתפזרות לכל הכיוונים. אחרי מותה של אמו הוא מרגיש בודד מתמיד, מבולבל מתמיד. הוא כבר אדם מבוגר – הילדה הבלונדינית שבה היה מאוהב בבית הספר היא כבר סבתא ששערה מלבין – והוא עדיין מוטרד בשל זהותו העלומה של אביו.
שמחה הוא אמנם יוצא דופן, לפעמים דחוי, רוב הזמן בלתי מובן, אבל הקיבוץ אינו נוטש אותו. הוא אחראי על המחסן, שם הוא שוהה רוב היום לבדו. צמודה אליו אביגיל, לשעבר חברה לכתה וכעת מטפלת בקשישים בבית האבות המקומי וגם בשמחה. השכן בבית הסמוך, שאשתו נטשה אותו, שומר אתו על קשר חברי. דמות משמעותית אחרת בחייו היא נסטיה, שמגיעה לנקות את ביתו ומשתפת אותו במה שהיא לומדת בשיעורים לקראת גיור. במיוחד מציתים את דמיונו הסיפורים הניסיים על קפיצת הדרך. כי שמחה לא מוכן לוותר על החיפוש אחר אביו, ואולי אם יתאמץ יזכה גם הוא לנס שכזה, גם אם אינו יודע היכן לחפש.
וישנם בעלי החיים שנפשו קשורה בנפשם, החתול שרגא והחמור לואי. וישנם גם, מן הצד השני, אנשים שלוטשים עין אל ביתו, ובני נוער שמקימים זולה רועשת סמוך למחסן.
וישנה התחושה הברורה שחברי הקיבוץ יודעים אודותיו משהו שהוא אינו יודע, ואין לו מושג במה מדובר ואיך לברר זאת. כששכנו מתייחס לכמה מן השמועות בעניינו הוא מציע לו להרפות, כי "בסוף זה הכול סיפורים ואנחנו בוחרים לפי איזה סיפור אנחנו רוצים לחיות", אבל שמחה רוצה תשובות, זקוק לתשובות.
טליה גולדמן כלב כתבה ספר קצר, עדין מאוד, על אדם שאולי לא היינו מעיפים בו מבט נוסף אם היה נקרה על דרכנו, אבל הוא עולם ומלואו, מתנהל כמיטב יכולתו בעולם מבלבל, ונוגע מאוד ללב. בהחלט מומלץ.
פטל
2026
אמו של שמחה היתה מכורה לנגינתה של הפסנתרנית והמנצחת מיצוקו אושידה, בעיקר לביצועים שלה ליצירות של מוצרט. לכבודה, הנה אושידה בביצוע לקונצרט לפסנתר מספר 3 של בטהובן