תגית: שואה

שייע גלר היה גבר צעיר, בראשית שנות העשרים לחייו, כששוחרר ממחנה ריכוז, ומצא עצמו לבדו בעולם. כששהה במחנה הבראה שניהלו המשחררים, ושאל את נפשו למות, התמזל מזלו וניצול אחר פרש עליו את חסותו, הצליח להפיג מעט את דכאונו, וכשעלו לארץ שיכן אותו בבית הוריו בירושלים. למרות תשומת הלב והחיבה שהורעפו עליו, שייע לא הצליח למצוא לעצמו מקום, עד שנסע באקראי לחוף הים של תל-אביב, ושם, כפי שאמר שנים אחר-כך, חש כי "הים זה כמו חיבוק, כמו חיבוק של אבא ואמא ואלוהים ביחד". מיטיביו הירושלמים הצטערו להפרד ממנו, אך לא עמדו בדרכו. יתרה מזו, הם מסרו בידיו ספר יקר ערך, שהיה הן סמל לתמיכתם והן רשת בטחון כלכלית לשעת הצורך.

בתל-אביב קשר שייע את חייו באלה של נוּשָה, ניצולת שואה שנפלה יחד עם אחותה התאומה לידיו של מנגלה. נושה לעולם לא תוכל ללדת, והיא נוצרת סודות שאינה מוכנה לשתף בהם אפילו את שייע, אבל למרות עברם השב בלילות לבעת אותם, שני האנשים המצולקים והמיוסרים הללו מנהלים זוגיות קרובה ואוהבת. שייע הפך עם השנים לאינסטלטור, נושה מרוצה מהבחירה להיות עקרת-בית. "אתה ואשתך זוג לדוגמה", אומרים להם אנשי שכונתם. "אפשר רק לקנא כשרואים זוג מושלם כמוכם".  

עלילת הספר מתרחשת בעשרים השנים שאחרי המלחמה, ויוצרת פסיפס אנושי המחייה את תל-אביב של אותה תקופה באזור שסביב הנמל. נושה ממלצ'ט 9 ושייע משינקין 24 עוברים אחרי נישואיהם לרחוב קטן בצפון רחוב בן-יהודה. תשעה הדיירים בבית הגיעו ממקומות שונים, ביניהם זוג מרומניה, אשה מהונגריה, מרים משקולות ערבי הומו מיפו, ועוד. אליהם מצטרפים תושבים ברחובות הסמוכים, בהם צעירה שנטשה את החיים במאה שערים, הולנדי נוצרי שנפשו נקשרה בארץ, סֵפָּר שמפליג בסיפורים, ילד שכובש את לבה של נושה, ואחרים. עם אחדים נרקמת חברות אמיצה לכל החיים, עם אחרים לומדים להסתדר. הספר שופע אזכורים של מקומות שהיו ושל ארועים שארעו, ארועים היסטוריים גדולים כמו החלטת כ"ט בנובמבר ומקומיים כמו חנוכת מלון הילטון, הקמת מבנים מונומנטליים כמו גני התערוכה וצנועים כמו הצריף של אביגדור שלידו נעצרו אנשים כדי לשמוע "בחור גבוה ורזה, שהיה לו קול נהדר. קול של קטיפה, כמו שאומרים".

הערה אגבית באשר ליום הולדתו של ההולנדי פותחת את סגור לבה של נושה. למעלה מחמש-עשרה שנים אחרי חתונתם, היא מספרת לשייע את הסוד שמעיק עליה, שאותו לא חלקה עם איש, והגילוי מערער אותו. באותה נשימה היא מתוודה על מעשה שעשתה לאחרונה, וכמעט מביאה את הקץ על נישואיהם. בני הזוג יצטרכו, אם ירצו בכך, למצוא את הדרך לאחות את הקרע. האם ירצו ויצליחו?

אסתי קון כותבת נהדר. כוחה גדול בפרטים קטנים המצטרפים לשלם, ובמבט חומל ואופטימי למרות המכאובים. אמנם הספר מתנקז בסופו של דבר אל דרמה, אך ברובו הוא מתנהל בניחותא, ועלילתו ניזונה מסיפורים נפרדים הנרקמים אל תוך חייהם של בני הזוג. הנינוחות הסבלנית הזו מאפשרת היכרות קרובה עם הבריות, יסוריהם ושמחותיהם הם יסורינו ושמחותינו, והספר פועם חיים.

מומלץ בהחלט.

מטר

2009

תמונתה של אשה צעירה, אסירה באושוויץ, משכה את תשומת לבו של הצלם שמחה שירמן, והפכה למוקד כמה מעבודותיו המצולמות והכתובות. יואל יערי יצא בעקבות האשה, שעל פי הכיתוב במוזיאון אושוויץ, שם תלויה תמונתה, שמה קריסטינה קוסובסקה. מספר האסירה המופיעה בתמונה אינו שייך, על פי הרישומים, לקריסטינה, אלא לברונקה לימנובסקה, קריסטינה הפולניה הנוצרית היא בעצם לונקה קוז'יברודסקה היהודיה, וגם ברונקה אינה מי שהנאצים חשבו שהיא, אלא בלה חזן. יערי מספר על גלגוליהן של שתי הנשים הצעירות שהגיעו לאושוויץ כחשודות בחברות במחתרת הפולנית, לונקה שנספתה מספר חודשים לאחר שהונצחה בתמונה, ובלה ששרדה, וגם של חברתן תֶּמה שניידרמן (ונדה מאייבסקה) שגורלה אינו ידוע, ובהרחבה הוא מגולל את פעילותן של הקשריות, שפעלו בציר וילנה-גרודנה-ביאליסטוק-ורשה, והיו חוליה חיונית בתנועת ההתנגדות היהודית.

יערי הוא פרופסור לחקר המוח, וכמי שרגיל בהליכים מדעיים הוא אינו מותיר אזורים עמומים. כך תמונתה של האשה מוליכה אותו לתיאור מפורט של התהליך המיכני היעיל שאיפשר צילומים בסרט נע; חקירתן בעינויים של שתי הנשים בשוכא מובילה להיסטוריה של הבנין ולפירוט אמצעי החקירה הברוטליים; והפרטים נצברים עד לשרטוטה המלא של התקופה החשוכה. יערי אינו היסטוריון מנותק מרגש, ואין בספר אפילו מראה מקום אחד שמצביע על מקורות (רשימה ארוכה שלהם מופיעה בסוף), ולכן הקריאה בו, קשה ומהפכת קרביים ככל שתהיה, היא כקריאת ספר תיעוד מנוסח כפרוזה מדויקת ורגישה, שלמרות שתפניותיו ההיסטוריות ידועות הוא עדיין נקרא בתקווה לנס שלא בא.

כיבוש פולין על ידי הגרמנים והסובייטים, ומאוחר יותר ההשתלטות המוחלטת של הגרמנים, ניתקו את הקשר בין הקהילות היהודיות, שנותרו מבודדות זו מזו, לעתים בלתי מודעות לגורלם של היהודים במקומות אחרים. הגשר בין הקהילות נוצר רובו ככולו על ידי הקשריות, נשים צעירות, חלקן נערות, שבזכות מראה פנים ארי, שליטה בשפה הפולנית, תעודות מזויפות, ומנה גדושה של תושיה ושל תעוזה, הצליחו שוב ושוב לחמוק מן הגטאות ולתוכם, להסתובב במקומות בהם גילוי זהותן היה כרוך בסכנת מוות, להעביר הודעות, עלונים ונשק, ולנסות לגבש תנועת התנגדות. בין שאר עלילותיהן, בלה הצליחה להשתלב למשך מספר חודשים בעבודה כמתורגמנית במשרדי הגסטפו (תמונת שלוש הקשריות המצורפת למטה צולמה במסיבת חג מולד במקום עבודתה), ולונקה ניצלה תדיר את נכונותם של גברים גרמנים לסייע לה לסחוב תיקים מבלי להיות מודעים לתכולתם, כדי להמנע מביקורות. הנה נקודה שלא חשבתי עליה עד כה, ויערי מתייחס אליה: בזכות המראה והתעודות והאומץ, לונקה ובלה וחברותיהן יכלו לנסות להטמע באוכלוסיה הפולנית ולהמתין עד יעבור זעם. אבל הן לא עשו זאת, לא פרשו מן השליחות שנטלו על עצמן, למרות הסיכון במאסר, בעינויים ובמוות. למה? יצחק צוקרמן, מראשי המרד בגטו ורשה, כתב: "שאלתי את עצמי מנין שאבו את הכוח, מה החזיק אותן? נראה, שהיתה זו אידיאה גדולה, וגם לחברוּת הבלתי רגילה בקרב התנועה היה תפקיד בזה". ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום, היוזם והרוח החיה של ארכיון "עונג שבת" כתב בהתיחסו אל הקשריות: "האשה היהודיה רשמה דף מפואר בהיסטוריה של מלחמה זו".

את אותה שאלה ניתן לשאול על הרופאים והאחיות, בלה בתוכם, שבחרו להשאר עם החולים, או להצמד אליהם בצעדות המוות כדי לתמוך ולגונן, על התנהגותן של לונקה ובלה בפביאק, כשלמרות שזוהו כפולניות מצאו דרכים לסייע לאסירות היהודיות, על מאמציהן של אסירות בוגרות תנועות חלוציות להבריח נערות מהתור לקרמטוריום אל מחנה הנשים. אולי היתה זו תחושה עזה של שליחות שגברה על יסורי הגוף והנפש, אולי התחושה שכשהכל נלקח מהן עדיין נותרה בידיהן הבחירה בדרך שתותיר אותן שלמות עם עצמן (ואין בזה אמירה שיפוטית כלפי מי שלא מצאו בתוכם את הכוח לכך).

עד מחציתו בערך הספר נקרא בהשתאות ובסקרנות מלוות באימת הכיבוש והרדיפות. מרגע המאסר של שתי הצעירות, נוספת לקריאה זוועת הכלא ואחריה זוועת אושוויץ ובירקנאו. היבטים שונים של מוראות השואה תוארו בספרים רבים אחרים, ביניהם החוויה הנוראה של המעבר החד מן החופש היחסי אל הפשטת הזהות וההשפלה, שבאה לידי ביטוי נוקב ב"999 נשים צעירות"; חייהן של הנשים במחנה שתוארו ב"אף אחד מאתנו לא יחזור"; תפקידם הבלתי אנושי של הזונדרקומנדו, שתואר ב"מרד באושוויץ", הרציחות ההמוניות בפונאר שעליהן כתב סוצקבר ב"גטו וילנה". יערי מחבר את כולם יחד, ומצרף אל כל אלה את הארועים החיצוניים שהשפיעו על התנהלות הגרמנים, ואת תיאור היומיום במחנה הנשים, לצד פרטים "טכניים" על המבנים, על ההשמדה, ועל המבנה ההיררכי, יחד עם תיאור דמויות המפתח ששררו על האסירות והפכו את חייהן לגיהינום. הוא מספר גם על החברוּת ועל העזרה ההדדית שהיו מקור עידוד ותמיכה שבלעדיהם היה קשה לשרוד. תקצר היריעה מלהזכיר את כל האנשים שחייהם שהצטלבו באופן ישיר או עקיף באלה של הקשריות, אסתפק אם כך באזכורם של שניים, אנטון שמיד חסיד אומות עולם, ומלה צימטבאום שהוצאה להורג אחרי בריחה מאושוויץ והיה בה העוז להתריס בפני תלייניה רגע לפני מותה.

יערי ממשיך ומלווה את בלה חזן בפעילותה אחרי המלחמה בקרב ילדים פליטים, בקשיי הקליטה בישוב בארץ, מקום בו גינו את הנרצחים וחשדו בשורדים, ובחייה החדשים בארץ עם בעלה, איש הבריגדה היהודית, ועם שני ילדיה. לסיפור קורותיה נחשף כשבית לוחמי הגטאות החליט להוציא לאור ב-1990 את שלוש מחברות העדות שכתבה, וגנזה, ב-1945 אחרי שעלתה לארץ עם קבוצת הילדות שהדריכה.  בסיומו של "דיוקן אשה" חושף יערי את התהליך המפותל, ובמידה רבה האקראי, שהביא לחשיפת זהותה הכפולה של 'קריסטינה', זו שבתמונה וזו שנשאה את שמה.

"דיוקן אשה" הוא מסמך תעוד מרשים ונוקב, המעלה על נס נשים מעוררות השתאות, הראויות עד מאוד לעיטור בו זכתה בלה חזן לאחר מותה, אות המציל היהודי.

כנרת זמורה דביר

2024

"מיין הארט", סיפורה של בטי, מתחיל במקום בו הסתיים "גלבי" (שמם של הספרים בעברית זהה, "לִבִּי"). הספר הקודם תיאר את מסע החיפושים של זוהרה אחרי אחותה התאומה בתיה שנעלמה שלושים שנה קודם לכן, וליתר דיוק נחטפה בעילות שווא מידי אמה בעת שגרו במעברה. הספר החדש הוא סיפור חייה של בטי-בתיה, הילדה שנעלמה. שיחת הטלפון מזוהרה מערערת את כל מה שידעה על עצמה, כולל גילה האמיתי, ועל משפחתה המאמצת, והיא מכינה עצמה לעימות עם אביה.

בטי גדלה בארצות-הברית כבת הדור השני לשואה. אמה שרדה את אושוויץ ובחרה לא לדבר על שעברה. אביה, יליד אבאויסאנטו (סאנטוב בפי היהודים), שחווה עבודות כפיה בהונגריה, אינו שותק לרגע. רגשותיו מבעבעים, הוא קולני, אינטנסיבי, בוכה בקלות, מספר שוב ושוב את שארע לו ולבני ביתו. הסיפורים שבטי שומעת לפני השינה עתירי פרטים מזוויעים, לילותיה טרופים בשל צעקות הוריה הסובלים מסיוטים. הופעתה הפלאית כתינוקת בת יומה על מדרגות בית הכנסת, שם מצא אותה אביה לדבריו, היא התיקון שלהם, נס שהתרחש אחרי כל העינויים והאסונות, נחמה אחרי האובדן שחוו, אובדנם של הורים, של אחיות, של בני זוג ושל ילדים. בטי אינה מתעייפת מלשמוע את הסיפור הזה, גם אם היא שמה לב שהוא נשמע מעט שונה מדי פעם.

המשפחה המורחבת, מה שנשאר ממנה, כוללת את הדוד הדומיננטי מיקלוש, שהחליט לשים את השואה מאחוריו, בנה בארצות-הברית חיים חדשים ועסק משגשג, וניהל ביד רמה את המשפחה כולה; את הדודה פרלה, אחותה המנוכרת של אמה של בטי, שתחשוף את הסיבה לניכור לקראת סיום הספר (סיפורן קורע הלב של האחיות זהה לזה של הלנה ציטרון ושושנה אורנשטיין); ואת המורה של בטי לכינור, שהקשר שלו למשפחה נחשף אף הוא בסיום (אני תוהה איך אביה של בטי, שלא חסך בפרטי-פרטים, השמיט את המידע הזה). הספר שופע אזכורים היסטוריים ודמויות היסטוריות, ביניהן חסידת אומות עולם הנזירה שארה שאלקאהאזי.

משפחתה המאמצת של בטי חוותה סבל שאף בן אנוש אינו צריך לחוות. אבל התיקון שהגיע באמצעות אימוצה של בטי גרם סבל למשפחה שאליה נולדה. למותר לציין שאין האחד מצדיק את השני. את מה שארע שלושים שנה קודם לכן לא ניתן לתקן, אין דרך חזרה. בטי חושבת שאולי אפשר לבקש סליחה ולסלוח.

איריס אליה כהן מיטיבה להביא לידי ביטוי את אינטנסיביות הרגשות של הנפשות הפועלות. לשונה יפה, ביטוייה ציוריים, מדויקים ומקוריים. בתוך כל הכאב היא אפילו מצליחה להיות משעשעת. יחד עם זאת, לטעמי, הספר היה צריך להתקצר בשליש. יש ערך סיפורי לחזרתיות בסיפוריו של האב, שמוסיף פרטים עד שאי אפשר להבחין בין אמת ל"קישוט", והדברנות הכפייתית שלו היא ראי לסערה המסתחררת בתוכו. אבל לצד דיבוריו יש אינספור חזרות – כמה פעמים אפשר לשמוע על הסרחון שמפיץ המורה – שגרמו לי פה ושם לקרוא בקוצר רוח, למרות שהספר נגע ללבי.

לקריאת פרק ראשון

ידיעות ספרים

2024

השנה היא 1945. אי-שם בבווריה, בטירה מבוצרת, מוחזקים בשבי מנהיגיה של אחת ממדינות אירופה, המייצגים את פניה של החברה באותה מדינה. נמצאים שם מנהיג השמאל ומנהיג הימין; איש איגוד הפועלים, מנהיג האיכרים, וגם מי שעמד בראש התאחדות התעשיינים ובעלי ההון; מנהיג צבאי ואיש כמורה ועוד. את המקום מנהלים אנשי אס.אס, ולצדם הברון, בעל הטירה, השומר מצד אחד על פרטיותו ומצד שני מעורב בחיי השובים והשבויים גם יחד. לכולם ברור שימיה של המלחמה ספורים.

אל הטירה מגיע קראוס, איש אס.אס בן דמותו של אייכמן, השוגה באשליות על מהפך בגורלה של גרמניה למרות התאבדותו של היטלר, אך מכין עצמו גם לתבוסה. שני אוצרות הוא מחזיק בידיו – תיבה מלאה תכשיטים, יהלומים וזהב שנבזזו מיהודים שנרצחו, ויהודי אחד ששרד בקושי, ראש הממשלה לשעבר של המדינה שאנשיה מוחזקים בטירה. קראוס נוטל את הפיקוד לידיו, ופעולתו הראשונה היא להפגש עם שלושה מן השבויים, שעליהם הצביע הברון כמנהיגי החבורה. דרישתו מהם היא לכתוב הצהרה ולפיה הוא והברון נהגו בהם יפה, כדי למנוע מכוחות בעלות הברית לחשוד בהם כפושעי מלחמה. בין מילותיו מסתתר חלקית איום להוציא אותם להורג אם יסרבו.

מאיר לוין, שהיה בין העיתונאים הראשונים שהגיעו אל מחנות ההשמדה, מגלגל עלילה רבת תהפוכות, שגיבוריה נעים בין אינטרסנטיות למוסר. יש בה אידיאולוגים ואופורטוניסטים, יש אנשים שמקובעים באותן דעות שבהן החזיקו מאז ומתמיד כאילו לא התרחשו מלחמה ורצח עם, וכאלה שמבינים שמה שהיה הוא לא מה שיהיה. יש כאלה שאינם מסוגלים להשתחרר מדעות קדומות, וכאלה שמבינים את סכנותיהן. השבויים ברובם ממשיכים לייצג את אותן העמדות בהן החזיקו קודם לכן, וההתארגנות שלהם נוכח הסכנות הנערמות מולם מהדהדת את התארגנותה – או העדר התארגנותה – של אירופה המערבית לפני המלחמה. השובים עסוקים ברובם בשכתוב ההיסטוריה הפרטית שלהם, רוחצים בנקיון כפיהם ובטיעון אי הידיעה, למרות שידעו הכל ברמה כזו או אחרת. וכל אותה עת קראוס ממשיך להיות אחוז דיבוק, וכשהמאבק בינו ובין השבויים מסלים, הוא זועק ממעמקי לבו, "תנו לי את היהודי!".

תחילה לא התרשמתי מן הספר. הוא נכתב ארבע שנים אחרי משפט אייכמן, והצטייר בעיני כדרך מתחכמת מדי להציג את האיש ואת המשימה הרצחנית שביצע בנאמנות בלתי מתפשרת. בהדרגה, ככל שהסופר פיתח את הדמויות הנפרדות, את הלכי רוחן ואת עמדותיהן, הערכתי אותו יותר. הוא דן, כאמור, בתגובת אירופה המערבית לנאציזם, באנטישמיות, בשאלת הידיעה או אי הידיעה של הגרמנים, וגם בעמדת הכנסיה, בבני תרבות שהפכו לרוצחים, בנאמנות ובבגידה, ועוד נושאים מעוררי מחשבה. בקריאה היום אולי אין בו חידוש, אבל אף פעם לא מזיק לשוב ולהרהר בכל השאלות הללו.

אזכיר בהזדמנות זו שמאיר לוין הוא מי שכתב את "כפיה" המצוין, ספר שבישר את סוגת הספרות התיעודית-עיתונאית הלא בדיונית, עשור לפני "בדם קר" של טרומן קפוטה.

The Stronghold – Meyer Levin

א. לוין אפשטיין

1968 (1965)

תרגום מאנגלית: רות רזניק

כותרת משנה: זכרונותיה של חסידת אומות העולם

כשאיירין גוט אופדייק, אמריקאית ילידת פולין, קראה מאמר שבו נטען כי השואה לא ארעה באמת, היא החליטה לעשות מעשה, ולחשוף את סיפורה האישי. איירין, אירנה בשמה המקורי, שנולדה ב-1922 למשפחה נוצרית-פולנית, הוכרה ב-1982 כחסידת אומות העולם. את קורותיה סיפרה כדי להמחיש שכל אחד יכול ליצור באומץ שינוי, קטן ככל שיהיה. "כן, זו הייתי אני, נערה, בלי דבר מלבד רצון חופשי", אמרה, ובחרה להתנגד לגורל שנכפה על פולין ועל תושביה היהודים. ב-1999 ראה סיפורה אור כספר בסיועה של ג'ניפר ארמסטרונג, סופרת אמריקאית שכותבת על ארועים היסטוריים. טוב עשתה הוצאת סיקסק כשהביאה אותו כעת בפני הקוראים הישראלים.

כשפרצה מלחמת העולם השניה היתה אירנה בת השבע-עשרה תלמידה בבית ספר לסיעוד בראדום, הרחק ממשפחתה שנותרה בביתה הסמוך לגבול הגרמני. במהלך המלחמה התגלגלה ממקום למקום, לעתים ביוזמתה בנסיון לחבור אל משפחתה, לעתים מכורח בשל גחמותיהם של הכובשים. היא חוותה אונס ברוטלי ועבודות כפיה, מאסר וחקירות, שירות כאחות וכמשרתת, ופעילות בשורות הפרטיזנים. היא חשה רעב והשפלה וכאב אישי ולאומי, וחזתה בהוצאות להורג מתוכננות וספונטניות. עד יומה האחרון ליוותה אותה תמונת הנאצי המשליך תינוק יהודי לאוויר ויורה בו מול עיניה של אמו, שנורתה מיד אחריו.

אחד מגלגוליה, בזכות המראה הארי שלה ושליטתה בשפה הגרמנית, הציב אותה כמשרתת במועדון הקצינים הגרמנים סמוך לגטו טרנופול. הפער בין הארוחות השופעות במועדון, והאוירה החברתית הקלילה ששרתה בו, לסבל שמעבר לגדר, לא הותיר אותה אדישה. פעילותה הראשונה למען היהודים שבגטו היתה הטמנת מנות מזון תחת הגדר. כשהתמנתה למנהלת המכבסה במועדון פגשה באסירים היהודים שהובאו מהגטו לעבוד במקום. היא דאגה לספק להם מזון, והתריעה בפניהם על אקציות, שאודותן שמעה כששימשה את הקצינים בחדר האוכל. מאוחר יותר, לקראת חיסול הגטו ו"ניקוי" העיר מיהודים, סייעה להם – שנים-עשר יהודים – למצוא מקום מחבוא מתחת לאפם של הגרמנים, במרתף הוילה שבה השתכן מאיור אדוארד ריגמר. כשהתעורר חשש שגם מחבוא זה אינו בטוח, הבריחה אותם אל מחסה ביער. העונש על עזרה ליהודים היה מוות, ללא משפט וללא יכולת לערער, והיא היתה מודעת לכך, אך לא יכלה לנהוג אחרת. "עלי ללכת בדרך הנכונה או שלא אהיה עוד אני עצמי", ידעה.

בהיפוך גורל משונה, אירנה נאלצה להתחזות אחרי המלחמה ליהודיה, כדי להצליח לצאת מפולין ולמצוא מפלט במחנות הפליטים בגרמניה. היו אלה היהודים שסייעו בידה להתחקות על עקבות בני משפחתה, והבריחו אותה אל מחוץ למדינתה הכבושה בידי הסובייטים. את מסעה רב התהפוכות סיימה בארצות-הברית, ורק שנים רבות אחר-כך התאפשר לה לבקר במחוזות ילדותה.

פעילותה ההרואית של אירנה גוט אופדייק זכתה בשנת 1982 להכרת מוסד יד ושם, והיא הוכתרה כחסידת אומות העולם.

לצדה של אירנה יש להזכיר את המאיור הגרמני אדוארד ריגמר. מן הספר ניתן להתרשם כי ריגמר העלים עין כשגילה שתי יהודיות בביתו רק משום המשיכה שחש כלפי אירנה, שנאלצה להפוך לפילגשו. הופתעתי כשחיפוש ברשת העלה כי הוא הוכר ב-2012 כחסיד אומות העולם. יתרה מזו, הוא אף התגורר אחרי המלחמה עם בני משפחת הלר, שהסתתרו במרתף ביתו, ובנם, שנולד ביער אחרי נטישת המרתף, התייחס אליו כאל סבו. למדתי כי ריגמר היה ידוע ביחסו המיטיב אל האסירים היהודים שעבדו בבית החרושת שנמסר לניהולו, דאג להציל אותם מגירוש, העביר בעצמו יהודים למחסה ביער, והיה מודע לשהותם במרתף ביתו. אני תוהה מדוע בחרה הסופרת להמעיט מדמותו.  

ג'ניפר ארמסטרונג מספרת בחיות ובכבוד את קורותיה של אירנה. בדברים שכתבה אודות עבודתה היא מתייחסת הן לתוספות הספרותיות המעטות ששילבה בעלילה (לעניות דעתי אין בהן צורך), והן לאישיותה של אירנה הנערה והאשה המבוגרת. "היא היתה אחד האנשים הכי אוהבים שפגשתי. לעולם לא הייתם מעלים על דעתכם, אם רק פגשתם את הסבתא המתוקה הזאת, מה היא עשתה. היא אהבה לפגוש בני נוער בתיכון. היא אהבה לחבק אותם ולומר להם – אתם יכולים לעשות את הדבר הנכון". יעל שלמון ברנע תרגמה ברגישות, והספר מעורר השראה וראוי מאוד לקריאה וללימוד (בסופו מצורפות הצעות לשאלות לדיון).

In My Hands – Irene Gut Opdyke with Jennifer Amstrong

סיקסק

2022 (1999)

תרגום מאנגלית: יעל שלמון ברנע

בשנת 1933, בעת ששהה בארצות-הברית במסגרת מסע הרצאות, נודע לסופר ליון פויכטוונגר כי היטלר מונה לקנצלר. פויכטוונגר, סופר ועיתונאי מוערך ובעל מוניטין עולמי, החליט לא לשוב לגרמניה. בהמשך אותה שנה ראה אור ספרו "בני אופרמן", השני במה שכונתה "טרילוגית אולם ההמתנה", שבה תיאר את העוול והאבסורד שבנאציזם (ספרי הטרילוגיה – "נצחון", "בני אופרמן" ו"גלות" – אינם קשורים זה לזה עלילתית). "בני אופרמן" מורכב משלושה חלקים: "אתמול" מתרחש בשלהי 1932 ומסתיים ביום מינויו של היטלר. "היום" מתאר חודש אחד, בין 30 בינואר 1933, יום עלייתם של הנאצים, ו-27 בפברואר, שבו נשרף הרייכסטאג. "מחר", כשמו, צופה אל העתיד. פויכטוונגר כורך יחד ב"מחר" את מה שכבר ידוע לו על הרדיפות ועל מחנות הריכוז דוגמת דכאו, ומספר על התעללות, על הרעבה ועל עבודת פרך חסרת תכלית. את ההשמדה לא יכול היה להעלות בדמיונו.

זהו סיפורה של משפחת אופרמן, שלושה אחים ואחות. מרטין מנהל את עסק הרהיטים המשפחתי, אדגר רופא פורץ דרך נשוי לאשה נוצריה, גוסטב איש רוח, וקלרה עקרת בית ונשואה לז'אק לוונדל, יהודי מן המזרח. המשפחה צופה בהפתעה ובחלחלה בשינויים החלים בחברה הגרמנית, שהם חשים עצמם חלק בלתי נפרד ממנה, מפרשים אותם כל אחד בדרכו, ובהתאם בוחרים את תגובתם.

רות, בתו של אדגר, היא ציונית נלהבת, הסבורה שאין ליהודים מה לחפש בגרמניה, ומבקשת לעלות לארץ-ישראל. ברתולד, בנו של מרטין, רואה עצמו גרמני, ומבקש לתקן את החברה שאיבדה את דרכה. בין אלה משתרעת קשת של עמדות. לרובן משותפת אמונה אחת, שבדיעבד נוגעת ללב בתמימותה, ולפיה הנאצים ותומכיהם הם מיעוט קולני, והגרמנים רובם ככולם יעמידו אותם במקומם וישיבו את הסדר הטוב על כנו.

פויכטוונגר, שחווה בעצמו את תוצאות הנאציזם הגואה (בין השאר נשלל ממנו תואר הדוקטור לספרות), מיטיב לתאר את שעובר על גיבוריו, את ההיאחזות הנואשת בקיים, את ההסכמה להוריד את הראש ולספוג השפלות עד יעבור זעם. מרטין נאלץ להסכים למחוק את שם אופרמן היהודי מן העסק כדי להמשיך לקיים אותו, ובהמשך ייאלץ להכנע לדרישותיו של מתחרה. שיטה שהמציא אדגר, ושהקנתה לו שם בעולם, הופכת מטרה להשמצות אנטישמיות. גוסטב, שמבקש לכתוב ביוגרפיה של לסינג, מבין שאיש לא ישלם לו עבורה. ברתולד נתון תחת לחץ כבד להשמיע בפומבי בבית הספר התנצלות על דעות שלא נשאו חן בעיני מורה לאומני. וולפסון, מוכר בבית העסק של אופרמן, מנסה להקל ראש במקרה של השלכת יהודי מרכבת נוסעת, ודוחה את טענת גיסו שהמצב בגרמניה שחור משחור. פרנסוא, מנהל בית הספר של ברתולד, נאבק עם מצפונו, כשהוא מתמרן בין אמונותיו ובין הפחד להשמיע אותן.

לא הארועים הגדולים שוברים את בני אופרמן. הרוע הקטנוני, הכתף הקרה שמפנים חברים מאתמול, העלבונות שסופגים יהודים אחרים על לא עוול בכפם, אלה מבהירים להם עד כמה נגס הנאציזם בכל חלקה טובה. הם חייבים למצוא דרכים להציל את עצמם ואת יקיריהם.

פויכטוונגר שהה, כאמור, בארצות-הברית באותה שנה. נדמה שהוא מביע את תחושותיו שלו כשהוא משמיע מפי גיבוריו, החוגגים סדר אחרון יחד, את הדחף לגייס את דעת הקהל העולמית ואת המודעות לאדישותן של האומות: "ראוי לספר לעולם שוב ושוב כיצד משבחים בגרמניה זו את כל הדחפים הפרימיטיביים אויבי התרבות, כיצד מרוממים שם לדרגת דת מדינה את מוסר שבט הפראים שוכני יערות קדומים […] פושר הוא העולם. יש לעמים זכויות יתר בגרמניה, ואין רצון להפסידן. יש להם ענין בהספקה לחימוש הגרמני, הם מפחדים מהבולשביזם ששלטון הלאומנים יכול לבלום אותו. הומניות ותרבות, נימוקים חלשים הם. להבאת העולם להתערבות דרושים טעמים חזקים יותר". אחת הסקירות, שנכתבו באותה שנה על הספר, קבעה כי הוא נלהב ומסעיר ואמור לעורר את מי שעדיין נשאר אדיש למה שקורה בגרמניה. למרבה דאבון הלב זה לא מה שקרה.

הספר רב העוצמה תורגם לפני כארבעים שנה לעברית על ידי צבי ארד. למרות חיבתי לשפתו הארכאית, אני שמחה על התרגום החדש של ניצה בן ארי הרואה אור בימים אלה. הספר, כמו כלל יצירתו של ליון פויכטוונגר, ראוי בהחלט לקוראים חדשים.

Die Geschwister Oppermann – Lion Feuchtwanger

זמורה ביתן

1983 (1933)

תרגום מגרמנית: צבי ארד

אהרון גריידינגר הוא בנו של רב המגשש את דרכו אל עולם הספרות היידית בורשה של שנות השלושים. אהרון, החולק פרטים ביוגרפיים עם יוצרו, בילה את שנות ילדותו כבנו של רב ברחוב קרוכמלנה 10, הבית בו גדל בשביס-זינגר, ומגיל צעיר התחבט בשאלות פילוסופיות. כמו דמויות רבות אחרות של הסופר, הוא תוהה האם קיימת בחירה חופשית או שהחיים הם משחק מכור, האם הנשמה ממשיכה להתקיים אחרי מות הגוף, מהו תפקידו של אלוהים בעולם בכלל ובחיי האדם בפרט, אילו מן החוקים שחוקקה לעצמה האנושות מחייבים את היחיד, האם אפשר להתגבר על קנאה ועל רכושנות, האם יצר לב האדם טוב או רע מנעוריו. החיפוש הבלתי מסתיים אחר תשובות מרומם את רוחו וגם מדרדר אותו אל תהומות היאוש, כפי שהוא מתאר: "מיום שעזבתי את בית אבי חייתי במצב של יאוש מתמיד. מפעם לפעם שקלתי בדעתי את האפשרות לחזור בתשובה, לחזור אל היהדות האמיתית. אבל לחיות כאבי, כסבַי, כסביהם של סבי, ללא אמונתם – האם הדבר אפשרי? כל פעם שנכנסתי לספריה, עלה בי ניצוץ תקווה, שאולי אמצא באחד הספרים רמז, כיצד יכול אדם בעל נטיות והשקפת עולם כמו שלי לעשות שלום עם נפשו".

בחיפושיו הוא מסתייע בדמויות ססגוניות, ובראשן מוריס פייטלזון, פילוסוף מטעם עצמו, כופר ומאמין בעת ובעונה אחת, שדמותו המורכבת והבלתי שגרתית מזכירה את זו של נביאי השקר המהלכים קסם על אהרון. יצירתו המצליחה ביותר של אהרון בתקופה המתוארת בספר היא ביוגרפיה מעורבת בבדיה של יעקב פרנק, המתפרסמת בהמשכים בעיתון, והוא מתכנן ספר שלם שיעסוק בו, ואחריו ספרים שיעסקו בנביאי שקר אחרים. דמויות נוספות הן של בני הזוג חיימל וצרלה, המאמצים אותו כבן או כחבר או כשותף מיני; סם ובטי האמריקאים, איש תיאטרון ושחקנית שמבקשים ממנו לכתוב עבורם מחזה, והופכים חלק בלתי נפרד מחייו באופנים שונים; דורה, בת זוגו הקומוניסטית, שעל דיעותיה הוא חולק; טקלה, משרתת בבית בו הוא שוכר דירה, שאיתה, כמו עם נשים אחרות, הוא מקיים קשר מיני-ידידותי בלתי מחייב רשמית אך מחייב נפשית, ועוד.

הימים הם ימי פריחת הנאציזם בגרמניה, האנטישמיות בפולין עזה מתמיד, והצל המאיים של המלחמה הבלתי נמנעת ושל האסון לעם היהודי שיגיע איתה מרחף מעל כל הדמויות. לברוח או להשאר? כל אחד מגיבורי הספר מתחבט בשאלה זו בדרכו. לאהרון אין כל ספק ששום נס לא יתרחש, ובשביס-זינגר מביע מפיו, במהלך שיחה עם דורה, דעה שלילית ומייסרת על האנושות: "את מדברת על ההמונים כאילו היו כבשים תמות, ורק נבלים אחדים אשמים בטרגדיה האנושית. למעשה, חלק גדול של ההמונים עצמם רוצים להרוג, לשדוד, לאנוס, ולעשות את מה שעשו תמיד היטלר, סטלין ועריצים כמותם […] האמת המכוערת היא כי מספר רב של אנשים – במיוחד צעירים – הם בעלי תאווה לרצוח. דרושה להם רק אמתלה או עילה. פעם אחת הם עושים זאת למען הדת; בפעם אחרת, למען הפשיזם או כדי להגן על הדמוקרטיה. הדחף שלהם להרוג כה חזק, שהוא גובר על הפחד להיהרג […] לא היו אמביציה מטופשת או טירוף שלא היו בני אדם מוכנים למות למענם". כעשור ומחצה מאוחר יותר, כשחיימל ואהרון נפגשים בישראל, מצולקים מאובדן יקיריהם בסערת המלחמה והשואה, מודה חיימל כי, "זכרתי את דבריך: 'העולם הוא בית מטבחיים ובית זונות". בשעתו נראו לי הדברים כהגזמה, אבל זו האמת המרה. רואים בך מיסטיקן, אבל לאמיתו של דבר אתה ריאליסט מובהק".

בתוך השאלות וההתחבטויות וחיפוש הדרך, שני דברים נותרים קבועים ובלתי משתנים בחייו של אהרון: הצורך לכתוב ושושה. את שושה הכיר אהרון כשהיו שניהם ילדים, ומשפחתה התגוררה אף היא בקרוכמלנה 10. בניגוד לאהרון, תלמיד חדר ואוטודידקט, שושה התקשתה בלימודיה עד שהושעתה מהם כליל. אהרון ביקש להרחיב את אופקיו, לבדוק את העולם שמחוץ לדלת האמות של הבנין ושל אורח החיים שלתוכו נולד; שושה היתה ילדה תמימה, תלותית, מסתגרת בביתה ומסתפקת בבובותיה. למרות הפערים ביניהם, ולמרות שלא נאה לבנו של רב לבלות בחברתה של ילדה, נפשותיהם של השניים נקשרו. דרכיהם נפרדו כשמשפחתה של שושה עברה לקרוכמלנה 7, ובמקום שבו כל מעשה של כל אדם נצפה ונותח, האפשרות להתגנב אל דירתה מבלי שירגישו בו כבר לא היתה קיימת. מרחק של מטרים ספורים, ובכל זאת כאילו חיו בעולמות שונים. שנים אחר כך, נמשך אל חברת ילדותו כבחבלי קסם, סר אהרון לבקר אותה, ומצא לתדהמתו שלא השתנתה כלל. גופנית ונפשית כאילו קפאה במקום בו היתה בפעם האחרונה בה נפגשו. כששהה בחברתה ושוחח איתה תהה "כלום מצאה שושה איזו דרך מאגית לעצור את מרוצת הזמן?". לערוצים השונים בהם התנהלו חייו נוספה דירתן של שושה ושל אמה. "מה אתה רואה בה?", נשאל בתהיה לנוכח הקשר המשונה שבין סופר-פילוסוף איש העולם הגדול ואשה-ילדה אדוקה בדתה, רדופת חזיונות מיסטיים ומסוגרת בעולמה. "אני רואה את עצמי", השיב. "היא האשה היחידה שאני יכול לתת בה אמון", הוסיף כשדחה הצעה להמלט מפולין ולהותירה מאחור. נדמה כי למרות הילדותיות והתלותיות והאמונות הטפלות וחרדת הנטישה שלה – "אתה יכול לעשות בי מה שתרצה […] אבל אל תשאיר אותי לבדי", אמרה לו – היא היתה עבורו בית וזכרון ילדות ומקום לשוב אליו, הנקודה היציבה שבעין הסערה.

"שושה" הוא ספר הגותי במעטפת של סיפור אהבה, ובשני פניו הוא כתוב במעורבות עמוקה, נוגע ללב, מעניין מאוד ומעורר מחשבה. מומלץ, כמובן.

Shosha – Isaac Bashevis Singer

עם עובד

1978 (1978)

תרגום מאנגלית: צבי ארד

כותרת משנה: ההיסטוריה האפלה של המשפחות העשירות בגרמניה

עלייתם של הנאצים לשלטון אחרי המשבר הכלכלי שבין שתי מלחמות העולם זימנה לעשירי גרמניה הזדמנות פז להגדיל את הונם. חנופה למשטר, הזדהות עם האידיאולוגיה שלו, תרומות למוסדותיו וכיוצא באלה – כל אלה הם כלים, מאוסים ככל שיהיו, שנעשה בהם שימוש מאז ומתמיד, גם אם מדובר בשלטון מושחת ודיקטטורי. אבל ראשי התעשיה והפיננסים הרחיקו לכת במירוץ אל העושר האגדי. כמוצאי שלל רב הסתערו על עסקים יהודיים שאולצו לעבור אריזציה, ומפעליהם שגשגו על גבם של עבדים, זרים שהובאו לגרמניה ואולצו לעבוד, ויהודים שנבחרו לכך מתוך מחנות הריכוז וההשמדה. "שאיפתו להגדיל את הונו היתה עצומה כל כך שהיא לא הותירה מקום לשאלות בסיסיות לחוק ולמוסר, ולכן הוא היה חלק מהמשטר הנאצי", כתב היסטוריון על אחד מהם, גינתר קוונדט, מיצרני הנשק הגדולים בתקופת המלחמה.

דוויד דה יונג, עיתונאי כלכלי הולנדי-אמריקאי, מתמקד בחמש משפחות, המחזיקות היום בנתחים משמעותיים מן התעשיה והכלכלה בגרמניה, ומתכחשות ברמה כזו או אחרת לעברן האפל. משפחות קוונדט, פליק, פון פינק, אטקר ופורשה–פייך, שירתו נאמנה את המשטר הנאצי, בניהן התנדבו לאס-אס, כולן הרחיבו את עסקיהן באמצעות אריזציה, הסבו את מפעליהן לתעשיית המלחמה, ובשטחן התקיימו "מחנות עבודה" שבהם מתו עובדים בהמוניהם כתוצאה מהתעללות, מתזונה ירודה, ומהעדר אמצעי מגן וטיפול רפואי.

אחרי המלחמה, כשהופנו נגד אנשי העסקים אצבעות מאשימות, הם התנערו מכל אחריות, ושיקרו במצח נחושה באשר לתמיכתם בנאציזם. את התנהלותם בתהליך האריזציה כינו "הוגנת", או תיארו אותה כהשתלטות על חברות יהודיות כדי להגן על נכסיהן. על עובדי הכפיה כמובן לא שמעו מעולם, למרות נוכחותם הפיזית במפעלים,  או שתיארו את העסקתם כנעימה. דרישות פיצויים שהופנו אליהם נדחו בטיעונים ציניים כמו "איך אפשר לפצות בכסף על טרגדיה אנושית?" או "אחרי המלחמה, נדמה שהאנשים האלה שנרדפו בידי הנאצים חשבו שזכותם להפיק מכך רווח נוסף". בלחץ הציבור הגרמני, שהתעורר לעשות חשבון נפש בשנות ה-60, מינו המשפחות היסטוריונים חיצוניים שיחקרו את עברן. ברוב המקרים טייחו את התוצאות, לא נתנו להן פרסום, והמשיכו לפאר את ראשיהן ואת מייסדי החברות שבבעלותן.

אם בעלי העסקים נמנעו מביקורת עצמית, ניתן היה לצפות שיישפטו ללא משוא פנים על ידי בעלות הברית ועל ידי בני ארצם. בפועל, אם הוגשו כתבי אישום על ידי בעלות הברית הם היו מצומצמים, והעונשים היו בהתאם. תהליך הדה-נאציפיקציה, שזכה בדיעבד לביקורת קשה, היה חפוז ובלתי מעמיק, ואִפשר לרבבות נאצים, לרבות אנשי עסקים, לחמוק מאחריות ולזכות בטיהור. הלהט והזעם של הימים הראשונים אחרי המלחמה התפוגג מהר, לגרמנים נמאס לדון בעבר הנאצי, ולאמריקאים היו אינטרסים חדשים, כמו צורך דוחק בנשק למלחמת קוריאה, ורצון ליצור ברית מול ברית-המועצות במלחמה הקרה. כפי שבחרו להתעלם מפשעים של בכירי הנאצים כשיכלו להפיק מהם תועלת לאינטרסים של עצמם, כמתואר בין השאר ב"נתיב העכברושים", כך החליקו את פשעיהם של התעשיינים. כל חמש המשפחות שיקמו מהר את הונן ואף הגדילו אותו. אם היה ספק באשר לדיעותיהם של המייסדים ושל יורשיהם, די אם נציין שקונצרן ד"ר אטקר סייע בפועל לבריחת קציני אס-אס אחרי המלחמה, ומשפחת פון פינק תומכת עד היום בימין הקיצוני בגרמניה. יוצאת דופן היא משפחת ריימן, שמוזכרת בסוף הספר. בני המשפחה הם צאצאים של איל הון גרמני ושל אשה יהודיה, שאביה נספה בשואה. הם מממנים קרן נדיבה, שנקראה תחילה על שם הסב הגרמני, עד שהסיפור המשפחתי נחשף, והוחלט לשנות את שמה לשם הסב שנרצח ולהפנות משאבים רבים לפיצויים ולמחקר היסטורי.

המעבר החלק יחסית של גיבורי הספר מצמרת הכלכלה הנאצית אל צמרת הכלכלה הגרמנית של אחרי המלחמה מקומם. מקוממות יותר בחירתם לא להתמודד עם העבר, ולא להודות שנבנו על סבלם אחרים, הימנעותם מפיצוי הוגן למי שנפגעו מהם, והתעקשות רובם להלל את מי שעמדו בראש עסקיהם בתקופת המלחמה. החשיפה הדקדקנית שמציג כאן הסופר נועדה גם להביא את האמת למודעות, וגם לדחוף לתיקון מאוחר. מכיוון שלא זכה לשיתוף פעולה מצדם, לתגובות על שאלותיו, ולנכונות להתראיין (למעט יורשים בודדים), סביר להניח שדבר לא ישתנה.

הספר אינו קל לקריאה, בעיקר משום שתוכנו כל-כך מכעיס. בנוסף, מכיוון שמדובר בעיתונאי כלכלי, הוא פה ושם יורד לפרטי עסקאות, שעשויות להכביד על קורא בלתי מקצועי ובלתי סבלני. לטעמי, הוא נתן מקום גדול מדי לסיפורה של מגדה גבלס, שהיתה אשתו של גינתר קוונדט לפני שנישאה לגבלס, ואם בנו הארלד, אחד משני יורשיו (הבן היחיד שלה שניצל מן המוות שגזרה על ילדיה האחרים). פרשת יחסיה עם שני בעליה, והקשר ההדוק בין הזוג גבלס להיטלר, מספקים לספר "צבע", וקשה להתפתות לא לדוש בהם (גם פטר לונגריך, מי שכתב את הביוגרפיה של גבלס, בחר להדגיש את סיפורה של מגדה על חשבון עיסוק מעמיק יותר בבעלה השני), אבל הספר עוצמתי דיו כדי לא להזדקק לפן הזה (והנה גם אני מתפתה, ותוהה על תפניות הגורל: אילו הבשילה החברות בינה ובין חיים ארלוזורוב לסיפור אהבה, האם היתה ממירה את דתה, כפי שעברה לפרוטסטנטיות וויתרה על שם משפחתו של אביה החורג היהודי כדי להתאים למשפחת קוונדט, וחיה חיים אחרים לגמרי?). מכל מקום, הערות אלה שוליות, והספר כמכלול מרתק, חשוב, מעשיר ומומלץ בהחלט.

Nazi Billionaires – David de Jong

מטר

2023 (2022)

תרגום מאנגלית: דנה אלעזר הלוי

ירושה, יהודיה זקנה שניחנה בחוש שישי, נענית לקול המורה לה לחטוף ילדה בת שנתיים מבית הוריה בברלין. בעשרים השנים הבאות עד מותה, ירושה תגדל את הילדה, שלה היא תבחר את השם יונה, בבדידות היערות, ותלמד אותה לשרוד כשהיא הופכת לאחת עם הטבע ומתרחקת מחברת בני אדם כמפני אש. יונה, שנהרתה מתוך תשוקה שעורר באביה נאום של היטלר, תעשה שימוש בחינוך המיוחד שהוענק לה כדי לסייע ליהודים נרדפים שיבקשו להסתתר ביערות. כדי שלא נחוש אי נוחות מן הליהוק של בתו של נאצי נלהב בתפקיד מצילת החיים של קורבנותיו, מספקת לה הסופרת לקראת סיום פרט ביוגרפי ש"יצדיק" את פעילותה, ויבהיר את הקול שהנחה את ירושה.

הערכתי את ספרה הראשון של קריסטין הרמל שתורגם לעברית, "המתיקות שבשכחה", משום שהיה בו שילוב מוצלח של נושאים בני זמננו עם חשיפת סודות משפחתיים מתקופת השואה, מבלי לגלוש לקלישאות למרות סכריניות קלה. "סודות בית השמפניה", הספר הנוסף שקראתי משלה, לא שמר על הרמה, ונפל ללא הרף לתוך מלכודות פלקטיות, אך הערכתי את ההיבטים מבוססי ההיסטוריה שלו. "יער הכוכבים הנמוגים", לטעמי, טוב פחות משניהם. בשורה הראשונה של הסיפור נמצאת יונה, שעושה ללא בעיה מעבר מבדידות מוחלטת לחיי חברה מלאים, דבר שקשה עד מאוד להאמין בו, והאוהבת-לא-אוהבת שלה כלפי גבר זה או אחר תופס נפח לא פרופורציוני לעומת הסיפור המעניין הרבה יותר, שעל המחקר שערכה לקראתו הסופרת מספרת באחרית דבר. קורותיהם של האחים ביילסקי, ושל אלף ומאתים היהודים שניצלו איתם, היוו השראה לספר, אבל כאן הם די מתמסמסים אל תוך הסיפור הרומנטי.

אולי יש מקום לברך על ספרים כגון זה, המסבים את תשומת הלב אל ארועים היסטוריים, גם אם הם עוטפים אותם בעלילה רומן-רומנטית קלושה כתובה בחיפזון כלשהו (קריסטין הרמל מפרסמת בממוצע ספר בשנה). אני עצמי מעדיפה ספרים ממוקדים ומדויקים יותר דוגמת "האחים בילסקי" של פיטר דאפי, שנצמד להיסטוריה ללא קישוטים בדויים ועדיין מספר סיפור פרוזאי מרתק.

The Forest of Vanishing Stars – Kristin Harmel

הכורסא

2023 (2021)

תרגום מאנגלית: ניצה פלד