"המתנדב" הוא סיפורו ההרואי של ויטולד פילצקי, לוחם מחתרת פולני. עם פרוץ מלחמת העולם השניה הצטרף ויטולד לכוחות הלוחמים בצבא הפולש, ולאחר שכיבוש פולין הושלם הקים את אחת המחתרות הראשונות. מאוחר יותר הצטרפו אנשיו אל הארמיה קריובה, הארגון הגדול יותר. ויטולד עצמו, שהיה אז נשוי ואב לשני ילדים קטנים, נלכד במתכוון באחת האקציות, כדי להגיע לאושוויץ, שבספטמבר 1940 עדיין לא שימש כמחנה השמדה, לארגן שם מחתרת פולנית, ולהעביר אל המערב דיווחים על המתרחש במקום. מול עיניו הפך המחנה, שעד אז היה עבור הפולנים מעין חור שחור שאליו נשלחו אסירים פוליטיים וממנו לא שבו, למקום שבו נטבחו שבויים סובייטים, ומיד לאחר מכן למרכזה של התכנית להשמדת העם היהודי, והוא דיווח על כך וביקש לעצור את האסון.

מספטמבר 1940 ועד אפריל 1943, קרוב לתשע-מאות וחמישים ימים, פעל ויטולד באושוויץ. כוחותיו מנו כמה מאות אנשים, שאמנם לא יכלו לבצע מרד של ממש, בין השאר משום שהמחתרת בחוץ לא אישרה זאת, אבל ההתארגנות הזו עודדה את רוחם ואנשיה סייעו הדדית זה לזה. פה ושם הצליחה המחתרת הפנימית לגרום נזק, כולל ארוע של הדבקה מכוונת של מספר דמויות שנואות במחנה בטיפוס שגרם למותן. ויטולד ראה חשיבות עליונה בהעברת מידע החוצה. בתקופה בה עדיין שוחררו מדי פעם אסירים פוליטיים, השתמש בהם כבלדרים ששיננו את מסריו כדי להמנע מנשיאת מסמכים כתובים. כשהוסר איום הענישה הקולקטיבית במקרים של בריחה, סייע לכמה מאנשיו להמלט מן המחנה והטיל עליהם להעביר את מסריו. הוא נעזר גם בסייענים בודדים מן הכפר הסמוך. יתכן שבשלב כלשהו הצליחו אנשי המחתרת באושוויץ להרכיב מכשיר קשר ולהשתמש בו.

כבר באוקטובר 1940, כשבמסדר נמנו כחמשת אלפים איש בעוד מיספור הנכנסים הגיע לששת אלפים, נתונים שהצביעו על תמותה גבוהה, העביר ויטולד לבריטניה את המסר שהוא ואסירים אחרים מתחננים שמחסני הנשק במחנה יופצצו, גם במחיר חייהם. חלקם אולי יצליחו לברוח בחסות ההפצצה, וגם אם לא – למצער יבוא הקץ לעינויים המפלצתיים שחוו. במסריו הבאים, שתיארו את המצב ההולך ומחריף, חזר על הבקשה. לשווא.

"ויטולד מת באמונה שהוא נכשל בשליחותו," כותב הסופר באחרית דבר. "אני השתדלתי להראות שההפך הוא הנכון. בניגוד לכל סיכוי, הוא הצליח לשגר את המסרים שלו מאושוויץ. בעלות הברית, הן שלא הקשיבו לו".

למה מקבלי ההחלטות לא הקשיבו? לפעמים לא האמינו וחשבו שמדובר בהפרזה. לפעמים היו אדישים. לפעמים החליטו שאושוויץ הוא בעיה יהודית, או בעיה פולנית. לפעמים נדחקה עצירת ההשמדה לתחתית סולם העדיפויות – קודם יש לנצח במלחמה, אחר כך ייפתרו כל הבעיות האחרות. לפעמים, כמו במקרה של סטפן רובצקי, מפקד הארמיה קריובה, שאי-אפשר לחשוד בו באנטישמיות ובאדישות לגורל היהודים, נראה שהאחדות עם הלאומנים הקיצוניים היתה חשובה יותר כדי להצליח לשחרר את פולין. סיבות רבות ותוצאה אחת.

ג'ק פרווד'ר ערך תחקיר מקיף, שעליו הוא מספר מעט בסיום. הספר עוסק בפרטים הקטנים של היומיום וגם בתמונה הגדולה. הסופר אינו מוסיף דבר מדמיונו, ובמקרים השוליים שכן, הוא מסייג ב"יש לשער ש", או מציג אלטרנטיבות וסימוכין. לויטולד פילצקי היה כלל ברזל בכל מה שקשור למסרים שכתב בזמן אמת ולזכרונות שכתב אחרי שעזב את אושוויץ: "אסור שדבר כלשהו יופרז; אפילו הקטנה שבבדיות תחלל את זכרם של אותם אנשים טובים שקיפחו את חייהם שם". פרווד'ר אימץ את הכלל הזה כהנחיה.

הספר שופע מידע שלא הכרתי, נוקב בשמות אמיתיים של אנשי המחנה, שומרים ואסירים, ושל דמויות מחוץ לו, ומספק תמונה של אושוויץ מעיניו של מי שגם חווה את הזוועה על בשרו וגם מיקם את עצמו בתפקיד הצופה. בין מעלותיו הרבות של הספר, שתקצר היריעה מלפרט, יש לציין את ההתיחסות שלו למורכבות החיים באושוויץ. דוגמא בולטת לכך היא דמותו של ולדיסלב דרינג.

על דרינג שמעתי לראשונה באמצעות ספרו של ליאון יוריס, "משפט דיבה  QB VII". דרינג, ששימש כרופא מסייע בבית החולים במחנה, הוזכר ב"אקסודוס", בשם בדוי, כמי שהשתתף בביצוע שבעה-עשר אלף ניתוחים במסגרת ניסויים באסירים. בשל האזכור הזה הוא הגיש נגד יוריס תביעת דיבה, ויוריס כתב בתגובה את הספר על המשפט. גם שם הוסתר דרינג תחת שם בדוי, ותואר כמפלצת, אולי משום שיוריס באמת ראה אותו ככזה, אולי משום נקמה על התביעה או לצורך הספרותיות. המציאות היתה הרבה יותר מורכבת. דרינג היה אחד מאנשי המחתרת, וסייע רבות בהצלת חולים ומחלימים שהיו מיועדים להמתה. לפעמים עשה זאת תוך סיכון עצמי ממש. ביו השאר סירב להמית חולים במו ידיו באמצעות זריקת פנול. כשויטולד חלה והיה על סף גסיסה ממש, דרינג הצליח להסתיר את מצבו ולהביא להחלמתו. דרינג גם היה זה שהצליח להשיג מכשיר רדיו לשימוש המחתרת. בו זמנית היתה לו אישיות שנויה במחלוקת, יתכן שהיה אנטישמי, והוא אכן השתתף בכמאה ושלושים ניתוחים מיותרים שרופאים אסירים אחרים סירבו להשתתף בהם. ויטולד, ואנשי מחתרת אחרים, היו צריכים ללמוד להכיל גם את הצדדים האפלים שבו.

"היתה למחנה דרך משלו לקלף יומרות ולחשוף את אישיותו האמיתית של האדם," כתב פרווד'ר. "אחדים – גלשו לביצה מוסרית", כתב ויטולד לאחר זמן. "אחרים – גילפו לעצמם אופי מהבדולח המשובח ביותר". והיו רבים אחרים מורכבים יותר.

ויטולד ברח מאושוויץ באפריל 1943 כשהעריך שיביא תועלת רבה יותר למחנה מבחוץ. הוא חבר לכוחות המחתרת, השתתף במרד בורשה לקראת סיום המלחמה, וכפטריוט פולני פעל נגד הכיבוש הסובייטי. במאי 1947 נעצר, ועד נובמבר אותה שנה עבר יותר ממאה וחמישים חקירות בעינויים. לאשתו ולגיסתו אמר על החודשים הללו: "אושוויץ היה משחק ילדים בהשוואה לזה. אני עייף מאוד. אני רוצה סיום מהיר". במאי 1948, מספר ימים אחרי יום הולדתו הארבעים ושבעה, הוצא להורג, אשתו וילדיו סומנו כאויבי המדינה, וסיפורו נשכח. עם נפילת המשטר הקומוניסטי ב-1990 טוהר שמו, וכיום הוא נחשב גיבור לאומי.

"המתנדב" הוא ספר מרשים ביותר. לא רק בזכות אישיותו של ויטולד פילצקי, אלא גם ובעיקר בזכות יכולתו של הסופר לצרף יחד את אינספור הפרטים המרכיבים את הסיפור לכלל תמונה מקיפה, מרתקת ומתסכלת, של התקופה. יש עוד כל כך הרבה לכתוב עליו, על כל מה שלמדתי ממנו, על האנשים הטובים המוזכרים בו וגם על הרעים, אבל עדיף לקרוא אותו בשלמותו. עמנואל לוטם תרגם מצוין, כרגיל, והספר מומלץ עד מאוד.

The Volunteer – Jack Fairweather

מודן

2022 (2019)

תרגום מאנגלית: עמנואל לוטם