תגית: שואה

מרי ג'יין גולד חיתה את החיים הטובים. כבת למשפחה אמריקאית עשירה היא יכלה להרשות לעצמה סגנון חיים יוקרתי, כולל מסעות ברחבי אירופה התוססת, חלקם כשהיא מטיסה את מטוסה הפרטי. ב-1940, אחרי כיבוש צרפת, בה התגוררה מספר שנים, הצטרפה אל זרם הפליטים שנהר דרומה אל האזור החופשי לכאורה. הדרכון האמריקאי שלה איפשר לה להפליג אל חוף מבטחים בארץ מולדתה, אבל היא בחרה להשאר במרסיי, ולפעול להצלת הפליטים שביקשו להמלט על נפשם. גולד חברה אל וריאן פריי, שליח הועד האמריקאי לסיוע בשעת חירום, שהיה אמור לחלץ כמאתים אמנים ואנשי רוח על פי רשימה שהוכנה מראש. תחת מעטה הפעילות הפורמלית הזו הקים פריי מערך חילוץ חשאי, שהגיש סיוע לאלפי פונים, כולל הברחתם לספרד. אחרי שפריי גורש מצרפת ב-1941, שבה גם גולד לביתה.

מג וייט קלייטון יצרה דמות בדויה בשם נניי בהתבסס על דמותה של מרי ג'יין גולד. את נניי הבדויה הקיפה בדמויות אמיתיות של פעילי סיוע המופיעים בעלילה בשמם, ביניהם וריאן פריי, הארי בינגהם, דניאל ותיאו בנדיט ועוד. גם דרכי הפעילות של החבורה מתוארות בנאמנות תוך היצמדות למציאות, כולל היומיום בוילה ששכרו יחדיו. היא מיטיבה לתאר את האווירה הכאוטית של מרסיי באותם ימים (לקריאה נוספת ופרטנית יותר אני ממליצה על "טרנזיט" של אנה זגרס), ומפנה זרקור אל פעילויות ההצלה ואל המעטים שעסקו בהן.

לצד התיעוד יצרה הסופרת את דמותו הבדויה של אדוארד מוס, צלם גרמני יהודי, שסולק מגרמניה משום שצילומיו המציאותיים מדי לא נשאו חן בעיני השלטונות. אדוארד, אלמן ואב לבת פעוטה, ונניי נמשכים זה אל זה, ובשל משיכה זו יוצאת נניי למשימות שסיכון רב בצדן. תחילה היא מנסה לחלץ את אדוארד ממחנה מיל, שם נכלא בחברת אנשי רוח גרמנים גולים רבים, ביניהם ליון פויכטוונגר, מקס ארנסט ואחרים. מאוחר יותר היא מסייעת לאתר את בתו שהופרדה ממנו ולהשיבה אליו.

אין לי חיבה יתרה לחיבור של מציאות כמעט תיעודית עם בדיה, ועוד פחות מזה לרומנטיזציה של ההיסטוריה. המציאות במקרה זה עוצמתית, והסיפור המסופח אליה מרדד אותה במידה מסוימת. בספר זה ניכר גם הפער בין התיאורים המוצלחים של ארועים שקרו לתיאורים מומצאים הסובלים מפרטנות יתר ומחזרות מעייפות. יחד עם זאת, אני מכירה בחשיבותם של ספרים מסוג זה. כמה אנשים יגשו לגוגל או לאחד הצ'טים ויבקשו סתם כך מידע על אנשים טובים שסיכנו את עצמם כדי לעזור לפליטים יהודים ואחרים בעת צרה? העטיפה הסיפורית היא דרך יעילה להביא את המידע אל קוראים שלא יגיעו אליו ביוזמתם. באחרית דבר מציינת הסופרת כי היא מקווה לעורר ענין ולעודד קריאה נוספת בנושא. אני סבורה שיש לתקוותה על מה להסתמך.

כנדרש, לדעתי, מספר מבוסס מציאות, הסופרת מצביעה על אמיתות מרכיבי העלילה. בתחילת הספר היא מציגה את הדמויות האמיתיות העיקריות המופיעות בו, ובאחרית דבר בסיום היא מרחיבה באשר למקורות ההשראה שלה.

למרות חולשות ספרותיות אני ממליצה עליו.

The Postmistress of Paris – Meg Waite Clayton

מטר

2024 (2021)

תרגום מאנגלית: עידית שורר

"אלפי עולמות מקבילים מתקיימים בכל רגע נתון. כל מה שאת צריכה לעשות הוא למצמץ שלוש פעמים", אומר החתול קינמון לקירה. קירה היא אשה מבוגרת, ההולכת ושוקעת בתוך ערפילי הדמנציה, משרבטת מילים על פתקים לבל יאבדו לה רמזים שהיא מצליחה לשלות מזכרונה המתפורר. קינמון, חתול שמבטו נפרש על עשרות שנים וזכרונו חד, מספר את שקירה כבר אינה זוכרת או מעולם לא ידעה. ובין קרעי הזכרונות, ענת, נכדתה של קירה, מנסה להבין במדויק מי היא ומה רצונותיה, וכורכת יחדיו עבר והווה, העולמות המקבילים המתקיימים יחדיו, לזהות אחת. מתוך אלה נרקם סיפורה השלם של המשפחה, שהוא גם סיפור יהדות האזור שעל גבולות רומניה-אוקראינה-מולדובה במאה העשרים.

"הרצון להמלט מן הזכרונות, הרצון להזכר, להחזיר לחיים את מה שהיה, עצימת העיניים או התשוקה המרה – מה מהם הרעל ומה התרופה?", תוהה ענת כשהיא מוצאת עצמה במסע בעקבותיו של סבה תיאו, בעלה של קירה. ענת היא עורכת דין לענייני משפחה, אשה בגיל המעבר, אם לשלושה, שבשל צירוף נסיבות מבינה שבעצם אינה אוהבת את עבודתה, ושאינה מוכנה להמשיך במאבק להכחיש את נזקי הגיל. צללי העבר, הסיפורים שלא סופרו במלואם, רוחות הרפאים שנוכחות במשפחה – היא חשה שכל אלה הם חלק ממנה, ובנקודה זו בחייה, כשהיא נואשת להבין בשלמות מי היא, היא מנסה ללקט פרטים, ויוצאת אל המקומות מהם הגיעו סביה. שיאו של התהליך יהיה מסע בהרים שתיאו אהב, בחברתו של האיש שפיזר שם את אפרו אחרי מותו. לכאורה טיול שורשים, אבל כפי שבתה הבכורה של ענת מבינה, מדובר ביותר ממסע של היכרות עם ההיסטוריה.  

הספר, למרות האוירה המעט פנטסטית הנובעת מן האופן בו הוא מסופר, נטוע עמוק במציאות. הוא נוקב בשמות מקומות אמיתיים, ביניהם יאשי, קישינב, טרנסניסטריה ומוגילב, בציון ארועים היסטוריים שארעו בהם. הוא מזכיר דמויות שפעלו במציאות, ביניהן הרב מתתיהו פרידמן. ענת מגיעה לכתובת ספציפית – רחוב קוזה וודה 38 ביאשי – ולמנזר גוליה הסמוך – תמונות של שניהם, ושל מקומות נוספים, מצאתי ברשת, וחשתי שאני משוטטת בתוך הסיפור. אגדות עם רומניות שלובות בעלילה. דמותו של אנצ'ל, אחיו של תיאו, היא למעשה זו של המשורר ליוויו דליאנו, כפי שמתארת הסופרת בבלוג שלה.

דינה עזריאל, בספר ראשון מורכב ומיומן, יוצרת מרקם רציף שבו הווה ועבר כרוכים יחדיו באלפי נימים נסתרות, ומה שנדמה כמת מוסיף להתקיים בשלל מופעים בתוך זהות הדורות הבאים. מקורי, מעניין, נוגע ללב ומומלץ.

ידיעות ספרים

2024

כותרת משנה: אוטוביוגרפיה של תופת, אמנות ותקווה

אברהם סוצקבר, שהיה מראשוני מתעדי השואה, כתב ב-1944 את קורות גטו וילנה. בין הדמויות שתיאר בספרו נכלל הילד שמואל בק (נקרא בספר בטעות זלמן, שיבוש של סאמק, גרסת שמו בפי מכריו). בינואר 1943 הציגה בפניו ידידתו המורה רחל סרבסקי את תלמידה בן התשע. "חשתי שבילד הזה יש דבר מה חזק מכל אלה שקיבלו על עצמם להשמיד את עמנו", כתב סוצקבר, והוסיף, "בערב ההוא נודע לי שלכל הפלאים בגטו וילנה נוסף עוד פלא: זלמן בק […] ימים שלמים, גם בחורף כשהכפור הקפיא את אצבעותיו הדקיקות, השקופות, הוא ישב בפינה וצייר". תשעה חודשים אחר-כך, לפני בריחתו מהגטו, הלך סוצקבר להפרד מן הילד, והתרשם מפסל שיצר בהשראת משה של מיכלאנג'לו. כעבור כשלושה חודשים ביקש להבריח אותו ממחנה העבודה אליו נשלח עם הוריו, אך השמירה שתוגברה הכשילה את הנסיון. באורח אירוני משהו, שבחיו של סוצקבר כמעט וחרצו את גורלו של הילד, כשעלה הרעיון מלפני שלטונות ברית המועצות להעביר אותו אחרי השחרור לבית-ספר למחוננים במוסקבה. אמו רבת התושיה הצליחה להמלט אתו מערבה.

הילד הזה, שהרשים לא רק את סוצקבר, אלא גם את האמנים האחרים בגטו, היה בבגרותו לצייר בעל שם. בשנות הששים לחייו ישב לכתוב את זכרונותיו. בסיומו של הספר הוא מנסה להבין את מניעיו: "מדוע כתבתי את ספר הזכרונות שלי, אם לא כדי לשחזר את העולם ההוא במלואו ולהפרד ממנו לשלום כיאה וכיאות? […] האם התהליך הזה יעניק לי תחושה חדשה וחזקה יותר של חירות פנימית? זו תקווה שאפתנית למדי"

הספר נפתח ונסגר באותו אלבום שהזכיר סוצקבר. אצל בק הוא נקרא "הפנקס", ספר רשימות שהכיל נתונים מחיי קהילה יהודית, וחשוב יותר מבחינתו של הילד הצייר – הכיל דפים ריקים שעליהם יכול היה לצייר. את הפנקס מסרו לידיו המשוררים היידיים אברהם סוצקבר ושמרקה קצ'רגינסקי, וכמה מן הציורים שצייר בו מופיעים בספר. במרץ 1944, כשהיה אחד הבודדים שניצלו מאקצית הילדים, אבד לו הפנקס. שנים רבות עברו בטרם זכה לראות אותו שוב, אחרי שהתגלה בארכיון של מוזיאון ליטאי.

השואה היא הארוע המכונן בחייו של בק. הוא פותח בה ושב אליה בהמשך. אבל הספר הוא גם סיפור משפחתו של בק לפני המלחמה, והוא חי ותוסס, מצויר במלים, כמובטח בשם הספר, משעשע לעתים, ריאליסטי מאוד. במילותיו של עמוס עוז, שכתב הקדמה לספר: "נכנסתי אל הספר הזה כמי שהולך אל בית הקברות להתייחד עם המתים, והנה מצאתי עצמי בנשף חי וחם ומרתק. מצויר במלים? ודאי, אך ראה זה פלא: גם מסופר בצבעים, בגוונים, בבני-גוונים, במראות, בקווים ובתוים דקים ומדויקים, ומעל הכל – מסופר בכל שפעת עושרו של האור". מדויק.

"אמנם הייתי עד לארועים הרי גורל רבים, כילד בן שבע, שמונה או תשע, אך התובנה הישירה שלי, יצירתית או אינטואיטיבית ככל שתהיה, היתה מוגבלת לילדותיות שבתפיסה שלי. בלי כל ידע של זכרון קולקטיבי, בלי הֶקשר גיאוגרפי והיסטורי, לא יכולתי לתפוס את מלוא המשמעות של מה שהתרחש סביבי. כבוגר היה עלי ללמוד מחדש את ההיסטוריה הזאת מפרספקטיבה רחבה יותר". שמואל בק ממחיש היטב את אותה תפיסה ילדותית, עד כמה שניתן היה להיות ילד בתנאים שחייבו התבגרות מהירה כדי לשרוד, ומשלב אותה עם נקודת המבט של הגבר המבוגר שצמח מתוך הטראומה. התוצאה חכמה ומרגשת.

"עשרה נסים חסרי שחר היו השיעור המינימלי להישרדות", הוא מנסה להסביר את הפלא של הישארותו בחיים. את אחדים מן הנסים הללו חוללו הוריו. האב, שהיה טיפוס גנדרן חובב נשים, התגלה בגטו כ"אישיות בעלת חיוניות גדולה, תושיה, אומץ לב ופיקחות". מבעוד מועד הכין לילד מחבוא לשעת הצורך, ושם החביא אותו אחרי האקציה, בהמתנה שהאם, שהצליחה לחמוק החוצה, תכין לו מקלט. כשקיבל ממנה את האות, נשא את הילד על גבו בתוך שק, כאילו נושא קרשים לעבודה, ופשוטו כמשמעו ניער אותו מתוך השק אל מעבר לחלון, שם המתינה אשת קשר. האם, אשה מרשימה ורבת תושיה, הצילה אותו שוב ושוב, גם בתקופת הגטו וגם בבריחה הארוכה והמסוכנת מליטא. ברגע של משבר, כשהאם היתה על סף שבירה והחלה ללכת אתו למקום האיסוף של הילדים, הצילה אותם חברה. "מה את עושה? השתגעת?", היא שאלה את האם. "אני לא יכולה להמשיך. רק רציתי שהכל ייגמר…", ענתה האם המותשת, ואז אספה את כל כוחותיה כדי להמשיך להאבק. ביום האחרון ממש, רגע לפני השחרור, כמעט הוסגרו לידי הגרמנים על ידי משתף פעולה ליטאי, אך עוד נס ארע להם והאיש נהרג מול עיניהם בטרם הספיק להלשין.

בתקופה האחרונה של המלחמה בליטא, אחרי שהאב נרצח מעט לפני יום הולדתו השלושים ושבעה, מצאו האם והבן מקלט במנזר, שם אספו הגרמנים אוצרות ספרותיים שנבזזו מארכיונים, ממוזיאונים וממוסדות. שלושה חסידי אומות עולם – ג'וזאס סטאקאוסקאס, ולאדאס ז'מאיטיס ומריה מיקולסקה – הכינו חדר סודי מוקף ספרים, ממש מתחת לאפם של הגרמנים, והחביאו בו יהודים. דמות מרכזית נוספת בהצלתם היתה זו של הדודה יאנינה, שהתנצרה שנים רבות קודם לכן, ואת קשריה עם בכיר בכנסיה ועם הנזירות ניצלה לטובת משפחתה.

כאמור, לצד ארועי השואה, בק מספר גם על משפחתו, והוא עושה זאת בחיבה ובחן. פרק משעשע במיוחד מוקדש למאבק בין אמו לחמותה, מאבק מנומס שבא לידי ביטוי באורך מכנסיו של הילד. בבואו לבקר את סבתו, היתה זו מוסיפה פיסת בד למכנסיו כדי להאריכם. בשובו הביתה היתה אמו פורמת את התוספת. סאמק, שהיה ילד יחיד ונכד ראשון לסביו ולסבותיו משני הצדדים, זכה לשפע אהבה ותשומת לב, ובפרק משעשע נוסף הוא מתאר את התחרות שניהלו שתי דודות על תשומת לבו.

גם עולמם של השורדים בשנים שאחרי המלחמה מקבל ביטוי עז ומפורט, בדמות נדודי האם ובנה מליטא לפולין ולגרמניה, והשהות בת השלוש השנים במחנה העקורים בלנדסברג בהמתנה לעלילה ארצה. באותו מחנה פגשה האם את מי שיהפוך להיות אביו החורג של בק, וזכרו נוכח ברבים מציוריו. שנים רבות אחרי השהות בלנדסברג ימצא עצמו בק בקטע וידאו המוקרן במוזיאון השואה בוושינגטון, ובו הוא נראה מצייר דמויות מרחובות המחנה. הציור שהוא מצייר באותו וידאו תלוי ליד חדר העבודה בביתו.

אחרי תום המלחמה, אנשים סיפרו אינספור סיפורים על קרוביהם. "הדיבורים על אנשים מעברנו, וביחוד על הנספים, העניק לנו תחושה שאנחנו מצילים אותם מהשמדה. כאילו המתים נקראו לטהר אותנו מרגש האשם על ששרדנו". אחרי מות אמו, בהיותה רק כבת ששים, לא נותר מי שיספר על אנשים שהיו ואינם. "מצויר במלים" מעניק חיים לבני משפחתו של הכותב, ביניהם שני סביו שנעלמו יחדיו ואין יודע לאן, ושתי סבותיו שנלקחו ביום כיפור, מספר חודשים אחר-כך, לפונאר ונרצחו שם.

הספר מעוטר בתמונות המשפחה ובכמה מציוריו של בק. ההתבוננות בציורים מועשרת כשנוספת להם ההבנה העולה מן הטקסט. על הכריכה מופיע ציורו "זכרונות ילדות".

מלאכת התרגום הופקדה בידיה האמונות של כרמית גיא. חבל שההוצאה עשתה עבודה טובה פחות בהגהה, והותירה מספר בלתי סביר של שגיאות מביכות. מגיע לספר המצוין הזה כבוד רב יותר.

אסיים בציטוט נוסף מדבריו של עמוס עוז: "רק לכאורה, רק על פניו, מוקדש הספר הזה למוות. לאמיתו של דבר, זהו שיר הלל מופלא, אוֹדָה, המנון ססגוני לכבוד שלל כוחות החיים, האהבה, היצירה ושמחת החושים".

מומלץ מאוד.

Painted in Words – Samuel Bak

כנרת זמורה

2024 (2001)

תרגום מאנגלית: כרמית גיא

עונות מתחלפות הוא קובץ בן ארבע יצירות נפרדות. שלוש מהן עובדו לקולנוע, ושתיים זכו לפרסום רב – "חומות של תקווה" ו"אני והחבר'ה". כרגיל, העיבוד הקולנועי אינו זהה ליצירה הספרותית. אני מעדיפה את המקור.

העונה הראשונה בספר היא "אביב של תקווה", ובה הסיפור "ריטה הייוורת והבריחה משושנק". רד, אסיר ותיק בשושנק, מספר על אנדי דופרין, בנקאי שנדון לשתי תקופות מאסר עולם בשל רצח אשתו ומאהבה (ליהוק משולם, לדעתי, של מורגן פרימן וטים רובינס, בהתאמה, ב"חומות של תקווה"). רד, שכבר התבסס בכלא כמי שמסוגל להשיג כל דבר עבור כל אסיר, מתרשם מאישיותו יוצאת הדופן של אנדי, השומר, למרות הקשיים האכזריים, על עצמיותו, וידידות נקשרת ביניהם. "אנדי היה החלק שבי שהם לא הצליחו לכלוא", מסביר רד את חשיבותו של אנדי בחייו. קינג יורד לקרביים של הכלא, לאכזריות שבין האסירים, לכוח המשחית שבידי הסוהרים, ובורא שתי דמויות בלתי נשכחות.

העונה הבאה, "קיץ של שחיתות", מציגה את "תלמיד מצטיין מדי". טוד, נער אמריקאי מושלם במראהו, בהתנהלותו בחברה, בלימודיו, נמשך אחר סיפורי השואה. נבירתו במסמכים מובילה אותו לזהות את אחד משכניו כפושע מלחמה, והוא מאיים לחשוף אותו אם לא יתאר לו בפרטי פרטים את שהתרחש במחנות שבהם הוצב בתפקידי מפתח. "אני ממש גנוב על כל מה שקשור למחנות הריכוז", הוא מסביר את התעניינותו. דוסאנדר, הפושע הנאצי, החושש שגורלו יהיה כגורל אייכמן, נאלץ להכנע, אבל הסחיטה החד-צדדית הופכת לקשר סימביוטי שעתיד להרוס את שניהם, וכבר לא ברור מי שולט במי.

יש בסיפור רגעי זעזוע רבים מעצם העיסוק בשואה ובשל הגופות הנערמות, אבל מה שעושה אותו מצמרר ביותר זו אישיותו הפסיכופתית של טוד. כבר בשני העמודים הראשונים, שבהם מתאר קינג נער נורמטיבי לכאורה, רוכב בנחת על אופניו, נהנה מאהבת הבריות ומהערכתן, הוא מצליח להחדיר תחושה של קור מקפיא ושל עור ברווז, והקורא נדרך. לקראת סיום ינסה צייד נאצים להסביר את המשיכה אל תיאורי השואה: "יתכן שהאימה שאנו חשים מקורה בידיעה הסודית שבנסיבות הנכונות – או הלא נכונות – גם אנחנו עצמנו היינו יכולים להקים מחנות כאלה ולאייש אותם". קינג משלב גם פחד מסוג אחר, זה שחשים הורים נוכח הידיעה שאולי אינם מכירים באמת את ילדיהם. "עשינו עבודה טובה בחינוך הילד שלנו, חשבה לעצמה ופנתה לאחור כדי להכין לעצמה כריך. בחיי, עשינו עבודה טובה", הוא מתאר את אמו של טוד בעת שבנה יוצא מן הבית לעוד מפגש חולני עם דוסאנדר. אין לה מושג.

וגם ביקורת על היחס האמריקאי לזוועות נמצא כאן. "בכל כתבי העת נכתב שזה היה נורא, מה שקרה. אבל כל הכתבות נמשכו גם בעמודים האחוריים, וכשעבר לעמודים הללו, המלים שתיארו כמה איומה היתה המלחמה היו מוקפות בפרסומות, ובפרסומות הללו ניסו למכור סכינים, חגורות וקסדות מתוצרת גרמניה, וגם קורות רעפים ומשחה המבטיחה צמיחת שיער. במודעות הללו גם ניסו לשווק דגלים גרמניים מעוטרים בצלבי קרס ואקדחי לוגר גרמניים וגם משחק שנקרא 'מתקפת המחלקה המשוריינת'. היו שם גם קורסים בהתכתבות והצעות להתעשרות מהירה ממכירת נעליים מגביהות לגברים נמוכים. נכתב שם שהמלחמה היתה איומה, אך נדמה היה שלרבים כלל לא אכפת". זוהי התשתית שכנראה אפשרה את הסצנה שבה טוד אוכל סופגניות בשלווה כשהנאצי מתאר באוזניו את תאי הגזים.

בעונת "סתו של תמימות" נכלל הסיפור "הגופה", שהפך לסרט "אני והחבר'ה". סופר מבוגר נזכר בארוע מצעירותו, כשהוא ושלושה מחבריו, בסוג של טקס התבגרות, יצאו למסע רגלי לצפות בגופה של ילד שנעלם, ולהפוך לגיבורים אחרי שיודיעו על מציאתה. גורדי המספר הוא היחיד מביניהם שבא מבית נורמטיבי יחסית, אם כי לאחר מות אחיו הבכור הוא הפך כמעט שקוף להוריו. חבריו, כריס, וֶרן וטדי, סובלים מאלימות ומהזנחה בבתיהם, ומיועדים למסלול של צווארון כחול במקרה הטוב, או לחיי עבריינות כדוגמת אחיהם הגדולים במקרה הרע והסביר יותר. קינג מספר על חיים קשים, כמעט בלתי נסבלים, בסביבה בלתי חומלת, אך גם על חברוּת ועל אומץ, על רוח הרפתקנות ועל דבקות במטרה. ארבעת גיבוריו מצויים על קו הגבול שבין ילדוּת לבגרות, וקינג מיטיב להמחיש את הבלבול ואת הדואליות הנובעים מגילם. זהו, בעיני, המרגש מבין הארבעה.

"סיפור של חורף" הוא "נשימה נכונה", היחיד שלא עובד לסרט, והיחיד בספר שיש בו אלמנטים של מיסטיות. בתקופה שבה הריון של אשה רווקה היה כתם מביש שיש להסתירו, גם במחיר הפלה מסכנת חיים, מתייצבת אשה צעירה במשרדו של רופא, ומבקשת הנחיות כיצד לשמור על ההריון ולהגיע ללידה תקינה. היא יודעת שתפוטר מעבודתה ברגע שההריון ייראה לעין, ושילדה העתידי יוכתם כממזר, אבל היא מוכנה לכל, כולל לבדות לעצמה סיפור חיים כאלמנה, כדי ללדת ולגדל את הילד. הרופא, שהתרשם עמוקות מאישיותה, מספר את הסיפור שנים אחר כך, כשמגיע תורו להציג סיפור חג מולד מטיל אימה בפני חבריו. על האימה שבסיפור לא ארחיב מחמת קלקלנים, אוסיף רק שסיפורו של הרופא עטוף בסיפור מסגרת, המתאר מועדון חברים מסתורי ומצמרר לכשעצמו.

באחרית דבר התייחס סטיבן קינג לשני נושאים בעיקר, הסיווג שלו כסופר אימה, והנובלות שבספר. באשר לסיווג – למרות שבתחילת הקריירה שלו הוזהר מפניו, ולמרות שלדבריו הוא כותב לא רק אימה, החליט לאמץ אותו, בעיקר בזכות האושר שגרמו לו כותבי הסוגה – ביניהם לאבקראפט, פריץ ליבר, קלרק אשטון סמית' ועוד – במשך השנים. אוסיף לכך כי, כמי שאימה בספרים רודפת אותה בסיוטים (חוויה בלתי מומלצת), אני בכל זאת נהנית לקרוא את ספריו של קינג. בעיני הפן המצמרר, שלא לדבר על הבלתי טבעי, ביצירותיו, אינו העיקר. הוא פשוט יודע לספר סיפור כהלכתו, ולשרטט דמויות חיות, משכנעות ומעוררות הזדהות. באופן דומה, אגב, אני חווה את ספריה של אגתה כריסטי: הפן הבלשי הוא התבלין. תבלין משמעותי, כמובן, שמוליך את העלילה, אבל הדמויות הן שמשובבות לב.

באשר לנובלות שבספר – אלה נכתבו, כך קינג מתאר, בין ספרים, ולא פורסמו בזמנן בגלל אורכן הנופל ב"שטח ההפקר" שבין סיפור קצר לרומן. בימינו אלה, כשנובלות קצרות יותר, אפילו קצרצרות, רואות אור כספר נפרד, הדברים נשמעים מעט ארכאיים.

"עונות מתחלפות" הוא מקבץ של ארבע נובלות מעולות, שזכו לתרגומה המוצלח של אינגה מיכאלי. כולן מומלצות.

Different Seasons – Stephen King

מודן

2000 (1982)

תרגום מאנגלית: אינגה מיכאלי

שייע גלר היה גבר צעיר, בראשית שנות העשרים לחייו, כששוחרר ממחנה ריכוז, ומצא עצמו לבדו בעולם. כששהה במחנה הבראה שניהלו המשחררים, ושאל את נפשו למות, התמזל מזלו וניצול אחר פרש עליו את חסותו, הצליח להפיג מעט את דכאונו, וכשעלו לארץ שיכן אותו בבית הוריו בירושלים. למרות תשומת הלב והחיבה שהורעפו עליו, שייע לא הצליח למצוא לעצמו מקום, עד שנסע באקראי לחוף הים של תל-אביב, ושם, כפי שאמר שנים אחר-כך, חש כי "הים זה כמו חיבוק, כמו חיבוק של אבא ואמא ואלוהים ביחד". מיטיביו הירושלמים הצטערו להפרד ממנו, אך לא עמדו בדרכו. יתרה מזו, הם מסרו בידיו ספר יקר ערך, שהיה הן סמל לתמיכתם והן רשת בטחון כלכלית לשעת הצורך.

בתל-אביב קשר שייע את חייו באלה של נוּשָה, ניצולת שואה שנפלה יחד עם אחותה התאומה לידיו של מנגלה. נושה לעולם לא תוכל ללדת, והיא נוצרת סודות שאינה מוכנה לשתף בהם אפילו את שייע, אבל למרות עברם השב בלילות לבעת אותם, שני האנשים המצולקים והמיוסרים הללו מנהלים זוגיות קרובה ואוהבת. שייע הפך עם השנים לאינסטלטור, נושה מרוצה מהבחירה להיות עקרת-בית. "אתה ואשתך זוג לדוגמה", אומרים להם אנשי שכונתם. "אפשר רק לקנא כשרואים זוג מושלם כמוכם".  

עלילת הספר מתרחשת בעשרים השנים שאחרי המלחמה, ויוצרת פסיפס אנושי המחייה את תל-אביב של אותה תקופה באזור שסביב הנמל. נושה ממלצ'ט 9 ושייע משינקין 24 עוברים אחרי נישואיהם לרחוב קטן בצפון רחוב בן-יהודה. תשעה הדיירים בבית הגיעו ממקומות שונים, ביניהם זוג מרומניה, אשה מהונגריה, מרים משקולות ערבי הומו מיפו, ועוד. אליהם מצטרפים תושבים ברחובות הסמוכים, בהם צעירה שנטשה את החיים במאה שערים, הולנדי נוצרי שנפשו נקשרה בארץ, סֵפָּר שמפליג בסיפורים, ילד שכובש את לבה של נושה, ואחרים. עם אחדים נרקמת חברות אמיצה לכל החיים, עם אחרים לומדים להסתדר. הספר שופע אזכורים של מקומות שהיו ושל ארועים שארעו, ארועים היסטוריים גדולים כמו החלטת כ"ט בנובמבר ומקומיים כמו חנוכת מלון הילטון, הקמת מבנים מונומנטליים כמו גני התערוכה וצנועים כמו הצריף של אביגדור שלידו נעצרו אנשים כדי לשמוע "בחור גבוה ורזה, שהיה לו קול נהדר. קול של קטיפה, כמו שאומרים".

הערה אגבית באשר ליום הולדתו של ההולנדי פותחת את סגור לבה של נושה. למעלה מחמש-עשרה שנים אחרי חתונתם, היא מספרת לשייע את הסוד שמעיק עליה, שאותו לא חלקה עם איש, והגילוי מערער אותו. באותה נשימה היא מתוודה על מעשה שעשתה לאחרונה, וכמעט מביאה את הקץ על נישואיהם. בני הזוג יצטרכו, אם ירצו בכך, למצוא את הדרך לאחות את הקרע. האם ירצו ויצליחו?

אסתי קון כותבת נהדר. כוחה גדול בפרטים קטנים המצטרפים לשלם, ובמבט חומל ואופטימי למרות המכאובים. אמנם הספר מתנקז בסופו של דבר אל דרמה, אך ברובו הוא מתנהל בניחותא, ועלילתו ניזונה מסיפורים נפרדים הנרקמים אל תוך חייהם של בני הזוג. הנינוחות הסבלנית הזו מאפשרת היכרות קרובה עם הבריות, יסוריהם ושמחותיהם הם יסורינו ושמחותינו, והספר פועם חיים.

מומלץ בהחלט.

מטר

2009

תמונתה של אשה צעירה, אסירה באושוויץ, משכה את תשומת לבו של הצלם שמחה שירמן, והפכה למוקד כמה מעבודותיו המצולמות והכתובות. יואל יערי יצא בעקבות האשה, שעל פי הכיתוב במוזיאון אושוויץ, שם תלויה תמונתה, שמה קריסטינה קוסובסקה. מספר האסירה המופיעה בתמונה אינו שייך, על פי הרישומים, לקריסטינה, אלא לברונקה לימנובסקה, קריסטינה הפולניה הנוצרית היא בעצם לונקה קוז'יברודסקה היהודיה, וגם ברונקה אינה מי שהנאצים חשבו שהיא, אלא בלה חזן. יערי מספר על גלגוליהן של שתי הנשים הצעירות שהגיעו לאושוויץ כחשודות בחברות במחתרת הפולנית, לונקה שנספתה מספר חודשים לאחר שהונצחה בתמונה, ובלה ששרדה, וגם של חברתן תֶּמה שניידרמן (ונדה מאייבסקה) שגורלה אינו ידוע, ובהרחבה הוא מגולל את פעילותן של הקשריות, שפעלו בציר וילנה-גרודנה-ביאליסטוק-ורשה, והיו חוליה חיונית בתנועת ההתנגדות היהודית.

יערי הוא פרופסור לחקר המוח, וכמי שרגיל בהליכים מדעיים הוא אינו מותיר אזורים עמומים. כך תמונתה של האשה מוליכה אותו לתיאור מפורט של התהליך המיכני היעיל שאיפשר צילומים בסרט נע; חקירתן בעינויים של שתי הנשים בשוכא מובילה להיסטוריה של הבנין ולפירוט אמצעי החקירה הברוטליים; והפרטים נצברים עד לשרטוטה המלא של התקופה החשוכה. יערי אינו היסטוריון מנותק מרגש, ואין בספר אפילו מראה מקום אחד שמצביע על מקורות (רשימה ארוכה שלהם מופיעה בסוף), ולכן הקריאה בו, קשה ומהפכת קרביים ככל שתהיה, היא כקריאת ספר תיעוד מנוסח כפרוזה מדויקת ורגישה, שלמרות שתפניותיו ההיסטוריות ידועות הוא עדיין נקרא בתקווה לנס שלא בא.

כיבוש פולין על ידי הגרמנים והסובייטים, ומאוחר יותר ההשתלטות המוחלטת של הגרמנים, ניתקו את הקשר בין הקהילות היהודיות, שנותרו מבודדות זו מזו, לעתים בלתי מודעות לגורלם של היהודים במקומות אחרים. הגשר בין הקהילות נוצר רובו ככולו על ידי הקשריות, נשים צעירות, חלקן נערות, שבזכות מראה פנים ארי, שליטה בשפה הפולנית, תעודות מזויפות, ומנה גדושה של תושיה ושל תעוזה, הצליחו שוב ושוב לחמוק מן הגטאות ולתוכם, להסתובב במקומות בהם גילוי זהותן היה כרוך בסכנת מוות, להעביר הודעות, עלונים ונשק, ולנסות לגבש תנועת התנגדות. בין שאר עלילותיהן, בלה הצליחה להשתלב למשך מספר חודשים בעבודה כמתורגמנית במשרדי הגסטפו (תמונת שלוש הקשריות המצורפת למטה צולמה במסיבת חג מולד במקום עבודתה), ולונקה ניצלה תדיר את נכונותם של גברים גרמנים לסייע לה לסחוב תיקים מבלי להיות מודעים לתכולתם, כדי להמנע מביקורות. הנה נקודה שלא חשבתי עליה עד כה, ויערי מתייחס אליה: בזכות המראה והתעודות והאומץ, לונקה ובלה וחברותיהן יכלו לנסות להטמע באוכלוסיה הפולנית ולהמתין עד יעבור זעם. אבל הן לא עשו זאת, לא פרשו מן השליחות שנטלו על עצמן, למרות הסיכון במאסר, בעינויים ובמוות. למה? יצחק צוקרמן, מראשי המרד בגטו ורשה, כתב: "שאלתי את עצמי מנין שאבו את הכוח, מה החזיק אותן? נראה, שהיתה זו אידיאה גדולה, וגם לחברוּת הבלתי רגילה בקרב התנועה היה תפקיד בזה". ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום, היוזם והרוח החיה של ארכיון "עונג שבת" כתב בהתיחסו אל הקשריות: "האשה היהודיה רשמה דף מפואר בהיסטוריה של מלחמה זו".

את אותה שאלה ניתן לשאול על הרופאים והאחיות, בלה בתוכם, שבחרו להשאר עם החולים, או להצמד אליהם בצעדות המוות כדי לתמוך ולגונן, על התנהגותן של לונקה ובלה בפביאק, כשלמרות שזוהו כפולניות מצאו דרכים לסייע לאסירות היהודיות, על מאמציהן של אסירות בוגרות תנועות חלוציות להבריח נערות מהתור לקרמטוריום אל מחנה הנשים. אולי היתה זו תחושה עזה של שליחות שגברה על יסורי הגוף והנפש, אולי התחושה שכשהכל נלקח מהן עדיין נותרה בידיהן הבחירה בדרך שתותיר אותן שלמות עם עצמן (ואין בזה אמירה שיפוטית כלפי מי שלא מצאו בתוכם את הכוח לכך).

עד מחציתו בערך הספר נקרא בהשתאות ובסקרנות מלוות באימת הכיבוש והרדיפות. מרגע המאסר של שתי הצעירות, נוספת לקריאה זוועת הכלא ואחריה זוועת אושוויץ ובירקנאו. היבטים שונים של מוראות השואה תוארו בספרים רבים אחרים, ביניהם החוויה הנוראה של המעבר החד מן החופש היחסי אל הפשטת הזהות וההשפלה, שבאה לידי ביטוי נוקב ב"999 נשים צעירות"; חייהן של הנשים במחנה שתוארו ב"אף אחד מאתנו לא יחזור"; תפקידם הבלתי אנושי של הזונדרקומנדו, שתואר ב"מרד באושוויץ", הרציחות ההמוניות בפונאר שעליהן כתב סוצקבר ב"גטו וילנה". יערי מחבר את כולם יחד, ומצרף אל כל אלה את הארועים החיצוניים שהשפיעו על התנהלות הגרמנים, ואת תיאור היומיום במחנה הנשים, לצד פרטים "טכניים" על המבנים, על ההשמדה, ועל המבנה ההיררכי, יחד עם תיאור דמויות המפתח ששררו על האסירות והפכו את חייהן לגיהינום. הוא מספר גם על החברוּת ועל העזרה ההדדית שהיו מקור עידוד ותמיכה שבלעדיהם היה קשה לשרוד. תקצר היריעה מלהזכיר את כל האנשים שחייהם שהצטלבו באופן ישיר או עקיף באלה של הקשריות, אסתפק אם כך באזכורם של שניים, אנטון שמיד חסיד אומות עולם, ומלה צימטבאום שהוצאה להורג אחרי בריחה מאושוויץ והיה בה העוז להתריס בפני תלייניה רגע לפני מותה.

יערי ממשיך ומלווה את בלה חזן בפעילותה אחרי המלחמה בקרב ילדים פליטים, בקשיי הקליטה בישוב בארץ, מקום בו גינו את הנרצחים וחשדו בשורדים, ובחייה החדשים בארץ עם בעלה, איש הבריגדה היהודית, ועם שני ילדיה. לסיפור קורותיה נחשף כשבית לוחמי הגטאות החליט להוציא לאור ב-1990 את שלוש מחברות העדות שכתבה, וגנזה, ב-1945 אחרי שעלתה לארץ עם קבוצת הילדות שהדריכה.  בסיומו של "דיוקן אשה" חושף יערי את התהליך המפותל, ובמידה רבה האקראי, שהביא לחשיפת זהותה הכפולה של 'קריסטינה', זו שבתמונה וזו שנשאה את שמה.

"דיוקן אשה" הוא מסמך תעוד מרשים ונוקב, המעלה על נס נשים מעוררות השתאות, הראויות עד מאוד לעיטור בו זכתה בלה חזן לאחר מותה, אות המציל היהודי.

כנרת זמורה דביר

2024

"מיין הארט", סיפורה של בטי, מתחיל במקום בו הסתיים "גלבי" (שמם של הספרים בעברית זהה, "לִבִּי"). הספר הקודם תיאר את מסע החיפושים של זוהרה אחרי אחותה התאומה בתיה שנעלמה שלושים שנה קודם לכן, וליתר דיוק נחטפה בעילות שווא מידי אמה בעת שגרו במעברה. הספר החדש הוא סיפור חייה של בטי-בתיה, הילדה שנעלמה. שיחת הטלפון מזוהרה מערערת את כל מה שידעה על עצמה, כולל גילה האמיתי, ועל משפחתה המאמצת, והיא מכינה עצמה לעימות עם אביה.

בטי גדלה בארצות-הברית כבת הדור השני לשואה. אמה שרדה את אושוויץ ובחרה לא לדבר על שעברה. אביה, יליד אבאויסאנטו (סאנטוב בפי היהודים), שחווה עבודות כפיה בהונגריה, אינו שותק לרגע. רגשותיו מבעבעים, הוא קולני, אינטנסיבי, בוכה בקלות, מספר שוב ושוב את שארע לו ולבני ביתו. הסיפורים שבטי שומעת לפני השינה עתירי פרטים מזוויעים, לילותיה טרופים בשל צעקות הוריה הסובלים מסיוטים. הופעתה הפלאית כתינוקת בת יומה על מדרגות בית הכנסת, שם מצא אותה אביה לדבריו, היא התיקון שלהם, נס שהתרחש אחרי כל העינויים והאסונות, נחמה אחרי האובדן שחוו, אובדנם של הורים, של אחיות, של בני זוג ושל ילדים. בטי אינה מתעייפת מלשמוע את הסיפור הזה, גם אם היא שמה לב שהוא נשמע מעט שונה מדי פעם.

המשפחה המורחבת, מה שנשאר ממנה, כוללת את הדוד הדומיננטי מיקלוש, שהחליט לשים את השואה מאחוריו, בנה בארצות-הברית חיים חדשים ועסק משגשג, וניהל ביד רמה את המשפחה כולה; את הדודה פרלה, אחותה המנוכרת של אמה של בטי, שתחשוף את הסיבה לניכור לקראת סיום הספר (סיפורן קורע הלב של האחיות זהה לזה של הלנה ציטרון ושושנה אורנשטיין); ואת המורה של בטי לכינור, שהקשר שלו למשפחה נחשף אף הוא בסיום (אני תוהה איך אביה של בטי, שלא חסך בפרטי-פרטים, השמיט את המידע הזה). הספר שופע אזכורים היסטוריים ודמויות היסטוריות, ביניהן חסידת אומות עולם הנזירה שארה שאלקאהאזי.

משפחתה המאמצת של בטי חוותה סבל שאף בן אנוש אינו צריך לחוות. אבל התיקון שהגיע באמצעות אימוצה של בטי גרם סבל למשפחה שאליה נולדה. למותר לציין שאין האחד מצדיק את השני. את מה שארע שלושים שנה קודם לכן לא ניתן לתקן, אין דרך חזרה. בטי חושבת שאולי אפשר לבקש סליחה ולסלוח.

איריס אליה כהן מיטיבה להביא לידי ביטוי את אינטנסיביות הרגשות של הנפשות הפועלות. לשונה יפה, ביטוייה ציוריים, מדויקים ומקוריים. בתוך כל הכאב היא אפילו מצליחה להיות משעשעת. יחד עם זאת, לטעמי, הספר היה צריך להתקצר בשליש. יש ערך סיפורי לחזרתיות בסיפוריו של האב, שמוסיף פרטים עד שאי אפשר להבחין בין אמת ל"קישוט", והדברנות הכפייתית שלו היא ראי לסערה המסתחררת בתוכו. אבל לצד דיבוריו יש אינספור חזרות – כמה פעמים אפשר לשמוע על הסרחון שמפיץ המורה – שגרמו לי פה ושם לקרוא בקוצר רוח, למרות שהספר נגע ללבי.

לקריאת פרק ראשון

ידיעות ספרים

2024

השנה היא 1945. אי-שם בבווריה, בטירה מבוצרת, מוחזקים בשבי מנהיגיה של אחת ממדינות אירופה, המייצגים את פניה של החברה באותה מדינה. נמצאים שם מנהיג השמאל ומנהיג הימין; איש איגוד הפועלים, מנהיג האיכרים, וגם מי שעמד בראש התאחדות התעשיינים ובעלי ההון; מנהיג צבאי ואיש כמורה ועוד. את המקום מנהלים אנשי אס.אס, ולצדם הברון, בעל הטירה, השומר מצד אחד על פרטיותו ומצד שני מעורב בחיי השובים והשבויים גם יחד. לכולם ברור שימיה של המלחמה ספורים.

אל הטירה מגיע קראוס, איש אס.אס בן דמותו של אייכמן, השוגה באשליות על מהפך בגורלה של גרמניה למרות התאבדותו של היטלר, אך מכין עצמו גם לתבוסה. שני אוצרות הוא מחזיק בידיו – תיבה מלאה תכשיטים, יהלומים וזהב שנבזזו מיהודים שנרצחו, ויהודי אחד ששרד בקושי, ראש הממשלה לשעבר של המדינה שאנשיה מוחזקים בטירה. קראוס נוטל את הפיקוד לידיו, ופעולתו הראשונה היא להפגש עם שלושה מן השבויים, שעליהם הצביע הברון כמנהיגי החבורה. דרישתו מהם היא לכתוב הצהרה ולפיה הוא והברון נהגו בהם יפה, כדי למנוע מכוחות בעלות הברית לחשוד בהם כפושעי מלחמה. בין מילותיו מסתתר חלקית איום להוציא אותם להורג אם יסרבו.

מאיר לוין, שהיה בין העיתונאים הראשונים שהגיעו אל מחנות ההשמדה, מגלגל עלילה רבת תהפוכות, שגיבוריה נעים בין אינטרסנטיות למוסר. יש בה אידיאולוגים ואופורטוניסטים, יש אנשים שמקובעים באותן דעות שבהן החזיקו מאז ומתמיד כאילו לא התרחשו מלחמה ורצח עם, וכאלה שמבינים שמה שהיה הוא לא מה שיהיה. יש כאלה שאינם מסוגלים להשתחרר מדעות קדומות, וכאלה שמבינים את סכנותיהן. השבויים ברובם ממשיכים לייצג את אותן העמדות בהן החזיקו קודם לכן, וההתארגנות שלהם נוכח הסכנות הנערמות מולם מהדהדת את התארגנותה – או העדר התארגנותה – של אירופה המערבית לפני המלחמה. השובים עסוקים ברובם בשכתוב ההיסטוריה הפרטית שלהם, רוחצים בנקיון כפיהם ובטיעון אי הידיעה, למרות שידעו הכל ברמה כזו או אחרת. וכל אותה עת קראוס ממשיך להיות אחוז דיבוק, וכשהמאבק בינו ובין השבויים מסלים, הוא זועק ממעמקי לבו, "תנו לי את היהודי!".

תחילה לא התרשמתי מן הספר. הוא נכתב ארבע שנים אחרי משפט אייכמן, והצטייר בעיני כדרך מתחכמת מדי להציג את האיש ואת המשימה הרצחנית שביצע בנאמנות בלתי מתפשרת. בהדרגה, ככל שהסופר פיתח את הדמויות הנפרדות, את הלכי רוחן ואת עמדותיהן, הערכתי אותו יותר. הוא דן, כאמור, בתגובת אירופה המערבית לנאציזם, באנטישמיות, בשאלת הידיעה או אי הידיעה של הגרמנים, וגם בעמדת הכנסיה, בבני תרבות שהפכו לרוצחים, בנאמנות ובבגידה, ועוד נושאים מעוררי מחשבה. בקריאה היום אולי אין בו חידוש, אבל אף פעם לא מזיק לשוב ולהרהר בכל השאלות הללו.

אזכיר בהזדמנות זו שמאיר לוין הוא מי שכתב את "כפיה" המצוין, ספר שבישר את סוגת הספרות התיעודית-עיתונאית הלא בדיונית, עשור לפני "בדם קר" של טרומן קפוטה.

The Stronghold – Meyer Levin

א. לוין אפשטיין

1968 (1965)

תרגום מאנגלית: רות רזניק

כותרת משנה: זכרונותיה של חסידת אומות העולם

כשאיירין גוט אופדייק, אמריקאית ילידת פולין, קראה מאמר שבו נטען כי השואה לא ארעה באמת, היא החליטה לעשות מעשה, ולחשוף את סיפורה האישי. איירין, אירנה בשמה המקורי, שנולדה ב-1922 למשפחה נוצרית-פולנית, הוכרה ב-1982 כחסידת אומות העולם. את קורותיה סיפרה כדי להמחיש שכל אחד יכול ליצור באומץ שינוי, קטן ככל שיהיה. "כן, זו הייתי אני, נערה, בלי דבר מלבד רצון חופשי", אמרה, ובחרה להתנגד לגורל שנכפה על פולין ועל תושביה היהודים. ב-1999 ראה סיפורה אור כספר בסיועה של ג'ניפר ארמסטרונג, סופרת אמריקאית שכותבת על ארועים היסטוריים. טוב עשתה הוצאת סיקסק כשהביאה אותו כעת בפני הקוראים הישראלים.

כשפרצה מלחמת העולם השניה היתה אירנה בת השבע-עשרה תלמידה בבית ספר לסיעוד בראדום, הרחק ממשפחתה שנותרה בביתה הסמוך לגבול הגרמני. במהלך המלחמה התגלגלה ממקום למקום, לעתים ביוזמתה בנסיון לחבור אל משפחתה, לעתים מכורח בשל גחמותיהם של הכובשים. היא חוותה אונס ברוטלי ועבודות כפיה, מאסר וחקירות, שירות כאחות וכמשרתת, ופעילות בשורות הפרטיזנים. היא חשה רעב והשפלה וכאב אישי ולאומי, וחזתה בהוצאות להורג מתוכננות וספונטניות. עד יומה האחרון ליוותה אותה תמונת הנאצי המשליך תינוק יהודי לאוויר ויורה בו מול עיניה של אמו, שנורתה מיד אחריו.

אחד מגלגוליה, בזכות המראה הארי שלה ושליטתה בשפה הגרמנית, הציב אותה כמשרתת במועדון הקצינים הגרמנים סמוך לגטו טרנופול. הפער בין הארוחות השופעות במועדון, והאוירה החברתית הקלילה ששרתה בו, לסבל שמעבר לגדר, לא הותיר אותה אדישה. פעילותה הראשונה למען היהודים שבגטו היתה הטמנת מנות מזון תחת הגדר. כשהתמנתה למנהלת המכבסה במועדון פגשה באסירים היהודים שהובאו מהגטו לעבוד במקום. היא דאגה לספק להם מזון, והתריעה בפניהם על אקציות, שאודותן שמעה כששימשה את הקצינים בחדר האוכל. מאוחר יותר, לקראת חיסול הגטו ו"ניקוי" העיר מיהודים, סייעה להם – שנים-עשר יהודים – למצוא מקום מחבוא מתחת לאפם של הגרמנים, במרתף הוילה שבה השתכן מאיור אדוארד ריגמר. כשהתעורר חשש שגם מחבוא זה אינו בטוח, הבריחה אותם אל מחסה ביער. העונש על עזרה ליהודים היה מוות, ללא משפט וללא יכולת לערער, והיא היתה מודעת לכך, אך לא יכלה לנהוג אחרת. "עלי ללכת בדרך הנכונה או שלא אהיה עוד אני עצמי", ידעה.

בהיפוך גורל משונה, אירנה נאלצה להתחזות אחרי המלחמה ליהודיה, כדי להצליח לצאת מפולין ולמצוא מפלט במחנות הפליטים בגרמניה. היו אלה היהודים שסייעו בידה להתחקות על עקבות בני משפחתה, והבריחו אותה אל מחוץ למדינתה הכבושה בידי הסובייטים. את מסעה רב התהפוכות סיימה בארצות-הברית, ורק שנים רבות אחר-כך התאפשר לה לבקר במחוזות ילדותה.

פעילותה ההרואית של אירנה גוט אופדייק זכתה בשנת 1982 להכרת מוסד יד ושם, והיא הוכתרה כחסידת אומות העולם.

לצדה של אירנה יש להזכיר את המאיור הגרמני אדוארד ריגמר. מן הספר ניתן להתרשם כי ריגמר העלים עין כשגילה שתי יהודיות בביתו רק משום המשיכה שחש כלפי אירנה, שנאלצה להפוך לפילגשו. הופתעתי כשחיפוש ברשת העלה כי הוא הוכר ב-2012 כחסיד אומות העולם. יתרה מזו, הוא אף התגורר אחרי המלחמה עם בני משפחת הלר, שהסתתרו במרתף ביתו, ובנם, שנולד ביער אחרי נטישת המרתף, התייחס אליו כאל סבו. למדתי כי ריגמר היה ידוע ביחסו המיטיב אל האסירים היהודים שעבדו בבית החרושת שנמסר לניהולו, דאג להציל אותם מגירוש, העביר בעצמו יהודים למחסה ביער, והיה מודע לשהותם במרתף ביתו. אני תוהה מדוע בחרה הסופרת להמעיט מדמותו.  

ג'ניפר ארמסטרונג מספרת בחיות ובכבוד את קורותיה של אירנה. בדברים שכתבה אודות עבודתה היא מתייחסת הן לתוספות הספרותיות המעטות ששילבה בעלילה (לעניות דעתי אין בהן צורך), והן לאישיותה של אירנה הנערה והאשה המבוגרת. "היא היתה אחד האנשים הכי אוהבים שפגשתי. לעולם לא הייתם מעלים על דעתכם, אם רק פגשתם את הסבתא המתוקה הזאת, מה היא עשתה. היא אהבה לפגוש בני נוער בתיכון. היא אהבה לחבק אותם ולומר להם – אתם יכולים לעשות את הדבר הנכון". יעל שלמון ברנע תרגמה ברגישות, והספר מעורר השראה וראוי מאוד לקריאה וללימוד (בסופו מצורפות הצעות לשאלות לדיון).

In My Hands – Irene Gut Opdyke with Jennifer Amstrong

סיקסק

2022 (1999)

תרגום מאנגלית: יעל שלמון ברנע