תגית: שואה

כליל, בת שלושים וחמש, בשליש האחרון להריונה השני, נאלצת להתאשפז בשל רעלת הריון. בצירוף מקרים, בתאריך שבו מתוכננת לה לידה יזומה, אם לא תלד באופן טבעי קודם לכן, עתיד להתקיים כנס אקדמי בנושא השואה, ובו ירצה אביה, שהקשר אתו נותק לפני למעלה משני עשורים. בלימבו של מחלקת סיכון גבוה, בריחוק מבן-הזוג ומן הילדה שבבית, בנקודה בזמן שבין הדור הקודם לדור הבא, כליל חרדה מבגידת הגוף בהווה, ומיוסרת בשל בגידת האב בעבר.

עלילת הספר מתרחשת במהלך ארבעה שבועות של אשפוז. אי-הנורמליות של השהות בבית-חולים בכלל, ובמחלקה בה מתחככות זו בזו תלאות הנשיות ושמחותיה בפרט, יחד עם הזעזוע שבקִרבה הפיזית הצפויה של האב, שמתגורר דרך קבע בפולין, מהווים כר פורה למחשבות מתרוצצות, להתבוננות כאילו מבחוץ בחייה.

הספר "מתויג" כספר שואה, אבל מתנהל בין שלושה נושאים עיקריים: חווית ההריון, הלידה והאימהות, של כליל ושל נשים אחרות במחלקה, מנקודת הראות של האשה-רעיה-אם-בת; החיים במשפחה קרת רגש, עם אב, שאינו רואה את בתו כאישיות נפרדת, ויום אחד הוא קם ונעלם, ועם אם ממורמרת שמרוכזת בפגיעוּת של עצמה; והחיים בצלה הכבד של השואה.

כליל היא בת למשפחה שלא חוותה את השואה על בשרה. אין סבתא עם מספר על היד, אין קרובים שנספו, אין אשמת ניצולים. אבל האב הארכיאולוג נתפס לחקר השואה, והיא ממלאת את עולמו. קירות הבית מכוסים ספרי שואה – "המדפים ציפו את הקירות ובשלב מסוים היוו את הקירות עצמם, ונדמה היה לי שהם שמחזיקים את הבית כולו, שהשואה היא שמחזיקה את הגג מעל ראשינו, ובלעדיהם תקרוס עלינו התקרה". הילדה נחשפת מגיל צעיר מדי לסיפורים ולתמונות שאינן כפי גילה. "נפגעת צד ג'", היא מכנה את עצמה. גם בבגרותה היא אינה מסוגלת להתנער מעולם המונחים של השואה, וזו נוכחת בהומור השחור שלה, במחשבותיה, בעולם האסוציאציות שלה.

פרשת היחסים, ובעצם היעדרם של היחסים, עם האב, היא הפצע המדמם בעלילה. כשהאדם שאמור לאהוב אותך ללא תנאי מועל בתפקידו, הפגיעה בערך העצמי אנושה. "אתה לא יודע אף פעם אם אתה פגום כי לא אהבו אותך, או שלא אהבו אותך כי אתה פגום, או שניהם", אומרת כליל. בהגיון קר היא יודעת כי "כשאבא שלך לא אוהב אותך, הבעיה היא לא בך", אבל בין הגיון לרגש הפער גדול, והשאלה "מה לא בסדר איתי" מוסיפה להטריד אותה, למרות הזוגיות, למרות הילדה, למרות הלימודים לתואר שני והקריירה כמנהלת חנות ספרים.

הנושא השלישי נוכח בכל דף מכוחו של האשפוז, ומכוחה של האינטימיות הכפויה עם המאושפזות האחרות, כל אחת וצרותיה או תקוותיה. יש מעט עומס בתיאורי היומיום של המחלקה, אבל המציאות שלה, כפי שהזדמן לי להכיר מקרוב, עמוסה ומעיקה מאוד, ואולי במקרה הזה יש יתרון והצדקה לחזרתיות, הממחישה את התסכול שבאובדן השליטה, ואת הדאגה הבלתי פוסקת.

מאופן הכתיבה ומהרגש העולה מבין השורות ניכר כי הסופרת כתבה על נושאים המוכרים לה וקרובים ללבה. מראיונות איתה למדתי שגם אם לא מדובר באוטוביוגרפיה, וכליל אינה אביגיל, היא, כדבריה, "הרעפתי עליה הרבה חומר רגשי שהוא שלי". יש לציין שלמרות שפצע האב הנעדר דומיננטי בסיפור, היא לא ניצלה הזדמנות לסגירת חשבון, לא נקבה בשמו האמיתי, ובנתה לו סיפור חיים שונה מן המציאות.

הספר נכתב מן הקרביים, ולא משנה אם של אביגיל או של כליל, אבל למרות הרגש העמוק והכאב לא נעדרים ממנו הומור ושנינות, והקריאה בו סוחפת, יוצרת הזדהות ונכנסת ללב.

בהחלט מומלץ.

מודן

2018

נושא הניצול המיני של נשים יהודיות, וגם של גברים יהודיים, במהלך השואה, הושתק במשך שנים רבות. מצד אחד הוא לא תאם את הנרטיב של "שואה וגבורה", ולכן עדויות על פגיעות מיניות ועל שימוש במיניות כדי לשרוד נדחו כבדיה. מן הצד השני, הצד של השורדים, היתה בחירה – מודעת ולא מודעת – לשתוק, לא ליפול חלילה לסטראוטיפ המעליב של "צאן לטבח", לא להתמודד עם רגשות אשמה ובושה שאיכשהו, ללא הצדקה, מתלווים כצל מעיק ומביש לקורבנות אלימות מינית. שמועות בנושא זה תמיד היו, חשדנות שהתבטאה בשאלה "איך קרה ששרדת?", או במילותיה של רות בונדי: "כאן בישראל בקשו ממני היהודים גם לדעת: איך זה שנשארת בחיים? מה היה עליך לעשות כדי לשרוד? ובעיניהם זיק של חשדנות: קאפו? זונה?". אסתר דרור, בת לניצולת אושוויץ וברגן-בלזן, ורות לין, ראיינו מספר ניצולות, וגם כמה ניצולים, שהסכימו לדבר על הנושא, ובספרן הן מכסות טווח גדול של פגיעוּת מינית, מן העירום הכפוי והמשפיל שהיווה חלק מ"קבלת הפנים" למחנות, דרך מעשי אונס וניצול מיני בכפייה במחנות ומחוץ להם, ועד שימוש מ"בחירה" ביתרונות הגוף כדי לשרוד.

העדויות המצוטטות בספר קשות. בספר "999 נשים צעירות" כתבה הת'ר דיון מאקאדם בהרחבה אודות ההשפלה, ההפשטה מזהות, שהתלוותה לעירום הכפוי מול מבטי הזימה, או מול האדישות, של צוות המחנה. נשים, שהיו מסוגלות לספר אודות רעב וכאב והתעללות, בחרו לא לדבר על שעברו בשעות הראשונות לשהותן במחנות. תחושה קשה של בושה ושל חילול נלווית לכך, והנשים שראיינו דרור ולין אינן שונות. במקרים רבים הן בוחרות לספר על אותן שעות בגוף שלישי, כשומרות מרחק מן הטראומה. בדומה לכך, גם כשהן מספרות על נשים שנלקחו לזנות, על עצירות שעברו התעללות מינית, וגם על אסירות שמכרו את גופן תמורת לחם, הן מתארות דברים שארעו לאחרות, לא להן. כשאחת מהן מספרת באופן נדיר על מגע מיני עם גבר פולני, היא בוחרת לא לתאר אותו כאונס, למרות שבוצע תחת סחיטה ואיומים, אלא כמעשה גבורה שלה שנועד להציל את עצמה ואת חבריה. "יש דברים שקורים בחיים ומוטב לשתוק עד הסוף וזה לא עניינו של אף אחד", אומרת אחת המרואיינות בהקשר לסיפורה של אשה אחרת, אולי מתייחסת גם לבחירתה שלה לא לספר את שהיא אולי מבקשת להצפין.

העיסוק בנושא חשוב. הוא מהווה חלק בלתי נפרד מן המסכת הנוראה של השואה, ואינו ראוי להתעלמות שהיתה מנת חלקו, ולו רק כדי להצהיר כי הבושה והאשמה צריכות להיות כולן נחלת מי שגרמו לשואה ולחלוטין לא נחלת קורבנותיהם. "הניצולות שפגשנו מביאות את עדותן כמתגוננות; כאילו לא האנסים הם העומדים למשפט, אלא הן עצמן", כותבות החוקרות. העדויות המסופרות בראיונות צריכות להשמע, כמו כל העדויות הנאספות על התקופה. ולמרות זאת, הספר מקומם. הוא גרם לי אי נוחות רבה, עד כי שקלתי את נטישתו (אבל משקלם של הראיונות מנע זאת ממני). המרואיינות, שמן הסתם סבלו כמו שורדות רבות מרמיזות פוגעניות וגם מרגשות אשמה המלווים תדיר את מי שניצלו, "זוכות" ליחס שבעיני הוא מבזה מצד החוקרות. נראה כאילו השתיים קבעו קודם את התיאוריה, ואחר-כך התאימו את אליה את מסקנותיהן מן הראיונות. הן מצביעות על הוכחות לכאורה לשינויים שהכניסו המרואיינות בהיסטוריה הפרטית שלהן כדי להמנע מלהודות בפגיעוּת המינית שחוו. לדוגמא, כשאחת הנשים מספרת על אקציה כאילו ארעה שנתיים לפני שארעה בפועל, הן מעלות השערה שהקדימה במכוון את הארוע כדי לומר שהיתה צעירה מכפי שהיתה באמת – בת שלוש-עשרה במקום בת חמש-עשרה – ולכן לא יכלה להשתמש במיניות כדי להציל את עצמה. על סיפורה של עדה אחרת, שנחשפה באופן מעוות נגד רצונה, הן כותבות: "נראה כי הכורח להתמודד בגלוי עם הסוד […] מביא את עליזה לבנות לעצמה ביוגרפיה חדשה של גיבורה מנצחת". ועל סיפורה של ניצולה אחרת, שסיפרה לשתיים על וידוי של אשה אחרת, הן מעירות: "היתכן כי יהודית ממהרת לומר כי הכירה ב'עמך' מישהי שהודתה כי שילמה במין עבור לחם, כיוון שאם אף אחת אינה מספרת על מה שארע לה אישית אזי כל הנשים הן בחזקת 'חשודות' והיא בתוכן?" נו, לפחות הן לא אומרות מפורשות שהמרואיינות משקרות. יתרה מזו, במקרים מסוימים הן מרשות לעצמן להפליג אל מחוזות רחוקים יותר, וקשורים פחות לנושא, כמו ניתוח מערכת היחסים שבין אחת המרואיינות לבעלה.

סביר להניח שמקרים של ניצול מיני ושל שימוש במין כדי לשרוד היו, והרבה. למעשה, האמונה שלא התקיימו מקרים כאלה סובלת מאי-סבירות קיצונית. נאמנים עלי דבריה של הסופרת שירז אפיק, שעסקה רבות בנושא השואה וטיפלה בניצולים, לפיהם מקרים כאלה קרו, כדבריה, "בהיקף נרחב יותר ממה שרובנו יכולים כנראה להכיל" (הציטוט לקוח מסקירה שלה על הספר). מסקנותיהן של החוקרות – בהיבט הכולל, לא בהתיחסות הפרטנית לכל עדה – מן הסתם נכונות, וראויות לדיון ולתשומת לב, אבל גישתן נטולת האמפתיה משחזרת למעשה את חטא החשדנות שהופנתה אל הניצולים, וחבל.

ולמרות הביקורת – ספר חשוב.

הקיבוץ המאוחד

2016

אחרי פטירתה של ליזי מאור, החליט בעלה יגאל לעבור לגור בדיור מוגן. את החלטתו תלה בכוונתו "לצמצם את מעגל פרטיותו ולהדק את חישוקיו". כמו כן ביקש לחיות את השנים שנותרו לו במקום שליזי לא הכירה, מקום שבו לא כל פינה ופינה יזכירו לו אותה, ויכפו עליו אבל תמידי. באורח פרדוקסלי דווקא שם, הרחק מן המקום בו חיו יחדיו שנים רבות, למד להכיר את אשתו. את מרבית חפציו נאלץ לחלק או להשאיר בדירה שעזב, אבל לדיור המוגן לקח אתו את ה"ארכיון" שלה, אוסף גדול ומבולגן של פתקאות ומכתבים וחשבונות ושרבוטי רעיונות לסיפורים. הוא קיווה למצוא בתוכו את הסיפורים שכנראה כתבה במשך השנים ומעולם לא חלקה עם בני משפחתה, ובמקומם מצא את סיפור חייה שגם אותו בחרה לא לחלוק, ומצא גם עד כמה טעה בהבנתה. לעולם לא ידע אילו רגשות הסתכסכו בה בימים ההם […] אכן לכל אורך הדרך טעה בה: היא לא היתה אשה תמימה ורכה שראשה בעננים ועניינים ארציים זרים לרוחה, אלא אדם מפוכח, הגיוני, היודע מתי שתיקה יקרה מפז ומתי היא יפה לחכמים.

"הרחק מטשקנט" משלב בעלילה אחת מספר נושאים, ביניהם החיים בדיור מוגן, זוגיות בגיל מבוגר, סודות בתוך המשפחה, עולם הספרות וחוכמת הכתיבה, התמודדות עם ילדות טראומתית. נתן שחם מטפל בכולם בתבונה ובכשרון, אך בעיני נושא אחד בולט מעל כולם, החיים כבן-זוג של ניצולה. מר מאור – כך מתייחס אליו הסופר – הוא יליד הארץ, ושורשיו הגלותיים, אם היו כאלה, התפוגגו הרחק בעבר. ליזי, לעומת זאת, חוותה ילדות קשה בתקופת השואה. אחיה נעלם, אביה נעצר ונעלם אף הוא, ואת אמה איבדה במהלך נסיעת בריחה ברכבת. הילדה מצאה עצמה נטושה בטשקנט, ובדרך לא דרך התגלגלה לעליה לארץ עם ילדי טהרן. מר מאור, ששירת תקופה מסוימת באמ"ן, ואת הקריירה האזרחית שלו עשה ביחידה הארצית למודיעין שטח בנציבות מס הכנסה, היה אמון על שתיקה ועל סודות, והוא כיבד את בחירתה של ליזי להצפין את עברה. "ליזי עשתה הכל כדי לחיות מחוץ להיסטוריה. היא מחתה מזכרונה את טשקנט והעבר מוזער והושלך לסל הפסולת", כך האמין. בתם סבורה כי אמה לא חלקה אתו את הכתיבה, שהיתה, כך מסתבר, משמעותית מאוד עבורה, דווקא משום שהפריז בשמירה מכוונת ומופרזת על פרטיותה. "אתה התיחסת לאמא כאילו היא כלי חרסינה שביר, שמצאת בגל של הריסות ועלה בידך להדביק את חלקיו זה לזה, ויש להזהר בו של ייסדק שוב", היא אומרת.

כשמר מאור מבקש למצוא את כתביה האבודים של ליזי, הוא מבקש לעצמו פתח אל העולם שהיה סגור בפניו, חלקית משום שהספרות, שהיתה כל כך משמעותית עבורה היתה זרה לו, וחלקית משום שבחר לא לנסות להשתתף בו בחייה כדי לכבד את הסגירוּת שלה. חקירתו האיטית והעיקשת תוביל אותו אל עברה, אל עברם של יוצאי העיירה פשבורסק, ואל גלגוליהם של ילדי טהרן. הוא יציץ אל עולם הכתיבה, הסדנאות, הקשרים בין סופרים מנוסים למבקשים ללמוד מהם. "קשה לשאת את הראש מעל למים הסוערים של המיליֶה הספרותי", כך ילמד ממכתביו של הסופר שבו בחרה ליזי כמורה רוחני. ויותר מכל, הוא ילמד עד כמה לא הכיר את האשה הקרובה אליו מכולם. "למה אתה חושב שאתה חייב לדעת הכל?", תוהה האשה שהפכה לבת זוגו בדיור המוגן. "ואולי הגיעה השעה שתבין כמה חשוב לפעמים לא לדעת […] ואת עצמך אתה יודע? אתה מכיר רק את האדם שרצית להיות. אינך מכיר את זה שלא עלה בידך להיות".

לפרק האחרון, שבו נקשרות יחדיו כמה מן התעלומות בפתרון אחד (שחלקית ניחשתי אותו במהלך הקריאה), בחר הסופר את הכותרת "סוף טוב". האמנם? תחושה של כאב ושל החמצה קשה עולה ממנו, עוולות שלא יתוקנו, מכאובים שלא יירפאו. האם מבחינתו של מר מאור, איש החקירות והפיצוחים, יש נחמה בידיעה?

נתן שחם הוא מהסופרים האהובים עלי במיוחד. הכתיבה שלו סבלנית, מדויקת, ממוקדת למרות השילוב של נושאים רבים יחדיו, ותמיד יש בה כדי לעורר מחשבה וענין. יש להודות שסיומו של הספר היה מעט חפוז בעיני, ודמותו של הבן הצעיר לא לגמרי "אפויה" לטעמי, אבל פרט לחולשות שוליות אלה, הספר העמוק הזה העניק לי חווית קריאה מיוחדת, ואני ממליצה עליו.

זמורה ביתן

2007

כותרת משנה: המאבק על הצלת יהודי הונגריה

באוקטובר 1944, אחרי הפוגה בגירוש יהודי הונגריה להשמדה, השתלטה מפלגת צלב החץ על השלטון. אייכמן ועוזריו שבו לבודפשט בכוחות מחודשים, ובנובמבר המושלג והקפוא החלו להצעיד עשרות אלפי יהודים, ללא מזון ולא קורת גג, אל גבול אוסטריה. לכאורה היו הצועדים מיועדים לעבודות, בפועל היה מדובר בצעדות מוות לכל דבר. משה קראוס, מנהל המשרד הארץ-ישראלי בבודפשט, עבד ללא ליאות עם נציגי מדינות זרות, כדי להנפיק תעודות חסות לצועדים. נציגי שוויץ, שבדיה וספרד, ביניהם קרל לוץ וראול ולנברג, יצאו בעקבות השיירות, והצליחו לשלוף מהן אלפים מן היהודים ולהציל את חייהם. ישראל קסטנר, ראש ועדת העזרה וההצלה בבודפשט, שאת רוב זמנו באותם ימים העביר מחוץ להונגריה בחברת אנשי מנגנון גרמנים, כתב כך במכתב בזמן אמת: "לפי דו״חות חד־משמעיים מהגבול מקבלים השלטונות הגרמנים את היהודים ומטפלים בהם באופן אנושי. רוחצים אותם ונותנים להם מזון מספיק ושולחים אותם הלאה ברכבת. כפי שאחד מקציני המשנה של אייכיץ [אייכמן] מסביר: 'אורו פני היהודים בהגיעם לגבול הגרמני'". ניגוד זה ממחיש בחדות את המקום שאליו הוליכה אותם בחירתם בדרכי פעולה שונות להצלת נפשות.

קסטנר בחר לנסות להציל יהודים באמצעות משא ומתן עם הגרמנים. משעה שקיבל את הסכמתם לרכבת המיוחסים, הפך למעשה בן ערובה, ופעל בשירותם להרגיע את מאות אלפי היהודים האחרים כדי לא לפגוע בנסיונות ההצלה של היחידים. גם כשהיה לו ברור שהוא קורבן לרמאות ולסחיטה מתמשכת, גם כשהגורל הצפוי ליהודי הונגריה היה ידוע לו בוודאות, לא התנער מן הבחירה בדרכו השגויה. קל לומר היום, מן הנוחות של הספה בסלון, ששגה, והעובדה שזכה לתמיכת ההנהגה בארץ-ישראל מן הסתם סייעה לבצר אותו בעמדותיו, גם אם דברים שאמר מפעם לפעם העידו על הבנתו שהוא משמש כלי בידי הגרמנים. לעומת זאת, בלתי אפשרי למצוא הצדקה להתייצבותו, בהתנדבות, להעיד לטובת הרוצחים, ביניהם עוזריו הקרובים של אייכמן, אחרי המלחמה, בשעה שהוא עצמו סיפר סמוך לסיום המלחמה שידע שהם מבקשים להשתמש בו כאליבי.

קראוס התנער בשלב מוקדם מדרכו של קסטנר, ובחר להסתמך על הנציגויות הזרות. בניגוד לקסטנר, שנתמך על ידי ראשי הישוב, קראוס, איש המזרחי, עמד בפני נסיונות הדחה חוזרים ונשנים, ומשרדו קופח בחלוקת המשאבים. פעילותו התרכזה במאמצי עליה, והוא קשר קשרים קרובים ורבי ערך עם נציגים זרים ועם בעלי תפקידי מפתח הונגרים. כשהנהגת הישוב ונציגיה בהונגריה נקטו בקשר של השתקה באשר לגורל היהודים, קראוס חיבר מסמך מקיף שהסתמך על דוח ורבה-וצלר. המסמך, שהופץ על ידי ג'ורג'ה מנטלו, הביא סוף סוף ללחץ בינלאומי, שבזכותו עצרה הונגריה את גירוש היהודים. בתקופת הכיבוש עסק קראוס, כאמור, בהנפקת תעודות חסות, והיה אחד האישים המרכזיים בהפעלת בית הזכוכית, שבו הונפקו תעודות, ובו, כאחד ממאה ועשרים בתי מחסה, מצאו מגן אלפי יהודים. לפחות ארבעים אלף מקרי הצלה נזקפים לזכות יוזמותיו.

אחרי המלחמה זכה קסטנר בחיבוק הממסד, שאף נחלץ להגנתו נוכח האשמותיו של גרינוולד. קראוס, שלא היה מאנ"ש, נדחק אל השיכחה, התקשה למצוא עבודה, וזכה להתעלמות גורפת, גם כשהוענקו כבוד והוקרה לנציגים הזרים שאיתם עבד לילות כימים בתקופת הכיבוש.

אילה נדיבי, במחקר מדוקדק ומפורט, מבקשת להשיב לקראוס את הכבוד המגיע לו, וגם לקבוע מסמרות באשר להתנהלותו הבעייתית של קסטנר. בדומה לרות לנדאו ב"מחיר השתיקה" המאוחר יותר, גם היא זוקפת לחובתו של קסטנר את הכניעה לדרישת הגרמנים להרגיע את הציבור, את שתיקתו ואת יצירת מצג השווא של גירוש לצורך עבודה. נדיבי מתארת את ההתרחשויות בהונגריה מתחילת המלחמה ועד סיומה, עוקבת אחר כל מסמך וכל העברת כספים, ועומדת על היחסים הכאוטיים והמזיקים בין המפלגות היהודיות-ישראליות השונות, שהיו מסוכסכות ממש עד הכיבוש, ושבו להתכתש מיד אחרי השחרור. היא מציגה דמויות מופת שנחלצו לסייע, ובראשן קרל לוץ השוייצרי המופתי, ששילם מחיר אישי כבד על סיועו ליהודים, חוסה קונטררס האל-סלוודורי וראול ולנברג. מנגד היא מספרת על מסכת הרמיה שהפעילו אייכמן ואנשיו, ביניהם דיטר ויסליצני והרמן קרומיי (קסטנר העיד לטובת שניהם אחרי המלחמה), כדי למצב את התפיסה של הגרמני הטוב מול ההונגרי הרע, להרדים את הציבור היהודי ולגרום לו להתייצב בצייתנות ברציפי הרכבות. משפט קסטנר זוכה אף הוא לתיאור מפורט כהמשכו של העימות בין גישת קסטנר מצד אחד לזו של קראוס מצד שני. הכותבת מעבירה ביקורת קשה על התנהלות הנהגת הישוב בתקופת המלחמה, וגם על נסיונות ההסתרה והטיוח בשנים שאחריה. מסקנותיה נחרצות מאוד, ולמרות שאיני מפקפקת בעובדות שעליהן היא מסתמכת, ונטיית לבי קרובה לשלה, אני נוטה פחות לקביעות חד משמעיות. מקובלת עלי מאוד אמירתו של בנימין מורמלשטיין, ראש מועצת היהודים בטרייזנשטאט: "אפשר לגנות את ראשי המועצות, אבל אי אפשר לשפוט אותם עד שלא עמדת במקומם".

"בין קראוס לקסטנר" קשה מאוד לקריאה, לא בגלל סגנונו, אלא משום המועקה הנפשית הנובעת מירידה לפרטי הפרטים של היומיום הנורא, ומשום התחושה הקשה שאולי הוחמצה בהונגריה האפשרות להציל נפשות רבות יותר. למרות הקושי, ובזכות שפע המידע, שחלקו היה לי חדש, הספר מומלץ מאוד.

כרמל

2014

סרט אודות ילדי תימן החטופים עורר ברונית פיינגולד את זכר הסיפור המשפחתי אודות אחותה האבודה. שבעים שנה קודם לכן, שבע שנים לפני הולדתה, נולדה להוריה בת בכורה. מרים ויינפלד, שנודעה מאוחר יותר כסופרת מרים עקביא, וחנן יעקובוביץ, שניהם ניצולי שואה כבני תשע-עשרה, נתנו לתינוקת את השם ברכה, לא על שם קרובים שניספו, אלא בתקווה לחיים של ברכה מעתה ואילך. שלושה ימים אחרי הלידה הודיעו להם שהתינוקת נפטרה. המומים ושותקים חזרו לשגרה הקשה בקיבוץ גניגר. זכר התינוקת לא נמחה, אך ההוכחה היחידה לקיומה נותרה על גבי מסמך של בית החולים אודות לידתה. מקום קבורתה לא נודע להם, ועד סוף חייהם חשדו שנלקחה מהם ונמסרה למשפחה אחרת. שניהם כבר הלכו לעולמם, וכעת נטלה בתם על עצמה את הנסיון לפענח מה עלה בגורל הבת הנעלמת.

זהו סיפור עצוב על צעירים, שהשואה קטעה את חייהם בשנות העשרה המעצבות, ומשנותרו כמעט לבדם בעולם נקלעו אל הסביבה הקשוחה והבלתי חומלת של החברה הישראלית בכלל, ושל הקיבוץ בפרט. אין בספר כתב האשמה, אבל יש צער על הצחיחות הרגשית שבה נאלצו לחיות, על הציפיה מהם להתיישר לפי סטנדרטים שאינם מתחשבים בטראומות שחוו, על הנפילה בין הכסאות – מבוגרים מכדי להשתלב במוסד חינוכי, צעירים מכדי לוותר על לימודים. חסרי בטחון ובודדים אפילו לא ידעו שמותר להם לשאול למה התינוקת מתה, והאם ומתי תיערך לוויה. בבית החולים ובקיבוץ איש לא סיפר להם דבר, איש לא שאל דבר. היתה תינוקת ואיננה עוד. החיים נמשכים כאילו לא היתה מעולם.

רונית פיינגולד שאלה את השאלות שלא נשאלו ושלא נענו עד כה. מסע החיפושים הוביל אותה אל ההורים בצעירותם, כפי שלא הכירה אותם. בהרחבה, זהו סיפורם של ניצולי השואה ושל קליטתם עמוסת המהמורות והשגיאות בארץ.

"ברכה", שנכתב ברגש ובכבוד, נוגע ללב ומומלץ.

 

שתים בית הוצאה לאור

2022

כותרת משנה: ההנהגות היהודיות בסלובקיה ובהונגריה בתקופת השואה

רות לנדאו, דור שני לשואה, בת לאב יליד סלובקיה ולאם ילידת הונגריה, ראתה כל חייה את השואה כארוע הטראומטי שעיצב את חייה. אביה בחר בשתיקה, אמה בחרה לשתף בכל שעבר עליה, אבל ההיסטוריה של התקופה במקומות מוצאם של ההורים לא היתה ידועה דיה לבתם. כשפרשה מהאוניברסיטה העברית, שם כיהנה כפרופסור חבר בעבודה סוציאלית, הקדישה ארבע שנות מחקר ללימוד מעמיק של הנושא, בדגש על התנהלותן של ההנהגות היהודיות בשתי המדינות. ספר זה מציג את פרטי המחקר ואת המסקנות שהכותבת מסיקה ממנו.

שפע המידע שבספר מתנקז לשתי שאלות מרכזיות. השאלה הראשונה עוסקת בהשפעת עצם קיומה של ההנהגה היהודית הממונה על ידי הגרמנים על מהלכה של השואה. ישנם היסטוריונים האוחזים בעמדה לפיה הארגונים היהודיים הפכו למכונה של הרס עצמי. חנה ארדנט, אחת הקיצוניות שבהם, תפסה את ההנהגות היהודיות במדינות השונות כמשתפות פעולה עם הגרמנים, וטענה כי ללא ההנהגות היהודיות ספק אם מספר האבדות בנפש היה מגיע לכדי ארבעה וחצי עד שישה מיליון. "שיתוף הפעולה שהתחיל במתן ’שירותים' לשלטונות בביצוע גזירות בתחומים הכלכלי והחברתי […] גרר אותם לא פעם, ובלי שחשו בכך, אל סף ה'יהרג ובל יעבור'", קובעת היסטוריונית אחרת. עמדה הפוכה, שבה אוחזים היסטוריונים כמו יהודה באואר וישראל גוטמן, טוענת כי אין לבחון את התנהלות ההנהגות על פי מבחן התוצאה אלא על פי מבחן הכוונה, וכי ההשערה שמספר הקורבנות היה נמוך יותר היא ספקולטיבית ואין לה על מה להתבסס. יש לזכור, כמובן, כי לצד ציות לדרישות הגרמנים ותיווך בינם ובין הקהילה היהודית, ההנהגות פעלו רבות לטיפול בצרכים הרבים של בני הקהילה, שאיבדו את מקורות פרנסתם, את בתיהם, את יקיריהם. כמו כן, קשה להתייחס להנהגות כאל גוף אחיד. הן כללו אישים כמו קארול הוכברג, ששיתף פעולה עם הגרמנים על גבם של היהודים ולתועלת עצמו, וישראל קסטנר השנוי במחלוקת שמוקדש לו בספר פרק נפרד, לצד אישים כמו אוטו קומוי שהיה פעיל במציאת מחסה לאלפי ילדים ובחר שלא לעזוב ברכבת קסטנר, ומשה קראוס שבשיתוף פעולה עם הצירות השוויצרית הציל כארבעים אלף איש.

השאלה השניה, שכרוכה כמובן בראשונה אך מפאת מהותה יש לחדד אותה בנפרד, נוגעת ללבו של הספר הזה ובאה לידי ביטוי בשם שנבחר לו, "מחיר השתיקה". המחקר מוכיח כי בשני המקרים שנבחנו כאן אנשי ההנהגה היהודית של סלובקיה ושל הונגריה ידעו, לפעמים בשלב מוקדם יחסית ובוודאי בעקבות דוח אושוויץ, כי יעדם של הגירושים הוא השמדה, אך לא חלקו את הידע עם קהילתם. יתרה מכך, הם צייתו לגרמנים שתמרנו אותם להרגיע את המיועדים לגירוש. גם כאן דעותיהם של החוקרים חלוקות. יש המצדיקים את גישת ההנהגות שלא רצו לזרוע כאוס מתוך כוונה לא לפגוע בנסיונות להציל את מי שאפשר היה. יש הסבורים כי הידע לא היה משנה דבר, כי את מכונת ההשמדה אי אפשר היה לעצור. אחרים מעלים טענה שהיהודים ידעו מה מחכה להם, בוודאי בהונגריה שהפתרון הסופי בה הוחל אחרי כמעט ארבע שנות מלחמה, אבל בחרו להדחיק ולא להאמין. ומן הצד השני ישנם חוקרים המאמינים שמידע אמין, שהיה מגיע ישירות מן ההנהגה ולא מפי השמועה, היה מדרבן לבריחה, להסתתרות, ואולי להצלת חיים.

לאחרונה האזנתי להרצאה מטעם "יד ושם" אודות מרדכי חיים רומקובסקי, ראש היודנראט בגטו לודז', ואחד מן המנהיגים היהודים המושמצים ביותר. הופתעתי כשהמרצה טענה כי למרות אופיו הדיקטטורי של רומקובסקי, למרות מאמציו לרַצות את הגרמנים, למרות נאום הילדים הנורא, האיש היה עשוי להחשב לגיבור. הרוסים היו קרובים מאוד לשחרר את הגטו, ואילולא התעכבו והניחו לפולנים להתכתש עם הגרמנים לבדם, היו שבעים אלף איש ניצלים, ורומקובסקי היה זוכה בתהילת עולם בשל מדיניות "עבודה למען הצלה" שלו. אבל הגטו חוסל, ורומקובסקי זכור לרע. לפני מספר שנים צפיתי בסרטו של קלוד לנצמן, "אחרון הלא צדיקים", שעסק בדמותו של בנימין מורמלשטיין, ראש מועצת היהודים בטרייזנשטט. בגילוי לב הודה שדאג לבני עמו, אך גם לעצמו, שפיעמה בו תחושת שליחות אך גם יצר הרפתקני. כל התיחסות שיפוטית אל שניהם, ואל ההנהגות היהודיות בתקופת השואה, חייבת לקחת בחשבון את התנאים הבלתי אפשריים שבמסגרתם נאלצו לפעול, את העובדה שמדובר בבני אדם שעשויים לשגות, להחליט על פי רגש ולא בהכרח על פי הגיון קר. צריך לזכור שרובם החלו את פעילותם מתוך כוונות טהורות גם אם נסחפו בהמשך לכיוונים שנויים מאוד במחלוקת. "אפשר לגנות את ראשי המועצות, אבל אי אפשר לשפוט אותם עד שלא עמדת במקומם", כדבריו של מורמלשטיין ללנצמן. לכן אומר בזהירות, ומתוך הבנה שמדובר בחוכמה שלאחר מעשה, שלדעתי ההנהגות היו צריכות להמנע מלכתחילה משיתוף פעולה כנוע, ובוודאי היו חייבות לחלוק את המידע על גורל המגורשים, ולא לשלול מן ההמונים את הזכות לבחור אם לברוח, להלחם או להכנע. זוהי גם מסקנתה של רות לנדאו.

על ישראל קסטנר כבר נכתבו ספרים ומאמרים ומחזות ומחקרים, ודמותו עדיין שנויה במחלוקת בכל הקשת שבין גיבור למי שמכר את נפשו לשטן. רות לנדאו, שאמה נולדה בקלוז', עיר הולדתו של קסטנר, מקדישה לו פרק נפרד בספר. למדתי מן הפרק הזה על ארועים שלא הכרתי קודם לכן, ביניהם ביקורו בקלוז' ממש לפני שיהודי העיר – למעט המנהיגים ורבים מקרובי משפחתו – גורשו ממנה והובלו למוות. בביקור זה ציית לגרמנים והרתיע את היהודים מנסיון להמלט לרומניה הסמוכה, למרות שהבריחה היתה אפשרית. עמדתה של הכותבת לגביו, לחומרה, ברורה.

"מחיר השתיקה" עוקב אחר קורות יהודי סלובקיה והונגריה בכל שלבי המלחמה. הכותבת מרחיבה ברקע לפעילות ההנהגות, מנתחת את התנהגותן של שתי המדינות (שתיהן נקטו מדיניות אנטישמית עצמאית עוד לפני שנכבשו), ועומדת על היחסים הפנימיים בתוך הקהילות ועל הקשר (הלקוי) בין יהודי סלובקיה ויהודי הונגריה. היא מתיחסת בהרחבה להטעיה שנקטו הגרמנים כדי להבטיח ביצוע חלק של הגירוש וההשמדה, ולמאמצי ההנהגות לעצור אותם באמצעות לחץ פוליטי ובאמצעות שוחד. מדהים להווכח ממרחק של זמן עד כמה נתנו ההנהגות אמון בהבטחות השקריות של הגרמנים, אבל שוב זו תובנה בתנאים של וודאות שלא היתה אפשרית בתנאי הזמן. בין אם מקבלים את מסקנותיה של הכותבת ובין אם לאו, הקריאה בספר מעשירה מאוד בידע ומרתקת.

רות לנדאו מזכירה בפיסקה קצרה את טרנספורט הנשים הראשון לאושוויץ, שנכללו בו תשע מאות תשעים ותשע נשים יהודיות סלובקיות. על טרנספורט זה כתבה הת'ר דיון מאקאדם את הספר המצוין "999 נשים צעירות", להזכירנו שמאחורי כל המחקרים והנתונים והאזכורים הקצרים היו אנשים בשר ודם שסבלו ואבדו, כל אחד מהם עולם ומלואו.

ספר מרחיב דעת, רובץ על הלב, ומומלץ.

רסלינג

2022

"טוב ויפה היה שם בפנגיאה, ונדמה היה שטוב ויפה יהיה שם לעולם, אבל פתאם, יום אחד, ללא כל אזהרה מוקדמת, קרה משהו רע, רעם גדול עלה מעומק קרביה של פנגיאה, רעש שלא נשמע כמוהו מעולם, רעש שהרעיד אותה, טלטל אותה, ביקע אותה ופורר אותה". סיפורה של יבשת העל הקדומה היה אהוב על דוֹלֶק, קוּבָּה והנייק, ילדיהם של מרקוס וגיז'ה גינסברג. סיפורה של היבשת הפך בידיה של גילה ג. שחר, בתו של קובה, סמל לקורות משפחתה.

משפחת גינסברג התגוררה בנובי טארג שבדרום פולין, דור שני לסוחרי קמח ותבואה. עסקיו של מרקוס שגשגו, ואפשרו למשפחה חיי רווחה. למרות אינספור סימני אזהרה, למרות שהאדמה החלה לבעור תחת רגליהם בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, סירב מרקוס לנהוג כמנהגם של כמה מקרוביו שמצאו לעצמם חיים חדשים בארצות הברית ובארץ ישראל. "פולין חדשה עומדת בפתח, עולם חדש עומד בפתח", כך האמין בכל לבו. הספר נפתח ב-30 באוגוסט 1942, היום בו נרצחו מרקוס וגיז'ה, וחוזר אחורה בזמן אל דור הוריהם של השניים. צלו של המוות העתידי של בני הזוג מרחף על הספר, כמו גם צלו המאיים של הגורל המצפה לשלושת בניהם. אחד מהם יתגלגל בין מחנות המוות ויינצל ממש ברגע האחרון כשהוא כבר מוזלמן. שני יוברח מפולין לרוסיה. והשלישי יזכה בחיים בסיועו של חסיד אומות העולם אלדו ברונצ'י, ויצטרף כרופא לקרבות העקובים מדם שינהל צבא אנדרס. רוברט וייסמן, הקצין הנאצי שיפקח בקור רוח ובהנאה על מעשי הרצח בנובי טארג, יישפט אחרי המלחמה לשבע שנות מאסר בלבד. תושבי נובי טארג הלא יהודים ידחו באלימות את הניצולים שיבקשו לשוב הביתה.

"בתוך ערימות של דפי עדות, ספרי זכרון, פנקסי קהילות, ספרי היסטוריה וסרטים דוקומנטריים, חיפשתי את אשר אבד, את קורות בתיהם של בני משפחתי – גינסברג, דוידוביץ, דמייני וזילברינג. ככל שהרחקתי לכת, כך הם התקרבו אלי, וככל שהעמקתי חקור, כך התרחבו בתוכי סיפורי חייהם, עד שהתערבבה שמחתם בשמחתי, וצערם בצערי, ומחשבותיהם במחשבתי, וקולם בקולי, וכתבתי", מספרת הסופרת באפילוג.

גילה ג. שחר משחזרת את חיי משפחתה, בעיקר את אלה של משפחת אביה, בתערובת של פרטים ביוגרפיים עובדתיים והשלמות של קטעי שיחות והלכי רוח מדמיונה ומלבה. בלשון פואטית וציורית היא מספרת את שקשה להביע, משלבת עובדות היסטוריות עם הביוגרפיה הפרטית. תמונות מלבבות מחיי משפחה, על רגעיה השמחים והעצובים, הולכות ומתקדרות ומתכנסות לזעקה על הרוע, על הסבל, על טירוף המערכות. כמיהה עזה ונואשת ליחד, לנורמליות, ליציבות שפויה, עולה מן החלומות ומקשרי הלב והנפש חוצי המרחקים שהספר משופע בהם, והלב נחמץ.

"פנגיאה" בסגנונו היחודי מציב יד זכרון לקהילת נובי טארג, ותורם סיפור חיים נוסף למסכת האינסופית של סיפורי החיים שהתבקעו והתפוררו. מומלץ מאוד.

כרמל

2021

כשקורי ובטסי טן בום, שתי נשים הולנדיות בשנות החמישים לחייהן, נכלאו במחנה ראוונסבריק, ואמונתן המוצקה בטוב האלוהי הועמדה במבחן קשה, הן הצליחו למצוא משמעות לסבל. הן לא יכלו לתפוס מדוע האחרים סובלים, אבל באשר לעצמן האמינו כי הן נמצאות שם כי "ספר התנ"ך שלנו היה מקור עזרה ותקווה לחוג הולך וגדל. ככל שהשחיר הלילה סביבנו, כך האיר דבר אלוהים באור בהיר יותר, אמיתי יותר, יפה יותר". בביתן שורץ פשפשים, בצפיפות בלתי אנושית ובסיומם של ימי עבודה מפרכים, היו השתיים מכנסות את הנשים, פותחות את ספר התנ"ך שהצליחו להבריח בדרך-לא-דרך, ומנסות לחזק את רוחן של חברותיהן ליסורים.

אמונה, אהבה וסליחה היו העקרונות שהנחו את בני משפחת טן בום לפני המלחמה, במהלכה, וגם אחריה, וכל הרוע שסביבם לא הצליח לערער אותם. המשפחה, שעסקה בשענות, אימצה במהלך השנים אחד-עשר ילדים. קורי השקיעה מזמנה בעבודה עם מפגרים במסגרת הכנסיה, ויחד עם אמה ואחיותיה ביקרה בשכונות עוני ודאגה לרווחת תושביהן. כשפלשו הגרמנים להולנד, פתחו בני טן בום את דלתם בפני יהודים נרדפים. הפעילות הפרטית שלהם השתלבה במהרה בזו של המחתרת, ובשיאה העסיקה כשמונים חברים, ששמרו על מידור קפדני למדי, והצילה כשמונה-מאות יהודים. בחדרה הצר של קורי הוקם קיר נוסף שמאחוריו מחבוא, והיהודים ששהו בבית אפסנו בו את חפציהם, ומצאו בו מקלט כשהתנהלו חיפושים.

קורי טן בום האמינה בכוחה של הסליחה. אחרי המלחמה, ולאחר שארגנה מקום מרפא ומרגוע לניצולים, מסרה את בית המשפחה לידי הולנדים ששיתפו עם הנאצים, מתוך תפיסת עולם שבחרה בריפוי על פני ענישה. באותה רוח יצאה להטיף ולסייע גם בגרמניה, והושיטה יד לחסרי הבית שהיו אויביה. היא חוותה מאסר בכלא, בידוד, שני מחנות – פוכט וראוונסבריק – ובכל מקום ראתה את הכאב, גם של המעונים וגם של המענים, וביקשה להביא מזור לעולם.

על וילם אחיה, שהיה איש כמורה, כתבה קורי כי הוא התנגד לכל צורה של הבדלה דתית. את בית האבות ייסד פתח לנוצרים וליהודים, עד שהפך בצוק העתים מקום מקלט ליהודים בני כל הגילים. אחותה נולי שיכנה בביתה שתי נשים יהודיות בעלות תעודות מזויפות. בטסי וקורי, יחד עם אביהן, חגגו את חנוכה יחד היהודים שהתחבאו אצלם. בלילות אפלים כינסו בסלון ביתם את כל המתחבאים, אחד מהם היה מסובב את גלגלי האופניים כדי להפעיל את הפנס, ולאורו היו קוראים קטעי ספרות ומחזות ללא קשר לזהות כותביהם. למרות אמונתם העזה בישו, ולמרות השתייכותם הדתית, בני המשפחה ראו רק בני אדם ללא הבדל דת ואזרחות.

קורי מתארת בספר את חייה מילדות ועד אחרי המלחמה. יתכן שמטרת הספר היא, בין השאר, להפיץ את בשורת האל, אבל הוא אינו נקרא כהטפה. יש משהו תמים ונקי בספר, למרות הרוע שאפף את התקופה, בעיקר בזכות הכתיבה הפשוטה והכנה. בשונה מבטסי, שבחרה לא להנשא משום שידעה שמסיבות רפואיות לא תוכל ללדת, קורי חוותה אהבה וציפתה להנשא לאהובה, והיא מתארת ללא כחל ושרק, אך גם ללא רחמים עצמיים, את שברון הלב כשבחר באחרת. את בטסי קורי מתארת כאישיות מושלמת, ואת הפגמים היא מוצאת בעצמה. כך, לדוגמא, היא מספרת על משבר שגרמו לה הפשפשים בביתן בראוונסבריק. בעוד בטסי טוענת בלהט כי יש להודות לאל על הכל, כולל הפשפשים, קורי מודה כי "הפעם הייתי בטוחה שבטסי טועה". היא מצטיירת אנושית מאוד, לא רק דמות גדולה מהחיים, כשהיא מספרת שבכתה כשגזזה את מחלפות ראשה של בטסי במחנה פוכט בגלל הכינים. והיא משעשעת כשהיא מתארת את "סדרת החינוך" שהעבירו אותה חברי מחתרת צעירים, שהיו מעירים אותה באישון לילה ושואלים אותה על פעילותה. מטושטשת משינה, ומתוך הרגל לומר אמת, היתה מסגירה את סודות המשפחה ואת מקום המחבוא, עד שלמדה לעבור מנמנום לעירנות בתוך רגע.

ההתנגשות הזו בין החובה לומר אמת ובין החובה כלפי המחתרת וכלפי הנרדפים ייסרה אותה, אבל היא מצאה לעצמה את ההצדקה להעדיף את ההכחשה על פני ההסגרה. אחותה נולי בחרה באמירת אמת. כשנשאלה על ידי שוטרים שחיפשו בביתה אם אחת הנשים יהודיה, ענתה בחיוב. נולי נשלחה למאסר והאשה נכלאה בתיאטרון היהודי. נולי האמינה שעשתה את הדבר הנכון למרות המחיר, וכשהיהודיה הצליחה לברוח בעקבות פריצה אל התיאטרון, המשפחה כולה ראתה בכך את יד אלוהים.

קורי חוותה דילמות מוסריות גם במחנות. היא חשה אנוכית כשפילסה לעצמה דרך אל מרכז קבוצת האסירות כדי לסבול פחות מן הקור. היא חשה בלתי הוגנת כששרה תרופה נדירה עבור אחותה בלבד. "היה זה תכסיסו הגדול של השטן: להציג לפנינו רשע גס כל כך, עד שאנו מתפתים להאמין שחטאינו הקטנים והסודיים אינם חשובים".

קספר טן בום, אבי המשפחה, מת בכלא ההולנדי, עשרה ימים אחרי שנאסר בגלל פעילותו המחתרתית. אילו היה מצהיר כי יחדל לסייע ליהודים היה משתחרר, אך הוא בחר לומר כי ימשיך בדיוק במקום בו נעצר. בטסי גוועה ממחלה בראוונסבריק. וילם, שנדבק בשחפת בעת שהותו בכלא, נפטר זמן קצר אחרי המלחמה. קספר, בטסי וקורי הונצחו בשדרת חסידי אומות עולם ביד ושם.

"המחבוא", שנכתב יחד עם יוחנן ואלישבע שריל, הוא סיפורה של משפחה הרואית, שלא ראתה עצמה כזאת. מעורר השראה ומומלץ מאוד.

The Hiding Place – Corrie ten Boom

ינץ בע"מ

1978 (1971)

תרגום: ד. ישראלי

ויסנטה, סבו של הסופר סנטיאגו א' אמיגורנה, נולד בפולין. אל פולין התייחס כאל מולדת, ואל גרמניה, שאת תרבותה, אהב, כאל גן עדן אפשרי. למרות האירופאיות המוטבעת בו בחר להגר לארגנטינה. שילוב של גורמים הביא לכך, פוליטיים, חברתיים, רצון להמלט מהעוני ולגלות את אמריקה. וגם הגידופים האנטישמיים שספג באוניברסיטה. בפולין נותרו אמו ואחיו. בארגנטינה נישא לרוסיטה, שמשפחתה כולה היגרה בשל הפוגרומים, נולדו להם שלושה ילדים, ופרנסתם באה להם מחנות רהיטים שניהל ויסנטה כחלק מן העסק המשפחתי בבעלות אביה של אשתו. עם המשפחה שנותרה במולדת קיים קשר מכתבים רופף, ומדי פעם הפציר בהם בלשון רפה להצטרף אליו.

השגרה השלווה הופרה כשהחלו להגיע השמועות על גורלם של היהודים בפולין הכבושה, וביתר שאת כשאמו של ויסנטה שיגרה מכתבים נדירים מתוך גטו ורשה. בעוד אמו ואחיו, יחד עם גיסתו ואחיינו, הולכים ונסגרים בתוך גטו ממשי, ויסנטה הלך ונסגר בתוך גטו נפשי. מוכה אשמה משום שלא זירז את משפחתו להגר בעקבותיו, גם כשהיה ברור שהאדמה עומדת לבעור תחת רגליהם. מוכה אימה לנוכח תיאורי המצוקה שבמכתבים ולמקרא העדויות הבודדות שפורסמו בשולי החדשות. מוכה תחושת חידלון של אוזלת יד. הוא הפך לפליט, לבוגד, לפחדן. הוא הפך לזה שלא היה שם כשהיה צריך להיות, זה שברח, זה שחי כשקרוביו גססו. ומאותו רגע הוא העדיף לחיות כמו רוח רפאים, שותק ובודד. הוא הלך והתנתק מאשתו ומילדיו, איבד כל יכולת להביע רגש כלפיהם, אולי משום שלא רצה להכביד עליהם במכאוביו, אולי משום שקל היה יותר להאטם מפני כל תחושה. בימים ניהל איכשהו את החנות כבתקופת שגרה, בלילות שקע בהימורים מתוך דחף להפסיד עוד ועוד. הוא רצה ולא רצה לדעת מה מתרחש בפולין, וכשבאו הידיעות הברורות עם תום המלחמה ניסה להאטם עוד יותר.

ויסנטה נפטר כשהסופר היה בן שבע, אבל צל השואה המשיך לרחף על ראשי צאצאיו. אמיגורנה מספר באחרית דבר כי הוא אינו הנכד הראשון הכותב על הנושא.

"הגטו הפנימי" הוא שילוב של היסטוריה פרטית עם היסטוריה כללית. במקביל להתרחשויות בחייו של ויסנטה הספר מתאר את הארועים המרכזיים שהשפיעו על גורל משפחתו. יש משהו דידקטי בכתיבה, וההתנסחות די מסורבלת, אבל אי אפשר שלא לחוש את כאבו של ויסנטה, וגם את זה של הסופר. לעומת זאת, כשהוא גולש להגות, הוא הופך לשטחי למדי עם הצהרות כמו "אחד הדברים הנוראים ביותר באנטישמיות הוא שהיא אינה מאפשרת לגברים מסוימים ולנשים מסוימות להפסיק לחשוב כמו יהודים, היא כולאת אותם בזהות הזאת בלי קשר לרצונם ומחליטה בפסקנות מיהם"…

כשמדברים על קורבנות השואה, אנשים כמו ויסנטה אינם אלה שעולים על הדעת. הוא לא נרדף, לא סבל מאימת מוות, מרעב, מעבודת פרך. ובכל זאת גם הוא ודומיו הם קורבנות מצולקים. אמיגורנה נותן להם קול באמצעות דמותו השותקת של סבו.

La Ghetto Intérieur – Santiago Amigorena

כנרת זמורה דביר

2022 (2019)

תרגום מצרפתית: אביגיל בורשטיין

אסתר ספרן פויר אובססיבית לזכרון ולשימור. ביתה עמוס מזכרות שאספה – חופן אדמה ממקום אחד, אבן ממקום אחר – והיא אוגרת בשקדנות מסמכים ותמונות. אולי אין פלא שהצורך לזכור כל כך עוצמתי אצל מי שגדלה בבית שבו השתיקה וההסתרה היו אורח חיים. הוריה של אסתר, ניצולי שואה, ילדו אותה בפולין אחרי המלחמה. אחרי שהיגרו לארצות-הברית, לאחר תקופת מעבר ארוכה במחנה עקורים בגרמניה, לא אמרו ההורים מילה על מה שעבר עליהם. אביה לייבל, איש רב תושיה, שקע בעסקיו. אמה אתל עבדה גם היא בעסק המשפחתי, וגידלה את הילדה ואת אחיה שנולד חמש שנים אחריה. עבר זמן ארוך מאוד מאז מותו של אביה, כשהיתה בת שמונה, עד שהתברר לה שהתאבד (נושא שהיא עצמה סירבה לדבר עליו עד שקראה את "סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז, שחווה התאבדות הורה). רק במקרה, מהערת אגב של אמה, נודע לה שללייבל היתה משפחה קודמת, ושאשתו הראשונה ובתו הקטנה נרצחו. בספרה מתארת אסתר את המסע שלה בנסיון לשחזר את חייו של אביה, להעניק כבוד למצילים, ולתת שם ופנים לאחותה.

תשוקת הזכרון עברה בתורשה לשלושת בניה, פרנק, ג'ונתן וג'וש, סופרים ועתונאים. היה זה ספרו של ג'ונתן, "הכל מואר", ששימש אחד הזרזים למסעה של אמו. "הכל מואר" נולד מנסיעתו של ג'ונתן לטרוכנברוד, העיירה בה נולד אביה. אמו ציידה אותו בתמונה בה נראה לייבל עם שלושה אנשים נוספים, בהם מי שהיא סברה שהם האנשים שהצילו אותו, וביקשה שיתחקה על עקבותיהם במסגרת עבודת הגמר שלו באוניברסיטה. ג'ונתן לא מצא שום זכר לקיומה של עיירה יהודית בטרוכנברוד, אבל מילא את החללים בבדיון וכתב את "הכל מואר". בכך הוא החזיר את המקום לתודעה, ספג ביקורת מצד יוצאי העיירה שלא אהבו את המציאות שבספר, ובלי מתכוון דחף את אמו לשקוע במחקר עצמאי.

זרז נוסף שימשה שאלתה התמימה של נכדתה סיידי, שהסתכלה בשפע התמונות שסבתה צברה מבלי לטרוח לתייג אותן: "איך אני אדע מיהם?" כל כך הרבה אנשים נעלמו מבלי שיהיה מי שיזכור אותם. אסתר יוצרת תיקון קטן כשהיא מספרת על העיירות קולקי, ממנה באה אמה, וטרוכנברוד.

מכיוון שאסתר בונה את סיפורה נדבך על נדבך עד לשיאים הרגשיים ולחשיפות שבסיומו, לא אקפוץ אל הסוף. אני מניחה שכל הפרטים מצויים ברשת, אבל אני ממליצה לקרוא את הספר ולהתלוות אל הכותבת בכל שלבי התהליך הארוך שהיא מתארת. היא גייסה ל"פרויקט" את נסיונה בקשרי ציבור, הסתייעה בקשריהם של בניה, קיימה עשרות פגישות עם אנשי מקצוע ועם יוצאי המקום, ובסופו של דבר נסעה היא עצמה, מלווה בפרנק, אל שתי העיירות.

קייטי מרטון, סופרת ועיתונאית, בת לניצולי שואה, "לקחה לי" את המלים, כשכתבה, והדברים מצוטטים על הכריכה: "אסתר ספרן פויר היא מספרת סיפורים מבטן ומלידה – ואיזה סיפור היא מספרת! הסאגה המשפחתית שלה מצדיעה לכושר העמידה האנושי, בסיפור שכולו לב ונשמת חיים". אסתר לוקחת אותנו אל חייהם של ניצולי השואה, אל מחנות העקורים ("נדמה שאנו מתיחסים ליהודים כפי שהנאצים התיחסו אליהם, למעט העובדה שאיננו מחסלים אותם באופן פעיל", כך נכתב בדוח הריסון שהוגש לנשיא טרומן), ואל קשיי ההגירה והתחלת החיים מחדש. היא מספרת על החיים בצל ההשתקה, ועל התשוקה לא להניח לנרצחים האלמונים לשקוע אל תהום הנשיה. למרות שהסיפור שופע רגש, היא נמנעת מהפרזות תיאוריות ("יתכן שהרחקתי לכת עם המטפורה", היא ממתנת תיאור של תחושותיה). העבר הוא לב הענין, אבל דמותה של המספרת, כפי שהיא עולה מן הדפים, היא של אשה ארצית, מחוברת להווה וצופה לעתיד. החיבור בין המחקר ליומיום שובה לב. כך, לדוגמא, היא מספרת שכמה מן הפגישות המשמעותיות הזדמנו לה בעת שהתלוותה לנסיעותיהם של ג'ונתן ושל אשתו ניקול קראוס לכנסים ספרותיים בתפקיד השמרטפית של בנם. גם הומור אינו נעדר מן הספר, דווקא ברגעים מרגשים וכבדים, כמו הנסיעה לטרוכנברוד יחד עם קבוצה גדולה של ישראלים, על כל ההמולה המשתמעת.  

אי אפשר להחיות את המתים, אבל אפשר להנציח את סיפוריהם, ולו בפרטים מעטים, בכינוי שניתן להם, בתיאור מראם, במילה שאמרו ונצרבה בזכרונו של עד. אסתר ספרן פויר מזכירה רבים מאנשי העיירות, דורכת במקומות בהם גדלו הוריה, ניצבת על קברות אחים, ובכל מקום מטמינה תמונה משפחתית שלה עם בעלה ועם ילדיה ומשפחותיהם, רוצה שהמתים יידעו שאנחנו עוד כאן.

קטיה בנוביץ' תרגמה באיפוק, באותו אופן בו נכתב המקור, אמרי זרטל עיצב כריכה הולמת עם תמונות מן האלבום המשפחתי, והספר מומלץ מאוד.

I Want You to Know We’re Still Here – Esther Safran Foer

כנרת זמורה

2021 (2020)

תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ'