תגית: שואה

כותרת משנה: עובדי כפיה יהודים בתעשיה הצבאית של הרייך השלישי

אליעזר שורץ היה בן שש-עשרה, כשהופרד מבני משפחתו בבירקנאו, ונשלח לעבוד במכרות ברחבי הרייך. שלוש פעמים עמד על סף השחרור, אך המחנות בהם שהה פונו ימים ספורים לפני הגעת בעלות הברית, והוא טולטל ברכבות וברגל למקום העבודה הבא. חמש-מאות יהודים היו בקבוצה אליה השתייך, ששה-עשר בלבד שרדו. בהיותו בן שמונים ואחת קיבל תואר דוקטור מאוניברסיטת חיפה כשהשלים את מחקרו בנושא "עובדי כפיה יהודים ברייך הגרמני בשלב הסופי של מלחמת העולם השניה". הספר "במנהרות אשמדאי" מבוסס על מחקר זה.

הספר פותח בכללי ומתכנס לפרטי. לאחר רקע היסטורי על התפשטות הרייך השלישי, ועל מצבם של היהודים תחת הכיבוש הנאצי, מייחד הכותב את דבריו לניצול כוח האדם היהודי בכלל, ולניצולו באושוויץ ובמחנות הנילווים אליו בפרט. מן הספר עולה ה"הגיון" של הקמת מחנות אושוויץ והתרחבותם, בד בבד עם התרחבות המפעלים שהוקמו באזור. כוח האדם הזול שהיה ביכולתם של הנאצים לספק היווה שיקול רב משמעות בתכנון הפרויקטים החקלאים והתעשיתיים. אמנם העסקת יהודים עמדה בסתירה לרעיון "הפתרון הסופי", אך נמצאה נוסחה "גואלת" של "השמדה באמצעות עבודה". האסירים היהודים עבדו בתנאים קשים, שעות ארוכות, עם תזונה דלה, תחת טרור של נוגשי עבדים, ללא ביגוד הולם, וללא אמצעי בטחון מסוג כלשהו. מקרי המוות מתאונות ומעונשים, בנוסף למוות ממחלות ומתשישות, היו ענין יומיומי.

בשלבים האחרונים של המלחמה הגבירו הגרמנים את מאמציהם לייצר נשק מתוחכם. כדי להסתיר את פעילותם זו ממטוסי בעלות הברית, בנו את המפעלים במכרות תת-קרקעיים. הכשרת המכרות ליצור, וכן היצור עצמו, בוצעו על ידי עובדי כפיה. הפרק הרביעי בספר מתמקד בסיפורה של קבוצת החמש-מאות, שעמה נמנה הכותב. תחילה נשלחו למכרה הברזל בכפר טיל שבחבל לורן, מקום בו הוקם מפעל ליצור רקטות 1V. המפעל פונה בספטמבר 1944, ימים ספורים לפני שחרור האזור. הקבוצה הועברה ברכבת למכרה מלח בקוכנדורף שבגרמניה, שם הוקם מפעל ליצור מנועי סילון. שלושה מאנשי הקבוצה לא שרדו את המסע. בסוף מרץ 1945, ארבעה ימים לפני הגעתם של האמריקאים למקום, ננטש המחנה. ממחנות שונים ברחבי הרייך יצאו אסירים מותשים לצעדות אל הלא נודע. בשל מצבם הירוד אחרי חודשים ושנים של עבודה מפרכת בתנאים בלתי אנושיים, היו אלה צעדות מוות. ב-28 באפריל 1945 הגיע מסעה של הקבוצה אל סיומו. השורדים הובלו אל משטח מוקף במי הנהר איזר. מלווי הקבוצה סגרו את סכר אגם הוויסות במורד הנהר, והאסירים החלו לטבוע במים הקפואים שהלכו וגאו. כחמישים מתוכם ניסו לשחות אל גדת הנהר, חלקם הצליחו לצאת מן המים, חלקם קפאו במהלך הלילה. שישה-עשר שוחררו עם הגעתם לאזור של החיילים האמריקאים.

"במנהרות אשמדאי", למרות שמו האמוציונלי, הוא ספר עיון מחקרי. ככזה הוא יורד לפרטי פרטים, לעתים מאוד טכניים, ומוביל את הקורא דרך הארועים דקה אחר דקה. נמצא בספר פרטים הנדסיים מדוקדקים לצד פירוט של לבושם ומזונם של האסירים, הרחבות על הרקע ההיסטורי של כל אחד מן המקומות המוזכרים בספר, פירוט ההשפעה ההדדית של התעשיה ומהלכי המלחמה והשפעתן של אלה על גורל היהודים, ועוד. כראוי לספר מחקר אין בו אזכור אישי של הכותב, למרות שגורלה של קבוצת החמש-מאות הוא גורלו שלו, אבל ניכרת היכרותו העמוקה עם הנושא, וניכר שערך עבודת שטח מדוקדקת בכל היבטי מחקרו.

הפרק האחרון עוסק בתעלומת צעדות המוות בשלהי המלחמה. הגרמנים הנסוגים הקצו משאבים רבים להובלת אלפי אסירים ברגל וברכבת. מסקנתו של הכותב, על סמך נתיבי הצעדות, ועל סמך מאפייני האסירים שנבחרו להשתתף בהן, היא שהגרמנים קיוו להפעיל מנהרות רוח סמוך לעמק האץ (Oetz)  שבחבל טירול, במטרה לפתח כלי נשק חדשניים שישנו את פני המלחמה. משנכשלו בנסיון להגיע אל היעד, ניסו להפטר מן השורדים.

דומה כי ככל שנקרא יותר, כך נגלה כמה איננו יודעים. כל ספר – עיון או עדות – על מוראות אותם ימים, מוסיף נדבך לידע, ומעורר שוב ושוב את התמיהה על האכזריות, על ההתיחסות אל מליוני בני אדם כתת-אדם, ועל קור-הרוח המצמרר בו הובלו היהודים, ואסירים על לא עוול בכפם אחרים, ביסורים אל מותם.

יד ושם

2016

"צריך לזכור את כל המורכבות שהייתה שם ואת המרחק שלנו משם. מה שהיה להם שם ולנו כאן אינם בני השוואה. עלינו לדעת ולומר שבואו נהיה צנועים ובשפל הרוח לנסות להבין את המציאות הזו. גם להאשים אבל גם לקבל ולהבין כמה קשה לנו להיות השופטים". – העורכת, דליה עופר, בראיון לקראת צאתו של הספר לאור.

העיר קובנה שבליטא נכבשה בידי הגרמנים ביוני 1941. בדומה לארועי וילנה, כפי שתוארו על ידי אברהם סוצקבר בספר "גטו וילנה", גם בקובנה לווה הכיבוש במעשי רצח ביהודים, רצח שבוצע על ידי הגרמנים ועל ידי ליטאים שהצטרפו אליהם בהתלהבות. במשך כמחצית השנה שאחרי הכיבוש נרצחו שמונים אחוזים מן היהודים במדינה, למעלה מ-180,000 מתוך 220,000. באוגוסט 1941 הוקם הגטו בקובנה, והיהודים נאלצו להצטופף בתחומיו. רבים מהם האמינו כי בכך יושם קץ לפוגרומים:

כאשר פורסם בעתון (ב-2 ביולי) שעל היהודים לעזוב את העיר עד 15 באוגוסט ולהתיישב בסלובודקה, בגטו, היתה זו בעבור רבים מאתנו "הקלה" מסוימת, משום שכבר סבלנו יותר מדי מידי "שכנינו האהובים", הליטאים.

תקוותם נכזבה. בתוך כחודשיים נרצחו כשליש מכלל 30,000 מתושבי הגטו. בתום המלחמה שרדו רק כאלפיים מיהודי קובנה.

בקובנה, כמו במקומות אחרים תחת המשטר הנאצי, הוקמה מועצת יהודים בהוראת השלטונות, ותחתיה הוקם כוח שיטור. נדמה כי המשטרה היהודית היתה הגוף השנוא ביותר בקרב הציבור היהודי, וקולם של השוטרים בדרך-כלל לא נשמע. המסמך שלפנינו נכתב על ידי שוטרי הגטו, ככל הנראה חברי הנהלת המשטרה, במהלך 1943, והוטמן יחד עם הארכיון המפורט של פעילות המשטרה במחבוא בשלהי 1943, כשמעמד הגטו שונה למחנה ריכוז לקראת חיסולו הסופי. למעלה מעשרים שנה אחר-כך נחשף הארכיון, אבל חוקרים מהמערב נאלצו להמתין עד להתפוררות ברית המועצות כדי לעיין בו.

המסמך הוא תערובת של כרונולוגיה של הגטו עם תיאור מפורט של עבודת המשטרה. אם אפשר היה לשער לפני הקריאה שמדובר בכתב הגנה והצדקה והתגוננות, הרי שעד מהרה מתברר כי אין זה כך. הכותבים אמנם מסבירים לפי מיטב אמונתם, שמן הסתם מושפעת מעיסוקם, מדוע פעלו כפי שפעלו, אבל בו זמנית אינם מהססים להעביר ביקורת על הסתאבות, על שכרון כוח, ועל ניצול לרעה של מעמד השוטר.

בכל שלב ושלב בחיי הגטו שמשו בערבוביה יאוש ותקווה. ההוראות, שהונחתו על ידי הגרמנים חדשות לבקרים, זרעו היסטריה ובלבול. בתוך הכאוס נאלצה הנהגת הגטו היהודית לנסות להכריע כיצד לנהוג, אילו הוראות לקיים כלשונן, מתי לנסות לשחד ולהתחנן כדי להעביר את רוע הגזירות. ההנהגה התמודדה על בסיס יומי עם דילמות של שיתוף פעולה לצורך הצלת חיים מול התנגדות. דומה כי הקו המנחה היה כמעט תמיד להרכין את הראש ולהקריב מעטים כדי להציל את הרבים.

שוב היתה זו התלבטות מוסרית רבת עצמה […]. הדעות במועצה נחלקו. היו שסברו שאל לה למועצה להעביר פקודה שתביא למסירתם של יהודים למוות, ואילו אחרים העריכו שאם לא יבצעו את הוראות הגרמנים תהיה האלימות כלפי הציבור גדולה עוד יותר, והסיכויים להציל יהודים יקטנו.

המלאכה הקשה, ולעתים הבזויה, של שמירה על שגרת הגטו לתועלת כלל הציבור, הוטלה על המשטרה. כשהוחלט שעל כל אדם לעבוד, השוטרים השכימו קום מדי יום כדי להעיר את המיועדים לעבודה. כשנקבעה מכסה מסוימת של אנשים לעבודה בשדה-התעופה, מקום העבודה השנוא במיוחד, השוטרים הם שגררו אנשים ממיטתם או ממחבואיהם כדי שהמספר המלא של האנשים יתייצב בשער. השוטרים מילאו גם תפקידים אחרים, כמו השגחה על כללי ההיגינה והסניטציה, טיפול בסכסוכים, השגחה בשערי הגטו ועוד. חלקם של השוטרים מילאו את תפקידם מתוך אמונה שהם פועלים לטובת הציבור, אחרים ראו במשטרה מקום לסיפוק אמביציות אישיות ולהפקת תועלת לעצמם. הכותבים מודים שעם הזמן קהו חושיהם של כמה מן השוטרים, והם הפכו אדישים עד אלימים.

רבים מן הראשונים שהלכו למשטרה עשו זאת למען העבודה לשמה, אכן לעבוד לטובת הגטו […]. מאוחר יותר השתנה הענין לחלוטין. אז, כאשר המאבק הוא לא רק על הלחם אלא גם על קותל החזיר, החמאה והיי"ש החריף, לא נשאר במשטרה כל זכר לאידאליזם כלשהו. רבים מהפונקציונרים שלנו הסתאבו ואיבדו את פרצופם האנושי הרגיל.

[…]

השוטר, אף שהוא אינו יותר מבן אדם, מאבד את סבלנותו, הוא שוכח בשעת מעשה את כל השיקולים, היכן הוא בעולם ועם מי הוא מתמודד, ומכה יהודים. תחילה הוא מתבייש למחצה בפני עצמו ומכה ברחמנות, בפעם הבאה כבר מעט חזק יותר, ובהמשך הוא כבר רגיל ומכה בברוטליות ופוגע באופן לא פחות חמור מהגרמני. בשער נמצאים "מורים טובים", יש ממי ללמוד.

ויחד עם זאת הם קובלים על שיהודי הגטו רואים רק את הצד הרע של עבודת המשטרה, ואינם מודעים למעשיה החיוביים:

מחד גיסא, השוטר בשער הוא שומר הסדר והוא רע. מאידך גיסא, הוא המציל והמגן. תפקיד לא נעים יש לשוטר בגטו בכלל, ובשער בפרט, משום שלרוב רואים אותו בתפקיד הגזלן, אך אין רואים אותו כשהוא המתווך, איש הקשר, הנציג והמגן עד כמה שהתנאים מאפשרים.

סימנתי לעצמי תוך כדי קריאה עשרות מראי מקום, שתכננתי לכלול בסקירה, כולם חשובים, כולם מהותיים, כולם ראויים להקרא, אך מספרם הגדול אינו מאפשר זאת. אתאר אפוא פרשה אחת שמציגה במלוא העוצמה את דילמת ההנהגה והמשטרה. נח מֶק תושב הגטו ניסה לחמוק תחת הגדר. כששוטר גרמני הבחין בו והורה לו לעצור, שלף מק אקדח וירה בשוטר. הכדורים החטיאו את מטרתם, אבל הממונה על הגטו הורה למועצת היהודים לאסוף עשרים איש שיוצאו להורג.

המשטרה היהודית עמדה לפני משימה נוראה שלא היה לה אח ורע: לעצור 20 יהודים ובמודעות מלאה להעבירם למוות לידי הגרמנים.

האפשרות לא לבצע את ההוראה כנראה לא עלתה כלל, שכן היה ברור שאם לא "תסופק" המכסה ייפגעו רבים יותר. הפתרון שנמצא היה לכלול בין העשרים, פרט לאמו ולאחותו של מק שעל מעצרן הורו הגרמנים, אנשים על סף מוות: זקנים תשושים, פגועי גוף ונפש. וכך אכן נעשה, סלקציה על ידי יהודים. מק עצמו נידון לתליה, ואת ההוצאה להורג היו צריכים לבצע היהודים עצמם. גנבים, שהיו כלואים בכלא של הגטו (כלא בתוך כלא, כפי שציינו הכותבים באירוניה), הסכימו לתלות את מק בתמורה לשחרורם. האם היתה דרך אחרת? קטונתי מלשפוט. קטונתי מלתהות. (לא פעם תהיתי בתום לב למה הסכימו היהודים להתפשט על סף הבורות, ממש לפני שירו בהם. הרי כך או כך נחרץ גורלם. סוצקבר ב"גטו וילנה" סיפק תשובה: מי שסירב להתפשט בבורות פונאר, נעקרו עיניו. ממש כך. זו חכמה קטנה מאוד לשאול שאלות שכאלה ממרחק שנים בנוחות הכורסה בסלון).

מעניינת בהקשר זה ההתיחסות המגנה והמאשימה של הכותבים למעשהו של מק:

ברעדה ציפו כולם מה יהיה כאן, כיצד נימנע מהאסון שפגע בנו? שיהודי ימצא בקרבו את הכוח, במצב הנוכחי, לירות בגרמני ובכך להשמיד קיבוץ יהודי שלם.

התיחסות זו מעניינת במיוחד על רקע חברותם של כמה מראשי המשטרה במחתרת, ועל רקע הסיוע שהוגש למחתרת על ידי המשטרה. לסיוע זה אין, מדרך הטבע, כל עדות במסמך.

כאמור למעלה, המסמך אינו מסתפק רק בתיאור עבודת המשטרה, אלא מתעד – בעוד ארועי השואה עדיין בעיצומם – את קורות הגטו. לא אוכל להכנס כאן לכל הפרטים המתוארים במסמך, ואני ממליצה עד מאוד לקרוא אותו במלואו, למרות הקושי ולמרות – ואולי בגלל – הזוועה העולה מבין הדפים.

לקראת סיום המסמך מתואר טקס שבועה שהתקיים ב-1 בנובמבר 1942, ובו התחייבו השוטרים בפני המועצה לקיים באמונה את תפקידיהם, ובין השאר

למלא במסירות וללא כל תנאים את כל התפקידים והפקודות מבלי להתחשב בזמן, באישיות ובסכנה;

למלא את כל החובות בלא פניות אישיות, ביחס לקרובים, לידידים ולמכרים;

יותר משהיה זה טקס סמלי, היתה זו הזדמנות נדירה ל"הפגנה לאומית, התפרצות של רגש לאומי, של כוח, גאווה, ותקווה של קיום לאומי", כפי שראו זאת הכותבים. דמעות עלו בעיני הסיום הטקס:

למרות חושינו שקהו בגלל כל הצרות, כמו נדברו ביניהם כולם, פרצה מגרונותיהם של מאות יהודים השירה עם התזמורת: "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים […]". בעיניים דומעות שר הקהל את דברי הנבואה על חופש ושחרור, על הגשמת תקוותינו הנחלמות והקדושות ביותר שהיום אינן אלא פנטזיות, ומחר יכולות להפוך למציאות.

במרץ 1944, בעיצומה של אקצית הילדים (עליה היה אחראי קיטל, הזכור לרע מגטו וילנה), נלקחו כמעט כל מאה ושלושים אנשי המשטרה לפורט התשיעי (אחת המצודות סביב העיר ששימשו כמקום מעצר והוצאה להורג). השוטרים עונו כדי שיגלו את מקומות המחבוא של הילדים. שלושים וארבעה מראשי המשטרה הוצאו להורג.

למסמך מצורף מבוא מרתק מאת העורכת דליה עופר, שהוסיפה גם הערות בגוף המסמך.

"משטרת הגטו היהודית בוויליאמפולה" הוא ספר מרשים. קולם של הכותבים עולה חי וצלול, וזוועת הגטו זועקת.

לקריאה נוספת, מאמר מאת דב לוין

געשיכטע פון דער וויליאמפאלער יידישר געטא-פאליציי

יד ושם

2016

תרגום מיידיש: אברהם אצילי

עריכה, מבוא והערות: דליה עופר

"שרלוטֶה" הוא סיפור חייה של הציירת שרלוטה סלומון, שנרצחה באושוויץ בחודש החמישי להריונה, כשהיתה בת עשרים ושש בלבד. שרלוטה היתה בת למשפחה יהודית, ילידת גרמניה, שחייה היו אפופי מסתורין מותה של אמה. האם, שסבלה מדכאון, בדומה לרבים מבני משפחתה – אחותה, אמה, דודה, בת דודה – התאבדה כששרלוטה היתה עדיין ילדה, ונסיבות מותה נשמרו בסוד מפני בתה. כשרונה יוצא הדופן של שרלוטה כציירת איפשר לה באורח יוצא דופן להתקבל ב-1935 לאקדמיה לאמנות בברלין, למרות יהדותה. לאחר ליל הבדולח שלחו אותה אביה ואמה החורגת, נגד רצונה, להציל את נפשה אצל סבה וסבתה בדרום צרפת. גם הגבר שאהבה בגרמניה, אלפרד וולפסון, לחץ עליה להמלט. ההורים עצמם הצליחו לעבור מאוחר יותר להולנד, ואלפרד עבר ללונדון. בצרפת סבלה שרלוטה טלטלות ונדודים, עד שהוסגרה – אולי בעקבות הלשנה – לידי הנאצים, יחד עם בעלה, שיכול היה להסתתר תחת ניירות אריים, אך בחר להצהיר על יהדותו כדי להנשא לה, וכדי לחבור אליה כשגורשה מצרפת. לפני שעזבה את הכפר בו גרה, הפקידה בידי הרופא המקומי את ציוריה באומרה: "אלה כל החיים שלי".

למה היא מתכוונת בדיוק?

אני נותנת לך יצירה שמספרת במלואו את סיפור חיי.

או: אני נותנת לך יצירה שהיא חשובה לא פחות מחיי.

ואולי: אלה כל חיי, כי חיי נגמרו.

יצירתה של שרלוטה, "חיים? או תיאטרון?" משלבת כשמונה מאות ציורים עם קטעי טקסט, הכתובים על דף שקוף שניתן להניחו על הציורים, ועם הנחיות האזנה למוסיקה. היצירה מספרת את סיפורה האישי ואת סיפור תקופתה. ניתן לראות את היצירה ולקרוא הסברים אודותיה באתר המוזיאון ההיסטורי היהודי.

תחילה לא היה סגנונו של הספר לרוחי. הספר כולו כתוב בשורות קצרות, המכילות משפטים קצרים וחלקי משפטים קטועים. כל שורה מסתיימת בנקודה, והקריאה כתוצאה מכך בלתי רציפה, נתקעת, ובאופן כללי די מעצבנת. גם ההסבר – המשכנע, יש להודות – של הסופר לא הקל עלי את הקריאה:

פעמים רבות כל כך ניסיתי לכתוב את הספר הזה.

אבל איך?

האם אני צריך להיות נוכח?

האם אהפוך את הסיפור שלה לרומן?

איזו צורה תלבש האובססיה שלי?

התחלתי, ניסיתי, ואחר כך נטשתי.

לא הצלחתי לכתוב שני משפטים רצופים.

הרגשתי שאני נעצר בכל נקודה.

לא יכול להתקדם.

זאת היתה תחושה גופנית, מחנק.

הרגשתי צורך לעבור לשורה חדשה כדי לנשום.

אז הבנתי שכך יש לכתוב אותו.

אבל אז הגעתי לסוף הספר, וכשסגרתי אותו קלטתי בבת אחת שקראתי קינה לזכרה של אמנית מוכשרת, לזכרם של חיים שאבדו כך סתם, לכבודו של כשרון שנגדע באיבו. כל הסתיגויותי התפוגגו מול העצב העמוק על הבזבוז, על הסתמיות, על הקלות הנוראה של הרצח, שחלחל מבין השורות החנוקות.

Charlotte – David Foenkinos

כתר

2016 (2014)

תרגום מצרפתית: לי עברון-ועקנין

אברהם סוצקבר, מחשובי המשוררים ביידיש, התגורר בוילנה כשהעיר נכבשה על ידי הצבא הגרמני ביוני 1941. יחד עם חבריו ניסה להמלט מזרחה, אך ההתקדמות הגרמנית היתה מהירה יותר, והוא שב לעירו. בחלקו הראשון של הספר, "בציפורני הגרמנים", תיאר את התקופה שבין הכיבוש להקמת הגטו, שלושה חודשים מאוחר יותר. הגרמנים, בשיתוף פעולה נלהב של הליטאים, פתחו במסע רצח. במהלך אותו קיץ נרצחו בפונאר 35,000 יהודים, כמעט מחצית מן הקהילה. אלה ששרדו סבלו מחוקים מגבילים ומהשפלות. סוצקבר עצמו נתפס יום אחד ללא הטלאי, ואולץ – יחד עם רב זקן ונער צעיר – לרקוד ערום סביב מדורה בה הועלו באש ספרי תורה. בספטמבר 1941 הוקמו שני גטאות בעיר – אחד מהם הושמד תוך זמן קצר – וסוצקבר החל בפעילות בתחומי התרבות, כתיבה, בימוי, עבודה עם נוער ועוד. במסגרת העבודות שנאלץ לבצע עבור הגרמנים צורף למה שהיהודים כינו "בריגדת הנייר" – מיון ספריות וארכיונים יהודיים: חלק מן האוצרות הועברו לגרמניה, הרוב הושמד. סוצקבר וחבריו הצליחו להציל כמה מסמכים, והטמינו אותם במקומות מסתור שונים בגטו. את קורות הגטו תיאר בחלקו השני של הספר, "מאחורי השער". חלקו השלישי של הספר, "ארגון הפרטיזנים", מוקדש לפעילות המחתרת בראשותם של יצחק ויטנברג, אבא קובנר ויוסף גלאזמן. בספטמבר 1943, ממש לפני חיסול הגטו, הנהגת המחתרת, שעד אז סברה שיש להגן על הגטו מבפנים, קבלה את העמדה לפיה מקומו של הפרטיזן ביערות, וקבוצות של לוחמים החלו מבקיעות לעצמן דרך החוצה. סוצקבר נמנה עם אחת הקבוצות הללו. במרץ 1944, בהשפעת "הוועד היהודי האנטי-פשיסטי", נשלח מטוס סובייטי להעביר את סוצקבר ואת אשתו מן השטחים שבשליטת גרמניה למוסקבה. חלקו הרביעי והאחרון של הספר, "באפר הלוחש", מתאר את הנסיונות שעשו הגרמנים להשמיד הוכחות לרציחות בפונאר, שם נקברו בקברי אחים 100,000 איש, מהם 70,000 יהודים.

הסופרים איליה ארנבורג ווסילי גרוסמן יזמו מפעל תיעוד תחת השם "הספר השחור", שנועד לתעד את מעשי הגרמנים בשטחים הסובייטים. ספרו זה של סוצקבר היה אמור להוות חלק מן התיעוד שלא יצא אל הפועל, ו"גטו וילנה", שנכתב בין מרץ לדצמבר 1944 במוסקבה ובוילנה, ראה אור כספר עצמאי במוסקבה ובפריז. במבוא לספר מטופלת בדקדקנות יתרה סוגית ההבדלים – המזעריים – בין שתי ההוצאות, המיוחסת ברובה לדוקטרינה הסוביטית ולצנזורה שהפעילה. הכותבים טוענים שמסיבה זו לא ניתן דגש מספיק לשיתוף הפעולה של הליטאים, וחלקו של אבא קובנר הלא-קומוניסט מוזער. לא מצאתי לזה סימוכין בטקסט עצמו. כמו כן דנים הכותבים בהרחבה בשאלה מדוע לא התייחס סוצקבר בספר לשירה שכתב בגטו. שאלה תמוהה ושאינה במקומה, לדעתי, הן משום שיש התיחסות מסוימת לשירה, והן משום שזכותו של סוצקבר לבחור מה לכלול בספר. בקצרה, המבוא, שנראה לי מעניין בשעת קריאתו, איבד מטעמו נוכח עוצמתו של הספר, וטוב היה אילו נכתבו הדברים באחרית דבר במקום במבוא, או בספר מחקר נפרד.

הספר משלב בין הציבורי לפרטי. סוצקבר התייחס בספר לחוויותיו שלו, אבל הסתמך רבות על עדויות של אחרים כדי להביא בפני הקורא את סיפורה השלם של קהילת וילנה בתקופת השואה. למעט התיאור הרגשי של ההשפלה שעבר לפני תקופת הגטו, כמתואר למעלה, בשלושת חלקיו הראשונים של הספר שמר הכותב רוב הזמן על נוסח מרוחק של מתעד, ויצר יריעה רחבה של קורות התקופה, תוך שהוא עוסק בכל ההיבטים של החיים ושל המוות בגטו ובסביבתו. לרגשותיו נתן דרור מועט במשפטים ציניים בודדים:

קיטל שחקן. זמר. הוא בוגר בית ספר למשחק בברלין ובית ספר לרצח בפרנקפורט. את התורות שלמד בכל אחד מבתי הספר הוא איחד איחוד "הרמוני" […]. ביודעו שבגטו פועל ארגון פרטיזנים לא סמך נויגבאואר אלא על קיטל לבדו, ששמו ברציחת יהודים נודע לתהילה, ותהילתו הגיעה עד הנה ממרחק מאות קילומטרים […].

על החוויות האישיות הקשות שלו עצמו דיווח כמעט בלקוניות:

הלכתי אל אמי. היא בישרה לי שתהיה שמחה: אשתי ילדה ילד בבית החולים של הגטו. אמי שכחה את החוק שקבע מורֶר – כל יילוד בגטו יש להמיתו. יום לאחר שובי כבר לא היה ילד: פקודתו של מורֶר מולאה.

טרם התעשתי מן האסון עם הילד, וכבר אסון חדש: אני הולך אל אמי, והיא נעלמה. נודע לי שאוברהרט, הסוכן הגרמני, הוא האחראי לכך. הוא בא בלילה לרחוב שפיטלנה 7, שם גרה אמי, ולקח את דרי החצר כולם לכלא, ומשם – לפונאר.

סוצקבר היטיב לתאר את טירוף התקופה, את סחרור החוקים וההגבלות שהשתנו חדשות לבקרים:

אי אפשר למנות את סדרת החוקים והפקודות שהושתו על הגטו. אנסה להביא רק צרור קטן לשיפוטו של האדם הנורמלי, אם יוכל להבין זאת.

בספר ניתן ביטוי עז לאכזריות, לדרך בה תעתעו הגרמנים בקהילה היהודית המבועתת, וגרמו להם למרות הרציחות האינסופיות להאמין שיש תקווה:

לשכתו של נויגבאואר בגסטפו השכילה להטעות בעורמה את האוכלוסיה בכל מיני אופנים. מאה מהחטופים נשלחו באמת לעבודה ליד פסקוב. משם הם כתבו מכתבים. שמחה אחזה ביהודי וילנה, כל אחד מהם חשב שבנו חי, שאביו ישוב בקרוב.

אותו ברונו קיטל, שהוזכר קודם, תואר כך, באחד מתיאורים רבים של חדוות הרצח:

בעת חיסול גטו וילנה ציווה קיטל על עושי דברו שיוציאו בשבילו החוצה פסנתר. הוא התיישב והתחיל לנגן. באותה שעה חשפו הכאפונעס מָלינה [מקום מחבוא], והוציאו משם בחור יהודי. הבחור בכה, התחנן שישאירו אותו בחיים. כשהוא ראה את קיטל ליד הפסנתר, הוא נפל לרגליו. קיטל שלף את האקדח שלו, ובעוד יד אחת יורה בבחור לא הפסיקה ידו השניה לנגן.

ולצד אותם תיאורים בלתי נתפסים, גם רגעים קטנים של חסד:

על הקונצרט הראשון בגטו: כאוויר הרים לחולה ריאות, כך השפיעה התזמורת על תושבי הגטו. יופיו של העולם, למענו התעורר הרצון להלחם.  

על הספריה שנפתחה על ידי הרמן קרוק ב-10 בספטמבר 1941, ימים בודדים לאחר כינוס היהודים בגטו: אנשים שבימים כתיקונם קראו רק לעתים רחוקות מיהרו עתה לספריה. ספר נעשה חבר, היה נחמה בבדידות. במָלינות,  במערות התת-קרקעיות, לאורו של בדל נר, לאורה של קרן אור זעומה שחדרה מבעד לסדק קראו ספרים […] בנובמבר הצטמצמה אוכלוסית הגטו בארבעים אחוז, ואילו מספר הספרים שנקראו גדל כמעט בשליש.

לסיפורן של דמויות רבות ניתנה במה בספר, לוחמים, אנשי תרבות, אנשים שסיכנו את עצמם בהברחות חוזרות ונשנות של מזון ושל נשק, אנשי היודנראט שסוצקבר לא שפט, ואנשי המשטרה היהודית ובראשם דסלר, שאותו שפט לחומרה. וגם יאנובה ברטושביץ', שבמשך תקופה הסתירה אותו (עד ששכן ראה אותו, ולכן עזב וחזר לגטו), ולא הסתפקה בכך אלא דאגה גם למזון למשפחתו:

פעם אחת תפס אותה שוטר בשעה שתחבה את הלחם. הוא איים עליה שאם תעשה כן עוד פעם, תירקב בכלא לוקישקי. למחרת היא שבה והלכה אל השער, תחבה תחתיו את הלחם והביאה לי מכתבים.

כאמור, בשלושת החלקים הראשונים של הספר הסגנון מאופק למדי. החלק הרביעי שונה מבחינה זו. סוצקבר מתאר, מפי עדים, את הנסיונות להשמיד עדויות לרצח בפונאר. שמונים יהודים, כבולים ברגליהם, נאלצו לבצע את העבודה, שתוכננה בקפדנות של מהנדסים, החל מחפירת הקברים והוצאת הגופות, דרך הקמת המוקדים לשריפת הגופות, וכלה בטיפול בעצמות שלא נשרפו ובאפר. נאסר על היהודים להתייחס לגופות כגופות. המילה שהותר להשתמש בה היתה "פריטים", ואף נקבעה שיטה לחישוב מספר ה"פריטים" במקרה של גופות בלתי שלמות. בשעות שאחרי העבודה נאלצו היהודים להתגורר בתוך בור עמוק. לקראת סיומו של הפרק המזעזע הזה, שקראתי באותה חלחלה בה נכתב, סוצקבר, שביקר בפונאר במהלך העבודה על הספר, התפרץ:

שהאדם חזק יותר מהמוות – חשתי לראשונה רק היום, ב-18 ביולי 1944, כשהלכתי לפונאר, אל קברותיהם של יותר ממאה אלף איש. איך אני יכול לרשום בשלווה כזאת את חוויותי, איך אני יכול בכלל לכתוב על מה שראיתי שם – בעצמי איני מסוגל לתפוס.

אמי בפונאר, יַלדי, חברי, מה אני אומר? הרי אף אחד איננו עוד, הרי את גופיהם שרפו על המוקדים ואת עצמותיהם כתשו, שלא יישאר שום זכר. נדמה לי שגם לבי נשרף על המוקד. דבר-מה אחר הולם בקרבי. השנאה אולי.

(ביוני 2016 נחשפה מנהרת הבריחה שנחפרה על ידי היהודים שהועסקו בהשמדת הראיות לרצח)

"גטו וילנה" הוא מסמך מרשים וחודר אל לב, שיחודו בכתיבה המהלכת בתבונה בין עדות לתיעוד, ובמועד כתיבתו סמוך כל כך לארועים. ספר קשה לקריאה אך מומלץ מאוד.

ווילנער געטא / אברהם סוצקעווער

עם עובד

2016 (1944)

תרגום מיידיש: ויקי שיפריס

מבוא: אברהם נוברשטרן וג'סטין קאמי

"שקט, שקט" (שטילער, שטילער), השיר על פונאר, הולחן בגטו על ידי הילד אלכסנדר וולקוביסקי (תמיר), אז בן 11. את המלים כתב שמרקה קצ'רגינסקי, איש תרבות ופרטיזן. התרגום הוא של אברהם שלונסקי

שֶׁקֶט, שֶׁקֶט, בְּנִי נַחְרִישָׁה!
כָּאן צוֹמְחִים קְבָרִים,
הַשּׂוֹנְאִים אוֹתָם נָטָעוּ
פֹּה מֵעֲבָרִים.
אֶל פּוֹנַאר דְּרָכִים יוֹבִילוּ,
דֶּרֶךְ אֵין לַחְזֹר,
לִבְלִי שׁוּב הָלַךְ לוֹ אַבָּא
וְעִמּוֹ הָאוֹר.
שֶׁקֶט, בְּנִי לִי, מַטְמוֹנִי לִי,
אַל נִבְכֶּה בִּכְאֵב!
כִּי בֵּין כֹּה וָכֹה בִּכְיֵנוּ
לֹא יָבִין אוֹיֵב,
גַּם הַיָּם גְּבוּלוֹת וָחוֹף לוֹ,
גַּם הַכֶּלֶא סְיָג וָסוֹף לוֹ –
עֱנוּתֵנוּ זֹאת
הִיא בְּלִי גְּבוּלוֹת,
הִיא בְּלִי גְּבוּלוֹת.

תּוֹר אָבִיב בָּא אֶל אַרְצֶךָ,
לָנוּ סְתָו אָבֵל
אוֹר גָּדוֹל בַּכֹּל זָרוּעַ,
וּסְבִיבֵנוּ לֵיל.
כְּבָר הַסְּתָו יַזְהִיב צַמֶּרֶת,
הַמַּכְאוֹב יִגְבַּר,
שַׁכּוּלָה הָאֵם נִשְׁאֶרֶת:
בְּנָהּ הוּא בְּפּוֹנָאר.
מֵי הַוִּילְיָה הַנִּכְבֶּלֶת
כְּבָר יִשְּׂאוּ דָּכְיָם,
זוֹעֲפִים קִרְעֵי הַקֶּרַח
נִשָּׂאִים לַיָּם
תְּמֻגַּר חֶשְׁכַת יָמֵינוּ,
אוֹר גָּדוֹל יִזְרַח עָלֵינוּ,
בּוֹא, פָּרָשׁ, עֲלֵה!
בִּנְךָ קוֹרֵא,
בִּנְךָ קוֹרֵא.

שֶׁקֶט, שֶׁקֶט, אַל בְּסַעַר,
מַבּוּעֵי הַלֵּב!
עַד אֲשֶׁר חוֹמוֹת תִּפֹּלְנָה,
נֵאָלֵם בִּכְאֵב.
אַל נָא, בְּנִי לִי, אַל תִּצְחַק נָא!
לֹא עֵת צְחוֹק עַכְשָׁו:
צַר הָפַךְ אֶת אֲבִיבֵנוּ
לְעָלֶה בַּסְּתָו
אַט יְפַךְ נָא הַמַּבּוּעַ:
שֶׁקֶט, בֵּן רַחוּם!
עִם הַדְּרוֹר יָשׁוּב גַּם אַבָּא
נוּמָה, נוּמָה, נוּם.
וּכְמוֹ וִילְיָה הַמְּשֻׁחְרֶרֶת,
כְּאִילָן עוֹטֶה צַמֶּרֶת,
עוֹד תִּזְכֶּה לְאוֹר
בְּבוֹא הַדְּרוֹר,
בְּבוֹא הַדְּרוֹר!

כותרת משנה: יהודים בשורות הפרטיזנים ובמחתרות ביוגוסלוויה במלחמת העולם השניה

ראול טייטלבאום, יליד קוסובו, היה בן עשר כשיוגוסלביה נכבשה על ידי הגרמנים ב-1941. בראשית 1942 נאסר אביו ונשלח למחנה ריכוז איטלקי באלבניה. ראול הצטרף לחולית נוער מחתרתית בעירו, ועסק בהפצת כרוזים ובמעשי חבלה כנגד הצבא. עם כניעתה של איטליה ב-1943 שוחרר האב, והמשפחה הצטרפה אל הפרטיזנים האלבנים. במאי 1944 נתפסו עם כל יהודי קוסובו, ונשלחו לברגן-בלזן. ראול ואמו שרדו, אך אביו נפטר ימים אחדים אחרי השחרור. בספר זה הכותב מבקש לחקור את חלקם של יהודי יוגוסלביה בפעילות המחתרתית בתקופת המלחמה, וכותרת הספר באה להעיד על שיעור ההשתתפות הגבוה: אחד מכל שמונה בוגרים הצטרף אל הפרטיזנים של טיטו ואל התנועות המחתרתיות.

קשה היה לעקוב אחר העדויות הרלוונטיות למחקר זה, הן בשל הזמן שחלף, הן משום שהרשומות שנותרו לא הבדילו בין יהודי ללא יהודי, והן משום המורכבות של יוגוסלביה שההיסטוריה שלה שוכתבה בהתאם למי שעמד בראשה. הכותב מעיד על ספרו שאינו מדעי, אבל עבורי כקוראת שאינה חוקרת יש בו די:

את ספרי זה, השלישי במספר, כתבתי על בסיס חוויותי האישיות בתקופת המלחמה ועל בסיס עיון בחומרים ובמקורות. אין הספר הזה בא במקומו של מחקר מדעי ויסודי שעדיין לא נכתב […]. הספר בא לשקף את גישתי הרעיונית על בסיס בחינה שלי את השינויים שהתרחשו במהלך המלחמה והמתרחשים גם כיום במדינות שקמו על חורבותיה של המדינה היוגוסלווית.

מלחמת העולם השניה ביוגוסלביה התאפיינה בהיותה לא רק מלחמה נגד כובש זר. היו מעורבים בה גם מאבקים פנימיים על בסיס אתני/דתי/רעיוני:

מלחמה משולשת: מלחמת שחרור נגד כובש זר […]; מלחמת אזרחים פנימית על אופיו של המשטר ושל השלטון שלאחר המלחמה […], ומלחמת אחים אתנית.

יוגוסלביה היתה אמורה להמנות עם מדינות הציר, והנסיך היוגוסלבי אף חתם על הסכם שהיה אמור להסדיר זאת, אך לאחר שהעם והצבא התקוממו כנגדו החליטה גרמניה לכבוש את המדינה (על פי הספר יתכן שהחלטה זו תרמה משמעותית לתבוסה ברוסיה, משום שכיבוש יוגוסלביה דחה את פתיחת המערכה נגד רוסיה, וכתוצאה מכך נאלצו הגרמנים להלחם שם בחורף). יוגוסלביה הכבושה פורקה, חלקה נתונה להשפעה גרמנית, חלקה לאיטלקית, חלקה מנוהלת לכאורה עצמאית. הונגריה ובולגריה קיבלו אף הן נתחים מן המדינה. הספר מתאר את מהלך המלחמה בכל אחד מהאזורים, ולא ארחיב בזה כאן.

זהו הספר הראשון שאני קוראת על המלחמה ביוגוסלביה ועל שואת יהודיה, והוא עשה לי סדר במספר מושגים שהיו מבחינתי קצת מבולבלים. מי היו הפרטיזנים? מה ההבדל בין הפרטיזנים של טיטו לקבוצות אחרות, כמו הצ'טניקים? האם הנושא היהודי העסיק את תנועות המחתרת? מה היה הקשר בין טיטו לממשלה היוגוסלבית הגולה ולברית המועצות? האם האוסטשים היו חלק מן המאבק? איך התיחסו היוגוסלבים לאזרחים היהודים? קיבלתי תשובות, והועשרתי בידע רב נוסף.

תקצר היריעה מלספר כאן את הסיפור במלואו. אציין רק כמה עובדות שעוררו בי ענין:

• יוגוסלביה היתה המדינה היחידה, מלבד פולין, שבשטחה הוקמו מחנות השמדה, הגדולים שבהם ביאסנובץ בקרואטיה ובסיימישטה לא רחוק מבלגרד.

• בין 4,500 ל-6,000 יהודים הצטרפו לשורות הפרטיזנים. אמנם במספרים מוחלטים אין מדובר באנשים רבים, אך כאמור שיעור ההצטרפות היה גבוה – אחד מכל שמונה, והמספר הנמוך נובע מן העובדה שהשמדת יהודי יוגוסלביה היתה מהירה, ומרבית 80,000 היהודים שגרו בה לפני הכיבוש נרצחו כבר בשנה הראשונה.

• הקרואטים, ששלטו גם בבוסניה ובהרצוגובינה, ניצלו את המלחמה כדי להפטר מן הסרבים השנואים עליהם, אך היו פנויים גם להשמדת היהודים:

בראש ובראשונה רצה פווליץ' לטהר "באש ובחרב" את המדינה מהסרבים שהתגוררו מאות בשנים בשטח שהיה נתון תחת שליטתו, וזאת לפי נוסחה פשוטה: "שליש יירצחו, שליש יגורשו, ושליש ייאלצו להמיר את דתם הפרבוסלווית ולקבל את הקתולית".

במהלך 1941 ובראשית 1942 השמידו הקרואטים כ-300,000 עד 400,000 סרבים ואת מרבית היהודים שהתגוררו בקרואיטה ובבוסניה, בין במישרין ובין על ידי מסירתם לגרמנים.

• בבוסניה הוקמה דיויזית וואפן-ס"ס מוסלמית. – עשרים ואחד אלף מתנדבים הצטרפו אליה בעידודו של המופתי חאג' אמין אל חוסייני, שביקר בבוסניה לראשונה במרץ 1943, והמשיך להופיע במסדרי הדיויזיה ולעודד את חייליה גם אחר-כך. הדיויזיה ניהלה קרבות נגד הפרטיזנים של טיטו ורצח אוכלוסיה אזרחית סרבית.

• הפרטיזנים – צבא השחרור העממי של יוגוסלביה – היו תנועה שאיחדה בתוכה את כל עמי יוגוסלביה בהובלת המפלגה הקומוניסטית. למרות הכפיפות להוראות מברית המועצות, טיטו גילה עצמאות בהחלטותיו, ובהזדמנות אחת אף כתב למוסקבה: "אם אינכם יכולים להבין איזה זמן קשה עובר עלינו ואם אינכם יכולים לעזור לנו, לפחות אל תפריעו."

על כל אלה ועוד בספר המעשיר הזה.

יד ושם

2015

כותרת משנה: אירופה בשלהי מלחמת העולם השניה

הספר "חמישה ימים שזעזעו את העולם" מתאר בפרוטרוט את ארועי הימים האחרונים של מלחמת העולם השניה בזירה האירופית, מ-28 באפריל עד 2 במאי (הפרק של היום האחרון זולג מעט קדימה עד לחתימה על הסכם הכניעה ב-8 במאי). הספר בנוי כפסיפס של ארועים ודמויות, ונע הלוך ושוב בין הציבורי לפרטי. מרבית גיבורי הסיפורים הפרטיים הם אנשים שהתפרסמו בתחומים שונים בשנים שאחר-כך, מה שמקנה לספר גוון מעט רכילותי, אבל זוהי מחשבה שעלתה אצלי רק אחרי סיום הקריאה. תוך כדי הקריאה התקשיתי להניח אותו מהיד, שכן הוא מיטיב להמחיש את הכאוס והטירוף של אותם ימים, ויוצר חוויה סוחפת.

הספר נפתח במותו של מוסוליני ובתלית גופתו, ומסתיים בחתימה על הסכם הכניעה. בין שני אלה הוא מנסה לתפוס את כל שארע באותה תקופה, הן במבט מהצד הגרמני, והן מנקודת מבטן של בעלות הברית. חלקים נרחבים מהספר מתארים את המלחמה מבית לבית בברלין ההרוסה, במטרה להכניע את אחרוני המתגוננים, ולהעניק לסטלין את הבשורה על הנפת הדגל הסובייטי על הרייכסטאג בתאריך סמלי, ה-1 במאי. נחישותם של הרוסים – לוחמים נועזים, אך גם מבצעי מעשי אונס המוניים ברוטלים – מתוארת לצד ההתגוננות הגרמנית, שנבעה בחלקה מפטריוטיות ובחלקה מיאוש ומחוסר ברירה, שכן עד הרגע האחרון חיסלו הנאצים את מי שניסה לחדול מלחימה. השפעת המראות הנוראים במחנות הריכוז על המשחררים מקבלת גם היא טיפול נרחב בספר: חוסר היכולת להאמין לסיפורים על הזוועות, בין השאר משום שאחרי מלחמת העולם הראשונה נפוצו שמועות זוועה על התנהלות הגרמנים, שמועות שברובן הופרכו, הזעם, שדחף מצד אחד להתמסרות לטיפול בקורבנות, ומצד שני הביא לתופעות של נקם, כולל הריגת שבויים אנשי סגל המחנות. גם הימים האחרונים בבונקר של היטלר מקבלים בספר כיסוי מפורט, ולאחר התאבדותו מתוארות תגובות הגרמנים, שנעו בין הקלה משום שמותו בישר את קץ המלחמה, לאובדן עשתונות עם היעלמותו של האיש שבמשך שנים הורה להם את דרכם. טירוף מערכות היה מנת חלקם של כל הצדדים, והסופר בוחר רוב הזמן בעמדת השופט ההוגן, מבין אך אינו מצדיק.

כאמור, לצד הארועים הציבוריים, הספר פורט את התקופה למקרים פרטיים, שמסייעים בהמחשת האוירה ובקירובה אל הקורא. כך אנו מתוודעים לילדה סופיה – שתהיה ידועה שנים אחר כך כסופיה לורן – הסובלת ממצוקה קשה בנפולי. בהולנד אנו פוגשים את אודרי הפברן המורעבת. אוטו פרנק התגלגל למחנה פליטים באודסה, יודע שאשתו אבדה לו, ומקווה למצוא את בנותיו כשישוב להולנד. ג'ון קנדי מסומן על ידי אביו השאפתן כמועמד לנשיאות, לאחר שאחיו הבכור נפל, והוא שוהה בקליפורניה בועידת האומות המאוחדות כעתונאי. רומן פולנסקי חי כילד רחוב בקראקוב, מוצא נחמה בפנס קסם. שמעון ויזנטל, על סף המוות, ממתין לאמריקאים במאוטהאוזן. אחותה וגיסה של מרלן דיטריך תוהים אם האמריקאים יחוסו עליהם בזכותה של מרלן, לאחר שבשנה האחרונה דאגו לרווחתם של השומרים בברגן-בלזן, היא כמנהלת קנטינה, הוא כמנהל קולנוע.

מי שמצוי בפרטי המלחמה, לא ימצא חידושים רבים בספר, וכמו שציינתי בתחילה הבחירה בסלבריטאים היא לא בהכרח הבחירה הטובה ביותר. למרות זאת, אני בהחלט ממליצה על הספר. כוחו בפסיפס מרובה הפרטים, ובחיות המרובה שבתיאוריו, כמו גם בשאלות מעוררות המחשבה העולות מתוך הארועים. קשה לדמיין את ההרס ואת האומללות, אבל הספר מצליח לקרב מקצת מהם אל הקורא.

בשורה התחתונה: ספר סוחף

Five Days That Shocked the World – Nicholas Best

כתר

2014 (2011)

תרגום מאנגלית: רוני אמיר

גנרל אלפרד יודל חותם על הסכם הכניעה

מריון בלומנטל נולדה בגרמניה למשפחה יהודית בשנים הראשונות לעלית הנאציזם. הוריה, ולטר ורות, שהבינו שאין להם עתיד במולדתם, עשו מאמצים לקבל אשרת הגירה לארה"ב עבורם ועבור ילדיהם, אלברט ומריון. אחרי ליל הבדולח בחרו לעבור להולנד, ולהמשיך משם את תהליך ההגירה. בהולנד, שהוצפה בפליטים, הופנו אל מחנה וסטרברוק, שם הוקצה להם בית קטן עם מתקנים מינימלים. לאחר כיבוש הולנד על ידי הגרמנים, הפך מחנה הפליטים למחנה מעבר לקראת שילוחם של יהודי הולנד, והפליטים שמצאו בה מקלט, אל מחנות הריכוז וההשמדה. משפחת בלומנטל, שכבר החזיקה ויזות לארה"ב וכרטיסי הפלגה, מצאה עצמה כלואה במחנה. בהחלטה הרת גורל בחרו לעבור מרצונם לברגן-בלזן: השמועות בוסטרברוק דיברו על תכנית לאפשר ליהודים לעלות לארץ-ישראל בתמורה לגרמנים שיוחזרו משם לגרמניה. אלף ומאה היהודים שהתקבלו לתכנית הועברו לברגן-בלזן להמתין למימושה. בפועל התממשה התכנית רק עבור מאתים עשרים ושניים מתוכם. בני משפחת בלומנטל לא נמנו איתם.

מריון בלומנטל-לזן, בעזרת חברתה לילה פרל, מתארת את חייה כילדה באותן שנים. אמה רות, שזכתה לחיים ארוכים, החריבה את הסיפור באמצעות חוויותיה. הספר, המיועד לנוער, מספר בעיקר על חוויותיה של הילדה, ולכן נעדרים ממנו תיאורי עבודת הפרך וההתעללויות, שהמבוגרים חוו אותן ביתר עוצמה. יש בו תיאור של חוסר הצדק שבטלטלות שעברו על הארבעה, יש בו תלישות של ילדה שבתוך מספר שנים קצר עברה ממקום נורא אחד לאחר. יש בו רעב ומחלות ופחד ומוות, וילדים שבגיל רך נאלצו ללמוד להשרד. שמו של הספר ניתן לו בשל אמונתה התמימה של מריון הצעירה, שאם תמצא במחנה ארבע אבנים מושלמות זהות, כל ארבעת בני משפחתה ייחלצו ללא פגע. תקוותה לא התממשה: שישה ימים לפני שחרור המחנה הועלתה משפחת בלומנטל על הרכבת האבודה, שבמשך שבועיים הטלטלה ברחבי גרמניה בדרך לשום מקום. התנאים הנוראים ברכבת החמירו את מצבם המוחלש אחרי שנות היסורים, וולטר נפטר מטיפוס אחרי השחרור.

זהו, כאמור, ספר המיועד לקורא הצעיר, אבל גם מבוגרים ימצאו בו ענין. אותי תמיד מרתקות המקריות וההחלטות שהתקבלו בתנאי חוסר ודאות, שחרצו גורלות לחיים או למוות. למרות שמליונים עברו את אותו מסלול יסורים נורא, אין סיפור אחד זהה לאחר, וכל אחד הוא עולם ומלואו.

 

Four Perfect Pebbles – Lila Perl and Marion Blumenthal-Lazan

יד ושם

2016 (1996)

תרגום מאנגלית: ברוריה בן-ברוך

הונגריה נכבשה על ידי הגרמנים רק במרץ 1944, ולכן מצבם של יהודי הונגריה היה יחסית טוב: חוקים מפלים נחקקו כבר ב-1938, אבל סכנת ההשמדה לא ריחפה מעליהם. מן היציבות היחסית הזו לא נהנו גברים בגיל הגיוס: הם נקראו להתייצב לשרות העבודה, שהיה חילופי לשרות הצבאי שנאסר עליהם. בפועל היה מדובר בעבודת כפיה בתנאים קשים, במרבית המקרים בחזיתות המלחמה. כארבעים ושניים אלף גברים יהודים איבדו את חייהם כתוצאה מכך.

הספר "בור" מקבץ עשר עדויות על העבודה במחנה בּוֹר, מכרה נחושת בסרביה. את המחנה הפעיל ארגון טוט, ארגון העבודה הגרמני, שהעסיק מאות אלפי עובדי כפיה במיזמי בניה במהלך המלחמה. למעלה מששת אלפים עובדים – רובם יהודים ומיעוטם עדי יהוה – הובאו לבור בשנים 1942 עד 1944, ותמורתם היתה גרמניה אמורה למסור להונגריה נחושת. רובם של העובדים נספו בשל תנאי העבודה ובשל התעללות שומריהם. שמונה עדויות בספר נכתבו שנים רבות אחרי המלחמה, שש מהן על ידי יהודים, אחת על ידי עד יהוה ואחת על ידי איש האמונה הנזארינית. שני האחרונים גויסו לעבודת כפיה משום שאמונתם מנעה מהם לאחוז בנשק. שתי עדויות נוספות נגבו בעל פה מספר חודשים אחרי המלחמה. כולם מספרים על תנאי עבודה בלתי אנושיים, על מזון בלתי מספק, על התעללות מצדם של אנשי הסגל ההונגרים, ועל מעשי טבח המוניים שליוו את הנסיגה מן המחנה עם התקרבותו של הצבא האדום.

מעניין לקרוא את העדויות יחדיו, למרות החזרות על ארועים מסוימים. כל אחד מן העדים הוא עולם בפני עצמו, עם תפיסות עולם משלו, עם דרכי התמודדות משלו, עם סיפורים על שרירות לבו של המזל שבהרף עין חרץ גורלות לחיים או למוות. כך, לדוגמא, גישתם של המאמינים מתאפיינת בתחושה שהם עומדים בנסיון, ושליחותם האמונית מחזקת אותם. וכך חובב שחמט, שניהל טורניר בסתר עם חברו, והצטער כשגילה שבעת ששיחק חבריו עזבו את המחנה והוא נותר מאחור, בירך מאוחר יותר את מזלו, לאחר שהיוצאים ראשונים נטבחו בהמוניהם.

על עבודות הכפיה של יהודי הונגריה למדתי לראשונה כשקראתי את ספרו של אנדור אנדרה גלרי, "סיפורו של כבוד עצמי", ספר שנכתב בהפסקות הקצרות שבין חודשי העבודה. העדויות שב"בור" אמנם מתרכזות במחנה אחד, אך ניתן ללמוד מהן על מכלול שרות העבודה ההונגרי, על האנטישמיות שבצילה התנהל, ועל האכזריות הבלתי נתפסת שמדהימה אותי בכל פעם מחדש. לרקע ההיסטורי כדאי לקרוא את המבוא לספר מאת חוקר שואת יהודי הונגריה, ד"ר רוברט רוזט, את ההקדמה מאת הסופר סבולץ סיטה, ואת המאמר "יהודים תמורת נחושת" מאת צבי ארז.

יד ושם

2015

תרגום מהונגרית: אברי פישר

ארועי ליל הבדולח (הלילה שבין 9.11 ל-10.11.1938) עומדים במרכזו של ספר זה. בעיר, ששמה נשאר עלום, תוצאות אותו לילה היו קשות מבמקומות אחרים (יחסית לגודל האוכלוסיה): ארבעה יהודים נרצחו, יהודי אחד וסוכנת הבית הקתולית שלו התאבדו. הסופר, יליד העיר, מנסה להבין מה בדיוק ארע שם, למה פרצו הפרעות, מה היה הרקע, מי היו האנשים שלקחו חלק בארוע, ובעיקר מה היה טיבם של אלה שלא לקחו בו חלק, שהתרחקו בהקלה אחרי שנאמר להם "מי שלא יהודי אין לו מה לפחד", שסגרו חלונות ודלתות כדי לא לשמוע את צעקות המעונים, שרחצו בנקיון כפיהם כשסברו שאין זה מתפקידם להתערב אם המשטרה עצמה שומרת מרחק: גם אפס-מעשה הוא מעשה. גם הקשבה, צפייה, ריצה-כדי-לצפות, ריצה-כדי-להקשיב, ריצה-כדי-לצפות-ולהסתלק, ריצה-כדי-להקשיב-ולהסתלק, שמיעת-משהו-בלי-לגשת, אי-ביאה-כשנקראים-לבוא, התעוררות-מהשינה, דאגה, הליכה-לראות-מה-קרה והסתלקות-מפחד-איומים, גם אלה מעשים.

הספר מספר על מקום אמיתי ועל אנשים אמיתיים. הפרטים שונו כדי להגן על העדים. שלוש חקירות התנהלו באשר לארועי אותו לילה: המשטרה המקומית פתחה בחקירה ביום שאחרי. חקירה זו הופסקה בהוראת הגסטפו, שערך "חקירה" משלו, במהלכה הורה לעדים מה לומר (שאלו אותי: לא הכרת אף אחד, נכון? מנעימת השאלה הסיקה העדה: שלא כדאי לי להסגיר אף אחד ובאמת פחדתי ולא הסגרתי), והורה לטייח עובדות ולשנות מסמכים, כמו תעודות פטירה של הנרצחים (שם הם הודיעו לי שכתבתי בלילה תעודת פטירה שמדובר בה על רצח ובוודאי טעיתי, כי לפי הבירורים שלהם זו היתה התאבדות. האדון ריינהולד פרידלנדר נפל במדרגות ותוך כדי נפילה נעץ לו סכין בחזה). לאחר המלחמה נערכה חקירה נוספת, וכמה אנשים הועמדו לדין. חלקם הורשעו.

מבנה הספר בלתי שגרתי. הוא עשוי כמונטאז´ של עדויות, משולב בהערות קצרות של הסופר. הסגנון נע מדיבור ישיר לעקיף, משפטים נחתכים באמצע לטובת ציטוטים, מעשים ממוספרים תוך כדי הטקסט, באחד הפרקים המשפטים מתחילים בסוף השורות, דברים חוזרים על עצמם שוב ושוב, ועוד כהנה וכהנה טריקים, שלמען האמת כוונתם אינה ברורה לי. אילנה המרמן, שתרגמה יחד עם רוני לוביאניקר, הוסיפה אחרית דבר, ובה התייחסה למבנה היחודי של הספר. לדבריה המטרה היתה ליצור אי מנוחה אצל הקורא, לא לאפשר לו לשקוע בסיפור שגרתי, אלא לגרום לו להתמודד עם ההתרחשויות כאילו הוא חווה אותן בעצמו, לגרום לו למחשבות מסוג מה היה הוא עצמו עושה באותו המצב. כהשוואה היא מביאה את היינריך בל, זיגפריד לנץ וגינתר גראס שעסקו בנושאים דומים, אך לטענתה עשו לקורא חיים קלים כשהביאו סיפור מסודר ומובנה. האמירה הזו נשמעת לי תמוהה, אם חושבים למשל על גראס שספריו לא ממש עונים להגדרה של ספר מובנה וקל לקריאה, או על ספר כמו "בליארד בתשע וחצי" של בל שהוא אמנם ספר מובנה כהלכתו אבל קל הוא לא. אני מודעת לכך שספרים משפיעים בצורה שונה על קוראים שונים, ואילנה המרמן מן הסתם הושפעה כפי שהיא מעידה, אבל אני יכולה להעיד רק על עצמי, ואותי טכניקת הסיפור עצבנה. יש לסופר המון מה להגיד, ואלמלא היה הנושא קרוב לליבי אני חושבת שהייתי מחמיצה את מרבית המסרים. מכיוון שהספר נראה לי חשוב התמדתי בקריאה. 

גם ריבוי הפרטים בספר מיותר לדעתי. הספר נכתב ב-1973, הרבה אחרי הארועים, הרבה אחרי שאנשים הועמדו לדין וחלקם הוענשו. מי בדיוק עשה מה באיזו דקה כבר לא היה חשוב בעת כתיבת הספר. אם הסופר היה מעונין לפתוח את הפרשה מחדש, ולהרשיע את אלו שחמקו מעונש, או אז לכל פרט היתה משמעות. אבל הוא הרי טורח מאוד להסתיר פרטים מזהים. מה שחשוב כאן הוא המסר, ולדעתי אצל מרבית הקוראים שאינם מצויים בפרטים ההיסטוריים הוא ילך לאיבוד בתוך שפע המלל, וחבל.

ולמרות הליקויים אני ממליצה לקרוא. זהו ספר חשוב, שעוסק בלילה גורלי ובהשלכותיו החורגות ממסגרת השואה, ומעמיד לדיון שאלות קשות של אשמה ואחריות.

Mordver laufe – Manfred Frank

עם עובד

1990

תרגום מגרמנית: רוני לוביאניקר ואילנה המרמן

בשנת 1942, כשהחלו הגירושים של יהודי הולנד, עדיין לא פעלה רשת מסודרת להסתרת היהודים, אולם כמה רשתות מתחתרתיות פעלו בנפרד, בעיקר במאמץ להציל ילדים. פרטים מעניינים על ההתארגנויות השונות מצויים במבוא לספר. יהודית רוס, המכונה בספר דוט (חמודה), ילידת מאי 1938, נמסרה לידי הזוג מיפ וקוס חרוננדייק באוגוסט 1942. מיפ, אשה פשוטה, לקחה ברצינות את תפקידה כשומרת הילדה, ואף דאגה לשמור את זכרונות ילדותה עבורה ועבור הוריה המנותקים ממנה. במשך שלושה חודשים העלתה על הכתב מדי ערב את חוויות היום שעבר, בילויים שבילו, אנשים שפגשו, מצב רוחה של הילדה, התמודדות עם סיוטי לילה שלא הרפו ממנה לאורך זמן. כתיבת היומן פסקה כשהמצב נעשה מסוכן מדי. מספר שנים אחרי המלחמה הכינה מיפ עבור יהודית, שעמדה לעלות לארץ, אלבום תמונות שצולמו בתקופת המלחמה ואחריה. בטקסט שצורף לתמונות תיארה את שעבר על הילדה באותן שנים, הנדודים אחרי שקיבלה מכתב איום, היחס של הסביבה, האנשים שתמכו, אלה שלפחות לא הלשינו, וגם אלה שניצלו את מצוקתה. היומן והאלבום מרכיבים את הספר, החל מן המשפט הראשון שנרשם ביומן:

היום הגיעה אלינו י'. היא נסערת מאוד והיא מאוד מתגעעת לאבא ואמא שלה, אבל לפנות ערב היא נרגעה ונרדמה. בלילה הקיאה.

ועד המשפט הכמעט אחרון באלבום:

כשעזבת בסוף חשנו ריקנות גדולה מאוד, אך שמחנו שהתאחדת עם הוריך ועם אחותך, שנחסך מכם להיקלע לאגרוף הרשע של האויב.

מיפ וקוס היו מעורבים בפעילות מחתרתית, שעליה לא כתבה ביומן. בני הזוג היו מעורבים גם בהסתרתה של רות, אחותה של יהודית המבוגרת ממנה בשנתים, ובהסתרתה של לפחות ילדה אחת נוספת. מיפ מזכירה ביומן מפעם לפעם שהיתה צריכה לנסוע בענינים חשובים, בלי לפרט, וגם באלבום אינה מתיחסת לפן הזה בחייה.

מן הכתוב עולה דמותה של אשה, שאם היתה נשאלת למה סיכנה את עצמה לא היתה מבינה מאיפה באה השאלה הזו. זה היה הדבר האנושי והנכון לעשות, והיא עשתה אותו במסירות ובטבעיות. טובת הילדה היתה המניע לפעילותה, וגם כשהציעו לה להעביר אותה למשפחה אחרת, אחרי שקיבלה מכתב מאיים, בחרה לעזוב את ביתה ולמצוא מקלט אצל משפחה וחברים, ובלבד שלא לכפות על יהודית ניתוק טראומטי נוסף מאנשים שבהם למדה לבטוח. מיפ וקוס היו חשוכי ילדים, ונקשרו מאוד ליהודית, אך כשהמלחמה הסתיימה, והוריה של הילדה ואחותה שרדו, החלו להכין אותה למפגש המחודש עם בני משפחתה, ונפרדו ממנה באותה טבעיות בה קיבלו אותה, עם כל הצער והכאב.

מבוא מעניין מאת פים חריפיון מתאר את פעילויות תנועות ההצלה השונות בהולנד בדגש על הצלת ילדים.

מיפ וקוס הוכרו כחסידי אומות עולם ב-2011, שנים אחרי מותם. הספר הצנום מציב יד נאה ומרגשת לזכרם.

Vandaag J. haar intrude gedaan – Miep Groenendijk

יד ושם

2015

תרגום מהולנדית: חוה דינר

בתמונה: מיפ עם יהודית ועם רות לפני פרידתן