החדר בקצה המסדרון / גל ובר

שחר ונועה עוברים לבית בשכונה חדשה באבן יהודה ופותחים בכך דף חדש בחייהם. נועה היא הנדסאית תוכנה, עובדת הייטק מוערכת ומבוססת. שחר הוא פרסומאי עצמאי, שמוצא את פרנסתו בתחום שהופך, למורת רוחו, לדיגיטלי, אבל בינתים הוא אוהב את עיסוקו. נועה מביאה אל הנישואים שתי תאומות בנות שש, אלה והדר, שנולדו מקשר עם גבר שויתר על אבהותו. יש קצת קשיים של הסתגלות, אבל שחר מתכנן לאמץ רשמית את הבנות, נועה, שסובלת פה ושם מימים דכאוניים, מתמלאת אופטימיות בבית החדש, הבנות מסתגלות אל המסגרת המשפחתית החדשה, יש לזוג הלא כל כך צעיר תכנית ללדת ילד משותף, ונראה שהחיים יחייכו אליהם.

בעוד החיים שכאן נראים מבטיחים, החיים שמעבר אינם רגועים. כשנועה נוסעת לחו"ל למספר ימים במסגרת עבודתה, ושחר נותר לראשונה לבדו עם הבנות, תופעות משונות מתחילות להטריד אותו. בלון הליום יורד מעצמו במדרגות למרות שאין שום משב רוח שיניע אותו, בובות עוברות מן המדפים לרצפה, פעילות בלתי ברורה מתרחשת בלילה בזמן שהוא ישן. שחר, שהוא גבר רציונלי, מוצא עצמו מתמודד עם נוכחות של רוח רפאים, ונעזר במיסטיקנים שבהם זלזל עד כה.

כמעט עד מחציתו, הספר מתאר את התפתחות ה"יחסים" בין שחר לרוח, ברגשות שנעים בין אימה לדאגה, בין אי אמון להיסחפות אל מיסטיקה, בין צורך להשאר במקום ולברר מה פשר התופעה לפחד שמא הרוח תזיק לבנות שבאחריותו. הוא להוט להפטר מן הצרה לפני שובה של נועה, חרד שמא האופטימיות שלה תתפוגג, והימים הדכאוניים, שאת סיבתם אינו מבין, ישובו.

מיהי הרוח? מה גרם להופעתה? התשובה לכך תגיע בהמשך, ותפתח שורה ארוכה של שאלות קשות ומטרידות. מי יקבל את הרוח אל חייו ומי ינסה לשלח אותה אל עולם שכולו טוב? איך תשפיע הנוכחות החריגה על הנישואים החדשים והבלתי יציבים עדיין? מה מבינות הילדות ומה צריך להסביר להן? לצד אלה תעלינה דילמות של אשמה, של טראומה, של סדרי עדיפויות, של אחריות, אך מחשש לקלקלנים אמנע מלהרחיב אודותן.

מחציתו הראשונה של הספר חיננית. קצת התקשיתי להבין אם הסופר ביקש ליצור אימה או לכתוב פרודיה על ספרי אימה (ופה ושם גם על סיפורי אהבה), אולי שילוב מקורי של שניהם. כך או כך האפקט שנוצר מושך לקרוא הלאה, אינו מפחיד (או למצער לא הפחיד אותי ברמה שתגרום לי להתבונן בחשדנות סביבי), די משעשע ומהנה, ובהחלט מעורר סקרנות לגלות מיהי הרוח, מה היא רוצה מהמשפחה הזו, ואיך הסופר יוציא את גיבוריו מן התסבוכת.

כשזהות הרוח נחשפת, הספר נחלש בעיני. כפי שהזכרתי קודם, הגילוי מציף נושאים רגשיים ונפשיים משמעותיים, אבל הטיפול בהם, לדעתי, שטוח מדי. משהו מן האוירה הקלילה של המחצית הראשונה נותר בסביבה גם כשמן הראוי היה שיתפוגג. אם מדובר בספר כיפי קל, כמצטייר לעתים, הנושאים שעולים בו אינם הולמים את האוירה. ואם מדובר בעיסוק עמוק בנושאים הללו, האוירה והסגנון ממסמסים אותם. התקשיתי להאמין לדמויות, בעיקר לזו שנאבקת יותר מכולם עם רגשות מייסרים. בעיני, ואולי זו רק אני, ההתנהלות של הנוגעים בדבר לוקה בחוסר הגיון על סף אי אמינות.

בזכות המקוריות והחינניות מצד אחד ובגלל החולשה בטיפול בנושאים הכבדים מצד שני, אסכם בהמלצה מסויגת.

לקריאת פרק ראשון באתר עברית

מטר

2025

שם פרפרים עפים / סוזן רדפרן

משפחה שאיבדה ילדה, שטבעה בבריכה ברגע של הסח דעת, מתקשה להתאושש. ביוזמתה של מארי, אם המשפחה, הם משלמים מקדמה על בית חדש, במטרה להתרחק מן הבית שספוג בזכרונות הבת המתה. כדי לממן את השינוי הם עוברים באופן זמני לנחלה שמארי ירשה מסבה כדי להכניס בה שיפוצים ולהעמידה למכירה. בבקתה בשטח הנחלה מתגוררת מזה כרבע עשור דווינה, מצולקת קשות מהתפוצצות מטען בעת שירותה הצבאי ומוכת הלם קרב. למרות העיוותים בפניה, המרתיעים את מי שאינו מכיר אותה, דווינה חביבה מאוד על אנשי המקום, הן בשל סיפורה הטרגי, והן משום שהיא מטפלת באמצעות צמחי מרפא בתחלואיהם ומסייעת בלידת תינוקות. דווינה טוענת שסבה של מארי הבטיח לה בעל פה שתוכל לגור בבקתה כל חייה. מארי, לעומתה, אינה מאמינה בהבטחה כזו, וכדי לממש את תכניותיה היא תיאלץ לפנות את דווינה. יתרה מזו, מתברר כי הבקתה סובלת משורה של ליקויי בניה ואחת דינה לההרס.

ההתנגשות בין שתי הנשים היא בלתי נמנעת. החוק מתייצב לצדה של מארי. הישוב מתייצב לצדה דווינה. משפחתה של מארי מתפצלת בעמדותיה. הבן ברנדון, בן-עשרה, תומך באמו. האנה בת החמש-עשרה ופנלופי בת השמונה, אחותה התאומה של הילדה שטבעה, תומכות בדווינה. ליאו, אבי המשפחה, רק רוצה שכולם יהיו מאושרים.

סוזן רדפרן כתבה סיפור שכולו אנשים טובים (למעט אחד שלא רק בא על עונשו אלא נושא בעונש על מעשיהם של אחרים), אנשים שהגורל המר להם באופן זה או אחר, והם מנסים לעשות את הדבר הנכון מבלי להפיל יותר מדי קורבנות בדרך. הסיפור מסופר מנקודות מבט מתחלפות של כל הדמויות, כל אחת ומניעיה ורגשותיה (גם אם כולן איכשהו דוברות באותו קול). קל להקשר אליהן, גם כשהן טועות. שלד הסיפור, כפי שמציינת הסופרת באחרית דבר, מבוסס על מעשה שהיה, בשינויים רבים.

למרות הכאב שחווים כולם המסר הוא בסופו של דבר אופטימי. אפשר למצוא מוצא מטרגדיות, אפשר לתקן, גם אם באיחור, עוולות, ומעשים טובים הם מפתח לכל. "אלה המעשים הטובים שעושים אותך מה שאת וצובעים את העתיד באופנים שמעולם לא דמיינת".

הספר לוקה בפשטנות ופה ושם גם בעודף סכריניות. יחד עם זאת הוא קריא מאוד, בורא דילמה שמסקרן לגלות כיצד תיפתר, ומתאים לקריאה נטולת מאמץ.

Where Butterflies Wander – Suzanne Redfearn

פן וידיעות ספרים

2025 (2024)

תרגום מאנגלית: רחל פן

מסע באב / אהרן מגד

דניאל וענת שכלו את נוני, בנם הבכור, במלחמת יום הכיפורים. שש שנים אחר-כך, כשהם שוהים בארצות-הברית, שם עוסק דניאל במחקר, הם מתבשרים שגידי, בנם הצעיר שנותר בארץ, נעלם ביום בו היה אמור להתגייס, והוא עתיד להיות מוכרז כעריק. הם שבים ארצה, ובחומו העז של חודש אב יוצא דניאל למסע לאילת, שם שהה גידי לאחרונה, ולמסע אל תוך עצמו.

דניאל הוא פיזיקאי, איש מדע שמנהל גם את חייו ואת חיי משפחתו כמכלול של חוקים וכללים. כבר מילדות היה מתבודד מטבעו, נמנע ממעורבות חברתית ורגשית. ענת היא ההפך המוחלט ממנו. היא מעורבת חברתית ופוליטית, מחנכת ומטפלת בנשמה שנטשה משרת הוראה לטובת עבודה בשירות המבחן לנוער. "אין לך שום הרגשת שותפות? שום הרגשת שותפות?", הטיחה בו כשהתייחס בביקורתיות לתנועת המחאה שקמה אחרי המלחמה. לא ייפלא שחייהם הפכו לשותפות "טכנית", שני זרים החולקים משפחה ובית. שבר השכול שחצה את החיים והותיר הרס אחריו, העמיק את הקרע.

כשדניאל עושה את דרכו דרומה בנופים הצחיחים ומוכי השרב של הנגב ובחולות סיני, חרד למחשבה שיאבד גם את בנו השני, הוא פנוי פיזית ונפשית להתבונן בעברו, בחייו, בנפשו. לשם שינוי אינו דחוק להסתגר בחדר העבודה ולמלא את המכסה שהטיל על עצמו. לראשונה הוא שואל את עצמו אם היה קשוח מדי עם גידי. הוא מניח לעצמו להתייסר במחשבה שאולי היה צריך למנוע מנוני להעלות פרופיל ולהתאמץ להתגייס לשריון למרות כבדות בתנועה וקוצר נשימה שסבל מהם, ושבסופו של דבר גרמו למותו בקרב. הוא תוהה עד כמה הפך למי שהוא בשל אישיותו של אביו האידיאולוג הציוני הבטוח בעצמו, בעמדותיו ובתפיסת עולמו, ועד כמה הפכו בניו למי שהיו בשל אישיותו שלו. "ואת ענין "העדר כושר האמפתיה" אתה חייב לברר עם עצמך סוף סוף! […] את ענין המום הזה. הקללה הזאת, הרובצת עליך. הצד האפל", הוא אומר לעצמו. תחום המחקר שלו הוא הזמן, וביתר דיוק התנהגות הזמן בחלל, אבל זמני חייו – זה שנעצר בין ביר-תמדה לרפידים, וזה שחלף ולא יוכל לתקון – הם בעבורו "כרונוס. אל אכזר האוכל את ילדיו".

אהרן מגד, כמו תמיד, מפליא לספר עלילה שמסגרתה הסיפורית מצומצמת, אך תוכנה ההגותי והרגשי עמוק ומרשים. משפחה, מדינה, חברה, אמונה, מדע, פילוסופיה, טבע – לכל אלה ניתן ביטוי מרתק, מרגש ומעורר מחשבה, כולם יחד מעצבים את האדם ומתעצבים על ידו. הלב יוצא אל דניאל העומד לראשונה ביושר מול עצמו, אל ענת המתמרנת בין משברי חייה ומשכילה למצוא לעצמה מקום, ואל גידי, שאיבד כילד את אחיו הנערץ והפך לנער חושב, שואל, מחפש.

מומלץ מאוד.

עם עובד

1980

מאז שהלכת / ליאת לוינהר בי

כותרת משנה: זכרונותי מהמוות ומהחיים שאחריו

ב-11 בספטמבר 2001 נהרג שי לוינהר במגדלי התאומים. בבית נותרה אשתו ליאת עם בתם התינוקת ספיר, שנולדה שבועות ספורים קודם לכן. "ההתמודדות עם אובדן היא בעיקר בלגן, סערה פנימית והצפה נפשית", כותבת ליאת אחרי כשני עשורים. את הבלגן הזה, ואת ההיחלצות ממנו, היא מתארת בספר.

אשה צעירה, עדיין לא בת שלושים, אם לתינוקת יונקת, נשואה באושר לגבר מגונן, שותף אמיתי לחיים, מוצאת עצמה יום אחד ניצולת אסון. מנין הכוחות להמשיך לחיות, לשאת באחריות הגורפת והבלעדית לילדה? האם הכאב יחלוף עם הזמן? ליאת מובילה את הקורא מאותו יום גורלי, שסתם את הגולל על חייה הראשונים, עד לחייה כיום, נשואה בשנית ואם לשלושה. בפשטות, בכנות שאינה מבקשת לסחוט דמעות או רחמים, היא מספרת על ההתמודדות הרגשית בתוך עצמה ובשילוב עם גידול בתה, על תגובות הסביבה, על הפרטים ה"טכניים" הכרוכים באובדן, ועל הצורך והיכולת להמשיך הלאה.

הספר פרטי ואישי, ואינו מבקש לחנך או לשמש כספר יעוץ והדרכה, אבל אני חושבת שמי שמתמודד עם אובדן ימצא בו אמירות תומכות, מקור להזדהות ולחיזוק, ואולי גם קורטוב של נחמה. "לפעמים, גם ברגעים הכי קשים, אנחנו יותר עטופים מכפי שאנחנו מרגישים, פחות בודדים ממה שאנחנו מאפשרים לעצמנו לזכור", מספרת ליאת בדיעבד, וכדאי לזכור זאת. סביבה תומכת עשויה לעזור, כמו הקבוצה הקטנה של אלמנות צעירות שאליה הצטרפה. אנשים חסרי טאקט, או בעלי כוונות טובות, או כאלה שמחפשים מלים כדי לנחם, עלולים לגרום כאב באמירות דוגמת "לא נורא, יבוא מישהו יותר טוב" -לפעמים צריך פשוט לדבר פחות ולחבק יותר. שמירה על חזות חזקה, שאינה מזילה דמעות, עשויה להיות מגן מפני התמוטטות שממנה יהיה קשה להתרומם, אך עלולה גם למנוע את ההקלה שבהתמודדות עם הכאב. השיתוף שבספר עשוי להקל על הבדידות שבעיסוק בדילמות שהאובדן כופה.

בתוך העצב הגדול, שהזמן אינו מרפא לחלוטין אך מקהה ומרכך, מי שנותר נאלץ לעסוק גם בביורוקרטיה של המוות. בסצנות אבסורדיות נאלצה ליאת לספק הוכחות ששי לא ניצל את האסון כדי לחמוק מן הנישואים, ולהביא לקבורה בארץ בשלוש הזדמנויות, עד שנת 2014 (!), חלקים מגופתו שזוהו באיחור.    

שבע שנים אחרי מותו של שי, גבר שובה לב וצעיר לנצח, אחרי שנים שבהן "הרגשתי שלא מגיע לי להמשיך הלאה בלעדיו והמשכתי לענות את עצמי על עצם הנסיון", הקימה ליאת משפחה חדשה עם איל בי – שיצר את הציור הנאה שעל הכריכה – עם בתה ועם בתו, ועם בנם המשותף. "כדי לחיות באמת, אני צריכה לתת מקום גם לעבר הכואב. דווקא לצד הכאב הזה אני מסוגלת שוב לחייך באמת, להתרגש, לשמוח ולהרגיש מאושרת".

ליאת לוינהר בי מצליחה להמחיש את שעבר עליה בכתיבה ישירה, נוקבת, מינימליסטית אך עמוקת רגש. למרות שכאמור ניכר שאינה מבקשת לסחוט דמעות, הכאב שחוותה מתואר בחיות ובאמינות, ואודה שדמעתי איתה.

מרגש ומומלץ.

שתים בית הוצאה לאור

2022

כל העומרים שהיו לה / אורנה ורכובסקי

רותה וחיים יושבים שבעה על בנם עומר שהתאבד. ביתם בקיבוץ הומה מבקרים, חברי קיבוץ, חברים ועמיתים של בנותיהם איילה ונעמה, אנשים שהכירו את עומר. חלקם ממלמלים נבוכים דברי נחמה, מצוות אנשים מלומדה, אחדים שואלים שאלות חקרניות, אחרים מנסים לחמוק מן הכאב אל היומיום ואל הבנאליה. בתוך ההמולה יושבים השניים, פצועים פצע שלא יגליד, ומבקשים תשובות. מה יכלו לעשות ולא עשו? כיצד לא הבחינו בסימנים מקדימים?

את עומר, הילד המופז, המנהיג החברתי, שעתידו המבטיח לפניו, איבדו כבר לפני שנים רבות. את מקומו תפס גבר כבד, קודר, מסומם מתרופות פסיכיאטריות, נכנס ויוצא במחלקה הסגורה. האם יכלו למנוע את מחלתו? משחלה – האם יכלו לנהוג בו אחרת משנהגו? האם יכלו לעצור אותו מלממש את החלטתו למות? מי אשם בשיבוש הנורא של חייו? כי בלי אשם לשום דבר אין הגיון, ושום דבר ממה שקרה אינו נתפס.

תשובות לא תמצאנה, אולי אינן בנמצא כלל. במהלכם של ימי השבעה ילמדו ההורים פרטים שלא ידעו על עומר שלהם, על כל העומרים שהיו להם, כפי שיעלו מתיאורי האנשים שפגשו בו בתחנות חייו. ולמרות שלא יחדלו להתייסר – "בטוח היו סימנים! ואיך היא לא ראתה, ואיך היא לא הבינה – אמא שלו! אמא אמורה לראות דברים כאלה!" – יצטרכו ללמוד לחיות עם השאלות הפתוחות, ועם ההבנה הברורה כי בסופו של דבר בנם בחר, אולי בלית ברירה, את הבחירה היחידה שהיה מסוגל לה – "האח שלך רצה למות. הוא לא היה בהתקף פסיכוטי, והוא לא שגה בהזיות, הוא פשוט רצה למות. החיים שלו הפכו לסבל עבורו. הוא סבל כשהיה בהתקף וסבל כשלא היה בהתקף, הוא סבל באשפוזים והוא סבל כשגר אתנו וכשגר לבד. החיים שלו הפכו לסבל, והוא ידע שככה זה יהיה עכשו".

הסופרת מספרת על ההתמודדות הקשה עם בן משפחה שחלה והפך שונה ובלתי נגיש. היא מתארת הורים שנותרו כמעט לבדם עם הנטל, אחות שנקרעה בין אהבתה לאחיה למחויבותה לילדיה, חברים שגדלו יחד והמחלה גזלה מהם את החבר שהכירו. הקיבוץ, שמתנאה בהתבטאויות כגון "הילד שלנו", התנער מן המשפחתיות, טאטא בעיות מתחת לשטיח, והעדיף באופן קבוע את הענין הכללי תוך הפגנת חוסר יכולת, או חוסר נכונות, להתגמש לטובת הפרט (ואני תוהה אם כוונת הסופרת היתה לבקר את ההתנהלות הקיבוצית, או שבחרה במסגרת היחודית הזו כדי להעצים את תחושת הבידוד והניכור שחוות משפחות – בעיר ובכפר – שנקלעו למצבה של המשפחה שבספר). ובין כל אלה, עומר עצמו, שבתקופות בהן לא היה נתון להתקף סכיזופרני, היה מודע עד כאב למצבו – "זה כאילו שאני אותו עומר, אבל קצת פחות" – והיה נטול יכולת להחלץ ממנו, עד שבחר במוות.

הספר יכול היה בקלות לגלוש למסחטת דמעות, כי באמת אין אסון גדול יותר מאובדן ילד, בין אם הוא רך בשנים, ובין אם הוא גבר בעשור החמישי לחייו. אבל אורנה ורכובסקי, בכתיבה רגישה ונבונה, נותנת לסיפור לספר את עצמו, ואינה נזקקת למניפולציות. כתיבתה מאופקת ומדודה למרות עוצמת הרגש, והגרון נחנק.

מומלץ מאוד.

את הפרק הראשון ניתן לקרוא באתר "עברית".

כנרת זמורה דביר

2021

אהבה מסותרת / חנה טואג

7ycona7tjgy70exgnk

הסקירה מכילה ספוילרים

נערה יהודיה ונער מוסלמי נפגשים בשוק בלוד. היא תלמידת תיכון דתי, שיצאה לשוק בשליחות אמה. הוא תלמיד תיכון המסייע בפרנסת משפחתו. המשיכה ביניהם מיידית. הקשר, שבתחילתו סבב סביב הכנת שיעורי בית יחדיו, התפתח לחברות ולאהבה. ברור להם שלא יזכו לקבל את אישור משפחותיהם לחיבור ביניהם, ולכן הם נאלצים להפגש בחשאי. כשאחיו ואחותו התאומים של הנער נהרגים על פסי הרכבת, אמו מתקשה להשאר בעיר, והמשפחה עוברת לכפר בגליל. הנערה, שבינתים נכנסה להריון, כותבת מכתב פרידה להוריה, מתאסלמת, והולכת בעקבות האהבה.

הספר פוגש את השניים חמש-עשרה שנים מאוחר יותר. מן ההריון הלא צפוי נולדו להם תאומות, אליהן נוספה אחות צעירה, כעת בת שלוש. בין שני הריונות אלה חוו בני הזוג לידת ולד מת וארבע הפלות. אמו של הבעל, שמעולם לא השלימה עם כניסתה של היהודיה לחייהם, דורשת מבנה לקחת אשה שניה שתלד לו בנים. תשכחו מכל הסיפורים הקשים על נערות יהודיות תמימות, שהלכו אחרי גברים מוסלמים, ונפלו קורבן לשוביניזם בוטה ולאלימות. הספר מציג סיפור אהבה יפה ונוגע ללב. ורדה, או ו'רדה בפי בעלה, וח'מודה, גברו על קשיי חייהם ועל איבת הסביבה, ואהבתם איתנה ונוגעת ללב. ח'מודה, ששאף להיות מהנדס, ויתר על חלומו לאחר שאביו, שהיה פועל בנין, נהרג בנפילה פיגום, והוא נחלץ למלא את מקומו. ו'רדה מתמודדת עם איבת חמותה ועם גידול ילדה חריגה. היומיום אמנם מרחיק את בני הזוג זה מזה, אך קרבת הלבבות נשמרת.

איזה סיכוי יש לזיווג הזה על רקע הרגשות הלאומנים שמתעוררים מדי פעם בכפר? לנוכח הקיפוח שמרגיש ח'מודה כשבקשתו לרכוש דירה בעיר נדחית בשל מוצאו? בסביבה של פעולות תג מחיר ואלימות השבאב? איך אפשר להתמודד עם בדידותה של ו'רדה שנותקה לחלוטין ממשפחתה? עם יסורי דור ההמשך שאף פעם לא ירגיש שייכות מוחלטת למקומו, ותמיד יזכירו לו את חטא מוצאו המעורב?

לאהבה הזאת יש תג מחיר, לא זה שנכתב על הקירות באותיות נוטפות דם, אלא זה שנחרת בלב: מחיר הפחד ומחיר האי ודאות ומחיר הזהות וקללת הזהות, וחבל דק נמתח ביניהם, ואתה מלהטט עליו כמו לוליין בין שמים וארץ. החבל דק כמו חבל הטבור. או שזורם בו דם ואתה חי, או שזורם בו ארס ואתה מת.

הסופרת מספקת לו'רדה מעין הצצה אל עתידה, כשהיא מפגישה אותה עם אשה יהודיה לשעבר, שנישאה אף היא לבן הכפר, ובזקנתה נותרה בודדה ודחויה, מאבדת בהדרגה את שפיותה. עוד נשים דוגמתה נקרות בדרכה, או שהיא שומעת עליהן, ומסיפורי כולן עולה בדידות, אפילו חרטה שאינה מובעת במלים. אחרי שהיא ממיטה על ראשה של ו'רדה אסון גדול, הסופרת שוברת את הקשר הזוגי, ושולחת את ו'רדה חזרה אל המקום שכבר מזמן אינו מחכה לה, עיר ילדותה לוד. מכיוון שהעלילה כולה מכוונת אל השבר, שמצטייר כבלתי נמנע, נוצרת תחושה לא נוחה של ספר עם אג'נדה. אמנם המסר אינו גזעני, אלא מאפשר את קיומה של האהבה, אך בשורה התחתונה הוא חד ובהיר: ערבי ויהודיה הם כמו שמן ומים שלעולם לא יתערבבו. בהרחבה, אפשר למצוא כאן מסר קודר לגבי עתיד משותף כלשהו לשני העמים.

חנה טואג כותבת יפה, בכושר תיאורי ניכר, וביכולת התבוננות דקה בנפשות גיבוריה. הקריאה בספר שוטפת, הדמויות רב-מימדיות ואמינות, ונושאי ההורות והשכול השזורים בו נוגעים מאוד ללב. לטעמי, אפשר היה לקצר ולקצץ בחזרות, אבל פרט לכך, ופרט לאי הנוחות שהזכרתי קודם, "אהבה מסותרת" מציע חווית קריאה טובה.

כרמל

2018

ופתאם בא החושך / גלי צבי-ויס

d7a2d798d799d7a4d794_-_d795d7a4d7aad790d795d79d_d791d790_d794d797d795d7a9d79a2

תמר ברז ז"ל נרצחה ב-1997 במחלקת רהיטי גן על גג רשת ביתילי, משום שאיתרע מזלה להקלע לשם כשיגאל אקסלרוד, המוכר במחלקה, החליט לממש את תכנית האונס שרקם במוחו מזה זמן מה. אורה, אמה של תמר, הקימה בעקבות הרצח ובשל התנסויותיה מול המשטרה ומול מערכת המשפט, את "ארגון משפחות נרצחים ונרצחות", המספק סיוע משפטי ותמיכה נפשית לבני משפחותיהם של קרבנות רצח ללא רקע פלילי. גלי צבי-ויס, עתונאית וסופרת, גויסה להעביר סדנאות כתיבה לחברי הארגון, סדנאות שלא זכו לקבלת פנים נלהבת, ועם הזמן מצאה עצמה מעורבת בהתנדבות בעבודת הארגון בתחומים שונים. את חוויותיה ואת סיפורו של הארגון היא מעלה בספר זה.

בנוסף לתפקידו כגוף תומך, הארגון קידם ומקדם חקיקה שמשפרת את היחס אל משפחות הקורבנות, כדי למנוע בין השאר פרסום ידיעה על רצח לפני שנמסרה הודעה לבני המשפחה, וכדי לעגן את זכותם להשמיע את קולם במקרה של עסקות טיעון. הסופרת מכנה את אבלם של בני המשפחות מן הסוג הזה "השכול השקוף", ומבקשת להביא אותו בפני ציבור הקוראים.

הסיפורים המובאים בספר נוגעים ללב? מאוד. המידע חשוב? כן. האם הוא מוגש בדרך ראויה? לדעתי לא. למרות שהספר הכעיס אותי כבר בתחילתו, עשיתי מאמץ להתמיד בקריאתו, אך אחרי כשליש ממנו כשלתי. הספר נפתח בתיאור הרצח של תמר, וליתר דיוק במה שהצטייר לי כמרדף אחרי אורה כדי לשמוע את סיפורה:

שעה וחצי אני יושבת בסלון של אורה ברז, כותבת את כל פרטי הטרגדיה הפרטית שלה […] להמשיך ולספר על כך זה מעל לכוחותיה של אורה ברז כעת. לבי נצבט. זה הרגע שעלי להשתמש בה, בחומה של נטרול הדמעות.

[…]

בשבועות הבאים לא ענתה לי אורה. לא בטלפון הנייד שלה, ולא בטלפון הנייח. ידעתי שהיא יושבת שבורה וכואבת על הספה הכתומה […] כעבור יותר מחודש ענתה לי […] יום חמישי הזה לא מתאים לה, אני מוצאת הודעה במשיבון של הטלפון הנייד. אולי בשבוע הבא. אולי בזה שאחריו. מתישהו כשתתחזק מעט ותוכל שוב לספר על אותם ימים נוראים.

אני מניחה שהסופרת קיבלה את רשותה של אורה ברז לפרסום הספר כפי שהוא, אבל חשתי חוסר מנוחה לנוכח הדיבוק הזה.

לא אהבתי את המניפולציות הרגשיות של הכתיבה ואת הסגנון הנוסחתי של המשפטים הקצרים – פעם היתה לאורה תינוקת. תינוקת שנולדה אחרי ענת. אורה קראה לה תמר, על שם אמה. היא עקבה בגאווה רבה אחרי בתה הגדלה. אבל זה היה פעם. ולא אהבתי את ה"אני ואני ואני" שהספר מלא בו – אני נמצאת שם. כמעט בכל ישיבה. כותבת עבורם את סיכום הפגישה ומעבירה אותו בתוך זמן קצר באימייל לכל המשתתפות. אני מעודכנת בפרטים רבים, אם בהתכתבות, או בשיחות טלפון פעמים מספר בשבוע. אני שם בכל לבי. נמצאת בקשר עם אנשי יחסי ציבור המתנדבים למענם ועם שדלנים. עם כל הכבוד לסופרת, היא לא הנושא, אבל בספר ניתן משקל שווה לאבלן של המשפחות ולקושי האישי שלה להתמודד אתו. בשביל "מסעה של אשה רגישה אל עומקו של הצער ואל העבר השני – הוויתו של האחר", כפי שנכתב על הכריכה, יש יומן פרטי.

אסתפק במידע הנמצא ברשת.

עם עובד

2017

אחותו של הנגר / מירה מגן

2922900436

נאוה, אשה צעירה בשנות השלושים לחייה, שכלה את בעלה ואת בנה בתאונת דרכים. האובדן גורם לה להרגיש שחייה מאחוריה, והיא מצמצמת את רמת הפעילות והמעורבות שלה למינימום, שמאפשר קיום זהיר עם פוטנציאל מינימלי לחשיפה לכאב. היא נועלת את הדירה, בה ניהלה חיי משפחה, ועוברת לגור בדיור מוגן, שם היא מגנה על עצמה בפני המראה היומיומי של משפחות צעירות. במקביל היא נוטשת קריירה כמעצבת פנים, ובוחרת בעבודה חדגונית כקופאית בסופרמרקט. כסף לא חסר לה – הביטוח פיצה אותה על אובדן יקיריה – והעיסוק שבחרה הוא רק דרך להעביר את הזמן, לעמעם את חושיה ולצמצם אותם.

כשאני מתכננת לכתוב סקירה על ספר, היא מתחילה להתגבש מעצמה תוך כדי קריאה. עם הספר הזה נכתבה לה בראשי המלצה בלתי אוהדת. לא הרגשתי את הכאב של נאוה, הדמות שלה היתה לא משכנעת על גבול חוסר אמינות. חשבתי שצריך "כשרון" מיוחד כדי להרחיק ממני את דמותה של אם מיוסרת, ומשפט הפתיחה של הסקירה – "אני אהיה מן הסתם בעמדת מיעוט" – כבר נוסח. אבל זו מירה מגן, ואני בדרך-כלל אוהבת את הספרים שלה ("וודקה ולחם" ו"ימים יגידו אנה" הרשימו אותי), אז השעיתי את ההסתיגויות והמשכתי. וככל שהתקדמתי בקריאה נאוה הלכה והתקרבה אלי. במבט לאחור, נראה לי שהסופרת בכשרונה הצליחה לגרום לי להרגיש את הניתוק של נאוה, ומשום כך הרגשתי גם אני מנותקת ממנה. נאוה חושבת שהיא מבינה את הבחירות שהיא עושה, היא אטומה לדעות אחרות, ולמען האמת קשה להתווכח איתה או להפעיל כנגדה טיעונים הגיוניים: זו הדרך שלה להתמודד, וההשתבללות הזו נחוצה לה.

את חלקו האחרון של הספר קראתי במתח ובתקווה. המפנה לקראת הסיום הפתיע אותי. לא צפיתי התרה כזו, ולמרות זאת השתכנעתי לגמרי שהיא אפשרית, אפילו הגיונית למרות שכולה רגש.

בשורה התחתונה: כואב אך מומלץ

כנרת זמורה ביתן

2014

קונטרפונקט / אנה אנקוויסט

large

אפתח באזהרה: מומלץ לא לקרוא את הטקסט על הכריכה: מנחם פרי חושף פרט אוטוביוגרפי אודות הסופרת, שמצביע באופן ברור על מה שנחשף בעלילה רק לקראת סיומו של הספר. עדיף להניח לסיפור עצמו להוביל אל שיאו.

המספרת ב"קונטרפונקט" היא פסנתרנית. במהלך הספר היא מתמודדת עם וריאציות גולדברג, יצירתו של באך, המורכבת מאריה בפתיחה ובסיום, וביניהן שלושים וריאציות. הסיפור "הרשמי" של היצירה המוסיקלית הזו טוען כי היא נכתבה עבור פסנתרן בשם גולדברג, שהיה אמור להנעים בנגינתו לנסיך חולני. הסיפור מן הסתם אינו מדויק, והמספרת בונה סיפור מסגרת אחר, המושפע הדדית מן הדרך בה היצירה משפיעה עליה ומן החוויות האישיות שלה המשפיעות על התיחסותה ליצירה. המספרת מעלה על הכתב את זכרונותיה מבתה, כשכל זכרון מתעורר כאסוציאציה לפרשנות שהיא נותנת לכל וריאציה.

קונטרפונקט הוא צירוף של שני קווים מלודיים עצמאיים (או יותר) תוך יצירה של מרקם הרמוני ביניהם. מונח זה משמש בדרך כלל במוסיקה, והוא הולם להפליא את הספר ביותר ממובן אחד. בהיבט המוסיקלי, באך הוא אמן-על בצירוף קוים מלודיים – אינסטרומנטלים וקוליים – לכלל יצירה גאונית מושלמת. בהיבט הספרותי, המוסיקה והכתיבה משתלבות בספר בעדינות. בכל שלושים ושניים פרקי הספר (במקביל לאריות ולכל אחת מהוריאציות) שתי האמנויות חיות זו בצד זו, וזו בתוך זו, בהרמוניה, ואין אפילו לרגע תחושה של תפירה מאולצת.

הנושא שבלב הספר הוא הורות. המספרת נזכרת בחוויותיה עם בתה בנקודות זמן שונות, ובהתלבטויותיה באשר לתפקידה כאם. כך, לדוגמא, היא מתיחסת בחרדה מסוימת לאחריות העצומה שבעיצוב עולמה של התינוקת, שבו האם היא הדמות הדומיננטית והקובעת. בנקודת זמן הרבה יותר מאוחרת היא מתחבטת בין הצורך להוסיף ולהשפיע ובין הידיעה שצריך לדעת לשחרר, להעניק עצמאות. יחסי האם והבת הם במרכז הזכרונות, אך מופיעים בעלילה גם האב והאח הצעיר, ומתוארים יחסי הגומלין ביניהם ובין הבת.

ה"טכניקה" של היצירה ומקומה בחיי האם, תופסת גם היא מקום חשוב בספר. מוסיקה – וגם כתיבה – הן מקור נחמה, מסגרת יציבה, מוצא לרגשות. בראיון איתה אמרה אנה אנקוויסט בין השאר: "זו לא רק הנחמה. גם הסדר המתמטי שיש במוזיקה אכן מכניס קצת סדר בחיים עצמם, ונותן הרגשה שבאמצעות סדר דומה אנו אולי יכולים לשלוט בחיים שלנו, ולעשות משהו נגד הטרגיות שלהם. אני בהחלט זקוקה לסדר וליציבות שיש במוזיקה כשאני כותבת על דברים טרגיים, וכך הייתי צריכה אותה כשכתבתי את 'קונטרפונקט'".

"קונטרפונקט" הוא ספר מרגש, כתוב מצוין, ומאוד מומלץ.

וריאציות גולדברג בביצוע גלן גולד

Contrapunt – Anna Enquist

הספריה החדשה

2015

תרגום מהולנדית: רן הכהן

עוד תראה / ניקולא פארג

d7a2d795d793-d7aad7a8d790d794-d79bd7a8d799d79bd7aa-d794d7a1d7a4d7a8

"עוד תראה" מסופר מפיו של גבר צרפתי כבן ארבעים, שבנו בן השתים-עשרה, קלמון, נדרס למוות בתאונה במטרו. המספר, החי בצניעות על משכורת של עובד מדינה, ואשתו נפרדו כשקלמון היה בן חמש. האשה נישאה לגבר אמיד ושאפתני, והמספר זכה במשמורת על בנם. בין האב ובנו שררו יחסים טובים רוב הזמן, אבל האב מספר בלי להסתיר על כל השגיאות שעשה, על צעקות שצעק, על העלבות שהעליב, על פגיעות שפגע בבן, על שנהג כלפי הבן כפי שאביו שלו נהג כלפיו. בזמן אמת כנראה לא היה מודע לתבנית ההתנהלות שלו, אבל במבט לאחור, כשכבר אי אפשר לתקן, הוא רואה ברור, וכמובן מתחרט.

הספר, מתחילתו ועד כמעט מחציתו, סוחט דמעות. אני לא יכולה לתאר לעצמי משהו גרוע יותר מלאבד ילד, ופארג מיטיב לתאר, ברכות עוצמתית ובשטף קטוע, את תחושת האובדן, את חוסר הטעם, את אוזלת היד, את העצירה המוחלטת של כל מה שנראה פתאם לגמרי לא חשוב. הבעיה בספר היא שהסופר יודע איך להתחיל, אבל לא ממש יודע איפה לעצור ואיך לסיים. מעיסוק כן ואמיץ בשאלות של הורות, הוא מתפזר לנושאים נוספים, בעיקר להגירה מאפריקה ולעירוב התרבויות בצרפת, שהם אמנם חשובים ומעניינים לכשעצמם, אבל הטיפול בהם שטחי, והדבר בולט במיוחד לאור הטיפול המדוקדק בנושא המרכזי. כהורה הוא מתמודד עם שאלות כמו הפרטיות שלה זכאי הילד, מידת המעורבות ההורית, השינוי במערכת היחסים עם הבן על סף גיל ההתבגרות ועוד. כצרפתי בצרפת המשנה את פניה הוא מפגין בעיקר תפיסות סטראוטיפיות שטחיות, ולא באמת נכנס לנושא. הספר הזה, קצר כשלעצמו, צריך היה להתכנס למסגרת של סיפור, ולא להתמרח לצדדים. גם המסע ההזוי לאפריקה והסיום הקטוע של הספר אינם מוסיפים דבר לאיכותו.

למרות האמור לעיל, אמנם הטיפול בנושא המשני אינו מספק, אבל לקורא שאינו צרפתי הוא מספק הצצה מעניינת אל החברה הצרפתית. כך, למשל, גיבוריו של קלמון הם חבריו לכתה בעלי השמות הערבים, ובדף הפייסבוק שלו הוא אף מגדיר את עצמו מוסלמי. אביו, לעומתו, לא הכיר היכרות של ממש אף אדם שאינו לבן. למרות האינטגרציה בבתי הספר, עדיין הרושם הוא של שני עמים – לבנים ואחרים – החולקים אותה פיסת אדמה, אך לא באמת חולקים את חייהם.

דעתי על הספר אינה חד-משמעית: יש בו דפים הראויים לקריאה לצד כאלה שאפשר היה לוותר עליהם. הוא לא ספר רע, אבל גם לא ספר חשוב או משמעותי. אסתפק, לפיכך, בסקירה ללא המלצה או אי-המלצה.

Tu Verras – Nicolas Fargues

בבל

2014 (2011)

תרגום מצרפתית: לנה אטינגר