תגית: שואה

בשנת 1943, בלב ורשה הכבושה, בסמוך לגטו ההרוס, ניצב מלון פולסקי, והוא שוקק יהודים. לא המחתרת החזיקה את המקום, לא ארגון יהודי כלשהו, גם לא דיפלומט אמיץ לב ממדינה ניטרלית. הגסטפו הוא שהזמין את היהודים שהתחבאו בעיר לבוא ולהשתכן בו. העילה הרשמית להכנסת האורחים המוזרה היתה הסכמתן לכאורה של כמה מדינות לאשר הגירת יהודים אליהן. דובר בעיקר במדינות דרום אמריקה, ויהודים שהיו בידיהם מסמכים המוכיחים אזרחות באותן מדינות, יכלו לקבל אשרה. השמועה אמרה שגרמניה מקבלת בתמורה שבויים גרמנים, אבל לשמועה זו כנראה לא היה בסיס מציאותי, שכן דובר במדינות שצידדו בנאצים ולא החזיקו בשבויים גרמנים. אלפי יהודים מצוידים בניירות, שהיו ברובם מזויפים, בחרו לצאת ממחבואם ולהכנס בשערי המלון. אחרי שהות של ימים עד חודשים במקום, פונו ממנו, לכאורה בדרכם לנמל ממנו יפליגו אל החופש. בפועל כ-2,500 איש נשלחו לברגן-בלזן, ומספר דומה נשלחו לאושוויץ`. כמה מאות נשלחו למחנה בצרפת, כמה מאות נרצחו בכלא סמוך למלון. לא ברור אם מלכתחילה היה מדובר בהונאה נאצית, או אולי המדינות המעורבות סירבו להכיר באשרות שהוצאו, ואולי היה זה שילוב של השניים. השמועה המקורית התבררה כנכונה רק במקרה של כמה מאות יהודים שנשלחו לפלסטינה, והוחלפו בגרמנים שהוחזקו כאן כשבויים.

לולא קראתי את "פרשת מלון פולסקי", אולי לא הייתי מתוודעת לנושא, וזה כמעט  הדבר הטוב היחיד שיש לי לומר בזכותו של הספר. עוד עומדת לזכותו המחשת הטרור והאימה ששררו בורשה באותה תקופה: משפחות שהופרדו, אנשים שהועלמו, המוות שארב בכל פינה. גילדין רקח על רקע הפרשה המרתקת הזו מין טלנובלה, עם דמויות שטחיות, פיתולי עלילה שאולי יכולים היו להיות אמיתיים במציאות המטורפת ההיא, אבל בספר הם לא משכנעים, תיבלן בכמה תיאורי סקס, חיפף בתיאורים רגשיים, ואפילו לקה בחוסר עקביות בפרטי העלילה (לדוגמא, המספרת, שעלתה לארץ מורשה עוד לפני תום המלחמה, מספרת למבקר אמריקאי שלמדה אנגלית מהחיילים האמריקאים בגרמניה…). גילדין מספר בפתח הספר שאת העלילה הבדיונית ביסס על ספר עיון שכתב ידיד שלו בעקבות מחקר בנושא. לא קראתי את הספר המדובר, אבל אולי מן הראוי היה להסתפק בו.

בעקבות הספר חיפשתי ברשת אזכורים לפרשה, והם אינם רבים. מצאתי, לדוגמא, שיהושע פרלה, מי שכתב את הספר המצוין "יהודים סתם", נמנה עם אלה שפותו לעזוב את מחבואם בתקווה לזכות באשרת יציאה. הוא סיים את חייו בבירקנאו. אתם ודאי מכירים את התמונה המפורסמת של הילד המרים ידיו מול הנאצי המאיים עליו ברובה: לא ידוע מי הילד הזה, אבל צבי נוסבאום, אחד מאלה שסבורים שזיהו את עצמם בתמונה, מאמין שהיא צולמה ליד מלון פולסקי, בו שהה עם משפחתו יומיים לפני שגורשו לברגן-בלזן. מצאתי גם אתר של אשה בשם לילי כהן, והיא מספרת: "אנחנו הינו אמורים להגיע למלון זה כדי שיחליפו אותנו בגרמנים שהיו בארץ. אמא שלי שילמה למישהו שהיה לו סרטיפיקט (שעליו כתוב אמא ובת) בתכשיטים או בכסף כי כנראה שהיינו משפחה עשירה והוא רשם אותנו על התעודות שלו. הוא היה יהודי, אבל במקום להגיע לפלסטיין הגענו לברגן בלזן יחד עם האיש הזה".

בעיני, מבורך כל מי שמקדיש מזמנו להנצחת קורבנות השואה, וגם תרומתו של גידלין לאזכור הפרשה יש בה מן החיוב. כוונתו ודאי היתה לטובה, אבל הביצוע, כאמור, לוקה מאוד.

לקריאה נוספת: דף מלון פולסקי באתר יד ושם

The Polski Affair – Leon H. Gildin

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2011 (2009)

תרגום מאנגלית: ש` מרגלית

לפני עשור וקצת קראתי את "מזג אויר נפלא צפוי מחר", קובץ סיפורים מאת ציפורה דולן, ומאוד התרשמתי. אחריו מיהרתי לקרוא את "והכל כידוע אמת" – פחות טוב מהראשון, אבל עדיין טוב במידה כזו שיגרום לי לצפות לספר נוסף מפרי עטה. בחיטוט במדף הפגומים בצומת מצאתי לאחרונה את "אנחנו ננוח", שיצא ב-2009 ואיכשהו חמק מעיני. כשקראתי שהספר נמנה עם המועמדים לפרס ספיר, שמחתי. אבל כשקראתי את הספר, חוויתי אכזבה.

הספר עוסק ביהודים ילידי פולין, שחוו את מוראות השואה, או שנמלטו בזמן, והם מתמודדים עם החיים בארץ ישראל החמה והקשה. הספר מתמקד בעיקר בשתי נשים, "ליזה קפליזה די משיגענע", שהגיעה לארץ אחרי המלחמה כאשה צעירה בעקבות האהבה, וחוה'לה שעלתה כתינוקת. יש פה פוטנציאל לספר מצוין, אודות קשיי הגירה, החיים אחרי השואה, הדור השני לשואה, הקמת המדינה. בפועל הפוטנציאל ממוסמס.

הדמויות מטושטשות, העלילה תקועה, ההתנהלות של האנשים לא סבירה, הסטראוטיפיות מוגזמת, האמירות הפוליטיות מודבקות לטקסט במלאכותיות. מין מרק כזה שאי אפשר לדוג ממנו שום דבר שיש בו אמירה משמעותית (לקבוע שהגברים בוגדניים והנשים המסכנות תלותיות זו לא אמירה משמעותית). הנטיה המיידית שלי היא לתת הנחות לספרים שגיבוריהם הושפעו מן השואה ישירות או בעקיפין, אבל במקרה הזה כל הרצון הטוב שלי לא עוזר.

כדי לא להיות לגמרי שלילית, הנה קישור לדעה אחרת.

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2010

בלילה אפל אחד, בצרפת הכבושה ע"י הנאצים, הקישו שוטרים צרפתים על דלתה של משפחת מאייר במרסיי, וביקשו באדיבות ממוריץ, אב המשפחה, להתלוות אליהם לחקירה קצרה. בבוקר, כשיצאה רוזי האם לחפש את בעלה, התברר לה שנלקח אל משרדי הגסטפו. השמועה ברחוב "בישרה" שעצורי אותו הלילה נלקחו משם במשאיות אל יעד לא ידוע. רוזי, בשליש השלישי להריונה, נטלה את שני ילדיה – ארווין-יצחק בן ה-8 וג`קי-יעקב בן ה-7 – ובסיוע דרכונים מזויפים שבעלה הכין מראש יצאה לברוח על נפשה, כששווייץ היא היעד.

לא היתה זו הפעם הראשונה שהמשפחה נעקרה מביתה: רוזי ההונגריה ומוריץ הרומני נפגשו בבלגיה, שם ביקשו לפתוח פרק חדש בחייהם. כשנכבשה בלגיה ביקשו להמלט לארה"ב, אך הצליחו להגיע רק עד צרפת. בשלב מסוים בגלגוליהם נכלאו במחנה ונשלחו לעבודות כפיה. למזלם הצליחו להמלט.

את הספר כתב בנה של רוזי, הלא הוא ארווין-יצחק המוזכר למעלה. הספר נכתב כיומן מכתבים מן האם אל האב, בחירה שתחילה נראתה לי מאולצת, אבל חיש קל התגלתה כמוצלחת. יצחק מאיר שימר, כך נראה לי, את סגנונה של האם, כולל עילגות פה ושם, ובכך קירב והאיר את דמותה של המספרת. בנוסף, הבחירה לספר מנקודת המבט של המבוגרת, ולא מנקודת מבטו של הילד, מעניקה לספר רוחב ועומק, הנובעים הן מתובנות בוגרות והן מעוצמת הקשר האימהי.

מעניין לציין שהספר כמעט אינו נוגע באנטישמיות. יצחק, מפיה של רוזי, עוסק בהיבטים היהודיים של חייהם, ובתפיסתם את עצמם כיהודים. אבל ההתיחסות אל הרוע שהשתלט על העולם היא לא מנקודת המבט היהודית. יש בספר רוחב לב ואנושיות המאפשרים להתיחס לאסון הפרטי כחלק מן האסון העולמי. מאוד התרשמתי.

כשאנחנו חושבים על השואה, אנחנו חושבים במספרים בלתי נתפסים של מליונים. ספרים כמו "אשה אחת" מעצימים את תפיסת השואה כשהם יורדים לפרטים של סיפור אנושי אחד.

הספר מרגש מאוד, ולמרות שסופו ידוע הוא נקרא במתח.

מילה להוצאת מעריב: הגהה מוקפדת, בבקשה. שגיאות כמו "קורה" במקום "קורא" אינן מכבדות את הספר ואת קוראיו.

פרק ראשון

הוצאת ספרית מעריב

2011

מוטלת עלי חובה לכתוב, כי שאר האנשים צריכים לדעת. בכל שעה משעות היום חוזרת על עצמה אותה התנסות כואבת: ההבחנה שהשאר אינם יודעים, שהם כלל אינם משערים את סבלותיהם של אנשים אחרים, את הרעה שמעוללים לאחרים. ואני כל הזמן עושה את המאמץ המכאיב הזה, לספר. כי זאת חובה, אולי החובה היחידה שיש ביכולתי למלא. יש אנשים שיודעים ועוצמים עיניים, את אלה לא אצליח לשכנע, כי הם קשים ואנוכיים, ומי אני שיקשיבו לי. אבל השאר, אלה שאינם יודעים, וליבם אולי רחב דיו להבין, למען אלה אני חייבת לפעול… 
עלי לכתוב, אם כן, כדי שאוכל להראות אחר כך לבני האדם באיזו תקופה חיינו. אני יודעת שרבים ילמדו לקחים גדולים יותר ויחשפו עובדות איומות יותר. אני חושבת על כל המגורשים, כל מי שנמקים בבתי הכלא, כל מי שיתנסו בנסיון הגדול של העזיבה. אבל אסור שזה יגרום לי לנהוג בפחדנות, כל אחד במעגל הקטן שלו יכול לעשות משהו. ואם הוא יכול, הוא חייב.

בדברים האלה, שכתבה הלן בר באוקטובר 1943, מתמצית בעיני אישיותה.

הלן, צעירה פריזאית יהודיה בת 22, החלה שנה קודם לכן לכתוב יומן. בין יולי לנובמבר 1942 תיארה את חייה בתוך המלחמה ובכפוף לגזירות ההולכות ומחמירות של ממשלת צרפת הכפופה לגרמנים. חרותה האישית צומצמה, אביה נאסר במחנה דראנסי, ממנו גורשו יהודים למחנות בפולין, והיא עצמה נסתה לקיים חיים נורמלים בתוך העולם המתערער. יומנה מאותה תקופה מלא בתיאורי מפגשים מוסיקליים וספרותיים, יציאות לחיק הטבע, וחברים שחיבקו ותמכו, במקביל לדיווחים על אנשים שנעלמו, גזירות שהוטלו, וחברים שהעניקו רחמים אך לא הבנה. באותה תקופה נכנסה לחייה האהבה, ואושר וצער ליוו אותה זה בצד זה. פרק זה ביומן כולל את אחד התיאורים הנוקבים והמצמררים ביותר שקראתי על חובת נשיאת הטלאי הצהוב. תחושת הבדידות של המנודה, תחושת ההשפלה, המאמץ לשאת את הטלאי בגאון – הלן מתארת אותם בבהירות רבה. פרק זה של היומן מסתיים עם צאתו של אהובה מצרפת כדי להצטרף לכוחות צרפת החופשית של דה-גול.

הקטע שציטטתי בפתיחה נכתב כמעט שנה אחר-כך. במהלך אותה שנה הלן הצטרפה לשורות האוז'יף, ארגון הגג של היהודים בצרפת, הארגון היחיד שפעילותו הותרה. פעילות בארגון היוותה ערובה מסוימת נגד גירוש, ובכל זאת באחד הימים נעצרו כל חברותיה שעבדו לצדה. הלן עצמה נעדרה במקרה באותו יום מן המשרד וניצלה, אבל חור עמוק נפער בחייה. מכאן ואילך תחושת הבדידות קשה מנשוא. היא אמנם מוקפת משפחה וחברים טובים, אבל מדי יום נעלמים אנשים, ואלה שנותרו חרדים לגורלם וחרדים מפני העתיד. אבל ושכול הם מנת חלקם של הנשארים.

הלן כותבת " לספר. כי זאת חובה, אולי החובה היחידה שיש ביכולתי למלא", וכמו שכתבתי קודם יש בכך כדי להעיד על אישיותה. כי הלן פעלה ללא הרף, הן בגלוי במסגרת אוז'יף, והן במחתרת, להסתרת ילדים ולהצלתם. אבל בעיניה כל הפעילות הזו לא הוגדרה כחובה, אלא היתה דבר המובן מאליו, כי אי אפשר אחרת. יש משהו זוהר, אפילו מופתי, בדרך הפשוטה בה היא תופסת את תפקידו של האדם כאדם. כל-כך ברור וטבעי לה להושיט סיוע, להיות בצד התומך והמרגיע, עד שהיא לא מסוגלת להבין מי שאינו חש ופועל כמוה. יותר מפעם אחת היא כאילו תופסת את הראש בחוסר הבנה לנוכח הרוע.

מעבר לתיאור עובדתי של חייה של הלן, וחייהם של יהודי צרפת בכלל, היומן דן בשאלות מוסריות קשות. לדוגמא, הצידוק לפעילותו של אוז'יף. בצרפת, כמו במדינות כבושות אחרות, הגרמנים הפקידו בידי היהודים את ארגון חיי היום-יום שלהם, וכמו במקומות אחרים גם כאן הארגון זכה לביקורת ולגנאי כמשתף פעולה. הלן התמודדה באומץ עם הטענות האלה.

משפחתה של הלן חיתה בצרפת מזה דורות. הלן היתה בעיני עצמה צרפתיה, בלי להתכחש ליהדותה, אך גם בלי לייחס לדת משקל משמעותי. ודווקא משום שלא ראתה עצמה בת לגזע שונה, או מופרדת משום בחינה מצרפתים אחרים, הרדיפות היו קשות לה. הקטע הבא מסביר זאת יפה:
כשאני כותבת "יהודי" אין זה משקף את מה שאני חושבת, כי עבורי לא קיימת הבחנה שכזאת: אינני חשה שונה משאר האנשים, בשום אופן לא אצליח לראות את עצמי כחלק מקבוצה נפרדת של בני אדם, יתכן שבגלל זה אני כל כך סובלת, משום שאינני מבינה עוד. אני סובלת כשאני רואה את רשעותם של בני האדם. אני סובלת כשאני רואה את הרוע מכה ללא רחם באנושות; אולם היות שאיני חשה שאני חלק מקבוצה דתית או גזעית כלשהי (כי זה תמיד מתבטא ביהירות), אין לי משענת אלא את חיבוטי הנפש שלי והתגובות שלי, את מצפוני האישי. אני זוכרת מה שאמר לי לפשץ כשהיינו ברחוב קלוד-ברנאר, והתקוממתי כנגד הנאומים שלו בשבח הציונות: "את כבר לא יודעת למה רודפים אותך". זה נכון.

יש בחלקו הראשון של היומן כמה קטעים, שלו אני העורכת הייתי אולי בוחרת להשמיט. בעיקר לקראת סיום החלק הראשון יש המון משפטים מברקיים בסגנון "פגישה אצל א', נגינה. הגיעו ב' וג', האזנה לבאך" וכיוצ"ב. נראה לי שהלן היתה בוחרת לא לתת להם לראות אור. יתכן גם שהיתה בוחרת להשמיט קטעים חוזרים ונשנים על התלבטותה בקשר ליחסיה עם בחור שאתו התכתבה ממושכות. היא כתבה שלפעמים מביך אותה לחשוב על מי שהיתה חצי שנה – שנה קודם, ולתחושתי היה מקום לכבד אותה ואת פרטיותה ולהשמיט מעט. מצד שני, הקטעים האלה מעידים על נסיון לשמור על נורמליות בתוך הכאוס, והם גם אלה שמבליטים את תהליך ההתבגרות וההתפכחות שנכפה עליה בהמשך. מצד שלישי, והוא הקובע, היומן כולו, העדות שבו ודמותה של הלן שעולה מתוכו, מאפילים על כל חסרון ספרותי.

הלן בר, אשה צעירה שאהבה מוסיקה, שירה וספרים, את משפחתה ואת ז'אן, שולחה לדראנסי ב-27 במרס 1944, ביום הולדתה ה-23, והלכה לעולמה בברגן-בלזן, לאחר צעדת המוות מאושוויץ, באפריל 1945, ימים ספורים לפני שחרור המחנה. יהי זכרה ברוך.

Journal – Hélène Berr

הוצאת מודן

2010 (2008)

תרגום מצרפתית: ניר רצ'קובסקי

לאה צוקר "בילתה" את ימי ילדותה בבור, מסתתרת מהנאצים. כשיצאה ממנו אחרי המלחמה, והיא כבת ארבע-עשרה, כל מה שזכרה מעברה הוא שמה. תלושה ובודדה הועברה לבית ילדים בפולין, ממנו חילץ אותה מרדכי הארץ-ישראלי והביא אותה לקיבוצו. גם כאן היתה בודדה, לא השתלבה, ובלטה בחריגותה. נישואין מוסדרים לשרוליק, ניצול שואה אלמן, שגילו כפול משלה, הביאו אותה לתל-אביב, והיו בעבורה ישועה של ממש. כששרוליק מת, והיא אלמנה צעירה אם לילד, "אימץ" אותה זייצ'יק, בעל מספרה בשכונתה. לאה מספרת את סיפורה ואת סיפור דיירי השכונה לאחר מותו של זייצ'יק.

עולמה של לאה הוא עולמם של ניצולי השואה. אנשים שסוחבים שריטות וצלקות, אבל אף פעם אינם מספרים סיפורים מ"שם". יוצאי דופן הם אלה שאבדה שפיותם, כמו האשה המספרת על עברה רק לכלב שלה. כדי לדעת מה "אוכל" את שכנה א' יש לשאול את שכנה ב', שגם היא שומרת על "פאסון", ורק שכן ג' יכול לספר מה עבר עליה. נוגעת ללב הנאמנות האינסופית שהם שומרים זה לזה, ההיחלצות לעזרת מי שמגלה סימני שבירה, כי איש אינו מיטיב לדעת מהם את עומס הכאב המאיים יום יום ושעה ושעה לשבור את עמידותם.

נושא מרכזי נוסף בספר הוא סיפור הקשר בין לאה לבין בנה. למרות שהיא מגלה כלפיו התנהגות של אמא פולניה במירעה, הלב יוצא אליה, אל חוסר יכולתה להיות האמא הטובה שהיא רוצה להיות, כי מעולם לא היתה לה דוגמא, והכל נסלח לה בשל בדידותה הזועקת.

כמו ב"למה לא באת לפני המלחמה" הסגנון די מינימליסטי, אבל ב"ימים של שקט" הגיבורה מרשה לעצמה גילוי רגשות שבספר הקודם לא בא לידי ביטוי. נראה לי, וזה ניחוש גרידא, שמכיוון שהספר הראשון היה די ביוגרפי, הסופרת שמרה על ריחוק רגשי מסוים, כי שחרור הרסן היה פותח סכר של רגשות, בעוד בספר הזה הדמויות בדיוניות יותר, ולכן ניתן להן חופש להביע את רגשותיהן.

אודה ולא אבוש, הספר הביא אותי אל סף הדמעות.

הספר הזה הזכיר לי את "רחוב ושמו ממילא" של אביגדור דגן, ספר מצוין המתאר פסיפס של דמויות ברחוב הירושלמי, חלקן ניצולות שואה. "ימים של שקט" ניחן באותה איכות שקטה, באותה יכולת לשרטט דמויות בקוים בהירים מעטים, ובעיקר ביכולת לקרב את הדמויות אל לבו של הקורא.

מאוד מאוד מאוד מומלץ. 

הוצאת כתר

2003

ספרה הדק של ליזי דורון, קובץ סיפורים קצרים מחיי אמה ומחייה כילדה, הוא מעט המחזיק את המרובה. בשפה פשוטה, בתיאור ארועים שגרתיים לכאורה, היא מספרת את הסיפור הנורא של אחרי השואה. הלנה אמה, ניצולת בוכנוואלד (עובדה הנחשפת רק לקראת סיום), לא באמת ניצלה מן השואה. פיזית כן, למרות נזקים בלתי הפיכים לבריאותה, אבל נפשית הטראומה המשיכה להניע אותה עד יום מותה. היא לא דברה על מה שהיה "שם", אבל ה"שם" הזה נוכח אפילו בעתות שלווה, וכמובן בזמנים של מצוקה (כמו לפני מלחמת ששת הימים) ובימים של סערת רגשות (ימי משפט אייכמן). בכל רגע ורגע היא מנהלת מלחמת הישרדות פרטית, מנסה לשמור לפחות על חזות של חיים רגילים, מוצאת תירוצים והצדקות למוזרויותיה, ושומרת על זקיפות קומה למרות המשא הנורא שהיא נושאת.

ליזי דורון מספרת, לא שופטת, לא מנסה לעורר רחמים או כעס, כמעט ולא מתיחסת למה שעשו החיים בצל אמה לאישיותה שלה. ודווקא ה"רגילות" הזו של הסיפור מעצימה את הצמרמורת.

מאוד מאוד מאוד מומלץ.

הוצאת חלונות

1998

כותרת משנה: שישה מתוך שישה מליון

דניאל מנדלסון, דור שלישי לשואה, רוצה לתת פנים לשישה מקורבנות השואה. סבו של דניאל ומרבית בני משפחתו היגרו לארצות-הברית לפני מלחמת העולם. אחיו הבכור של הסב חזר עם אשתו וארבע בנותיהם לעיירת הולדתם בולחוב שבפולין, שם ניספו כולם. סבו של דניאל, מספר סיפורים מחונן, היה מוכן לדבר בהרחבה על כל דבר. רק בנושא אחד החריש – גורלם של אחיו שמיל, אשתו אסתר, וארבע בנותיהם היפות, לורקה, פרידקה, רוחל'ה וברוניה.

דניאל, עוד בהיותו נער צעיר, נחשב להיסטוריון של המשפחה. מלבד סיפורי סבו כמקור מידע, הוא ניהל התכתבויות עם קרובי משפחה אחרים, ובנה בעבודת נמלים שקדנית עץ משפחה מפורט. כשהוא מחליט ללכת בעקבות דודה האבוד של אמו, חקירותיו מביאות אותו לפולין, כמובן, וגם לישראל, לשבדיה, לדנמרק, לליטא ולאוסטרליה. בכל מקום הוא נפגש עם ילידי בולחוב, או עם צאצאיהם, או עם מי שהכיר אותם ויכול לתרום עוד רסיס מידע.

המסע להסרת הלוט מעל גורלם הלא ידוע לפרטיו של שמיל ומשפחתו הוא עמוד השדרה של הספר. זהו סיפור מצמרר כשלעצמו, אך מה שעושה את הספר נהדר בעיני זו מלאכת המחשבת של אריגת נושאים שונים ומרתקים אל תוך העלילה.

מטבע הדברים הנושא המרכזי הוא הזכרון, הדרך בה אנו זוכרים דברים, היכולת להסתמך או לא על זכרונות בני עשרות שנים, ובעיקר הצורך הבוער לשמר כל בדל מידע כדי שאנשים שהיו ואינם לא יישכחו עם מותם של הבודדים שנותרו בחיים ועדיין יכולים לספר.

סיפור השואה הוא סיפורם של שישה מליון בני אדם. בתוך המספר הבלתי נתפס הזה הולכים לאיבוד האנשים כפרטים. נפשית קל יותר להתייחס למותם של מליונים, אך כשנותנים להם פנים, וזה מה שדניאל מנלדסון עושה (היא היתה אשה חמה, היו לה רגליים יפות, הוא היה חירש, היא היתה קלה עם בחורים, היא עוד היתה ילדה והתעניינה רק בצעצועים, היתה לה הליכה מסוימת כשירדה במרץ מהרכבת), ההתיחסות כואבת יותר. זה כבר לא מספר סתמי, אלה אנשים חיים.

נושא נוסף, מאוד נוגע ללב בעיני, הוא ענין ההתיחסות המוחמצת לאנשים סביבנו. דניאל הילד פחד מאשה מוזרה אחת, שאותה פגש במפגשים משפחתיים. כשהתחיל לחקור לעומק את פרשת השישה האבודים גילה את הקשר של אותה אשה אליהם. המוזרות שלה הוארה פתאם באור אחר לגמרי, מאוחר מדי. או הספר המשפחתי, דמות שולית בחייו, התגלה כבעל היסטוריה שהפכה אותו בהרף עין של סיפור לאדם אחר, שוב מאוחר מדי. מאוחר מדי אנחנו מגיעים להכרה שכל אדם הוא סיפור.

מאוד עניינה אותי ההשפעה לטווח ארוך של השואה. אנשים שהיו שם וניצלו, אנשים שברחו בזמן, אנשים שהכירו אנשים שנספו – השואה, עשרות שנים אחרי, היא עדיין חלק מחייהם. יש אחת שלא מוכנה לספר, ואחת שמספרת רק מה שנוח לה כי בפרטים מסוימים היא מתביישת, ואחד שממשיך לחיות את העיירה בכל יום ויום, ועוד.

במסגרת המסע מנדלסון מגלה מחדש את אחיו ואחותו. הוא מרחיב בכתיבה על נושאי יחסים בין אחים – פן מאוד מעניין בסיפור.

מנדלסון מקביל את סיפור המסע שלו לפרשות הראשונות בספר בראשית, תוך שהוא משווה בין הפרשנויות של רש"י ושל פרשן בן זמננו. גם הפן הזה בספר מרתק.

הקשר של המשפחה כולה, ושל דניאל בפרט, ליהדות, גם הוא נדון בהרחבה בספר. מבחינה דתית מדובר במשפחה מתבוללת – רוב בני דורו של דניאל מנדלסון בארצות-הברית לא נישאו ליהודים. אבל מבחינת שורשים בעם ובהיסטוריה מדובר בקשר עמוק של הזדהות ושל שייכות. לקראת סיום הספר, במעמד מצמרר במיוחד שבו הם מוצאים עצמם במקום בו שמיל ובתו נרצחו, דניאל מרים אבן ומניח אותה על ענף נמוך של עץ שעמד שם גם בזמן הרצח, עץ שהוא כעין מצבה. הוא אפילו לא יכול להסביר את הדחף הקדמון הזה לבצע טקס יהודי עתיק יומין.

זו סקירה יחסית ארוכה, אבל היא אפילו לא מתחילה לגרד את איכויותיו של הספר. אני מחפשת איך לסכם את הסקירה, כי את "מומלץ בחום" כבר "בזבזתי" על ספרים אחרים, ואת המונח "ספר חובה" אני לא מחבבת. אומר, אם כן, שזהו ספר מעשיר ביותר, חווית קריאה שונה ומאוד מאוד מומלצת.

The Lost: A Search for Six of Six Million – Daniel Mendelsohn

ידיעות ספרים וספרי עליית הגג

2008 (2006)

תרגום מאנגלית:אביעד שטיר

ילדותו ובגרותו של אדם אנקר עברו עליו בשבדיה במשפחה בת שתי נפשות – הוא ואמו. הוא ידע במעורפל שנולד בפולין וששם משפחתו בעת הלידה היה אחר, אבל אמו לא הסכימה לדבר על העבר. את בתו מרים גידל בניו-זילנד מבלי לשים לב שהוא בעצם חוזר על אותו דפוס: מרים ידעה שנולדה בשבדיה, אבל אדם לא נענה לבקשתה לספר לה על נסיבות הולדתה. ביום בהיר אחד נגלה לו קצה חוט אל עברו, ובאותו יום עצמו איבד את בתו. מכאן מתגלגלת העלילה חזרה לפולין ולשבדיה, וסודות העבר נחשפים ומגלים כאב ומצוקה.

ביסודו זהו סיפור נוגע לב, אבל הביצוע סובל מכמה ליקויים, ואלה העיקריים שבהם:

– צירופי המקרים בספר הופכים אותו למופרך למדי

– דמותה של אמה של מרים נותרת לא מפוענחת, למרות שהפרקים האחרונים מסופרים מפיה. אמנם גם התנהגותה של אמו של אדם לא לגמרי ברורה, אבל לפחות במקרה שלה המצוקה הנוראה שסבלה מספקת הסבר. המצוקה של אמה של מרים איכשהו לא קשורה להחלטות שעשתה בחייה (אולי קל לי יותר להבין את אמו של אדם, כי הרקע של השואה מוכר לי, בעוד רקע חייה של אמה של מרים זר, אבל ספר טוב היה מצליח להפוך את הזר למוכר)

– כשסיפור מסופר מפי יותר מדמות אחת, אני מצפה לשמוע יותר מקול אחד. בספר הזה שני המספרים דוברים באותו קול בדיוק, ולי זה מאוד צורם

בחרתי לקרוא את הספר משלוש סיבות: שבדיה החביבה עלי, ניו-זילנד היפיפייה (מעין גן עדן, אם מתעלמים מרעידות האדמה), והמוסיקה השורה עליו (אדם הוא מלחין). לספר מצורף דיסק המכיל קטעים מוסיקליים הנזכרים בספר, והגימיק הזה קונה אותי בקלות.

אני לא ממליצה על הספר, אבל גם לא לא-ממליצה. לינדה אולסון יודעת לספר סיפור, תיאורי הנוף שלה יפיפיים, וניכר שהיא מזדהה עם רגשותיהם של גיבוריה. בסך הכל הספר קריא ונוגע ללב. אני חושבת שהוא לא יישמר בזכרוני לאורך זמן, ומצד שני אני לא מרגישה שקריאתו היתה מיותרת.

את העטיפה המקסימה עיצב אמרי זרטל.

Sonata for Miriam – Linda Olsson

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2011 (2008)

תרגום מאנגלית: שירה חפר

ויירה גראן נולדה בפולין ב-1916 בשם ורוניקה גרינברג. אביה נטש את המשפחה כשויירה היתה בת 3, והיא נותרה לחיות בעוני עם אמה ועם שתי אחיותיה הגדולות ממנה. כשהיתה בת 17 לערך התגלה כשרון השירה שלה, ובהיותה כבת 20 כבר היתה כוכבת זמר.

חייה, כמו חיי יהודי פולין כולם, התהפכו בספטמבר 1939. בעידוד אמה נטשה את ורשה הכבושה, ועברה ללבוב, שהיתה תחת שליטה רוסית, יחד עם בן-זוגה, נוצרי ממוצא יהודי. לא ברור אם השניים נישאו – לכל אחד מהם היתה גרסה משלו לתיאור יחסיהם – אבל היא התיחסה אליו כל חייה בתואר "בעלי", והוא, גם אם לא היה נשוי לה רשמית, דאג לה ולמעשה הציל את חייה. דרכיהם נפרדו שנים ספורות אחרי המלחמה, אבל הקשר ביניהם נשמר עד מותו.

החיים תחת השלטון הקומוניסטי לא נעמו לויירה, אמה רצתה מאוד להתאחד איתה מחדש, וכך היא קבלה החלטה חורצת גורל, וחזרה לורשה. עד מהרה מצאה עצמה כלואה מאחורי חומות הגטו.

ויירה המשיכה לשיר בגטו, בעיקר בקפה שטוקה בליווי שני פסנתרנים, אחד מהם היה ולאדיסלב שפילמן ("הפסנתרן" מהספר והסרט). הקהל הורכב ברובו מיהודים שיכלו להרשות לעצמם להתלבש יפה וחם, ולהתענג על המאכלים שהוגשו שם. בקהל נכחו גם יהודים חסרי כל אך חובבי תרבות, שבאו לשמוע את ויירה, וזמרות אחרות, והסתפקו בכוס מים חמים. מפעם לפעם הגיעו גם פולנים וגרמנים מחוץ לגטו. היו שאמרו כי ערבי התרבות האלה חיוניים, שרק בהם אפשר למצוא מפלט מצרות היומיום, והיו שגינו את הבריחה הזו מן המציאות. רבים תיעבו את המקום, כי מדרך הטבע היתה בו נוכחות בולטת של עברייני השוק השחור ומשתפי פעולה. והיו שם, כמו בעולם שמחוץ לגטו, יצרים ותככים ומלחמות אגו.

מכאן הולך הסיפור בשני כיוונים שונים, ולשניהם תימוכין ועדים וגרסאות ותתי גרסאות. יש עדויות שויירה גייסה בהופעותיה כסף לצדקה, וניהלה בית יתומים ובו כמאה ילדים. יש לעומת זאת עדויות שהיא נראתה מחוץ לגטו, מצביעה בפני הגרמנים על יהודים שהעזו להשאר בקרב הפולנים. הצדקה, אם היתה, נמחקה מדפי ההיסטוריה. שיתוף הפעולה, אם היה, רדף אותה כל חייה. ויירה עצמה הודתה ביציאה אחת בלבד מחוץ לחומות: היא הוזמנה להופיע אצל גרמני בכיר, וסירוב לא היה בא בחשבון. היציאה הנוספת, והאחרונה, שלה מן הגטו היתה ב-1943, כשבסיוע בעלה ברחה והסתתרה תחת זהות נוצרית עד לשחרור ורשה. אמה נשלחה לטרבלינקה ונרצחה שם. גורל אחיותיה לא נודע – ככל הנראה נרצחו בגטו עצמו.

חשוב להדגיש: לאחר המלחמה הוקם בפולין בית-דין יהודי שבפניו נשפטו אלה שנחשדו בשיתוף פעולה. ויירה נשפטה ונמצאה זכאית. ובכל זאת, השמועות וההאשמות רדפו אותה עד מותה ב-2004.

ויירה סיפרה שגילתה את החשדות נגדה, כשמיד אחרי המלחמה ביקשה משפילמן לסייע לה לקבל משרה ברדיו. הוא סירב לבקשתה בשל אותם חשדות. היא מצדה טענה שראתה אותו בגטו במדי שוטר, משתתף בפועל בציד יהודים. האם השניים ידעו משהו זה אודות זה, ושפילמן היה זריז יותר להאשים? או שמא ויירה חיברה עלילה נגדו כמכת נגד לעלילות נגדה? לעולם לא נדע. היא חשדה גם שאחד המסיתים נגדה פעל ממניעים לא נקיים, כדי להסית חשדות דומים שדבקו באשתו, זמרת גם היא. גם חשד זה יישאר תעלומה בלתי פתורה.

יש בספר הרבה שאלות, ומעט מאוד תשובות. הסופרת נכנסה לסיפורה של ויירה לפני ולפנים, הפכה כל אבן, קראה כל נייר. תשובות חד משמעיות אין. הזכרון האנושי, בפרט כשהוא מתמודד עם ארועים נוראים שכאלה, מתעתע, ואף פעם אינו נקי מרגש וממטענים אישיים.

אחרי המלחמה ויירה זכתה מצד אחד להצלחה, שהביאה אותה עד להופעה עם שרל אזנבור באולם אלהמברה, ומצד שני לתהומות של השפלה, כשניצולי שואה איימו להגיע להופעה שלה בתל-אביב לבושים בבגדי המחנות. היא נדדה רדופה ממדינה למדינה, עסקה במלאכות שונות, ובסופו של דבר השתכנה בדירה קטנה בפריס, שם התגוררה לבדה מוכת פרנויה, חשדנית כלפי כל אדם וכל צל.

הספר תפס אותי בלב ובגרון, והשתלט עלי לגמרי. אני לא יודעת, אף אחד לא יודע, מה באמת קרה עם ויירה בגטו. וגם אם נדע, לא בהכרח נוכל לשפוט. נקלעתי עם הספר למערבולת של תחושות ומחשבות, שקצת קשה לי לשתף ולשים על הנייר, כי הן יושבות אצלי יותר בבטן ופחות במוח. ימים מספר אחרי הקריאה, כשהמסופר קצת שקע, המחשבה שמתייצבת מעל האחרות היא זו: מי שהיה שם, אף פעם לא באמת השתחרר. זה שפילמן, שכתב את זכרונותיו כמה עשורים אחרי, למרות שכבר כתב אותם מיד אחרי המלחמה. זו ויירה, שעולמה הזוהר נזרק לזבל, והטעויות שעשתה – ואולי רק החשדות בטעויות שאולי נעשו – רדפו אותה בכל יום ויום במשך שישים שנה, אלה ניצולי המחנות ששלושים שנה אחרי עדיין בער בהם הרצון לנקום ולהחרים. אני יודעת שאמרו את זה לפני, אבל הספר מחדד מאוד את ההבנה הזו.

ספר מומלץ ביותר!!!

אחדים משיריה של ויירה גראן הועלו לרשת

L'Accusée: Wiera Gran (Oskarzona: Wiera Gran) – Agata Tuszynska

הוצאת דביר

2012 (2010)

תרגום מצרפתית: אריה אוריאל

עמנואלה ואמארה היו ידידי נפש בילדותם. עמנואלה, הילד היהודי העשיר, ואמארה, בתו של סנדלר נוצרי, בילו יחד כל דקה פנויה בטיפוס על עצים ובטיולים בטבע, ונשבעו להיות יחדו לנצח. אבל בשנת 1939 נפרדו דרכיהם. הוריו של עמנואלה קיבלו החלטה תמוהה לעזוב את הוילה שלהם בפירנצה ולחזור אל ביתם בוינה, שבאותם ימים הפכה נאצית. אולי המניע היה לשמור על ביתם הוינאי, אולי היתה זו גאווה פטריוטית, שדחפה את אמו של עמנואלה, בתו של גבור מלחמת העולם הראשונה, לחזור לכור מחצבתה דווקא בשעה קשה. כך או כך, עמנואלה בן ה-11 עבר לוינה, ואמארה בת ה-9 נשארה בפירנצה. השניים שמרו על קשר מכתבים, ובעת התרחשות עלילת הספר, בשנת 1956, אמארה שומרת ברשותה תמיד מכתבים שכתב לה עמנואלה בין השנים 1939 ו-1943, תחילה מוינה ואחר-כך מגטו לודז', עד שנדם קולו. בימים אלה אמארה היא עתונאית, ובשל תחושת בטן שעמנואלה שרד איכשהו היא יוצאת לחפש אותו, ובמקביל היא אמורה לשלוח לעתון מאמרים אודות החיים מאחורי מסך הברזל.

עמנואלה מתחילה את מסעה באושוויץ, משם לוינה, ואחר-כך להונגריה מתוך כוונה לחזור שוב לאושוויץ. נלווים אליה גבר אוסטרי, שאשתו היהודיה נספתה בטרבלינקה, וספרן הונגרי שלחם בשורות הצבא הגרמני בסטלינגרד. הם נפגשים בוינה עם אנשים ששם משפחתם כשל עמנואלה, בתקוה למצוא קרובי משפחה, וכן עם מי שהיו דיפלומטים גרמנים שקבלו לרשותם את בית משפחתו של עמנואלה לאחר הגירוש לגטו לודז'. הם שומעים עדויות ישירות ועקיפות, דברי אמת וכזבים, ונדמה כי המשימה שאמארה נטלה על עצמה היא כחיפוש מחט בערמת שחת.

המסע בעקבות הילד האבוד הוא העלילה הראשית של הספר. במקביל ובמשולב מובא סיפורם של יחסי מזרח-מערב באירופה החצויה שאחרי המלחמה, יחסים של חשדנות ושל איבה, שמבחינתה של אמארה באים לידי ביטוי בעיקר בקשיים לעבור בין מדינות ולהשיג גישה למקורות מידע.

יש הרבה דברים לומר על הספר הזה. קודם כל, הוא ספר חשוב. גם אם דמויותיו בדויות, העדויות לכאורה – בעיקר במכתביו של עמנואלה, אבל גם בסיפורים שאמארה אוספת בדרך – אמינות ותואמות את ההיסטוריה כפי שאני מכירה אותה מספרים מבוססי מציאות. לקורא הבלתי בקיא בקורות השואה ניתן בספר מבחר של נקודות מוצא לחקירות נוספות. לקורא הבקיא מספקת הסופרת נקודות למחשבה על חמקמותו של הזכרון, על עמימותו של העבר ועוד.

נוסף לחשיבותו כספר שואה, הוא מציג סיפורים אנושיים מגוונים שיוצרים פסיפס מעניין של דמויות אמינות, חלקן מלוות את הסיפור לאורכו, חלקן תורמות תרומה נקודתית, אך כולם משמעותיות. ויש סיפור אהבה מרגש בין שני הילדים, וסיפורי גבורה ויאוש.

במקביל להיותו ספר שואה, זהו גם ספר פוליטי, ובעיני זו חולשתו. השילוב הוא לדעתי בבחינת "תפסת מרובה, לא תפסת", ואני מתכוונת בעיקר למה שמתרחש בו החל בערך ממחציתו. בדרכם לאושוויץ נעצרים אמארה ושני מלוויה בבודפשט, בדיוק ביום בו פורץ המרד ההונגרי. החיפוש אחרי עמנואלה עוצר בחריקת בלמים, ולאורך למעלה מ-120 ועמודים (למעלה מרבע מהספר) מתואר המרד שעה אחר שעה עד דיכויו. אני לא אומרת שבחיים האמיתיים אין מעצורים, והכל זורם כמתוכנן. אני גם לא אומרת שהפרקים ההונגרים לא מעניינים, או לא כתובים היטב. להפך. הם פשוט לא שייכים לספר הזה. אני מודה שקראתי את העמודים האלה בקוצר רוח, וחבל. הם יכלו להיות ספר מצוין בפני עצמו. כל המרד היה צריך להצטמצם לכלל אפיזודה, והעלילה הראשית היתה צריכה להמשיך לזרום.

משום מה הסופרת בוחרת להתייחס פעמיים לישראל. פעם אחת בעדותה של יהודיה וינאית, שברחה לפלשתינה בעת המלחמה, ואחר-כך חזרה לאוסטריה בגלל סבלם של הפלשתינאים, אלא מה. בפעם השניה בעיצומו של תיאור המרד ההונגרי היא מספרת על מלחמת סיני שארעה באותם ימים, כולל תיאור מלומד של תולדות תעלת סואץ. לא נדבק לספר.

לכל אורך הדרך אמארה קוראת בספרו של קונרד, "לב האפלה". ההקבלה בין מסעו של מרלו לזה של אמארה אל לב הזוועה עשוי בצורה מעולה, וכל ציטוט מתאים בשלמות למקומו.

אל גורלו של עמנואלה לא אוכל להתייחס כדי לא לחשוף את שיאו של הספר. אומר רק שהגילוי עוצמתי מאוד ועצוב מאוד. כדאי לצלוח את הספר כדי להגיע אליו (לא שאפשר לזנוח את הספר הזה לפני סיום המסע).

בשורה התחתונה: ספר חשוב שיישאר איתכם הרבה אחרי שתסיימו לקרוא אותו.

Il treno dell`ultima notte – Dacia Maraini 

כנרת זמורה ביתן

2012 (2008)

תרגום מאיטלקית: יורם מלצר