קטגוריה: ספרים לא מומלצים

מתמזל מזלה של מילי, והיא מוצאת עבודה כעוזרת בית אצל משפחה ניו-יורקית עשירה, מבלי שמעסיקיה עורכים בדיקות רקע אודותיה. מילי, שישבה בכלא במשך עשר שנים באשמת רצח, מתקשה למצוא עבודה, אפילו פשוטה ביותר, בשל עברה, אבל נדמה שלדאגלס גאריק כלל לא משנה מי היא, העיקר שתעמוד בקפדנות בדרישות הדקדקניות שלו. למרות שנדמה לה שמשהו בלתי תקין מתרחש בבית (למה רק נדמה לה כשוונדי, אשתו של דאגלס, סגורה בחדר בעילה של מחלה, אם כי ברור שהיא כלואה שם וכנראה מוכה?), היא מעדיפה תחילה לעצום עיניים ובלבד שתקבל את שכרה שמאפשר לה לשכור דירה בשכונה מפוקפקת ואולי גם להמשיך בלימודי עבודה סוציאלית. בשלב כלשהו, לא ברור מה גרם לשינוי הגישה, היא נזכרת בכל הנשים שלהן עזרה בעבר להמלט מבעלים מתעללים, ומחליטה לעזור גם לוונדי. ברקע נמצאים ברוק, עורך דין ובן זוגה הנוכחי, שרוצה להתמסד, ואנזו, בן זוגה הקודם, רוצח שנמלט מאיטליה ושיתף איתה פעולה בסיוע לנשים.

על כריכת הספר מוצהר כי זהו "מותחן פסיכולוגי עוצר נשימה". פסיכולוגי הוא לא. נשימתי נעצרה, ומן הסתם לא לכך התכוון המפרסם, נוכח המופרכות של העלילה והדמויות הבלתי סבירות בעליל, ויותר מזה – נוכח הרשלנות הבלתי נסבלת של הכתיבה שהותירה סתירות פנימיות, ושלא באשמת הסופרת גם נוכח שגיאות כתיב ולשון במהדורה העברית.

אין לי, למעשה, שום דבר טוב לומר על הספר. אני מניחה שיזכה לקוראים רבים משום שקודמו בסדרה, "עוזרת הבית", שלא קראתי, זכה לפופולריות. מבחינתי זו היתה היכרות ראשונה ואחרונה עם יצירתה של פרידה מקפדן.

The Housemaid's Secret – Frieda McFadden

ספר לכל

2025 (2023)

תרגום מאנגלית: טלי אלעד

אילזה נולדה באוסטריה ב-1899 כשאמה היתה בת ארבעים ושמונה. "ילדת נס", כך כונתה בחוג המשפחתי. שלושת אחיה ואחותה היו מבוגרים ממנה בשנים רבות, ארבעה אחים אחרים נפטרו בעודם ילדים. אילזה, עיקשת ורבת כשרונות מילדות, היתה אהובה במיוחד על אביה, ובזכות שילוב זה ירשה את הניהול על העסק המשפחתי כשבגרה. גם את חייה האישיים ניהלה כעסק, מחליטה החלטה שכלית מתי להנשא ולמי, אם ומתי ללדת את בתה היחידה. את עתידה ראתה בטיפוח העסק בארץ מולדתה, למרות שליאון, בעלה הרופא, בחר בציונות ובעליה לארץ, גם אם פירוש הדבר היה ניתוק מאשתו ומבתו. ואז הגיעו הנאצים, והתכניות השתנו מכורח הנסיבות. רוב בני משפחתה של אילזה נותרו באוסטריה ואבדו לנצח. היא עצמה, שוב מתוך החלטה קרה של סיכויים מול סיכונים, עלתה עם בתה לפלשתינה שאותה לא אהבה, וחידשה את הזוגיות הרעועה עם ליאון.

פרקי חייה של אילזה לאורך השנים מתוארים לסירוגין עם פרקי הווה, שהם מונולוג של נכדתה, המתעמתת עם אביה אחרי מותו. האב, רופא כליאון, שהיה רוב חייו מנוכר ומרוחק בשל אופיו, ובאחרית ימיו מנותק בשל דמנציה, היה נשוי לבתה של נעמי, ונדמה שלא אהב איש למעט אילזה.

מי שלא קרא מעולם שום ספר על יהדות אירופה הבורגנית, על הההתלבטויות עם עלית הנאצים, ועל קשיי הקליטה בארץ שלא היתה הבחירה הראשונה של המהגרים אליה, ימצא בספר חידוש. מי שכבר מכיר את ההיסטוריה בפריזמת הספרות, ימצא קלישאות וכתיבה תבניתית של דמויות חד מימדיות ותו לא. השיטה של שני סיפורים מסופרים במשולב, גם אם יש חיבור ביניהם, כבר מיצתה את עצמה מזמן, לדעתי, ורק לעתים נדירות יש לה הצדקה. כאן לא. פרקי ההווה לועסים את עצמם עד זרא, חוזרים עוד ועוד על אותן התלונות, ואינם תורמים דבר להבנת הדמויות.

מכיוון שזיהיתי בספר רמזים לדמויות אמיתיות, אני מנחשת שיש בספר סממנים אוטוביוגרפיים. אם ההנחה הזו נכונה, יש בכך הסבר לחזרתיות המרובה, וגם לטיפול הבלתי מעמיק בדמויות, וניתן לתלות זאת בקרבה של הכותבת לכתוב. אם ההנחה שגויה, אין לי הסבר.

קראתי ביקורות חיוביות על הספר. לצערי, לא הצלחתי להסכים אתן.

ידיעות ספרים

2025

עשרים גברים נשלחים מארץ-ישראל לאירופה להנשא בנישואים פיקטיביים לנשים יהודיות כדי לאפשר להן לעלות כחוק לארץ. תשעה-עשר זוגות מתגרשים בתום המסע. גבר אחד, שהתאהב עמוקות ונואשות באשה ששודכה לו, מסרב לשחרר אותה. בכך דן עצמו יעקב מרקוביץ', שמלכתחילה היה בודד ובלתי זכיר, לזוגיות על הנייר, מנוכרת עד שנאה, עם בלה, היפה בנשים. הוא מוכן לשאת הכל, כולל עוינות עמוקה, בוז ובגידה, ובלבד שחייו יוסיפו להיות כרוכים בחייה.

על רקע סיפור המסגרת הזה מתוארים החיים במושבה הארץ-ישראלית, בדגש על הדמויות השונות שבה, ובראשן אפרים, חברו היחיד של מרקוביץ', טיפוס הופכי ממנו. פה ושם מתוארים גם החיים מחוץ למושבה תחת המנדט הבריטי. כשאני מנסה כעת לכתוב פה פיסקה אחת על עלילת הספר, יומיים אחרי שסיימתי לקרוא אותו והוא עדיין רענן בזכרוני, אני מגלה שבעצם אין לי משהו משמעותי לכתוב בענין זה, ולא במפתיע. הספר מצטיין בלהטוטי לשון, מוצלחים ברובם, אבל בסופו של דבר, מבחינתי, אין בו הרבה יותר מזה. ההיסטוריה אינה מדויקת, בלשון המעטה (המציאות מורכבת יותר ממקבץ של גברים מתוסכלים מינית ושל נשים מעורערות), ובעצם נוכחותה בעלילה דלילה, כך שהספר אינו באמת מתאר פרק מרתק בתולדות המדינה, כמוצהר על הכריכה. לעומת זאת, יש בו אינספור אזכורים של גברים שבוהים בשדי נשים ומפנטזים על איברים נוספים, יש בו חזרות רבות על אותם דימויים ואותם רעיונות, ויש בו שפע דימויים והפרזות, נעימים יותר או פחות, שהם בעיקר קישוט נאה המכסה על ריקנות עלילתית.

קראתי את הספר לראשונה, או בעצם ניסיתי לקרוא אותו, כשראה אור, אבל לא החזקתי מעבר לחלקו הראשון. בינתים הצטברו המלצות, חלקן משכנעות, אז ניסיתי שוב. הפעם קראתי עד הסוף, במאמץ גדול יש להודות. היתה לי רוב הזמן הרגשה שהספר הוא מחווה למאיר שלו, או שנוצר בהשראתו. את ספרי העיון של שלו אני אוהבת, פחות את ספרי הפרוזה, אבל בשתי הסוגות אני נהנית הנאה מרובה מהלשון הנאה עד מאוד המשלבת בתוכה ידע רב ושורשים עמוקים בהיסטוריה ובתרבות. ב"לילה אחד, מרקוביץ'", ספרה הראשון של איילת גונדר-גושן, נותרה רק הלשון הנאה יחד עם דמיון מופרז, מארקסי משהו. זה לגמרי לא מספיק. למען האמת, אילו הייתי כותבת את הסקירה הזו שלשום, הייתי נוטה לספר יותר חסד בזכות היכולת הלשונית. יומיים אחר-כך, מה שבולט בעיני בעיקר זו החזרתיות, שעייפה אותי, על אותם רעיונות ואותם דימויים. 

הספר היחיד של איילת גונדר-גושן שקראתי עד כה הוא האחרון שבהם, "אורחים". למרות שהסתייגתי מסיומו, הוא בעיני טוב יותר מספרה הראשון. בהשוואה בין שני אלה בלבד, נראה לי שנטישת הברק הלשוני לטובת עלילה מעניינת והעמקה בדמויות, יחד עם כוחו של הצמצום, משרתים טוב יותר את יצירתה.

כנרת זמורה ביתן

2012

"החוקים של הבנות" מתאר בגוף ראשון את חוויותיה של נערה, שהגיעה מעט אחרי תחילת שנת הלימודים לבית הספר התיכון לחינוך סביבתי במדרשת שדה בוקר, שם בילתה את השנים הבאות בתנאי פנימיה. על מה שהוביל אותה אל המקום היא מספרת בקצרה ובמובלע, ככל הנראה משפחה שאינה נמצאת בארץ ושעברה פעמים רבות ממקום למקום. העבר אינו הענין בספר, אלא ההווה של חבורת בני הנוער, שעל פי המתואר כאן התנהלה כאילו אין כלל מבוגרים בסביבה, או שתפקידם הצטמצם למעמד של ניצבים חסרי השפעה, וגם ההווה של המספרת שהיא כבת ארבעים ואינה מוצאת את מקומה ואת זהותה. "אני לא מצליחה להתבגר, לא מצליחה להפוך להיות אישה בעולם", אמרה הסופרת בראיון עיתונאי, והדהדה את תחושותיה של המספרת שמן הסתם מייצגת אותה (כמו המספרת גם הסופרת התחנכה בשְֹדֵבּוֹ).

הנה מה שהערכתי בספר: תחושת הזרות, היותה של המספרת לנצח ה"חדשה", חוסר היכולת להטמע לחלוטין ולהרגיש שייכת – כל אלה מתוארים ברגישות וברמת אמינות גבוהה היוצרת הזדהות. האבחנה בין סוג הבטחון הטבעי האופף בנים, ואחר כך גברים, מעין הכרה פריווילגית בזכויות מלידה, לסדקים בבטחון ולחששות טבעיים האופפים בנות, היא מעניינת ומעוררת מחשבה (וכבר יצא לי לתהות עליה לא אחת, גם אם היא נכונה בעיקר ברמת הקבוצה, ומתפוגגת חלקית ברמת הפרט). התחבטויותיה של הנערה בנושאי מיניות ואהבה משכנעים אף הם. השפה מדויקת, עשירה, עכשווית אך לא מרודדת – בהחלט נעים לקרוא אותה.

והנה מה שלא: ההשלכה מן התחושה הפרטית אל המסקנות הכלליות, שהן לעתים מרירות ונוטפות טינה, היא בלתי מוצדקת, גורפת ולכן בהכרח שטחית. "וככה זזנו לנו וככה אנחנו נעות, אחורה וקדימה ובמעגלים על אינספור צירי זמן, שונאות את עצמנו, שונאות את הילדות שהיינו, שונאות את הגופים המתבגרים חסרי החן שלנו, את הגופים המבוגרים למודי הלידות שלנו, שונאות את כל הנשים כולן שמסמנות לנו עתיד נורא, בלתי נתפס, את האימהות שגידלו אותנו, את האימהות שגדלנו להיות". וגם "אנחנו נמשיך להצטדק, להתנצל, לרַצות, לרצות לרזות, לנסות לתפוס פחות מקום, לקנא בחברות שלנו, לא לבקש העלאה, להתבוסס באשמה. אנחנו נלך לפסיכולוגיות ולמכשפות ולאשרמים במדבר ולמעגלי אימהות, אבל לא נמצא את הדרך פשוט להיות". אילו הדברים היו מנוסחים בגוף ראשון יחיד – ניחא, זו חוויה פרטית לגיטימית, שאפשר לנסות להבין אותה, או להזדהות איתה במקרים דומים, או לתהות עליה. אבל השימוש בגוף ראשון רבים שמכניס תחת כנפיו את כל הנשים, ומתיימר לתאר את מה שכונה באחד המאמרים "החוויה הנשית של תחילת שנות האלפיים" פשוט רחוק מן המציאות, מתקרבן, וגם מעליב בחוסר האונים שבו ובציפיה שמישהו (האביר על הסוס הלבן? כוח פלאי? מי?!) יעשה משהו בשבילנו במקום לקחת את הגורל בידים, כפי שרבות פשוט עושות. ולא, אני לא נאיבית. נשים הן עדיין טרף קל יותר, והן צריכות לעבוד קשה יותר כדי להוכיח את עצמן, ושוביניזם בגיל צעיר פוצע, אבל באיזשהו שלב, אם אי אפשר למנוע אותו, צריך להפנות אליו כתף קרה ולפעול במנותק ממנו.

בשוליים, פה ושם הסופרת סותרת את עצמה. לדוגמא, היא קובעת שילדים ללא נוכחות מבוגרים הם טובים מטבעם, אבל מספר עמודים אחר כך או קודם לכן היא מספרת על התעללות של קבוצת תלמידים בתלמיד אחר. ועוד בשוליים, למרות שהספר קצר, יש בו כמה וכמה חזרות שהיו בעיני מעט מעיקות.

כחוויה אישית הספר כתוב היטב. אבל מכיוון שהוא משווק בכוח כמייצג את כלל הנשים, ומכיוון שהוא לא מייצג אותי וגם לא את מרבית הנשים שאני מכירה, אני מעדיפה לא להמליץ עליו.

כנרת זמורה

2025

כשגופתה של קתי, ילדה בת שתים-עשרה, נמצאת באתר ארכיאולוגי בנוקנארי שבאירלנד, הבלשים רוב ראיין וקאסי מאדוקס מתמנים לחקור את הארוע. הארכיאולוגים, העוסקים במרץ בחפירת הצלה לפני סלילת כביש שימחה את האתר, נמנים עם החשודים. כך גם בני משפחתה של קתי, אביה המעורב במאבק נגד סלילת הכביש, אשתו השותקת ובנותיו הנראות מדוכאות ושומרות סוד. גם פוליטיקאים ואנשי עסקים נחקרים בשל עסקאות מפוקפקות הקשורות בכביש המיועד. כיוון נוסף שעליהם לבדוק הוא קשר אפשרי עם היעלמותם של שני ילדים באותו מקום עשרים שנה קודם לכן.

אנשים בודדים יודעים שרוב ראיין הוא אדם ראיין, חברם של שני הילדים שנעלמו. ג'יימי ופיטר, חבריו של רוב, הם בגדר נעדרים מאז אותו יום בו יצאו לשחק ביער ולא שבו. את רוב, אז אדם, מצאו המחפשים צמוד לעץ ביער, מבועת, חולצתו שסועה, ונעלי הספורט שלו מלאות דם. הוריו, שרצו להרחיק אותו מן הטראומה, שלחו אותו להתחנך בפנימיה באנגליה, ממנה שב עם מבטא בריטי ועם החלטה להסתיר את זהותו באמצעות מחיקת שמו הראשון. יחד עם השם נמחקו גם שתים-עשרה שנות חייו הראשונות. את שארע ביער לא זכר כשנמצא וגם לא בחלוף השנים. אילו ידעו מפקדיו על הקשר הרגשי שלו לנוקנארי, לא היה מתמנה לחקור את פרשת הירצחה של קתי. אבל רוב שותק, וגם קאסי, שהיא לא רק שותפה אלא גם חברה קרובה ואחת הבודדות שמודעת לזהותו, שותקת.

טאנה פרנץ' מתארת לפרטי פרטים את מהלך החקירה ואת הדינמיקה בין רוב וקאסי ובינם ובין סם, בלש נוסף שמצטרף לחקירה. בערך עד מחצית הספר הייתי מרותקת. לצערי, בשלב מסוים הסיפור מתחיל להתמשך ללא צורך, ומאבד אמינות כשהוא מוצף באלכוהול ובהיסטריה. רוב, שמספר את הסיפור בגוף ראשון, מקבל החלטות תמוהות, שאותן הוא מנסה בפסיכולוגיה לא משכנעת לייחס לזכרונות מקוטעים מעברו שמתחילים לצוף, והספר מאבד מיקוד ועניין. ההבטחה הסמויה לספק פענוח כפול, לרצח של קתי ולהיעלמות של ג'יימי ופיטר, אינה מתממשת, ואני תוהה למה אם כך טרחה הסופרת לבנות את העלילה בכיוון הזה. אולי התשובה לתהיה מצויה במשפט מן הקדמה שהקדים רוב לסיפור: "אני מנסה לומר לכם שני דברים לפני שתתחילו לשמוע את הסיפור שלי: אני משתוקק לגלות את האמת. ואני משקר"…

למרות כשרון הכתיבה של הסופרת שבא לידי ביטוי בעיקר במחצית הראשונה, מכיוון שהספר מתברבר בהמשכו, מייגע בחלקו וקורס בסופו, לא אוכל להמליץ עליו.

In the Woods – Tana French

מודן

2008 (2007)

תרגום מאנגלית: מתי בן יעקב

כותרת משנה: יומן לא-הירואי

בין השביעי באוקטובר 2023 למחצית מרץ 2024 כתב דרור משעני יומן אישי בהזמנת כתב עת שוויצרי. במבוא לספר הוא עומד על הפרדוקס שבכתיבה זו: "טקסט אינטימי, שלכאורה אין לו נמען, אבל במקרה הזה נכתב בידיעה מראש שיראה אור ואפילו בשפה שאיננה שפת כתיבתו, לקוראים שחווית המלחמה רחוקה מהם". היעדר האינטימיות, אינו פוגע, עם זאת, ברמת החשיפה שהכותב מאפשר לעצמו למרות הידיעה שהדברים ייקראו.

משעני משוטט במחוזות ספרותיים, בספרי הנביאים ובמחזות יווניים, ומוצא בהם גם מפלט וגם מקבילות לימינו. מסיפור מלחמת טרויה ועד מלחמת חרבות ברזל נמשכת "שרשרת המלחמות הבלתי נגמרת של בני האדם, שהחלה ביום שבו חודדה לראשונה חרב ולא נגמרה אף פעם". מסיפורו של שמשון ועד היום נמשך העימות עם עזה ועולה השאלה כיצד מתמודדים עם יריבים. הסופר עוסק בחשיבותה של היצירה, וגם ביחסן של הבריות כלפיה כשהתותחים יורים והמוזה בכל זאת אינה שותקת, "שואל את עצמו אם יש טעם לעסוק עכשו בספרות ולא מוצא תשובה אחרת מלבד: כן".

משעני משוטט גם במחוזות ארציים יותר. מתמודד עם התנגדות במשפחתו הקרובה לדעותיו הפוליטיות והחברתיות, מתלבט אם למצוא לילדיו מקלט במקום רחוק מכאן, יורד לדרום להתנדב בעבודה חקלאית, סר אל כיכר החטופים, חרד בעת אזעקות, קץ במלל החדשותי, כמו כולם, וכל הזמן מתאבל על גורלם של העזתים.

אנשים רבים, משמאל ומימין, עצרו לרגע בצל הטראומה ובחנו את עמדותיהם. חלקם הקצינו, חלקם התמתנו, לכל כיוון. אני מעריכה עקביות, אבל מעריכה אפילו יותר את החוסן הנפשי הנדרש לבחינה מתמדת של המציאות ולבדיקה חדשות לבקרים של אמיתות שבהן דבקנו. אצל משעני לא היתה עצירה להרהר ולבדוק. מבחינתו אנחנו אשמים – מאז ומתמיד, לחלוטין ולגמרי – במה שקרה ב-7 באוקטובר, והוא בז לכל מי שנטל פסק זמן מן הנחרצות. עופרה עופר אורן, בביקורת (האוהדת ברובה) שלה על הספר, התבטאה בבירור ובמלים נוקבות בנושא זה, וראויים הדברים להקרא.

הסיבה שבגללה לא אמליץ על הספר אינה נובעת מעמדות כאלה או אחרות, שאין להן משמעות ספרותית, אלא משום שלא הבנתי מה טעם ראתה ההוצאה בפרסום. בכל ספר, מכל סוגה שהיא, אני מבקשת ערך מוסף, משהו שיעשיר אותי, שיספר לי על עצמי דבר שלא ידעתי, שיעניק לי זרז למחשבה. כמעט ולא מצאתי דבר מאלה כאן. אין בחוויותיו של משעני דבר יחודי ששווה שיתוף. אני מעריכה את הכנות ואת הנכונות להחשף, אבל במה שנחשף לא מצאתי ענין. כושר ביטוי יש, כצפוי ממי שכתב בין השאר את "שלוש", אבל התוכן? קלוש ברובו, לצערי, ואינו מצליח, מבחינתי, לגעת.

אחוזת בית

2025

יסמין היא אדריכלית, בת ארבעים פלוס, רווקה ללא ילדים מבחירה. מה שהיא מבקשת, כך היא אומרת, הוא החופש המוחלט, ההפך מחייה של אמה "עם אבא וארבעה סוהרים בצורת אנחנו". היא אוהבת את הלבד שלה, את הפרטיות, את השליטה בסדר היום. היא אוהבת ילדים, כל זמן שהם רק באים להתארח אצל המבוגרת המגניבה שהיא וחוזרים בסופו של דבר להוריהם. הבעיה העיקרית, לדבריה, בבחירה הלגיטימית הזו היא היחס של הסביבה: "מבחינתם זו אנומליה שחורגת מחוקי היסוד הכי עמוקים ולכן ישנן רק שתי אופציות: אחת שאני משקרת, והשניה שאני אומללה. ואם נקצר, אז אצל רובם אני אומללה שמשקרת". הבעיה האמיתית, כפי שהיא עולה מן העלילה, היא שיסמין עצמה לא באמת שלמה עם הבחירה.

יסמין מבקשת לשכנע את עצמה ואת סביבתה, וגם את הקוראים, שטוב לה עם הבחירה שלה, ויש נשים שאכן טוב להן כך, ואין בכך פסול, כמובן. אבל היא עצמה מסתובבת סביב האקס המיתולוגי שלה, נמשכת ונדחית, מושכת ודוחה. היא מתאהבת בדניאל, מאפשרת לו להכנס לחייה, וההתחבטויות האינסופיות שלה בעד ונגד הורסות את הקשר שוב ושוב. כבר שנים היא נפגשת עם פסיכולוג, ודנה אתו בעיקר באותה סוגיה, פגישות שאינן מובילות לשום מקום. תחושה של בחירה מושכלת שהיא שלמה איתה אין כאן. אם כבר, יש כאן אפילו טיעון בעד ה"נורמה", ההפך, כך נראה לי, מכוונת הספר. או ליתר דיוק, מה שיש פה הוא מה שדניאל טוען על סף יאוש: "אני לא בטוח באיזה גיל את תקועה – בגיל שלוש או בגיל מאה".

נוסף להסתובבות הבלתי פוסקת והמתישה סביב אותה נקודה, יש בספר אמירות שטחיות למכביר, רובן סביב גברים-נשים. אני לא בטוחה שאמירות הפוכות, אילו נכתבו על ידי גבר, היו מחליקות בקלות כזו. לצדן יש התיחסות על פני השטח ליחסי יהודים-ערבים, כשיסמין נוטלת, כמובן, את הצד הצדקני והצודק, מטיפה לכל מי שמוכן או לא מוכן לשמוע, בעוד היא עצמה אחוזת דעות קדומות. בכל תחום שהוא, למעט התחום המקצועי, היא לכאורה בטוחה ונחרצת ולמעשה מבולבלת. היה מעניין לקרוא על המתרחש במוחה ובנפשה אילו המסע הזה היה מוביל לאנשהו. הוא לא.

מבחינת התוכן אפוא לא מצאתי במה להאחז. מבחינה מבנית חיבבתי את הרעיון של ההקבלה בין כתב הכמויות המשמש את יסמין בעבודתה המקצועית לנסיון העניק לחייה סדר, מבנה ומסגרת. אין בזה די.

שתים בית הוצאה לאור

2022

מיכאל עמית, מצולק פיזית ונפשית משריפה שהציתה בת זוגו שהתאבדה, אינו מוציא מילה מפיו. האיש, שהיה תחקירן ידוע, עבר לכתוב מאמרים נטולי ערך ממשי, והוא מעדיף את הבדידות בין ארבעה קירות ביתו על פני חברה אנושית. דריה שמי, שוטרת חוקרת שהושעתה מתפקידה, נאלצת להסתפק בעבודה משרדית. שני מקרי מוות שהוגדרו כהתאבדויות מעוררים את תשומת לבה, והיא פוצחת בחקירה עצמאית. מיכאל מצטרף אליה, כמעט בעל כורחו, בעקבות פנייתה אליו. כשמקרה מוות שלישי מצטרף לשלשלת הם בטוחים שמדובר ברוצח סדרתי, ונאבקים להתגבר על מעצורים מסוגים שונים כדי לפצח את התעלומה.

את הפרקים הראשונים של הספר קראתי בהנאה, אבל זו דעכה במהרה אחרי שהגימיק של אילמותו של מיכאל מיצה את עצמו. בסופו של דבר מדובר כאן בסיפור סטנדרטי של שני אנשים שנאבקים במערכת מצד אחד ובטראומות אישיות מצד שני, וסופם, כמובן, להוכיח את צדקתם, ואיך לא – להתאהב זה בזה. בדרך לשם הם לועסים עד זרא את התחבטויותיהם, ונותרים שטוחים ובלתי אמינים. יתכן שהבחירה לספר את העלילה בגוף ראשון זכר גם היא בעוכרי הספר. שלא לדבר על כשלים בלתי סבירים בחקירה, על דמויות בלתי מפותחות במקרה הטוב או סטראוטיפיות במקרה הפחות טוב, ועל תחושה בלתי נעימה של הידחקות אל תוך שבלונה שחוקה.

לצערי התאכזבתי.

שתים בית הוצאה לאור

2025

בשנת 1943 נוסדה מעבדת לוס אלמוס, כחלק מפרויקט מנהטן ששקד על פיתוח נשק גרעיני. המקום העסיק אלפי עובדים בשנות פעילותו, וסודיות מוחלטת אפפה את פעילותו. גלינה פרומן מבקשת לספר את סיפורה של לוס אלמוס מנקודת הראות של בני משפחותיהם של העובדים במקום. לא זו בלבד שבני המשפחה נאלצו להתנתק ממקומותיהם, הם גם מצאו עצמם מנותקים למעשה מעולמם של האנשים שאיתם חלקו את חייהם, בשל אילוצים מחמירים של חשאיות.

הספר מתמקד בעיקר בשתי נשים. כריסטין, אשתו של תומס, כבר ויתרה בעבר על השלמת דוקטורט בכימיה בשל הזדמנות עסקית של בעלה, וכעת נאלצה לוותר על שותפות בגלריה, שאותה לא יכלה לתחזק ממרחק. גרטי, בתו של קורט, היא בת-עשרה סקרנית ונמרצת, שנמלטה עם הוריה היהודים מגרמניה, בעוד כל משפחתם נותרה שם והקשר עמה נותק. למרות הפרש הגילים נקשרת בין השתים ידידות.

נדמה שיש פה פוטנציאל להתבוננות מעניינת בהיבט פחות מדובר של המאמץ המלחמתי. בפועל מדובר ברומן פלקטי, ששתילתו ברקע יוצא דופן אינה מצילה אותו מלבוסס בקלישאות. יש פה בעל בלתי מבין ובלתי תומך לעומת מאהב שכמובן נוהג לגמרי להפך, ויש אשה דכאונית ולעומתה מאהבת ססגונית, ויש התאהבות נעורים, וגם חשש מהומוסקסואליות בתקופה שהיא כתם מביש, ומגיחה קצת התיחסות לאינדיאנים שאיש אינו סופר אותם עד שהם נדרשים כחיילים, ושוב ושוב סודות שאסור לספר. הנוכחות של אוֹפּי (רוברט אופנהיימר בשביל מי שאינם חבריו) וההבלחה החד-פעמית של פיינמן אינן מרוממות את העלילה מעבר לרמה השגרתית והשבלונית שבה היא מתנהלת. רגע לפני הסיום עולה שאלה לגבי הצידוק להטלת הפצצה השניה על נגסאקי, ובזה פחות או יותר מסתכם הענין שלשמו התכנסו גיבורי הספר. בערך באמצע שקלתי פרישה, בעיקר משום שהסיפור נמתח עוד ועוד שלא לצורך, אבל הייתי סקרנית לדעת אם צדקתי בתחזית שלי לגבי התפנית הבאה שבה אשה תהרה בסופו של דבר ולא תדע אם האב הוא בעלה או המאהב. אז התחלתי לקרוא בדילוגים, ו-טדם! צדקתי. מכסת השבלונות הושלמה.

לצערי לא אוכל להמליץ עליו.

Hill of Secrets – Galina Vromen

פן וידיעות ספרים

2024 (2024)

תרגום מאנגלית: אילן פן

שי תמוז, סופר ומחזאי בשאיפה, כתב ספר אחד שנשכח והוא תקוע בכתיבת מחזה. את פרנסתו הצנועה הוא מוצא בכתיבה, בין השאר כמבקר תיאטרון וספרות וכבעל טור לעת מצוא. שי נשוי לאלונה, שבמהלך השנים משגשגת בעבודתה בגלריה, ואב לבן, חייל משוחרר, ולבת בגיל העשרה. הוא אינו מאושר מן הקריירה המקרטעת שלו, ואינו מאושר מן הפער שנפער בינו ובין אשתו, ומן הניכור שבינו ובין ילדיו. יותר מכל הוא שואף לפרסום ולהכרה, אך אלה חומקים ממנו, משום שהוא נטול כריזמה, ומשום שבעצם אינו אומר דבר בעל משמעות. הוא מאמץ את עמדתו של המו"ל של אחד העיתונים שאמר לו, "מנסיוני אמצע הדרך היא כמעט תמיד הנכונה", ונדחק לשוליים כמשעמם. ברור לו שאם היה בוטה וחד-משמעי היה מצליח לצבור עוקבים ותגובות, אבל אופייו אינו מאפשר לו להיות כזה. כשהוא כותב, לדוגמא, ביקורת קשוחה בשובו בערב מהצגת תיאטרון גרועה, הוא מעדן אותה בבוקר בטרם ישלח אותה לפרסום.

את כל מה שנכתב בפיסקה הקודמת ישי שריד מורח על פני כתשעים העמודים הראשונים של הספר בכתיבה דלה ואינפורמטיבית שאינה מתקדמת לשום מקום. המשכתי לקרוא משתי סיבות. האחת היא הידיעה שידובר בספר הזה, בגלל שיוכו הפוליטי הברור, ורציתי להיות מעודכנת. השניה רכילותית: מישהו אמר לשי גולדן שהספר נכתב עליו, הוא הגיב בכעס, ישי שריד הכחיש. סקרנותי התעוררה (תשובה: שי תמוז הוא לא שי גולדן, אבל ההשראה באה ממנו והחצים מכוונים אליו, ואולי גם אל שי גולדשטיין, ובהרחבה אל כל מי שלא היה ימני ושינה את דעותיו, מהפך שישי שריד, על פי הספר הזה, אינו מאמין שהוא אפשרי ללא מניעים נסתרים).

כשהרפורמה המשפטית עולה על סדר היום, וגל המחאות גואה, שי כותב מאמרים מפייסים, אבל מתחיל למאוס בהליכה על ביצים. "תמיד אתה מנסה לצאת בסדר עם כולם ונשאר עם שום דבר. אנשים לא אוהבים רכיכות, חניכים תורנים, ילדים טובים וחנפנים. הגיע הזמן לקחת צד", הוא אומר לעצמו ולוקח צד. מאמר בעד הרפורמה פותח לו את הדלת אל ערוץ 14, מפגיש אותו עם אושיות כמו עירית לינור וגדי טאוב, שמיוצגים בספר באמצעות וריאציה על שמותיהם האמיתיים, ומקנה לו מקום בפאנל. זמן מה הוא נהנה מן הפרסום, וגם מן החרפות והגידופים שהוא סופג, אבל ההופעה החיוורת ונטולת הכריזמה שלו היא שוב בעוכריו. כדי לתדלק מחדש את הענין הציבורי הוא בודה היסטוריה משפחתית של קיפוח עדתי (אביו ממוצא עיראקי, אמו ממוצא פולני, והנושא העדתי מעולם לא שיחק תפקיד בחייהם). השילוב של הסיפור עם דעותיו והבטחון שהוא הולך וצובר, מוליכים אותו אל הפרס הגדול מכולם: הנהון של היכרות מצד הבן של, שמץ של אישור מצד רעייתו של, וחיזוקים מצד ראש הממשלה עצמו.

ארועי השבעה באוקטובר אינם משנים את העמדות ששי מביע. שריד ממיט עליו עונש בדמות פציעתו הקשה של בנו בעזה, ועדיין כל מה שחשוב לשי הוא לשוב אל אור הזרקורים.

חלקו הראשון של הספר היה, כאמור, משמים. חלקו השני הוא כתב שטנה כנגד מחנה הימין. דיון בעמדות הפוליטיות יכול היה להיות מעורר ומעניין, ולהעניק לספר תוכן, אבל שריד בוחר בכתיבה ברמה של העלבות בגן. התכניות בערוץ המשוקץ מתאפיינות "בהתרסה חצופה ובמוקיונות", בארוע חברתי-פוליטי הגברים עסוקים בניקוי שיירי בשר מהשיניים, ולשר יש שיניים עקומות. כי מן הסתם במחנה השני (ואני מתעבת את הביטוי המפלג הזה) תכניות הטלויזיה מתאפיינות בדיאלוגים אפלטוניים, הארועים החברתיים-פוליטיים מתנהלים בסגנון מועדון חברים בריטי אריסטוקרטי, ואישי הציבור כולם יפי בלורית ותואר. שמישהו יספר לשריד שיש אנשים בשני הצדדים, ושיש גם אמצע. סביר שלא ישתכנע. כי בעולם של שריד יכול להתקיים מצב שבו כששי, שאמור להחליט מי יקבל פרס ספרותי ממלכתי, מעיין ביצירות שהוגשו, הוא מגלה שבכל פעם שהיצירה ראויה מסתבר שהיא נכתבה על ידי האליטה הישנה. כל השאר אינו שווה את הנייר שעליו הודפס. אז כן, זה רע מאוד ושגוי ומקומם להחליט למי להעניק פרס ספרותי על פי השתייכות עדתית או מפלגתית. זה רע ושגוי ומקומם לא פחות לקבוע שכל הכותבים הטובים מצויים בצד אחד של המפה הפוליטית-חברתית.

ועוד לא דברנו על כתיבה עצלה ורשלנית שמזניחה פרטים ועמוסה סתירות. אם שי לא כתב מעולם דעה לכאן או לכאן, מה בדיוק מגדיר אותו כ"עיתונאי שמאלני" שחצה את הקוים? למה יש יחסים כל כך משונים בין שי ואלונה לילדיהם? אין לנו שמץ מושג למה שי הוא מי שהוא, נעבעך כזה שלהוט להכרה, למעט רמז חפוז לקראת סיום על איזה חרם בכיתה ה', נסיון מאוחר להעניק איזו תובנה. הכל מאוד שטחי, מאוד מוכוון אג'נדה. קצתי לגמרי ב"הם" ו"אנחנו", אבל הספר הילדותי הזה הוא כולו כזה.

כשישי שריד כותב על נושאים שאינם פוליטיים, הוא סופר מעניין. כך היה ב"מגלה החולשות" וב"מפלצת הזכרון". כשהוא מניח לאג'נדה להשתלט, יוצאות לו יצירות, שבעיני אינן ספרותיות אלא פמפלטיות ושטחיות, כמו "מנצחת", וביתר שאת כמו הספר הזה.

אפשר לוותר.

עם עובד

2024