
מיס ברודי, מורה כבת ארבעים בבית ספר שמרני, מטפחת קבוצה של תלמידות בנות עשר המכונות, לעתים בהערכה לעתים בגינוי, "חבורת ברודי". מיס ברודי אינה מאמינה בשיטות הלימוד האורתודוקסיות. היא מסרבת לשנן לתלמידותיה את חומר הלימוד המקובל, אלא מעדיפה להוציא אותן אל הטבע ולספר להן על החיים. תפקידה, כך היא אומרת, הוא להוביל את הנערות, לא לדחוס עובדות לראשן. יותר מפעם אחת הועלתה בפניה האפשרות ללמד בבתי ספר פרוגרסיבים הקרובים יותר לשיטותיה, אבל היא סירבה באומרה, "אני לא אבקש להתקבל למשרה בבית ספר מטורלל. אני אשאר במפעל החינוך הזה, זאת החובה המוטלת עלי. צריך להכניס שאור לעיסה. תנו לי ילדה בגיל שניתן להטביע בו חותם, והיא שלי לעד".
נשמע טוב. לכאורה. אבל מיס ברודי, המצויה לדבריה במיטב שנותיה, מקדישה זמן רב לסיפור עלילותיה שלה, כולל בעיקר עלילות אהבים, באוזני תלמידותיה. השיטה הבלתי מסודרת שלה מותירה אותן עם חורים בהשכלתן ועם חוסר בהירות לגבי האבחנה בין חשוב יותר לפחות. במרכז עולמה של מיס ברודי נמצאת היא עצמה, בתמיכתו הבלתי מסויגת של אלוהים, כך היא מאמינה. למרות דיעותיה הפדגוגיות התלמידות הן בעבורה כוכבי לכת החגים סביבה. מיס ברודי היא תומכת נלהבת של מוסוליני, ולחופשתה הבאה היא מתכננת לנסוע לגרמניה "למקום שבו היטלר התמנה לקנצלר, דמות של נביא כמו תומס קרלייל, אדם שאפשר לסמוך עליו יותר מכפי שאפשר לסמוך על מוסוליני". בדעתה של סנדי, התלמידה המועדפת בתוך חבורת המועדפות, עולה כי "חבורת ברודי היא הפשיסטיות של מיס ברודי – לא באופן גלוי לעין בלתי מזוינת, הן לא צעדו בסך, אבל היו צמודות זו לזו בהתאם לצרכיה וצעדו בסך בדרך אחרת".
התלמידות הן לא רק כוכבי הלכת שסביבה, הן גם מיועדות לשמש שלוחה שלה. כשהיא אינה יכולה לממש רומן עם המורה לציור הנשוי, היא מוכנה להסתפק ברומן שתנהל אתו אחת מן החבורה, בזמן שהיא עצמה מפתחת רומן מקביל ושתלטני עם מורה אחר. בכל שבע השנים המתוארות בספר, התלמידות מעורבות בכל פרט בחייה, כמאזינות לסיפוריה אודות עצמה, כמקור מידע על מקומות בהם נבצר ממנה להיות, וגם כנוכחות פיזית צופה במקומות בהם היא נוכחת ופועלת.
כשמנהלת בית הספר מנסה לשבור את החבורה באמצעות פיזור הבנות בין בתים שונים של החטיבה העליונה, מיס ברודי, למרות הפשיזם, מטיפה לאינדיבידואליות של הבנות, בניגוד לעמדת המנהלת המבקשת לטפח אצלן רוח צוות – כל אחת בעד הצוות שלה – מה שיגרום בהכרח לפירוד ביניהן. לעומת זאת היא, כמובן, מברכת על רוח הצוות שלהן כשהן אינן מסגירות את סודותיה בפני המנהלת המבקשת סיבות להפטר מנוכחותה בבית הספר.
הסופרת כותבת כי "אל לנו להניח שמיס ברודי היתה יוצאת דופן בנקודת הזמן הזאת של מיטב שנותיה, או (כיוון שדברים כאלה הם יחסיים) שהיא נפלה על הראש בדרך כלשהי". אין בכך כדי לנחם. להפך. גם אם כוונותיה המקוריות של מיס ברודי רצויות, בישום שלהן ובאישיותה המעורערת יש פוטנציאל הרסני. אם היא דוגמא אופיינית לזמנה – אבוי לנו.
באופן מפתיע, בסופו של דבר אף אחת מן הבנות, למעט סנדי שחושבת על מיס ברודי באותה אובססיביות שהמורה חושבת עליהן, לא ממש הושפעה לאורך זמן מהתנהלותה. מן הסתם יש לתלות זאת בעובדה שמיס ברודי היתה כל כך עסוקה בעצמה עד שהעיסוק שלה בבנות פשוט התרופף. אני נוטה להאשים אותה בסופה הטרגי של אחת מהן, זו שהיא הפכה לשעיר לעזאזל לכל האשמותיה, אבל אישיותה של אותה תלמידה היתה מלכתחילה קורבנית ומבולבלת, ויתכן שהשפעתה של המורה היתה שולית גם במקרה הזה.
הספר נחשב לפסגת יצירתה של מיוריאל ספארק, ונמנה דרך קבע עם רשימות הספרים הטובים ביותר של המאה שעברה. אני צריכה להודות שבעיני הוא רחוק מלהיות מושלם, בניגוד לטענת הביקורת המצוטטת על הכריכה. הספר מעניין, מתעתע, מטריד (וככל שאני כותבת עליו יותר הוא מצטייר לי כמאיים יותר), אבל לפחות עבורי הוא אינו ברור דיו. לא הצלחתי לעמוד על סוד הכריזמה של מיס ברודי, אם יש לה בכלל כזו לאור השפעתה המינורית, אישיותן של הנערות מטושטשת למדי, והספר לא הצליח לייצר, לדעתי, אמירה ברורה כלשהי. "מושב הנהג", שעסק גם הוא באשה שהיתה מעורערת באופן אחר, היה, בעיני, משכנע יותר. אולי נדרש לספר זמן לחלחל.
הספר ראה אור בעברית בעבר בתרגומה של כרמלה דגן (אור עם 1986) תחת השם "אביבה של מיס ברודי". לא קראתי אותו בשמו הקודם. תרגומה החדש יותר של אלינוער ברגר נאה עד מאוד.
The Prime of Miss Jean Brodie – Muriel Spark
הכורסא
2022 (1961)
תרגום מאנגלית: אלינוער ברגר