שישה סיפורים מרכיבים את הספר. את למעלה ממחציתו מאכלס הסיפור "מאחוריי, מלפניי ומכל צדדיי", והוא גם הטוב שבהם.

הסיפור, שהוא ככל הנראה ביוגרפי (המספרת שמה כשם הסופרת, וסיפורים שכתבה מוזכרים בו), מתאר את יחסיה עם פסיכולוג שאליו פנתה כשהיתה בת עשרים וארבע. באותה תקופה, זמן קצר אחרי נישואיה, היתה מבולבלת, לא בטוחה שהיתה אמורה להתחתן, ואם כן – כנראה לא עם האיש שלו נישאה. חברה המליצה לה על פסיכולוג, ואמה הסכימה לממן את הטיפול בלי לשתף את הבעל. כדי שהפסיכולוג יכיר אותה היטב כמה שיותר מהר, החלה לכתוב לו מכתבים ארוכים ותכופים, שאותם היתה משלשלת אל תיבת הדואר שלו בין המפגשים. היא מצדה פיתחה בו תלות. הוא מצדו חצה קוים אדומים. תחילה במרומז, ואחר כך, כשנסע לשבתון בפינלנד, במכתבים שבהם סיפר על חייו. פעמוני אזהרה היו צריכים לצלצל בקול רם, אבל היא החלישה אותם, וכששב האיש לארץ חזרה להיות מטופלת שלו. סוג של. שום דבר טוב לא יכול לצאת מן הקשר המעוות הזה.

האם הסיפור יועיל לקוראת כלשהי? מן הסתם לא, כי "לנו זה לא יקרה". כשאדם נמצא במצב של חולשה, כמֵה לתשומת לב וליד מושטת, ההעדפה היא לקבל את הטוב, גם אם הוא רע, ולדכא רעשי רקע. כך אצל אנשים צעירים חסרי בטחון בזוגיות שלהם שנתלים בפסיכולוג שמתברר כנוכל, כך אצל אנשים מבוגרים שסובלים מבדידות ונאחזים בנסיך ניגרי. מכל מקום, הסיפור אינו נמדד, כמובן, על פי התועלת שבו. הוא חושפני להביך, אבל כתוב היטב ועוצמתי, ובכך דיינו בהחלט. אם על הדרך יגרום לעירנות – מה טוב.

הסיפורים האחרים בספר פחות הרשימו אותי. לסופרת יש כושר ביטוי ועין לפרטים, אבל התוכן, למרות שהוא שזור מוות ומחלות ומכאובים, נותר ברובו סטרילי (למעט בסיפור "גוונים") ולפיכך נשכח.

שתים בית הוצאה לאור

2026