תגית: שואה

הופ מק'קנה-סמית חשה שחייה "נתקעו": שנה לפני פתיחת הספר התגרשה, בתה היחידה הגיעה לסף גיל ההתבגרות עם כל הניכור וההתמרדות הכרוכים בכך, סבתה האהובה לוקה באלצהיימר, והבנק מאיים לעקל את המאפיה שבבעלות המשפחה בקייפ קוד מזה שלושה דורות. הסבתא, רוז מק'קנה, המודעת לשקיעתה ולשכחנותה, מנצלת רגעים של צלילות דעת כדי למסור לידי רוז רשימת שמות, ולבקש ממנה לנסוע לפריז לברר מה עלה בגורל האנשים שברשימה, שאת שמותיהם לא שמעה הופ מימיה.

בשל מצבה הקשה של המאפיה הופ נוטה לא לנסוע, ומנסה לעלות על עקבות האנשים באמצעות האינטרנט והטלפון. אנני בתה מגלה להיטות גדולה לחשוף את המסתורין, ולוחצת עליה לצאת לפריז. מכיוון שהחיפושים ברשת אינם מספקים, ומכיוון שקשה לה לאכזב את סבתה ואת בתה, הופ מחליטה לנסוע. מסעה יוביל אותה אל עברה של סבתה, אל מלחמת העולם השניה ומוראות השואה, ואל סיפור אהבה גדול. זה יהיה מסע אל סיפורם של אנשים אחרים, אבל גם מסע אל תוך עצמה. הדברים שתראה ותחווה ותלמד ישפיעו על חייה מכאן ואילך.

לא אפרט פה את מהלך העלילה כדי להמנע מספוילרים. אציין רק כמה מן הנושאים בהם עוסק הספר: יחסי הורים-ילדים, ובעיקר ההשפעה שהורים משפיעים על ילדיהם באמצעות דוגמא אישית; שאלות של אחריות ואשמה, בעיקר בהקשר של הצלת עצמך בעת אסון מול הרגשת החובה להציל אחרים; אהבה ככוח מניע חיים; זכרון והסתרה, ועוד.

למדתי מהספר שבאלבניה התגיסו התושבים להצלת יהודי המדינה ויהודים שברחו אליה, תוך סיכון חייהם שלהם, ולמרות התפיסה הסטראוטיפית לפיה מוסלמים לא יצילו יהודים. מסתבר שגם האימאם במסגד בפריז פעל להסתרת יהודים. אני אוהבת ספרים שמעשירים אותי בידע.

נראה לי שמה שעושה את הספר כל-כך מוצלח זו הכתיבה החכמה של קריסטין הרמל. היא אף פעם לא נופלת למלכודות סטראוטיפיות: הטובים אינם מושלמים, שום דבר אינו משורטט בשחור-לבן. התוצאה היא שורה של דמויות אמינות ושל עלילה לגמרי מתקבלת על הדעת, כולל צירופי המקרים שפה ושם מניעים את העלילה.

על כריכת הספר מופיע משפט מתוך ביקורת בעתון כלשהו, ונכללת בו הבטחה לבכות בסיום הספר. יש לי רגש אנטי חזק לפרסומות על הכריכה, אבל יש להודות שהכותב צדק, ואפילו נקט לשון המעטה: הספר מרטיט ומרגש לכל אורכו. הקורא מזדהה עם הופ, חש ביסוריה של רוז השוקעת, נע בין מצבי רוח עם אנני, ולבו יוצא אל אמה המתה של הופ שסיפורה נגול מפי בתה. יש בספר קטעים סוחטי דמעות, שלולא כתיבתה הנבונה של הסופרת היו מסומנים כקיטש, אבל הרגישות שבה היא נוגעת בדמויות הופכת אותן אנושיות וקרובות ואמיתיות.

חובבי מאפים מתוקים ייהנו מן המתכונים המובאים בספר. מכיוון שלמאפים יש תפקיד בפענוח העבר, הכללתם בספר נתפסת כהגיונית, לא כגימיק.

בשורה התחתונה: ספר מרגש מומלץ בחום.

The Sweetness of Forgetting – Kristin Harmel

הוצאת ידיעות אחרונות

2013

תרגום מאנגלית: ניצה פלד

כותרת משנה:  סיפור הצלתו של בית הילדים היהודי בברלין

"בית אהבה" הוא ספר מרגש. תוכנו מבוסס בעיקר על עדויות וזכרונות של ילדי הבית, כשאלה שזורים בסיפורו של המוסד כפי שהוא עולה ממסמכים ומתחקירים שערכה הכותבת. הוא אולי לא ספרות גדולה, ואין בו העמקה של ממש בנפשות גיבוריו, אבל הוא עושה בדיוק את מה שנועד לעשות – לספר על עוד פן של השואה ושל גיבוריה הסמויים – ועושה זאת מצוין.

"אהבה" היה מוסד לילדים יהודים בברלין שלפני מלחמת העולם השניה. הוא נועד לילדים יתומים, כמו גם לילדים ממשפחות שהתקשו בגידולם. אופיו של המוסד היה יהודי דתי ציוני, ובתקופה המסופרת עמדה בראשו ביאטה ברגר, דודה-רבתא של הכותבת. ביאטה ברגר מצטיירת בספר כאשה נוקשה וקפדנית, אך מסורה ובעלת לב חם ומסירות אינסופית לילדיה. בניגוד למרבית המוסדות מסוג זה, שהיו בגדר הרע במיעוטו לילדים שנקלעו אליהם, "אהבה" זכור לבוגריו כבית של ממש. בדומה ליאנוש קורצ'אק גם ביאטה ברגר הקדישה מחשבה מעמיקה לנושאי חינוך, והנהיגה מידה רבה של שלטון עצמי ושותפות של הילדים בניהול עניני היומיום.

כשהנאצים עלו לשלטון היתה ביאטה ברגר בין אלה שהבינו שהאסון בפתח, ואין ליהודים עתיד בגרמניה. היא פעלה ללא לאות להקמת מוסד מקביל בקרית ביאליק ולהעלאת הילדים אליו. הקשיים שנתקלה בהם היו עצומים, הן בהשגת סרטיפיקטים לילדים, והן במימון המבצע. במקביל למאמציה למען ילדיה, היא פתחה את שערי המוסד לצעירים שהכשירו עצמם לעלות לארץ כחלוצים. כשלוש-מאות ילדים ובני נוער הגיעו לארץ במסגרת זו בשנים שלפני המלחמה, וחייהם ניצלו.

חשיבותו של הספר בהבאת סיפור המוסד לידיעת הציבור. חוזקו בהתמקדות בסיפורים האישיים, במתן במה למי שעברו את מוראות אותם ימים, ובכיבוד זכרם של אלה שנפלו קורבן. בשל קוצר היריעה לא אוכל להזכיר כאן את כולם, ואספר על שניים שנגעו ללבי:

אהרן מנצ'ר – בשנים 1939 עד 1942 ליווה קבוצות של צעירים מוינה לטריאסטה, שם עלו על אניה בדרכם לארץ. הוא עצמו יכול היה לעלות, ובחר להשאר ולעזור. לדבריו "כל עוד יש ילד יהודי אחד בוינה, אני אתו". ב-1942 נכלא בגטו טרזינשטט, שם המשיך לטפל בבני נוער, ובאוקטובר 1943 נספה איתם באושוויץ. הילדים שהציל בקשו לכלול את סיפורו בספר.

קורט מנדלסון – יליד 1926, מילדי המוסד. ביאטה ברגר לא הצליחה להשיג עבורו סרטיפיקט בגלל מסמכים חסרים, והוא נותר מאחור בעוד אחותו עלתה לארץ. ב-1943 נספה באושוויץ.

שמחתי על הכללת תמונות רבות בספר, מה שעשה אותו קרוב ונוגע יותר. מבחינה טכנית אני מברכת על ההחלטה לכלול הערות שוליים בתחתית הדפים ולא במרוכז בסוף הספר.

בשורה התחתונה: ספר מרגש ומומלץ, המאיר סיפור היסטורי שהיה עלום ברובו.

Ahawah heißt Liebe – Ayelet Bargur

הוצאת ידיעות ספרים

2013

תרגום מגרמנית:  יוסיפיה סימון

רבות נכתב ונאמר על יאנוש קורצ'אק, הסופר והמחנך, שחיזק ועודד את ילדי בית היתומים שלו, ולא נטש אותם עד לרגע מותם. אחת מן הביוגרפיות נכתבה על ידי אמה של יואנה אולצ'אק-רוניקר ב-1949, וכעת הבת מפרסמת ביוגרפיה משלה. בין קורצ'אק למשפחתה של הכותבת התקיימו קשרי ידידות ועסקים – סבה וסבתה ניהלו הוצאה לאור שבה פורסמו ספריו, וכילדה היא פגשה בו מספר פעמים לפני המלחמה וגם בשנותיה הראשונות (יואנה אולצ'אק-רוניקר היתה בת 5 כשהמלחמה פרצה, וחייה ניצלו כשהסתתרה עם אמה ועם סבתה אצל מכרים פולנים).

כך בדיוק יש לכתוב ביוגרפיה: בצניעות, בדייקנות, בהרחבה מן היחיד אל הכלל ואל התקופה, בהסתמך על מסמכים ועל עדויות ולא על שמועות, מתוך כבוד לנושא ובלי לחפש סנסציות. למרות שקורצ'אק הרבה לכתוב, הן ספרות בדויה, הן מאמרים בתחומי עיסוקו, ואפילו סקיצה לביוגרפיה ביומן שניהל בגטו, פרטים ביוגרפים רבים חסרים. הכותבת לא מנסה להשלים מדמיונה, ולא מהססת להצהיר שאינה יודעת. כשמתאפשר לה להשלים מתיאורים מקבילים היא עושה זאת (לדוגמא, קורצ'אק לא השאיר עדות כתובה של מסעו הראשון לפלשתינה ב-1934. הכותבת מניחה שחוויותיו היו דומות לאלה של סבתה שעשתה את אותה דרך באותה אניה שנתיים אחר-כך, ומביאה קטעים מיומנה של הסבתא). כשהיא מרגישה שהיא דורכת במקום שקורצ'אק היה מעדיף לשמור פרטי, היא לא מחטטת (לדוגמא, שאלת פעילותו כבונה חופשי). היא לא מתפתה לנבור ביחסיו עם נשים, ומשאירה פתוחה את השאלה בדבר קשרים שאפשר להניח שהתפתחו מעבר לקשרי עיסוק. התיאורים שלה אינם לוקים בהערצה עיוורת, היא אינה מסתירה צדדים בלתי מחמיאים באופיו, אבל אינה מחפשת כותרות צהובות. לפעמים היא מרחמת עליו, לפעמים לא לגמרי מבינה אותו, לפעמים מתפעלת ממנו, אבל לאורך כל הספר היא אוביקטיבית ולא שיפוטית, ויחד עם זאת אכפתית ואמפטית.

מעבר לתיאור המרתק של דמותו של קורצ'אק, יש לציין לטובה את ההרחבה בתיאור התקופה והסביבה. למדתי מהספר דברים רבים שלא ידעתי קודם לכן על קורותיה של פולין בעיקר בשנות ה-20, והועשרתי בידע בתחומים נוספים, כמו תרבות, חינוך, פוליטיקה ועוד. כמו כן למדתי רבות על קורצ'אק האיש, מעבר לדמותו האייקונית המוכרת.

למרות שלא קראתי כמובן את המקור הפולני, אני מרגישה שהמתרגמת עשתה עבודה משובחת. הקריאה קולחת, לא ניכרים אילוצים תרגומיים, וחשתי מעין אינטימיות עם הסופרת. הופתעתי לראות שאת העטיפה עיצב אמרי זרטל המצוין: אני רגילה לעטיפות המרהיבות והססגוניות שלו, ומסתבר שכוחו יפה גם בעיצוב מאופק כראוי לספר.

Korczak. Proba Biografii – Joanna Olczak-Ronikier

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2013 (2011)

תרגום מפולנית: מרים בורנשטיין

"נופים ממטרופולין המוות" נכתב על ידי אוטו דב קולקה, המשמש כאן בשני "תפקידים": כעד, שחווה את השואה בבשרו ובנפשו, הוא מספר ומעיד על חוויותיו, כהיסטוריון הוא מתייחס לעובדות ההיסטוריות ולמשמעותן (בעיקר במאמר החותם את הספר), ותחת שני הכובעים כאחד הוא עוסק בשאלת ההתמודדות עם הזכרון והחיים עם הטראומה.

את הספר פותחים שני עמודים גדושי דברי הלל ממקורות שונים, שפורסמו בעקבות הוצאתו של הספר לאור באנגלית בהוצאת "פינגווין". לדעתי, ההמלצות הגלומות בהם מופרזות וחוטאות במקרים מסוימים לרוח הספר. לא שהספר אינו ראוי להמלצה, נהפוך הוא. אבל מוטב היה להניח לו לדבר בעד עצמו, ולהניח לקורא להתרשם מן הדברים מתוך עולמו הפנימי, ולא להעמיס סופרלטיבים שמקומם יכירם בפמפלטים יחצנ"ים. נראה לי שקצת פספסתי את עומקו של הספר בתחילתו, כי באופן לא מודע חיפשתי בו את מה ש"אמרו" לי לחפש.

המספר נולד בצ`כיה ב-1933, ואת שנות השואה עבר כילד וכנער צעיר. הוא נשלח למחנה טרזינשטט, ומשם למחנה המשפחות באושוויץ-בירקנאו. המחנה הזה היה חריג בנוף מחנות המוות: תושביו לא עברו סלקציה, הורשו ללבוש את בגדיהם שלהם, וניהלו את חייהם התרבותיים באורח אוטונומי יחסית. במאמר הנכלל בספר הוא מסביר את יעודו של המחנה כאמצעי תעמולה להוכחת חייהם הטובים של היהודים. כשלא היה בתעמולה עוד צורך, נשלחו תושביו להשמדה.

קולקה ההיסטוריון עוסק בין השאר בחקר האנטישמיות מהעת החדשה עד ל"פתרון הסופי" ובחקר השואה. בעבודתו כחוקר הוא שומר על ריחוק מנושאי הכתיבה והמחקר. בספר הזה הוא מנסה להתמודד כאדם, ולא כאיש מקצוע, עם זכרונותיו. הספר נע בין זכרונות פרטיים, לנסיון לארגן אותם ולהבין את משמעותם כחוקר. יותר משהוא מספר זכרונות, הוא בודק את הזכרון עצמו, את מה אנחנו זוכרים ומה לא ולמה. ההמלצות בתחילת הספר מדברות בין השאר על מבט אותנטי של ילד, אבל לזה אין כמעט ביטוי בספר. קולקה המבוגר חוזר לשואה, אך לא כילד, אלא כמבוגר התוהה על עיבוד חוויותיו של הילד. זו אינה ביקורת שלילית, כמובן. ההתיחסות שלו לאספקט הזה מרתקת בעיני.

דווקא ההימנעות (לתחושתי, הימנעות לא מכוונת) מזכרונות ישירים, הופכת את חווית הקריאה למצמררת, כשהוא מתאר תמונות מחייו באותה תקופה רעה. לדוגמא, תיאור אמו הכותבת בקרון פתקים המעידים על גורלם, ומפזרת אותם ברוח בתקווה שיגיעו אל בני משפחתה, קורע לב, דווקא בשל פשטות התיאור. יתכן ששירו הידוע של דן פגיס, ידידו הקרוב של הכותב, נותן ביטוי לאפיזודה הזו:

כתוב בעיפרון בקרון החתום

כאן במשלוח הזה

אני חוה

עם הבל בני

אם תראו את בני הגדול

קין בן אדם

תגידו לו שאני

הספר עוסק במגוון נושאים מעניינים. לדוגמא, הוא מדבר על חלומות הנקמה שרקמו הכלואים בשוביהם, ומנתח בצורה מרתקת את השאלה מדוע בתכנוני הנקמה לא נבנה מחנה אושוויץ דמיוני, שבו יתהפכו תפקידי המענים והמעונים.

הספר מורכב מקטעים שמקורם בראיונות שהוקלטו בעבר, ומקטעי יומנים שכוללים בעיקר חלומות. כאמור, מצורף גם מאמר מחקרי אודות מחנה המשפחות. הספר מלווה בתמונות רבות, רובן צולמו בביקוריו של הכותב באתרי ההשמדה שנים אחרי השואה. נוגעים ללב במיוחד ציורים שצוירו על ידי ילדי המחנה בשהותם שם.

סגנונו של הספר אינו אחיד ואינו מתפתח בקו לינארי מנושא לנושא. בעיני הפיזור הזה, שאולי יש בו להעיד על ההיסוס לגעת בזכרונות באופן הישיר ביותר, עושה את הספר אמין ביותר ומאוד נוגע ללב.

בשורה התחתונה: ספר עדות מרתק ובלתי שגרתי, שבו זכרונות משולבים בפרקי הגות.

ידיעות ספרים

2013

כותרת משנה: סיפורו של אברהם כרמי

בתמונות הילדות של אברהם כרמי המצורפות לספר נראה ילד שמבטו שובב והבעת פניו חייכנית, גם כשהוא שומר על ארשת פנים רצינית לטובת הצילום. תמונתו העדכנית, כשהוא כבן 85, משקפת גם היא אדם חייכני, עם שמץ של ממזריות. כאילו לא עבר רעב ועינויים ואובדן כל אהוביו. כשקוראים את הספר מבינים כיצד נשמרה רוחו הטובה: אברהם כרמי נאחז בחיים. כדבריו בספר, על החיים הוא מספר, לא על המוות. הוא לא מתכחש לסבל שעבר, לא מדחיק אותו, לא מסתיר אותו, אבל החיים הם שחשובים בעיניו. כשמוסיפים לזה תפיסת עולם שאינה נוטה לתסבוכים (את דעתו על פסיכולוגיסטים למיניהם הוא מביע בחצי משפט, ולא מקדיש לתחום תשומת לב נוספת), כנות, ואיזון בריא בין עבר להווה, מוצאים את החוט המקשר בין חיוכו של הילד שהיה למבוגר שהוא.

"חלקי בארץ החיים" עשה עלי רושם עז. הספר מספר על גלגוליו של כרמי בשנות השואה, החל מן הפלישה הגרמנית לפולין, שפיצלה את משפחתו ופיזרה אותה למקומות שונים (הוא ואמו התגלגלו לורשה, בעוד אביו נקלע ללבוב, וסביו ודודיו התפזרו בישובים שונים), ועד ששוחרר בתום המלחמה, והוא נער בן 17, שנותר כמעט בלי משפחה. אני חושבת שמעבר לסיפור המרתק, מה שהופך את הספר למרשים הוא הסגנון המשתנה המשקף הלכי רוח, הכנות שבה הסיפור מסופר, ומתן מרכז הבמה לעובדות ולא לרגשות.

באשר לסגנון: הספר מסופר בגוף ראשון מפיו של אברהם כרמי, אך נכתב בפועל ע"י אפרת חבה. לא ברור אילו הן מילותיו שלו ואילו שלה, אבל כך או כך השילוב מנצח. קשה למבוגר לספר באופן אוביקטיבי את סיפורו של הילד והנער, לתאר את חוויות הצעיר בלי להשחית אותן ע"י פרשנות המבוגר. בספר הזה תיאורי העבר אמנם מועשרים בזוית ההווה, אך עדיין נשמרות הרעננות והאותנטיות של הארועים כפי שנחוו ע"י הצעיר. בנוסף, המספר כן וישר בתיאוריו, לא מייפה אותם כדי למצוא חן בעיני הקורא (אם כי בוחר לצמצם בתיאורי הסבל כדי לא להכביד), והתוצאה אמינה מאוד ויוצרת הזדהות עמוקה. כמו כן המספר והכותבת יודעים את סוד הצמצום: קחו לדוגמא את מות אמו. הנער בן ה-14, שאת הנסיעה ברכבת למיידנק עשה כשאמו מלטפת את ראשו, איבד אותה ברגע חטוף אחד כשהופרדו בהגיעם לשם. כמעט מתבקש תיאור קורע לב של רגשותיו ברגע ההוא ובימים שאחריו. אבל כרמי אינו נזקק לכך. במלים פשוטות המתארות את מילותיה האחרונות, בדמעות שצצו כאילו בהקשר אחר כמה ימים אחר-כך, הוא מביע את כל שיש להביע, את מה שכמעט בלתי אפשרי להביע. כך גם אחרי מות דודו, שהיה קרוב המשפחה האחרון שתמך בו: הוא סוגר את הפרק של תקופה זו בחייו בשלוש מילים שהעבירו בי צמרמורת: "ונותרתי אני לבדי". לפעמים תיאורים מפורטים הם לגמרי מיותרים, ומספר חכם יודע מתי להרחיב ומתי לתת לשקט לדבר.

(כקוראת דקדקנית יש לי כמה הערות לעריכה. תרגישו חופשיים לדלג, כי באמת הספר ראוי מאוד לתשומת לב למרות הפגמים הקלים בגימור. אני מרגישה צורך להעיר לטובת המהדורות הבאות.

על הדש הפנימי של הכריכה נכתב: "בין השנים 1939 – 1945 הסתתר בבית החיים בגטו ורשה". הגטו, כידוע, חדל להתקיים ב-1943. אני מניחה שמי שכתב את הטקטס הזה התכוון לכלול את כל תקופת המלחמה במשפט אחד. אבל בעיני יש טעם לפגם וחוסר כבוד באי הקפדה על פרטים כאלה.

פה ושם משובצים בספר ביטויים ביידיש, רובם ללא תרגום. הייתי שמחה להבין אותם באמצעות הערת שוליים.

כמה שגיאות חמקו מן המגיה, כמו שימוש קבוע ב"מן" במקום "מין", ואיות משתנה של שמות אנשים ומקומות. חבל).

אני מרבה לקרוא ספרי שואה, בחלקו משום כבוד לקורבנות, ובחלקו כדי לנסות להבין ולתפוס מה ארע ולמה. כשאני קוראת ספרי עדות אני מגלה בכל פעם את הפנים המרובות של השואה, את דרכי ההתמודדות הרבות והמגוונות של הניצוילם והשורדים עם התלאות הקשות שעברו עליהם ועם הטראומה של החורבן שחוו. "חלקי בארץ החיים" הוא בין העדויות המרשימות שקראתי.

הספר ראה אור בסיעו מכון "שם עולם", מוסד חינוך והנצחה העוסק בחקר השואה, בדגש על סוגיות רוח ואמונה.

בשורה התחתונה: ספר מומלץ ביותר, מרשים ומעורר השראה.

הוצאת ידיעות ספרים

2013

 

הספר נסוב סביב דמותו של שופט בית המשפט העליון משה בייסקי ז"ל, בדגש חזק על פעילותו בועדה של "יד ושם" לקביעת הזכאים לתואר "חסיד אומות העולם". בייסקי עצמו עבר את מוראות השואה על בשרו יחד עם שני אחיו (הוריו ואחותו נספו בשלב מוקדם), ושלושתם ניצלו בזכות אוסקר שינדלר. סיפור חייו באותה תקופה מובא בחלק הראשון מבין שני חלקי הספר. במשך שנים, כמו ניצולים רבים, לא דיבר על מה שעבר, עד שנקרא להעיד במשפט אייכמן. אחרי המשפט יצר קשר מחודש עם שינדלר, ופעל רבות לתמיכה בו. בייסקי הצטרף לועדה תחילה כחבר, ולאחר פרישת השופט לנדוי מתפקידו כיו"ר נבחר להחליפו.

כמה מלים על הסגנון ועל איכות הכתיבה, למרות שזה לא מה שחשוב, אבל בכל זאת זהו בלוג ספרים… גבריאל נסים הוא סופר, מסאי ומייסד כתב-עת איטלקי. הספר אמור להתמקד בשאלות המהותיות שאיתן מתמודדת הועדה, ורוב הזמן הוא עושה זאת, אבל ניכר שהכותב ביקש לחבר שיר תהילה לבייסקי, ולפעמים הוא מתבלבל בין חשוב לשולי, וכל הזמן טורח להאיר אותו כדמות מושלמת. פה ושם עושה רושם שיותר חשוב לו לומר מה חשב בייסקי על כל מקרה שנדון בועדה, מאשר להשאיר את הבמה למקרים עצמם. מאוד הפריע לי שהוא לא הצליח להחליט באיזה שם לקרוא לגיבורו, והוא נע בין משה הפמיליארי לבייסקי הפורמלי יותר ול"שופט החסידים" הנלעג משהו. אבל כאמור, אלה רק כמה דברים "טכניים" שהפריעו לי, ומכיוון שהנושא חשוב אפשר להעלים מהם עין.

המסר של רעיון חסידי אומות העולם הוא מסר של תקווה. בתוך האפלה היו אנשים שידעו לומר לא לרשע, שגילו הומניות תוך סיכון עצמם. הסופר מצטט מספרה של אתי הילסום, שבו טענה ששנאה מרעילה את השונא, וייחלה למצוא גרמני שתוכל לאהוב. בהקשר זה מוזכרים שני ארועים תנ"כיים – הצלת משה ע"י בת פרעה, והמו"מ שניהל אברהם עם אלוהים להצלת סדום ועמורה. המסר של הועדה דומה: יש לחפש את הטוב, לזכור אותו, להעלות אותו על נס. זאת בנוסף לחוב המוסרי הפשוט והמובן מאליו שיש לניצולים, ולמדינה כמייצגת העם, כלפי המצילים.

הספר מגולל את ההיסטוריה של תפיסת "מיהו חסיד", החל בהגדרה המצמצמת של "מי שסיכן חייו להצלת יהודים", עד להגדרה רחבה יותר שכוללת אנשים שהעלו קורבן אישי כדי להציל אחרים. דיון נרחב, ומעניין במיוחד, התקיים, ומן הסתם עדיין מתקיים, באשר לאנשים שקשה להגדירם כחסידים בשל אישיותם ומעשיהם הגבוליים. שינדלר, לדוגמא, נופל לתוך הויכוח הזה: האיש היה חבר במפלגה הנאצית, נהנתן, שתיין, נואף, חובב פרסום וכבוד. טענו נגדו שגזל מפעל מבעליו היהודים, שהעסיק יהודים בגלל העלות הזולה של עובדי הכפיה. וכנגד אלה עומדת לו העובדה שהציל את עובדיו, שהופיע לו פתאם באושוויץ לחלץ קבוצת עובדות, שנסע באמצע הלילה לחפש תפוחים עבור עובדת שחפנית גוססת שמשאלתה האחרונה היתה לאכול תפוח. מלחמה עזה ניטשה סביב מועמדותו לתואר חסיד. בספר מובאים מקרים רבים מרתקים מסוג זה ואחרים, וכל אחד מהם פותח חלון אל גיבור נוסף. לדוגמא, סופרת פולנית אנטישמית, שלא הסתירה את דעותיה הנתעבות (היהודים הם גזע נחות ומעצבן, פולין צריכה להיות נקיה מיהודים), אבל יצאה חוצץ באומץ נוכח הרצח ההמוני, וייסדה תנועה מחתרתית שהצילה מאות יהודים. היא לא חזרה בה מהאנטישמיות, ועדיין דגלה בדעה שאחרי המלחמה היהודים יצטרכו למצוא להם מקום מחוץ לארצה, אבל כאדם לא יכלה לשאת מעשי הרשע. כל חסיד וסיפורו המרתק, חלקם הגדול מעוררי השתאות על האומץ ועל ההקרבה.

בייסקי חלם להוציא לאור אנציקלופדיה מפוארת ובה כל הסיפורים, אבל חלומו לא התגשם. באתר "יד ושם" החלו להעלות חלק מהם.

בסיכום, למרות המגרעות זהו ספר מרתק ומרגש.

Il tribunale del bene – Gabriele Nissim

הוצאת שוקן

2007 (2003)

תרגום מאיטלקית: ארנו בר

כשסולומון קוגל, ילד יהודי-אמריקאי, היה בן שש, אביו נעלם. אמו הפגועה פיתחה לעצמה בתגובה לטראומה תסמונת פוסט-שואה. האם, שנולדה בברוקלין ב-1945 להורים אמריקאים, ולא היתה דור שני לשואה, החלה להתעורר בבוקר בצרחות, כאילו חוותה חלומות זוועה, הטמינה בבית לחם בכל מחבוא אפשרי, זיהתה את עצמה בתמונות יהודים הכלואים בקרונות בקר, סיפרה בפחד אמיתי על זכרונות הרעב באושוויץ, והנחילה לילדיה חיים של חרדה מתמשכת מפני שואה חוזרת. על הקיר בסלון הדירה היה תלוי תצלום מוגדל מבוכנוואלד, אהיל המנורה הוצג לסולומון כ"סבא שלך", ופיסת סבון היתה "דודה שלך". אין לתמוה, אם כך, על שסולומון מקדיש זמן רב למחשבות על מוות, ועוסק באובססיביות בהכנות לחורבן: עורך רשימות לשעת חירום, תוהה מי משכניו יסכים להסתיר אותו בעלית הגג, ועוד. ואם לא די בנוכחות האם ובחרדות הפרטיות שלו, כשהוא עובר עם משפחתו לבית כפרי, הוא מוצא בעלית הגג את אנה פרנק שמסתתרת שם כבר עשרות שנים.

הפואנטה של הספר היא הקביעה שצריך להפסיק לזכור, לא רק את השואה, אלא כל טראומה (כדוגמא הוא מביא את נפילת התאומים):  מה הבעיה עם לשכוח? מה יוצא לנו מלזכור?… אם לא תלמד מהעבר, אמר מישהו, נגזר עליך לחזור עליו. אבל אולי הדבר היחיד שאנחנו לומדים מהעבר הוא שנגזר עלינו לחזור עליו בכל מקרה? הצלקת, כך נראה, חמורה הרבה יותר מאשר הפצע. בדרך לקביעה הזו הוא רומס כמה פרות קדושות. במבט שטחי הספר מקומם, אבל כשמפרקים אותו למרכיביו, מסתבר שהוא עוסק בכמה מאפייני התנהגות בלתי ראויים בדרך בה אנו זוכרים, ולפחות לגביהם אי אפשר שלא להסכים אתו. לדוגמא, זלזול באסונם של אחרים, מתוך מעין תחרות "של מי יותר גדול":

ומה עם רצח העם הארמני? שאל פינקוס. גם הוא נמשך שנים. זה אומר שהוא נורא כמו רצח העם הנאצי?

רצח העם הארמני? שאלה אמא. כמה אנשים מתו? מליון?

מליון וחצי, ענה פינקוס.

תודיע לי כשתעברו את השלושה מליון, אמרה אמא, ואז נדבר. רצח עם, אפשר לחשוב.

בהקשר השואה הוא עוסק בהשרדות (האם כדי לשרוד תדרוך על אחרים?), בתרבות הביקורים במחנות, בנכונות לעזור לנרדפים (האם מיפ חיס היתה מסתירה את משפחת פרנק אם היו לה ילדים משלה? ואם היא היתה מעדיפה לא להסתכן כדי להגן על ילדיה, האם היינו יכולים לגנות אותה?), ועוד. הנגיעה הכי מקוממת שלו היא מן הסתם החיאתה של אנה פרנק בדמות זקנה מצחינה, אבל אני לא רואה בזה פגיעה במיתוס, כי ברור לגמרי שלא באנה הילדה מדובר, אלא בסמלים שנוצרו אחרי השואה, ובאופן שבו הסמלים האלה משפיעים עלינו עשרות שנים אחרי. אגב, פיליפ רות' קדם לו בטיפול דומה במיתוס אנה פרנק בספר "סופר הצללים" שראה אור כבר ב-1979 (גיבור הספר פוגש אשה מסתורית, ככל הנראה אנה פרנק, שחיה בארה"ב בשם בדוי, והיא מודעת לכך שאילו נותרה בחיים לא היתה זוכה להצלחה בינלאומית כמו אחרי מותה).

אפשר להסכים או להתנגד לעמדה שאוסלנדר מציג. אני לקחתי את הספר הזה לכיוון אחר: פחות לענין שאלת הזכרון והשיכחה, ויותר לענין התפשטות טראומת השואה לא רק אנכית לצאצאי הניצולים, אלא רוחבית. אוסלנדר עצמו נולד בארה"ב להורים שלא עברו את השואה, הוא לא גדל בארץ שבה השואה נוכחת בדרך זו או אחרת בשיח היומי, ובכל זאת זה הנושא שהוא בוחר לעסוק בו. טראומת השואה חלחלה אם כך למקומות שאולי לא היה צפוי שתגיע אליהם.

מה שיחודי בספר, והופך אותו לחווית קריאה מרתקת, מעבר לנושא הרחב מאוד שלו, הוא הסגנון. תמציתי למרות חזרות על דברים שכבר נאמרו, קופצני אך ממוקד, שנון, קליל לכאורה אך ניכרת הקפדה על כל מילה, כבד בתכניו אך מבדר עד מצחיק בדרך ההגשה. יש לאוסלנדר קול יחודי משלו, שאינו דומה לאף קול ספרותי אחר שאני מכירה. על כריכת הספר נכתב כי "אוסלנדר ממשיך במסורת של כותבים כמו שלום עליכם, וודי אלן ופיליפ רות'", ולשם שינוי אני מסכימה עם הטקסט הזה. הוא אמנם לא ענק כמו הראשון והאחרון, אבל יש בו משהו משועשע-מריר כמו אצל שלום עליכם, וציניות עם טוויסטים מבדרים כמו אצל וודי אלן, וכובד ראש ויכולת להקיף מבחר נושאים כמו אצל פיליפ רות'. יעל סלע-שפירו מפליאה להעביר את כל אלה לעברית.

אחת הדמויות המרכזיות בספר היא זו של פרופ' יופיטר, הפסיכולוג המטפל בסולומון קוגל. אוסלנדר משתמש בו כשופר להבעת דעותיו בשלל נושאים. הנה מה שיש לו להגיד נגד אופטימיות: היטלר היה האופטימיסט הכי גדול והכי להוט של המאה האחרונה. זו הסיבה שהוא היה גם המפלצת הכי גדולה. שמעת מעודך על תקווה מופרכת מזו שהולידה את הפתרון הסופי? לא זו בלבד שהוא האמין שיכול להיות פתרון – לכל דבר שהוא, לתשומת לבך, כשאפילו לשפעת לא הצלחנו למצוא תרופה – אלא פתרון סופי, לא פחות!… מאו? אופטימיסט. סטלין? אופטימיסט. פול פוט? אופטימיסט. הרי לך כלל טוב לחיים, קוגל, וזה לא משנה איפה תגור ומתי תוולד: ברגע שיקום מישהו ויבטיח לך שהמצב ישתפר, נוס על נפשך. מצא לך מסתור. פסימיסטים לא בונים תאי גזים.

המוות, כאמור, הוא נושא המעסיק את קוגל בקביעות, והוא רושם לעצמו ללא הרף רעיונות למילים אחרונות שבדעתו לומר כדי לא למות כך סתם. הנה מה שיש לפרופ' יופיטר לומר על כך, וזו גם דוגמא לסגנונו של הספר:

מה אמר ישו, שאל פרופ' יופיטר, כאשר מיסמרו אותו לצלב?

אני לא יודע, אמר קוגל.  מה אמר ישו כאשר מיסמרו אותו לצלב?

הוא אמר "אאוץ'", אמר פרופ' יופיטר.

בין נושאי השואה והמוות אוסלנדר מצליח לשלב עקיצות כלפי תחומים נוספים, כמו תרבות המכירות, שמירת הסביבה, ועוד.

את כריכת הספר עיצב אמרי זרטל המצוין, והיא מתייחסת לעוד אמירה של פרופ' יופיטר: למה חצתה התרנגולת את הכביש? כי היא דפוקה. אם תרצו לדעת למה זכתה התרנגולת לכינוי הגנאי הזה, אתם מוזמנים לקרוא את הספר, כי כשדפדפתי בו כדי לבחור ציטוטים להדגמה, מצאתי את עצמי נסחפת לקריאה חוזרת, ומספר הציטוטים הנבחרים הגיע להיקף שחורג בהרבה מזה של סקירה.

בשורה התחתונה: ספר מומלץ בהחלט. גם אם לא תאהבו את רעיונותיו, תמצאו את עצמכם מוטרדים בהרהורים אודותיו, ותיהנו מסגנונו המיוחד.

Hope: A Tragedy – Shalom Auslander

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2013 (2012)

תרגום מאנגלית: יעל סלע-שפירו

למעלה משלוש-מאות שנה חיו היהודים בהולנד בהשקט ובביטחה. היהדות לא הוותה עול, האנטישמיות לא הרימה ראש. עם פרוץ מלחמת העולם השניה חיו בהולנד 140,000 יהודים שלווים, הולנדים לכל דבר וענין. עד שבא הכיבוש הנאצי, ואנשים שהיהדות היתה עבורם פרט שולי בביוגרפיה, סומנו כמועמדים לגירוש.

פתאם קם אדם בבוקר, ומגלה שהוא עם אחר. הוא מגלה שהעם אליו השתייך עד אתמול כבר אינו עמו. המהפך הוא לא רק פיזי משגרה לרדיפה, המהפך יורד גם לשורשי הזהות העצמית.

המיתוס מספר שההולנדים הצילו יהודים יותר מכל עם אחר. העובדות מספרות סיפור שונה: בהולנד אחוז היהודים שגורשו ונרצחו היה הגבוה ביותר במערב אירופה (יותר מ-80%). בהולנד שהה כוח מוגבל מאוד של הוורמאכט – לא היה צורך ביותר מזה, ההולנדים ביצעו ביעילות את משימת הגירוש (למען ההגינות יש לציין עם זאת שמספר חסידי אומות העולם בהולנד היה הגבוה ביותר, יחסית לגודל האוכלוסיה).

מה יעשה אדם שעולמו וזהותו חרבו, והוא נרדף על נפשו? גיבור "ליל הז'ירונדינים" בוחר להציל את נפשו על חשבון יהודים אחרים. הוא מתמנה לעוזרו של המנהל היהודי של מחנה המעבר וסטרבורק, ממנו גורשו יהודי הולנד להשמדה. פעם בשבוע יוצא טרנספורט לדרך. הממונים היהודים עורכים את רשימות המיועדים למשלוח. מי שקרוב לצלחת לא נכנס לרשימה. אבל אין תעודת ביטוח לאיש: שיתוף הפעולה עם המפקד הנאצי מקנה בכל שבוע דחיה של שבוע נוסף, עד המשלוח הבא.

איך חי עם עצמו אדם שמשרת את אויביו, שבידו הכוח להחליט מי יחיה ומי ימות, שמוצא את עצמו מוביל את האנשים היקרים לו אל הקרונות? איך חי עם עצמו אדם שנאלץ להתקפל ולהתרפס באימה בפני הממונה הנאצי, רק כדי לזכות בעוד כמה ימי חיים? ואיך יכולים אנחנו, שלא היינו שם, איך יכולים אנחנו, שלא חווינו את הזעזוע ואת הפחד, איך יכולים אנחנו ממרחק של שנים לשפוט אותו?

ז'אק פרסר, הסטוריון הולנדי מוערך שכתב מחקרים על השמדת יהדות הולנד, עבר את ימי מלחמת העולם השניה במחבוא. אשתו גורשה מהולנד ונספתה. את "ליל הז´ירונדינים" כתב ב- 1957.

אירית ורסנו תרגמה והוסיפה הקדמה מאירת עיניים, הכוללת גם את סיפור חייו של ז'אק פרסר. כדאי לקרוא את ההקדמה לפני קריאת הספר. היא נותנת רקע הסטורי, ויוצקת תוכן מצמרר נוסף כשמתקדמים בעלילה ומגלים כיצד הסופר שילב את עצמו בתוכה.

פרימו לוי כתב אחרית דבר, בה הוא מגדיר את הספר כמסמך טורד מנוחה, הבוחן את האזור האפור המפריד בין התליינים לקורבנותיהם.

De Nacht der Girondijnen – Jacob (Jacques) Presser

הוצאת הקיבוץ מאוחד

 2004  (1957)

תרגום מהולנדית: אירית ורסנו

אדמונד, נער כבן שבע-עשרה, ברח ברגע האחרון מן הרכבות שהובילו אל מחנות המוות, והצטרף אל קבוצת פרטיזנים. הקבוצה אינה מורכבת מצעירים לוחמים בלבד: סבתא זקנה בת למעלה מתשעים שומרת על האופטימיות של כולם. שתי נשים מבוגרות מפנקות את הקבוצה במאכלים ובמלבושים. זקן עיוור סורג עבור כולם גרביים וכפפות וכובעי צמר. נער צעיר משמר את זכר המשפחות בלבבות כולם באמצעות ניגוני תפילה. למרות שהקבוצה מגובשת סביב מטרותיה – השרדות, פגיעה באויב והצלת יהודים – היא מורכבת מאינדיבידואלים, ולב הספר הוא הדיאלוגים  והיחסים ההדדיים ביניהם, בין אם הם מילוליים ובין אם הם מתבטאים בדרכים אחרות. למרות שהספר מתרכז יותר באנשים ופחות בהתנהלות היומיומית, בסופו של דבר אנחנו לא יודעים הרבה על חייהם, על ההיסטוריה שלהם, רק על הלכי הרוח, ובזה עיקר המשיכה של הספר בעיני. כל אחד פועל אחרת, מגיב אחרת למצב הבלתי טבעי שבו הם מצויים, איש איש על פי רקעו ואופיו ושורשיו: למפקד יש רגעים של דכאון קשה, לוחם אחד נאחז בקומוניזם, אחר יוצא למשימה מטעם עצמו.

יש לי יחס אמביוולנטי לספרים של אהרן אפלפלד. הלקוניות שלו, הנטיה "לחפף" בפרטים, מפריעות לי בכל ספר מחדש. כך גם העובדה שמרבית ספריו מסופרים באותו הקול, גם אם הדוברים מתחלפים. אבל למרות זאת, אחרי שהקריאה מסתימת, הספרים נשארים איתי, והמסופר מלווה אותי עוד ימים אחר-כך. וכשיוצא לאור ספר חדש אני שוכחת את הביקורת ורוכשת גם אותו. מסתבר שמשהו בסגנון הזה בכל זאת עובד, גם אם אני לא מצליחה לפענח כיצד. בספרים האחרונים שלו מצאתי רמזים להסבר לדרך הכתיבה. הנה משפט מתוך "עד חוד הצער" שמתיחס לדרך שבה אפלפלד מספר סיפור מפורט בלי לרדת לפרטים: "אתה עוד תספר לדורות הבאים מה עוללו לנו חדלי אדם אלה. אל תלך שבי אחר הפרטים, קלף אותם. הפרטים מטבעם מגבבים ומסתירים. רק העיקר עומד וקיים". ומשפט מתוך הספר "האיש שלא פסק לישון" שמסביר למה אפלפלד מספר סיפורים קשים כמעט בלחישה: "עקדת יצחק: הסיפור הוא נורא, אבל מסופר במתינות, במילים ספורות, אולי כדי שנשמע את השקט שבין המילים. אני מרגיש קירבה אל משפטים מדודים אלה, ולרגע נדמה לי שאין זה סיפור של לקח, שכן מה לקח בו, אלא סיפור שמתכוון לחלחל אל התאים הסמויים, ושם יחכה בסבלנות עד אשר יתפענח".

סיומו של הספר נוגע ללב במיוחד. אחרי שהגרמנים נסוגים מפני הרוסים, והפרטיזנים יורדים מן המחסה בהרים, רובם נשארים יחד, ממשיכים לתפקד כקבוצה, מתקשים להתפזר. אפלפלד כדרכו אינו מסביר, אך לקורא ברור לגמרי: עולמם של האנשים האלה חרב, אין להם לאן לחזור, והם נאחזים במשפחתם החילופית.

לסיכום: ספר מעניין, מרגש בדרכו המינורית, ובהחלט מומלץ.

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2012

נינה, בת למשפחה יהודיה מלודז', היתה נערה כבת 14 כשפרצה מלחמת העולם השניה. יחד עם אביה ארתור, אמה פניה ואחיה רודק, התגלגלה אל גטו ורשה, והיתה ככל הנראה אחד היהודים האחרונים שהצליחו להמלט ממנו רגע לפני חיסולו. לאחר המלחמה, כשהתברר שהגרמנים אמנם הובסו אבל האנטישמיות עדיין חיה ובועטת ורוצחת, היגרה עם בן זוגה לשבדיה. בראשית שנות ה-90 הכתיבה את זכרונותיה, וב-1999, לאחר שחלתה בסרטן, רואיינה ע"י בתה לנה, שעיקר עיסוקה בימוי סרטים תיעודיים. הספר "מסעה של נינה" נכתב ע"י הבת, ומתעד את קורותיה של נינה בתקופת השואה.

ספרותית הספר מתחיל בצורה צולעת משהו. הוא נפתח במסע של פניה ונינה לביקור משפחתי ארוך בארה"ב. אמנם ניתן בדרך זו רקע על המשפחה, אבל הסיפור טיפה משעמם. מכאן ואילך אין לי מילה רעה אחת לומר על הספר. הוא סוחף, מרגש, ולמרות היותו כתוב בפשטות עניינית גרם לי לדמוע.

לנה, מפיה של נינה, מתארת את חיי היומיום בגטו. אלה אינם התיאורים המוכרים של הילדים החומקים עם תפוחי אדמה דרך חורים בחומה, או היריות האקראיות ברחובות, אם כי גם אלה אינם נעדרים. נינה ומשפחתה הצליחו פחות או יותר להסתגר בבועה משפחתית. פניה הדומיננטית ורודק בעל התושיה הצליחו לקיים עבורם רמת חיים סבירה בהתחשב בנסיבות, והתעקשותה של פניה שנינה תמשיך בלימודיה יצרה עבור נינה מסגרת של שגרה בתוך הגיהינום. בשלב מאוחר יותר המשפחה הצליחה להשתלב בעבודה באחד המפעלים בגטו, מה שחייב אותם לעבור לגור באזור מופרד מן הגטו הראשי, וסיפק להם הגנה זמנית מפני אקציות. הם חיו חיי עבדים, סבלו מחסור, ואימת גירוש ומוות ריחפה תמידית מעל ראשם. ההצלחה שלהם להחזיק מעמד יחד כמעט עד הסוף היתה רצופה מעשי נסים ומעשי גבורה, כמו גם צירופי מקרים אקראיים שהבדילו בין חיים ומוות.

מתנשאת מעל כולם דמותו של רודק. לנה, בתה של נינה, כותבת באפילוג: איני יודעת כמה פעמים בחיי שמעתי את אמא חוזרת ואומרת שבשום אופן לא היתה ניצלת אלמלא רודק, אחיה. אולי אמרה לנו את זה כדי להזכיר לנו שאותו משפטן, קצת יבשושי ומופנם, שנהגנו לפגוש כמה פעמים בשבוע, ואשר התגורר בקרבת מקום, היה גיבור בחייה. רודק מצטייר, בצעירותו ובבגרותו, כמופנם, מסוגר, איש ספר ורוח. אבל כשהנסיבות חייבו זאת הוא יצא מן הקליפה, ובתושיה מעוררת הערצה הציל, פשוטו כמשמעו, את חייהם שוב ושוב.

קראתי את הספר כמעט בנשימה אחת, כמעט כמו ספר מתח. הסוף הרי ידוע, גם סופם המר של קרוב לחצי מליון יהודי הגטו וגם סופה של נינה, ובכל זאת כמה וכמה פעמים במהלך הקריאה ממש נעתקה נשימתי, ולא יכולתי להניח את הספר לפני שאקרא פרק ועוד פרק.

לנה איינהורן משלבת בספר גם עדויות חיצוניות, מתוך יומנים ומסמכים של הגרמנים. השילוב מצמרר: הנה מה שידעו היהודים ברגע נתון, והנה מה שתוכנן עבורם באותו רגע.

שנים אחרי המלחמה נינה נהגה לומר: כמי שחוותה את המלחמה הזאת, למדתי מהו סדר העדיפויות הנכון בחיים. זה הדבר החיובי שהפקתי ממה שעבר עלי: אני יודעת מה חשוב ומה לא חשוב. מעבר ללקחים הגדולים והמשמעותיים של השואה, זהו לקח יומיומי שהייתי רוצה לקחת מן הספר.

זוועות השואה מן הדין שיילמדו ולא יישכחו. "מסעה של נינה" תורם את חלקו למסכת העדויות, ועושה זאת על הצד הטוב ביותר.

Ninas Resa – Lena Einhorn

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2012

תרגום משבדית: דנה כספי